מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדי עיריית תל אביב: התובעת, המועסקת כיום כאחראית מזכירות בהנהלת עיריית תל-אביב-יפו, טוענת בתיק זה לזכותה להמשיך ולקבל תוספות שכר להן היתה זכאית בעבר, עת שעבדה כמפקחת באגף הפיקוח. התשתית העובדתית התובעת החלה לעבוד בעירייה ביום 1.9.91. בתחילה הועסקה כעובדת זמנית, וביום 1.11.94 מונתה כעובדת קבועה (כתב המינוי נ/1 לכתב ההגנה). היא הועסקה כמפקחת באגף הפיקוח של העירייה מתחילת תקופת ההעסקה ועד לפברואר 2001. ביום 1.3.01 הועברה התובעת מאגף הפיקוח לתפקיד מזכירה ומתאמת אירועים ביחידת הטקס והאירועים בעירייה, תפקיד שבו הועסקה עד ליום 26.8.01. לאחר תקופת מעבר שובצה התובעת, ביום 1.11.01, בתפקיד מזכירה באגף משאבי אנוש בעירייה לתקופת ניסיון בת 6 חודשים, ולבסוף מונתה במינוי קבע למשרת אחראית מזכירות בהנהלת בתי העירייה, משרה בה היא אוחזת עד היום (נ/4 ו-נ/6-נ/10 לכתב ההגנה). לאורך כל תקופת עבודתה קיבלה התובעת תוספות שכר שונות, שהתווספו לשכר היסוד שלה. כששימשה התובעת בתפקידה באגף הפיקוח היא קיבלה את תוספות השכר הבאות, ששולמו לה מכוח הסכמים מקומיים שנחתמו בין העירייה וארגון העובדים: תוספת מבצעית, תוספת מאמץ, תוספת פיקוח, תוספת מאמץ פיקוח, תוספת פיקוח מיוחד ותוספת שעות עבודה בלתי רגילות. התובעת טוענת שהיתה ועודנה זכאית לכל תוספות השכר הללו, אותן קיבלה עת עבדה כמפקחת באגף הפיקוח, גם בתקופה שלאחר שיבוצה בתפקידים אחרים בעירייה. זאת, בין אם מכוח התחייבויות והבטחות שניתנו לה לפיהן העברתה לתפקידים אחרים לא תפגע בזכאותה לתוספות השכר, ובין אם מכוח ההסכם הקיבוצי בדבר שכרם ותנאי עבודתם של העובדים ברשויות המקומיות (להלן: ההסכם הקיבוצי), שנחתם ביום 3.3.99 בין מרכז השלטון המקומי והסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים. טענות התובעת התובעת טענה בכתב התביעה, שכשהועברה מאגף הפיקוח בעירייה ליחידת הטקס והאירועים, התחייב בפניה מנהל אגף הפיקוח דאז, יוחנן דן, שהעברתה למחלקה אחרת בעירייה לא תפגע בשכרה, ושהיא תמשיך לקבל את תוספות השכר ששולמו לה עד אותו מועד גם לאחר ההעברה. בהסתמך על התחייבות זו, שניתנה לה, לטענתה, לאחר שמר דן סיכם את העניין עם אגף משאבי האנוש בעירייה, הסכימה לעבור ליחידת הטקס והאירועים. עוד לטענתה, זכותה להמשיך ולקבל את תוספות השכר האמורות קמה לה גם מכוח ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99. לפי הטענה, ההסכם הקיבוצי קבע את האופן בו ימשיכו עובדי הרשויות המקומיות לקבל הטבות שכר מכוח הסכמים מקומיים גם לאחר חתימת ההסכם, ואושרו במסגרתו תוספות שכר חריגות ששולמו בפועל בשלטון המקומי, עד למועד הקובע שנקבע בהסכם הקיבוצי. לטענת התובעת, תכלית ההסכם הקיבוצי היתה להקפיא "תמונת מצב" של תשלום ההטבות ותוספות השכר נכון למועד תחילת ההסכם, כשרק מאותו מועד ואילך הוחלט לתקן את חריגות השכר שהיו נהוגות ברשויות המקומיות עד אז. על כן, התובעת טענה שהיא זכאית מכוח ההסכם לכל תוספות השכר ששולמו לה עת כיהנה בתפקידה במחלקת הפיקוח, במועד הקובע שנקבע בהסכם הקיבוצי. למרות ההתחייבויות שניתנו לתובעת ולמרות הוראות ההסכם הקיבוצי, טענה התובעת שהעירייה גרעה משכרה שלא כדין את תוספות השכר להן היתה זכאית: בעוד בתפקידה באגף הפיקוח קיבלה התובעת, לטענתה, תוספות שכר בשיעור 80% וכן 37.5 שעות נוספות גלובליות, הרי שבתפקידה החדש בעירייה - בו היא מכהנת עד היום - היא מקבלת תוספות שכר בשיעור נמוך מזה. התובעת טענה שהיא הלינה על גריעת התוספות משכרה החל מהמועד בו הועברה ליחידת הטקס והאירועים, והביעה התנגדותה להפרת ההתחייבות שניתנה לה. בעקבות פניותיה החוזרות ונשנות, שילמה לה העירייה בדצמבר 2001 חלק מההפרשים