מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא זיקת הנאה למעבר: מבוא 1. בפניי תביעה לפסק דין הצהרתי, במסגרתה ביקש מר משה חלק (להלן: "התובע") בכתב תביעה מתוקן להצהיר כדלקמן: א. לתובע זכות בעלות שביושר בחלקה הצפוני של חלקה 116ז' בגוש 10232 והוא רשאי לרשום את זכות הבעלות על שמו. ב. התובע זכאי שמדינת ישראל, מנהל מקרקעי ישראל, רשות הפיתוח והאפוטרופוס על נכסי נפקדים (להלן: "הנתבעת") יקצו לו דרך מעבר על גבי חלקה 119 בגוש 10232, מקדמת חלקה 116 שבגוש 10232 (מדרך רבין צפונה) ועד למקטע ב' בחלקה 116 שבגוש 10232, וכי התובע זכאי לרשום זיקת הנאה לצורך מעבר בדרך שהכשיר, מראש חלקה 116 ועד לסוף מקטע ב' בחלקה 116 מחוץ לחלקה 116, וליתן בה לתובע זיקת הנאה. ג. התובע זכאי לקבל מאת הנתבעת 4,500 מ"ר קרקע לבנייה, ולא 4,500 מ"ר לחקלאות, שהנתבעת טוענת שנתנה לתובע. ד. לתובע זכות בעלות שביושר בכל חלקה 116 בגוש 10232, והוא זכאי לרשום את הבעלות על שמו בלשכת רישום המקרקעין. 2. יצוין, כי בתביעה המקורית שהגיש התובע בשנת 2006 עתר התובע לסעד של בעלות בתת חלקה ז' שבחלקה 116, מכוח רכישה שביצעה לכאורה אמו, הגב' חלק, ממר שוקרי סלימאן חסן טבריאני (להלן: "מר טבריאני"), שהוכרז כנפקד בטרם היותו נפקד, ואילו בשנת 2011, בחלוף כ-5 שנים נוספות ולאחר שהוגשו על ידי התובע תצהירי עדות ראשית, שינה התובע את הסעד הנתבע ועתר לסעד של בעלות בכל חלקה 116. 3. מטעם התובע הוגש תצהירו, תצהיר בנו וכן תצהיריהם של מר אחמד אבו אברהים האני, של מר סלמאן אבו כליב, של מר אברהם בוים, של מר אריה פוקס ושל מר ישראל צמחוביץ', ואילו הנתבעת הגישה את תצהיריה של הגב' חגית זערור, סגנית ממונה מחוזית מחלקת רכישות הפקעות רישום בעלות וספר נכסים במנהל מקרקעי ישראל מחוז חיפה, תצהירו של מר רונן ברוך, האפוטרופוס על נכסי נפקדים באגף האפוטרופוס לנכסי נפקדי במשרד האוצר הכללי, ותצהירו של מר מרואן טואלבי, רכז שטח מנהל נכסים בעמידר חיפה. 4. בתאריך 10/07/11 ניתן פסק דין לפי הסכמות הצדדים, המסדיר את המחלוקת שבין התובע והנתבעים 2 ו-3. 5. בתאריך 14/07/11 הגישו ב"כ הצדדים הודעה משותפת, לפיה הגיעו להסדר דיוני כדלקמן: "1. הצדדים מוותרים בזאת על חקירת מצהירים על תצהירים שהוגשו לתיק ביהמ"ש. יובהר כי אין באי החקירה כדי להוות הסכמה של צד אחד לאמור בתצהירים של הצד האחר, או משום ויתור על טענה. 2. פסה"ד יינתן על סמך מכלול כתבי הטענות, מסמכים מצורפים המצויים בתיק וסיכומים בכתב שיוגשו במועדים המוסכמים...". 6. בסמוך לאחר הגשת הודעת הצדדים, הגיש התובע בעצמו ו/או באמצעות בנו ביום 20/07/11 הודעה, כי הוא אינו מסכים להסכמה הדיונית שהוגשה על ידי ב"כ הצדדים. 7. בישיבה נוספת שהתקיימה ביום 31/10/11 חזרו ב"כ הצדדים ואישרו את ההסכמה הדיונית שהוגשה על ידם ונפנו להגיש סיכומיהם. 8. בתאריך 12/03/12 הודיע התובע, כי פיטר את בא-כוחו, ועתר לקבלת ארכה להגשת סיכומי תשובה, אשר הוגשו לבסוף בתאריך 15/05/12, ומכאן שהגיעה העת ליתן פסק דין בתובענה. רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת 9. התובענה עוסקת במקרקעין, המצויים בדרך שפרעם בקריית אתא והידועים כגוש 10232, חלקה 116. 10. מנסח הרישום ההיסטורי של חלקה 116 עולה, כי החלקה הייתה רשומה במקור על שם מר טבריאני, שהיה בעליה בשלמות מכוח שתי רכישות שביצע, מחצית אחת של הנכס נרכשה על ידו בשנת 1937 ומחצית שנייה נרכשה על ידו בשנת 1943. 11. מר טבריאני לא נכח במפקד האוכלוסין שנערך בשנת 1948, ולפיכך הפך כנפקד מכוח הוראות סעיף 1 לחוק נכסי הנפקדים, תש"י-1950 (להלן: "חוק נכסי נפקדים"). מכוח הוראת סעיף 7 לחוק נכסי נפקדים, הפכו נכסיו, לרבות חלקה 116, כנכס המוקנה סטטוטורית לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. 12. חלקה 116 נמכרה על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפיתוח, על פי הוראת סעיף 19 לחוק נכסי נפקדים, בשלמות ונרשמה על שם רשות הפיתוח בתאריך 18/05/53. 13. במסגרת הסכם פיצויים שנחתם עם בני משפחת חלק בשנת 1955, ובתמורה להעברת זכויותיהם בגוש 10256, נמסרו לבני משפחת חלק מספר תתי חלקות מחלקה 116. 14. להסכם הפיצויים שנקשר בשנת 1955 צורפה מפת חלוקה, במסגרתה סומנה חלקה 116 לתתי חלקות, שכונו א', ב', ג', ד', ה' ו-ו'. על מפת חלוקה זו חתמו הוריו של התובע, ה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל. 15. בטבלת הצעת החלוקה המצויה כונתה תת החלקה, הרשומה בשרטוט כתת חלקה ו', תת חלקה ז'. על גבי תת חלקה זו היה מצוי בית המגורים, בו התגורר מר מנחם חלק ז"ל, ואשר הושכר למר מנחם חלק ז"ל ולגב' נונה גאולה בשנת 1949 בדיירות מוגבלת. 