מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות תביעה נגד צה''ל: 1. המשיב נעצר ע"י רשויות צה"ל ביום 17.1.2007, בחשד למעורבות בפעילות אסורה נגד בטחון המדינה וביום 28.1.07 הוגש נגדו כתב אישום לבימ"ש צבאי בשטחי איו"ש, בעבירות של סחר בציוד מלחמתי, על פי סעיף 2 לצו בדבר איסור סחר בציוד מלחמתי (יהודה ושומרון) (מס' 243), תשכ"ח-1978. לאחר מעצר ימים הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים וביום 15.2.07 הורה בית המשפט הצבאי על מעצרו, כמבוקש. במסגרת דיון בבקשה לעיון חוזר הורה בית המשפט הצבאי על שחרור המשיב בתנאים מגבילים. על החלטה זו הגישה התביעה הצבאית ערר וביום 24.5.07 קיבל בית המשפט הצבאי לערעורים את הערר והורה על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים. ביום 19.8.07 הרשיע בית המשפט הצבאי את המשיב בכל המיוחס לו בכתב האישום וביום 12.12.07 גזר את דינו ל - 44 חודשי מאסר, מתוכם 32 חודשים בפועל וכן גזר עליו מאסר על תנאי וקנס. התביעה הצבאית הגישה ערעור על גזר הדין, במסגרתו ביקשה להחמיר את העונשים שהוטלו על המשיב, ומנגד, הגיש המשיב, באמצעות סנגורו, ערעור על ההרשעה ועתר לזיכוי מוחלט ולשחרורו לאלתר. ביום 25.3.08 התקיים דיון בשני הערעורים, אשר אוחדו, וביום 6.8.08 ניתן פסק הדין בערעורים אשר זיכה את המשיב מכל אשמה. מכאן תביעת המשיב, דנן, לתשלום פיצויים, בגין 567 ימים, בהן שהה בין כתלי הכלא (בין במעצר, בין במעצר עד תום ההליכים ובין עת ריצה עונש מאסר). 2. בבקשה זו, עותרת המדינה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, בהסתמך על סעיף 5א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: "חוק אחריות המדינה" או "החוק"), הקובע תקופת התיישנות בת שנתיים ימים, מיום המעשה מושא התובענה. כאמור לעיל, המשיב נעצר ע"י שלטונות צה"ל ביום 17.1.2007 ושוחרר ביום 6.8.2008, לאחר שביום זה זוכה ע"י ערכאת הערעור. התביעה דנן הוגשה ביום 11.4.11, היינו - כשנתיים ושמונה חודשים לאחר זיכויו של המשיב ולאחר שחרורו מהמאסר בו היה נתון ולפיכך, לטענת המדינה, התיישנה התביעה. 3. המדינה טוענת שעל נסיבות מקרה זה חלות הוראות סעיף 5א לחוק אחריות המדינה וזאת - בשל הצטברות שני התנאים הקבועים בהוראת החוק: האחד - הנזק הנטען ארע בתחומי האזור (לרבות - חקירת התובע והעמדתו לדין). השני - המעשים והמחדלים הנטענים בתביעה מיוחסים לרשויות צה"ל ו/או לרשויות הביטחון האחרות הפועלות בתחום האזור. מוסיפה המדינה וטוענת, כי מאחר שכל המעשים או המחדלים המיוחסים לרשויות הנ"ל התרחשו, כנטען בתביעה, למעלה משנתיים לפני מועד הגשת התביעה, דין התביעה להידחות בשל התיישנותה. 