מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עובד בשליחויות: פתיח ותשתית עובדתית המחלוקת העיקרית מושא ההליך שבפנינו הינה נסיבות סיום עבודתו של התובע, והאם פוטר או התפטר מעבודתו. מחלוקות נוספות נוגעות לזכאותו להפרשי שכר עבודה, דמי הבראה ופדיון חופשה. מטעם התובע העיד הוא עצמו. מטעם הנתבע העידו הוא עצמו וכן מר יוסי בארי, מר יניב כהן ומר יאיר לוטן. להלן עובדות הרקע: הנתבע, מר יוסף חוגי, הינו הבעלים של עסק בשם "שפע שליחויות" (להלן: העסק). מנהל העבודה מטעמו, אשר אחראי על שיבוץ השליחים, הינו מר יוסי בארי - אשר הינו גם קרוב משפחה של הנתבע (להלן: בארי). התובע, עבד בעסק כשליח החל מיום 19.3.07. בין הצדדים נחתם, במועד תחילת ההעסקה, הסכם עבודה (נ/3; להלן - הסכם העבודה), אשר הוראותיו הרלוונטיות תפורטנה להלן. התובע קיבל שכר חודשי, שעמד לפי תלושי שכרו - במועד סיום העבודה - על סך של 4,200 ₪ נטו למשרה מלאה. בנוסף לכך קיבל מדי חודש סך שנע בין 187 ל - 220 ₪ בגין "חופשה ע"ח" או "המרת חופשה", וסך נוסף של 165 ₪ בגין "הבראה ע"ח". במסגרת עבודתו הוצב התובע אצל לקוחות העסק כ"שליח צמוד", וביצע עבורם שליחויות בהתאם להנחיות שקיבל. מרבית תקופת עבודתו של התובע, בין החודשים אפריל 2007 - נובמבר 2008 או סמוך לכך, הוצב התובע אצל לקוח בשם "גרף אור". הצבה זו באה לידי סיום לאחר ויכוח שהתגלע בין התובע לבין מנהלת הלקוח על קנס שקיבל במהלך אחת השליחויות, ולאחר שהתובע עיכב שליחות דחופה עד שלא יקבל אישור כי הקנס שולם על ידי הלקוח (עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול). ביום 12.11.09 (יום ה' בשבוע) הוצב התובע בחברת "מוניס חלפים לרכב" בראשון לציון, ואמור היה לעבוד בה עד סוף היום. בסביבות השעה 11.00 נדרש לבצע שליחות ליבנה, אך סירב לבצעה (הסברו בקשר לכך יפורט להלן). לאור זאת, הוצב להמשך יום העבודה בחברת "אופיר גרף" בתל אביב, ואמור היה לעמוד לרשותה עד השעה 17.00. בסביבות השעה 16.00 החל דין ודברים בין התובע לבין מנהל העבודה בחברת "אופיר גרף", מר יאיר לוטן (להלן: לוטן). לטענת התובע, ביקש מלוטן להשתחרר ונענה ביחס משפיל, בעוד שלטענת לוטן - התובע סירב לבצע שליחות שהוטלה עליו ונעלם. העדויות בקשר לכך תפורטנה להלן. לאחר צאתו של התובע מחברת "אופיר גרף" הגיע לעסק ונפגש עם בארי; בפגישה נכח גם סדרן העבודה מר יניב כהן. לאחר דין ודברים, המצוי במחלוקת בין הצדדים ויפורט להלן, השאיר התובע את האופנוע ומפתחותיו ולא חזר עוד לעבוד. ביום 15.11.09 (יום א' בשבוע) רכש התובע אופנוע חדש, וביום 17.11.09 החל לעבוד בחברת שליחויות אחרת. ביום 23.11.09 או סמוך לכך הגיע התובע למשרדי הנתבע וביקש פיצויי פיטורים. למחרת נפגשו הצדדים ביוזמת הנתבע, ובנוכחות בארי וב"כ הנתבע עו"ד יובל חרל"פ. במהלך הפגישה הובהר לתובע כי לא פוטר, וכי הינו מוזמן להמשיך ולעבוד; תשובת התובע הייתה כי יסכים לחזור רק ככל שהנתבע ירכוש ממנו את האופנוע החדש שקנה. כיוון שהצדדים לא הגיעו להסכמה בקשר לכך - לא חזר התובע לעבודתו. התובע לא קיבל שכר בגין 12 ימי עבודתו בחודש נובמבר 2009. לטענת הנתבע - שכר זה קוזז נוכח אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע (תלוש שכר לחודש זה הוגש לתיק בית הדין כמוצג נ/4, הגם שלטענת התובע לא נמסר לו בזמן אמת; הנתבע הסתפק בקיזוז כפי שנעשה, ולא דרש קיזוז של סכום נוסף בגין אי מתן הודעה מוקדמת על ידי התובע). ביום 1.12.09 שלח הנתבע מכתב לתובע, באמצעות בא כוחו (נ/1), במסגרתו טען כי עזיבתו הפתאומית של התובע גרמה נזק לעסק ו"הנך מוזמן שוב לחזור לעבודתך בחברה, תוך בדיקת נושא ההתחשבנות לגבי הנזקים שגרמת". התובע לא הגיב לכך, והגיש את תביעתו ביום 10.1.10. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, בין היתר, לקיזוז סך של 100,000 ₪ בגין נזק למוניטין שנגרם עקב התנהגותו של התובע, ובנוסף לקיזוז סך של 25,700 ₪ בגין נזק לאופנוע וסך נוסף של 30,000 ₪ בגין "נזקים בלתי הפיכים וכלכליים כתוצאה ממעשיו של התובע בחברת גרף אור" (סעיף 88). במסגרת ההליכים המקדמיים ביקש התובע דו"חות רווח והפסד של העסק לצורך התמודדות עם טענות הקיזוז; הנתבע ביקש להודיע אם הוא מסכים למסור את המסמכים, ולחלופין יוותר על טענות הקיזוז (פרוטוקול מיום 22.2.11). כיוון שהחליט שלא למסור את המסמכים - נקבע כי ויתר בכך על טענותיו לקיזוז (החלטה מיום 30.3.11). להלן נדון בכל אחד מרכיבי התביעה, כאשר ביחס לכל רכיב נפרט תחילה את התשתית העובדתית ולאחריה את הכרעתנו. נסיבות סיום העבודה התשתית העובדתית התובע העיד כי ביום 12.11.09 הודיע לבארי כי עליו לצאת לתל אביב לצורך עניין אישי בשעה 11.30, ולכן מראש סוכם כי יעבוד בחברת "מוניס" רק עד שעה זו, ולאחר שיסיים את הטיפול בעניין האישי יוצב אצל לקוח אחר להמשך יום העבודה. בהתאם, כאשר התבקש לבצע שליחות ליבנה בשעה 11.00 - הודיע לחברת "מוניס" כי אין באפשרותו לבצעה. לדבריו, "כאשר שוחחתי על כך עם מר יוסי בארי הוא אמר לי לעזוב את המקום... וששליח אחר יבצע את השליחות הזו במקומי וכך היה" (סעיף 18 לתצהירו, וכן בעמ' 12 לפרוטוקול). התובע הוסיף כי החל מהשעה 12.00 שובץ לחברת "אופיר גרף", וביצע עבורה מספר שליחויות בהתאם להנחיות שקיבל. לדבריו, בסביבות השעה 16.00 הבחין כי אין עוד שליחויות מתוכננות לאותו יום, וכי שני שליחים נוספים שוחררו לביתם; לאור זאת, ביקש מלוטן לאפשר לו ללכת. בתגובה לכך החל לוטן "לגדף אותי ולדבר אלי בטון משפיל ומזלזל, תוך שהוא מוכיח אותי על כי העזתי לבקש בקשה שכזו ואף מתריס כנגדי כי הוא יכול להעסיק אותי עד השעה 17.00 וכי כך יהיה" (סעיף 22 לתצהירו, וכן בעמ' 13). התובע הכחיש כי התבקש לבצע שליחות באותו זמן, ולדבריו "לא הייתה לי בעיה לעשות את השליחות אם הייתה שליחות" (עמ' 13). התובע אישר כי לוטן רשאי היה לשחרר שליחים אחרים וכי הוא עצמו אמור היה להישאר במקום עד השעה 17.00, אך לדבריו "הוא דיבר אלי בצורה פוגעת" (עמ' 14). התובע הוסיף כי נפגע מיחסו של לוטן, ולכן יצר קשר טלפוני מיידי עם בארי וביקש "להיות משובץ לעבודה במקום אחר" (סעיף 23, וכן בעמ' 15). במענה לכך ביקש ממנו בארי להגיע מיידית למשרדי הנתבע - וכך עשה. לדבריו: "כאשר הגעתי למשרדי הנתבעים, פגשתי בדלפק הכניסה את מר יוסי בארי, כאשר באותה העת גם ישב במקום יניב הסדרן... בתום שיחה שהתנהלה בעמידה, בדלפק הכניסה כאמור, ונמשכה לא יותר מ - 2 דקות, הודיע לי מר בארי כי שוחח עם מר יוסי חוגי... וכי מר חוגי החליט לפטר אותי וכי אני מפוטר, לאלתר. מייד לאחר מכן הורה מר בארי ליניב שיזכה אותי על הציוד השייך לנתבעים, אשר מצוי ברשותי, לרבות מפתחות האופנוע" (סעיפים 26-27 לתצהירו). התובע הוסיף כי לא אמר דבר נוכח ההלם שהיה שרוי בו, ובלית ברירה החזיר את מפתחות האופנוע כפי שהתבקש וחזר לביתו. התובע אישר