16. בסופו של יום נמסרו למשפחת חלק בהסכמי הפיצויים תתי חלקות ב'-ה' בחלקה 116, ואילו חלקות א' ו-ז' נותרו בבעלות רשות הפיתוח, כאשר המקטע של תת חלקה ז' (116ב') נמצא בבעלות הנתבעים 2 ו-3. 17. עד היום מתמצות זכויות התובע בחלקה ז' בבית המגורים, המושכר כאמור בדיירות מוגנת, כאשר החל משנת 1976 חתום גם התובע בעצמו על חוזה שכירות לגבי חלק מנכס זה. 18. במהלך השנים פנה התובע אל הנתבעת בבקשה לרכוש את הנכס, המצוי בתת חלקה ז' והמושכר לו מזה שנים. טענות הצדדים בתמצית 19. באשר לזכות הבעלות בחלקה 116 במלואה טוען התובע, כי אמו, הגב' לאה חלק ז"ל, רכשה את חלקה 116 ממר טבריאני עוד בשנת 1946, בטרם היותו נפקד, בתשלום סך של 400 ל"י פלשתינאיות. לטענת התובע, רכשה אמו את החלקה בתום לב ובתמורה, וזכויות הבעלות בחלקה הינן שלה, מכוח המג'לה ועל פי דיני היושר. התובע טוען, כי הוגשו על ידו תצהירים של מר אחמד אבו אברהים האני, מר סולימאן אבו כליב, מר אברהם בוים, מר אריה פוקס ומר ישראל צמחוביץ', שהגם שאינם מעידים מידיעה אישית על המכירה, אלא משמיעה, הם נותנים חיזוק ותמיכה נסיבתית לקיום המכירה כנטען. עוד טען התובע בסיכומיו, כי צירף לתצהיריו חוות דעת של השמאי, בועז תענך, ממנה עולה, כי שווי החלקה עובר לשנת 1946 עמד על 520 ל"י פלשתינאיות, ומכאן שטענתו, לפיה רכשה אמו את החלקה בסך של 400 ל"י פלשתינאיות, הינה סבירה, שכן במועד הרכישה, ומחמת אימי המלחמה שכבר השתוללו, היה מר טבריאני להוט לברוח מהאזור ללבנון, ולכן לא היה בידיו לאתר לקוחות אלטרנטיביים, והסכים למכור את החלקה במעין מחיר של מימוש מהיר. התובע מוסיף וטוען, כי כאשר הנתבעת ויתרה על חקירת העדים, הרי שלא הפריכה או סתרה את העדויות, ויהיה על בית המשפט לקבוע כי גרסת התובע מתקבלת. התובע טוען, כי אין בתצהירי הנתבעת ראייה, שיש בה כדי לסתור את טענת התובע בדבר רכישת אמו את החלקה. התובע טוען, כי אין באמור בסעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים כדי להטיל על התובע רטרואקטיבית את רמת ההוכחה הגבוהה, הנטענת על ידי הנתבעת. התובע טוען, בהסתמך על פסק דינו של כב' השופט נ. ממן בה"פ (נצרת) 342/97, יעל אלבוים נ' הילל אורי (פרסום נבו), 07/10/98, כי הענקה תיבדק על פי הדינים הרלבנטיים לתקופה וכי המג'לה אינה מחייבת צורה מסוימת של חוזה ועסקה יכולה להיעשות אף בעל פה, ובכל מקרה זכויות שביושר קמות לאדם גם בלא רישום. מכאן טוען התובע, שלא יהיה מנוס מלפני בית המשפט מלפסוק לתובע את הסעד ולהצהיר, כי אמו רכשה את המקרקעין בחלקה כדין, גם ללא מסמך בכתב. התובע מפנה בסיכומיו להוראות שונות במג'לה, אשר מהן עולה, לטענתו, כי המכר הושלם, וכאשר רכשה האם את הבית, רכשה היא למעשה את החלקה כולה. לנוכח האמור טוען התובע, כי לו הזכות להירשם כיורשה של האם כבעל זכויות על חלקה 116 בשלמותה, למעט שטח של 745 מ"ר, המצויים בחזקת הנתבעים 2 ו-3 מכוח הסכם פשרה. 20. באשר לדרך הגישה טוען התובע, כי הנתבעת התחייבה להקצות לו דרך גישה לחלקות המשנה של חלקה 116 על גבי חלקה 119 הסמוכה, דבר שקיבל תוקף משפטי על ידי כב' השופט הס, והפיתרון שהושג על ידי הנתבעת לא הושג בהסכמתו, אינו סביר ואינו נותן דרך גישה עד לחלקת המשנה ג' של חלקה 116, אלא דרך חלקות המשנה עצמן. לפיכך טוען התובע, כי לא יהיה מנוס מלפני בית המשפט מלהורות לנתבעת להקצות לתובע דרך על חלקה 119, כדי שתהייה לתובע גישה לחלקות המשנה ג', ד' ו-ה' בחלקה 116, וכן לרישומה של זיקת הנאה בדרך הנ"ל. 21. התובע טוען לזכותו לקבלת חלקה בת 4,500 מ"ר לבנייה, לנוכח הסכם החליפין שנערך עם אמו ואשר במסגרתו מסרה אמו חלקה ברחוב יוספטל בקריית אתא, שהייתה גדולה מ-4,500 מ"ר ונועדה לבנייה והנתבעת ניצלה את בורותה של האם ובכחש נתנה לה אדמה שהייתה שלה ואף הייתה אדמה חקלאית, ושעה שבהסכם הפיצוי נכתב במפורש תחת תיאור החלקה הנמסרת "מגרש בנייה". התובע מוסיף וטוען, כי הסכמי הפיצוי הינם הסכמים אחידים ויש לפרשם לרעת המנסח, ויש להורות על בטלותו של התנאי המקפח. עוד נטען על ידי התובע בהקשר זה, כי הנתבעת עושה עושר ולא במשפט וכי הדבר לא ראוי לרשות ציבורית. 