התפטרות בגלל שינוי בשעות העבודה

שבתחילת עבודתו הוגדרו שעות עבודתו של התובע מ-7:00 עד 17:00 בימים א, ב', ד' ו-ה'. בימי ג' התובע עבד משעה 7:00 עד לשעה 12:00 או 13:00 וביום ששי החל התובע לעבוד בשעה 7:00 ועבד יום עבודה מקוצר. שעות העבודה שונו על ידי המעביד. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות בגלל שינוי בשעות העבודה: התובע עבד אצל הנתבעים כקצב באטליז מיום 1.8.98 עד ליום 23.1.10, מועד בו התפטר. לאחר התפטרותו הגיש התובע תביעה זו לפיצויי פיטורים ופיצויי הלנתם, גמול בעד עבודה בשעות נוספות ופיצוי בעד ביצוע תפקידים נוספים בפרק זמן של שלושה שבועות בהם נעדר עובד אחר של האטליז מן העבודה. הרקע העובדתי הנתבעים, שניהם אנשים מבוגרים בשנות ה-70 לחייהם, הם תושבי מבשרת ציון. בתקופת עבודתו של התובע היו הנתבעים בעלים של מפעל למוצרי בשר במבשרת ציון וכן בעלים של אטליז ברחביה (להלן: "האטליז"). התובע הינו תושב שילה ובעל משפחה בת 5 ילדים. עסקי הנתבעים התנהלו על שמה של הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת"). כך למשל, המחאות באמצעותן שולמו משכורות העובדים היו של הנתבעת. הרוח החיה בניהול עסקי הנתבעת מבחינת הניהול היומיומי, היה הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"). בתקופת עבודתו של התובע, הנתבע הקדיש את מרב זמנו לניהול מפעל הבשר במבשרת ציון. האטליז הופעל על ידי התובע, אשר היה פותח אותו בתחילת יום העבודה ונועל אותו בסופו. באטליז הועסק יחד עם התובע עובד נוסף בשם סולימאן, שהתובע היה ממונה עליו, אישר את שעות עבודתו והכין את השיקים באמצעותם שולמה משכורתו. שעות עבודתו של סולימאן היו מ-7:00 עד 17:00. בין הצדדים לא נחתם חוזה עבודה בכתב. אין חולק על כך שבתחילת עבודתו הוגדרו שעות עבודתו של התובע מ-7:00 עד 17:00 בימים א, ב', ד' ו-ה'. בימי ג' התובע עבד משעה 7:00 עד לשעה 12:00 או 13:00 וביום ששי החל התובע לעבוד בשעה 7:00 ועבד יום עבודה מקוצר. כמו כן אין מחלוקת שבמועד מסוים ביקש התובע מהנתבע להסכים לאי-פתיחת האטליז בימי ראשון בנימוק שתנועת הקונים בימי א' בחנות אינה מצדיקה הפעלתה. אין מחלוקת על כך כי הנתבע נתן את הסכמתו, אך קיימת מחלוקת בשתי נקודות אלה: האם הסכמה זו הייתה הסכמה סופית לשינוי שעות עבודתו של התובע, כטענתו, או שהיא הייתה הסכמה זמנית לצורך "ניסוי", כטענת הנתבע. קיימת מחלוקת בשאלת מועד ההסכמה לאי פתיחת האטליז בימי א': לטענת התובע בסיכומיו הסכמה זו הייתה כשנה וחצי לאחר תחילת עבודתו. לטענת הנתבע, ההסכמה הייתה כשנה וחצי לפני סיום עבודתו. אין מחלוקת שביום 22.11.09 התובע טס לחו"ל ונעדר מן האטליז. אין מחלוקת על כך שהתובע הודיע לנתבע על נסיעתו לפני 22.11.09. התובע טוען כי הודיע זאת ביום 12.11.09. הנתבע טוען כי התובע הודיע על כך יומיים או שלושה לפני הנסיעה. אין מחלוקת על כך שהנתבע שאל את התובע מהי מטרת הנסיעה וכי התובע סירב להשיב לנתבע. כמו כן, אין מחלוקת על כך שהתובע התקשר לנתבע בעת שהייתו בחו"ל והודיע לנתבע כי הוא מתעכב ולא יחזור לעבודתו באטליז במועד בו הודיע כי יחזור טרם הנסיעה. קיימת מחלוקת בשאלה אם האיחור של התובע בחזרתו ביחס למועד המתוכנן היה של יום או של ארבעה ימים. אין חולק על כך שעם שובו של התובע מחו"ל הודיע הנתבע לתובע שמשכורתו של התובע תשולם ב-10 לחודש במקום ב-1 לחודש כפי שהיה מקובל עד אותו מועד. ביום 6.12.09 מסר הנתבע לתובע מכתב בזו הלשון: "לכבוד א.