מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות עקב הגשת תביעה קודמת: בקשה בפני להורות על דחייה ו/או מחיקה של התביעה על הסף, מחמת התיישנותה. התביעה 1. מדובר בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעת לקבלת תקבולי ביטוח המגיעים לה, לטענתה, בגין אירוע גניבה ופריצה לביתה. לפי האמור בכתב בתביעה מקרה הביטוח אירע בין התאריכים 12 - 15 לחודש אוגוסט שנת 2004. התביעה הוגשה ביום 19.11.09. הנתבעת טוענת שמאחר וחלפו למעלה משלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח ועד למועד הגשת התביעה, התיישנה התביעה מכוח הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח (להלן: "החוק"). הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. טענות התובעת 2. טענות התובעת: אין תחולה להוראות סעיף 31 לחוק, מאחר ואין מדובר בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח, אלא בתביעה בגין רשלנות ותרמית בעריכת הפוליסה; תביעה זו מיוסדת על עוולות הרשלנות והטעייה, ואלו מתיישנות רק כחלוף 7 שנים. התובעת הודיעה לנתבעת על קרות מקרה הביטוח, וזו פעלה לברור חבותה הביטוחית. הנתבעת מעולם, ועד למועד הגשת כתב ההגנה, לא דחתה את התביעה, ובנסיבות אלו לא התיישנה התביעה. לחילופין, מרוץ תקופת ההתיישנות נעצר בשל הגשת תביעה קודמת בגין אותו אירוע (ת.א. 50313/07). תביעה זו נמחקה מחוסר מעש פחות משנה טרם הגשת התובענה דנן, ולפיכך, ובהתאם להוראות סעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות, טרם התיישנה התביעה. טענות הנתבעת 3. טענות הנתבעת: עילת התביעה היא דרישה לקבלת תגמולי ביטוח בגין קרות מקרה ביטוח, ותביעה זו מתיישנת כעבור 3 שנים. טענות התובעת בדבר רשלנות ותרמית, אינן מתייחסות לעילת התביעה, אלא לשיעור הנזק, ואין בהן כדי לשנות מעילת התביעה. גם אם לא נשלח לתובעת מכתב מפורש בגין דחיית התביעה, אין בכך כדי להפסיק את מירוץ ההתיישנות. טענת ההתיישנות נטענה על ידי הנתבעת בכתב ההגנה והתובעת לא הגישה כתב תשובה. בנסיבות אלו היא אינה יכולה לטעון טענות בדבר הפסקת מירוץ ההתיישנות. בתגובה לטענה זו, עותרת התובעת למתן אורכה להגשת כתב תשובה, אם נדרש, אף שלטענתה אין בו כל צורך. הטענה לתחולת סעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות הועלתה על ידי בית משפט ואין לבית משפט סמכות להעלות מיוזמתו טענות שלא נטענו על ידי התובעת. לטענה אחרונה זו משיבה התובעת כי מדובר בטענה משפטית, ובית משפט רשאי היה להעלותה מיוזמתו. אין תחולה לסעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות, מאחר והתובענה הראשונה (ת.א. 50313/07) מעולם לא הומצאה לנתבעת. עובדות 4. שאלת התיישנות התביעה נטענה על ידי הנתבעת כטענה מקדמית, ולפיכך יש להכריע בה על יסוד האמור בכתבי הטענות. עם זאת, מסיכומי הצדדים עולה כי התשתית העובדתית, גם זו שאינה מצויה בכתבי הטענות, אינה שנויה במחלוקת. בנסיבות אלו, החלטתי להכריע בטענת ההתיישנות, כבר עתה, על יסוד עובדות שאינן שנויות במחלוקת. 