4. המשיב טוען, כי יש לנקוט יד קמוצה בסילוק תובענות על הסף וכי במקרה זה אין מחלוקת בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה, לרבות העובדות הנדרשות לאומדן הנזקים שנגרמו לו. כן טוען הוא, כי לאורך ההליך המשפטי, הודתה המדינה בעובדות המקימות את זכות המשיב לפיצוי וממילא אינה יכולה להתכחש להן. לפיכך, ראוי היה, לדידו של המשיב, שלא תטען התיישנות על ידי המדינה, ומשנטענה - יש לדחותה. לחלופין, טוען המשיב, כי חוק אחריות המדינה אינו חל על המקרה דנן, אלא חלים דיני ההתיישנות הרגילים, לפיהם תקופת ההתיישנות הינה בת 7 שנים. לטענתו, יש לפרש את חוק אחריות המדינה על פי תכליתו, שהינה לתת למדינה כלים להתמודד עם תביעות המוגשות בטענה, כי כוחות הביטחון של צה"ל, המשטרה והשב"כ במהלכן של פעולות מלחמתיות או מעין מלחמתיות פגעו ברכושם של אנשים ו/או בגופם, וכי הוא לא נועד לכלול גם תביעות כגון התביעה דנן, אשר אינה מכוונת נגד כוחות הביטחון, אלא נגד מערכת השפיטה, במובנה הרחב, הכוללת את מערכת החקירה, ההעמדה לדין - התביעה והפרקליטות הצבאית, אשר גרמו, לטענת המשיב, לכך שהוא הושם מאחורי סורג ובריח בתנאים קשים במשך תקופה ארוכה, עד שזוכה בסופו של דבר. לשיטת המשיב אין, איפוא, לפרש את המונח "כוחות הביטחון" כמתייחס גם לרשויות החקירה, התביעה וההעמדה לדין, שכן ברור ממילותיו המפורשות של החוק, כי הוא נועד ליתן לפעולות כוחות הביטחון באזור איו"ש, המבצעים פעולה מלחמתית, "הגנה" בגין פעולות המבוצעות על ידם בתנאים קשים ולסייע למדינה להתמודד מול בעיות של סדרי דין וראיות, אולם החוק לא נועד למקרים כגון המקרה דנן, בו העובדות ברורות ואין עליהן חולק. בענין זה, מפנה ב"כ המשיב לדברי ההסבר להצעת החוק, בהם נאמר כי הצורך בחוק נובע מסוג ייחודי של תביעות לפיצויים, המוגשות ע"י תובעים תושבי האזור, בגין נזקי גוף ורכוש שנגרמו להם כתוצאה מפעולות כוחות צה"ל באזור ולאור כך שתביעות כאלה מעמידות את המדינה בפני בעיות קשות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות וקושי להתמודד עימן בכלים המשפטיים הקיימים. 5. עוד טוען הוא, כי כאשר רצה המחוקק להחיל את החוק על כוחות בטחון נוספים (ולא רק על צה"ל, צוין הדבר, במפורש, בסעיף 5א(1) להגדרות, הקובע, כי המונח "צבא הגנה לישראל" הינו - "לרבות כוחות ביטחון אחרים של מדינת ישראל הפועלים באזור". ב"כ המשיב מדגיש, כי לא נאמר: "לרבות רשויות החקירה, התביעה והשפיטה באזור" ומשלא נעשה כן, יש להסיק כי לא היתה כוונה לכלול רשויות אלה בגדרי החוק. לטענתו, יש ליתן לסעיף 5א לחוק אחריות המדינה, פרשנות, המתיישבת עם עקרונות תום הלב, השוויון והצדק, ופרשנות כזו מחייבת קביעה, כי סעיף זה אינו כולל, אלא נזקים הנגרמים ע"י פעולות לוחמניות ואינו חל על פעולות אחרות של כוחות הביטחון, לרבות פעולות חקירה, תביעה ושפיטה. 6. לחלופין מבקש המשיב להאריך, בשל הסיבות המפורטת בבקשה ובתצהירו של המשיב, את המועד להגשת התביעה. 7. בתשובתה לתגובה טוענת המדינה, כי במקרה זה, אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי הרכיבים הקבועים בחוק הנזיקין האזרחיים התקיימו: חקירת המשיב והעמדתו לדין נעשו על ידי כוחות צה"ל כהגדרתם בחוק, הנזק (הנטען והמוכחש על ידי המדינה), ארע באזור והתובענה הוגשה נגד המדינה או שלוחיה. מוסיפה המדינה וטוענת כי המשיב אף אינו כופר בכך ש"המעשה" מושא התביעה התגבש, לכל המאוחר בתאריך 8.6.08, הוא המועד בו הוא זוכה מכל אשמה. לטענת המדינה, הפרשנות המוצעת על ידי המשיב אינה עולה בקנה אחד עם לשון החוק הברור ואף סותרת ונוגדת את ההיגיון החקיקתי ואת התכלית