כי יום עבודתו האחרון היה יום ה' בשבוע, כאשר ביום א' שלאחריו רכש אופנוע חדש, וביום ג' שסמוך לאחר מכן החל לעבוד בחברת שליחויות אחרת (עמ' 18). כשבועיים לאחר מכן שאל את בארי על פיצויי הפיטורים המגיעים לו, ובתגובה התבקש להגיע למשרדי הנתבע - לשיחה ששותפו בה, כך הבין לאחר התייצבותו, גם בארי ועו"ד יובל חרל"פ. התובע אישר כי במהלך הפגישה מיום 24.11.09 "הציגו את זה שלא פיטרו אותי" (עמ' 17) וביקשו ממנו להמשיך לעבוד. לדבריו, "הלחיצו אותי כי כבר נכנסתי למקום עבודה אחר ולא יכלתי להגיד להם בסדר ובואו נחזור" (עמ' 18). עוד אישר כי הסכים לחזור לעבודה ככל שהנתבע ירכוש ממנו את האופנוע החדש, אך הבהיר כי "לא התכוונתי לחזור... בגלל שאני בא לבקש את הפיצויים זה לא שיטה. נלחצתי מכם והתחייבתי במקום אחר... הייתי תחת לחץ שם" (עמ' 18-19). הנתבע העיד כי בחודשים האחרונים לעבודתו הרבה התובע לאחר, והפגין זלזול בעבודה. כאשר העיר לו על כך, השיב לו התובע "אם כך, תפטר אותי" (סעיף 4 לתצהירו) ולכן התרשם כי התובע מנסה לגרום לפיטוריו. לדבריו, שמע בזמן אמת מהלקוחות על התנהגותו של התובע ביום 12.11.09, ולאחר שסירב התובע לבצע את השליחות האחרונה "התקשרתי אליו והוא אמר לי בטלפון כי "לא מתאים לי יותר לעבוד"" (סעיף 12 לתצהירו). הנתבע ציין כי "אמרתי לו כי זה לא לעניין וכי עליו לבצע את השליחות שנקבעה לו" (שם) - אך התובע לא עשה כן, ובהמשך אחר הצהריים הגיע למשרד לפגישה שהובילה לסיום עבודתו. הנתבע אישר כי לא נכח בפגישה מיום 12.11.09 במהלכה הודיע התובע, לפי הנטען, על התפטרותו (עמ' 35). הנתבע הוסיף כי בפגישה שהתקיימה עם התובע ביום 24.11.09 הדגיש בפניו כי לא פוטר, וככל שהייתה אי הבנה - "לא קרה כלום, תחזור באופן מיידי לעבודה" (עמ' 36). לדבריו, התובע השיב "שהוא מתנה את זה בתנאי, שקנה אופנוע חדש ב - 14,000 ₪ ואם אתן לו 14,000 ₪ הוא חוזר לעבודה, אמרתי לו שאת הקטנוע שהוא קונה אני קונה בפחות כסף מהיבואן ואני מוכן לזכות אותו במה שעולה לי. אמר לי אם זה כך, אני לא רוצה לחזור לעבוד אצלך ולקח את הרגליים והלך" (שם). בארי העיד כי בתקופה האחרונה לעבודתו נאלץ להעיר לתובע על איחורים תכופים, והתרשם כי התובע "מחפש סיבה לפיה אאלץ לפטרו" (סעיף 3 לתצהירו). לדבריו, "הודעתי לו מס' פעמים שיחדל מאיחוריו כי זה גורם לנו נזקים לעבודה. לא התכוונתי לפטר אותו, אנו נמצאים במצוקת עובדים כל הזמן (כפי שאישר גם התובע - ס.ד.מ) ולכן אני מעדיף לדבר עם העובד ולנסות ליישר איתו קו" (עמ' 27). בארי הכחיש כי התובע ביקש ממנו לצאת לסידור אישי כלשהו ביום 12.11.09 בשעה 11.30 (עמ' 29), והבהיר כי הלקוח (חברת "מוניס") הוא שהתקשר אליו בסביבות השעה 11.00 והודיע כי התובע מסרב לבצע נסיעה ליבנה. כאשר שוחח עם התובע טלפונית, "הוא אמר שהוא לא מוכן לנסוע ולא רוצה לנסוע ליבנה, לא רוצה לעשות את המרחק הזה... זה היה פרינציפ מבחינתו" (עמ' 28, וכן בסעיף 7 לתצהירו). בארי הבהיר כי לאחר שניסיונותיו לשכנע את התובע לבצע את השליחות לא צלחו, הפנה בלית ברירה את התובע להמשך יום העבודה בחברת "אופיר גרף" בתל אביב, ותכנן לשוחח עימו על כך מאוחר יותר. בארי הוסיף כי בסביבות השעה 16.00 "קיבלתי טלפון בהול מיאיר מחברת אופיר גרף, יאיר היה עצבני וכעוס ואמר כי התובע מסרב לבצע שליחות לרח' סיסנצ'ין (צריך להיות דיסנצ'יק - ס.ד.