מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובד זר סיעודי פיליפיני: לפנינו תביעתו של התובע (להלן: "התובע"), עובד זר מהפיליפינים, אשר הועסק כעובד סיעודי בביתה של הנתבעת, הגב' ליבוביץ' (להלן: "הנתבעת") לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת העסקתו. התובע עתר לתשלום הפרשי שכר מינימום, פדיון חופשה, גמול בגין עבודה בימי חג, דמי הבראה, הוצאות נסיעה, הפרשות לקרן פנסיה, תשלום ביטוח רפואי ופיצויי פיטורים. העובדות הצריכות להכרעה הנתבעת, בת 57, נכה מזה 17 שנה ורתוקה לכיסא גלגלים, אשר לאור מצבה הרפואי ניתן לה רישיון להעסקת שני עובדים זרים החל משנת 2007. התובע הועסק בביתה של הנתבעת, בתקופה שבין 4/08-10/09. בתחילת העסקתו, הועסק התובע בביתה של הנתבעת אשר התגוררה בתל אביב. בסוף שנת 2008 (לטענת התובע ב-11/08 ואילו לטענת הנתבעת ב-12/08) עברה הנתבעת להתגורר בחדרה. עם מעברה של הנתבעת, הועסק התובע בביתה שבחדרה. קיים שוני בין מתכונת עבודתו של התובע בתל אביב לבין מתכונת עבודתו בחדרה. בתל אביב הועסק התובע 5 ימים בשבוע וכן כל שבת שניה. הצדדים חלוקים לגבי מספר השעות בהן עבד התובע בכל יום. בחדרה הועסק התובע 3 פעמים בשבוע (ימים ב,ד,ו) משעה 8:00 עד 14:00. התובע התפטר מעבודתו ביום 9.10.09. הצדדים חלוקים לגבי נסיבות ההתפטרות. טענות התובע - הנתבעת לא שילמה לתובע שכר מינימום בניגוד לחוק שכר מינימום, התשמ"ז - 1987 (להלן: "חוק שכר מינימום"). בתקופת עבודתו בתל אביב שולם לו שכר בסך 1,000 ₪ לחודש ואילו בתקופת עבודתו בחדרה לא שולם לו שכר כלל. הנתבעת לא שילמה לתובע את זכויותיו. כך, לא שולמו לו דמי חופשה, הבראה, תגמול בשיעור 150% בגין עבודה בחגים, החזר הוצאות נסיעה והפרשות לקרן פנסיה. כמו כן, הנתבעת קיזזה משכרו שלא כדין את תשלום הביטוח הרפואי. התובע זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. הנתבעת לא שילמה לו שכר ואף סירבה לשלם לו בגין הוצאות נסיעה לעבודה. טענות הנתבעת - לתובע שולם מלוא שכרו ואף מעבר לכך, לרבות הוצאות נסיעה. כמו כן, שילמה הנתבעת לתובע סכום נוסף בסך 50$ בגין דמי הבראה. התובע קיבל שכר מלא בגין ימי עבודתו בחגים. יש לקזז מתביעתו של התובע את הסכומים הבאים: סך 2,900 ₪ דמי הודעה מוקדמת לאור עזיבתו הפתאומית, סך 15,000 אשר שולמו ביתר בתקופת עבודתו של התובע בחדרה, 924 ₪ בגין ימי חופשה עודפים וכן 1,500 ₪ בגין הלוואה שניתנה לתובע. התובע העיד עדות מוקדמת בפני כב' הרשמת (כתוארה אז) קרן כהן. ביום 25.9.11 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו בפנינו הנתבעת ועדיה. מטעם הנתבעת העידו העדים הבאים: הגב' מוריה צדקה והגב' לימור לב, שכנותיה של הנתבעת בתקופת מגוריה בתל אביב (להלן: "הגב' צדקה" וכן "הגב' לב" בהתאמה) וכן מר טיקשנה צ'נדרה קומרה רג'פקשה, עובד סיעודי אשר הועסק אצל הנתבעת במועד התביעה החל משנת 2008 (להלן: "מר טיקשנה"). נקדים ונאמר כי גרסאות שני הצדדים לא היו בהירות וכי נתגלו סתירות כפי שיפורט להלן הן בעדות התובע והן בעדות הנתבעת. דיון והכרעה א. הפרשי שכר מינימום (1) תקופת העסקתו של התובע בתל אביב- התובע הועסק החל מחודש 4/08 בביתה של הנתבעת בתל אביב. לטענת התובע, הוא הועסק בתל אביב עד לחודש 11/08, מועד בו עברה הנתבעת להתגורר בחדרה, ואילו הנתבעת טענה כי המעבר התבצע בחודש 12/2008. אין חולק כי התובע החל לעבוד בחדרה לאחר מעברה של הנתבעת. התובע מודה כי המעבר היה לאחר ביצוע שיפוצים בדירת הנתבעת (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 8 ש' 2-3). הנתבעת צירפה הצעת מחיר בגין השיפוצים שנערכו בדירה טרם העברה בה צוין כי ההתחייבות לסיום העבודה הינה עד יום 23.11.08 (נספח ו' לתצהיר הנתבעת). לאור האמור, ובהעדר ראיה לסתור, הרי שאנו קובעים כ הנתבעת עברה להתגורר בחדרה לאחר 23.11.08 ולפיכך, תקופת העסקתו של התובע בתל אביב הינה 8 חודשים, מחודש 4/08 ועד לחודש 11/08. מתכונת עבודתו של התובע בתל אביב- אין חולק כי בין התובע לנתבעת לא נחתם חוזה העסקה וכי תנאי העבודה סוכמו בעל פה. לטענת התובע, הוא הועסק שישה ימים בשבוע, שש שעות ביום, ובשבת שעתיים ביום, ובסך הכל כ- 164 שעות חודשיות. לטענת הנתבעת, התובע הועסק שישה ימים בשבוע באופן הבא: במשך חמישה ימים, שלש שעות ביום וביום השישי, בו הייתה הנתבעת מבשלת עם התובע, חמש שעות. אשר לשבת, התובע עבד אחת לשבועיים במשך שעה, ובגין עבודתו זו שולם לו שכר בנפרד. נקדים ונאמר כי אנו מקבלים את גרסת הנתבעת לעניין מתכונת עבודתו של התובע. הנתבעת תיארה את שגרת העבודה של התובע בביתה כדלקמן: הכנת ארוחת בוקר, סיוע במקלחת ובהלבשה וכן עבודות אחזקה שוטפות כגון: כביסה, ניקיון ושטיפת הבית (סעיף 7 לתצהיר הנתבעת, פרוטוקול 25.9.11, עמ' 16 ש' 21-23). הנתבעת הוסיפה כי לרוב היא הייתה יוצאת מהבית לעיסוקיה בשעות עבודת התובע, והתובע היה יוצא אחריה בסיום עבודות הבית לאחר כ-3 שעות מאחר ומדובר היה בדירת חדר וחצי בלבד. עוד הוסיפה הנתבעת כי בסופי שבוע היא הייתה מבשלת עם התובע, ועל כן היה עובד יום אחד חמש שעות (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת). הנתבעת העידה כי היא הייתה יוצאת הרבה מהבית ומתנדבת במקומות שונים אליהם הייתה מגיעה בעצמה ואף כי הייתה עורכת קניות לבדה ונעזרת באנשים במקום (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 17 ש' 5-13, 16-18). גרסת התובע הייתה רצופה בסתירות ובלתי עקבית ומשכך לא נתנו בה אמון. כך למשל טען התובע בתצהירו כי העבודות שהוטלו עליו היו קשות במיוחד ומעבר לצרכים הסיעודיים של הנתבעת (סעיף 2 לתצהיר התובע) ואילו בעדותו הודה התובע כי במסגרת עבודתו היה עליו "לקלח את הנתבעת, לנקות ולבשל" (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 2 ש' 24-25). התובע לא פירט מהן המטלות הנוספות מעבר לצרכים הסיעודיים. סתירה נוספת מצאנו בגרסתו לגבי עבודתו בשבת. מחד, טען התובע כי הוא הועסק שעתיים בשבת ומאידך בעדותו הודה כי הוא היה מגיע לקלח את הנתבעת אחת לשבועיים בלבד, כאשר בנה שהה בפנימייה (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 5 ש' 16-18). אין חולק כי הנתבעת נזקקה לעזרה ברחצה, לבוש ובעבודות הבית. כמו כן, אין חולק כי הנתבעת התגוררה בגפה בדירת חדר וחצי. התרשמנו כי הנתבעת היא אישה פעילה ועצמאית אשר מעבר למטלות אשר פורטו על ידה ואשר התובע הודה בביצוען, תפקדה הנתבעת באופן עצמאי ולא נזקקה לשירותי התובע. התובע לא פירט, כאמור, אילו מטלות הוא נדרש לבצע מעבר למטלות שפורטו על ידי הנתבעת. התובע לא הכחיש כי לרוב הנתבעת הייתה יוצאת מביתה והוא היה יוצא אחריה בסיום העבודה. התובע לא טען כי הנתבעת הייתה זקוקה לעזרתו בחזרתה הביתה וכי הוא נאלץ להמתין לשובה. לאור האמור לעיל, הרי שאנו מקבלים את גרסת הנתבעת לעניין שעות עבודתו של התובע וקובעים כי התובע הועסק על ידי הנתבעת חמישה ימים בשבוע, 3 שעות בכל יום וכן יום אחד נוסף, חמש שעות ובסך הכל כ- 86 שעות חודשיות. לא למותר לציין כי מצאנו כי אף גרסתה של הנתבעת בעניין מתכונת העבודה לא הייתה בהירה דיה. מחד, בתצהירה טענה הנתבעת כי התובע היה מסיים את עבודות הבית לאחר כשלוש שעות בלבד (סעיף 7 לתצהיר הנתבעת), ומאידך, טענה כי התובע קיבל כלכלה מלאה והיה אוכל ארוחת בוקר וצהריים בביתה (סעיף 12 לכתב ההגנה וסעיף 21 לתצהיר הנתבעת). יחד עם זאת, אין בכך כדי לשנות את קביעתנו כפי שפורט לעיל, משלא נתנו אמון בגרסת התובע. בשולי הדברים נציין כי הגב' לב העידה כי התובע הועסק אצל הנתבעת "שעתיים וחצי עד שלוש וחצי" שעות וכי הוא היה מגיע לביתה של הנתבעת סמוך