העומדת בבסיס החוק. המדינה מדגישה כי סעיף 5א לחוק, המדבר על כל "מעשה" שנעשה על ידי צה"ל, אינו מסייג ואינו מצמצם את תחולתו לסוגי מעשים כאלה ואחרים ואף אינו קושר עצמו לאמור בסעיף 5 לחוק העוסק בחסינות המדינה מפני אחריות בנזיקין במקרה של "פעולה מלחמתית". המדינה מפנה לפרוטוקול ישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט מיום 24.6.02, אשר התקיימה כחודש לפני שנכנס לתוקפו תיקון מס' 4 לחוק הנזיקין האזרחיים וטוענת, כי לא יכול להיות ספק שמכלול פעולות צה"ל, בקשר לארוע הנטען בכתב התביעה, לרבות חקירת רשויות צה"ל בתחומי האזור או העמדה לדין בנסיבות אלה, שהינם, לשיטתה, פעילות צבאית - שלטונית מובהקת לכל דבר ועניין, החוסה תחת סעיף 5א לחוק וחלה עליהם תקופת התיישנות מקוצרת כקבוע בחוק. המדינה אף דוחה את פרשנות המשיב המנסה לקשור בין הוראות ההתיישנות שבסעיף 5א(3) לאמור בסעיף 5 לחוק ובכך לצמצם את הגדרת (מעשה) בסעיף 5א ל"פעולה מלחמתית" או "מעין מלחמתית" בלבד. המדינה מפנה לרשימה של פסקי דין, עליהם מבקשת היא להתבסס בפרשנות המוצעת על ידה ובטענתה, כי הסעיף חל על כל פעילות של רשויות צה"ל וכוחות הבטחון ולא רק על פעילות מלחמתית. 8. באשר לבקשת התובע להארכת מועד להגשת כתב התביעה, טוענת המדינה כי מדובר בבקשה סתמית ולקונית, כלשונה, וכי אין בה כל נימוק לאיחור בהגשת התביעה. המדינה מציינת כי המשיב היה מיוצג במהלך כל ההליך הפלילי בערכאות השונות, על ידי עורך הדין המייצגו בהליך זה, וכי המשיב לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להראות כי לא היתה לו אפשרות סבירה להגיש את התביעה בתוך תקופת ההתיישנות. דיון והכרעה: 9. אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה ובנספחים השונים אשר הוגשו לעיוני, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וכי אין לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות ולהלן נימוקיי. תקופת התיישנות - המסגרת הנורמטיבית : 10. המדינה מבססת טענתה לעניין תקופת ההתיישנות בת השנתיים על סעיף 5א לחוק, אשר הוסף בתיקון מספר 4 מיום 1.8.02 (ס"ח 1862, התשס"ב, 514) וזו לשונו: "5א. תובענה נגד המדינה או נגד שלוח של המדינה בשל נזק שנגרם באזור כתוצאה ממעשה שנעשה על ידי צבא הגנה לישראל (בסעיף זה - תובענה) תידון בכפוף להוראות סעיף זה: (1) בסעיף זה - "אזור" - כל אחד מאלה: יהודה והשומרון וחבל עזה; "צבא הגנה לישראל" - לרבות כוחות ביטחון אחרים של מדינת ישראל הפועלים באזור; . . . . . . (3)לא ידון בית המשפט בתובענה שהוגשה לאחר שחלפו שנתיים מיום המעשה נושא התובענה, ואולם רשאי בית המשפט, אם שוכנע כי לא היתה בידי התובע אפשרות סבירה להגיש את תביעתו בתוך התקופה האמורה, להאריך את התקופה בתקופה נוספת שלא תעלה על שנה אחת; היה התובע קטין ביום המעשה, תקופת ההארכה כאמור לא תעלה על שלוש שנים". 