מ) בתל אביב וללא כל סיבה, ועזב את המקום" (סעיף 9 לתצהירו). בארי הדגיש כי דובר בשליחות דחופה עבור לקוח חשוב ולכן יצר קשר טלפוני מיידי עם התובע וביקש ממנו לחזור ולבצע את השליחות; עם זאת התובע סירב, "טען כי אינו רוצה לעבוד אצל אופיר גרף, וזאת בשל העובדה שהשאירו אותו עד הסוף, והוא לא פרייר..." (סעיף 12). בארי הוסיף כי הזמין את התובע למשרד בשלב זה, ואמר לו "כי התנהגותו אינה מקובלת וכי הוא גורם נזק לנתבעות" (סעיף 15, כאשר כינה זאת בתצהירו כ"שימוע" אך הדגיש בחקירתו כי לא התכוון לפטר את התובע וכלל אין לו סמכות לפטר עובדים). לדבריו, לתובע לא היה כל הסבר להתנהגותו ותגובתו הייתה "כי כופים עליו לבצע שליחויות" וכי "אינו רוצה לעבוד יותר" (סעיף 18). במקביל לכך זרק התובע את מפתחות האופנוע, והשאירו "באופן מופגן בחזית משרדי הנתבעת על צידו כשהוא שוכב" (סעיף 17). בארי הגיש חשבונית בסך של 140 ₪ המלמדת לדבריו כי הנתבע שילם לשליח חיצוני בגין השליחות הדחופה שאמור היה התובע לבצע ביום 12.11.09 (נ/5), ובהמשך לשליח חיצוני על מנת שישמש כשליח צמוד בחברת "אופיר גרף" בהמשך החודש (נ/8). לוטן העיד כי ביום 12.11.09 הוצב אצלו התובע החל מהשעה 12.00, ובשעות הראשונות ביצע שליחויות כפי שנדרש. בשעה 16.00 שחרר שני שליחים ולכן ביקש גם התובע להשתחרר - אך הוא סירב לכך. לדבריו, סמוך לאחר מכן שלח את התובע לבצע שליחות לרח' דיסנצ'יק בתל אביב, אך הוא "שאל למה אני ולמה זה הלך הביתה ולמה אני לא הולך הביתה ואני אמרתי לו שכך אני רוצה, ואז הוא נעלם לי" (עמ' 21 לפרוטוקול, וכן בסעיף 4 לתצהירו). לאור זאת פנה מיידית לבארי, הבהיר כי מדובר בשליחות דחופה וחשובה וביקש שליח חלופי. מר יניב כהן ציין בתצהירו כי ביום 12.11.09 ישב בעמדת הכניסה במשרדו של הנתבע, וכי "בשעות אחר הצהריים הגיע התובע... ואמר כי אינו רוצה לעבוד יותר" (סעיף 3 לתצהירו). לדבריו, ביקש ממנו להמשיך לעבוד אך התובע ענה "כי אינו מעוניין לעבוד וכי בא להחזיר את הקטנוע" (סעיף 5). מר כהן לא הזכיר כלל בתצהירו את מעורבותו של בארי בשיחה; ב"כ התובע ויתר על חקירתו הנגדית והודיע כי הוא מקבל את תצהירו כפי שהוא (עמ' 32). הכרעה לאחר שקילת העדויות, אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי פוטר, וכי הראיות שהוצגו מובילות בסבירות גבוהה יותר למסקנה כי התפטר. כתוצאה מכך, התובע לא הוכיח את תביעותיו לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי בגין אי קבלת מכתב פיטורים - ויש לדחותן. להלן יובאו הטעמים שהובילו להכרעתנו. כפי שעולה מהפירוט לעיל, משך מרבית תקופת עבודתו הוצב התובע כ"שליח צמוד" אצל לקוח אחד - "גרף אור" - אך הצבה זו באה לידי סיום בשל ויכוח אליו נקלע עם מנהלת הלקוח, ולאחר שהתנהג באופן בלתי הולם בקשר לכך (עיכוב שליחות דחופה, תוך השארת החבילות בידיו, כאמצעי לחץ). בתקופה שלאחר מכן הועבר התובע מדי יום או מספר ימים ללקוח אחר, ואנו מקבלים את עדויותיהם של הנתבע ושל בארי - שלא נסתרו - לפיהן בתקופה האחרונה לעבודתו החל התובע להתנהג באופן המלמד כי מאס בעבודתו. ביום 12.11.09 הוצב התובע אצל לקוח בראשון לציון, ובסביבות השעה 11.00 החליט על דעת עצמו כי אינו מעוניין לבצע שליחות ליבנה כפי שהתבקש. איננו נותנים אמון בעדותו של התובע כי הודיע לבארי מראש כי עליו להיות בתל אביב לצורך עניין אישי בשעה 11.30, וזאת מהסיבות הבאות: ראשית, התובע טען לכך באופן סתמי, וכלל לא פירט באיזה עניין אישי