22. הנתבעת טוענת, כי דין התביעה להידחות על כל רכיביה וכי יש לחייב את התובע בהוצאות משמעותיות בגין הגשת התביעה, תיקון כתב התביעה והתנהלות התובע במהלך ההליך. הנתבעת מקדימה וטוענת, כי דין התביעה להידחות, מפאת התיישנות ושיהוי. לגוף העניין טוענת הנתבעת, כי התובע לא עמד בנטל, לא כל שכן בנטל המוגבר, ביחס לטענתו, לפיה רכשה אמו את חלקה 116. לדברי הנתבעת, ממועד רישום הזכויות על שם רשות הפיתוח, וזאת במשך 53 שנים, לא פנתה אמו של התובע ו/או מי מבני משפחתו לנתבעת או לגורם אחר, שיכיר בהתחייבות הנטענת של הנפקד, מר טבריאני, בטרם היה לנפקד. הנתבעת מציינת, כי תצהירי התובע לא רק שהינם מפי השמועה, אלא שאין בהם לבסס את הטענה בדבר הרכישה ובדבר בעלות הורי התובע בחלקה 116 כולה. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע לא ביסס כלל את זכותו לתבוע בשם צדדים שלישיים ולא הציג ייפוי כוח, צו ירושה או כל מסמך אחר, שיעיד על זכותו במקרקעין, ואף מטעם זה דין התביעה להידחות. הנתבעת מציינת, כי בסיכומי התובע הזכיר התובע חוות דעת שמאית של השמאי, מר בועז תענך, ואולם זו לא הומצאה לנתבעת, חסרת נפקות והתובע מנוע מלהסתמך עליה. הנתבעת טענה בסיכומיה, כי הראיות שהגישה הנתבעת, לרבות חתימת ה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל על הסכמי שכירות, הסכמי הפיצויים, מפת החלוקה והצהרות התובע בהליכים משפטיים קודמים, כמו גם קביעות שיפוטיות שניתנו וכן הודאות שנתן התובע בעצמו בפניותיו לנתבעת, מבססות את אי עמידת התובע בנטל הראייתי הדרוש לביסוס התובענה, ביחס לזכותו בחלקה 116, ואף יוצרת לטענת הנתבעת השתק ומניעות. 23. באשר לטענות התובע לעניין גישה לתתי חלקות 116 על גבי חלקה 119 טוענת הנתבעת, כי משניתן פסק דין, המסיים את המחלוקת עם הנתבעים 2 ו-3, שהינם בעלי חלקה 119, אין התובע יכול להעלות טענות כלשהן, שיש בהן כדי לפגוע בצדדים שלישיים אלה. הנתבעת פירטה התנהלות והתדיינות ממושכת, לה היה התובע צד, ואשר בסופו של יום נמצא פיתרון סביר לסוגיה, לפי בקשת משפחת חלק מנציגי המנהל. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי התובע לא הציג חוות דעת מקצועית או כל ראיה, שיש בה כדי להעיד על חוסר סבירותו של הפיתרון שהושג בשנת 1991, ושתיקתו של התובע מאז שנת 1991 יש בה משום שיהוי, השתק ומניעות, בנוסף להתיישנות. 24. הנתבעת מכחישה את טענתו של התובע, כי הנתבעת התחייבה למסור לאמו 4,500 מ"ר קרקע לבנייה. לטענת הנתבעת, אין במסמכים עליהם נסמך התובע כדי להחיל התחייבות כאמור, שעה שהצדדים כולם ידעו שהמקרקעין היו ונותרו קרקע חקלאית ולא קרקע לבנייה. הנתבעת הוסיפה וציינה, כי לכל היותר המדובר בטעות הדדית, המקנה זכות לביטול ההסכם ולא לאכיפתו, ובכל מקרה יש טעם לפגם בהעלאת טענה זו יותר מ-50 שנה לאחר החלפת המקרקעין. עוד טענה הנתבעת, כי לתובע אין זכות לטעון לטעות ביחס לאותה עסקה, מה גם שבסעיף 12 להסכמי הפיצויים ויתרו הצדדים על כל טענה, ובנוסף דין תביעה זו להידחות אף מחמת התיישנות, משחלפו 7 שנים ממועד היווצרות העילה. דיון - זכות בעלות בחלקה 116 25. בכתב התביעה שהגיש התובע בשנת 2006 הועלתה על ידי התובע לראשונה הטענה, כי אמו של התובע רכשה את החלקה ממר טבריאני עוד בשנת 1946, ובטרם היה נפקד, בתשלום סך של 400 ל"י פלשתינאיות. לטענת התובע, רכשה אמו את חלקה 116 בתום לב ובתמורה, וזכויות הבעלות הן שלה על פי המג'לה ודיני היושר. תביעתו של התובע נסמכת כולה על עדותו, עדות בנו ועל עדויות המצהירים, מר אחמד אבו אברהים האני, מר סולימאן אבו כליב, מר אברהם בוים, מר אריה פוקס ומר ישראל צמחוביץ', אשר תצהיריהם אינם אלא עדות מפי השמועה. מעיון בתצהירים שצירף התובע עולה, כי האמור בהם מבוסס על זיכרונם של העדים, לכאורה, ממידע מכלי שני שהובא לידיעתם בזמנים הרלבנטיים לתביעתם, קרי בשנת 1947, כאשר כיום העדים כולם הינם בסוף שנות ה-70 או ה-80 לחייהם והיו בזמן התרחשות האירועים בני 12 ו-16 שנים, כאשר המבוגר ביניהם היה בן 23 שנים. עדים אלה מתיימרים להצהיר היום מזיכרונם על אירועים, שלא נגעו להם ואשר התרחשו לפני 50-60 שנה. מעיון בתצהירים עולה, כי אף אחד מהמצהירים, אשר תצהיריהם נועדו לתמוך בתביעת התובע, לא נכח במעמד הרכישה או נטל במעמד זה כל חלק, ובאופן שיכול היה להעיד על העסקה, לרבות פרטיה. מעבר לתמיהה שעולה, כיצד עדים אלה, שהיו נערים בזמן הרלבנטי לתביעה, זוכרים לומר היום את מחיר הרכישה שנאמר להם לפני 60 שנה, עוד יותר תמוה כי בכלל נאמר להם מחיר הרכישה. זאת ועוד, המצהירים אף אינם מתייחסים בתצהיריהם לזיהוי החלקה ותתי החלקה, כך שכלל לא ברור לאיזה חלקה או תת חלקה מופנים דבריהם, שעה שעל רקע תיקון כתב התביעה בשנת 2011 טען התובע