11. למעשה, בהתאם להוראות החוק, עניין לנו בשלושה סוגים של מעשים: הראשון - "מעשה שנעשה על ידי פעולה מלחמתית" - בו דן סעיף 5 לחוק ובגין מעשה כזה אין המדינה נושאת באחריות כלל; השני - "מעשה שנעשה" על ידי כוחות הביטחון, והוא עניינו של סעיף 5א לחוק כפי שהוסף בתיקון מס' 4; השלישי - מעשים אחרים שאינן נכנסים לגדרי השניים הראשונים. לטענת המדינה, יש לדחות את טענתו העיקרית של המשיב היא כי תקופת ההתיישנות המקוצרת כאמור בסעיף 5א(3) לחוק, מתייחסת רק ל"נזקים הנגרמים על ידי פעולות לוחמתיות" ולא לשום פעולה אחרת של כוחות הבטחון (כמפורט בסעיף 15 לכתב התשובה שהגישה המדינה), שכן פרשנות זו סותרת את תכלית החוק. 12. עיון בדברי ההסבר לחוק, מגלה, כי המניע לקיצור תקופת ההתיישנות נעוץ, בעיקרו, בבעיות בתחום סדרי הדין ודיני הראיות, אשר מעלה המצב המיוחד השורר בשטחים ואת העובדה שלעתים תכופות אין בידי המדינה להתמודד מול בעיות אלה, בכלים המשפטיים הקיימים. "בחלק מן התובענות, אין למדינה אף "קצה חוט" כדי לבדוק את הטענות בדבר מעורבות כוחות הביטחון באירוע הנטען, הן מבחינת האחריות לאירוע והן מבחינת גובה הנזק. בתקופת האינתיפאדה התקשתה המדינה להגיע לסביבת מגוריו של התובע ... עם יציאת צה"ל ממרכזי האוכלוסיה ... אין למדינה, למעשה, אפשרות גישה למקומות שבהם נגרם הנזק הנטען. קושי נוסף באותו קשר הוא שהטיפולים הרפואיים של הנפגעים נעשו במתקנים רפואיים שאינם בישראל ... קיים גם קושי באיתור עדים מטעם המדינה מקרב כוחות הביטחון והבאתם לבית המשפט ... קיים קושי רב לאתר בדיעבד, לעתים שנים רבות לאחר האירוע, את החיילים שהשתתפו בפעילות נקודתית... קיים קושי להביאם למסירת עדות. אף אם אותרו, ואף אם התייצבו למסור עדות, מתברר לעתים מזומנות כי עקב השתתפותם באירועים דומים רבים בפרק זמן קצר, הם אינם יכולים לזכור כדבעי אירוע פלוני... צירוף כל אלה תוצאתו חוסר יכולת מעשית להתגונן מפני התביעות, ועידוד התופעה של תביעות כזב וניסיונות הונאה מצד התובעים, כאשר אין בידי המדינה כלים אפקטיביים להבחין בין תביעות מסוג כאמור לבין תביעות המבוססות על עובדות שאכן התרחשו בפועל" (הצעת חוק לטיפול בתביעות של פעולות כוחות הבטחון ביהודה והשומרון וחבל עזה, התשנ"ז-1997, ה"ח 2645, 497). 13. מטרתו של תיקון מס' 4 היתה לתחום את התקופה בגינה ניתן להגיש תביעה בשל ארועי נזק שארעו בעזה ובאיו"ש. מניסוח הסעיף ניתן להבין, כי המחוקק ראה לנכון לקבוע באופן מפורש, בהסדר מיוחד וספציפי, תקופת התיישנות קצרה משמעותית מתקופת ההתיישנות הרגילה. יחד עם זאת, לא כל פעולה המבוצעת באזור על ידי רשות ישראלית, נכללת בגדר סעיף 5א' לחוק, אלא רק פעולה המבוצעת על ידי "כוחות בטחון", הפועלים באזור. לפיכך, השאלה היא האם רשויות החקירה ו/או התביעה הינם "כוחות בטחון", שאם כן - תחול על פעולותיהן תקופת ההתיישנות המקוצרת ואם לאו, אם נראה רשויות אלה כגורמים מטעם המדינה, שאינם נחשבים ל"כוחות בטחון" במובנו של מושג זה בסעיף 5א'(1) לחוק, לא תחול עליהן תקופת התיישנות מקוצרת. פרשנות החוק: 14. כלל ידוע הוא כי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" (בבלי, ברכות ל"א, ע"ב) וכי "על הפרשן ליתן לטקסט - ואם הטקסט הוא חוק, ללשון החוק - את אותה משמעות שהוא יכול לשאת מבחינה לשונית" (אהרן ברק פרשנות במשפט ט כרך שני - פרשנות החקיקה, 81 (1993) . בנוסף, יש לבחון את המקורות הנורמטיביים הנוספים