בגין תוספות השכר שנגרעו ממנה, בסך חד-פעמי של 5,085 ₪, אולם מאז, ולמרות שהתובעת שבה וביקשה את זכויותיה - לא הושב לה שכרה. התובעת פירטה ארוכות את ניסיונותיה לדרוש את זכויותיה, בצל חששה מפני איבוד מקום עבודתה, עד שהחליטה, בסופו של יום, להגיש תביעתה מושא פסק דין זה. התובעת ביקשה מאיתנו ליתן פסק דין הצהרתי לפיו על העירייה להשיב לה את כל תוספות השכר שנגרעו ממנה, וכן לחייב את העירייה לשלם לה סך 122,572.34 ₪ בגין הפרשי השכר שנגרעו משכרה מיום 30.9.98 ועד ליום 28.2.09, בתוספת פיצויי הלנת שכר. עוד ביקשה התובעת את בית הדין לחייב את העירייה בתשלום פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש, השפלה, כאב וסבל, אובדן הזדמנויות, אובדן קידום ופגיעה במוניטין, והכל - על רקע ה"טרטור" שסבלה מידי העירייה, כדבריה, עת נאלצה לכתת רגליה בין המחלקות השונות ולבקש את זכויותיה, תוך חשש שמא יבולע לה והיא תפוטר. התובעת ביקשה שנשים לב להפלייתה לרעה ביחס לעובדים אחרים של העירייה, להם שילמה העירייה את תוספות השכר בנסיבות זהות. טענות העירייה העירייה טענה בכתב ההגנה שעובדי אגף הפיקוח, ובהם התובעת, אכן קיבלו בעת הרלוונטית תוספות שכר שונות מכוח הסכמים מקומיים שנחתמו במרוצת השנים בין הנהלת העירייה ובין ארגון העובדים, מתוך הכרה בקשיים עימם מתמודדים עובדי האגף. לטענת העירייה, התוספות הללו היו בחלקן תוספות קבועות, ובחלקן תוספות שתשלומן הותנה בקיום תנאים. באשר לתוספות השכר הקבועות, טענה העירייה שהתובעת קיבלה שוויון מלא גם לאחר שעזבה עבודתה באגף הפיקוח, וזאת כחלק מהקפאת תמונת המצב של השתכרותה ערב חתימת ההסכם הקיבוצי במרץ 1999, אז עבדה באגף הפיקוח. עם זאת, באשר לתוספות המותנות שקיבלה התובעת באותו מועד, טענה העירייה שהתובעת לא היתה זכאית להן לאחר שעזבה עבודתה באגף הפיקוח, שכן חדלו להתקיים לגביה התנאים המקימים את הזכאות לתוספות הללו. העירייה הדגישה שהתובעת ידעה, לאורך כל תקופת העסקתה מאז עזבה את אגף הפיקוח, לאילו תנאי שכר היתה זכאית בכל תפקיד אליו שובצה, ותנאי השכר הודעו לה תמיד בכתב. למרות זאת, במשך כשבע שנים בהם כיהנה התובעת בתפקידיה בהנהלת בתי העירייה, לאחר שהסתיימה העסקתה ביחידת הטקס והאירועים, לא העלתה התובעת טענות כלשהן בעניין השתכרותה, ורק בשנת 2008 פנתה בבקשה לבחון את ההשתכרות. באותו מועד בחן סגן מנהל אגף משאבי אנוש, מר אבינעם מצובע, את בקשת התובעת ומצא כי קיים פער של 2% בלבד בין שיעור תוספות השכר הקבועות ששולמו לתובעת ערב חתימת ההסכם הקיבוצי משנת 1999 ובין שיעור תוספות השכר ששולמו לה מאז עברה להנהלת בתי העירייה. לנוכח ממצאי הבדיקה אושרה לתובעת תוספת פנסיונית מיוחדת, בשיעור 2%, החל מיום 1.11.01, ובכך קיימה העירייה כל התחייבויותיה כלפי התובעת מכוח ההסכם הקיבוצי. העירייה הכחישה בכתב ההגנה את טענת התובעת בדבר התחייבויות שניתנו לה ערב המעבר מאגף הפיקוח ליחידת הטקס והאירועים בדבר אי-פגיעה בשכרה, והדגישה כי גם אם ניתנו התחייבויות כאמור הן היו רלוונטיות אך לתקופת עבודתה ביחידת הטקס, ולא לעבודתה בהנהלת בתי העירייה. העירייה הוסיפה גם טענות מקדמיות בגינן סברה שמן הראוי לסלק תביעתה של התובעת על הסף: ראשית, כך לטענת העירייה, התיישנה מרבית תביעתה של התובעת שהוגשה ביום 16.6.09, והיא אינה זכאית לסעד כספי שעילתו נוגעת לתקופה שקדמה ליום 16.6.02; שנית, התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שכן התובעת לא העלתה טענות כלשהן בנוגע להשתכרותה מאז מונתה לתפקיד בהנהלת בתי העירייה ביום 1.11.01, עד שהעלתה לראשונה טענה בעניין, שבע שנים לאחר מכן. לטענת העירייה, התנהגותה של התובעת מצביעה על הסכמה מפורשת לתנאי העבודה, והתובעת ויתרה בהתנהגותה על