5. וזה פירוט העובדות הדרושות (ובהנחה שהעובדות המפורטות בכתב בתביעה יוכחו): הנתבעת ביטחה את דירת התובעת ותכולתה בפוליסה מס' 2070016852/03, לתקופה שמיום 16.10.03 - 31.10.04 (סעיף 4 לכתב התביעה ונספחים א - ב לכתב התביעה). במהלך סוף השבוע שבין 12 - 15 לחודש אוגוסט 2004 נפרצה הדירה ונגנבו ממנה פריטי רכוש שונים ובעיקר תכשיטים (סעיפים 5 - 8 לכתב התביעה). התובעת הודיעה לנתבעת על הפריצה ובין הצדדים הוחלפו מכתבי דרישה ותגובה להם. מכתבים אלו צורפו כולם לכתב התביעה והמכתב האחרון הוא מיום 10.11.04 (נספחים ד1 - ד4 לכתב התביעה; הצהרת ב"כ התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 17.06.10). הנתבעת סירבה לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח ומכאן התביעה. התביעה דנן היא התביעה השנייה שהתובעת מגישה בגין אירוע הפריצה הנ"ל. בתאריך 12.08.07 הוגשה תביעה קודמת בת.א. 50313/07 (להלן: "התביעה הראשונה"; לעניין תאריך הגשת התביעה ראה דברי ב"כ התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 17.06.10; נספח א לסיכומי התובעת לעניין סעיף 16 לחוק ההתיישנות). ביום 03.05.09 נמחקה התביעה מחוסר מעש (פרוטוקול הדיון הנ"ל; סעיף 2 לכתב התביעה; סעיף 4 לסיכומי התובעת). התביעה הראשונה שנמחקה מחוסר מעש מעולם לא נמסרה לנתבעת, ולראשונה נודע לנתבעת על קיומה של אותה תביעה רק מתוך האמור בכתב תביעה זה (סעיף 5 לכתב ההגנה; סעיף 13 לסיכומי הנתבעת לעניין תחולת סעיף 16 לחוק ההתיישנות). התביעה דנן הוגשה ביום 19.11.09, היינו פחות משנה לאחר מחיקת התביעה הראשונה. עד כאן עיקר העובדות הדרושות, שכאמור, אינן שנויות במחלוקת. מכאן לבחינת טענות הצדדים. טענה ראשונה - עילת התביעה 6. התובעת אינה חולקת על כך שחלפו יותר מ - 3 שנים ממועד האירוע (וראה גם טענתו המפורשת של ב"כ התובעת בפרוטוקול הדיון מיום 17.06.10, בעמ' 3). טענתה היא כי אין מדובר בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח אלא בתביעה שיסודה ברשלנות ותרמית באופן עריכת פוליסת הביטוח, ולפיכך התביעה מתיישנת רק כעבור 7 שנים. טענה זו יסודה בטענות התובעת לפיהן הנתבעת הטעתה אותה ביחס לסכום הביטוח, ולגבי ערך התכולה המבוטחת (סעיף 12 לכתב התביעה). 7. אינני מקבלת טענה זו. טענת התובעת להטעיה או לרשלנות לגבי ערך הרכוש המבוטח, אינה משנה ממהות התביעה. עילת התביעה היא החוזה בין הצדדים, פוליסת הביטוח, ומכוח פוליסה זו טוענת התובעת לזכותה לקבלת תגמולי הביטוח המגיעים לה עם קרות מקרה הביטוח. גם אם הצדדים חלוקים ביניהם לעניין גובה הפיצוי לו היא זכאית התובעת, וגם אם הצדדים חלוקים על פרשנות הפוליסה, וגם אם התובעת טוענת כי הוטעתה לעניין זה על ידי הנתבעת, אין בכך כדי לשנות מעילת התביעה, והיא הזכות לקבלת תגמולי ביטוח עם קרות מקרה הביטוח. מחלוקת המתייחסת לסכום תגמולי הביטוח האמורים להיות משולמים, אינה משנה מעילת התשלום, והיא קיומו של חוזה הביטוח. 