נ., הנדון: שעות עבודה בתאריך ה-22.11.2009 יצאתה לחופשה ביוזמתך לאחר שנתתה לי התראה של יומיים שלושה. הסכמתי לכך למרות שלא רצית לפרט מהי מטרת נסיעתך. בהודעתך, הודעתה כי תיעדר מהעבודה למשך שבוע ימים בלבד. ביום ראשון שבו הייתה אמור לחזור לעבודה, התקשרת והודעת כי "נתקעת בחו"ל" ותגיע לעבודה רק ביום חמישי של אותו שבוע. אכן חזרת לעבודה ביום חמישי בבוקר. הריני להודיעך, כי היות ואתה העובד העיקרי בעסק זה, יצרת מצב שבו נאלצתי לעזוב את המפעל את ניהולו ואת לקוחותיי הקבועים ולהגיע כל יום לניהול הפעילות העסקית במקומך. מובן שמגיע לעובד חופשה על פי חוק ואין לי שום התנגדות לכך, אבל לא יעלה על הדעת להודיע לי יומיים שלושה לפני צאתך לחופשה והגרוע ביותר הוא שארחת את חופשתך בעוד שבוע נוסף על אף ידיעתך שאין מי שיוכל למלא את מקומך. דבר זה גרם לי נזק רציני בניהול המפעל, שוב הנני חוזר ומדגיש כי לא הייתה לי שליטה על העובדים במפעל, על כניסת הסחורות למפעל, על הטיפול בלקוחות ואף לא התאפשר לי לגשת אפילו לבנק לניהול תזרים המזומנים של המפעל. אני רואה בחומר את החלטותיך הפזיזות מבלי להבין שהינך כפוף לבעל עסק שממנו אתה צריך לקבל הוראות ולוקח את ההחלטות בידך בלבד. אתה מנהל את העסק כאילו היה שלך. לציין כי, גם נוצר מצב שבו הינך מחליט באילו ימים, שעות לסגור או לפתוח את החנות, בעוד ששכרך הינו למשרה מלאה ולא לפי שעות הנוחות לך בלבד. אם אצטרך לערוך חישוב רטרואקטיבי על פי השעות שעבדת הרי שהינך חייב לי המון כספים משום ששולם לך על שעות שבהם לא הייתה תפוקה ולא מכירה בעסק (מכירות נוספות שהיו יכולות להתבצע, שירות ללקוחות וכד'). אפילו רשות שיווק מנהלות את מחלקת הבשר במשך כל היום וכל השבוע (כולל חוה"מ). למעט ימי א' שבו היפצרת בי שאין פעילות מספיקה ביום זה והסכמתי זמנית לכך עד אשר אני עבדתי בחנות ונוכחתי לדעת שהחנות חייבת להיות פתוחה בכל ימות השבוע בשעות רגילות ללא תנאים. לקוחות רבים טענו בפניי שמגיעים לחנות והחנות תמיד סגורה ואף אין שלט המרמז על שעות פעילות החנות. לציין, כי כל זמן שאתה ניהלת את החנות בשעות הנוחות לך, שולמה לך משכורת של משרה מלאה ללא חריגה. מעולם לא היה ביננו הסכם כלשהוא שעבודתך היא עבודה גלובלית (זו החלטה שלך). לפיכך הריני להודיעך כי מאז ואילך וממועד מכתב זה שעות העבודה בחנות היו ותהיינה מהשעה 7:00 בבוקר ועד השעה 17:00 בערב לפני תנאי העבודה שהתקבלת. ביום ו' מהשעה 7:00 עד השעה 12:00. לאור היחסים הטובים שהיו בינינו, אנו תקווה כי תנסה להבין את הנזק שהחנות נגררה אליו לאור החלטותיך הבלעדיות, סמכנו עליך בכל הקשור לניהול החנות אך לא נתתי מעולם יד לכך שתקבע את שעות החנות לפי נוחיותך בלבד. בברכה, ביום 8.12.09 השיב התובע לנתבעים במכתב שזו לשונו: לככוד הנדון: מכתבך מיום 6.12.09 קיבלתי את מכתבך מיום 6.12.09 בתדהמה רבה. מבלי להתייחס לכל הטענות אני מוצא לנכון להתייחס לחלקם. כידוע לך במשך כל שנות עבודתי בחנות (11 שנים) עבדתי במסירות רבה תוך רצון לשרת נאמנה את הלקוחות, בעקבות עבודתי זאת והשרות שנתתי ללקוחות שבו וחזרו הלקוחות לחנות, מעגל הלקוחות גדל, ופדיון של החנות הוכפל ושולש בזכות האופן בו ניהלתי את החנות. מסגרת שעות עבודתי בחנות הייתה מוסכמת עליך במשך כל שנות עבודתי. הנני חולק על האמור במכתבך כאילו גרמתי נזק לחנות ההפך הוא הדבר. במכתבך שבנדון מצאת לנכון להודיעני חד צדדית על שינוי בשעות העבודה מבלי שהדבר הוסכם