לא רק לזכות ביחס לחלקה 116ז', אלא לכלל חלקה 116, והפרטים החסרים בתצהיריהם מהווים את לב ליבה של העסקה הנטענת. התובע טען כאמור בסיכומיו, כי מעצם ויתור הנתבעת על חקירת המצהירים, יש לראות בתצהירים הוכחה חלוטה לאמור בהם. סבורני, כי לא ניתן לקבל טענה זו של התובע. בתאריך 20/01/10 הגישה הנתבעת בקשה למשיכת התצהירים ו/או למחיקת סעיפים מהם, ובמסגרתה העלתה התנגדותה לעדויות שמועה, שאינן קבילות ואשר אין לתת להן כל משקל. בהמשך לבקשה זו של הנתבעת, ולאחר שניתנה לתובע האפשרות ליתן תגובתו, נקבע בהחלטה שניתנה בדיון מיום 02/03/10 כדלקמן: "בשלב זה, לא ראיתי למחוק מתצהירי התובע סעיפים כמבוקש על ידי הנתבעת. ככל שמדובר בעדות שנמסרה למצהיר מכלי שני, יכולה העדות לשמש עדות לעצם האמירה, אולם לא עדות לתוכן. בכל מקרה, הנתבעת תהייה רשאית, במסגרת הסיכומים, להתייחס לטענותיה בעניין קבילות הראיות. עצם החקירה, או ההימנעות מהחקירה, לא תכשיל את העדות". על רקע החלטה זו, ולאור נוסח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים ביום 14/07/11, אין ספק, כי ויתור הנתבעת על חקירת עדי התובע אינו מכשיר עדויות מפי השמועה, אלה לא יוכלו לשמש כלל כראיה לתוכן ולא ניתן יהיה לבסס עליהן כל ממצא. ראה: ש. קדמי, על הראיות, כרך 1, עמוד 282-285 (מהד' תשנ"א) ; ת"א (חיפה) 974/02, מוחמד אחמד מוחמד מצטפא עבאס כבהה נ' מדינת ישראל-האפוטרופוס על נכסי נפקדים (פרסום נבו), 13/07/09. דברים אלה נכונים אף לתצהירו של התובע ולתצהירו של בנו, אשר לא רק שהם מהווים עדות שמועה, הינם בעלי עניין בתובענה ואשר משקלה הראייתי של עדותם נמוך ממילא. עוד יש להוסיף ולציין, כי מלבד עדויות השמיעה, לא הציג התובע ראייה קבילה כלשהי, ולא כל שכן ראייה בכתב, כגון הסכם המכר, קבלה בגין תשלום, פנייה לרישום המקרקעין או כל מסמך אחר, שיש בו כדי להוכיח את רכישת חלקה 116 על ידי אמו המנוחה של התובע, הגב' לאה חלק ז"ל, בשנת 1946. מן האמור עולה, אפוא, כי התובע לא הניח כל תשתית ראייתית, שיש בה כדי לבסס את טענתו, לפיה רכשה אמו, הגב' לאה חלק ז"ל, בשנת 1946 את חלקה 116 ממר טבריאני, בטרם היה נפקד. 26. אם לא די בכל האמור, הציגה הנתבעת ראיות, שיש בהן כדי לשכנע כי טענות התובע, ביחס לרכישת חלקה 116, ובפרט בית המגורים שממוקם בתת חלקה ז' בחלקה 116, על ידי אמו המנוחה, משוללות יסוד. מתצהירו של מר מרואן טואלבי ונספחיו עולה, כי בית המגורים, המצוי בתת חלקה ז' בחלקה 116 ואשר נטען כי נרכש על ידי אמו של התובע ממר טבריאני, הושכר למר מנחם חלק ז"ל עוד בשנת 1949 על ידי עמידר בשכירות מוגנת, והחל משנת 1976 גם לתובע עצמו. מתצהירו של מר מרואן טואלבי ומנספחיו עולה, כי מר מנחם חלק ז"ל וגב' נונה גאולה היו הדיירים המוגנים הראשונים בבית המגורים, אשר שילמו דמי שכירות עבור בית המגורים עוד בשנת 1949, כאשר משנת 1951 נחתמו חוזי שכירות מתחדשים ביחס לבית המגורים עם מר מנחם חלק ז"ל, אביו המנוח של התובע. עוד עולה מתצהירו של מר מרואן טואלבי ונספחיו, כי כאשר רצה מר מנחם חלק ז"ל לתקן את הנכס, פנה לעמידר לקבלת אישורה, וזו אף השתתפה במהלך השנים בעלויות התיקון. זאת ועוד, מר מנחם חלק ז"ל אף פנה ביום 19/07/54 לנתבעת, בבקשה להפחתת שכר הדירה לשנת 1955, כאשר בתחתית מכתבו חתם "מנחם חלק, דרך שפרעם, כפר אתא, בתים ערבים". לא ניתן להעלות על הדעת, כי הוריו המנוחים של התובע, אשר נפטרו בשנת 1980, התגוררו בבית המגורים המושכר במשך למעלה מ-30 שנה, שילמו דמי שכירות ולא העלו כל טענה בדבר זכות בעלותם בנכס זה. יתר על כן, מנספח תצהירו של מר מרואן טואלבי עולה, כי אף התובע ורעייתו חתמו על חוזה שכירות מגורים לדירה, וזאת בשנת 1976, לאחר שרכשו את זכויות הדיירות המוגנת של הגב' גאולה חלק בדמי מפתח. 27. מהראיות שהובאו על ידי הנתבעת ומתצהיר עדותה הראשית של הגב' חגית זערור, עדת הנתבעת, עולה, כי בין ארבעה מבני משפחת חלק ובין רשות הפיתוח נחתמו הסכמי פיצויים בגין רכישת מקרקעין, מכוח חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), תשל"ג-1953, במהלך שנת 1955, ובמסגרת הסכמים אלה נמסרו לארבעה מבני משפחת חלק פיצויים בכ-4,500 מ"ר בחלקה 116, כאשר עסקאות מקרקעין אלה נרשמו בלשכת הרישום ביום 10/02/63. להסכמי פיצויים אלה נלוותה מפת חלוקה 1955, אשר נחתמה, הן על ידי הגב' לאה חלק ז"ל והן על ידי מר מנחם חלק ז"ל, ואשר אישרו בחתימתם את מפת חלוקה 1955 ואת חלוקת הבעלות בחלקה 116, ובאופן שתתי חלקות א' ו-ז' בחלקה 116 הינם בבעלות