מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות מורות בית ספר / זכויות מורים ברמאללה: שלוש התובעות, הועסקו כמורות בבית ספר "אל עהד אלנמוצגיה" בשכונת אל-ראם שליד רמאללה והתפטרו מעבודתן ביום 5.12.05. לאחר סיום עבודתן הגישו התובעות תביעות אלה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר לפי חוק שכר מינימום, שכר עבור חודשי חופשות הקיץ, שכר עבודה לחודשים 10/05 ו-11/05, פדיון חופשה ודמי הבראה. במהלך הדיון המוקדם בתיק התובעות ביקשו, בהמלצת בית הדין, למחוק את תביעותיהן לדמי הודעה מוקדמת. הרקע העובדתי הצדדים התובעות, מורות בהכשרתן. לטענתן, הן תושבות מזרח ירושלים. הן טענו בכתבי התביעה כי הן ישראליות וטענתן לא הוכחשה על ידי הנתבעים (יצויין שבהסכמי העבודה של גב' קורדייה וגב' הדאייה מצויין כתובתן כ"בית חנינה" ואילו כתובתה של קניבי מצויין בהסכם עבודתה כ"אל-ראם". הנתבעת 2 אף העידה ששתיים משלוש התובעות גרות ברשות הפלסטינית (בביר נבאללה ובאל-ראם) ושרק אחת מהן גרה בבית חנינה. עם זאת, בהיעדר הכחשה של הנתבעים בכתב הגנתם לטענות התובעות בדבר היותן ישראליות, אנו נניח כי שלוש התובעות הן תושבות מזרח ירושלים). הנתבעת 2, גב' עאידה ערפאת עוקה (להלן: "הנתבעת") היא אשת חינוך. כפי שהעידה על עצמה, פעילותה כאשת חינוך נובעת מאהבתה לילדים קטנים. בשנת 1995 יזמה הנתבעת פתיחת בית ספר פרטי בשכונת אל-ראם שליד רמאללה. בית הספר כולל שכבות גיל מגיל 4 עד גיל 14 (כיתה ח'). שמו של בית הספר היה "בית ספר וגן אל עהד אלנמוצגיה". לצורך הפעלת בית הספר, ניתן לו רישיון על ידי משרד החינוך של הרשות הפלסטינית. הנתבעת לא נרשמה כבעלת הרישיון. הרישיון להפעלת בית הספר נרשם על שם אישה בשם תנאא פרג' עבד אלחלאס, שהייתה חברה של הנתבעת, ואולם אין מחלוקת שהנתבעת ניהלה את בית הספר ועל פי עדותה המקובלת עלינו, היא הפכה להיות הבעלים של בית הספר משנת 2002. הנתבע 3 (להלן: "הנתבע), הינו בעלה של הנתבעת. בני הזוג נישאו ביום 21.3.02 והם גרים, כאמור, במזרח ירושלים (הנתבע הינו יליד הארץ, בעל אזרחות אינדונזית וישיבתו בישראל מאושרת במסגרת היתר לאיחוד משפחות). הנתבעת 1 היא חברה שנרשמה ביום 20.11.02 לפי חוק החברות, התשנ"ט-1999, כחברה בע"מ, בשם "אלעאהד אלאסאסיה אלנמודגיה בע"מ" (להלן: "החברה"). נציין כי התובעות הועמדו על כך למן הגשת כתב ההגנה הראשון (מבין שלושה), כי שם החברה הנתבעת שהם צירפו לכתבי התביעה אינו תואם לשמה הרשום של החברה, אך התובעות לא ראו לתקן את כתבי התביעה ולנקוב בשמה הנכון של החברה כנתבעת. ביום רישום החברה החזיק הנתבע 3 52% ממניות החברה ויתרת המניות - 48%, הוחזקו על ידי הנתבעת. ביום 9.3.04 העביר הנתבע לנתבעת את אחזקותיו בחברה והנתבעת הפכה לבעלת מניות יחידה בחברה. מאותו מועד, מועסק הנתבע על ידי החברה כעובד. בתי הספר "אל-עהד" בשועפט ובסמיראמיס אין מחלוקת בין הצדדים כי בשועפט ובסמיראמיס (כפר עקב), שניהם בתחום מזרח ירושלים, ישנם שני בתי ספר שאף שמם "אל-עהד". הצדדים חלוקים בשאלה מאימתי קיימים בתי הספר "אל-עהד" בשועפט ובסמיראמיס. לטענת התובעות, בתי ספר אלה היו קיימים עוד לפני הקמת החברה. הנתבעים טוענים שבתי הספר הוקמו במקביל לרישום החברה וכי מטרת רישומה הייתה להקים ולהפעיל את שני בתי הספר "אל-עהד" בשועפט ובסמיראמיס. אנו סבורים כי התובעות לא הוכיחו את טענתן בדבר מועד הקמת בתי הספר "אל-עהד" בשועפט ובסמיראמיס ואנו מעדיפים את עדות הנתבעים בעניין זה. להלן ננמק את הכרעתנו בנקודה זו. אנו קובעים כעובדה, איפוא, שבתי הספר "אל-עהד" בשועפט ובסמיראמיס הוקמו בשנת 2002 והופעלו על ידי החברה. עובדות נוספות שאינן במחלוקת אין מחלוקת לגבי העובדות