כל זכות, ככל שהיתה קיימת לה, לקבל את תוספות שכר ששולמו לה באגף הפיקוח; ושלישית, תביעתה של התובעת נגועה בחוסר תום לב, שכן התובעת לא הציגה בכתב התביעה את התמונה העובדתית המלאה. דיון והכרעה אין בתיק זה כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לתפקידים שמילאה התובעת בעירייה לאורך השנים, ובאשר לשכר ולתוספות השכר ששולמו לה, בהם ניתן להיווכח מעיון בתלושי שכר שהוגשו לגבי כל תקופה. המחלוקת היחידה בה עלינו להכריע היא בשאלה האם זכאית התובעת לקבל את תוספות השכר שקיבלה עת עבדה באגף הפיקוח גם בתפקידיה הבאים בעירייה - בין אם מדובר בתוספות שכר קבועות ובין אם מדובר בתוספות שכר מותנות; ובין אם קמה לה הזכאות מכוח ההסכם הקיבוצי משנת 1999 או מכוח הבטחה והתחייבות שניתנו לה. כאן המקום שנציין שבהחלטה שניתנה במסגרת קדם המשפט שהתקיים בתיק ביום 15.6.10, הורתה כב' השופטת שרה מאירי לנתבעת לפנות לממונה על השכר על מנת שתינתן לו האפשרות להתערב בהליך, בשים לב לכך שהצדדים נסמכים על ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99. משלא התקבלה כל הודעה מטעם הממונה על השכר, הורה בית הדין ביום 27.2.11 על המשך ההליכים בתובענה. נעיר עוד, בנוגע לטענותיה המקדמיות של הנתבעת, כי, אכן, תביעתה של התובעת בכל הנוגע לתקופה עובר ליום 16.6.02 - התיישנה, שכן תביעתה מושא פסק דין זה הוגשה ביום 16.6.09. לא סברנו כי יש להקדיש דיון נפרד לשתי הטענות המקדמיות האחרות, לאור הכרעתנו בתביעה לגופה, שתפורט להלן. ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 כפי שפסק בית הדין הארצי, ההסכם הקיבוצי שנחתם ביום 3.3.99 נועד "להסדיר כדין ובמסגרת הדין את חריגות השכר שפשו בקרב המעסיקים, ובהם הרשויות המקומיות" (ע"ע 98/06 מדינת ישראל נ' הממונה על השכר והסכמי עבודה במשרד האוצר נ' שלמה אקווה ואח' (19.3.07)). בית הדין הארצי המשיך ופירט כי: "על רקע הוראותיו של חוק יסודות התקציב וההלכה הפסוקה בדבר דרכי יישומו, נקבע בהסכם מנגנון לאישור הטבות שכר חורגות. זאת, כחלק מ'עסקת חבילה כוללת' בעלת תחולת רוחב על השלטון המקומי ועובדיו ועל כל ההסכמים שנכרתו במגזר זה... בתוך כך, נקבעו האסור והמותר בחריגות השכר, תוך שנקבעו הוראות מפורשות בדבר אישרור חריגות העבר ואישור חריגות ממועד חתימת ההסכם ואילך". התובעת נסמכה על הוראותיו של סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי וטענה כי הנתבעת היתה מחויבת, מכוחו, לשלם לה את כל רכיבי השכר שקיבלה עת עבדה באגף הפיקוח, גם לאחר שעזבה עבודתה שם. סעיף 4.1 להסכם מורה כדלקמן: "כל ההסכמים המקומיים שנחתמו, שהוסכמו, שנקבעו או שהונהגו מ-1.4.1982 ועד למועד הקובע, אשר לא אושרו ע"י הממונה וכפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם, ימשיכו לחול על עובדים ותיקים... ויהיו מאושרים לפי סעיף 29(א) לחוק כמפורט באישור הממונה על השכר בסיפא להסכם זה." "המועד הקובע" האמור בסעיף 4.1, כפי שנקבע בפרק ההגדרות בהסכם הקיבוצי, הינו יום 31.8.98, והתובעת סברה שהשכר אותו צריכה הנתבעת לשלם לה, בכל שנות עבודתה בעירייה, הינו השכר שקיבלה במועד זה. נאמר תחילה, שהתובעת נתפסה לכלל טעות בפירוש לשונו של סעיף 4.1 בעניין זה. בסעיף נאמר שכל ההסכמים המקומיים שהקנו לעובדי הרשויות המקומיות תוספות שכר שונות, ימשיכו לחול עליהם כפי שהם מיושמים "ערב חתימת ההסכם", קרי נכון ליום 3.3.99. ההתייחסות ל"מועד הקובע" באותו סעיף נוגעת למועד שעד אליו נחתמו או הוסכמו או הונהגו ההסכמים המקומיים מכוחם שולמו תוספות והטבות שכר לעובדי הרשויות המקומיות. בית הדין הארצי התייחס לסעיף 4.1 להסכם הקיבוצי בפסק דינו ב-עס"ק 75/05 הסתדרות המעו"ף ואח' נ' עיריית רחובות ואח' (15.11.05), באומרו