מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות תביעת רשלנות רפואית - ערעור לעליון: 1. זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, נ' מוניץ וש' אטרש) במסגרתו נתקבל ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט א' כנעאן) ונקבע כי תביעתו של המשיב נגד המבקשים לא התיישנה. 2. המשיב הגיש ביום 25.2.08 תביעת נזיקין נגד המבקשים בגין רשלנות רפואית. בכתב-תביעתו טען המשיב כי ביום 8.6.92 עבר ניתוח להוצאת מחט מכף רגלו. לאחר הניתוח, ביום 11.6.91, נבדק המשיב בבית-החולים וצוין כי הפצע נקי. על אף האמור, כך טען המשיב, נותר חלק מן המחט בכף רגלו. עובדה זו נתגלתה למשיב על-פי הנטען רק ביום 17.9.01, לאחר שנשלח לערוך צילום רנטגן. על כן, טען המשיב לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), לפיו מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".  המבקשים מצידם טענו, בהסתמך על רשומות רפואיות, כי המערער ידע כבר בחודש 1/2001 על עצם קיום שארית המחט בכף רגלו. על כן עתרו הם לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנות. 3. בית משפט השלום פסק, לאחר שמיעת עדויות, כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. בית המשפט סמך קביעתו על מסמך מיום 12.1.2001 (להלן: המסמך הרפואי) שנרשם על-ידי ד"ר קאסם, מומחה בתחום האורטופדי, אליו פנה המשיב עקב נפיחות בכף רגלו. ד"ר קאסם רשם במסמך בכתב ידו כדלקמן: זיהום בכף רגל שמאל. גוף זר. שבר של מחט 4-3 מ"מ מזה 8-9 שנים. מזה שבועיים נפיחות וכאבים בכף רגל. אבקש מיפוי עצם. בית משפט השלום קבע כי המידע שנרשם על-ידי ד"ר קאסם מקורו משולב, הן מפי המשיב הן מעיון בצילום רנטגן. בית המשפט הגיע למסקנה כי לד"ר קאסם הוצג צילום רנטגן עדכני, ולא צילום רנטגן מיום הניתוח (משנת 1992), כפי שטען המשיב. נקבע כי:  "אילו התובע [המשיב] היה מגיע לד"ר קאסם עם צילום מיום הניתוח דהיינו צילום לא עדכני היה ד"ר קאסם כרופא סביר מפנה אותו לצילום עדכני בטרם יפנה אותו למיפוי עצם על מנת לעמוד על הסיבה לכאבים. במיוחד כאשר בדיקת מיפוי עצם אינה מיועדת לגילוי גופים זרים". לאור האמור, נקבע כי "האבחנה של 'גוף זר' הינה אבחנה התקפה למועד בדיקתו ולא אנמנזה מעברו של החולה", ועל כן היה על המשיב לנקוט באמצעים מידיים לצורך בירור עובדת הימצאותו של גוף זר במועד הבדיקה. בית המשפט קבע, אפוא, כי הנזק התגלה למשיב במועד עריכת המסמך הרפואי, לאמור: 12.1.2001, וכי התביעה התיישנה ביום 12.1.2008. מאחר שהתביעה הוגשה כחודש לאחר מועד זה - נדחתה התביעה מחמת התיישנות. 4. המשיב ערער על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי וערעורו נתקבל. בית המשפט המחוזי שוכנע כי לא היה במסמך הרפואי כדי ללמד על הימצאות שארית מחט בכף רגלו של המשיב, אלא המסמך כלל סקירה היסטורית רפואית בלבד. בית המשפט נתן לעניין זה משקל רב לעדותו של ד"ר קאסם לפיה אין כל אפשרות שהיה משחרר את המשיב לדרכו אם היה בלבו חשד לקיומה של מחט ברגלו. מכאן הסיק בית המשפט כי "הרישום בתעודה הרפואית מיום 12.1.01 מלמד על סקירת ההיסטוריה הרפואית של המערער [המשיב] ולא על אבחנה עכשווית בעקבות צלום עדכני". 5. בית המשפט המחוזי התייחס גם לתיעוד רפואי נוסף, מיום 15.1.01, אשר בו צוין על-ידי רופא אחר, ד"ר חורי: גוף זר בין האצבעות של הרגל. יש כאבים חזקים לכן נשלח לאורטופד לניתוח. המשיב ציין לעניין מסמך זה בתצהירו כי מדובר בתיעוד פנימי של קופת חולים, שלא היה ברשותו באותו מועד והגיע לידיו רק כשהחל לאסוף את המסמכים הרפואיים לצורך הגשת התביעה. ד"ר חורי העיד כי לא יתכן שהחולה יצא ממנו מבלי שידע כי הוא מועמד לניתוח. מכל מקום, כך קבע בית המשפט המחוזי, סוגיית מסמך זה לא הוכרעה בפסק-דינו של בית משפט השלום, היות שנקבע בו כי כבר במסמך הרפואי מיום 12.1.01 היה כדי ללמד על המצאות הגוף הזר ברגל המשיב. 