מהם מתפרש חוק, והם הפרשנות התכליתית שנועדה לחשוף את המטרות, הערכים והמדיניות שבבסיס החוק ואת עקרונות היסוד של השיטה המשפטית והשיקולים הכללים הנוגעים לאינטרס הציבורי באשר לאופן יישומו של דבר החקיקה. על תכליתו של החוק ניתן ללמוד הן מלשון החוק עצמו והן מההיסטוריה החקיקתית שלו, הכוללת מקורות חיצוניים לחוק, בהם הצעת החוק, הצעות חוק מוקדמות ומאוחרות לחוק, הפרוטוקולים של הוועדה, דברי הכנסת, והרקע ההיסטורי שהווה את הבסיס לחקיקת החוק. (ולענין פרשנות, ראו, בין היתר: ד"נ 40/80 קניג נגד כהן פ"ד לו (3) 715, 701 וכן ספרו של הנשיא (בדימוס) אהרון ברק "פרשנות במשפט" כרך ב' ). 15. לטעמי, פרשנות טבעית של לשון החוק מובילה לדחיית פרשנות המדינה ואף תכליתו של החוק וכוונת המחוקק, מתיישבת עם מסקנה לפיה התיקון אינו חל על פעילות רשויות החקירה והתביעה, בחקירת עדים, בהגשת כתב אישום ובניהול המשפט. דומני, כי ב"כ המדינה לא דק פורתא בטענות המשיב כפי שפורטו בתגובתו וכי לא מצויה בתגובת המדינה התייחסות מפורשת לשאלה האם הגדרת " כוחות בטחון אחרים הפועלים באזור" כוללת גם פעולות חקירה והעמדה לדין המבוצעות על ידי גורמים מטעם המדינה והמצויות כולן בשליטת המדינה. המשיב חוזר ומדגיש בתגובתו, כי תביעתו אינה מכוונת נגד כוחות הבטחון, אלא נגד מערכת השפיטה, במובנה הרחב, הכוללת את מערכת החקירה וההעמדה לדין. אין בפיו טענה כי לא היה בסיס למעצרו או לניהול החקירה כנגדו, וכל טענותיו מכוונות נגד אופן גביית ההודעות במסגרת החקירה, מעצרו עד תום ההליכים והעמדתו לדין. 16. סעיף 5א לחוק מגדיר את "צבא הגנה לישראל" - לרבות כוחות בטחון אחרים של מדינת ישראל הפועלים באזור; (ההדגשה אינה במקור). אמנם, המונח "כוחות בטחון" יכול לכלול, במובנו הרחב, כל גורם שמטרת פעולתו היא הגברת הבטחון וניתן לומר שפעילות רשויות החקירה והתביעה בתפיסת עבריינים באזור והבאתם לדין, גם היא מיועדת להגברת הבטחון, אולם נראה שלא זו כוונת המחוקק ולא זה הפירוש הנכון שיש ליתן למושג זה. ראשית, יש ליתן את הדעת לכך שהסעיף אינו חל על כל גורם ישראלי הפועל באזור, אלא תחולתו מוגבלת לפעילות צה"ל ו"כוחות בטחון אחרים", היינו - אך ורק לכל גורם המהווה "כח בטחון". המחוקק לא קבע, במפורש, כי פעולות של כוחות הבטחון באזור, כוללות את רשויות החקירה, התביעה והשפיטה והכללתן במונחים הנ"ל איננה טבעית ומובנת מאליה, לא מהבחינה הלשונית ולא מבחינת הראציונאל. לטעמי, יש להבחין בין טיבה של פעולה לבין הגורם המבצע אותה ולבחון, האם זה האחרון הינו בגדר "כוחות בטחון אחרים" "הפועלים באזור", בהתייחס לכל אחד מביטויים אלה, כפי שיובהר להלן. על פי פשוטם של הביטויים, קשה לראות את רשויות התביעה כ"כוחות בטחון" ואת פעולותיהם כפעולות המבוצעות "באזור". אומנם, הפרקליטות הצבאית היא זו שמגישה את כתבי האישום, אך נראה שלא ניתן לומר כי הפרקליטות הינה "כוח בטחון" מעצם מהותה ואף העובדה שכתב האישום הוגש לבית דין צבאי, אינה מעלה ואינה מורידה בהקשר זה. עם זאת, לא ניתן לומר שהביטוי אינו סובל פרשנות אחרת, גם אם בדוחק רב. 17. כאמור, תקופת ההתיישנות המקוצרת נקבעה בשל הקושי בבירור