מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התנגדות לבניית תחנת דלק נוספת ליד תחנת דלק: ועדת המשנה לרישוי ותכנון של ראשון לציון, משיבה 2, החליטה על הפקדת תכנית להקמת תחנת דלק, בסמוך לתחנת דלק שמפעילה העותרת. העותרת וחברי ועד הפעולה של תושבי שכונת "חלום ראשון" בראשון לציון, הם משיבים 4-6, הגישו התנגדויות לתכנית. ועדת הערר מחוז מרכז דנה בהתנגדויות והחליטה לדחותן ולאשר את התכנית. העתירה שלפני עניינה בדרישת העותרת לבטל את החלטת ועדת הערר מטעמים שיפורטו להלן. העובדות והשתלשלות העניינים: הדיונים בוועדת המשנה: 1. משיבה 3, שא שם ברכה השקעות בע"מ (להלן: "משיבה 3"), הגישה לאישור וועדת המשנה לתכנון ובנייה, ראשון לציון (להלן: "משיבה 2"), תכנית מפורטת לשם הקמת תחנת תדלוק, דרגה ב', במגרש המיועד לתעשייה, ברחוב חיים דוד הלוי פינת המהר"ל מפראג, ראשון לציון (גוש 4247, חלקה 532) בהתאם להנחיות שינוי 4 לתמ"א 18. ביום 5.1.10 קיימה וועדה המשנה דיון בהפקדת התכנית, ולאחר קבלת הערות הצוות המקצועי, החליטה להפקיד את התכנית (רצ/מק/3/18/22/1, להלן: "התכנית" או "תכנית התחנה"), בתנאים מסוימים. ביום 1.4.10 פורסמה התכנית בשלושה עיתונים, ודבר הפקדתה פורסם ברשומות. זמן קצר לאחר מכן הגישו משיבים 4-6 התנגדות לתכנית, בטענה כי אישורה עלול לפגוע באיכות חייהם, בבטיחות התעבורתית ובערכן של דירות המגורים הנמצאות ממערב לתחנה המבוקשת. ביום 25.7.10, בחלוף המועד להגשת התנגדויות על פי החוק, הגישה העותרת התנגדות מטעמה, בה נטען כי אין צורך מעשי או תכנוני בהקמת תחנת תדלוק נוספת לתחנה שהיא מפעילה, וכי נפל פגם בפרסום התכנית שכן לא הוצב שלט במקום בולט בדבר התכנית ולא נמסרה או פורסמה הודעה על הפקדת התכנית לבעלים המחזיקים במגרשים גובלים. 2. לטענת העותרת, לאחר הגשת התנגדות משיבים 4-6, ביקר עו"ד דוד ביטן, סגן ראש העיר ויו"ר ועדת המשנה לתכנון ובניה בעיר, אצל משיב 4, בלוויית מר שפי ששון, בנו של בעלי משיבה 3. בביקור זה, כך נטען, ניסה דוד ביטן לשכנע את משיב 4 ואת ועד הפעולה שהוא מייצג, להסיר את ההתנגדות לתכנית. בהמשך התברר לעותרת כי אותו מר שפי ששון, בנו של בעלי משיבה 3, ערך לדוד ביטן מסיבת יום הולדת בביתו. דבר המסיבה פורסם ב"מקומון נט" (נספח 16 לעתירה). 3. ביום 29.7.10 קיימה וועדת המשנה דיון בהתנגדויות העותרת ומשיבים 4-6 שהוגשו. במועד זה התבקש דוד ביטן לפסול עצמו מתפקיד יו"ר הועדה, נוכח קשריו האישיים עם משיבה 3, אך הבקשה נדחתה. לאחר שדנה בהתנגדויות, דחתה הועדה את התנגדות העותרת על הסף, מן הטעם שהוגשה בחלוף המועד הקבוע בדין להגשתה. בדונה בהתנגדות משיבים 4-6, קבעה וועדת המשנה כי הקמת תחנת תדלוק במקרקעין אינה פוגעת בסביבה, לעומת השימושים האחרים המותרים במקרקעין, שייעודם לתעשייה, וכן כי תמ"א 18, החלה על המקרקעין, מאפשרת שימוש של תחנת תדלוק, במגרשים המיועדים לתעשייה. לעניין הטענות בדבר הסיכון התחבורתי נקבע כי הערות משרד התחבורה הוטמעו בתכנית, והוסכם כי אישור משרד התחבורה יהווה תנאי למתן תוקף לתוכנית. הדיונים בוועדת הערר: 4. הן העותרת והן משיבים 4-6 הגישו עררים לוועדת הערר מחוז מרכז, על החלטת ועדת המשנה. העותרת צירפה אל הערר שהגישה שתי חוות דעת תחבורתיות בהן תוארו הליקויים התחבורתיים הנובעים מתכנית התחנה. ביום 21.9.10, ניתן פסק דין מאת בית המשפט העליון בעע"מ, 1446/06 הועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מרכז נ' השתתפויות בנכסים בישראל בע"מ, תקדין-עליון 2010(3) 4225 (2010) (להלן: "עע"מ השתתפויות בנכסים"). בעע"מ השתתפויות נכסים נקבע כי על אף סמכותה של וועדת המשנה לאשר הקמת תחנת תדלוק במקרקעין המיועדים לתעשייה מכוח סעיף 62א(א)(10) לחוק התכנון והבניה, היא אינה מוסמכת לאשר ייעודים נוספים אחרים במקרקעין (כגון מסחר) שאינם דרושים במישרין להפעלת "תחנת תדלוק", כל עוד אין להם עיגון בתכנית בניין עיר שבתוקף. 