בננו ומבלי ששינתה את תנאי העבודה כמתבקש מהוספת שעות. שינוי זה מהווה הרעה בתנאי עבודתי על כל המשתמע מכך, ולאור העובדה כי במשך השנים בהם עבדתי בחנות עבדתי במסגרת שעות עבודה קבועה שהייתה ידועה לך, אינני מוצא סיבה לשנות ממסגרת זו. בכבוד רב, ביום 24.12.09 פנתה ב"כ התובע לנתבעים והודיעה על כך שהתובע נדהם ונעלב לקבל את מכתבם של הנתבעים מיום 6.12.09. נטען כי המכתב אינו משקף את האמת וכי משמעות האמור בו היא הרעת תנאי עבודת התובע, בכך שהוספו לתובע שעות עבודה ונדחה מועד תשלום משכורתו של התובע ל-10 בחודש. ב"כ התובע הודיעה כי הרעת התנאים אינה מקובלת על התובע וכי הוא רואה בה "הודעת פיטורין" לכל דבר ועניין. ב"כ התובע הודיעה כי התובע יפסיק לעבוד אצל הנתבעים בתום 30 ימים ממועד קבלת המכתב, אשר ישמש "הודעה מוקדמת". ב"כ התובע הוסיפה ופירטה את דרישותיו הכספיות של התובע, כולל תשלום פיצויי פיטורים בסך 91,333 ₪, גמול בעד עבודה בשעות נוספות בסך 157,122 ₪ ופיצוי בסך 6,000 בגין 3 שבועות בהם נעדר סולימאן מהאטליז והתובע נדרש לבצע גם את עבודתו של סולימאן. ביום 28.12.09 השיב ב"כ הנתבעים לב"כ התובע כי הודעת התובע על התפטרותו היא הודעת התפטרות לכל דבר ועניין אותה מנסה התובע לצבוע בצבעים של פיטורים כדי לזכות בזכויות שאינן מגיעות לו, אך משהחליט התובע להתפטר מקבלים הנתבעים את התפטרותו, אשר תיכנס לתוקף ביום 23.1.10. התובע התבקש לצאת לחופשה החל מיום ו' הקרוב עד לתום תקופת ההודעה המוקדמת. ב"כ התובע השיבה למכתב זה ביום 29.12.09. לאחר סיום עבודתו של התובע עבד התובע כקצב בחברת "נטו" לייבוא בשר, לה זיכיונות במספר רשות שיווק. התביעה לפיצויי פיטורים הצדדים אינם חלוקים על כך שהתובע התפטר. לטענת התובע, הוא זכאי לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, בסך 92,000 ש"ח, הואיל והנתבעים הרעו הרעה מוחשית את תנאי עבודתו של התובע והתפטרותו של התובע הייתה בשל אותה הרעה. הנתבעים כופרים בזכאות התובע לפיצויי פיטורים. לטענתם: לא חלה כל הרעה בתנאי עבודתו של התובע באשר לא הייתה הסכמה סופית בדבר אי פתיחת האטליז בימי א' אלא הייתה הסכמה לכך לתקופת ניסיון וכי הנתבעים היו רשאים להודיע על אי הצלחת הניסיון וחזרה למתכונת העבודה המקורית שהוסכמה בין הצדדים. מכל מקום, התובע לא התפטר "עקב" ההרעה הנטענת, כנדרש בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, אלא מחמת זה שהוא מצא עבודה אחרת ברשת שיווק שמסיבותיו הוא העדיף לעבוד בה. לחילופין, התובע לא קיים את הדרישה לתת למעביד שהות מספקת לתיקון ה"הרעה" אלא הודיע על התפטרותו. השאלות הטעונות הכרעה בעניין תביעת התובע לפיצויי פיטורים הן: האם הוכיח התובע כי הנתבעים הרעו הרעה מוחשית את תנאי עבודתו? לעניין זה - האם נכונה טענת התובע בסיכומיו לפיה החל משנה וחצי לאחר תחילת עבודתו הוא חדל לעבוד בימי א', באופן שדרישת הנתבע במכתבו מיום 6.12.09 כי האטליז יהיה פתוח בימי א' מ-7:00 עד 17:00 היוותה דרישה לתוספת של 10 שעות עבודה בכל שבוע בימי א' וכן דרישה לתוספת של שעות עבודה בכל שבוע בימי ג', והכל ביחס למסגרת המוסכמת של שעות עבודתו של התובע במשך כ-10 שנים מאז ההסכמה בדבר אי פתיחת האטליז בימי א'? האם הודעת הנתבע בדבר תשלום משכורתו של התובע ב-10 לחודש לאחר שובו של התובע מחו"ל היוותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו של התובע? ככל שהתשובה לשאלות הנ"ל חיובית, האם התפטרות