הבאות: תקופת עבודתה של גב' קורדייה הייתה מיום 24.8.01 עד 5.12.05. תקופת עבודתה של גב' קניבי הייתה מיום 15.8.98 עד 5.12.05. תקופת עבודתה של גב' הדאיה הייתה מיום 24.8.02 עד 5.12.05. התובעות הועסקו כמורות בבית הספר "אל עהד" באל-ראם (מוסכמה מס. 1 בדיון המוקדם מיום 1.6.09). התובעות חתומות על הסכמי עבודה ביניהן לבין בית ספר "אל-עהד" באל-ראם. בהסכמים אלה קיימת תניית שיפוט לפיה סכסוכים בין הצדדים יידונו בערכאות המשפט של הרשות הפלסטינית. זו לשונה של תניית השיפוט: "שני הצדדים הסכימו כי במקרה של בעיות או אי הבנה אזי, בתי המשפט הפלסטיניים ומערכת המשפט הפלסטיני הינה המקור הראשון והאחרון לפתרון הבעיות שעלולות להתרחש חס וחלילה". לפני התפטרותן נקטו התובעות במעין "שביתה" במסגרתה סירבו להמשיך בעבודתן ובמקביל דרשו מן הנתבעת לשנות את תנאי עבודתן. משלא הסכימה הנתבעת לדרישותיהן, הן התפטרו. התובעות חתמו ביום 17.12.05 על כתבי ויתור לפיהם אין להם תביעות כלפי בית הספר "אל עהד" באל-ראם. ביום 1.11.02 נחתם הסכם בין החברה לבין חברת "המכללה הארצית סחנין" בדבר הפעלת בתי ספר במזרח ירושלים על ידי החברה על פי רישיון הפעלה של מכללת סחנין, תמורת סך 110 ₪ שישולמו לחברה על ידי המכללה עבור כל תלמיד. לחברה ניתנו על ידי משרד החינוך רישיונות זמניים לקיים את בתי הספר "אל-עהד אלאסאסיה אלנמודג'יה" בשועפט ובסמיראמיס-כפר עקב. הרישיונות שהוצגו לבית הדין הם מיום 21.8.06 ומיום 30.8.06. המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך המחלוקות הטעונות הכרעה בהליך הן כדלהלן: האם קיימת סמכות בינלאומית לבית הדין לדון בתובענה? האם בית הדין הינו הפורום הנאות לבירור התובענה? האם קיימת יריבות בין התובעות לבין הנתבעים? מהו הדין החל על יחסי הצדדים? האם התובעות זכאיות לסעדים שתבעו? ככל הנדרש, נדון במחלוקות אלה בסדר הנ"ל, אך לפני כן נעיר כי הליכים אלה עברו גלגולים ועיכובים רבים: התובעות תיקנו את תביעתן פעמיים תוך השמטת נתבעים והוספת נתבעים אחרים. חלו עיכובים בשמיעת הראיות בהליך בשל הצורך לתרגם מסמכים מערבית לעברית ובשל אי התייצבות מתורגמן לערבית לאחד מדיוני ההוכחות. לאחר שלב ההוכחות התביעה נדחתה בשל אי הגשת סיכומים על ידי התובעות. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה. פסק הדין בוטל על ידי בית הדין הארצי לעבודה והוחזר אלינו למתן פסק דין לגופן של התביעות. אנו נשתדל שלאחר בלותם של ההליכים תהיה להם עדנה. טענת הנתבעים בדבר חוסר סמכותו של בית הדין לדון בתביעה הנתבעים טענו שלנוכח תניית השיפוט בהסכמי העבודה של התובעות ועבודתן בתחומי הרשות הפלסטינית, אין לבית הדין סמכות לדון בתביעות. הנתבעים לא פירטו בטיעוניהם לאיזו סמכות הם מתכוונים: האם סמכות בינלאומית? סמכות עניינית או מקומית? או שמא כוונתם הייתה לטעון שבית הדין אינו הפורום הנאות לבירור התביעה? מדובר בסוגיות מובחנות שיש לדון בהן בנפרד: תחילה יש לבחון את שאלת הסמכות הבינלאומית והסמכות המקומית. רק לאחר שאלה בוססו ניתן לעבור לדון בשאלת הפורום הנאות, כאשר מוטל על נתבע הטוען כי קיים פורום שניהול ההתדיינות בו הוא "טבעי" יותר, להוכיח את טענתו (עע 723/07 עו"ד מחאג'נה מחמוד קאסם נ. עמותת מרכז הדמוקרטיה וזכויות העובדים (מיום 6.7.09). לדעתנו לא עולה שאלה של ממש בדבר סמכותו הבינלאומית של בית הדין לדון בתובענה הואיל ולפי הנחתנו, מדובר בתובענה בין שלוש תובעות שהן תושבות ישראל נגד נתבעים תושבי ישראל. אף לא עולה שאלה של סמכות מקומית שכן עבודת התובעות בוצעה בשטח שאינו באיזור שיפוט של אף בית דין אזורי, ועל כן בהתאם לתקנה 5 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, יכלו