5. ביום 6.12.10 התקיים דיון בפני ועדת הערר מחוז מרכז. על אף שועדת המשנה דחתה את התנגדות העותרת על הסף, סברה ועדת הערר כי יש לדון בטענות העותרת בערר לגופן, כיון שאלה נשמעו בוועדת המשנה. ביום 24.1.11 נתנה ועדת הערר החלטתה לאשר את התכנית, בתנאים כמפורט להלן: החלטת ועדה הערר: לעניין הפגם בפרסום קבעה ועדת הערר כי מקום בו פורסמה תכנית באופן אפקטיבי, הוגשו התנגדויות רלבנטיות עובר להפקדה וניתנה למתנגדים זכותה הטיעון, לא יישמעו אותם מתנגדים שהתנגדו ועררו על החלטת ועדת המשנה בטענה לפיה לא פורסמה כדין. נוכח הפסיקה בעע"מ השתתפויות בנכסים, ולאור העובדה שמשיבה 3 ביקשה להקים במקרקעין, בנוסף לתחנת תדלוק, גם חנות נוחות (בהתאם לסיווג התחנה כתחנת תדלוק בדרגה ב'), נקבע כי יש לתקן את התכנית כך שלא תכלול חנות נוחות. לעניין זה הוסיפה ופסקה ועדת הערר, כי אין בהנחיה זו כדי לשנות את התכנית, שינוי אשר עשוי לפגוע במאן דהוא (ברוח סעיף 106 בחוק התכנון והבניה- תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה")) "שכן, יש בהן כדי להפחית מאינטנסיביות השימוש שהתבקש מלכתחילה, הופקד והוגשו לו התנגדויות" (עמ' 8 בהחלטת ועדת הערר, נספח 1 לעתירה). לכן, כך פסקה, אין השינוי מחייב הליך תכנוני נוסף או הפקדה מחדש של התכנית. לעניין משוא הפנים שנטען נגד יו"ר ועדת המשנה, עו"ד דוד ביטן קבעה ועדת הערר כי יתכן שלמען הסדר הציבורי וטוהר המידות, מוטב היה אילו בנסיבות בהן ערך אחד מבעלי משיבה 3 מסיבת יום הולדת ליו"ר ועדת המשנה, בביתו, היה נמנע האחרון מלשבת בדיון. ואולם, קבעה הועדה, כי אין בהתנהלות זו כדי לפסול את התכנית מכל וכל, כיון שנמצא, עניינית, צידוק בהקמת תחנת תדלוק נוספת באזור. זאת, כך הוחלט, בהתאם למדיניות הציבורית שנקבעה ברפורמת משק הדלק, המעודדת הקמת תחנות דלק נוספות, מדיניות שהוטמעה במסגרת תמ"א 18, החלה על תכנית התחנה. באשר לטענות התחבורתיות, דנה הועדה בפירוט בטענות לגופן, בחנה את המתווה התחבורתי ומצאה אותו מתאים. מעבר לזאת הוסיפה: "הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח קבלת אישורם של הגופים המתאימים במשרד התחבורה לפתרון התנועתי שתוקן בהתאם להערותיהם" (עמ' 12 בהחלטת ועדת הערר). לעניין טענות המתנגדים נגד עיתוי אישור משרד התחבורה, שלא התחשב בחוות הדעת שהגישו נקבע : " גם לעניין זה לא מצאנו בטענותיהם של העוררים ממש, שכן ראשית, בנסיבות המתארות לעיל ייתכן ועמדה למשיבה אפשרות לאישור התכנית גם ללא חוות דעת זו, אולם משניתנה והוראותיה הופנמו בתכנית איננו סבורים כי נפל כל פגם לעניין זה. מעבר לצורך יובהר כי גם אם נפל פגם כאמור הרי הלכת החוקיות היחסית מחייבת בחינת הפגם נפקותו ותוצאותיו. כאמור, נוכח הנסיבות, ספק אם נפל ]גם שכן ספק אם חוות הדעת התקבלה תוך זמן סביר, ובמצב דברים זה רשאי מוסד התכנון "לוותר" על קבלתה. כך שאלמנט "אי החוקיות" בענייננו מינורי ביותר, אם בכלל". (עמ' 12 בהחלטת ועדת הערר). ועדת הערר, כאמור, אישרה את התכנית בתנאי לתיקון התכנית לפי הלכת עע"מ השתתפויות נכסים, ובכפוף להוספת תנאי לטופס 4 לפיו יינתן אישור על ידי המשרד לאיכות הסביבה על ביצוע כל דרישותיו. טענות הצדדים בעתירה לפני: 6. עיקר טענות העותרת הן כי החלטת ועדת המשנה לתכנון ובניה התקבלה ללא סמכות ותוך חשד לניגוד עניינים. לעניין היעדר הסמכות נטען כי בהתאם להלכה שנפסקה בעע"מ השתתפויות בנכסים, תכנית התחנה הופקדה ואושרה על ידי ועדת המשנה בחוסר סמכות, נוכח היקף הבנייה והשימושים שאושרו (הקמת חנות נוחות). על כן, לשיטת העותרת, הליכי הפקדתה ואישורה של התכנית בטלים מעיקרם. בדומה נטען כי על ועדת הערר לקבוע, כי הדיון בתכנית התחנה וההחלטה בדבר אישורה הם פסולים ובטלים, בשל ניגוד העניינים בו היה נגוע יו"ר ועדת המשנה בעת שזו דנה בתוכנית. לאור פגמים אלה, כך טעוני העותרת, לוועדת הערר לא הייתה סמכות לתקן את התכנית בדיעבד או לדון בה במקום ועדת המשנה. הפגמים המהותיים שדבקו בהליכי הפקדת התכנית ואישורה, מחייבים ביטול החלטת ועדת הערר לאשר את התכנית. לעניין הסדר התנועה טענה העותרת כי היה על ועדת הערר לפסול את התכנית כיוון שהסדרי התנועה והתחבורה הכלולים בה פגומים ומנוגדים להוראות סעיף 13 לתמ"א 4/18. כמו כן לטענתה, האישור שנתן משרד התחבורה לתכנית בדיעבד, אינו יכול לגבור על הוראות תמ"א 4/18 ועל הפגם שבאי עמידה בהוראותיה. לבסוף נטען כי היה על ועדת הערר לקבוע כי אין מקום וצורך בתחנת תדלוק נוספת, בשל קיומה ופעילותה של תחנת העותרת בסמיכות למגרש בו מתוכננת התחנה, ונוכח קיומן של תחנות תדלוק נוספות באזור. 