מדובר; שנית, התובע לא טען כי ביקש יום חופשה מלא או חלקי, וממילא אמור היה לעמוד לרשות הנתבע משך כל יום העבודה; שלישית, עלה מדבריו של התובע כי לאחר סירובו לביצוע הנסיעה ליבנה נשלח ללקוח "אופיר גרף" בתל אביב, מבלי שציין כי הספיק לבצע את ה"עניין האישי" בין לבין. אנו קובעים לפיכך כי התובע הפר את המשמעת באופן חמור, בכך שסירב על דעת עצמו לבצע שליחות כפי שהתבקש במסגרת עבודתו. התובע המשיך והתנהג באופן בלתי הולם כאשר ביקש - לאחר מספר שעות בהן ביצע שליחויות עבור חברת "אופיר גרף" - לסיים את עבודתו בשעה 16.00, ללא כל סיבה, על אף שאמור היה לעמוד לרשות הלקוח עד השעה 17.00 וזו גם מחויבותו החוזית של הנתבע כלפי אותו לקוח (ההסכם בין הנתבע לבין חברת "אופיר גרף" הוגש כמוצג נ/6). אין חולק כי מנהל העבודה בחברת "אופיר גרף", מר יאיר לוטן, סירב לשחררו; אנו נותנים אמון בעדותו של מר לוטן כי לא השפיל את התובע אלא אך הבהיר לו כי אין אפשרות להסכים לסיום מוקדם של העבודה. אנו ממשיכים וקובעים, על בסיס עדותו של מר לוטן, כי הטיל על התובע אותו זמן לבצע שליחות - אך התובע בחר להתעלם מכך ועזב את המקום על דעת עצמו, תוך ביצוע הפרת משמעת חמורה נוספת. לאחר ביצוע שתי הפרות משמעת חמורות כמתואר לעיל, התבקש התובע להגיע למשרדי העסק - ושם המתין לו בארי, אשר באופן טבעי נזף בו על הדרך בה התנהג אותו יום ועל הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מכך למערכת היחסים מול הלקוחות. בארי הסביר כי לא התכוון לפטר את התובע בהתחשב במצוקת כוח האדם התמידית ממנה סבל העסק, וכאשר נאלץ להתמודד עם כוח האדם הקיים לרבות עם בעיות משמעת. בין התובע לבין בארי התפתח באותו שלב דין ודברים, כאשר ניתן להניח כי שני הצדדים אמרו דברים בעידנא דריתחא. לאחר שקילת העדויות, החלטנו לאמץ את גרסתו העובדתית של בארי - לפיה התובע הוא שהודיע כי אינו מעוניין עוד לעבוד, השאיר את האופנוע ועזב את המקום. החלטנו כאמור בהתחשב בעדותו של מר יניב כהן - אשר הדגיש בתצהירו כי התובע הוא שהתפטר, ולמרות זאת לא נחקר כלל על ידי ב"כ התובע. לא נשמט מעינינו כי מר כהן לא הזכיר בתצהירו את מעורבותו של בארי בשיחה, אך גם התובע עצמו אישר כי הנוכחים באותו מפגש היו הוא עצמו, בארי ומר כהן. הויתור על חקירתו הנגדית של מר כהן פועל לפיכך לחובתו של התובע. גם התנהגותם של הצדדים בימים שלאחר מכן מחזקת את הקביעה כי התובע הוא שהתפטר. ראשית, גם אם נניח כי התובע אמר דברים בעידנא דריתחא - לא ניסה לחזור בו בסמוך לאחר מכן, ולא ניסה כלל לחזור למקום העבודה, אלא מיהר לרכוש אופנוע באופן עצמאי ומצא באופן מיידי עבודה חדשה. מאידך הנתבע, מייד לאחר שהבין כי התובע סבור כי הינו זכאי לפיצויי פיטורים - הזמין את התובע לשיחה, הבהיר לו כי לא פוטר (גם אם הבין אחרת מחילופי הדברים הכועסים בינו לבין בארי ביום 12.11.09) והציע לו באופן מיידי לחזור לעבודה. התובע הוא שסירב לכך, לדבריו נוכח חלוף הזמן (12 יום) וכאשר כבר החל לעבוד במקום אחר. לאור כל האמור לעיל, והגם שלא ניתן להגיע למסקנה חד משמעית, שוכנענו כי הראיות שהוצגו בפנינו נוטות יותר לקביעה כי התובע התפטר ולא פוטר. בהתאם, נדחות דרישותיו לפיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין פיטורים שאינם כדין ופיצוי בגין אי קבלת מכתב פיטורים והפסד דמי אבטלה. בנוסף, נדחית דרישתו של התובע לשכר עבודתו בגין חודש נובמבר 2009, שכן ככל