כי הסעיף מהווה ביטוי מובהק לאיזון בין האינטרסים של הצדדים להסכם הקיבוצי, בהתווייתו את המסגרת לאישור הממונה על השכר של תשלומי השכר ששולמו לעובדי הרשויות עד החתימה על ההסכם, למרות חריגותם. בית הדין הארצי פסק באותו עניין כי הכשרת סעיף 4.1 את המשך העסקתם של עובדים ותיקים, בתנאים ובשכר שנקבעו בהסכמים המקומיים שנחתמו עד למועד הקובע, נקבעה כ"צילום מצב הדברים" כפי שהיה במועד חתימת ההסכם הקיבוצי. כלומר, אישור הממונה על השכר ניתן לתשלומים ששולמו מכוח הסכמים מקומיים, ככל וכפי שיושמו ההסכמים בפועל על כל עובד ועובד, ערב חתימת ההסכם. מהן תוספות השכר שקיבלה התובעת ערב חתימת ההסכם הקיבוצי? כעולה מתצהירו של מר אבינועם מצובע, סגן מנהל אגף משאבי אנוש בעירייה, קיבלה התובעת ערב חתימת ההסכם הקיבוצי תוספות כדלקמן: תוספות שכר קבועות בשיעור כולל של 41%, הכוללות תוספת מבצעית (סמל 1168) בשיעור 21% (37.5 שעות), תוספת מאמץ (סמל 1349) בשיעור 10%, ותוספת פיקוח (סמל 1989) בשיעור 10%; וכן תוספות שכר מותנות בשיעור כולל של 35% הכוללות תוספת מאמץ פיקוח (סמל 0919) בשיעור 10%, תוספת פיקוח מיוחד (סמל 1629) בשיעור 10% ותוספת שעות עבודה בלתי רגילות (סמל 1952) בשיעור 15%. תשלום תוספות השכר עולה מתלושי השכר של התובעת לחודשים ינואר-מרץ 1999, שהוגשו במסגרת נספח נ/3 לכתב ההגנה, ומתלושי השכר שקיבלה גם לאחר מכן, עד שעזבה עבודתה באגף הפיקוח. מר מצובע פירט בתצהירו את ההסכמים מכוחם הוקנו לתובעת תוספות השכר המותנות, וכן את התנאים שנקבעו בהסכמים לתשלום התוספות הללו: את תוספת מאמץ הפיקוח קיבלה התובעת מכוח הסכם מקומי מיום 3.6.93, והיא שולמה על פי הקבוע בהסכם רק למפקחים באגף הפיקוח שהחלו עבודתם באגף עד ליום 30.9.91, בהתאם לאיכות עבודתם החודשית ובהתאם להמלצת מנהלם; את תוספת הפיקוח המיוחד קיבלה התובעת מכוח הסכם מקומי מיום 9.2.87, והיא שולמה על פי הקבוע בהסכם רק למפקחים שהועסקו בשעות חריגות ובמבצעים מיוחדים לפי קביעת מנהל האגף, כפי שאושרו מדי חודש על ידי מנהל האגף; את תוספת שעות העבודה הבלתי רגילות קיבלה התובעת מכוח הסכם מקומי מיום 27.12.91. התוספת שולמה, על פי הקבוע בהסכם, רק למפקחים שהועסקו בשעות עבודה בלתי רגילות, בכפוף לאישור מנהל האגף על עבודה בשעות בלתי רגילות. כל ההסכמים המקומיים מכוחם שולמו לתובעת תוספות השכר המותנות צורפו כנספח נ/2 לכתב ההגנה. התובעת אישרה בחקירתה הנגדית שתוספת מאמץ הפיקוח שקיבלה אכן היתה תוספת מותנית (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 12), ולגבי שתי התוספות המותנות האחרות ציינה רק שהיא אינה זוכרת את אופיין (עמ' 6, שורות 16 ו-19). בית הדין הארצי פסק, לא אחת, שמעמדו של רכיב שכר ייקבע על פי טיבו ומהותו, כשהמבחן הבסיסי בו יש לנקוט הינו "מבחן התנאי": אם תשלומו של מרכיב שכר מותנה בקיומו של תנאי או גורם מיוחד, והתנאי או הגורם מתקיים במי שמקבל את התשלום, כי אז מדובר ב"תוספת" לשכר, ולא בחלק מן השכר הרגיל; ובמקרה שלפנינו, תוספת "מותנית", להבדיל מתוספת "קבועה" (ע"ע 291/09 מדינת ישראל נ' הממונה על השכר נ' מוריס זוהר ואח' (21.4.10)). לצד "מבחן התנאי" נתן בית הדין הארצי משקל גם להסכמת הצדדים בדבר מעמדה של תוספת שכר פלונית, ולהקשר התעשייתי במסגרתו ניתנה התוספת - הרקע למתן התוספת, מטרתה, דרך יישומה לאורך זמן, המדיניות הנקוטה במקום העבודה ומכלול הנסיבות הקשורות בתוספת, הנוגעות לעניין (שם). במקרה שלפנינו, הוצגו לנו ההסכמים שנחתמו בין העירייה וארגון העובדים, מכוחם שולמו לתובעת תוספות השכר שקיבלה עת עבדה באגף הפיקוח. בהסכמים פורטו התנאים לתשלום התוספות המותנות. התובעת לא טענה דבר באשר לאופיין של תוספות השכר שקיבלה, וגם לא מסרה