רשות הפיתוח. בחתימת ה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל על מפת החלוקה יש משום ראייה מוצקה, אם לא הודאה, לפיה לא היה לה"ה חלק ז"ל טענה כלשהי ביחס לבעלות בחלקה 116 ו/או בתתי החלקות השונים, עובר לחתימתם על מפת והסכמי הפיצויים בשנת 1955, טענה שנולדה לראשונה בשנת 2006 ועם הגשת התובענה דנא. למען שלמות התמונה יצוין, כי מנספח תצהירה של הגב' חגית זערור עולה, כי ביום 18/10/63 נחתם הסכם חלוקה ופיצויים בין מנהל מקרקעי ישראל לבין מר מרדכי בן יצחק מזרחי, ולפיו חולקה חלקה 116ז' לשתי חלקות משנה, 116א' בשטח 11970 מ"ר ו-116ב' בשטח של 720 מ"ר, כאשר הבעלות בחלקת משנה 116ב' נמסרה למר מזרחי. 28. הצהרות התובע וקביעות, שנפרשות בהליכים משפטיים קודמים שניהל התובע, לא רק שהן אינן תומכות כלל בטענות התובע, בדבר רכישת חלקה 116 בשנת 1946 על ידי אמו של התובע, אלא עומדות אף הן בסתירה ראייתית לטענה זו. די בהקשר זה אם אפנה לפתח פסק דינו של כב' הנשיא רם סביר מיום 15/06/1988, בת"א 7612/86, משה חלק נ' קיסר משיעל, ואשר צורף לראיות הנתבעת, ואשר בו נאמר כדלקמן: "התובע הוא בנם של חלק משה ושפרה ז"ל - אשר חתמו בשעתו על חוזה שכירות עם חברה מטעם המנהל האפוטרופוס לנכסי נפקדים. חוזה זה נחתם לגבי בית המצוי בחלקה 116 בגוש 10232. מתוך חומר עדויות - אשר שמעתי קובע אני כבר בפתיחת פסק דין זה כי ב-1947 שכרו בני זוג ז"ל (משה ושפרה) בית מאת קבלן ערבי ועברו לגור שם - עם בני משפחתם - והתובע בכלל זה. היו אלה ימים סוערים בעיר חיפה בה התגוררו בני משפחת חלק - והם ביקשו לעבור ממוקד הלוחמה לאזור שקט יותר - דרך ק. אתא שפרעם - חלקה 116. השוכר של דירה זו - אחרי שהשכירה ברח ללבנון". קביעה זו של כב' הנשיא רם סביר בפסק דינו משנת 1988 מהווה ראייה נוספת במצבור הראיות, שיש בהן כאמור לסתור את טענת התובע, לפיה רכשה אמו את חלקה 116 בשנת 1946 מידי מר טבריאני. 29. התובע לא הציג ולו בדל מסמך, שיש בו כדי לבסס את הטענה, לפיה פנה לנתבעת ולו פעם אחת ביחס לזכויות הבעלות של המשפחה בחלקה 116 ו/או בדבר רכישת חלקה 116 על ידי אמו, וחרף העובדה כי מאז שנת 1980 הינו מתגורר בעצמו בבית המגורים, המצוי בחלקה 116. מעיון בסיכומי התובע עולה, כי אף התובע זנח את הטענה שנטענה על ידו בעלמא בסעיף 22 לכתב התביעה, לפיה פנה כביכול מספר פעמים לנתבעת וביקש לרשום את זכויות הבעלות של המשפחה בנכס ולא זכה לכל התייחסות. מאידך, עיון בפניות שונות של התובע לנתבעת מעלה, כי פניותיו עומדות בסתירה מובהקת לטענתו, לפיה רכשה אמו את חלקה 116 וכי לזכות משפחתו זכויות בעלות בחלקה 116 מכוח רכישה זו. התובע פנה ביום 10/02/78 לעמידר, ובמכתבו ציין כדלקמן: "אני גר בדירת הוריי אשר בכתובת הנ"ל והשייכת לחב' עמידר מאז היותי נער". עוד ציין התובע במכתבו זה: "לפני כשלוש שנים נעשה חוזה ביני לביניכם על רכישת חדר 1 מהדירה על ידי, לבני משפחתי". בפנייה נוספת של התובע למנהל מקרקעי ישראל מיום 20/05/92 ציין התובע, כי משפחתו החלה לשכור את בית המגורים, המצוי בחלקה 116, מחברת עמידר כשוכרים מוגנים לפני שנים רבות וכי הוא מבקש לרכוש את הנכס, ובלשונו: "אני ומשפחתי גרים זה עשרות שנים במבנה הקיים על החלקה הנ"ל, בחלק ממנה, את הנכס הנ"ל התחלנו לשכור מחב' עמידר, סוכנת ר"פ, כשוכרים מוגנים, לפני שנים רבות. כידוע לכם, רשות הפיתוח ע"י מנהל מקרקעי ישראל, מסרה לבני משפחתי בשנות השישים 4,500 מ"ר מהחלקה הנ"ל, בבעלות, כפיצויים עבור מקרקעין שהופקעו מאיתנו. יתרת החלקה הנ"ל נותרה בבעלותה הרשומה של רשות הפיתוח עד היום, ודירתנו נמצאת בחלק משטח זה. ... לאור העובדה שאנו שוכרים מוגנים של עמידר זה עשרות שנים, ולאור העובדה שמשפחתי היא בעלים רשומים של חלק מהחלקה כאמור... הריני מגיש בזה בקשתי לרכוש את חלק השטח הנ"ל שבו נמצאת דירתנו". יצוין, כי משלא קיבל התובע מענה לפנייתו מיום 20/05/92, שב התובע ופנה למנהל וציין כי הוא מעוניין לרכוש את הנכס. עצם העובדה, שהתובע ובני משפחתו לא עמדו על זכויותיהם הנטענות ביחס לחלקה 116 משנת 1946 ועד להגשת התביעה בשנת 2006, מעלה צל כבד על גרסתו של התובע, והתובע כאמור לא הציג נימוקים כלשהם, מדוע ממועד הקמת המדינה ולאחריה לא פנו בני משפחתו לאפוטרופוס, לרשות הפיתוח ולמנהל, על מנת שזכויותיהם הנטענות יוכרו. יתר על כן, לא ניתן כלל ליישב בין האמור בפנייתו של התובע לנתבעת על גופיה השונים, בה ציין התובע כי זכויותיו בבית המגורים בחלקה 116 מתמצות בשכירות מוגנת ארוכת שנים ביחס לבית מגורים, עם האמור בכתב התביעה, והתובע כאמור לא רק שלא הציג פניותיו אלה במסגרת ראיותיו, אלא שאף לא התמודד עמן בסיכומיו ולא הציע ולו הסבר כלשהו, שיש בו ליישב בין האמור בפניותיו לנתבעת וטענותיו בכתב התביעה. 