התובעות להגיש את תביעתן לכל בית דין אזורי. פשיטא שלבית הדין סמכות עניינית לדון בתובענה בשים לב למהותה. אשר לטענת הנתבעים לפיה דין התביעה להידחות בשל תניית השיפוט, נציין כי בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 אין הוראה המחייבת תובע להגיש תביעה לערכאה לגביה קיים "הסכם שיפוט" ייחודי, בדומה להוראת תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בהתאם לכך, תניית השיפוט בהסכמי העבודה של התובעות אינה מהווה בסיס לאי היזקקות בית הדין לתביעה. דומה כי טענתם של הנתבעים בהקשר זה היא כי בית הדין אינו הפורום הנאות לבירור התביעה וכי בתי המשפט של הרשות הפלסטינית הם פורום טבעי יותר לבירורה. לדעתנו, משמדובר בצדדים שהם כולם תושבי ישראל, אין מקום שלא להיזקק לתביעה על יסוד הדוקטרינה של "פורום לא נאות". אמנם הנתבעים הוכיחו זיקה של ההתדיינות לפורום זר שהינו טבעי לסכסוך, קרי: ערכאות השיפוט ברשות הפלסטינית. זיקה זו משמעותית בנסיבות העניין לנוכח מקום ביצוע העבודה, מהות העבודה אשר מטבעה נתונה לפיקוח שלטוני זר והסכמת הצדדים בחוזי העבודה בדבר התדיינות בפני בתי המשפט של הרשות הפלסטינית במקרה של סכסוך. עם זאת, הואיל וכל הצדדים הם תושבי ישראל ולא ברורה מידת יכולתן של התובעות לממש פסק דין שהן עשויות לזכות בו בערכאה פלסטינית בהתאם להסכמים המדיניים בין ישראל לאש"ף, החלטנו שלא להימנע מהיזקקות לתביעות על פי הדוקטרינה של "פורום לא נאות". המחלוקת בעניין היריבות התובעות טוענות כי שלושת הנתבעים היו מעבידים במשותף שלהן. לעניין זה טוענות התובעות כי למרות שעבדו בבית הספר באל-ראם, הן הועסקו על ידי החברה, שכן שלושת בתי הספר "אל-עהד" פעלו במסגרת האישיות המשפטית של החברה והיוו סניפים של יישות משפטית וחינוכית אחת. הנתבעים טוענים כי אין כל יריבות בין התובעות לבין כל אחד מהם. אשר לחברה - הנתבעים טוענים כי זו אינה יכולה להיות מעסיקתם באשר התובעות הועסקו בבית ספר בשטחי הרשות הפלסטינית ואילו החברה היא ישראלית. אשר לנתבעת ולנתבע - הנתבעים טוענים כי גם אם ייקבע, בניגוד לעמדתם, כי החברה העסיקה את התובעות, הרי שהנתבעת והנתבע הם בעלי מניות בחברה ועל פי עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, הרי שככלל אין בעלי מניות בחברה חבים בחובות החברה. הנתבע מוסיף וטוען כי לאחר שהוא חדל להיות בעל מניות בחברה והפך להיות עובד החברה, הוא חדל להיות בעלים של החברה ובנסיבות אלה וודאי שלא התקיימה בינו לבין התובעות כל יריבות. במחלוקת בעניין היריבות בין התובעות לנתבעים הגענו למסקנה כי התובעות הצליחו להוכיח קיומה של יריבות משפטית ביניהן לבין הנתבעת בלבד, וכי דין תביעתן נגד החברה ונגד הנתבע להידחות בהיעדר יריבות. להלן נימוקינו: התובעות טוענות כי שלושת בתי הספר הופעלו על ידי החברה. טענה זו לא הוכחה על ידן ונראה כי הוכח היפוכו של דבר. ראשית ייאמר, כי החברה אינה צד להסכמי העבודה שנחתמו בין התובעות לבין בית הספר "אל-עהד" באל-ראם. שנית, על פניה, גרסת התובעות לפיה חברה ישראלית הפעילה בית ספר ברשות הפלסטינית, אינה מסתברת. העובדה שהחברה קיבלה רישיונות להפעלת בתי ספר בישראל אינה תומכת בגרסת התובעות. קבלת רישיון להפעלת בית ספר כרוכה בפיקוח של משרד החינוך על בית הספר לפי חוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969. פיקוח זה כולל, בין היתר, אישור תכנית לימודים, פיקוח על הכשרתם של סגל ההוראה, אישור מבני בית הספר, ועוד (ראו סעיף 9 לחוק פיקוח על בתי ספר). ברי שמשרד החינוך אינו מפקח על בתי ספר ואינו מאשר תכניות לימודים של בתי ספר המצויים ברשות הפלסטינית. גם אם באופן תיאורטי יכול תאגיד ישראלי לנהל פעילות מעבר לגבולות