התיישנות חוב שירותי ביוב

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות חוב שירותי ביוב: על-פי טענת המשיבה, תאגיד הביוב והמים של ירושלים, המבקש חב לה סך של כ-2,560 ₪ בגין צריכת מים ושירותי ביוב. משלא שילם המבקש את חובו, פתחה המשיבה נגדו בהליכי גבייה ובהם עיקול חשבון הבנק שלו (שבוטל עוד קודם להגשת התובענה). בתובענה הנדונה, שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, עתר המבקש לפסק-דין הצהרתי, אשר יצהיר כי חובו הנטען למשיבה התיישן ולפיכך לא ניתן עוד לגבותו. כן עתר לצו עשה אשר יורה למשיבה לבטל את הליכי הגבייה בגין חוב זה. א. עיקרי העובדות וההליכים 2. המשיבה, חברת הגיחון, היא תאגיד הביוב והמים של ירושלים, הפועל מכוח חוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001. עד יום 31.10.2004 החזיק המבקש בנכס ברחוב החבצלת 19 בירושלים (להלן - הנכס), שהמשיבה היא זו אשר סיפקה לו שירותי ביוב ואספקת מים. 3. ביום 25.9.2011 שלחה המשיבה למבקש מכתב התראה מכוח פקודת המיסים (גבייה) בשל חוב בסך של 2,564 ₪, שלטענתה, המבקש חב לה בגין צריכת מים ושירותי ביוב (להלן - החוב). בתגובה לכך שלח בא-כוחו של המבקש מכתב אל המשיבה ביום 16.10.2011, שבו הודיע שהמשיב עזב את הנכס עוד בשנת 2004, ועל-כן אינו חייב בתשלום החוב. על כך השיבה המשיבה במכתב מיום 2.2.2012, שבו נאמר, כי על-פי רישומי הארנונה של עיריית ירושלים, החזיק המבקש בנכס עד יום 31.10.2004 ועל כן, חלק מהחוב מתייחס לתקופה שבה החזיק המבקש בנכס, ולפיכך עליו לשלם את חלקו בחוב. עוד נאמר במכתב, כי המשיבה הסירה את העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש. במכתב נוסף מים 14.3.2012 הודיע בא-כוחו של המבקש למשיבה, כי החוב הנטען התיישן וכי על-פי הדין, לא ניתן עוד לגבותו. על כך השיבה המשיבה במכתב מיום 20.3.2012 כי לא חלה התיישנות על חוב מים, וחזרה על טענתה כי על המבקש לסלק את החוב המתייחס לתקופה שעד יום 31.10.2004, שזה המועד שעד אליו החזיק בנכס. חילופי דברים אלו נמשכו במכתב נוסף שכתב בא-כוחו של המבקש אל המשיבה ביום 1.4.2012 והמשיבה חזרה על עמדתה במכתב מיום 4.4.2012. 4. משלא עלה בידי המבקש להביא לביטול החוב באמצעות ההתכתבות עם המשיבה, הוגשה התובענה הנדונה שבה כאמור, עתר המבקש לפסק-דין הצהרתי אשר יצהיר כי החוב התיישן. כן עתר לצו עשה שיורה על ביטול הליכי הגבייה שנקטה המשיבה נגד המבקש, או למצער, כי יעוכבו עד בירורה של התובענה. בהחלטה מיום 10.5.2012 (החלטת כבוד השופטת מ' פורר), עוכבו הליכי הגבייה עד תום בירורה של התובענה הנדונה. תגובת המשיבה להמרצת הפתיחה הוגשה ביום 11.7.2012 ועל כך השיב המבקש בקצרה עוד באותו יום (11.7.2012). בהסכמת הצדדים נקבע כי פסק הדין יינתן על סמך המסמכים המצויים בתיק בית המשפט ולאחר שהצדדים ישלימו בקצרה את טענותיהם (החלטות מיום 12.7.2012 ומיום 29.7.2012 והודעות הצדדים מיום 27.7.2012 ומיום 29.7.2012). בהתאם לכך הגישה המשיבה את השלמת טענותיה ביום 20.9.2012 וביום 14.10.2012 הוגשה השלמת טענותיו של המבקש. ב. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות המבקש 5. המבקש טען שהחזקתו בנכס הסתיימה ביום 31.10.2004, שזה המועד שבו הודיע על כך לעיריית ירושלים. למרות זאת, לטענתו, עד יום 25.9.2011, שזה המועד שבו הוציאה המשיבה את דרישת תשלום החוב, המשיבה כלל לא נקטה כלפיו בהליך גבייה מנהלי כלשהו. לפיכך לטענתו, כל חוב שנצבר בגין צריכת מים עד שבע שנים קודם למועד שבו החלה המשיבה לפעול לגביית החוב (כל חוב המתייחס לתקופה שקדמה ליום 25.9.2004), התיישן זה מכבר. בתמיכה לטענה זו הפנה אל פסק הדין ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (2010) (ניתן על-ידי כבוד השופטת ד' ברלינר, וראו גם את הנמקותיהן של כבוד השופטות א' פרוקצ'יה וא' חיות), שבו נקבע שגם הליך גבייה מינהלי מהווה "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, המאפשר לטעון להתיישנות החוב, גם אם הועלתה בפנייה יזומה של החייב אל בית המשפט. עיקרי טענות המשיבה 6. המשיבה טענה, שהחוב הנדון מתייחס למועדים שבהם על-פי רישומיה, היה המבקש הצרכן הרשום בנכס. בעניין זה, מסתמכת היא על הודעה בדבר שינוי מחזיקים שניתנה לה ביום 24.1.2006 ב"טופס הצהרה על שינוי החזקה בנכס", שעל-פיו התבקשה לרשום שהחל מיום 8.11.2005 הגב' מרסל הס מחזיקה בנכס במקום המבקש (להלן - הודעה על שינוי החזקה בנכס). לטופס זה צורף חוזה שכירות שעל-פיו הגב' הס שכרה את הנכס החל מיום 8.11.2005 (נספח א' של תגובת המשיבה). נציין כבר עתה, שבטופס ההודעה על שינוי החזקה בנכס, הכולל מקום להצהרה של הדייר היוצא ולהצהרה של הדייר הנכנס, לא מופיעה חתימת המבקש במקום המיועד ל"הצהרת דייר יוצא", הגם ששמו נכתב ככזה, וזאת בשונה מהדיירת הנכנסת, החתומה על הצהרתה בדבר קבלת החזקה בנכס. לטענת המשיבה, המועד הקובע שעד אליו יחויב המבקש בתשלום בגין צריכת מים בנכס, הוא המועד שעד אליו היה "צרכן רשום" ברישומיה, ולא המועד שעד אליו החזיק בנכס בפועל בהתאם להודעה שמסר בזמנו לעירייה. בעניין זה מבקשת המשיבה לסמוך על השינויים שחלו בעניין אספקת מים וביוב בתחומי הרשויות המקומיות מאז נחקק חוק תאגידי מים וביוב, שהסדיר את העברת האחריות לניהול משק המים והביוב ותפעולו מידי הרשויות המקומיות אל תאגידי המים. המשיבה מפנה לסעיף 139 בחוק זה, שביטל את הסמכויות שהיו בידי הרשויות המקומיות בכל הקשור בשירותים אלו ומהוראתו מבקשת היא להסיק, שהיא מוסמכת לחייב את הצרכנים לדווח על החלפת המחזיקים בנכסים או שינויים. המשיבה גם הפניתה אל נוהל פנימי שלטענתה קיים אצלה מאז שנכנס לתוקף בחודש מארס 2004, המחייב את הצרכנים לדווח על שינויי מחזיקים בנכסים. בעניין תוקפו של נוהל זה, הפנתה המשיבה אל