30. התובע טוען, כי מאחר והנכס נרכש בשנת 1946, טרם כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), על בית משפט להחיל את החוקים ודיני היושר, כפי שהיו בתוקף עובר לחקיקת חוק המקרקעין, ובכללה המג'לה, סעיף 80 לחוק הפרוצדורה העות'מאנית, ולפיה עסקת מכר, כפי שנטען שבוצעה, יכולה להיעשות בעל פה. ממכלול הראיות שנסקרו לעיל עולה, שגם אם אין התובע נדרש לעמוד בדרישות הכתב, לגבי הצגת חוזה מכר, הרי שהתובע לא הציג ולו בדל ראייה קבילה להוכחת גרסתו, ואין בידי התובע ולו ראייה מהימנה אחת להוכחת זכות הבעלות הנטענת. כן לא הציג התובע מסמך, המעיד על רכישת הבעלות, קבלה על תשלום ו/או כל ראייה אובייקטיבית, שתתמוך בטענתו, והסתפק בהצגת עדויות שמועה בלתי קבילות. מכאן, שהתובע לא עמד כלל בנטל הראייתי הקבוע בדין האזרחי להוכחת תביעתו. ראה: ע"א 7716/00, נעמי קיסרי נ' רשות הפיתוח (פרסום נבו), 29/09/05. זאת ועוד, גרסת התובע הינה למעשה טענה ביחס להתחייבות נפקד בטרם היה לנפקד, טענה המוסדרת על ידי הוראת סעיף 20 לחוק נכסי נפקדים, אשר מטילה נטל ראייתי כבד יותר מנטל ההוכחה במשפט האזרחי הרגיל. ובלשונו של בית המשפט העליון בע"א 74/88, האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' סולימאן מניזל חג'אג'רה, פ"ד מג(4), 280: "משמעות הדבר - תובע נגד האפוטרופוס, כמשיבים שלפנינו, חייב לעמוד בנטל הוכחה לפי קנה המידה שנקבע בסעיף זה, דהיינו הוכחה 'מעל לכל ספק המתקבל על הדעת', והדבר אינו נתון לשיקול-דעתו של בית המשפט". וכן בלשונו של בית המשפט העליון, בע"א 463/89, האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' חסנה עלי סארי שדידה, פ"ד מה(5), 857: "גירסת המשיבים היא, כי המשיבה קנתה את הנכס בתמורה מאחיה, הנפקד, בשנת 1946, וכי היה בידה מסמך על הקנייה אך הוא אבד ואיננו. גם קבלה על התשלום אין בידה. לתמיכה בעדותה השמיעו עד אחד - העד עבאס מוסטפא. ... ככלל, יש להיזהר מלהסתמך על עדויות כאלה, שאינן נתמכות בשמץ של ראיה אובייקטיבית. ... לגירסת המשיבים אין כל ראיה אובייקטיבית. האנשים שלפי הגירסה היו עדים לעיסקה נפטרו, המוכר נעדר מן הארץ, וגירסות המשיבה והעד היחיד עבאס מלאות סתירות כרימון. ... ואם בדרך כלל יש להתייחס לראיות כאלה בזהירות מירבית ובחשדנות, הרי בתביעה נגד האפוטרופוס הכללי יש לדחותן, לפחות מחמת הספק, אם לא מחמת חסר מהימנות. סעיף 20(ב)(2) לחוק נכסי נפקדים מורה, כי: 'בית המשפט הדן בתביעת חוב המגיע מנפקד או בקשר לנכס נפקד, או בתביעה לקיום חוב אחר שנפקד נתחייב בו, יהא רשאי, על אף האמור בכל חוק אחר... ........ (2) למחוק או לדחות את התביעה אם היא לא הוכחה מעל לכל ספק המתקבל על הדעת' (ההדגשה שלי - ש' נ'). זו הוראה שבחובה ולא בשיקול-דעת (ראה ע"א 74/88 [1], בעמ' 284). הטעם להוראה זו הוא ברור. בדומה לה נוהג בית-משפט זהירות יתר בתביעות אחרות, בהן קיים אי-שוויון בין הצדדים, כשהצד שכנגד שיכול היה להפריך את גירסת התובע נעדר או איננו בחיים". בנסיבות ענייננו, לא רק שהתובע אינו עומד בנטל הראייה המוגבר הנדרש לאור מהות תביעתו ולא רק שהתובע לא עמד כלל בנטל הראייה הרגיל בדין האזרחי, אלא שמכלול הראיות שהציגה הנתבעת סותר לחלוטין את גרסת התובע והמצהירים מטעמו ומוכיח שהאמור בהם אינו מהימן. גרסת התובע בכתב התביעה והמצהירים מטעמו אינה מתיישבת כלל ועומדת בסתירה מובהקת לשורה ארוכה של מסמכים שנחתמו על ידי הוריו של התובע, ה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל, ולמסמכים שנחתמו על ידי התובע בעצמו. למרות שהוריו של התובע, ה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל, וכן התובע בעצמו פנו לנתבעת ולמוסדותיה השונים מספר פעמים להסדרת זכויותיהם במקרקעין במהלך 60 השנים האחרונות (שכירות מוגנת), לא נטענה על ידם עובר להגשת התובענה טענה לבעלות בחלקה 116 ובתת חלקה ז' בחלקה 116 בפרט. הוריו של התובע והתובע בעצמו טענו בפניותיהם לנתבעת ולאחרים, כי אותה חלקה הושכרה להם מנפקד ולאחר מכן מעמידר והתמידו כל השנים לשלם דמי שכירות על הנכס. התנהגות זו של התובע ושל הוריו, אשר פורטה לעיל, מעידה כי אין ממש בטענות התובע בכתב תביעתו ויש, אפוא, לדחות מכל וכל את תביעת התובע למתן סעד הצהרתי ביחס לזכויות הבעלות של התובע בחלקה 116. 