7. ועדת הערר, משיבה 1, טוענת כי היא מוסמכת לקיים דיון מחודש בתוכן התכנית ובהתנגדויות לה (דיון - DE NOVO), ומוסמכת להיכנס בנעלי ועדת המשנה ולשים את שיקול דעתה התכנוני תחתיה. יחד עם זאת סבורה ועדת הערר, כי בהתקיים חשש סביר לניגוד עניינים, כפי שעלה נוכח פעולותיו של יו"ר ועדת המשנה, דוד ביטן, הרי שמדובר בפגם היורד לשורשו של עניין. פגם כגון זה, כך לגישתה, עלול לשלול את תקפות החלטת ועדת המשנה ובמקרה כזה, אין בכוחו של דיון לפני ועדת הערר כדי לרפאו. אשר על כן עמדה היא כי לו ישתכנע בית המשפט כי אכן עלה חשד סביר לניגוד עניינים, הרי שיש להורות על החזרת הדיון אל ועדת המשנה, על מנת שתקיים דיון מחודש בתכנית, דיון בו לא ישתתף דוד ביטן. 8. ועדת המשנה, משיבה 2, טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף משני טעמים: ראשית, העותרת הגישה התנגדות להפקדת התכנית באיחור ושנית, כנגד החלטת ועדת הערר היה על העותרת למצות הליכים מכוח סעיף 111 בחוק התכנון והבניה, ולהגיש בקשה ליו"ר ועדת הערר לערור על החלטתה לוועדה המחוזית לתכנון ולבניה. לגופו של עניין נטען כי אין כל פגם המצדיק התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת הערר, בפרט נוכח ההלכה לפיה אין להתערב בהחלטות מוסד התכנון, בהעדרו של פגם מנהלי מובהק. לעניין טענת העותרת כאילו נפל פגם בתכנית בהיבט התחבורתי נטען כי הטענה אינה נכונה וכי יש הצדקה להקים תחנת תדלוק נוספת באזור. לבסוף טוענת משיבה 2 כי התוכנית הופקדה, פורסמה וניתן לה תוקף. כמו כן ניתן לתחנה היתר בניה, והיא נבנתה כדין. אשר על כן מדובר ב"מעשה עשוי" ואין לגלגל לאחור את כל ההליכים לשלב שלפני הגשת התכנית לאישור. 9. משיבה 3 טוענת כי לוועדת הערר סמכות לדון בתוכנית שהגישה ועדת המשנה, ולהגיע לכל החלטה מתוקף סמכותה "דה נובו". על כן, גם אם לקתה החלטת ועדת המשנה בחוסר סמכות או בניגוד עניינים, טענות שמשיבה 3 מכחישה, הרי שפגמים אלה נרפאו על ידי ההליך שקיימה ועדת הערר. לגופו של עניין נטען כי החלטתו של דוד ביטן, יו"ר ועדת המשנה, לא הייתה נגועה בדעה קדומה או בניגוד עניינים. כך, בנוגע לפגישתו עם המשיבים הפורמליים, בשלב בו ביקשו להגיש התנגדות לתכנית, נטען כי אין בהצעה שהציע, לכאורה, למשיבים הפורמליים לשוב מהתנגדותם, כדי הבעת דעה נחרצת בדבר דחיית ההתנגדות עת יגיעו לדיון. בנושא מסיבת יום ההולדת שנערכה לכבודו, לכאורה, על ידי בנו של הבעלים של משיבה 3, נטען כי יום ההולדת נערכה כשנה ושלושה חודשים לפני הדיון בהתנגדויות, וכי נערכה לכבודו של חבר ליכוד אחד, מר ציון כהן. ואולם כיון שדוד ביטן חגג יום הולדת באותו מועד, צוין גם יום הולדתו, באירוע לכבוד ציון כהן, באורח אגבי. על כך ניתן ללמוד מהתמונות שצולמו באותו אירוע ומקהל הנואמים שנאמו לכבוד ציון כהן ולא לכבוד דוד ביטן. משיבה 3 מרחיבה וטוענת לאי התקיימות היסודות המקימים את החשד לניגוד עניינים כגון קרבה משפחתית, נגיעה כספית או קשר אישי הדוק. בדומה למשיבה 2, טוענת משיבה 3 נוכח נסיבות המקרה כולן, כי מדובר ב"מעשה עשוי". אף אם נפל פגם מן הפגמים הנטענים נגד החלטת ועדת הערר, כך לגישתה, הרי שיש להפעיל לגביהם את דוקטרינת "הבטלות היחסית", ולקיים את החלטת ועדת הערר מבלי להחזיר את הדיון מלכתחילה אל ועדת המשנה. 10. משיבים 4-6 מציינים כי משכו התנגדותם נגד הקמת תחנת התדלוק והם מברכים על התחרות הצפויה בין התחנה החדשה שתוקם לבין תחנת העותרת. לדבריהם, תושבי השכונה מחכים בכליון עיניים לתחילת הפעלת התחנה החדשה, והופתעו מנסיון המדינה לדחות הפעלתה על ידי חיוב בקיום דיון חוזר והחזרת ההליך לאחור. דיון והכרעה: 11. תילי מילים וטענות טענו הצדדים האחד כנגד השני, ועיקר טענות העותרת הופנו אל ועדת המשנה והתנהלותה. ואולם, העתירה כאן הוגשה כנגד החלטת ועדת הערר. יש להדגיש נקודה זו, כיון שאין מדובר בערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר או עתירה כנגד החלטת ועדת המשנה. מדובר בעתירה הבאה לתקוף את החלטת ועדת הערר, ועל בית המשפט הבוחן החלטה זו לקבוע האם נפל פגם מנהלי בקבלת ההחלטה אם לאו. הא ותו לא. הלכה פסוקה היא כי ככל שמתחם שיקול הדעת המסור לרשות רחב יותר כך, כפי שמסור שיקול דעת רחב לוועדת הערר בכל הקשור לתכנון ובניה בהיותה ערכאת תכנון בכירה, תהא מידת נכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטותיה מצומצמת ומרוסנת יותר. יחד עם זאת, כל רשות מינהלית מחויבת לפעול על פי העקרונות והכללים הקבועים בדין המנהלי, והיא אינה יכולה לנהוג בשרירות, בחוסר תום-לב, בחוסר סבירות או לפעול שיקולים שאינם ענייניים. על מנת לוודא כי לא כך תפעל, נתונות החלטותיה לביקורת שיפוטית. ואולם, יש לזכור, כי ההלכה הורתה לבתי המשפט המנהלי שלא להחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, אלא במקרים בהם הייתה ההחלטה בלתי סבירה באופן חריג. כלומר, גם אם בית המשפט סבור כי היה מקום לקבל החלטה שונה מזו שקיבלה הרשות המנהלית, עדיין אסורה התערבותו בהחלטה. ההתערבות של בית המשפט אפשרית רק אם ההחלטה המנהלית לוקה בפגם חמור, בין אם במישור של תקינות ההליך שהוביל לנתינתה ובין אם במישור התוכני, וזאת כל אימת שתוצאת ההחלטה אינה תוצאה מוטעית סתם אלא תוצאה הסוטה באופן מהותי ובמידה בלתי-סבירה מקשת התוצאות הבאות בחשבון (ראו בג"ץ 5305/08, עמותה לקידום ממשל תקין נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח' מיום, 24.11.2009, הדגשה שלי, נ.