6. לבסוף, התייחס בית המשפט למסמך שלישי, מיום 17.9.01 בו נרשם כי המשיב התלונן על "כאבים בכף רגל שמאל. בעבר גוף זר בכף הרגל". בעקבות כך, הופנה לצילום כף רגל. בית המשפט פסק כי "יתכן ודווקא מהאמור במסמך זה יש ללמוד, כי ההתייחסות היתה כל העת לכך שבעבר היה גוף זר בכף הרגל, וטרם אובחן קיומה של שארית מחט ברגל המערער [המשיב], לכן הופנה לצילום". אין חולק כי ממצאי הצילום לימדו באופן חד-משמעי על קיומו של גוף זר, על כן פסק בית המשפט המחוזי כי מועד זה (17.9.01) "הוא שמהווה את נקודת הזמן המסמלת את גילוי ההתרשלות בפועל, כאשר בחינת הנסיבות כולן וממצאי בדיקות המערער [המשיב] מלמדים כי אף 'בזהירות סבירה' לא יכול היה המערער לגלותה לפני כן, ומשכך מתקיימים תנאי סעיף 8 לחוק ההתיישנות". לאור האמור קבע בית המשפט המחוזי כי ביום 17.9.01 התגלה דבר ההתרשלות והחל מרוץ ההתיישנות (כאשר רכיב הנזק התגלה עוד קודם לכן עם הופעת הכאבים והנפיחות, ורכיב הקשר הסיבתי מיד עם גילוי ההתרשלות). התביעה עתידה היתה להתיישן ביום 17.9.08 וביום הגשתה - 25.2.08 - טרם חלפה תקופת ההתיישנות. על כן, הוחזר התיק לבית משפט השלום לשם ברור התביעה לגופה. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו. 7. המבקשים סבורים כי לא היה מקום להתערב בקביעתו של בית משפט השלום לפיה ניתן היה ללמוד מן המסמכים הרפואיים מיום 12.1.01 ומיום 15.1.01 על הימצאות שארית המחט ברגלו של המשיב. המשיב מצידו סומך ידיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי וסבור כי מדובר בפסק דין מנומק ומבוסס היטב, הנסמך כהלכה על חומר הראיות שהוצג.  8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת פסקי-הדין של הערכאות הקודמות הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. המחלוקת הנטושה בין הצדדים נסבה אודות המסמכים הרפואיים שנרשמו על-ידי ד"ר קאסם (ביום 12.1.2001) ועל-ידי ד"ר חורי (ביום 15.1.2001). בשני המסמכים יש תיעוד לדבר קיומו של "גוף זר" בכף רגלו של המשיב, אלא שהמשיב טוען כי מדובר בסקירת עברו הרפואי, ואילו המבקשים טוענים כי מדובר ברישום אבחנתי עדכני למועד בו נערך. אין חולק מן הבחינה המשפטית, כי קבלת גרסת המבקשים, לאמור כי כבר בינואר 2001 נתגלה דבר קיומו של גוף זר בכף רגלו של המשיב, משמעה כי תביעתו של המשיב התיישנה במועד הגשתה. הערכאות שנדרשו לסוגיה הגיעו למסקנות שונות בנדון: בית משפט השלום קיבל את עמדת המבקשים לפיה משקפים המסמכים הרפואיים רישום עדכני, ואילו ערכאת הערעור פסקה כי יש להעדיף את גרסת המשיב לפיה מדובר בסקירת עברו הרפואי. עתה עותרים המבקשים כי נחזור ונקבל את עמדתם. כידוע, אין בית-המשפט העליון נוטה ליתן רשות לערער בגלגול שלישי, אלא כשמתעוררת לפניו שאלה בעלת חשיבות מיוחדת, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים למחלוקת. כלל זה מתבסס על ההנחה שאין בעל-דין זכאי אלא לשתי ערכאות לבירור עניינו. במקרה דנן, לא שוכנעתי כי יש לערוך דיון שלישי בסוגיה, ולהעמיד פעם נוספת לבחינה את דרך הסקת המסקנות מן המסמכים ומן העדויות שהובאו. המסקנה אליה הגיעה ערכאת הערעור מתיישבת לא רק עם הרישום במסמכים הרפואיים (הניתן לפרשנויות שונות), אלא גם עם עדויות הרופאים שרשמו מסמכים אלה ועם הגיונם של דברים, ומכל מקום אינה מצדיקה קיומו של דיון נוסף בסוגיה.  אשר על כן הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיב בסך 10,000 ש"ח.   ערעור לעליוןרפואהערעורתביעות רשלנות רפואיתרשלנותהתיישנות