לשעה 8:00 ועוזב סמוך לשעה 11:00 (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 25 ש' 1-3, עמ' 26 ש' 4-5). לא ייחסנו משקל לעדותה של הגב' לב אשר טענה כי ראתה את התובע בימים בהם נעדרה מעבודתה (פרוטוקול, עמ' 25 ש' 11-12, עמ' 26 ש' 4-8). השכר- הצדדים חלוקים בשאלת גובה השכר אשר שולם לתובע. לטענת התובע, שולם לו סך 1,000 ₪, ואילו לטענת הנתבעת, שולם לתובע סך 350$ בצירוף 50$ נוספים בגין דמי הבראה. בהמשך טוענת הנתבעת כי 50$ אלו היו גם בגין חופשה. הנתבעת העידה כי שילמה את שכר התובע במזומן או בדולרים. כמו כן העידה כי היא מעולם לא החתימה את התובע על מסמכים המעידים כי הוא קיבל שכר מאחר ושררו בינה לבין התובע יחסי אמון (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 19 ש' 17-25). בנוסף, העידה הנתבעת כי בגין שעת עבודתו בשבת, קיבל התובע סך 50 ₪ (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 20 ש' 7-9). התובע הכחיש כי שולמו לו 400$ מידי חודש והעיד כי הוא סיכם עם הנתבעת על שכר בשקלים (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 3 ש' 6-7, 10-17). כמו כן העיד כי הוא שלח את הכסף מדי חודש למשפחתו, וכי יש ברשותו אישורים על הסכומים ששלח (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 3 ש' 30-32, עמ' 4 ש' 2-6). לא קיבלנו את גרסתו של התובע כי בגין עבודתו בתל אביב הוא השתכר סך 1,000 ₪. התובע העיד כי בטרם עבודתו אצל הנתבעת הוא הועסק בתל אביב והשתכר סך 700$ לחודש. לשאלה מדוע הסכים לעבוד עבור שכר בגובה 1,000 ₪ השיב התובע כי: "המעסיק הקודם שלי כמעט מת, ולכן חיפשתי עבודה אחרת כי היה לי הרבה זמן להיות בישראל .... אני ביקשתי מהנתבעת עוד כסף אבל היא לא הסכימה. אני הייתי מוכן לעבוד גם 24 שעות אבל היא לא הסכימה" (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 3 ש' 18-27) לא השתכנענו כי התובע הסכים להשתכר שכר נמוך מחצי משכרו טרם עבודתו אצל הנתבעת. גם העובדה כי מתכונת העבודה הותירה בידו זמן לעבוד במקומות נוספים (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 6 ש' 3) אינה נותנת הסבר להסכמתו לעבוד בשכר של 1,000 ₪ בלבד. התובע הודה כי שלח מידי חודש את משכורתו למשפחתו וכי ברשותו אישורים על כך. יחד עם זאת התובע נמנע מהצגתם לבית הדין. נוכח האמור הרי שאנו מקבלים את גרסת הנתבעת וקובעים כי שולם לתובע שכר בסך 350$ + 50$ וסך הכל 400$. באשר לעבודה בשבת - התובע טען כי הוא הועסק שעתיים מידי שבת וכי השכר שקיבל, לטענתו, בסך 1,000 ₪ כלל גמול בגין עבודה זו. הנתבעת טענה מנגד כי התובע הועסק בשבת, אחת לשבועיים כשעה אחת בלבד כאשר היה מגיע לקלח אותה בעת שבנה נעדר מהבית ושהה בפנימייה. בגין שעה זו שילמה הנתבעת לטענתה סך 50 ₪ (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 20 ש' 5-9). התובע הודה כי היה מגיע לנתבעת פעמיים בחודש ביום שבת אך הכחיש כי קיבל תשלום בנפרד על כך (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 5 ש' 16-20). נוכח הסתירות בעדות התובע ומשהוא הודה כי עבד אצל הנתבעת בשבת, פעמיים בחודש בלבד בניגוד לנטען בכתב התביעה, אנו מקבלים את גרסתה של הנתבעת לפיה עבד התובע כל שבת שנייה שעה אחת עבורה שולם לו שכר בסך 50 ₪. האם שכרו של התובע פחת משכר מינימום- חילוק שכר התובע בשעות עבודתו מוביל למסקנה כי התובע השתכר שכר נמוך משכר מינימום. כבר קבענו כי התובע הועסק כ- 86 שעות חודשיות המהוות 46% ממשרה מלאה. לאור האמור, הרי שהתובע היה זכאי לשכר מינימום בהתאם להיקף משרתו. להלן פירוט השכר לו היה זכאי התובע והשכר אשר שולם לו: תאריך שער הדולר 400$ בש"ח שכר מינימום בגין משרה מלאה שכר מינימום בגין 46% משרה הפרש 4.2008 3.544 1417.6 3710 1706.6 289 5.2008 3.424 1369.6 3710 