א.) 12. לכן, ומשהודגש האמור לעיל, נראה כי בסופם של הליכים ומיפוי מהות העתירה כאמור לעיל, ניצבות להן, הלכה למעשה, שלוש שאלות עיקריות: הראשונה; האם החלטת ועדת המשנה ניתנה ללא סמכות או תוך ניגוד עניינים, פגמים אשר היה בהם להביא את ועדת הערר למסקנה כי יש להחזיר את התכנית אל ועדת המשנה לדיון מחודש, שלא בנוכחות דוד ביטן? האם החלטת ועדת הערר שלא לעשות כן, היא בלתי סבירה באופן המצדיק התערבות בית המשפט בהחלטתה (שהרי לא מדובר בהחלטת שהתקבלה תוך ניגוד עניינים או בחוסר סמכות בוועדת הערר עצמה)? השנייה; האם הסדרי התנועה בתכנית פגומים והחלטת ועדת הערר לאשרם הייתה בלתי חוקית או, בלתי סבירה או, שנפל בה פגם אחר באופן המצדיק התערבות בית המשפט בהחלטתה? השלישית; האם בהחלטת ועדת הערר לאשר את התכנית, ובתוך כך לאשר הקמת תחנת תדלוק נוספת באזור, נפל פגם המצדיק התערבות בית המשפט נגדה? הסדרי תנועה: 13. העותרת טוענת לפגמים בהסדרי התנועה שתוכננו סביב תחנת התדלוק החדשה. העותרת אף צירפה אל עתירתה חוות דעת מהנדס תחבורתי התומך בטענתה זו. ואולם, העותרת לא פירטה בעתירתה מהם אותם פגמים, ולא הרחיבה את הדיון בהם. למעשה, כל שטענה העותרת, לגבי הפגמים בהסדרי התנועה, הוא כי הקמת תחנת תדלוק חדשה, בסמיכות לתחנה הקיימת, תגרום לקשיי תנועה וחנייה ולפגיעה בנגישות אל התחנה הקיימת. עוד נטען כי הקמת התחנה הנוספת, תגרום לפגיעה כלכלית קשה ולנזק משמעותי לתחנה הקיימת, וזאת, בין השאר, עקב צמצום פעילות התחנה, הקטנת ההכנסות המופקות ממנה לעותרת וירידת ערכה. יוצא איפוא,כי העותרת מבקשת מבית המשפט להחליף את חוות דעת הגורמים התכנונים שישבו הן בוועדה המקומית והן בוועדת הערר, בחוות דעתה, וזו מבלי שהציגה טיעון תחבורתי משכנע לשם כך. ככל שפגיעה בזכות הקניין של היחיד היא עילה לגיטימית לתקיפת החלטה מנהלית, הרי שהפגיעה בזכות זו תיבחן תמיד תוך איזון מול פגיעה בפרטים אחרים וכן מול פגיעה באינטרס הציבור כולו. יחד עם זאת, טענה זו לא נטענה בעתירה כאן, אלא נטען לפגמים בהסדר התחבורתי. לעניין זה מצאתי כי לא נפל פגם בהחלטת ועדת הערר. התכנית הוגשה על ידי ועדת המשנה לאחר שמפקח תנועה בחן ותיקן אותה. כן הוסף תנאי לתכנית, והוא אישור משרד התחבורה להסדרים המוצעים בה, אישור שהתקבל כדבעי ביום 18.10.10 (נספח 25 לתגובת משיבה 2). זאת ועוד, ועדת הערר, בהיותה מוסד תכנוני בכיר, וחבריה מומחים בתחום התכנון והבניה, בחנה גם היא את התכנית בהיבט התחבורתי ומצאה אותה מתאימה. אשר על כן הטענה לפגם בהחלטת ועדת הערר כשאישרה את התכנית בהיבט התחבורתי - נדחית. הקמת תחנת תדלוק נוספת: 14. העותרת טוענת כי אין הצדקה להקמת תחנת תדלוק נוספת באזור. מנגד טענו המשיבים כי המקרקעין, מושא העתירה, מצויים בסמיכות לכביש 431, שהינו דרך בינעירונית חדשה, המחברת את כביש 1 עם נתיבי איילון, ומרכזת תנועה ניכרת של כלי רכב, מידי יום. לבד מתחנת הדלק של העותרת, לא קיימת באזור דרום מזרח ראשון לציון תחנת דלק נוספת, כך שהאזור כולו תלוי בתחנת התדלוק שבמקרקעי העותרת, המופעלת על ידי חברת פז. אכן ישנן שתי תחנות תדלוק הנוספות ברדיוס של 2 ק"מ מהתחנה, ואולם נטען כי הן מרוחקות מהמקום, האחת ממוקמת בכיוון הנסיעה דרומה והשנייה בכיוון הנגדי, ואינן משרתות כנדרש את אזור דרום מזרח ראשון לציון. שיקולים אלה הובאו לפני ועדת הערר, שבחנה את המערך התכנוני של האזור כולו ואישרה הקמת תחנה נוספת. לא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטתה המצדיק התערבותי, מה גם שהעותרת לא הצביעה על פגם מנהלי שכזה. לא מצאתי גם, כי ההחלטה אינה סבירה באופן חריג המצדיק התערבותי. יפה החלטתה שבעתיים נוכח המגמה הכללית והמדיניות הציבורית הבאה לעודד הקמת תחנות תדלוק נוספות. מגמה זו באה לידי ביטוי הן במסגרת חוק משק הדלק (עידוד תחרות), התשנ"ד-1994, והן במסגרת התיקון לחוק התכנון והבניה בסעיף 62א(א). לכן מצאתי כי גם את הטענה בדבר פגם בהחלטת ועדת הערר לאשר הקמת תחנת דלק נוספת, יש לדחות. חוסר סמכות: 15. טוענת העותרת כי ועדת המשנה קיבלה החלטתה להפקיד את התכנית שלא בסמכות. העדר סמכות זו נובע, לגישת העותרת, מן ההלכה שנקבעה בהלכת "השתתפויות בנכסים" שהובאה לעיל. לפי הלכה זו, על אף סמכות הוועדה המקומית לאשר הקמת תחנת תדלוק במקרקעין המיועדים לתעשייה, מכוח סעיף 62א(א)(10) בחוק התכנון והבניה, היא אינה מוסמכת לאשר ייעודים נוספים אחרים במקרקעין (כגון מסחר) שאינם דרושים במישרין להפעלת "תחנת תדלוק", כל עוד אין להם עיגון בתכנית בניין עיר שבתוקף. כלומר, ועדת המשנה אינה מוסמכת עוד לאשר הקמת "חנות נוחות", מקום בו אין לחנות כזו עיגון בתכנית בנין עיר בתוקף. ואולם, בדיקה כרונולוגית של מהלך העניינים, מעלה כי הלכת השתתפויות בנכסים ניתנה לאחר שוועדת המשנה אישרה הקמת חנות נוחות בתכנית שמסרה לאישור. כלומר, במועד בו נתנה וועדת המשנה החלטתה, היא פעלה בסמכות מלאה ולא ניתן לטעון כי נפל פגם בהחלטתה, במועד שניתנה. יחד עם זאת, בין מועד החלטתה למועד הדיון בוועדת הערר, ניתן פסק הדין והפך לדין החל על התכנית. נוכח כך הורתה ועדת הערר על שינוי התכנית, באופן שתוסר ממנה חנות הנוחות. טוענת העותרת, כי פגם העדר הסמכות יורד לשורשו של עניין, ויש בו להביא לביטול החלטת ועדת המשנה מכל וכל, באופן בו היה על ועדת הערר לבטל את ההחלטה כלא הייתה, ולהחזיר את הדיון לוועדת המשנה שתדון בו מראשיתו. אינני מקבלת טענה זו. ראשית; לאור הניתוח לעיל, החלטת ועדת המשנה ניתנה בסמכות מלאה, במועד בו ניתנה, ולא נפל בה פגם כלל. לכן אין לדבר על ביטול ההחלטה כלא הייתה מכוח פגם של חוסר סמכות. שנית; משהשתנה המצב המשפטי, נוכח ההלכה החדשה, בצדק פעלה ועדת הערר והשמיטה מן התכנית את חנות הנוחות, בהתאימה את התכנית לדין הקיים. אינני מוצאת כל פסול בהחלטה זו. סמכות זו שמורה לה מכוח סעיף 106(ב) בחוק התכנון והבניה שקובע כדלקמן: "(ב) מוסד תכנון כאמור בסעיף 105, שאליו הוגשה התנגדות, רשאי לדחותה או לקבלה, כולה או מקצתה, או לשנות את התכנית, ככל המתחייב מקבלת ההתנגדות; היתה קבלת ההתנגדות עלולה, לדעת מוסד התכנון, לפגוע באדם שאף הוא רשאי להגיש התנגדות לתכנית, לא יכריע המוסד בהתנגדות לפני שיתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו". (הדגשה שלי, נ.א.) בעת שוועדת הערר מוסמכת לצמצם את היקף הבניה (זה טבעו של ההליך וכך מתרחש הלכה למעשה), איזה טעם ישנו להחזיר את הדיון לוועדת המשנה שתדון בו מלכתחילה? כאמור לעיל, ועדת הערר הינה מוסד תכנוני בכיר, בעל סמכות מקורית, ראשונית ועצמאית, שתפקידה מוגדר בסעיף 12 בחוק התכנון והבניה, ובסעיף 1, כרשות שיש לה סמכות בעניין תכניות או היתרים. היא מוסמכת, בעודה ניצבת בדרגת היררכיה גבוהה יותר מועדת המשנה, להחליט בנושאים תכנונים, כפי שעשתה כאן בסמכות מלאה, וכל שמוסמך בית המשפט המנהלי לבחון הוא האם נפל פגם מנהלי בהחלטתה. לא מצאתי פגם בהחלטת ועדת הערר להורות על השמטת חנות הנוחות מהתכנית. מדובר בהשמטת תכנים מתכנית קיימת, ולמתנגדים לתכנית ניתנה הזדמנות להביע דעתם על כך. אלה, יש להדגיש, אינם מתנגדים כלל ועיקר להשמטה כאמור. לעניין זה לא נפל פגם מנהלי בהחלטת ועדת המשנה, ובוודאי שלא נפל פגם מנהלי בדרך קבלת ההחלטה אצל ועדת הערר. ומכאן, גם טענת העותרת בדבר העדר סמכות - נדחית. ניגוד עניינים: 16. את עיקר יהבה מטילה העותרת בעתירתה על טענתה בדבר ניגוד עניינים, מצד יו"ר ועדת המשנה, דוד ביטן. ניגוד עניינים זה, לשיטת העותרת בא לידי ביטוי בשני אירועים שונים; האחד עת השתתף במסיבת יום הולדת שערך לכבוד, לכאורה, בנם של בעלי משיבה 3, שנה ושלושה חודשים לפני המועד בו דן בתכנית. והשני הוא אירוע בו עת נכח דוד ביטן בפגישה עם המשיבים הפורמאליים, תושבי שכונת "חלום ראשון" אשר הביעו התנגדות לתכנית ולפני הדיון בהתנגדויות בוועדת המשנה. בפגישה זו ניסה דוד ביטן, לכאורה, לשכנעם את המשיבים הפורמאליים לסגת מהתנגדותם. ואולם, על אף שלא נסוגו המשיבים הפורמאליים מהתנגדותם, ישב כיו"ר ועדת המשנה בדיון בהתנגדויות שהעלו, למרות שהביע, כך לשיטת העותרת, דעה קדומה בנוגע לתכנית. מפאת שני אירועים אלה טוענת העותרת, התקבלה החלטת ועדת המשנה להפקיד את התכנית לאישור, תוך ניגוד עניינים, פגם מנהלי שיש בו כדי להביא לביטול ההחלטה מדעיקרא. 17. בנקודה זו דעתי כי הדרך לתקיפת החלטת ועדת המשנה, בטענה לחשד לניגוד עניינים, הייתה באמצעות פניה אל בית המשפט המנהלי בעתירה מנהלית נגד אותה החלטה של ועדת המשנה. פגם שעניינו חשד לניגוד עניינים הוא פגם מנהלי, אשר המוסמך לבררו - האם התקיים אם לאו ומה תוצאותיו - הוא בית המשפט המנהלי. משפסחה העותרת על זכותה זו, לא ניתן לתקוף את החלטת ועדת המשנה, תקיפה עקיפה, דרך תקיפה אופן קבלת החלטת ועדת הערר, שנגדה, אין חולק, לא נולדה טענה של ניגוד עניינים או משוא פנים. 18. משיבות 2-3 טענו באריכות כי לא התקיים ניגוד עניינים, באף אחד מהאירועים. במאמר מוסגר ומבלי לקבוע מסמרות, שכן, כאמור, לא החלטת ועדת המשנה היא הנתקפת בעתירה זו, אציין כי