שהתפטר - רשאי היה הנתבע לקזז משכרו האחרון את חלף ההודעה המוקדמת שלא נתן. החזר ניכוי מהשכר שבוצע שלא כדין תשתית עובדתית התובע העיד כי בחודש פברואר 2009 נוכה משכרו סכום של 3,000 ₪ בגין נזק שגרם לפי הנטען למנוע האופנוע, הגם שהנזק האמור "לא היה בשליטתי וממילא לא נגרם בשל רשלנותי ובוודאי שלא בזדון" (סעיף 40 לתצהירו). התובע צירף את תלוש השכר של אותו חודש (נספח 1 לתצהירו), בו מופיע באופן מפורש ניכוי בסך 3,000 ₪ בגין "נזק לקטנוע", כאשר הסך נטו שקיבל כתוצאה מכך אותו חודש הינו 1,149 ₪ נטו. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי נגרם נזק למנוע האופנוע בו השתמש (ואשר היה צמוד אליו הן במסגרת העבודה והן מחוצה לה), ולאור זאת האופנוע הושבת ונשלח לתיקון. לדבריו, "זה היה בבוקר שהתנעתי האופנוע והתחלתי לנסוע איתו ופתאום הוא נכבה ולא נדלק יותר... אמרו לי אחר כך שהיה חסר שמן במנוע... הייתי אמור לבדוק כל בוקר אם יש שמן באופנוע, באותו בוקר בדקתי והיה שמן, אני לא יודע למה האופנוע ניזוק" (עמ' 9). התובע הוסיף כי הוצגה בפניו בזמן אמת חשבונית המלמדת על נזק לאופנוע בשיעור כ - 4,500 ₪, ואישר כי ניהל מו"מ עם הנתבע לצורך תשלום חלק מהנזק בלבד, בסך של 3,000 ₪. לדבריו, "הסכמתי שהוא יקזז לי מהשכר... מחוסר ברירה" (שם). התובע אישר כי ראה את הניכוי שבוצע בתלוש השכר בזמן אמת, וכי לא הלין בפני הנתבע על כך. הנתבע העיד כי התובע מחויב לבדוק שמן במנוע מדי בוקר, כאשר לא עשה כן ונסע ללא שמן ולכן "המנוע נתפס" (עמ' 32). לדבריו, "שלחנו אותו למוסך לראות במו עיניו שהמנוע מפורק לשניים שזה כתוצאה משמן, שהלכה הבוכנה" (שם). כראיה לנזק שנגרם הגיש הנתבע את הצעת המחיר כפי שקיבל מהמוסך (נ/2), ולפיה נדרש תשלום בסך של 4,405 ₪ לצורך תיקון המנוע וקידוד מערכת שסתומים. הצעת המחיר הופקה ביום 20.1.10 אך נרשם על גביה "תאריך פתיחה - 3.3.09". הנתבע הסביר כי לא הציג את החשבונית אלא רק את הצעת המחיר, שכן "אני עובד עם המוסך על חשבונית חודשית, יש לי מעל מאה קטנועים" (עמ' 32). עוד הסביר, לגבי מועד הפקת המסמך, כי "יכול להיות שאבדה לי הצעת המחיר המקורית אז הוא הדפיס לי שוב לקראת המשפט" (שם). לאמור לעיל ראוי להוסיף את הוראותיו הרלוונטיות של הסכם העבודה. בהסכם נקבע כי "במסגרת תפקידו של העובד כשליח יופקד בידיו קטנוע השייך למעביד, על העובד יחולו הוראות נספח א' המצורף להסכם עבודה זה" (סעיף 21). הנתבע צירף את נספח א' להסכם (נ/7), בו נכתבו בין היתר הדברים הבאים: "העובד אחראי לתקינותו, בטיחותו ושמירתו של הקטנוע כל זמן שהקטנוע מצוי ברשותו..." (סעיף 2.2). "אחזקת הקטנוע הינה באחריות המלאה של העובד. כל תקלה אשר עניינה ברשלנות באחזקת הקטנוע באחריותו הבלעדית (של העובד)..." (סעיף 2.19). "הובהר לעובד כי בעיות וקלקולים רבים בקטנוע חלים כתוצאה מחוסר שמן במנוע. אשר על כן על העובד חלה האחריות לבדוק כל בוקר ו/או לפני תחילת יום העבודה שמן במיכל. הובהר בזאת כי האחריות לגבי כל הקלקולים החלים על המנוע מחוסר שמן במיכל הינם באחריותו הבלעדית בלבד וכל נזק שייגרם מכך ישא העובד בכל ההוצאות הקשורות מכך" (סעיף 2.21). במאמר מוסגר יצוין כי התובע אמנם לא אישר את חתימתו על גבי נספח א' להסכם, אך על פני הדברים חתימתו מצויה על גבי הנספח - וכאמור יש לנספח הפניה מפורשת בנוסח הסכם העבודה. הכרעה כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, במהלך