1706.6 337 6.2008 3.233 1293.2 3710 1706.6 413.4 7.2008 3.338 1335.2 3850 1771 435.8 8.2008 3.515 1406 3850 1771 365 9.2008 3.618 1447.2 3850 1771 323.8 10.2008 3.421 1368.4 3850 1771 402.6 11.2008 3.783 1513.2 3850 1771 257.8 סיכום 11,150 13,974 2,824 עולה אפוא, כי שכרו של התובע נפל משכר מינימום ועל כן, על הנתבעת לשלם לתובע סך 2,824 ₪ כהפרשי שכר מינימום בגין תקופת העסקתו של התובע בתל אביב. (2) תקופת העסקתו של התובע בחדרה התובע הועסק בביתה של הנתבעת בחדרה החל מחודש 12/08 ועד ליום 9.10.09, עת התפטר התובע מעבודתו. התובע הועסק שלושה ימים בשבוע (ב', ד' ו-ו'), משעה 8:00 עד 14:00. לטענת התובע במהלך תקופה זו לא שולם לו כל שכר ואילו לטענת הנתבעת עד לחודש 12/2008 השתכר התובע שכר זהה לזה שהשתכר בתל אביב והחל מחודש 1/2009 השתכר התובע סך 2,900 ₪. איננו מקבלים את גרסתו של התובע כי בתקופת עבודתו בחדרה אשר נמשכה כ-10 חודשים לא שולם לו כל שכר. בתצהירו טען התובע כי הנתבעת דרשה ממנו באיומים להמשיך ולעבוד אצלה בחדרה שאם לא כן "תעשה לי בלאגן, ותבטל את הויזה ואת רישיון העבודה שלי" וכי מחשש שהנתבעת תפגע בו, הוא המשיך לעבוד אצל הנתבעת ללא תשלום שכר (סעיפים 5-6 לתצהיר התובע). הנתבעת הכחישה כי היא איימה על התובע ודרשה ממנו להמשיך לעבוד אצלה לאחר המעבר לחדרה, וטענה כי היא הציעה לו להמשיך ולהעסיקו ואף הציעה לו להתגורר עמה בדירה כמקובל בענף הסיעוד. עוד הוסיפה הנתבעת כי התובע בחר מרצונו החופשי להמשיך ולעבוד במתכונת מופחתת, קרי שלושה ימים בשבוע בלבד (סעיף 14 לתצהיר הנתבעת). טענות התובע בעדותו לא עלו בקנה אחד עם גרסתו בתצהיר. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי בתחילת העסקתו הנתבעת הודיעה לו על כוונתה לעבור לדירה מחוץ לתל אביב. בנוסף, הודה התובע כי הנתבעת אף לקחה אותו לראות את הדירה בטרם המעבר אך הכחיש כי היא שאלה אותו אם הוא ירצה לעבוד בחדרה וטען "הייתי שם כדי לראות את הבית" (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 5 ש' 21-30). כמו כן, הודה התובע כי הנתבעת הציעה לו לישון בדירה בחדרה ואילו בהמשך הכחיש זאת (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 7 ש' 1-2, 15-17). התובע טען כי לא שולם לו שכר קרוב לשנה וכי הוא לא עבד אצל מעבידים נוספים. כשנשאל התובע אם לא היה לו כסף כלל, הודה כי הוא עבד בהרמת קרטונים של פיליפינים, והשתכר 50$ לשבוע (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 8 ש' 9-12). טענתו של התובע כי הנתבעת כפתה עליו את המשך העסקתו אינה מתיישבת עם עדותו לפיה בחודש 1/2009 פנה התובע בעצמו לחברת "מזורית" ובמועד מאוחר יותר אף נרשם בה עם הנתבעת וכי נפגש עם עובדת סוציאלית מטעמה (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 10 ש' 18-27). התובע העיד כי פחד שבמידה ולא יגיד לעובדת הסוציאלית ש"הכל בסדר" הוא לא יקבל רישיון לעבוד, אך עדות זו אינה מתיישבת עם העובדה כי בחברת "מזורית" עצמה הסבירו לתובע ולנתבעת שעל הנתבעת לשלם לו סך 2,900 ₪ לחודש כך שלא היה בסיס לכאורה לחששו של התובע (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 10 ש' 26-27, 32, עמ' 11 ש' 1). מנגד, לא קיבלנו את טענתה של הנתבעת לפיה החל מחודש 1/2009 היא שילמה לתובע סך 2,900 ₪ נטו בגין עבודתו בחדרה. אין חולק כי שעות עבודתו של התובע בחדרה הופחתו וכי הוא הועסק 3 ימים בלבד, שש שעות בכל יום (יוער כי בכתבי הטענות הנתבעת טענה כי התובע הועסק חמש שעות בלבד אך חזרה מטענה זו בסיכומיה). לא שוכנענו כי בגין משרה זו נאותה הנתבעת להכפיל לתובע את השכר אשר שולם לו בגין תקופת עבודתו בתל אביב. נתנו דעתנו לכך כי התובע והנתבעת העידו כי הם נרשמו בחברת "מזורית" ובה נאמר להם כי על הנתבעת לשלם