על-פי הפסיקה (ראו למשל בעניין אורן בפסקאות 135-136), שאלת התקיימות התנאי השלישי שבמסגרתו נבחנת השאלה אם ההתעשרות נעשתה שלא כדין, מוכרעת בין השאר, על יסוד השאלה אם דובר בהתעשרות שהיא "בלתי צודקת" (כבוד הנשיא מ' שמגר ברע"א 371/89 אילן לבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, בעמ' 323 (1990)), או שההתעשרות "נוגדת את תחושת המצפון והיושר" (כבוד הנשיא א' ברק ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר. ייבוא ייצור והפצה בע"מ נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ, פ"ד נב(4) 289, בעמ' 465 (1998)). כפי שנקבע עוד באותו עניין (א.ש.י.ר. בפסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק בעמ' 467), "חובת ההשבה על-פי חוק עשיית עושר ולא במשפט היא ביטוי לתפיסת היסוד של התנהגות בתום-לב ביחסים הבין-אישיים". כך גם "התפיסה הרעיונית הגלומה בעילה של עשיית עושר ולא במשפט מעוגנת בערכים של צדק, הגינות ויושר ואלה מחייבים כי הפיכת מבחן ההתעשרות להתעשרות 'שלא על-פי זכות שבדין' יהיה גמיש" . על רקע גמישות מבחן זה ולאור מהותו של המבחן, הבודק אם ההתעשרות ללא ששולמה תמורה בגינה אינה צודקת, הגיע בית המשפט במקרים רבים למסקנה שהתקיימה העילה של עשיית עושר ולא במשפט, המזכה את המזכה בתשלום. שאלה נוספת היא, אם זכאי המזכה לתשלום במקום שבו לא התבקש לבצע את הפעולה שהביאה להתעשרות הזוכהעשיית עושר ולא במשפט