ישראל, נראה כי לא סביר שפעילות כמו קיום וניהול בית ספר, אשר ברגיל מהווה נושא לרגולציה ממשלתית בכל מדינה ומדינה, תורשה על ידי הרשות הפלסטינית באמצעות תאגיד ישראלי אשר כשלעצמו כפוף לפיקוח משרד החינוך הישראלי. סביר להניח שהרשות הפלסטינית דורשת כי בתי ספר בתחומה יופעלו על ידי יישויות משפטיות פלסטיניות הכפופות למשפט של הרשות הפלסטינית, ועל פי עדותה של הנתבעת, בית הספר באל-ראם אכן כפוף לפיקוח משרד החינוך של הרשות הפלסטינית. מעבר לכך, הנתבעת צירפה לתצהיריה מסמכי הנהלת חשבונות המוכיחים כי בית הספר "אל-עהד" באל-ראם משלם מסים למשרד האוצר הפלסטיני. זו ראיה כך שפעילותו של בית הספר באל-ראם מתבצעת באמצעות יישות משפטית המוכרת על פי הדין הפלסטיני. מסקנה זו אינה מתיישבת עם הפעלת בית הספר באל-ראם על ידי החברה. כנגד מסקנה זו טוענות התובעות את הטענות הבאות: ההסכם של החברה ומכללת סחנין מוכיח שבתי הספר בשועפט ובסמיראמיס הופעלו על ידי הנתבעת לפני הקמת החברה (שכן החברה הצהירה במסגרת ההסכם בו כי היא בעלת ניסיון בהפעלת בתי ספר במזרח ירושלים). בהתאם לכך שלושת בתי הספר מהווים סניפים של יישות משפטית אחת וכשם שהחברה מפעילה את בתי הספר בשועפט ובסמיראמיס, אשר כאמור הופעלו לפני מועד הקמת החברה, כך יש לקבוע שהחברה מפעילה גם את בית הספר באל-ראם בו לימדו התובעות. הקמת החברה נעשתה רק לצורך התקשרות עם מכללת סחנין על מנת לקבל תמיכה כספית ממנה אך אין ללמוד ממועד הקמתה על מועד הפעלת בתי הספר בשועפט וסמיראמיס. היותם של שלושת בתי הספר יישות משפטית אחת נלמד גם מן מכך שישנן מורות שמלמדות ביותר מבית ספר אחד. כך למשל, גב' קניבי טענה שאף שלימדה בבית הספר באל-ראם, היא נשלחה לפקח על הוראת מדעים בבית הספר בשועפט. כן טענו גב' קורדייה וגב' קניבי כי ראיונות הקבלה לעבודה שלהן קוימו בבתי הספר בשועפאט ובסמיראמיס. התובעות היפנו למסמכים שונים המצביעים לדידן על כך שלושת בתי הספר משתייכים לארגון אחד של בתי הספר "אל-עהד" בניהול הנתבעת. כך למשל, הן הצביעו על כרטיסי ביקור של הנתבעים בהם מופיעים מספרי טלפון של בתי ספר משני צידי הגבול ועל תעודות הצטייינות של תלמידים עליהן הוטבעה חותמת של הנתבע. בטענות אלה אין כדי לשנות ממסקנתנו דלעיל לפיה החברה לא הפעילה את בית הספר "אל עהד" באל-ראם. להלן נימוקינו לכך: הצהרת החברה בהסכם עם מכללת סחנין בדבר היותה בעלת ניסיון בהפעלת בתי ספר במזרח ירושלים אינה מהווה, בנסיבות העניין, ראיה לכך שבתי הספר במזרח ירושלים פעלו לפני הקמת החברה. מן ההסכם בכללותו עולה כי מטרתו הייתה לאפשר לחברה להפעיל את בתי הספר באמצעות רישיונות אשר ניתנו למכללת סחנין, כפי הנראה בשל כך שהחברה לא הייתה מוכרת על ידי רשויות משרד החינוך ונדרש מעין "פטרון" לבית הספר שיירשם כבעל הרישיון ויהיה אחראי כלפי משרד החינוך לקיום תנאי הרישיון. נראה כי מכללת סחנין הייתה זכאית כבעלת הרישיון לקבל תקצוב ממשרד החינוך לפי מספר התלמידים והיא התחייבה כלפי החברה לשלם לה תמורת הפעלת בית הספר 110 ₪ לחודש בגין כל תלמיד. טענות התובעות בדבר היותם של שלושת בתי הספר סניפים של יישות משפטית וחינוכית אחת, אינן מדויקות בכל הנוגע להיבט המשפטי. במה דברים אמורים? התובעות הצביעו על עובדות אשר מבססות את טענתן בדבר השתייכות שלושת בתי הספר ליישות חינוכית אחת. בכלל זה טענו כי ראיונות הקבלה שלהן לעבודה התקיימו בבית הספר בשועפט, כי מורות בשלושת בתי הספר נוידו בין בתי הספר (ואף גב' קניבי עצמה נשלחה לפקח על הוראת מורים בבית ספר בשועפט). כאמור, התובעות הצביעו גם על מסמכים שונים כמו כרטיסי ביקור של הנתבעים או תעודות של התלמידים מהם עולה לכאורה "האחדות" של שלושת בתי הספר במסגרת