התובע הייתה "עקב" הרעת התנאים המוחשית? האם התובע עמד בדרישה לתת אתראה למעביד ושהות מספקת להסיר את הרעת התנאים המוחשית לה טען? לאחר ששמענו את העדים ובחנו את טענות הצדדים, הגענו למסקנה שהתובע לא הוכיח עילה לתביעת פיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, וכי דין תביעתו לפיצויי פיטורים להידחות. להלן נימוקינו: טענתו העיקרית של התובע היא כי הנתבעים שינו באופן חד צדדי את תנאי עבודתו המוסכמים מזה כ-10 שנים, בכך שדרשו ממנו במכתבם מיום 6.12.09 לעבוד בימי א'. לטענת התובע בסיכומיו, כשנה וחצי לאחר תחילת עבודת התובע סוכם בין הצדדים כי האטליז יהיה סגור בימי א', וכך היה. דא עקא, שטענה זו אינה נתמכת אף בתצהירו של התובע עצמו, בו טען התובע שלאחר ששה חודשי עבודה שונו שעות עבודתו והוא התחיל לעבוד בימי א' מ-7:00 עד לשעה 12:00. בתצהירו של התובע לא הועלתה כלל טענה לפיה הוסכם לאחר תחילת עבודתו כי האטליז יהיה סגור בימי א'. נמצא איפא, שהגרסה שהתובע בסיכומיו מבקש מבית הדין לאמץ, נסתרת על ידי תצהירו של התובע עצמו. איננו מקבלים את טענת התובע בסיכומיו כי יש לזקוף לחובת הנתבעים אי הבאתו לעדות של סולימאן ואי הצגת סרטי קופה כדי להוכיח כי האטליז הייתה פתוחה בימי א'. טענה זו מתעלמת משני אלה: ראשית, שהנטל להוכיח קיומה של הרעת תנאים מוחשית בתנאי עבודת התובע מוטל על התובע. שנית, משטענת התובע בתצהירו הייתה אך זאת, שהשינוי בתנאי עבודתו היה שהוא עבד בימי א' עד שעה 12:00 בלבד, לא היה מוטל על הנתבעים להציג סרטי קופה כדי להוכיח את עבודת התובע בימי א'. באופן כללי התרשמותנו ממהימנות התובע הייתה שלילית. לדעתנו, התובע מסר גרסה לא מהימנה בעניין תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות (על כך להלן). חוסר המהימנות של התובע הודגם גם בכך שהוא לא גילה בתצהירו את העובדה, בה הודה בחקירתו החוזרת, כי לפני פסח וראש השנה הוא קיבל תשלום של 1,000 דולר, למרות שהנתבעים העלו בכתב הגנתם טענה מפורשת, בתגובה לתביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות סמוך לחגים, לפיה התובע קיבל בערבי חגים סך 5,000 ₪ כפיצוי על המאמץ המיוחד שעשה בערבי החגים. לדעתנו, אישור עובדה זו בתצהירו התבקש בנסיבות העניין. גם האופן בו הציג התובע בחקירתו הנגדית את התשלום הכספי שקיבל מהנתבעים בערבי החג מביאה למסקנה בדבר מגמתיות עדות התובע. במה דברים אמורים: התובע נשאל אם קיבל מתנות מהנתבעים. תשובתו הייתה כי לפני פורים הנתבעים נתנו שוקולד לילדיו ובקבוק וודקה בשבילו ולפני פסח וראש השנה הוא קיבל "מעטפה עם שנה טובה, חג שמח ותודה עם סכום כסף בפנים". תשובה זו מהווה ניסיון ברור לגמד את ערכה של ה"מתנה" הכספית, אותה התובע מנה לאחר "שוקולד לילדיו וכו'". בהמשך, בתשובה לשאלה מפורשת בחקירתו החוזרת, הודה התובע בגרסת הנתבעים כי קיבל סך 1,000 דולר בערבי חג ובכך תמך בגרסת הנתבעים. זאת ועוד - התרשמנו מנכונות התובע לרתום עדים למסירת עדויות לא מבוססות. כך, בתצהירו של התובע הוא טען כי בחודש 5/03 נעדר סולימאן מעבודתו למשך כשלושה שבועות. לטענת התובע, הוא ביצע באותה תקופה את עבודתו של סולימאן ובתביעתו תבע פיצוי על כך. תביעתו זו כמעט שהתיישנה, באשר תביעת התובע הוגשה בחודש 3/10, כחודשיים לפני שהתביעה התיישנה. ואולם, באורח מפליא, שני עדים של התובע שהם מלקוחות האטליז אשר התיידדו עם התובע, הגישו תצהירים בחודש 6/11 - שמונה שנים לאחר אותה היעדרות של