ספק אם מתקיים ניגוד עניינים ככל הנוגע לאירוע יום ההולדת. האירוע נערך שנה ושלושה חודשים לפני הדיון בהתנגדויות. נטען כי יום ההולדת תוכננה לפעיל ליכוד אחר, וכשהתברר שמדובר בתאריך הולדתו של דוד ביטן, צוין גם יום הולדתו באותו אירוע. העותרת לא חלקה על עובדות אלה ולא הציגה ראיות על קירבה אחרת למי מבעלי משיבה 3, מעבר להיכרות המינימאלית עליה העידה משיבה 3. בספרה "משפט מינהלי", מתארת דפנה ברק-ארז כי האיסור על ניגוד עניינים הוא קטגורית משנה של האיסור הכללי יותר על משוא פנים: "ניגוד עניינים הוא הגורם עיקרי למשוא פנים, אך משוא פנים יוכל להתקיים גם בהיעדר מצב של ניגוד עניינים. במילים אחרות, האיסור על ניגוד עניינים נובע מן החשש מפני פוטנציאל משוא פנים הטמון במילוי תפקיד בנסיבות של ניגוד עניינים". ראו דפנה ברק-ארז, משפט מינהלי, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, התש"ע-2010, כרך א עמ' 530. בבג"ץ 1993/03, התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש-הממשלה, מיום 9.10.2003, נקבע כך : "הכלל האוסר על ניגוד עניינים כולל את העיקרון שלפיו על נושא תפקיד ציבורי להימנע מלהימצא במצב של "דעה קדומה" או "משוא פנים" בשל סתירה בין הצורך למלא את תפקידו בנאמנות כלפי ציבור לבין אינטרס שיש לו העלול לפגוע ביכולתו למלא את תפקידו כאמור. חשש ממשי וטבוע מראש מפני קיומו של שיקול זר, חשש אפריורי הוא, והוא חלק מהכלל האוסר על ניגוד עניינים. אם על-פי מבחנים אובייקטיביים מתקיים חשש ממשי כזה, אין צורך להעמידו במבחן מעשי כדי להכריע כי קיים ניגוד עניינים".  האם דוד ביטן היה מצוי במצב המעורר חשש ממשי לניגוד עניינים בין חובתו במסגרת תפקידו כיו"ר ועדת המשנה המחיבו לפעול על פי שיקולים הנוגעים לתפקידו הציבורי, לטובת כלל הציבור בראשון לציון, לבין אינטרס אחר הנובע מקרבתו לבנו של בעלי משיבה 3? האם הוכח, כדרישת ההלכה, חשש ממשי, אובייקטיבי, כאמור? על כך נפסק בבג"ץ 2758/01, התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, מיום 25.3.2004, : " יש לבחון האם עוצמת ניגוד העניינים היא כזו המצדיקה התערבות. אין די בחשש רחוק או תיאורטי לצורך כך". סעיף 47 בחוק התכנון והבניה מלמדנו כי ניגוד עניינים משמעו "חלק" או "טובת הנאה" אישיים, מתוצאות ההליך, ואילו במקרה כאן לא הוכחו ואף לא נטענו זיקה אישית בין דוד ביטן לתחנת התדלוק או זיקה כלכלית אליה. כן לא תוארה קרבה משפחתית בין דוד ביטן למשיבה 3 או קשר אישי הדוק אחר, וכן לא תואר ניגוד עניינים הנובע ממחויבות לעמדה הנובעת מתפקיד אחר שלו. ככל שיש לחשוש לפגיעה באמון הציבור במערכת השלטונית, חשש מוצדק שיש להישמר מלעוררו, מסופקני אם בנסיבות העניין, יש לחשוש, לקיומו של חשש ממשי לניגוד עניינים, בין האינטרס הציבורי של תושבי ראשון לציון לבין האינטרס האישי של דוד ביטן. 19. בכל הנוגע ל"דעה קדומה" המצב שונה. מטענות הצדדים עולה כי הפגישה בה השתתף דוד ביטן, עובר לדיון בהתקיים בוועדת המשנה בהתנגדויות לתכנית, היתה יוזמה של ועד שכונת "חלום ראשון", המשיבים הפורמאליים. הללו ביקשו להזמין את נציגי משיבה 3 לפגישה במטרה ללבן את המחלוקת בין הצדדים. לדברי ביטן, במכתבו אל היועץ המשפטי לעיריית ראשון לציון מיום 10.10.2010, חבר המועצה אייל מושיוב, ביקש מביטן שיצטרף לפגישה זו. העותרת טענה כי במסגרת פגישה זו ביקש ביטן מתושבי השכונה להסיר התנגדותם לתכנית, ואילו משיבה 3 טענה כי בפגישה זו, שארכה כ- 15 דקות, הציע ביטן לתושבי השכונה, להסיר התנגדותם עד למיצוי המשא ומתן ביניהם לבין משיבה 3, למציאת פשרה מוסכמת, משא ומתן שבסופו של הליך נשא פרי והמשיבים הפורמאליים אינם מתנגדים עוד לתכנית. משיבה 3 מפנה אל ההלכה הקובעת כי המבחן לקיומה של דעה קדומה דורש תשתית ראייתית לקיומה של דעה קדומה נחרצת. היא מפנה אל בג"ץ 701/81, מלאך נ' יושב ראש הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים, מיום 30.6.1982, שם נפסק: "המבחן הקובע הוא, אם היה אותו אדם בעל לב פתוח ונתון לשכנוע מנימוקי ההתנגדות (his mind was open) כדי לסטות מדעתו הקדומה, או שמא עמדתו היא נחרצת ומנוי וגמור עמו לדבוק בה ולאשר את האקט בכל הנסיבות, ויהיו נימוקי ההתנגדות אשר יהיו (closed mind). במקרה הראשון אין פסול, כאשר אותו בעל דעה ישמע גם את ההתנגדויות, והדבר אינו נוגד את הוראות החוק ואת רוחו וגם לא את הצדק הטבעי מבחינת חשש למשוא פנים". שם, בסעיף 5 בפסק הדין. עוד נפסק בפסק הדין כי החובה להוכיח פסלות על בסיס של משוא פנים הנעוץ באטימות לב ודעה קדומה נחרצת, רובצת על הטוען זאת. במקרה