חינוכית אחת. טענות אלה, גם אם נקבלן במלואן, אין בהן כדי ללמד על פעילותו המשפטית של בית הספר באל-ראם במסגרת החברה. סממני "האחדות" הארגונית עליהם מצביעות התובעות אינם מבססים מסקנה בדבר קיום הפעילות המשפטית של בית הספר באל-ראם במסגרת החברה. קיים הסבר "סוציולוגי" לסממני האחדות הללו, שאין בו כדי להוביל למסקנה בדבר אחדות "משפטית". ההסבר הוא שעבור התושבים הפלסטיניים של שכונות צפון ירושלים והמרחב העירוני והכפרי שמצפון לגבול ירושלים, אין משמעות תרבותית-חינוכית לגבול המדיני. עבור תושבים פלסטיניים אלה מדובר במרחב גיאוגרפי-תרבותי אחד ואין לתמוה על כך אם שלושת בתי הספר, אשר הנתבעת היא הרוח החיה מאחורי קיומם וניהולם, מקיימים שיתוף פעולה חינוכי העשוי להתבטא בניוד מורים ביניהם, או אם קיימים סממנים אחרים המעידים על "אחדות" ארגונית-חינוכית. בכל אלה אין כדי לשנות מן המסקנה דלעיל, שאין זה סביר שתאגיד ישראלי יקיים פעילות של בית ספר ברשות הפלסטינית. לאור האמור, מקובלת עלינו עמדת החברה לפיה התובעות לא הוכיחו כל יריבות משפטית בינן לבינה, וכי דין תביעתן נגד החברה להידחות בהיעדר כל יריבות. הוא הדין לגבי הנתבע, אשר כל שהוכח לגביו הוא כי היה בעל מניות בחברה ולאחר מכן היה עובד החברה. לא הוכח כי הנתבע היה בעלים של בית הספר באל-ראם. שונים פני הדברים באשר לנתבעת, שכן זו הודתה כי החל משנת 2002 היא הייתה הבעלים של בית הספר באל-ראם. אשר על כן החלטנו לדחות את התביעה נגד החברה ונגד הנתבע בהיעדר יריבות משפטית. נבחן איפוא את תביעת התובעות נגד הנתבעת. מהו הדין החל על יחסי הצדדים החלטתנו שלא לדחות את התביעה בשל היותו של בית הדין "פורום לא נאות" אין פירושה שהדין החל על יחסי הצדדים הוא הדין הישראלי. העובדות שביסוד העסקת התובעות על ידי הנתבעת מערבות "גורמים זרים" אשר מצדיקים פנייה לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי לצורך ברירת הדין החל על יחסי הצדדים. ה"גורמים הזרים" הינם עצם העסקת התובעות בשטחי הרשות הפלסטינית, כמו גם חוזה עבודה אשר קובע, למעשה, את תחולת הדין הפלסטיני על יחסי הצדדים (שכן תניית השיפוט בחוזה העבודה מצביעה על כוונת הצדדים כי הדין הפלסטיני יחול על החוזה ביניהן). כללי ברירת הדין, על פיהם יש לקבוע את הדין החל על חוזה בין צדדים בהתקשרות שמערבת "גורמים זרים", קובעים כי הסכמת הצדדים היא הקובעת את הדין החל על יחסי הצדדים, ורק כאשר זו אינה ברורה יש להיזקק לכלל "מירב הזיקות" (בג"צ 5666/03 קו לעובד ואח' נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח' (מיום 10.10.07, סעיף 14 לפסק הדין). הואיל ומהסכמי העבודה עליהם חתמו התובעות עולה כי הצדדים הסכימו לתחולת הדין הפלסטיני על העסקת התובעות, זהו הדין על פיו יש להכריע בתביעת התובעות נגד הנתבעת. התובעות העלו טענות לפיהן אין להסכמי העבודה עליהם חתמו כל תוקף. לעניין זה טענו כי הסכמי העבודה היחידים עליהם חתמו הם משנת 2004, כי לא הוצגו הסכמים משנים קודמות ואין לקבל את גרסת הנתבעת לפיה בכל שנת לימודים החל משנת 2002 חתמו התובעות על הסכם עבודה בדומה להסכם שהוצג. כן טענו התובעות כי הנתבעת לא הביאה לעדות את עורך הדין שנכח במעמד חתימת ההסכם. טענות אלה אינן מקובלות עלינו. עובדת חתימתן של התובעות על הסכמי העבודה היא עובדה מוסכמת בהליך. בתצהיריהן לא טענו התובעות דבר נגד תוקפם של הסכמים אלה. שלוש התובעות טענו בתצהיריהן רק זאת, כי הנתבעת "החתימה אותנו, צוות המורים, במספר הזדמנויות על מסמכים הערוכים בשפה העברית ושאיני יודעת את משמעותם. לא הייתה לנו ברירה לסרב לחתום וזאת מחשש לאי קבלת השכר או לאבד את עבודתי". ואולם, הסכמי העבודה עליהם חתמו התובעות "ערוכים" בשפה