גרסה עובדתית לעניין קבלת תוספות השכר בתצהירה - אם שולמו לה התוספות רק בהתקיים תנאים מסוימים אם לאו; ואם קיימה בפועל את התנאים לתשלום התוספות אם לאו. אין חולק שהתובעת קיבלה תוספות שכר קבועות, שלא היו מותנות בתנאי. עם זאת, לצידן, קיבלה התובעת תוספות, שעל פי עדותו של מר מצובע והמסמכים שצורפו לכתב ההגנה, שולמו לה רק בהתקיים תנאים מסוימים, הקשורים בביצוע עבודה של מפקחים באגף הפיקוח. לאור העדות והמסמכים, אנו מקבלים את גרסת העירייה באשר לאופי תוספות השכר שקיבלה התובעת עת עבדה באגף הפיקוח, ערב חתימת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99. להשלמת התמונה נציין, כי מר מצובע פירט בתצהירו שבמהלך שנת 2006 - עת עבדה התובעת מחוץ לאגף הפיקוח כבר במשך כחמש שנים - הוחלט כי התוספות "פיקוח מיוחד" ו"שעות עבודה בלתי רגילות" ישולמו לעובדי אגף הפיקוח הזכאים להן באופן קבוע ובלתי מותנה (סעיף 7.2 לתצהיר). בא-כוח העירייה טען בסיכומיו שהחלטה זו באה על רקע העובדה שבדיקת התקיימות התנאים המקימים את הזכאות לתוספות הללו היתה מורכבת וקשה (עמ' 21 ש' 10 לפרוטוקול). מאחר שהתובעת כלל לא הבחינה בכתב תביעתה ובתצהירה בין תוספות השכר הקבועות והמותנות שקיבלה עת עבדה כמפקחת באגף הפיקוח, והתייחסה לכולן כאל מקשה אחת; ומכיוון שהיא אף לא העידה דבר בתצהירה לגבי אופי העבודה שביצעה בעת הרלוונטית ולגבי השאלה אם קיימה את התנאים לתשלום התוספות המותנות אם לאו - איננו מייחסים משקל לעובדה שהובאה בתצהירו של מר מצובע, באשר לשינוי אופיין של תוספות השכר האמורות, בשנת 2006. כלומר, איננו מקבלים את טענת התובעת, כפי שנרמזה בסיכומיה, כי שינוי אופן תשלום תוספות השכר שהיו מותנות בעבר והפכו לקבועות בשנת 2006 - הינו בעל השלכה על הגדרת תוספות השכר ששולמו לתובעת ערב חתימת ההסכם הקיבוצי. הזכאית התובעת להמשיך לקבל את תוספות השכר הקבועות מכוח ההסכם הקיבוצי? התובעת סיימה תפקידה באגף הפיקוח של העירייה ביום 1.3.01, אז החלה לעבוד ביחידת הטקס והאירועים בעירייה, ולאחר מכן עברה לתפקיד בהנהלת בתי העירייה. טרם המעבר, כך כפי קביעתנו לעיל, קיבלה התובעת שכר יסוד וכן תוספות שכר קבועות בשיעור כולל של 41% ותוספות שכר מותנות בשיעור כולל של 35%. כעת נכריע בשאלה, אם זכאית היתה התובעת להמשיך ולקבל את תוספות השכר גם לאחר שעזבה עבודתה באגף הפיקוח, מכוח ההסכם הקיבוצי. נדון ראשית בתוספות הקבועות. בכל הנוגע לתוספות השכר הקבועות שקיבלה התובעת באגף הפיקוח, הרי שלפי עדותו של מר מצובע בתצהירו, ערב המעבר מאגף הפיקוח עמדו שכר היסוד של התובעת, והתוספות הקבועות שהתווספו לשכרה, על סך כולל של 3,787 ₪; ואילו בתפקידה החדש ביחידת הטקס והאירועים השתכרה התובעת סך 4,250 ₪, שכללו את שכרה ואת התוספות הצמודות לתפקיד החדש. לאחר שסיימה התובעת את תקופת הניסיון ביחידת הטקס והאירועים, שלא בהצלחה, קרי - הוחלט שלא תמשיך לעבוד ביחידה, שילמה לה הנתבעת סכום חד פעמי, רטרואקטיבית לתקופת העבודה ביחידת הטקס והאירועים, בגין תוספות השכר ששולמו לה באגף הפיקוח (בתשלום זה נדון בהמשך). לאחר שעברה התובעת לתפקיד מזכירה בהנהלת בתי העירייה, ומאוחר יותר מונתה כאחראית מזכירות, היא קיבלה שכר ותוספות שכר בהתאם לתפקידים החדשים שמילאה, ותנאי השכר הצמודים לתפקידים הללו הודעו לה בכתב (נ/9 ו-נ/10 לכתב ההגנה). רק בשנת 2008, עת פנתה התובעת לנתבעת בבקשה לבחון את תנאי השתכרותה, מצא מר מצובע פער של 2% בין תוספות השכר הקבועות ששולמו לתובעת ערב חתימת ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99 ובין תוספות השכר ששולמו לה מאז עברה לתפקידה בהנהלת בתי העירייה, ופער זה שולם לתובעת לפנים משורת הדין, בתחולה מיום 1.11.01 (סעיף 22 לתצהיר