כאן, ספק אם הוכח כי לביטן היתה דעה קודמת נחרצת בנוגע לתכנית וכי היה אטום לב לגביה. גם דפנה ברק- ארז, בספרה מגדירה דעה קדומה כדעה שהיא מגובשת ובלתי ניתנת לשינוי (שם, בעמ' 530), ולא הוכח על ידי העותרת כי בכך מדובר. יתכן שבנסיבות הענין, ראוי היה שביטן יפסול עצמו מהשתתפות בדיון ההתנגדות, במיוחד לאחר שהעותרת ביקשה ממנו לעשות כן. ואולם, בשונה מעמדת הפרקליטות בייצגה את ועדת הערר בעתירה זו, אינני סמוכה ובטוחה כי די בהשתתפות ביטן בפגישה האמורה ובהתבטאותו שם, כדי להראות על גיבוש דעה בלתי ניתנת לשינוי, כזו המצביעה על דעה קדומה ומכאן על משוא פנים. על כל פנים כפי שהתבטאתי לעיל, העותרת לא הגישה עתירה בנוגע להחלטת ועדת המשנה, ועל כן לא אדון בשאלה האם ניתנה תוך משוא פנים אם לאו. 20. השאלה בה עוסקת עתירה זו, ועוד נותר לענות עליה, היא האם החלטת ועדת הערר לדון בערר, על אף טענת העותרת לפיה החלטת ועדת המשנה התקבלה תוך חשד לניגוד עניינים, היא סבירה וחוקית, נקיה מחשד לשרירות, חוסר תום-לב, או שיקולים שאינם ענייניים. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, אזי דין העתירה להידחות. בהחלטתה הפנתה ועדת הערר אל בג"ץ 3132/92, מושלב נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון, שם נפסק כי לא כל ניגוד עניינים פוסל החלטה מנהלית, אלא אם מתקיים חשש שהחלטתו תושפע מענייניו הפרטיים. בתוך כך ובהתייחס לאירוע מסיבת יום ההולדת קבעה ועדת הערר כי יתכן שמוטב היה נמנע ביטן מלשבת בדיוני התנגדויות, מטעמים של "ניקיון וסדר ציבורי" וטוהר המידות (ראו עמ' 8 בהחלטת ועדת הערר). ועדת הערר לא התייחסה לאירוע השני, הפגישה בה נכח ביטן. בהמשך קבעה ועדת הערר כי "כך או אחרת איננו סבורים כי יש באמור כדי לפסול מניה וביה את החלטת הועדה המקומית בנשוא שכן היא מעוגנת בטיעונים עניינים, בהן יש לדון במסגרת זו, ומכל מקום הנושא נדון במסגרת זו שנית, בפנינו". כלומר, ועדת הערר השתמשה בזכותה, כוועדה תכנונית עליונה, לדון בהתנגדויות "דה נובו", וכך קבעה: "יצוין שוועדת הערר היא מוסד תכנון לא פחות מהועדה המקומית, ולכן רשאית היא לשים את שיקול דעתה התכנוני במקום זה של הועדה המקומית, שכן להבדיל מהביקורת השיפוטית אשר מוגבלת לשאלות משפטיות (בעיקר אם נפל פגם בהחלטה), הביקורת המנהלית פטורה מכל מגבלה ויכולה להשתרע על כל היבט של ההחלטה". 21. משיבה 3 הפנתה אל בגץ 2445/06, איזוטסט בע"מ נ' הרשות הלאומית להסמכת מעבדות, מיום 31.5.2009 (להלן:"בג"ץ איזוטסט"), שם טענה איזוטסט כי בהליך בעניינה בוועדת ההסמכה, לא ניתנה לה זכות הטיעון. ולכן, לגישתה, גם ההליך בוועדת הערר על החלטת ועדת ההסמכה פגום. על כך ענתה השופטת פרוקצ'ה בסעיף 18 בפסק הדין: "הליך הערר.. מתנהל כהליך אדברסרי בפני ועדת הערר, המפעילה שיקול דעת עצמאי ומקיימת הליך "דה-נובו"... גם אם קיימת זכות טיעון בפני ועדת ההסמכה, ואפילו נפגמה זכות זו של העותרת, ...הרי שפגם זה נרפא לחלוטין על ידי ההליך שהתקיים בפני ועדת הערר, אשר דן מחדש בענין כולו על בסיס זכות טיעון מלאה. בכך נמנע כל קשר סיבתי אפשרי בין הפגם הנטען בזכות הטיעון, לבין החלטתה האופרטיבית של הרשות בדבר השעיית הסמכתה של העותרת". כך גם בענייננו. העותרת לא טענה לפגם בהליך שהתנהל בוועדת הערר, ולא טענה כי החלטת ועדת הערר הייתה נגועה במשוא פנים. והנה, משהצהירה ועדת הערר כי היא דנה בתכנית "דה נובו", משמע, שמה עצמה בנעליה של ועדת המשנה, כל פגם שנפל, בדיון שקדם לדיון בוועדת הערר, ככל שנפל, אינו מאיין את סמכותה הישירה לדון בתכנית. כמתחייב ממציאות השלטון המקומי במחוזותינו, חברי הועדת המקומית הם, לא אחת, נבחרי ציבור, העלולים להיות מושפעים מאג'נדות כאלה ואחרות. ואולם, חברי ועדת הערר אינם נבחרי ציבור, אלה אנשי תכנון ובניה, חברים באינסטנציה גבוהה יותר מועדת המשנה. בעת בה דנו הם, מחדש, בתכנית, מדובר על החלפת תפקידים באופן של מתן החלטה חדשה על ידי הגורם הבודק. כך "נוקתה" השפעת משוא הפנים שנגעה בהחלטת ועדת המשנה, ככל שהיתה כזו. אלה סמכויות המוענקות לועדת הערר על פי חוק, וגם ההלכה, כפי שצוטט לעיל, ציינה כך. אם כן, מה לעותרת שתלין? מדוע סמכות זו המוענקת לוועדת הערר לדון "דה נובו", מחדש, ללא קשר להחלטת ועדת המשנה, ובהתחשב בשיקולים תכנוניים בלבד, אינה אפשרית במקרה כאן? טוענת הפרקליטות, המייצגת את ועדת הערר בעתירה זו, כי דיון מחודש (דה נובו) של ועדת הערר בתכנית, כגוף הבא בנעלי ועדת המשנה, אכן יכול להביא לתיקון פגמים שנפלו בהחלטת ועדת המשנה, כפי שנפסק בבג"ץ איזוטסט לעניין פגם בזכות הטיעון. יחד עם