סולימאן - בהם טענו שהם זכרו את אותו עניין של היעדרות הפועל סולימאן מן האטליז השכונתי ואת העובדה שהתובע נאלץ לבצע את עבודתו של הפועל. עדויות אלה אינן סבירות בעינינו, אינן מקובלות עלינו והן משליכות על מהימנות התובע באופן כללי. נציין שעדים אלה נחקרו בחקירה נגדית על עניין זה ועדותם בחקירתם הנגדית אינה משכנעת את בית הדין כי יש להם זיכרון עצמאי של אותה היעדרות של הפועל סולימאן ושל ביצוע עבודתו על ידי התובע. גרסת הנתבע, לפיה כשנה וחצי לפני סיום עבודת התובע הוא הסכים באופן זמני בעקבות הפצרות של התובע שלא להפעיל את החנות בימי א' כניסיון, נתמכת במכתבו של הנתבע לתובע מיום 6.12.09. בהתחשב בכך ובאמור לעיל לעניין מהימנות עדות התובע, גרסת הנתבעים עדיפה עלינו על פני גרסת התובע. בהקשר זה ראוי לציין שהתובע, הגם שטען במכתבו מיום 8.12.09 כי אינו מתייחס בו לכל טענות הנתבע במכתבו מיום 6.12.09, לא חלק על טענות רבות של הנתבע במכתבו, ורק בשלבים מאוחרים יותר העלה טענות הנוגדות אותן. כך בעניין ה"זמניות" של הסכמת הנתבע לאי הפעלת האטליז בימי א'. כך גם בעניין פרק הזמן שקדם להודעת התובע בדבר נסיעתו לחו"ל מיום 22.11.09. הנתבע טען במכתבו מיום 6.12.09 כי הודעת התובע ניתנה לו שלושה ימים לפני הנסיעה (כלומר ב-19.11.09). התובע לא חלק על כך במכתבו מיום 8.12.09 ורק בתביעתו טען לראשונה כי ההודעה ניתנה עוד ביום 12.11.09. התובע אף העלה בכתב התביעה טענה, שאף היא לא הועלתה במכתבו מיום 8.12.09, כי הנתבע "לא הבין" את הודעת התובע בדבר אורך הנסיעה ועל כן האיחור בחזרתו מחו"ל ביחס למועד המקורי שהוא הודיע היה רק יום אחד ולא ארבעה ימים כטענת הנתבע. די באמור כדי לקבוע שהתובע לא הוכיח את המרכיב העיקרי בעילת התביעה שלו לפיצויי פיטורים. אשר להודעת הנתבע לתובע לאחר שובו של התובע מחו"ל בדבר תשלום שכרו של התובע ב-10 לחודש, איננו סבורים שמדובר ב"הרעה מוחשית" של תנאי עבודתו. בנסיבות העניין אנו מפרשים אמירה זו מצד הנתבע כהבעת היעדר נכונות לפעול ביחסים עם התובע "לפנים משורת הדין", לאור טענות הנתבע נגד התובע, אשר פורטו במכתבו מיום 6.12.09, בדבר אי עמידתו של התובע במחוייבויותיו העיקריות לפי חוזה העבודה (באי פתיחת האטליז בשעות המוסמכות והיעדרות ממנו ללא תיאום וללא הסכמת הנתבעים). אמנם תשלום שכר לאחר ה-9 לחודש נחשב להלנה של יום אחד של השכר, אך סביר להניח שכוונת הנתבע הייתה להעמיד את התובע על כך שהיחס כלפיו לא יהיה "לפנים משורת הדין" כבעבר, נוכח התנהגותו של התובע. מסקנתו בדבר דחיית תביעת התובע לפיצויי פיטורים נסמכת גם על כך שלדעתנו, גם לו היה ממש בטענת התובע כי דרישות הנתבעים במכתבם מיום 6.12.09 היוו הרעת תנאים מוחשית של תנאי עבודתו, התובע לא נתן לנתבעים התראה והזדמנות אמיתיות לחזור בהם מדרישתם מיום 6.12.09. במה דברים אמורים? מן הראיות והעדויות עולה כי יחסי הצדדים היו מתוחים על רקע תחושת הנתבעים כי התובע אינו מקיים באופן מלא את התחייבויותיו לפי חוזה העבודה. הדבר עולה מעדות הנתבע ומכתבם של הנתבעים מיום 6.12.09. נראה כי התובע בהתנהגותו יצר הסלמה מכוונת ביחסיו עם הנתבעים בכך שהודיע על היעדרות בשל נסיעה לחו"ל שלושה ימים לפני הנסיעה וסרב לפרט את הסיבות בעטיין הנסיעה כה דחופה ומדוע לא היה ניתן לתת הודעה מספיק זמן מראש, על מנת לאפשר לנתבעים למצוא עובד מחליף לתקופת ההיעדרות. טענת התובע כי באי גילוי סיבת נסיעתו הוא הגן על זכותו לפרטיות אינה מהווה