8. לפיכך מדובר בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח, ותביעה זו מתיישנת כחלוף 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח (סעיף 31 לחוק). טענה שנייה - הנתבעת לא דחתה את דרישת התובעת 9. בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבעת מעולם לא דחתה את התביעה, וגם לפיכך טרם התיישנה התביעה. אלא שבדיון שנתקיים ביום 17.06.10 הודה ב"כ התובעת כי כתבי הטענות ממצים את כל ההתכתבויות בין הצדדים, וכי המכתב האחרון הוא מיום 10.11.04, נספח ד(4) לכתב התביעה (עמ' 3 שורות 20 - 22). לא יכול להיות ספק כי לפחות ממועד המכתב האחרון מתחיל מירוץ ההתיישנות. בנסיבות אלו, וגם אם אניח כי עד למועד מכתב זה לא החל מניין ההתיישנות, חלפה תקופת ההתיישנות ממועד המכתב האחרון (10.11.04) ועד למועד הגשת התביעה (19.11.09). התוצאה היא שתביעת התובעת נתיישנה, אלא אם כן מתקיימות נסיבות בגינן יש להאריך את תקופת ההתיישנות. טענה שלישית - תחולת סעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות 10. התובעת טענה, לחלופין, כי מאחר והתביעה הראשונה נמחקה מחוסר מעש ביום 03.05.09 ומאחר והתביעה דנן הוגשה בטרם חלפה שנה ממועד המחיקה, טרם התיישנה התביעה נוכח הוראות סעיפים 15 - 16 לחוק ההתיישנות. 11. הנתבעת טוענת שלא רק שבנסיבות העניין אין תחולה לסעיפים 15 - 16 לחוק ההתיישנות, אלא שאין כל מקום לבחון תחולתם של סעיפים אלו. שני טעמים לכך, האחד, אפשרות החלת סעיפים אלו הועלתה על ידי בית המשפט מיוזמתו בלא שנטענה על ידי התובעת עצמה, והשני, התובעת לא הגישה כתב תשובה וממילא היא אינה יכולה לטעון להפסקת מרוץ ההתיישנות. ב"כ התובעת טוען שאין צורך בכתב תשובה שכן הטענות כולן נטענו כבר בכתב התביעה, ולחילופין ביקש אורכה לשם הגשת כתב תשובה. ב"כ התובעת אינו חולק על ששאלת תחולת סעיפים 15 - 16 לחוק ההתיישנות הועלתה על ידי בית משפט, אולם לטענתו מדובר בטענה משפטית, ואין מניעה שבית משפט יעלה טענה שכזו מיוזמתו. 12. לאור המסקנה אליה הגעתי, ולפיה בענייננו אין תחולה להוראות סעיפים 15 - 16 לחוק ההתיישנות, אינני רואה צורך להרחיב בטענות המעין מקדמיות שטען ב"כ הנתבעת. עם זאת פטור בלא כלום אי אפשר. אשר להגשת כתב תשובה. לו סברתי כי המכשול היחידי העומד בפני התובעת הוא אי הגשת כתב תשובה, הייתי נעתרת לבקשה להארכת מועד להגשתו, ומאפשרת לתובעת להגיש כתב תשובה. כשם שבית משפט יעדיף לאפשר תיקון כתב תביעה כדי למנוע סילוק התביעה על הסף בהיעדר עילה לתביעה, כך יש להעדיף מתן אורכה לשם הגשת כתב תשובה, כדי למנוע סילוק התביעה על הסף בשל התיישנותה. ובאשר ליוזמת בית משפט בטענה זו. עוד בכתב התביעה טענה התובעת שתביעה זו היא התביעה השנייה המוגשת בשל אותו אירוע ושתביעה קודמת שהוגשה נמחקה מחוסר מעש (ראה ההקדמה לכתב התביעה). גם אם מועד מחיקת התובענה היא עובדה שלא הועלתה בכתבי הטענות סברתי שמדובר בעובדה שניתן לדלות על נקלה מעיון בתיקי בית משפט, ואין מדובר בעובדה הטעונה ברור עובדתי ממשי. בנסיבות אלו, בהתחשב בכך ששאלת הפסקת מרוץ ההתיישנות עקב הוראות סעיפים 15 - 16 לחוק ההתיישנות, מעוגנת, בעיקרה, בהוראות החוק הרלוונטיות, ובהתחשב בתוצאה הקשה של סילוק תביעה על הסף עקב התיישנותה, סברתי כי על בית משפט להעלות טענה מעין זו, אף ביוזמתו. לפיכך, ניתנה לצדדים האפשרות להוסיף ולהשלים טיעוניהם בכתב גם לעניין תחולתם האפשרית של סעיפים אלו. 13. מכאן לגופם של דברים. סעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות קובעים לאמור: תובענה שנדחתה "15.   