31. משראיתי, אפוא, לדחות את טענות התובע לגופו של עניין, אינני נדרשת להתייחס לטענות הנתבעת לעניין התיישנות התביעה, שיהוי ולעובדה שהתובע לא הציג ייפוי כוח או צו ירושה ו/או צו קיום צוואה, המעידים כי הינו יורשם היחיד של הוריו המנוחים, ה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל, והינו בעל זכויות מכוח ירושה בחלקה. לא בכדי לא התייחס התובע בסיכומיו לטענות אלה, שמטילות כל אחת מסוכה קשה על תביעתו ואשר די היה בהן כדי לדחות את תביעת התובע למתן הסעד ההצהרתי המבוקש, הן מחמת התיישנות והן שיהוי. במאמר מוסגר ייאמר, כי לנוכח העובדה שבשנת 1948 ו/או בסמוך לכך הוקנתה הבעלות בחלקה 116 לאפוטרופוס לנכסי נפקדים וחלפו עד להגשת התביעה דנא למעלה מ-25 שנה, ממילא נדונה התביעה של התובע להידחות מחמת התיישנות. ראה: ה"פ (ירושלים) 6363/07, נמור מאמון נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (פרסום נבו), 18/07/10. כן לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי הנתבעת העבירה חלקים מסוימים מחלקה 116 לצדדים שלישיים רבים, והשתהותו של התובע לא רק שגרמה לקשיים ראייתיים, אלא הביאה אף לשינוי לרעה במצבה של הנתבעת, אשר מכרה כאמור זכויות בחלקה 116 או חלקן לצד שלישי, ובאופן שיישום טענת השיהוי יש בו כדי לשלול הכרה בסעד ההצהרתי המבוקש, גם אם היה התובע זכאי לרשת זכויות שביושר בחלקה 116. ראה: ת"א (ירושלים) 975/95, אהובה גלמונד נ' יצחק ברדריאן (פרסום נבו), 10/02/04. סוגיית הקצאת דרך וזיקת הנאה 32. התובע טוען, כי על בית המשפט ליתן סעד הצהרתי, לפיו תוקצה לתובע דרך גישה לחלקות המשנה של חלקה 116 על גבי חלקה 119, על פי התחייבות הנתבעת, שקיבלה גושפנקא בהחלטת כב' השופט הס בה"מ 817/89 מיום 04/06/89. 33. לאחר ששבתי ושקלתי את טענות התובע ואת טענות הנתבעת סבורני, כי אין מקום להיעתר לתביעה זו. 34. ראשית ייאמר, כי חלקה 119 אינה בבעלות הנתבעת, אלא בבעלותם של הנתבעים 2 ו-3, וכאשר ניתן ביום 10/07/11 פסק דין במערכת היחסים בין הנתבעים 2 ו-3, המסיים את המחלוקת בין הצדדים, לא יכול התובע להמשיך לטעון טענות שיש בהן כדי לפגוע בנתבעים 2 ו-3, שאינם עוד צד להליך. 35. מתצהיר נציגת מנהל מקרקעי ישראל, הגב' חגית זערור, עולה, כי במהלך שנת 1986 פנה התובע למנהל מקרקעי ישראל בטענה שחלקה 156, הגובלת עם חלקה 116, שימשה לו כדרך מעבר וכי בעל הזכויות בחלקה 156, מר קיסר משיעל, אינו מאפשר לו גישה. תשובת מנהל מקרקעי ישראל לתובע הייתה, כי מנהל מקרקעי ישראל אינו מתערב בסכסוכי שכנים. בהמשך הדברים עולה, כי התובע הגיש תביעה כנגד מר קיסר משיעל, ואשר הנתבעת לא הייתה צד לה, ובמסגרתה ניתן ביום 15/06/88 פסק דין, לפיו יינתן תוקף לביטול זיקת ההנאה, קרי דרך המעבר ששימשה את התובע לבית המגורים, אם ישתתף הנתבע, מר קיסר משיעל, בהוצאות סלילת כביש לבית המגורים של התובע, ובאם לא ייעשה כן תוך שנה, תימשך זיקת ההנאה. החל משנת 1988 פנה ב"כ של מר קיסר משיעל ואף נציגי משפחת התובע למנהל מקרקעי ישראל, לצורך מציאת פיתרון לדרך מעבר לבית המגורים המצוי בחלקה 116. מנהל מקרקעי ישראל הציע 2 חלופות לפיתרון הבעיה. האחת, סלילת חלקה 157 בגוש 10232, המהווה דרך לפי הרישום בספרי הארנונה, והשנייה מסירת חלקה 156 למר קיסר משיעל בחליפין, בתמורה לחלקה שמצויה בה דרך בפועל בחלק המערבי של חלקה 156. ביום 24/05/89 הגיש מר קיסר משיעל תובענה כנגד התובע, בשל המשך הסכסוך ביניהם באשר לדרך מעבר. במהלך התדיינות זו חזר מנהל מקרקעי ישראל על הסכמתו העקרונית הראשונית לסלילת דרך גישה אל בית התובע בתוואי שיעבור באדמות מנהל מקרקעי ישראל, אם תוואי כזה יתבקש, וככל שתתבקש סלילת דרך בתוואי אחר, העוברת על קרקע שאינה בבעלות מנהל מקרקעי ישראל, ניתנת הסכמה עקרונית של מנהל מקרקעי ישראל לחילופין בין אדמת מנהל מקרקעי ישראל ובין בעלי זכויות אחרים, כדי שתתאפשר גישה ישירה בין הכביש אל בית המגורים בו גר התובע. יצוין, כי הצעת מנהל מקרקעי ישראל לפיתרון בעיית הגישה נמסרה לבית המשפט על ידי מר ברקת, אשר סייג את דבריו והבהיר, כי אין המדובר בפיתרון מסוים, אלא הביע את עמדתו העקרונית של מנהל מקרקעי ישראל ונכונותו לשקול פיתרון סביר לסוגיה. בחלוף מספר שנים פרץ סכסוך בין הנתבעים 2 ו-3 ובין משפחת התובע, שנסב על השגת גבול חוזרת ונשנית של בני משפחת התובע לשטחם של הנתבעים 2 ו-3. במסגרת התביעה הגיש מנהל מקרקעי ישראל כתב הגנה, ובסופו של יום נחתם בין מנהל מקרקעי ישראל