חודש פברואר 2009 נגרם נזק למנוע האופנוע בו השתמש התובע במהלך עבודתו, ואשר הועמד לרשותו גם מחוץ לשעות העבודה לשימושו האישי. הנתבע טען, כבר בזמן אמת, כי הנזק נגרם בשל רשלנות של התובע ובשל כך שלא הקפיד על מילוי שמן, ולפיכך ניכה משכרו של התובע באותו חודש סך של 3,000 ₪. התובע אישר את הדברים ואף אישר כי נתן את הסכמתו בעל פה לכך, אם כי - לדבריו - בלית ברירה. התובע אף אישר כי הוצג בפניו מסמך (ככל הנראה הצעת מחיר) המלמד כי הנזק שנגרם לאופנוע בפועל היה גדול יותר, וכי סכום הניכוי הוסכם במשא ומתן בינו לבין הנתבע. סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 אוסר על מעסיק לבצע ניכויים משכרו של עובד, אלא בהתאם להוראות החוק, כאשר ההוראה הרלוונטית לענייננו הינה זו המאפשרת ניכוי "חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה" (סעיף-קטן (א)(6)). בענייננו הסתמך הנתבע על סעיף 2.21 לנספח א' להסכם העבודה אשר צוטט לעיל, אך אנו סבורים כי לא די באותו סעיף כללי בהסכם העבודה כדי לאפשר את הניכוי כפי שנעשה. ראשית, לא די בהסכמה נושאת פני עתיד לניכוי בלתי מכומת, אלא נדרשת הסכמה קונקרטית לסכום מוגדר - והסכמה זו מחויבת הייתה להיעשות בכתב ולא בעל פה בלבד. שנית, הנתבע לא עמד בנטל לשכנע כי אכן היה לתובע "חוב" כלפיו בגובה הניכוי שנעשה; גם אם נסתפק בעדותו על מנת לקבוע כי הנזק לאופנוע אכן נגרם בשל רשלנות של התובע - הנתבע לא הוכיח כי שילם למוסך בגין אותו נזק סך של 3,000 ₪, ולא די בהקשר זה בהצגת הצעת מחיר שאינה מלמדת על העבודה שבוצעה בפועל ועל התשלום ששולם בגינה הלכה למעשה. שלישית, הנתבע ניכה סך של 3,000 ₪ שהינו הרבה מעבר ל"רבע שכר העבודה", ובכך הפר באופן מפורש את הוראות החוק, מבלי שהסכמת התובע יכולה לרפא זאת. לאור האמור, הנתבע מחויב להשיב לתובע את הסך של 3,000 ₪ אשר נוכה משכר עבודתו שלא בהתאם להוראות החוק. בהתחשב בהסכמתו של התובע בעל פה לניכוי, לא מצאנו לנכון להוסיף לסכום זה פיצויי הלנה. זכאות התובע לפדיון חופשה ודמי הבראה תשתית עובדתית התובע העיד כי ניצל ימי חופשה במהלך עבודתו, וכי אלו נרשמו באופן שוטף על ידי בארי (עמ' 15). לדבריו, בגין כל יום היעדרות ניכה הנתבע 200 ₪ משכרו, תוך יצירת פיקציה של תשלום חופשה כמרכיב בשכר. כך גם לגבי דמי הבראה, שהוכללו בשכרו הרגיל כ"תרגיל" (סעיף 43 לתצהירו). בהסכם העבודה נקבע כי שכרו של התובע יעמוד על 3,500 ₪ נטו לחודש בצירוף "150 בונוס", "פדיון יום חופש על סך 160 ₪ נטו לחודש" ו"יום הבראה" בסך של 140 ₪ נטו לחודש. עוד נרשם בהסכם כי "מוסכם בין הצדדים כי מעבר לשכר החודשי ישולם לעובד יום חופש והבראה כל חודש בחודשו וזאת לפי בקשת העובד במידה והעובד ירצה לנצל את יום חופש במקום תשלום חודשי יהיה זה לפי החלטת העובד שתמסר בכתב למעביד" (סעיף 7). בנספח א' להסכם העבודה נרשם כי "במידה והעובד לא יגיע לעבודה... מתחייב העובד להחזיר את הקטנוע לא יאוחר מהשעה 7.45 בבוקר למשרד השליחים. במידה ולא יעשה כן ינוכה ממשכורת העובד 200 ₪, דמי השכרת קטנוע ליום עבודה" (סעיף 2.10). ראוי לציין כי הנתבע לא הפנה לסעיף זה, ולא טען כי ניכה משכרו של התובע סכומים כלשהם בהתבסס עליו. התובע טען כי לא קרא את ההסכם טרם חתימתו, שכן "הוא לא נתן לי הזדמנות" (עמ' 15). עם זאת אישר כי ראה את רכיבי החופשה וההבראה בתלושי השכר מדי חודש, ולא הלין על כך (עמ' 