הוגשה תובענה לפני בית-משפט, לרבות בית-דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". תקופת התיישנות לאחר עיכוב  "16.  נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 - לא תסתיים לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב". סעיפים אלו דוחים למעשה את מועד ההתיישנות עד לאחר חלוף שנה מהמועד בו נדחתה התובענה הראשונה. סעיף 15, על פי לשונו, חל רק על תובענה שנדחתה, ובעניינו התובענה הראשונה נמחקה מחוסר מעש. ואולם אין בעובדה זו כדי למנוע את החלת סעיף 15 לחוק, וכבר נפסק כי סעיף 15 לחוק חל גם בנסיבות בהן נמחקת התביעה (ראה למשל רע"א צור חברה לביטוח בע"מ נ. סרסור ג'ומעה מחמוד; רע"א 8444/04 קלר ישראל נ. ב.י.מ. חברה לבנייה בע"מ,; ע"א 1650/00 זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון,). בענייננו התובענה הראשונה נמחקה מחוסר מעש, ולפיכך לא נבצר מהתובעת להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה. התובענה הראשונה נמחקה ביום 03.05.09 והתובענה דנן הוגשה ביום 19.11.09, היינו כחלוף פחות משנה ממועד המחיקה. עם זאת, ולמרות זאת טוען ב"כ הנתבעת כי בנסיבות מקרה זה אין תחולה להוראות סעיף 15 וממילא גם לא להוראת סעיף 16 הדוחה את תחילת תקופת ההתיישנות. 14. טענת ב"כ הנתבעת להיעדר תחולה לסעיפים 15 ו - 16 לחוק יסודה בכך שהתובענה הראשונה מעולם לא נמסרה לנתבעת, ולראשונה היא למדה על קיומה מתוך תביעה זו, בה נכתב כי הוגשה בעבר תובענה שנמחקה מחוסר מעש. שאלת המצאת או אי המצאת התובענה הראשונה לנתבעת היא שאלה שבעובדה. כאמור, טרם נשמעו ראיות. עם זאת מדובר בעובדה שאינה שנוייה במחלוקת בין הצדדים. התובעת הגישה סיכומי תשובה לסיכומי הנתבעת, ובתשובה התייחסה גם לטיעון לפיו התובענה הראשונה מעולם לא הומצאה לנתבעת. מתשובתה עולה שהיא אינה חולקת על כך שהיא מעולם לא המציאה לנתבעת את כתב התביעה בתביעה הראשונה. טענותיה מתייחסות רק למשמעות העולה מעובדה זו (ראה סעיפים 2 ו - 6 סיכומי התשובה). בנסיבות אלו, ניתן להכריע בטענת ההתיישנות כבר עתה, על יסוד העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ואין כל טעם לדחות את ההכרעה לשם הבאת ראיות. 15. ב"כ הנתבעת טוען שמקום בו התובענה לא הומצאה לנתבע והנתבע אינו יכול לדעת על קיומה, לא ייעצר מירוץ ההתיישנות. ב"כ התובע טוען שאין משמעות לאי המצאת התביעה לנתבע, החשוב הוא שהתובע גילה דעתו שברצונו לתבוע, וגילוי דעת זה בא לידי ביטוי בעצם הגשת התביעה. שקלתי בטענות הצדדים, והגעתי למסקנה כי הדין עם הנתבעת, ואין מנוס מדחיית התביעה מחמת התיישנותה. וזה פירוט הדברים. 