לתובע סך 2,900 ₪. יחד עם האמור, לדעתנו אין בכך כדי לקבוע כי הסכום הנ"ל אכן שולם לתובע. לאור האמור, ומשלא הוכח בפנינו כי אכן חל שינוי בשכרו של התובע בחודש 1/2009, אנו קובעים כי שכרו של התובע לכל אורך תקופת העסקתו עד לסיומה היה 400$ כפי שקבענו לעיל. התובע הועסק כ- 76 שעות חודשיות המהוות 40% ממשרה מלאה. השוואת השכר אשר שולם לתובע עם שכר המינימום מעלה כי לתובע שולם שכר המינימום בגין תקופת עבודתו בחדרה. תאריך שער הדולר 400$ בש"ח שכר מינימום בגין משרה מלאה שכר מינימום בגין 40% משרה הפרש 12.2008 3.99 1596 3850 1540 -56 3.802 1520.8 3850 1540 19.2 4.065 1626 3850 1540 -86 4.162 1664.8 3850 1540 -124.8 4.209 1683.6 3850 1540 -143.6 4.161 1664.4 3850 1540 -124.4 3.887 1554.8 3850 1540 -14.8 3.89 1556 3850 1540 -16 3.79 1516 3850 1540 24 3.796 1518.4 3850 1540 21.6 סיכום 17,413 16,940 472.8- עולה אפוא מהטבלה, כי הנתבעת שילמה לתובע סך 473 ₪ מעבר לשכר המינימום. בהערת אגב יצוין כי לא נעלמה מעיננו עדותו של מר טיקשנה לפיה הנתבעת שילמה לתובע 2,900 ₪ (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 28 ש' 1). לא ייחסנו משקל לעדות זאת אשר הייתה רצופה בסתירות. הנתבעת טוענת כי יש לקזז מכל סכום אשר יגיע לתובע את הסכום אשר שולם לו ביתר. הטענה נדחית. הנתבעת העידה כי בחברה מזורית הורו לה לשלם לתובע סך 2,900 ₪. משהנתבעת לא כפרה בזכות זו, אין להורות על קיזוז הסכום אשר שולם מעבר לשכר המינימום. באשר לחודש 10/09 - ביום 7.10.09 עבד התובע בפעם האחרונה. משלא נטען כי התובע נעדר מעבודתו בחודש זה, הרי שנוכח מתכונת העסקתו (ימים ב',ד',ו') התובע עבד בחודש זה 3 פעמים. לאור העובדה כי התובע עזב את עבודתו בנתבעת לאלתר ומשהנתבעת לא טענה כי היא שילמה את שכרו של התובע בגין חודש זה, הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע סך 20.7 X 6 X 3 = 373 ₪. ב. פדיון חופשה לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו דמי חופשה כמתחייב מחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית"), ועל כן הוא עותר לתשלום פדיון חופשה בסך 6 ימים בגין תקופת עבודתו בתל אביב ו-6 ימים בגין תקופת עבודתו בחדרה. הנתבעת טענה כי במהלך תקופת עבודתו, היה התובע בחופשה בתשלום במשך 24 ימים כאשר בימי ראשון, אחת לשבועיים, הוא שימש כסנדק לתינוקות (סעיף 28 לתצהיר). גרסה נוספת מסרה הנתבעת בעדותה לפיה שולם לתובע מידי חודש 50$ אשר כללו תשלום ימי חופשה (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 19 ש' 29-31). סעיף 5 לחוק הגנת השכר, תשי"ד- 1954 אוסר לכלול בשכר העובד פדיון חופשה. יתר על כן, טענת הנתבעת כי שילמה דמי חופשה ודמי הבראה בנוסף לשכר הרגיל נדחתה ולפיכך קבענו כי יש לראות את כל השכר אשר שולם כשכרו הרגיל של התובע. על פי הוראות סעיף 26 לחוק חופשה שנתית חייב מעביד לנהל פנקס חופשה בו יירשמו מועדי החופשה, דמי החופשה ששולמו ותאריך התשלום. כמו כן, הלכה פסוקה היא, כי על המעביד מוטל הנטל להוכיח כמה ימי חופשה ניצל העובד ומה הייתה היתרה שעומדת לזכותו בתום תקופת עבודתו (דב"ע לא/3-22 צ'יק ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג' 215). לא מצאנו כי הנתבעת עמדה בנטל האמור. בתקופת עבודתו בתל אביב הועסק התובע 3 שעות ביום בלבד ועל כן, לא הוכח בפנינו כי הוא שימש סנדק לתינוקות בשעות אלו, ואילו בתקופת עבודתו בחדרה, התובע לא הועסק כלל בימי ראשון. לפיכך, אנו קובעים כי התובע זכאי לפדיון חופשה בסך 1,167 ₪ בהתאם להיקף משרתו ולאור סעיף 3 (א) לחוק חופשה שנתית כדלקמן: בגין תקופת עבודתו בתל אביב, זכאי התובע ל- 8 ימים X 3.3 שעות (ממוצע השעות השבועי) X 20.7 ₪ = 546 ₪. בגין תקופת עבודתו בחדרה, זכאי התובע ל- 10 ימים