העובדות ובאיסוף ראיות הנוגעות לאירועים שאירעו באזור, קושי הנובע מהמצב המיוחד השורר בו. הקשיים והגורמים להם מובנים ואין צורך לחזור עליהם. אולם, ברי כי קשיים אלה אינם רלבנטיים מקום שנטענות טענות (כפי אלה הנטענות בתביעה זו), נגד האופן בו פועלת הרשות החוקרת (בענייננו נטען, כי עדים נחקרו ללא תרגום ראוי) ונגד עצם הגשת כתב האישום, לרבות הבקשה למעצר עד תום ההליכים ואופן ניהול ההליך הפלילי. פעולות אלה נתונות, כולן, בידי רשויות החקירה והתביעה ומצויות בשיקול הדעת שלהן ולעובדה שמדובר בחקירה ובהעמדה לדין, ע"י התביעה הצבאית (השייכת, מבחינה ארגונית, לרשויות צה"ל), ובבית משפט המצוי "באזור", אין כל נפקות לענין זה. לפיכך, סבורתני, כי הפרשנות הנכונה הינה, כי אין לכלול את רשות החקירה והתביעה הצבאית בגדר המונח "כוחות הבטחון". 18. ראוי להוסיף ולהדגיש, כי מעיון בדברי ההסבר להצעת חוק ובפרוטוקולים של ועדת חוקה חוק משפט עולה, שהמטרה היתה לקצר את תקופת ההתיישנות לגבי תביעות נזקיות, בהן נתבעים נזקים שנגרמו לאוכלוסיה שבאזור, כתוצאה מפעילות בשטח. הנימוק לקיצור תקופת ההתיישנות אינה נעוצה במטרת הפעולות המבוצעות על ידי גורמים שונים באזור, אלא בקשיים הנעוצים, בעיקר, בראיות - קושי הגישה אל המקומות שבהם נגרם הנזק הנטען, קושי לבחון טענות בדבר טיפולים רפואיים שקיבלו הנפגעים במתקנים רפואיים שאינם בישראל, קושי באיתור עדים היכולים לתמוך בגרסת המדינה והבאתם למסירת עדות וכו', כמו גם קשיים מובנים להתמודד עם תביעות כזב. קשיים אלה אינם קיימים כאשר עסקינן בפעולות שנעשות ע"י רשויות החקירה והתביעה. סבורתני, איפוא, כי התיקון לחוק חל על כוחות בטחון, במובן הרגיל שיש לתת למונח "בטחון", היינו - כוחות שתפקידם שמירה על הבטחון באזור כגון צה"ל, השב"כ וכוחות אחרים מסוג זה וכי אין להחילו על פעילות רשויות התביעה, אשר אינם יכולה להיחשב כ"כוחות בטחון" לא במובן הטבעי והרגיל של מונח זה ולא במובן של מטרת התיקון ותכליתו. 19. לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי רשויות החקירה והתביעה אינן בגדר "כוחות בטחון אחרים" במובנו של סעיף 5א' לחוק והוראת הסעיף אינה חלה על פעולותיהן. 20. לפני סיום אומר, כי אין כל ממש בטענת המדינה לפיה יש למנות את תקופת ההתיישנות מיום מעצרו של המשיב. ניתן להמחיש זאת בבירור, אם ניטול מצב בו ההליכים המשפטיים, עד לזיכויו של התובע, נמשכו פרק זמן העולה על תקופת ההתיישנות. אם נלך לשיטת המדינה ונמנה את תקופת ההתיישנות מהיום בו נעצר התובע, פשיטא, שתביעתו התיישנה עוד טרם זוכה בדין. ברי, כי פרשנות זו אינה מתקבלת על הדעת. עילת התביעה, נעוצה בזיכויו של התובע. טרם זיכויו, אין בידי התובע עילת תביעה. לפיכך, העילה קמה לא מיום מעצרו, אלא מהיום בו זוכה ולפיכך יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד זה, היינו - מיום 6/8/08. התוצאה היא, שהתביעה לא התיישנה. משכך, מתייתר הצורך לדון בבקשה להארכת מועד להגשת כתב התביעה. 21. הבקשה נדחית, איפוא ועל המדינה להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. בנסיבות הענין אינני עושה צו להוצאות. צבאצה"להתיישנות