מצובע). מר מצובע העיד בתצהירו שהתשלום שולם לתובעת "לפנים משורת הדין" משום שבבדיקתו התעלם מר מצובע מתוספת נוספת, בשיעור 3.6%, המשולמת לתובעת מאז אפריל 2001, וזאת מתוך הנחה שהתוספת היתה משולמת לתובעת גם אם היתה נשארת באגף הפיקוח (סעיף 21 לתצהירו). אף לפי עמדת העירייה, אם כן, זכאית התובעת, החל מיום 1.3.01 - המועד בו עברה מאגף הפיקוח - לתוספות שכר קבועות בשיעור זהה לזה שקיבלה עת עבדה באגף הפיקוח. לפי עדותו של מר מצובע, שלא נסתרה על-ידי התובעת, לא נפגע שיעור תוספות השכר הקבועות שקיבלה התובעת בתקופה בה עבדה ביחידת הטקס והאירועים וגם לא בתקופה בה עבדה כמזכירה וכאחראית מזכירות בהנהלת בתי העירייה, שכן תשלום זה שולם לה רטרואקטיבית, כפועל יוצא מהחלטתו של מר מצובע בשנת 2008. משכך, תביעתה של התובעת, ככל שהיא נוגעת לזכאותה לתוספות שכר קבועות שנגרעו משכרה שלא כדין, לכאורה - נדחית. הזכאית התובעת להמשיך לקבל את תוספות השכר המותנות מכוח ההסכם הקיבוצי? בכל הנוגע לתוספות השכר המותנות שקיבלה התובעת עת עבדה באגף הפיקוח של העירייה, הרי שגם לעניינן אנו מקבלים את עמדת העירייה, ואנו קובעים שהתובעת אינה זכאית להמשיך ולקבל אותן בעבודתה מחוץ לאגף הפיקוח. מכלול תוספות השכר שקיבלו התובעת וחבריה לעבודה באגף הפיקוח נובע מאופייה המיוחד, הקשה והשוחק של עבודת המפקחים (ראו תיאור אופי העבודה באגף הפיקוח, כעולה מעדותו של מר מצובע בחקירתו הנגדית - עמוד 12, שורות 5-14). בכל הנוגע לתוספות השכר הקבועות שקיבלו עובדי אגף הפיקוח, העירייה הסכימה, כאמור, שהתובעת זכאית היתה להמשיך לקבלן מכוח ההסכם הקיבוצי גם לאחר שהפסיקה לעבוד באגף הפיקוח, וזאת על מנת לשמר את רמת שכרה עם העברתה לתפקיד באגף אחר. עם זאת, תוספות השכר המותנות שקיבלה התובעת, שגם הן נבעו מאופיה המיוחד של עבודת הפקחים, נבדלות מתוספות השכר הקבועות בכך ששולמו לתובעת רק בהתקיים תנאים מסוימים שנקבעו בהסכמים מכוחם שולמו התוספות. התנאים הללו היו נעוצים בביצוע עבודה בפועל של הפקחים. אותם תנאים כוללים, כאמור בהסכמים המקומיים הרלוונטיים, עבודה בשעות עבודה חריגות, עבודה במבצעי אכיפה מיוחדים, ביצוע העבודה לפי קריטריונים של איכות העבודה, והכל - בהתאם לקביעה, אישור והמלצה של מנהל אגף הפיקוח. אין חולק כי החל מהמועד בו הסתיימה עבודתה של התובעת באגף הפיקוח, השתנו תנאי עבודתה. התובעת סיימה עבודתה השוחקת והמתישה (כפי דברי בא-כוחה בסיכומיו, עמ' 19 לפרוטוקול) והחלה לעבוד בתפקיד מזכירותי. כשסיימה התובעת את תקופת הניסיון ביחידת הטקס והאירועים, ביקשה בעצמה - כעולה מסיכום פגישה בנושא מיום 20.8.01 (נספח נ/8 לכתב ההגנה) - להשתלב בתחום המזכירות בעירייה ולא לחזור לעבודה באגף הפיקוח, משום ש"מיצתה" את העבודה באגף הפיקוח. אין חולק עוד, שמשהשתלבה התובעת בעבודה כמזכירה בעירייה, לא קיימה עוד אחר התנאים שהקימו לה בעבר זכאות לקבלת תוספות השכר המותנות ששולמו לעובדי אגף הפיקוח. סעיף 4.1 להסכם הקיבוצי עיגן את המשך תשלום השכר לעובדים ותיקים לאחר החתימה על ההסכם הקיבוצי, באותו אופן בו שולם להם השכר קודם לחתימה על ההסכם הקיבוצי, ככל שהשכר שולם להם לפי הסכמים מקומיים, ו"כפי שהם מיושמים על כל עובד ועובד ערב חתימת ההסכם הקיבוצי". במקרה שלפנינו קיבלה התובעת תוספות שכר ערב חתימת ההסכם הקיבוצי, שתשלומן היה תלוי - כך לפי ההסכמים שהקנו לה את הזכות לתוספות השכר - בקיומם של תנאים הכרוכים בעבודה בפועל באגף הפיקוח. זה היה האופן בו יושמו ההסכמים על התובעת ערב חתימת ההסכם הקיבוצי. משהועברה התובעת לתפקיד אחר שאינו באגף הפיקוח, וממילא לא מבוצעת בו עבודה שיש בה משום קיום תנאי המזכה בתשלום תוספות השכר המותנות, לא ניתן לקבוע שזכאותה לתשלום תוספות השכר המותנות