X 3 שעות (ממוצע השעות השבועי) X 20.7 = 621 ₪. ג. שכר בגין עבודה בימי חג לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו בגין עבודתו בימי חג ועל כן הוא עותר לתשלום בגין 7.5 ימי עבודה בחג בשיעור 150% משכרו (3.75 ימי חג בגין תקופת עבודתו בתל אביב ו- 3.78 ימי חג בתקופת עבודתו בחדרה). יש להבהיר כי אין המדובר בתביעה לתשלום דמי חגים מכח הסכם קיבוצי כללי בין לשכת התאום של הארגונים הכליליים וההסתדרות הכללית וצו ההרחבה מכוחו אלא לגמול בגין עבודה בימי חג בשיעור של 150%. גרסתה של הנתבעת לא הייתה עקבית. מחד, בתצהירה טענה כי התובע היה בחופש בחגים וקיבל שכר מלא בגין החודשים בהם חלו ימי החג, ומאידך, בעדותה לשאלה כיצד שילמה דמי חגים השיבה: "בחגים שלנו שזה היה שבתות, הוא היה בחופש, היה מקבל 100 ₪ בשבתות... בשבת שהבן שלי לא היה בא, ביום שישי הייתי נותנת לו 12 ₪ למונית שירות לתובע. כשהוא היה מגיע אלי הביתה ביום שבת בבוקר לקלח אותי, הוא היה מקבל 50 ₪ עבור המקלחת.... ...... ש. כך שילמת לו דמי חגים? ת. כן" (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 20 ש' 4-11) מעדותה של הנתבעת עולה, כי הנתבעת אינה עושה הבחנה בין עבודה בחגים לבין עבודה בשבת ו/או דמי חגים. יחד עם זאת, התובע לא הוכיח באיזה ימי חג עבד ובאיזה היקף וכן לא הוכיח כיצד הגיע לעבודתו בימי החג. מדובר בגמול על עבודה בפועל אשר יש להוכיחה. אשר על כן, נדחית התביעה לתשלום בגין עבודה בחגים. ד. דמי הבראה התובע טען כי במהלך תקופת עבודתו הנתבעת לא שילמה לו בגין דמי הבראה. נוכח האמור, התובע עותר לתשלום בגין 6 ימים בשנה הראשונה לעבודתו ו-6 ימים בגין השנה השנייה לעבודתו. בפסיקה נקבע כי משהוכיח העובד כי עבד שנה לפחות אצל המעביד, על המעביד להוכיח כי שילם לו את דמי ההבראה (דב"ע נו/3-282 עוף טנא בע"מ נ' אחמד עומר, עבודה (ארצי), כרך כט (2) 319). הנתבעת טענה כי היא שילמה לתובע מידי חודש 50$ בגין דמי הבראה. כאמור, טענה זו נדחתה. כמו כן, אנו דוחים את טענת הנתבעת כי היא נתנה לתובע 1,500 ₪, 500 ₪ בכל פעם וכי היא קיזזה סכום זה כנגד דמי הבראה. טענה זו לא הוכחה. על פי הוראות צו ההרחבה הכללי בדבר השתתפות המעביד בהוצאות הבראה ונופש נקבע כי עובד יהיה זכאי ל-5 ימי הבראה עבור שנת עבודתו הראשונה ול-6 ימים עבור שנת עבודתו השניה. על כן, כעולה מהוראות צו ההרחבה, בגין התקופה מ- 4/08-3/09, התובע היה זכאי לסך 331 ₪ X 5 ימים X 0.46 = 761 ₪, ובגין התקופה מ- 4/09-9/09 התובע היה זכאי לסך 340 ₪ X 3 ימים X 0.40 = 408 ₪. לאור האמור אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך 1,169 ₪ בגין דמי הבראה. ה. החזר הוצאות נסיעה התובע טען כי בתקופת עבודתו בחדרה, סירבה הנתבעת לשלם לו את הוצאות הנסיעה ממקום מגוריו בתל אביב, לחדרה. על כן, התובע עותר להחזר הוצאות נסיעה. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע מידי שבוע 100 ₪ בגין נסיעות. הנתבעת לא הוכיחה זאת. התרשמנו מעדותה כי היא סברה כי לאור הצעתה לתובע ללון בביתה ולאור העובדה כי הסיעה אותו פעמים רבות לתל אביב, היא פטורה מתשלום דמי נסיעות. הנתבעת לא הוכיחה מתי את מספר הפעמים בהם הסיעה את התובע לתל אביב. התובע טען כי הוא זכאי לסך 38 ₪ ליום. יחד עם זאת, בהתאם לצו ההרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה התובע היה זכאי להחזר הוצאות נסיעה בשיעור מקסימאלי בסך 22.7 ₪ ליום. לאור האמור, הרי שאנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע סך 22.7 ₪ X 3 ימים X 44 שבועות= 2,996 ₪. ו. הפרשות לקרן פנסיה התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה עבורו תגמולים לקרן הפנסיה וזאת בניגוד לחובתה על פי הדין. התובע עתר לתשלום 3.33% X 3,850 X 84% משרה X 18 חודשים = 