תשובה לשאלה מדוע לא יכל להודיע זמן סביר מראש על ההיעדרות הצפויה, דבר המתבקש מחובת תום הלב ביחסי עבודה. לאחר מכן, התובע התעכב בחזרתו לעבודה, ביודעו כי הפעלת האטליז תלויה בנוכחותו. מכתבם של הנתבעים מיום 6.12.09 שיקף תסכול רב מהתנהגות התובע ואי הסכמה להמשך אי העמידה של התובע בחובותיו לפי חוזה העבודה. כידוע, הרעה מוחשית בתנאי עבודה צריכה להיות כזו שיש להסיק ממנה רצון של המעסיק להיפטר מן העובד (דב"ע נג/3-210 אהרון רביוב נ. נאקו שיווק בע"מ, פד"ע כז 514). טענת התובע כי אותה הרעת תנאים שהייתה גלומה במכתב הנתבעים מיום 6.12.09 כמוה כפיטורים - טענה שהעלה התובע באמצעות ב"כ במכתבה מיום 24.12.09 - אינה מקובלת עלינו. לדעתנו, מכתבם של הנתבעים מיום 6.12.09 אינו מגלה כל כוונה לסיים את עבודת התובע אצלם, אלא היא מגלה ניסיון לשנות את דפוסי התנהגותו של התובע שלא היו מוסכמים על הנתבעים. מקובלת עלינו עדות הנתבע לפיה בשים לב לגילם ותלותם בהפעלת האטליז בתובע, הם לא ביקשו להגיע לתוצאה של סיום עבודת התובע וכי לא ניתן היה להסיק זאת ממכתבם מיום 6.12.09. דווקא מכתב ב"כ התובע מיום 24.12.09 מהווה ראיה לכך שהתובע נאחז במכתבם של הנתבעים מיום 6.12.09 כדי להתפטר תוך ניסיון לקבל פיצויי פיטורים, מבלי לתת לנתבעים שהות לתקן את "הרעת התנאים" לה טען. במכתב זה נטען כי הנתבעים בחרו להרע את תנאי עבודתו של התובע, הרעה שאינה מקובלת על התובע, אשר רואה בה הודעת פיטורים. על ניסיון של צד ליחסי עבודה לטעון כי "הוא רואה" התנהגות של הצד שכנגד כהתנהגות שהביאה לסיום יחסי העבודה (פיטורים או התפטרות), נאמר פעמים רבות בפסיקה כי אין היא בעלת נפקות (למשל: דב"ע לה/3-45 נטשה מוחמד ואח' נ. יזרום בע"מ, פד"ע ז 64, דב"ע נה/3-122 טאהה זבון נ. נפתלי מוצניק, פד"ע כט 228). מסקנותינו דלעיל, לפיהן התובע לא הוכיח את ההרעה המוחשית לה טען בעניין שינוי חד צדדי של תנאי עבודתו המוסכמים ובעניין אי מתן התראה והזדמנות אמיתית לנתבעים לתקן את אותה "הרעה", תומכות במסקנה שגם בשאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין ה"הרעה" הנטענת לבין התפטרות התובע, יש להעדיף את גרסת הנתבעים לפיה המניע הפעיל בהתפטרות התובע היה רצונו לעבוד בחברת נטו, ממנה קיבל הצעת עבודה. מקובלת עלינו לעניין זה טענת הנתבעים כי העובדה שהתובע, מפרנס משפחה של חמשה ילדים, לא הגיש תביעה לדמי אבטלה למוסד לביטוח לאומי, תומכת במסקנה זו. מכל הנימוקים שפירטנו החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויי פיטורים. התביעה לגמול עבודה בשעות נוספות לטענת התובע, כשלושה שבועות לפני פסח וכשלושה שבועות לפני ראש השנה ועד חג הסוכות, וכן מספר ימים לפני יום העצמאות, ובסך הכל במשך תקופה של חודשיים בשנה, הוא עבד משעה 02:00 או 03:00 עד השעה 22:00 בלילה בממוצע, באופן רצוף. לטענת התובע, בתקופות אלה הוא לא נסע לביתו אלא ישן באטליז על גבי מיטה מתקפלת, ובשלב מאוחר יותר, אצל חברו מר דניאל וינברג, שהינו אחד העדים שהעיד לתובע ואשר גר בקרבת מקום. בתמיכה לטענתו צירף התובע לתצהירו תדפיסים של הקופה הרושמת המעידים על עבודה בשעות כאלה. על יסוד טענות אלה, טען התובע כי הוא ביצע לפחות 80 שעות נוספות בחודשים אלול ותשרי ו-80 שעות נוספות בחודשים אדר-ניסן, וסך הכל 160 שעות נוספות בכל שנה. במשך 11 וחצי שנות עבודתו הוא ביצע 1,840 שעות נוספות, ולטענת התובע הואיל ומדובר בשעות "נוספות על-נוספות", יש לחשבן