והנתבעים 2 ו-3 הסכם חליפין, שכל תכליתו לאפשר פתיחה של גישה ישירה בין הכביש ובין חלקו הצפוני של הנכס. על פי ההסכם שנחתם בין מנהל מקרקעי ישראל לבין הנתבעים 2 ו-3, חולקה החלקה שבבעלותם (720 מ"ר) לחלקת משנה 116ב'(1), ששטחה 630 מ"ר, וחלקת 116ב'(2) ששטחה 90 מ"ר. כמו כן, חולקו חלקי רשות הפיתוח במקטע ז' בחלקה 116א' לשתי חלקות משנה: ז'(1) בשטח של 1,425 מ"ר ו-ז'(2) בשטח של 135 מ"ר. הנתבעים 2 ו-3 העבירו על פי ההסכם את חלקה 116ב'(2) בשטח של 90 מ"ר למנהל מקרקעי ישראל, ואילו מנהל מקרקעי ישראל העביר את חלקה 116ז'(2) בשטח של 135 מ"ר לנתבעים 2 ו-3. בסעיף 5 להסכם שנקשר בין הצדדים נקבע, כי חלקה 116ב'(2) תשמש דרך גישה ומעבר לבית המגורים המושכר לתובע וכן תשמש גם כדרך מעבר וגישה עבור מנהל מקרקעי ישראל ו/או מי מטעמו. 36. התובע טוען אמנם, כי לא היה צד לפיתרון זה ולא נתן הסכמתו לפיתרון. ספק רב אם ניתן לקבל גרסה זו של התובע, כי פיתרון זה, שנועד לאפשר גישה ישירה מן הכביש לחלקו הצפוני של הנכס, לא נעשה בידיעת התובע ובני משפחתו, לנוכח הסכסוכים המשפטיים המרובים בהם היו התובע ובני משפחתו מעורבים. על כן, עדיפה בעיניי גרסת הנתבעת, לפיה הפיתרון הושג לפי בקשת התובע ומשפחתו, ובפועל, מאז השגת הפיתרון בשנת 1991 ועד להגשת התובענה בשנת 2006, לא השיג התובע על הפיתרון או על אי סבירות דרך הגישה. 37. אוסיף ואציין, כי גם במסגרת תובענה זו לא הציג התובע חוות דעת מקצועית או ראייה אחרת, שיש בה כדי להצביע על כך שדרך הגישה שנפתחה לתובע אינה פיתרון סביר. 38. לנוכח כל האמור סבורני, שיש לדחות את תביעת התובע למתן סעד הצהרתי בדבר דרך גישה וזיקת הנאה. זכות התובע לחלקה בת 4,500 מ"ר לבנייה 39. במסגרת כתב התביעה המקורי טען התובע, כי בהתאם להסכמי הפיצויים שנכרתו בשנת 1955, התחייבה הנתבעת להעביר לה"ה לאה ומנחם חלק ז"ל 2,000 מ"ר קרקע לבנייה. בכתב התביעה המתוקן שהוגש על ידי התובע בשנת 2011, 5 שנים לאחר מכן, טען התובע, כי הנתבעת התחייבה להעביר 4,500 מ"ר קרקע לבנייה והפרה התחייבות זו. 40. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי תביעה זו התיישנה. הנתבעת טענה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה במסגרת כתב ההגנה הראשון שהוגש על ידה, ואילו התובע לא התמודד עם טענה זו, הן משלא הגיש כתב תביעה והן משלא התייחס לטענה בסיכומיו. עילת התביעה, בכל הנוגע לטענה זו, התגבשה בשנת 1955, עם חתימת הסכמי הפיצויים, או לכל המאוחר בשנת 1963, עת נרשמו העברות הקרקע בלשכת רישום המקרקעין וסיווג הקרקע, המופיע בנסח הרישום ההיסטורי וכן בנסח החדש, נרשם כ"מירי", קרי כקרקע חקלאית. 41. זאת ועוד, התובע לא צירף לתביעתו ייפוי כוח או צו קיום צוואה ו/או צו ירושה, ולפיכך לא הובהרו כלל זכויותיו של התובע לתבוע מכוח הסכם הפיצויים שנקשר בין הנתבעת ואביו, מר מנחם חלק ז"ל. 42. עיון בהסכם הפיצויים שנקשר בשנת 1955 מעלה, כי המסמך אינו כולל התחייבות עצמאית למסור למר מנחם חלק ז"ל קרקע לבנייה. המילה "מגרש בנייה", הנזכרת בתחתית העמוד הראשון למסמך, אינה אלא תיאור המקרקעין המהווים תמורה מוסכמת לעסקת הפיצויים ולא התחייבות נפרדת להקניית מגרש לבנייה למר מנחם חלק ז"ל. לא ניתן גם להתעלם מן העובדה, שאביו המנוח של התובע, מר מנחם חלק ז"ל, לא הלין במהלך עשרות שנים על המקרקעין שהועברו לידיו בתמורה ועל פי הסכם הפיצויים, ושעה שכל הצדדים ידעו כי מדובר במקרקעין שייעודם היה ונותר חקלאי ולא קרקע לבנייה. יתר על כן, בסעיף 12 להסכם הפיצויים הצהירו החותמים, כי אין ולא תהייה להם אף בעתיד כל תביעה מאיזה מין שהוא כלפי הנתבעת, ביחס לנכסים המוחלפים, והחותם "מוותר בזה באופן החלטי וסופי על כל זכויות ותביעות שהן בלי יוצא מן הכלל" בנוגע לנכסים המוחלפים. מכאן, שאף מנימוק זה לא ניתן לקבל בשלב זה טענה המועלית על ידי התובע, כביכול בנעלי הצד המוטעה לעסקה, 50 שנה לאחר ביצוע הסכם הפיצויים, בכל הנוגע לטענה ביחס למקרקעין שהוחלפו, ואשר תיקונו אף לא נדרש במועד מוקדם יותר כלשהו. 43. מכל האמור לעיל סבורני, כי אף דין תביעת התובע, בכל הנוגע לזכותו לקבל מהנתבעת 4,500 מ"ר לבנייה, להידחות. סוף דבר 44. מן המקובץ עולה, אפוא, כי דין התביעה על כל רכיביה להידחות. 45. על רקע הסכמת הצדדים לניהול התובענה בדרך מקוצרת, בלא שמיעת עדויות, הנני מחייבת את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט מופחתות בסך כולל של 15,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.זיקת הנאה