1,938 ₪. הנתבעת הודתה כי לא הפרישה משכר התובע (פרוטוקול 25.9.11 עמ' 20 ש' 3). בהתאם להוראות צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, החל מיום 1.1.08, חלה חובה על המעסיקים להפריש עבור העובדים לקרן פנסיה. סעיף 2 לצו קובע תקופת המתנה של 9 חודשים לעובד שהחל את עבודתו בתקופה שמיום 1.1.2008 ועד ליום 31.12.2008. לאור האמור, משהתובע החל את עבודתו בחודש 4/2008, הרי שהוא היה זכאי להפרשות לקרן פנסיה החל מחודש 1/2009. בהתאם לשיעור ההפרשות כפי שנקבע בצו ההרחבה כאמור בסך 1.66%, בגין התקופה מחודש 1/09 ועד 9/09, התובע היה זכאי כי יבוצעו עבורו הפרשות לקרן פנסיה על בסיס שכר המינימום לו הוא היה זכאי כדלקמן: 15,400 X 1.66% = 256 ₪. לאור האמור, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה סך 256 ₪. ז. החזר הוצאות הביטוח הרפואי התובע טען כי הנתבעת דרשה ממנו לשלם באמצעותה את הוצאות הביטוח הרפואי שלו וזאת חרף העובדה כי הוצאות הביטוח הרפואי חלות עליה מכח הדין. התובע עתר להשבת הסכום ששולם על ידו בסך 1,700 ₪. אין בידינו לקבל את טענת התובע. הנתבעת טענה כי היא נשאה בתשלום הוצאות הביטוח הרפואי שהסתכמו בסך 328$ לכל תקופת העסקתו. הנתבעת צירפה אישור ביטוח רפואי על שמו של התובע וכן העתק פוליסת ביטוח מטעם חברת ביטוח איילון ממנו עולה כי בגין הביטוח שולמו 328$ (נספח ה' לכתב ההגנה). אמנם נכון הדבר כי בחקירתה הנגדית העידה הנתבעת כי מספר כרטיס האשראי שלה שונה ממספר כרטיס האשראי באמצעותו שולמה הפוליסה. יחד עם זאת הנתבעת העידה כי גנבו לה את הארנק והיא החליפה כרטיסי אשראי (פרוטוקול 25.9.11, עמ' 21 ש' 18-28). התובע לא כפר בכך כי הנתבעת שילמה את הסכום אך טען כי הסכום ששולם קוזז ממשכורתו. התובע לא הוכיח מתי חל הקיזוז. כמו כן, בהתאם לתקנה 2 לתקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), תשס"ב-2001 הנתבעת הייתה רשאית לקזז משכרו של התובע בגין ביטוח רפואי. התובע לא טען כי הנתבעת קיזזה סכום העולה על הסכום המותר בתקנות ועל כן גם מטעם זה אין בידינו לקבל טענה זו. התוצאה הינה כי נדחית תביעתו של התובע בגין רכיב זה. ח. פיצויי פיטורים התובע טען כי לאחר שהנתבעת לא שילמה את שכרו וזכויותיו הסוציאליות קרוב לשנה, לרבות הוצאות הנסיעה, הוא הודיע לנתבעת כי אין באפשרותו להגיע לביתה בחדרה. משהנתבעת סירבה לשלם לו את הוצאות הנסיעה ואת יתר הזכויות, ראה התובע עצמו כמפוטר. נוכח האמור, התובע עתר בכתב תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים המחושבים על בסיס שכר המינימום וזאת מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים"). מנגד טענה הנתבעת כי התובע עזב את עבודתו ביום 9.10.09 ללא התראה וזאת לאחר שהודיע על רצונו לנסוע לביקור משפחתי בפיליפינים. הנתבעת הכחישה כי התובע התפטר עקב אי תשלום שכר וכי התנהל בינה לבין התובע ויכוח בגין השכר. מהראיות שבפנינו השתכנענו כי התובע התפטר מעבודתו בנתבעת לאלתר. באשר למחלוקת בדבר זכאות התובע לפיצויי פיטורים סבורים אנו, כי הדין הוא עם התובע שכן הוכח כאמור כי לתובע לא שולמו דמי הנסיעה בגין עבודתו בחדרה. אי תשלום דמי נסיעה תקופה ארוכה ובמיוחד כשמדובר בסכום משמעותי ביחס לשכרו של התובע תהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו. בנסיבות אלה התקיימו התנאים המזכים עובד מתפטר בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים הקובע: "11. (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים"   נוכח האמור אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך 2,452 ₪ כדלקמן: בגין תקופת עבודתו של התובע בתל אביב, זכאי התובע לסך 0.66 X 3,850 X 0.46 = 1,169 ₪ בגין תקופת עבודתו של התובע בחדרה, זכאי התובע לסך 0.83 X 3,850 X 0.4 = 1,283 ₪. בפסיקה נקבע כי כאשר מדובר "בנסיבות" שבידי המעביד לשנותן, כך שלא תפעלנה יותר כפי שהן פועלות, חובה על העובד העומד להתפטר בגינן להעמיד את המעביד על כוונתו כך שתהא לו ההזדמנות לעשות לסילוק הסיבה ורק אם לא עשה לסילוקה יתקיים האמור בסעיף. התובע טען כי הודיע לנתבעת כי מאחר ואין ברשותו כסף לנסיעות הוא אינו יכול להגיע לעבודה בביתה בחדרה (סעיף 7 לתצהיר). בנסיבות העניין אנו רואים בכך התראה. הנתבעת טענה כי יש לקזז מתביעתו של התובע דמי הודעה מוקדמת לאור עזיבתו הפתאומית את עבודתו. מנגד טען התובע כי הוא עזב את עבודתו משהנתבעת סירבה לשלם לו בגין הוצאות הנסיעה ומשלא היה ביכולתו לממן הוצאות אלו. סעיף 10 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות התשס"א - 2001 פוטר עובד מליתן הודעה מוקדמת ב"בנסיבות מיוחדות שעקב קיומן אין לדרוש ממנו כי יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת". בנסיבות המקרה לפנינו משמדובר בעובד סיעוד ולנוכח מצבה הקשה של הנתבעת הגם שאין לדרוש מהתובע כי ימשיך בעבודתו, אין לפטור אותו מחובתו למתן הודעה מוקדמת. גרסתו של התובע לא הייתה עקבית. מחד, טען התובע בתצהירו (סעיף 7 לתצהיר) כי לא הגיע לעבודתו עקב אי יכולתו לממן את הוצאות הנסיעה ומאידך העיד כי ביום האחרון להעסקתו, לאחר סיום עבודתו, הנתבעת הסיעה אותו לתל אביב וצעקה עליו. כשנשאל התובע מדוע הוא לא הגיע לעבודה ב- 9.10.09 השיב: "לא היה לי כסף ליסוע לחדרה, וגם כאבה לי הרגל". כמו כן הודה התובע כי לא הודיע לנתבעת שהוא לא מגיע לעבודה (פרוטוקול 30.1.11, עמ' 11 ש' 18-30). בנסיבות העניין, הגם שנקבעה זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים יש מקום להורות על קיזוז ההודעה המוקדמת בסך 1,540 ₪, שכר המינימום לו היה זכאי התובע בהתאם להיקף משרתו. קיזוזים - לנתבעת טענות לקיזוזים נוספים: סך 15,000 אשר בגין תקופת עבודתו של התובע בחדרה, 924 ₪ בגין ימי חופשה עודפים וכן 1,500 ₪ בגין הלוואה שניתנה לתובע. לאור קביעתנו כי התובע השתכר סך 400$ בלבד ולא 2,900 ₪ כטענת הנתבעת, וכן משדחינו את טענות הנתבעת בדבר תשלום דמי חופשה ובדבר ההלוואה שניתנה לתובע, הרי שאנו דוחים את טענות הקיזוז של הנתבעת, למעט ההודעה המוקדמת. סיכום תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: הפרשי שכר מינימום בגין תקופת עבודתו בתל אביב בסך 2,824 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.7.08 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל . שכר עבודה בגין חודש 10/09 בסך 373 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל . פדיון חופשה בסך 1,167 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל. דמי הבראה בסך 1,169 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.09 ועד ליום התשלום בפועל. החזר הוצאות נסיעה בסך 2,996 ₪ סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל. הפרשות לקרן פנסיה בסך 256 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.5.09 (מחצית התקופה) ועד ליום התשלום בפועל. פיצויי פיטורים בסך 2,452 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 9.10.09 ועד ליום התשלום בפועל. הנתבעת רשאית לקזז מהסכומים שנפסקו סך 1,540 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.09 ועד למועד בו ישולם סכום פסק הדין. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 2,500 ₪ שאם לא כן ישא הסך הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק הדין עד לפירעון המלא בפועל. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום שיומצא לנתבעת פסק הדין. הצדדים רשאים לערער על פסק הדין בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין. זכויות עובדיםעובדים זרים