17). עיון בתלושי השכר מעלה כי בחלק מהחודשים הופחת שכרו החודשי של התובע ללא סיבה נראית לעין. כך, למשל, בחודש מרץ 2009 עמד שכרו על סך של 3,926 ₪ נטו (במקום 4,200 ₪ נטו), ובחודש אוגוסט 2009 עמד שכרו על סך של 3,744 ₪ נטו. הכרעה נטל ההוכחה, בכל הנוגע לניצול חופשה ויתרת החופשה הצבורה לזכות העובד, מוטל על המעסיק (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט - חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)). במקרה שלפנינו הנתבע לא הציג פנקס חופשות כלשהו, וביקש להתבסס על הסכומים החודשיים ששולמו לתובע מדי חודש "על חשבון" זכותו לחופשה שנתית, ואוזכרו במפורש הן בתלושי השכר והן בהסכם העבודה. כבר נקבע כי תכליתו של חוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951 הינה כי עובד יקבל את זכותו לחופשה שנתית בעין, ולא בתמורה כספית. עוד נקבע כי הזכאות לחופשה שנתית הינה קוגנטית, ולא ניתן להתנות עליה. לאור זאת, אין תוקף לאותה פסקה בהסכם העבודה הקובעת כי התובע יקבל את זכותו לחופשה שנתית באמצעות תוספת חודשית לשכרו, והינו זכאי לפדיון חופשה בתום תקופת עבודתו תוך התעלמות מהסכומים החודשיים ששולמו לו (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ, מיום 27.3.06). בהתחשב בתקופת עבודתו, התובע זכאי היה ל - 37 ימי חופשה. התובע העיד, ולא נסתר, כי ניצל מפעם לפעם ימי חופשה, אך לא קיבל בגין כך תשלום אלא ימים אלו קוזזו משכרו. עדותו זו של התובע לא נסתרה, ואף עולה בקנה אחד עם הפחתת שכרו באופן בלתי מוסבר בחלק מחודשי העבודה כפי שפורט לעיל. התובע זכאי לפיכך לפדיון חופשה בגין כל הימים שנצברו לזכותו, בסך כולל של 5,164 ₪ (לפי השכר ברוטו בתלוש האחרון - 10/09 - בהפחתת רכיב דמי ההבראה ולחלק ל - 30). באשר לדמי ההבראה - אין איסור חוקי לשלמם באופן שוטף תוך כדי תקופת העבודה, כאשר במקרה שלפנינו התשלום הובהר במפורש לתובע הן בתלושי השכר והן בהסכם העבודה. הסכום החודשי ששולם בגין דמי הבראה אף לא הופחת משכרו החודשי המוסכם של התובע, אלא התווסף עליו. משכך, יש לקחת בחשבון - בעת חישוב זכאותו של התובע להפרשי דמי הבראה - את כל הסכומים ששולמו לו בפועל תוך כדי עבודתו. התובע דרש, בגין תקופת עבודתו, דמי הבראה בסך של 3,695 ₪ (סעיף 35 לכתב התביעה, על בסיס החישוב המפורט בנספח 4 לכתב התביעה). לפי הסכם העבודה, הסכום החודשי ששולם לו בגין דמי הבראה עמד על 140 ₪; מתלושי השכר שהוצגו בפנינו ומתייחסים לחודש 2/09 ואילך עולה כי סכום זה הועלה ל - 165 ₪. משכך, סך הכול קיבל התובע - על חשבון דמי הבראה - סך של 4,495 ₪, והוא אינו זכאי להפרש כלשהו עם סיום עבודתו. להסרת ספק, הנתבע אינו זכאי להחזר כלשהו, שכן הצדדים רשאים היו להגיע להסכם בדבר תשלום דמי הבראה העולה על צו ההרחבה הכללי. סיכום סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבע ישלם לתובע את הסכומים כדלקמן: החזר בגין ניכוי שלא כדין בסך של 3,000 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.3.09 ועד התשלום בפועל; פדיון חופשה בסך של 5,164 ₪, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 12.11.09 ועד התשלום בפועל. בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה, אין צו להוצאות. אין בכך כדי לפגוע בהחלטת השופטת (כתוארה אז) לקסר מיום 22.2.11 בדבר תשלום הוצאות נוכח אי התייצבות הנתבעים לישיבת הגישור. התפטרות