פסק-דין בת"א (שלום ירושלים) 3682/06 יעקב שבת נ' חברת הגיחון (2006), שבו לטענתה, הוכר נוהל זה ובית המשפט ראה בו סביר וראוי. עוד טענה, כי נוהל מעין זה קיים בכל תאגידי המים וכי עוגן בין השאר, במסגרת כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות השירותים שעל החברה לתת לצרכן), תשע"א-2011. לטענתה, בכללים אלו נקבעה הוראה, שלפיה כל עוד לא הוגשה בקשה לשינוי המחזיקים הרשומים בנכס, יישא המחזיק הרשום בתשלומי צריכת המים, וכי שינוי בזהות החייב יחל רק ממועד הגשת בקשה לשינוי המחזיק בנכס. נעיר כבר עתה, כי המשיבה לא צירפה את הנוהל הפנימי שעליו ביקשה להסתמך, ואילו באשר לכללי המים והביוב הנזכרים, נראה כי לא במקרה השמיטה המשיבה את מועד התקנת התקנות, ואזכרה את התקנות מבלי לציין את שנת התקנתן. מכל מקום השלמנו אנו את החסר (כי התקנות משנת תשע"א-2011) וגם נוסיף, שבכל מקרה תחילתם רק מיום 1.1.2012 (שם, סעיף 26). המשיבה מבהירה כי הטעם לחיוב המחזיק הרשום בתשלום החובות בגין צריכת המים נעוץ בהיעדר יכולתה לדעת על זהותם של המחזיקים בנכסים בפועל וזאת בשל היעדר גישה ישירה לנתוני הארנונה של עיריית ירושלים, ששם מצויים פרטיהם של מחזיקי הנכסים. כך גם לטענתה, בהיעדר בקשה מפורשת של הצרכן, אין היא רשאית לפעול על-פי הנתונים המצויים בעיריית ירושלים. באשר לנסיבות המקרה הנדון, לפי טענת המשיבה, היא איתרה את טופס ההצהרה על שינוי ההחזקה בנכס רק לאחר הגשת התובענה הנדונה. מטעם זה, בשלב חילופי המכתבים בין הצדדים בטרם הוגשה התובענה, הסכימה שהמבקש ישלם רק את החוב המתייחס אל התקופה שעל-פי רישומי העירייה החזיק בנכס בפועל (עד יום 31.10.2004). 7. המשיבה גם מבקשת לדחות את טענות המבקש שעניינן התיישנות החוב, מהנימוק שלטענתה, כבר בשנת 2006 נקטה פעולות גבייה נגד המבקש, ולטענתה, היה בהן כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות. בעניין זה, סומכת היא את טענותיה על שתי דרישות לתשלום חוב שלטענתה, נשלחו אל המבקש, האחת מיום 29.5.2006 והשנייה מיום 5.7.2006. ראוי להדגיש כבר עתה, כי שתי דרישות אלו נשלחו אל כתובת הנכס (נספח ג' של תגובת המשיבה). 8. לבסוף טוענת המשיבה, כי גם אם לא היה בפעולות הגבייה שנקטה נגד המבקש כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות, הרי שרוב סכום החוב, למעט סך של 151 ₪, התגבש לאחר יום 3.3.2005, וממועד זה ועד יום 25.9.2011 חלפה תקופה קצרה משבע שנים. בתמיכה לטענה זו מפנה המשיבה לפירוט רכיבי החוב (נספח ב' של תגובת המשיבה), אשר ממנו עולה שעד יום 3.3.2005 חויב המבקש בסך של כ-155 ₪ בלבד בגין חיוב שהוגדר "שורות פתוחות - חיובים (עירייה)". עיקרי תשובת המבקש 9. במסגרת השלמת טענותיו של המבקש, השיב הוא לטענותיה של המשיבה. באשר לטענות כי על המבקש חל מלוא החוב בהיותו "המחזיק הרשום" ברישומי המשיבה, טען המבקש, כי אין לראות בו