זאת, הפרקליטות טוענת כי אין בכוחה של ועדת הערר, בדיונה בתכנית "דה נובו", להביא לתיקונו של פגם חמור היורד לשורשה של החלטה, דוגמת פגם הנוגע לסמכות או לניגוד עניינים. זאת, לגישתה, משום ש "אין מזור לפגיעה האפשרית באמון הציבור בגופי התכנון ואף ברשות התכנון בכלל, לו תיוותר ההחלטה על כנה" (כך בתגובתה לעתירה בסעיף 38). אינני מקבלת עמדה זו. פגם המונע זכות טיעון פוגע בזכותו הבסיסית של כל אדם להציג טיעוניו ולהגן על עצמו, וכמובן פוגם באמון הציבור במערכת המנהלית כאמונה על זכויותיו בצד חובותיו. פגם של משוא פנים פוגע גם הוא בזכות הפרט שעניינו מובא לפני הרשות, אך פוגע גם באמון הציבור ביושרה של הרשות המנהלית. כל פגם ותחלואיו. אינני מוצאת מקום לאבחנה שערכה משיבה 1, ואין לה ביסוס או הד בדין או בהלכה. משנפסק בבג"ץ איזוטסט כי יש בכוחה של ועדת ערר לרפא - דרך דיון מחודש, כשהיא באה בנעלי ועדת המשנה ומקבלת החלטה חדשה, במקומה - את הפגם שנפל לכאורה בהחלטת ועדת המשנה, הרי שהחלטת ועדת הערר חוקית וסבירה ואין מקום להתערב בה. 22. די בכל האמור עד כאן כדי לדחות את העתירה, שכן לא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערר והיא פעלה כפי שמורים לה הדין וההלכה. 23. למעלה מהנדרש, ומבלי להרחיב אציין כי גם אילו נמצא כי החלטת ועדת המשנה היתה נגועה בפגם של ניגוד עניינים, הרי שבנסיבות המקרה כאן, היה לפסוק כי אין בפגם כדי להביא לביטול ההחלטה מכל וכל, בהתאם לתורת הבטלות היחסית. על פי דוקטרינת הבטלות היחסית, הנפקות של כל פגם משפטי, ובענייננו ניגוד עניינים, תלויה בחומרה הפגם ובשאר נסיבות המקרה (ראו יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, נבו הוצאה לאור, הוצאה שניה, כרך ב' עמ 589). לעניין חומרת הפגם כאן, הרי שלא הוכחה זיקה אישית או כלכלית של ביטן לתחנה החדשה, וכן לא הוכחה דעה קדומה מטעמו, כזו שאינה ניתנת לשינוי בנוגע לדחיית ההתנגדויות. אמנם התחושה הכללית מהצטרפות הנסיבות כאן אינה נוחה, אך הדברים נותרו בגדר תחושה בלבד ולא הוכחו. גם בהתנהלות העותרת לאורך ההליכים יש כדי לשלול ביטול ההחלטה כליל שכן בקשת הסעד מצידה הוגשה באיחור, על דרך עתירה מנהלית על החלטת ועדת הערר ולא עתירה על החלטת ועדת המשנה. בנוסף, אף לאחר הגשת העתירה, העותרת נמנעה ביודעין ובכוונה מלבקש צו ביניים המונע מהמשיבות להפקיד את התכנית, צו שימנע הענקת היתר בניה או צו שימנע את הבניה עצמה, וזאת משיקולים כלכליים שלה, כפי שהעידה בעצמה. לסיכון זה שנטלה על עצמה העותרת יש נפקות שכן בין הגשת העתירה ועד כה, בהעדר צו ביניים שיקפיא את הליכי התכנון עד להחלטה בעתירה, החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, ביום 6.6.2011, על אישור התכנית. התכנית פורסמה למתן תוקף, ומשזה ניתן מדובר בדבר חקיקה לכל דבר ועניין. כמו כן, משאושרה התכנית ניתן למשיבה 3 היתר בניה ובניית התחנה הושלמה. עתה ניצבת התחנה כמעשה עשוי, סגירתה נוכח התחלת ההליך מבראשית, תגרום נזק למשיבה 3, עובדה זו מהווה שיקול נוסף שיקול נגד העתירה. זאת ועוד, המשיבים הפורמאליים, אשר צורפו לעתירה וצוינו כמי שמעוניינים בתוצאותיה, הודיע כי משכו התנגדותם לתכנית, והם מברכים על תחנת התדלוק שמוקמת בשכונה ועל התחרות שיצרה לטובתם. כלומר, אותו קהל יעד לגביו נטענו טענות העתירה, תושבי השכונה, טוענים כי יצאו נשכרים מהקמתה. בהתחשב בתוצאת הבחינה המשפטית לעיל לפיה לא נמצאו פגמים תכנוניים בתכנית עצמה, ולא נמצא כי אושרה בחוסר סמכות, הרי שהטענה היחידה נגדה היא כי התקבלה תוך משוא פנים, והטוענת היחידה היא העותרת, אשר לה אינטרס אישי-כלכלי מובהק נגד הקמת תחנת תדלוק שכנה לזו שהיא מפעילה. בשקלול כולל של חומרת הפגם ונסיבות המקרה, אני סבורה כי אין להורות על החזרת הדיון בתכנית אל ועדת המשנה שתדון בו מלכתחילה. סוף דבר: 24. מצאתי כי לא נפל פגם בהליך הערר בוועדת הערר. צדקה הועדה בהחלטותיה בנוגע לשאלה התחבורתית ולשאלת הסמכות. גם החלטתה בנוגע לטענה לניגוד עניינים והחלטתה לדון בתכנית "דה נובו", ובכך לאיין את ניגוד הענייניים שעלול היה לדבוק בתכנית, לכאורה, בוועדת המשנה, סבירה ומעוגנת בחוק ובהלכה. לעמדת הפרקליטות לפיה פגם שעניינו משוא פנים הוא פגם חמור שאינו נכלל בגדר ההלכה שתוארה בניתוח לעיל, לא נמצאו תימוכין. בנסיבות דנן, בהן לא סטתה החלטת הועדה ממתחם הסבירות או החוקיות, ואין בה משום חריג, הרי שאינני מוצאת מקום להתערב בה. אשר על כן העתירה נדחית. העותרת תישא בהוצאות המשיבות כדלקמן: הוצאות משיבה 2 - 25,000 ₪ הוצאות משיבה 3 - 25,000 ₪ בניהתחנת דלקדלקהתנגדות לבניה