ממועד ההעברה ואילך, ממשיכה להתקיים. בעניין זה, מסכימים אנו עם פסיקותיהם במקרים דומים של כב' השופטת חנה טרכטינגוט (עב' 8883/05 איתן בן שושן נ' עיריית יהוד-מונוסון (27.11.07) ושל מותב בראשות כב' השופטת דגית ויסמן (ע"ר 29018-05-10 לינדה דורי נ' עיריית פתח תקווה (10.6.12), לפיהם עם ניודו של עובד לתפקיד אחר, משתנה תמונת המצב שהוקפאה על ידי ההסכם הקיבוצי מיום 3.3.99, ונוצרת "תמונה שונה". שינויה של התמונה אינו מקים עוד את הזכאות לתשלום תוספות שכר אשר היו תלויות בביצוע בפועל של תפקידו הקודם של העובד. בא-כוח התובעת חלק בסיכומיו על הפרשנות המצמצמת שניתנה על-ידי העירייה להסכם הקיבוצי מיום 3.3.99, ואומצה על-ידינו כעת, וטען שהפרשנות הנכונה להסכם הינה זו המקלה, המיטיבה עם העובד. עם זאת, בפסיקת בית הדין הארצי נקבע מפורשות כי יש ליתן להסכם הקיבוצי האמור פרשנות מצמצמת ודווקנית: "לאור מטרותיו של ההסכם ותכליתו, ובהיותו מעוגן בחוק יסודות התקציב, יפורש הסכם 99 על דרך הפרשנות הדווקנית והמצמצמת, באופן שתימנע פריצת המסגרות התקציביות של הגופים המעסיקים החתומים עליו... שכן, זאת יש לזכור: עניינו של הסכם 99 בהסכמים בלתי מאושרים מכוחם שולמו שלא כדין לעובדים תשלומים חורגים והוענקו להם תנאים חריגים. ... משכך הוא, אין להתיר, על דרך הפרשנות המרחיבה, פריצת הגדרות והרחבת הגבולות מחוץ למערכת האיזונים והבלמים שבהסכם 99. אף אין להתיר, על דרך הפרשנות המרחיבה, פתיחת מסלול עוקף, חדשות לבקרים, לתשלומים חורגים, שיש בהם כדי לסכל את מטרת המחוקק ותכליתו, כפי שמצאה ביטויה בחוק יסודות התקציב" (פסק הדין בעניין אקווה, שאוזכר לעיל; ההדגשה במקור). ולעניין סעיף 4.1 הוסיף בית הדין הארצי: "ביטוי לפרשנות המצמצמת והדווקנית והתכליתית של הוראות ההסכם, לאור חוק יסודות התקציב והוראות סעיף 29 הימנו, נמצא, בין היתר, בפסק הדין בעניין עיריית רחובות. באותה פרשה פסקנו, כי ההגנה שניתנה בסעיף 4.1 להסכם, בנוגע להמשך העסקתם של 'עובדים ותיקים' בתנאים ובשכר כפי שנקבעו בהסכמים הבלתי מאושרים 'נקבעה כ'צילום' מצב הדברים כפי שהיה במועד חתימת הסכם מרץ 99 בלבד'. לאמור, אישור הממונה ניתן אך ורק להסכמים החריגים ולתשלומים החורגים ששולמו מכוחם, כפי שיושמו בפועל וככל שיושמו בפועל על כל אחד מן 'העובדים הוותיקים'" (שם; ההדגשה במקור). נוכח כל האמור אנו קובעים שהתובעת קיבלה, ועודנה מקבלת, את תוספות השכר הקבועות בשיעור זהה לזה שקיבלה ערב חתימת ההסכם הקיבוצי; ושהיא אינה זכאית לתוספות השכר המותנות שקיבלה נכון לאותו מועד, מכוח ההסכם הקיבוצי. יוער שוב, בנוגע לתוספות השכר המותנות, שלא ייחסנו משקל לעובדה שהובאה במסגרת תצהירו מר מצובע, לפיה חלק מתוספות השכר שהיו מותנות בתנאים בתקופת העסקתה של התובעת באגף הפיקוח הפכו לתוספות שכר קבועות בשנת 2006, כך שעובדי אגף הפיקוח שנוידו מהאגף לאחר 2006, ממשיכים לקבל את התוספת. כפי שקבענו לעיל, קיבלנו את עמדת העירייה לפיה בתקופה בה עבדה התובעת באגף הפיקוח היא קיבלה את התוספות הללו בתנאי שעמדה בתנאים מסוימים הכרוכים בעבודתם בפועל של הפקחים באגף, ועל כן לא היתה זכאית להמשיך ולקבלן לאחר עזיבתה את אגף הפיקוח. ככל שהשתנו תנאי תשלום תוספות השכר של עובדי אגף הפיקוח בשנת 2006, כשהתובעת כבר עבדה בהנהלת בתי העירייה מזה כחמש שנים, אין לכך כל השלכה על תנאי תשלום שכרה כיום, או רטרואקטיבית נכון ליום עזיבתה את אגף הפיקוח בשנת 2001. הזכאית התובעת לקבל את תוספות השכר מכוח התחייבות או הבטחה? התובעת העידה בתצהירה שהועברה מאגף הפיקוח ליחידת הטקס והאירועים רק לאחר שניתנה לה הבטחה לפיה שכרה לא יפגע כתוצאה מהמעבר. ההבטחה, כך נטען, ניתנה לה על-ידי מנהל אגף הפיקוח לשעבר, יוחנן דן, תוך