הערבית ואין כל טענה שהתובעות לא הבינו אותם או אולצו לחתום עליהם. בשל כך שהסכמי העבודה של התובעות הוצגו לראשונה במסגרת תצהירי הנתבעים, לפני ישיבת הדיון המוקדם בה נקבעו המוסכמות והפלוגתאות בהליך, התובעות העלו לראשונה טענות בעניין חתימותיהן על הסכמי העבודה בדיון ההוכחות. בחקירתה הנגדית של גב' קורדייה, הוצג לה הסכם העבודה עליו היא חתמה והתבקשה התייחסותה. לטענתה היא לא קראה את ההסכם ולאחר מכן טענה ש"אין לי מה לומר". לאחר מכן העלתה טענה, שנוגדת את המוסכמות בהליך, לפיה החתימה על הסכם העבודה אינה שלה. גם גב' האדייה הכחישה את חתימתה על ההסכם, בניגוד למוסכמות בהליך. לאחר מכן הודתה כי חתמה על ההסכם, אך טענה שהיא לא זוכרת אותו ואין לה העתק שלו. גב' קניבי התייחסה להסכם העבודה עליו היא חתומה במסגרת השלמת חקירה ראשית שהותרה, וטענה כי הנתבעת הייתה מחתימה את המורות בכל סוף שנה על מסמכים, חלקם בעברית וחלקם בערבית, כי הן לא הבינו את המסמכים בעברית והן אולצו לחתום על מסמכים אלה. עדות זו אינה מבססת פגם בחתימת גב' קניבי על הסכם העבודה שכן מדובר בהסכם שנערך ביום 9.10.04, בתחילת שנת לימודים ולא בסופה. סיכומו של עניין זה הוא שהתובעות חתמו על הסכמי עבודה עם בית ספר "אל-עהד" באל-ראם ולא הוכיחו כל בסיס לשלילת תוקפם של הסכמים אלה. מן ההסכמים עולה הסכמת הצדדים לכך שערכאות השיפוט של הרשות הפלסטינית תהיינה מוסמכות לדון בסכסוכים בין הצדדים, ומהסכמה זו משתמעת באופן ברור הסכמה כי דין החוזה הוא הדין הפלסטיני. אשר על כן אנו קובעים כי "דין הזה" שבין התובעות לבין הנתבעת הוא הדין הפלסטיני. אי הוכחת הדין הפלסטיני כידוע, דין זר אינו ידוע לערכאה שיפוטית ישראלית והוא במעמד של "עובדה" הטעונה הוכחה. הנטל להוכיח את תוכנו של הדין הזר מוטל על הצד שתוכנו של הדין הזר מהווה חלק מעילת התביעה או מטענות ההגנה שלו. עם זאת, לעיתים, בהיעדר הוכחה של תוכנו של הדין הזר, תפעיל ערכאה שיפוטית ישראלית את "חזקת שוויון הדינים", על פיה חזקה שתוכנו של הדין הזר זהה לתוכן ההסדר המשפטי בדין הישראלי לגבי הסוגייה המשפטית שנדונה. בענייננו, לא הוגשו מטעם הצדדים ראיות לעניין ההסדרים המשפטיים בדין הפלסטיני אשר רלוונטיים לתביעות התובעות. לכאורה, במצב דבר זה זכאיות התובעות להסתמך על "חזקת שוויון הדינים". עם זאת, מדובר אך בחזקה, אשר ניתנת לסתירה, ובית הדין רשאי לסטות ממנה גם אם הגיונם של דברים מבסס אי החלתה. בית המשפט העליון קבע בדנ"א 1558/94 נפיסי נ. נפיסי, פ"ד נ (3) 573, כי אין להחיל באופן "אוטומטי" את "חזקת שוויון הדינים", כל אימת שבהליך בו דין החוזה הוא דין זר לא הובאו ראיות לתוכנו של אותו דין זר. באותו עניין קבע בית המשפט העליון כי אין להחיל את "הלכת השיתוף" בין בני זוג בהתדיינות בין צדדים בה נקבע כי הדין האיראני הוא דין החוזה, באשר "מושגי הצדק האלמנטרי" בדין האיראני אינם תואמים את מושגי הצדק בשיטת המשפט הישראלית, ואין סיבה להניח כי קיימת זהות בהסדרים המשפטיים של שתי המדינות בנושא יחסי ממון בין בני זוג. הוא הדין בענייננו. אין מקום להניח שדיני העבודה הפלסטינים חופפים לדיני העבודה הישראליים. כך למשל, אין כל בסיס להניח ששכר המינימום שנקבע לפי חוק שכר מינימום, הוא שכר המינימום החל בשטחי הרשות הפלסטינית. הוא הדין לגבי זכויות מכוח הסכמים קיבוציים - אין כל סיבה להניח כי בשטחי הרשות הפלסטינית קיימים הסדרים שהונהגו בישראל לפי הסכמים קיבוציים. די באמור כדי לדחות את תביעות התובעות להפרשי שכר מינימום, לפדיון חופשה, לשכר בעד חודשי הקיץ (בהם לא התובעות לא לימדו) ולדמי הבראה, אשר מתבססות על חקיקה ישראלית (חוק שכר מינימום וחוק חופשה שנתית), צו מינהלי ישראלי (צו