16. האירוע הביטוחי הנטען אירע, לפי האמור בכתב התביעה, בין הימים 12.08.04 - 15.08.04 (סעיף 5 לכתב התביעה). התביעה הראשונה הוגשה ביום 12.08.07, על סף תקופת ההתיישנות, אם לא לאחריה. התובעת הגישה אומנם תביעה לבית משפט, אך היא מעולם לא טרחה להמציאה לנתבעת. לנתבעת לא היה ידוע על נקיטת הליך משפטי כלשהוא עד אשר הומצאה לה התביעה דנן שהוגשה יותר מחמש שנים ממועד האירוע, ואף יותר מחמש שנים ממועד המכתב האחרון בין הצדדים. לא התקיים כל דיון ולא התנהלו כל הליכים במסגרת התובענה הראשונה, ולמעשה פרט לעצם הגשת התביעה לבית משפט לא נעשה בעניינה דבר, עד אשר היא נמחקה מחוסר מעש ביום 03.05.09. בנסיבות אלו בדין טוען ב"כ הנתבעת כי יש לראות את מעשי התובעת כשרשרת פעולות חד צדדיות, שאין בהן כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. כך מתחייב מהרציונאליים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות וכך עולה מהמטרות העומדות ביסוד סעיף 15 לחוק, הקובע, בתנאים מסוימים, את הפסקת מרוץ ההתיישנות. 17. מוסד ההתיישנות נועד לאזן בין אינטרסים שונים: אינטרס התובע לברור תביעתו תוך מתן זמן ראוי להכנת התביעה; אינטרס הנתבע לתחום את משך הזמן בו הוא עלול להיתבע, כדי שיוכל לכלכל צעדיו ולשמור ראיותיו; ואינטרס הציבור הרחב כי בתי המשפט יעסקו בבעיות ההווה וכי המשאב הציבורי של זמן שיפוטי, ינוצל כראוי (ראה לאחרונה רע"א 8688/07 רובין נ. בנק דיסקונט, רע"א 901/07 מדינת ישראל נ. גיא והאסמכתאות הרבות שם). חוק ההתיישנות קובע איזון בין מכלול אינטרסים אלו, והוא קובע גם נסיבות בהן נפסק מירוץ ההתיישנות, ובין היתר הנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק. ההצדקה להפסיק את מירוץ ההתיישנות למשך אותו פרק זמן בו ההתדיינות הראשונה היתה תלוייה ועומדת, יסודה בכך "שהתובע לא ישן על זכויותיו, אלא להפך - הפעילן, אלא שמסיבות שונות לא הועילה ההתדיינות הראשונה למצות את זכויותיו הדיוניות" (ע"א 1650/00 זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון,). 18. כדי שתובע יוכל ליהנות מההקלה הקבועה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות עליו לפעול ולהפעיל זכויותיו ועליו להראות שהוא עומד על תביעתו ופועל למימושה. תובע שאינו טורח להמציא תביעתו לנתבע אינו יכול להיחשב כמי שפועל למימוש תביעתו. להיפך, הוא מגלה דעתו כי זנח תביעתו, כי אינו מעוניין בקידום ההליך, ואינו עומד על זכויותיו. כך הדבר בדרך כלל, וכך הוא על אחת כמה וכמה לגבי תובע שהגיש תביעתו על קצה גבול תקופת ההתיישנות. סעיף 15 לחוק ההתיישנות נועד לסייע לתובע שפעל למימוש זכויותיו אך מסיבות שונות לא צלח בכך. הוא לא נועד לשמש בידי התובע דרך מלאכותית להארכת תקופת ההתיישנות, אף כאשר ישב בחיבוק ידיים ולא עשה את המינימום הנדרש לשם קידום תביעתו, היינו המצאתה לנתבע. ומהצד האחר, מנקודת מבטו של הנתבע. נתבע שלא ידע כי הוגשה נגדו תביעה אינו יכול להיערך לה, אינו יכול לדעת שהתובע עומד עדין על זכויותיו, אינו יכול לדעת שעליו לשמור ראיות להוכחת טענותיו, ואינו יכול לדעת כי הוא עומד בפני סיכון כספי או אחר בגין התביעה שעל קיומה אינו יודע. 19. משבחרה התובעת שלא להמציא לנתבעת את התביעה הראשונה שהגישה, אין לראותה כמי שפעלה למימוש זכויותיה. להיפך, מחדלה