סיכום עם אגף משאבי אנוש בנתבעת (ס' 7-8 לתצהיר). התובעת חזרה על הדברים בחקירתה הנגדית (עמ' 8, ש' 8), ובחקירתה החוזרת הוסיפה שנתנה אמון במנהלה האישי ש"נתן לה את מילתו", ושלא היתה עוזבת את תפקידה באגף הפיקוח אלמלא ניתנה לה ההבטחה ששכרה לא ייפגע (עמ' 9, ש' 24). הנתבעת, מצידה, אמנם הכחישה את הטענה שמר דן נתן הבטחה כלשהי לתובעת, אולם בד בבד אישרה, הן בכתב ההגנה והן בס' 15 לתצהיר מצובע, שעם סיום עבודתה של התובעת ביחידת הטקס והאירועים שולם לה סכום חד-פעמי, רטרואקטיבי, בסך 5,085 ₪, באישורו המיוחד של סמנכ"ל משאבי אנוש ומינהל דאז. לפי עדותו של מר מצובע, סכום זה חושב, לפנים משורת הדין, בגין התקופה 1.3.01-31.8.01, לפי תוספות השכר ששולמו לתובעת באגף הפיקוח, כולל שתי תוספות מותנות שלא היו צמודות למשרתה הקודמת. בנספח נ/7 לכתב ההגנה, מזכר פנימי שנשלח ביום 20.12.01 מטעם עוזרת מנהל מינהל כללי לאגף משאבי אנוש, ניתן למצוא תימוכין לטענת התובעת בדבר ההבטחה שניתנה לה לגבי כך ששכרה לא ייפגע בעקבות המעבר מאגף הפיקוח ליחידת הטקס והאירועים. במזכר זה נאמר לגבי התובעת, ש"עם העברתה לעבוד במח' טקס ואירועים הובטח לה על שמירת רמת השכר, למעט מאמץ פיקוח (סיכום בע"פ של שץ)", ובעקבות שליחת המזכר אכן שולם לתובעת הסכום הנקוב לעיל, רטרואקטיבית בגין תקופת עבודתה במחלקת הטקס והאירועים. עם זאת, גם אם נקבל את גרסת התובעת שניתנה לה הבטחה בעל-פה כאמור, אין בידינו לקבוע כי הבטחה זו מקימה לה זכות להשוואת שכרה בכל תקופת עבודתה בעירייה מיום המעבר מאגף הפיקוח ואילך, לשכרה, על כל תוספותיו, עת עבדה באגף הפיקוח. זאת, ולו לאור העובדה שהתובעת כלל לא טענה שניתנה לה הבטחה דומה כלשהי לגבי העברתה מתפקידה ביחידת הטקס והאירועים לתפקידים המזכירותיים שמילאה לאחר מכן. איננו מקבלים גם את טענת התובעת לפיה העובדה שהעירייה שילמה לה את 5,085 השקלים מעידה על כך שהעירייה "חזרה בה" מטענתה לפיה התובעת אינה זכאית לתוספות השכר הנתבעות, ולמעשה מכשירה את זכאותה לקבל את תוספות השכר לאורך כל התקופה הנקובה בכתב התביעה. התשלום ששילמה העירייה לתובעת בגין תקופת עבודתה ביחידת הטקס והאירועים שולם לה לפנים משורת הדין, ככל הנראה על רקע אותה הבטחה בעל-פה שניתנה לה ערב המעבר ליחידה - הבטחה שנדרשנו לבחון את תוקפה על-ידי הנתבעת אך בלשון רפה, ולא מצאנו מקום לעשות כן משום שהנתבעת קיימה ממילא את תנאיה המצומצמים של אותה הבטחה. כפי שכבר ציינו לעיל, התובעת לא העלתה טענה עובדתית כלשהי, וממילא לא הוכיחה, את קיומה של הבטחה לגבי השוואת שכרה לתקופת עבודתה באגף הפיקוח, גם בתפקידים נוספים שתמלא בעירייה לאחר שתסיים תפקידה ביחידת הטקס והאירועים; וממילא גם לא הוכח על-ידה תוקפה המשפטי של הבטחה מנהלית מעין זו, לו היתה ניתנת לה. אנו קובעים, אם כן, שהתובעת לא זכאית לקבל את תוספות השכר הנתבעות לגבי כל תקופת עבודתה, מכוח הבטחה או התחייבות שניתנו לה. סוף דבר לאור כל האמור, אנו דוחים הן את התביעה למתן סעד הצהרתי והן את התביעה הכספית לתשלום התוספות. לאור החלטתנו זו, נדחית ממילא גם תביעת התובעת לפיצוי בגין עוגמת נפש. נתנו דעתנו גם לטענת התובעת לפיהן הופלתה לעומת עובדים אחרים שקיבלו את תוספות השכר הנתבעות בנסיבות דומות לשלה, אולם הטענה הועלתה, לאורך כל ההליך, בעלמא, ללא שמץ של ביסוס. מכל מקום, משקבענו כי התובעת אינה זכאית לתוספות השכר, ממילא אין נפקות להחלטת העירייה בנוגע לעובדים אחרים. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 2,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער לבית הדין הארצי בירושלים. ערעור יש להגיש בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק דין זה. זכויות עובדיםעירייהתל אביב