הרחבה) ועל הסכם קיבוצי לפי חוק ההסכמים הקיבוציים הישראלי. חוקים, צוים והסכמים קיבוציים אלה אינם חלים במקום עבודת התובעות ואינם מהווים חלק מ"דין החוזה" של התובעות והנתבעת. התביעה לפיצויי פיטורים גם תביעת התובעות לפיצויי פיטורים מבוססת על חוק ישראלי, אשר אינו חל על מקום עבודת התובעות ואינו חלק מ"דין החוזה" של התובעות והנתבעת. די בכך לדחות את תביעת התובעות לפיצויי פיטורים. מעבר לצריך, נתייחס לתביעות התובעות לפיצויי פיטורים לגופה, על פי הנחה, שאינה מתקיימת, שדין ישראל הוא "דין החוזה בין הצדדים". התובעות טענו כי הן זכאיות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התובעות טענו בכתבי התביעה כי הן התפטרו בשל "הרעה בתנאי עבודה" (סעיפים 6 לכתבי התביעה המתוקנים האחרונים), מבלי לפרט את תוכנה של אותה "הרעה". בתצהיריהן טענו התובעות טענות שאינן מבססות הרעה בתנאי עבודה. ניכר שטענתן בתצהיריהן היא כי הן הועסקו בנסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהן להמשיך בעבודתן. לעניין זה טענו התובעות כי שולם להן שכר נמוך משכר מינימום, כי מורות אחרות וותיקות פחות מהן קיבלו שכר גבוה מהן, כי היו פיגורים בתשלום שכרן, כי לא ניתנו להן תלושי משכורת, כי לא שולם להן שכר עבור חודשי הקיץ וכי לא שולמו להן דמי נסיעה. כמו כן טענו התובעות כי קיימים תנאי עבודה בלתי נסבלים: הן נדרשו ללמד מספר מופרז של שיעורים בכל יום, לא היה חדר מורים בבית הספר, לא היו שירותים נפרדים למורות והתובעות נאלצו להשתמש בשירותים בהם השתמשו התלמידים, הנתבעת אסרה עליהם לנוח או לשתות תה או קפה, חל איסור על יציאתן מתחום בית הספר והנתבעת רדתה בהן, אסרה עליהן להתאפר ופיקחה עליהן לבל תיצורנה קשרים חברתיים עם מורות אחרות. בית הדין מתקשה לקבל כמהימנות את עדויות התובעות בדבר הנסיבות שהביאו להתפטרותן. התובעות העלו בטיעוניהן בפני בית הדין טענות סותרות בעניינים מהותיים, באופן שאינו מאפשר הסתמכות על עדותן. כך, התובעות טענו בשני כתבי התביעה הראשונים טענות סותרות באשר לאופן סיום עבודתן. בשני כתבי תביעה אלה נטען כי התובעות פוטרו, אך באותה נשימה גם נטען כי הן התפטרו בנסיבות המזכות בפיצויי פיטורים. כאמור לעיל, התובעות העידו באופן בלתי מהימן בנושא הסכמי העבודה שעליהן הן חתמו וחלקן הכחישו באופן בלתי מהימן את עובדת חתימתן וחלקן העלו טענות לא מהימנות באשר לנסיבות חתימת ההסכמים. מעבר לכך, מקובלת על בית הדין טענת הנתבעת כי לא התמלאו התנאים בהם רשאי עובד להתפטר תוך זכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לעניין זה נקבע בפסיקה כי על עובד להתרות במעבידו אודות "הנסיבות" בתנאי העבודה בשלהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו ולאפשר למעביד שהות סבירה לפעול להסרת אותן "נסיבות". התובעות בתצהיריהן אינן מפרטות כל פעולות שננקטו על ידן כדי למלא דרישות אלה ובסיכומיהן הן טוענות כי "השביתה" בה נקטו קיימה את דרישת ההתראה. טענות אלה אינן מקובלות עלינו. ה"שביתה" בה נקטו התובעות ארכה, על פי האמור בתצהיריהן, כחודשיים והיא נעשתה במחאה על תנאי השכר הירודים של התובעות ועל תנאי העבודה הכלליים בבית הספר. לטענתן, הנתבעת סירבה להיפגש עם התובעות לצורך קיום משא ומתן על דרישותיהן, ולפיכך התפטרו. גם אם נקבל את גרסת התובעות בתצהיריהן כלשונה, אין היא ממלאת אחר דרישת ההתראה. התובעות לא הוכיחו כי הן העמידו את הנתבעת על "נסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מהן להמשיך בעבודתן", אלא טענו כי מחו על תנאי עבודה שלטענתן היו ירודים, מתוך כוונה להפעיל לחץ על הנתבעת לקיים מו"מ לשיפור תנאי העבודה. אלא שגרסת התובעות כשלעצמה אינה מהימנה. אין