מלהמציא לנתבעת את תביעתה מעיד כי היא לא חפצה בבירור תביעתה. בנסיבות אלו אין בהגשת התביעה הראשונה ובפרק הזמן בו הייתה התביעה תלויה ועומדת בבית משפט כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. יפים לענייננו דברי בית הדין הארצי לעבודה, שנאמרו לגבי נסיבות בהן לא שולמה אגרת תביעה (ע"ע(ארצי) 806/06 משה זעירא נ. אוניברסיטת בר אילן,): "יתר על כן. במקרה בו לא מתקיימת התדיינות בנוגע לתביעה, ועצם הגשת התביעה כלל לא מובא לידיעת הנתבע .... הנתבע כלל אינו מודע לכך שמירוץ ההתיישנות נעצר, ונתגבש לו אינטרס הסתמכות לגיטימי על חלוף תקופת ההתיישנות.... כללו של דבר ... אין בהגשת תביעה כאמור ובפרק הזמן בו הייתה התביעה תלויה ועומדת כדי לעצור את מירוץ תקופת ההתיישנות". ובעניין אחר, גם כן לעניין אי תשלום אגרת תביעה, נפסק (ע"א 9277/06 (י - ם) אברהמי נ. משרד החינוך,): "....יש לקרוא את התנאי .... הקבוע בהוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות כך שעובר לדחיית התובענה הראשונה, התנהל בפועל הליך, במסגרתו גילה התובע דעתו, כי הוא עומד על זכויותיו. רק אז, יש לראות את התובענה החדשה שהוגשה כהמשך של ההתדיינות הקודמת (ראו, רע"א 68/89 צור חברה לבטוח בע"מ נ' סרסור ג'ומעה מחמוד....). לא זו אף זו, משלא התקיימה התדיינות כלשהי בתובענה, אשר כלל לא הובאה לידיעת הנתבע, אין לראות בתובע כמי שקופחו זכויותיו, עת דומה כי דווקא זכות הנתבע, אשר אינו יודע על ההליך, היא הנפגעת ....ודוק, טעם עיקרי שביסוד מוסד ההתיישנות, עניינו הקושי של בעל הדין לשמור, זמן רב מדי, על ראיות ומסמכים. קרי, אחת התכליות העומדות בבסיס חוק ההתיישנות הינה שלא להכביד על הנתבע ולמנוע ממנו את הצורך לשמור על ראיות ומסמכים לאורך זמן בלתי מוגבל (ראו, זלמן יהודאי דיני התיישנות בישראל, כרך א' (1991), עמודים 6-9; ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' עו"ד מרדכי גלוסקה..). הגשת תובענה שלא שולמה בגינה אגרה, וכפועל יוצא מחיקתה, עשויה לשמש כלי בידי התובע להאריך שוב ושוב, באופן מלאכותי, את תקופת ההתיישנות - שלא בהתאם לחוק ההתיישנות המסדיר בפרק השני מקרים ספציפיים בהם פרקי זמן יוצאו מתקופת ההתיישנות - ובכך לחתור תחת התכלית העומדת בבסיס מוסד ההתיישנות". אני ערה לכך שפסקי הדין האמורים עוסקים בנסיבות בהן לא שולמה אגרת תביעה, אולם הקביעות שנקבעו לעניין נסיבות אלו, יפות גם לענייננו, היינו לנסיבות בהן הוגשה אומנם תביעה לבית משפט אך היא לא נמסרה לנתבעת. 20. המסקנה היא כי התביעה הקודמת שהגישה התובעת בת.א. 50313/07 אשר מעולם לא הומצאה לנתבעת ואשר נמחקה לבסוף מחוסר מעש, לא עצרה את מניין תקופת ההתיישנות. מסקנה נוספת היא כי אין תחולה להוראות סעיף 16 לחוק, הוראות החלות רק בנסיבות בהן נתעכב מניין ההתיישנות לפי סעיף 15 לחוק (ולפי סעיפים נוספים שאינם לענייננו). 21. התוצאה היא שאני מקבלת את טענת הנתבעת, וקובעת כי דין התביעה להידחות על הסף בשל התיישנותה. התובעת תשא בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 2,500 ₪. התיישנות