לפי 200%. לפי חישוב שהתובע ביצע הוא זכאי ל-209,171 ₪ כגמול בעד עבודה בשעות נוספות. בתגובה לתביעה זו טענו הנתבעים כי אכן לקראת החגים הייתה פעילות ערה יותר באטליז ואכן התובע הפעיל אותה מחוץ למסגרת השעות הרגילה, אך לא יותר מאשר חמישה ימים לפני כל חג, ולא בשעות להן התובע, אלא לכל היותר 4-5 שעות נוספות לכל היותר. עוד טענו הנתבעים כי הוסכם בין הצדדים שבגין המאמץ העודף בערבי חגים יתוגמל התובע בסכום של 5,000 ₪ בכל ערב חג, אשר מהווה תשלום העולה באופן ניכר על התשלום שהיה מגיע לתובע לו בוצע חישוב של גמול עבודה בשעות נוספות המגיע לתובע בעד השעות אותן התובע עבד מעבר למסגרת הרגילה. עוד אישרו הנתבעים כי התובע ביקש מספר פעמים אישור ללון באטליז, והנתבעים הסכימו לכך. החלטנו לדחות אף תביעת התובע לגמול עבודה בשעות נוספות. להלן נימוקינו: תחילה נתייחס לטענת ההתיישנות שהנתבעים העלו בסיכומיהם: איננו נזקקים לטענה זו משלא הועלתה בכתב ההגנה, וזאת בהתאם להוראת סעיף 3 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958. לגופה של גרסת התובע, היא אינה מקובלת עלינו. טענת התובע כי למשך שלושה שבועות רצופים לפני פסח וראש השנה הוא עבד משעה 2:00 או 3:00 בבוקר עד 22:00 בלילה, היא בלתי סבירה ובלתי מהימנה על פניה והמסקנה בדבר אי-אמיתותה עולה מיניה וביה. זאת ועוד- איננו מקבלים כסבירה את טענת התובע כי היה מסכים לעבוד שעות מרובות כל כך כפי שהוא טוען שעבד ללא העלאת דרישה או תביעה לתשלום גמול שעות נוספות בשיעורים הנובעים משעות העבודה שהוא טוען שעבד. איננו מקבלים את טענת התובע כי סרטי הקופה אותם צירף לתצהירו תומכים בגרסתו. להלן נימוקינו לכך: הנתבע טען בתצהירו שאין לקבל את סרטי הקופה כראיות לעבודתו של התובע בשעות המצוינות בהם. לדברי הנתבע, קופה יש לפתוח כאשר מתבצעת המכירה הראשונה של סחורה, ולא ייתכן שהמכירות הראשונות של אותם ימי עסקים בוצעו בשעות הקטנות של הלילה. התובע אישר בחקירתו הנגדית שלא היה כל צורך ענייני בפתיחת הקופה בשעות הלילה האמורות. לטענת התובע בחקירתו הנגדית, הוא ביצע פתיחת קופה בשעות בהן עבד כדי להראותם לילדיו שלא הבינו מדוע הוא היה צריך לישון באטליז. ממכלול הראיות עולה הסבר סביר יותר - התובע ביקש לייצר ראיות לתמוך בתביעה עתידית שהתכוון להגיש נגד הנתבעים. מדוע היה צורך להדפיס כל כך הרבה סרטים כדי להניח את דעתם של ילדיו? ואם זו הייתה מטרת הדפסתם, מדוע התובע שמר אותם? כאמור, התובע צירף לתצהירו תצלומי סרטי הקופה של האטליז, עליהם מצוינות המילים "פתיחת קופה". הסרטים הם מהחודשים 4/05, 9/05, 10/05, 11/05, 3/06, 5/06, 9/06, 10/06, 3/07, 9/07, 4/08, 9/08, 10/08 ו-9/09. לגבי רוב החודשים הנ"ל קיימים סרטים של מספר ימים. עם זאת, קיים סרט אחד מחודש 11/05. שעת הפתיחה המוקדמת ביותר המצוינת בסרטים היא 02:34 (ביום 16.4.08) ואילו שעת פתיחת הקופה המאוחרת המצויינת בסרטים היא בשעה 05:37 (ביום 7.9.07). קיימים סרטים בשעות בין שתי השעות הללו. הסרט מחודש 11/05 הוא מיום 3.11.05. שעת פתיחת הקופה המצוינת בו היא 4:24. התאריך העברי של יום 3.11.05 הינו א' מרחשוון תשס"ו, שהינו, כידוע, לאחר תום תקופת החגים. הימצאותו של סרט קופה מתקופה שאינה בתקופה בה טען התובע כי עבד מ-2:00 או 3:00 בלילה עד 22:00 תומכת בטענת הנתבעים שהתובע שלט בקופה ויכל לעשות בה שימוש כרצונו, וכי מטרת הפקת סרטי הקופה הייתה ניסיון לייצר ראיות לתמוך בתביעה עתידית