זה סביר שהתובעות "שבתו" למשך חודשיים, למעשה מתחילת שנת הלימודים. בחקירתה הנגדית העידה גב' קניבי כי בחודש 11/05 התובעות ביקשו מהנתבעת לקיים פגישה והודיעו לה שבהיעדר פגישה כזו הן תעזובנה את העבודה וכאשר התקיימה פגישה בחודש 12/05 הנתבעת "לא שמעה אותנו". לאחר מכן גב' קניבי סירבה ללמד במשך שבוע (פרוטוקול 7.3.10, עמ' 17, שורות 1-11). על פי גרסה זו, ה"שביתה" הייתה למשך שבוע בלבד והייתה תגובה להיעדר נכונות של הנתבעת לשמוע את דרישות התובעות. עובדות אלה אינן ממלאות אחר דרישת ההתראה. גב' קורדייה הסבירה את התפטרותה בכך ש"השכר היה נמוך, ביקשנו תוספת ולא קיבלנו. לא היו הפסקות בין השיעורים. לא היה חדר מורים ואסור היה לנו לאכול. הרבה דברים..". לדבריה, תנאים אלה שררו מתחילת עבודתה. גב' הדאייה הסבירה את התפטרותה בפערי השכר בין שכרן של התובעות לשכר המשולם בבתי הספר האחרים ודרישת התובעות להעלאת שכרן. מעדויות אלה עולה כי מניע עיקרי להתפטרותן של התובעות היה היעדר הסכמה של הנתבעת לדרישתן להעלאת שכרן, בניגוד לגרסת התובעות בתצהיריהן. בהתאם לכך, אנו סבורים כי גם בהנחה, שאיננו מקבלים אותה, שדין החוזה בין הצדדים הוא דין ישראל, התובעות לא הוכיחו את עילת התביעה לה טענו לפיצוי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. התביעה לשכר החודשים 10/05 ו-11/05: תביעת התובעות לשכר עבודתן לחודשים 10/05 ו-11/05 ראויה להתברר ולהיות מוכרעת לגופה, שכן יש להניח שגם על פי הדין של הרשות הפלסטינית, אי תשלום שכר עבודה מוסכם עבור עבודה שבוצעה יוצר עילת תביעה לקבלת אותו שכר. בתגובה לטענת התובעות בכתבי תביעתן בדבר אי קבלת שכרן לחודשים 10/05 ו-11/05, לא הכחישו הנתבעים את טענות התובעות לגופן אלא טענו כי אין להם יריבות עם התובעות. בתצהיר עדותה הראשית לא טענה הנתבעת באופן ספיציפי כי שכרן של התובעות לחודשים 10/05 ו-11/05 שולם להן, אלא נטען באופן כללי שהתובעות קיבלו את כל זכויותיהן וכי הן חתמו על כתבי וויתור בהן אישרו זאת. התובעות טענו בתצהיריהן כנגד תוקפם של כתבי הוויתור כי הנתבעת אילצה אותן לחתום עליהם בכך שהיא התנתה מתן אישור על תקופת עבודתן בבית הספר באל-ראם, לו היו זקוקות לצורך מציאת עבודה חלופית, בחתימה על כתבי הוויתור. הנתבעת, אף שהתייחסה בתצהירה לכתבי הוויתור עליהם חתמו התובעות, לא הכחישה את טענת התובעות בדבר נסיבות חתימתן עליהם. בנסיבות אלה מקובלת עלינו טענת התובעות כי כתבי הוויתור אינם יכולים להוות ראיה לתשלום שכרן של התובעות לחודשים 10/05 ו-11/05, ובהיעדר כל הוכחה אחרת מטעם הנתבעת לפיה סילקה לתובעות את חוב השכר שלהן בגין חודשים אלה, יש לקבל את תביעתן. אלא מאי? תביעת התובעות מבוססת על שכר מינימום לפי חוק שכר מינימום, וכבר קבענו שהדין הישראלי אינו חל ביחסי הצדדים. בהתאם לכך, נפסוק לתובעות את שכרן המוסכם עבור חודשיים (שכרה החודשי של גב' קורדייה ושל גב' הדאייה עמד לפי האמור בתצהיריהן שלא נסתר בסך 1,860 ₪ ושכרה החודשי של גב' קניבי עמד על 1,500 ₪). מכוח סמכותנו לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, נפסוק לתובעות על סכומי שכר העבודה ריבית והצמדה על סכום חוב השכר שנפסוק להן. סוף דבר התביעות נגד הנתבעת 1 ונגד הנתבע 3 נדחות. התביעות נגד הנתבעת 2 נדחות ברובן. מתקבלות באופן חלקי התביעות נגד הנתבעת 2 לשכר עבודה לחודשים 10/05 ו-11/05, והנתבעת 2 תשלם את הסכומים הבאים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית: לתובעת עביר קורדייה - סך 3,720 ₪. לתובעת אמאני קניבי - סך 3,000 ₪. לתובעת סאוסן הדאייה - 3,720 ₪. אין צו להוצאות. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. דיני חינוךמורים