שהתובע תכנן להגיש נגד הנתבעים. לדעתנו, הימצאותם בידי התובע של סרטי הקופה המראים פתיחת קופה בשעות הקטנות של הלילה, מוכיחה לכל היותר שהתובע לן באותו לילה באטליז, מסיבות השמורות עמו אך לא בשל דרישה שהוצגה לו על ידי הנתבעים. בשלב מסוים התובע עשה שימוש בחדר בדירתו של מר וינברג שהעיד לתובע. מקובלת עלינו טענת הנתבעים כי אין בכך כדי לתמוך בטענת התובע כי עבד בכל השעות בהן הוא טוען שעבד. מקובלת עלינו בהקשר זה טענת הנתבעים כי שעות שינה של התובע באטליז אינן "שעות עבודה", והתובע לא הרים את הנטל להוכיח לגבי הימים בגינם הוא צירף סרט קופה המראה פתיחת קופה בשעות הלילה, באלו שעות הוא ישן ובאלו שעות הוא עבד. שעות השינה של התובע באטליז אינן "שעות עבודה", ודאי משלא הייתה כל חובה על התובע ללון באטליז (עע 305/05 אשר מאיר ואח' נ. החברה להגנת הטבע (מיום 1.2.07), בג"צ 3291/07 החברה להגנת הטבע נ. בית הדין הארצי לעבודה ואח' (מיום 16.5.07). התובע העיד כי הישארותו ללון באטליז לא נבעה מהיעדרה של תחבורה ציבורית לשילה, מקום מגוריו, בשעות שלאחר שעת סגירת החנות, שכן האוטובוס האחרון לשילה מירושלים יצא ב-23:00. התובע הסביר כי לן באטליז כי כאשר לן בביתו הוא יכל להגיע לאטליז רק ב-7:00 כי שעת היציאה של האוטובוס הראשון משילה לירושלים הייתה 6:00, והוא היה צריך לעבוד מאוד מוקדם בתקופה זו והיה צריך להישאר מאוחר בלילה כדי להכין את ההזמנות. טענת התובע סותרת עת עדותו של העד מר וינברג שהעיד לתובע, אשר טען בתצהירו כי התובע סיפר לו כי הוא לן באטליז משום שאין לו דרך להגיע לביתו בסוף היום. איננו מייחסים משקל רב לעדותם של העדים מטעם התובע. מעבר להתייחסותנו למהימנותם של ה"ה ביר ווינברג שהובאה לעיל, הרי שגרסתם בתצהיריהם של שלושת עדי התובע, לרבות העד הנוסף, מר הנדריקסון שטען בתצהירו כי הוא היה פוגש את התובע באטליז בשעה 23:30 ואף ב-24:00 כאשר היה מטייל עם כלבו - היא גרסה קיצונית יותר מזו של התובע עצמו. מעדויות אלה עולה לכאורה, שלא זו בלבד שהוא עבד ברציפות מ-2:00 או 3:00 בלילה עד שעה 22:00 למשך שלושה שבועות, כפי שטען התובע בתצהירו, אלא שאף לאחר השעה 22:00, לאחר 17 או 18 שעות עבודה רצופות, התובע לא ניצל שתיים מתוך חמש או שש השעות שהיה יכול לישון בהן באותה תקופה עמוסת עבודה, והמשיך לעבוד בהן. אנו קובעים אפוא, כי התובע לא הוכיח את תביעתו לגמול עבודה בשעות נוספות ועל כן החלטנו לדחותה. התביעה לפיצוי בסך 6,000 ₪ בגין ביצוע תפקידיו של סולימאן דינה של תביעה זו להידחות בהיעדר כל עילת תביעה. התובע טוען כי הוא טחן בשר וחתך שניצלים - תפקידים שהיו מוטלים על סולימאן - בתקופה של שלושה שבועות בהם נעדר סולימאן בשל מחלה. התובע אינו טוען כי ביצע שעות נוספות בשלושת השבועות בהם נעדר סולימאן. כל שנטען על ידי התובע הוא שהוא ביצע עבודות שבאופן רגיל היו מתפקידו של סולימאן לבצע. בכך אין כדי להקים כל עילה לקבלת שכר נוסף. בנסיבות העניין, משמדובר באטליז, ביצוע עבודות שעובד אחר בדרך כלל עושה בזמן היעדרות העובד, היא פעולה סבירה ומתבקשת שאינה מצמיחה זכאות לתמורה נוספת. כאמור, מדובר בתביעה שהוגשה על ספה של תקופת ההתיישנות, וגם עובדה זו תומכת במסקנה שאף התובע לא סבר כי אותה "עבודה נוספת" זיכתה אותו בתמורה נוספת. סוף דבר התביעה נדחית. בשים לב לגובה התביעה - 334,513 ₪, ישלם התובע לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים. התפטרותשעות עבודה ומנוחה