ככזה, מאחר שאינו חתום על טופס ההצהרה בדבר שינוי המחזיקים בנכס וכי אף לא מילא את הטופס. כך במיוחד שהמשיבה עצמה לא חלקה על כך שהמבקש לא היה צרכן המים בנכס בפועל מאז חודש אוקטובר 2004. בעניין הנוהל שהזכירה המשיבה, שלטענתה מחייב להודיע לה על שינוי המחזיקים בנכס, טען המבקש כי במועד שבו פנה אל העירייה כדי להודיע על הפסקת ההחזקה בנכס, לא ידע שעליו להודיע על כך גם למשיבה וכי אף לא הודע לו שכך עליו לעשות. לטענתו, באותה עת הניח שההודעה שמסר לעירייה תקפה גם לעניין חיוב בתשלום עבור צריכת המים בנכס. עוד טען, כי כשם שבשנת 2011 בדקה המשיבה מיוזמתה ברישומי העירייה מתי הפסיק להחזיק בנכס, כך יכולה הייתה לעשות כן בעת שפתחה בהליכי גבייה נגדו. לפיכך לטענתו, אין לקבל את טענת המשיבה, אשר נטענה בחוסר תום-לב, כי אינה מוסכמת להסתמך על רישומי העירייה. כן טען המבקש, כי גם בכך שבשנת 2006 שלחה המשיבה את דרישות התשלום אל כתובת הנכס, יש משום חוסר תום-לב. שכן במועד זה כבר נמסרה למשיבה ההודעה על שינוי החזקה בנכס, ולפיה המשיב עזב את הנכס זה מכבר. כך שגם לשיטת המשיבה לא היה כל טעם במשלוח אותן דרישות לתשלום החוב אל כתובת הנכס. לא זו בלבד, אלא שלטענת המבקש, אף לא צורפה כל ראייה לכך שמכתבי הדרישה אמנם נשלחו. ג. דיון והכרעה (1) השאלות הטעונות הכרעה 10. במסגרת חילופי המכתבים בין הצדדים קודם להגשת התובענה, עמדה המשיבה על טענתה כי "לא חלה התיישנות מנהלית על חוב מים". במסגרת טענותיה בתובענה, לא חזרה המשיבה על טענה זו, ונראה כי אין עוד מחלוקת בין הצדדים כי גם בהליך גבייה מנהלי של חוב כספי יכול החייב לטעון טענת התיישנות ואף באופן יזום (ראו דיון נרחב בעניין זה בפסק הדין בעניין נעמה נסייר). המחלוקת בין הצדדים היא רק בשאלת יישומם של דיני ההתיישנות על נסיבות המקרה הנדון. הצדדים חלוקים בשתי שאלות. השאלה הראשונה, עניינה בקביעת המועד שעד אליו חל על המבקש החיוב בתשלום עבור צריכת מים ושירותי ביוב בגין הנכס. האם כטענת המשיבה, המועד הוא זה שצוין בהודעה על שינוי החזקה בנכס שנמסרה לה, או שמא כטענת המבקש, המועד הקובע הוא זה שעל-פי הודעתו למחלקת הארנונה בעירייה הפסיק להחזיק בנכס. השאלה השנייה, עניינה בשאלה אם כטענת המשיבה, בפעולות הגבייה שנקטה היה כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות, או שמא אין הדבר כן, מהטעמים שעליהם עמד המבקש. (2) המועד הקובע לעניין חיוב המבקש בחוב השאלות הטעונות הכרעה 11. אין מחלוקת בין הצדדים שביום 31.10.2004 הפסיק המבקש להחזיק בנכס בפועל. אף אין מחלוקת על כך שהמבקש מסר על כך הודעה במועד למחלקת הארנונה של העירייה. על-פי דף החשבון שצירפה המשיבה, רובה ככולה של צריכת המים שבגינה נוצר החוב, הייתה בתקופה שלאחר מועד עזיבת המבקש את הנכס. החיוב היחיד שקדם למועד זה הוא מיום 19.4.2004 בסך של 155 ₪ עבור "שורות פתוחות - חיובים (עירייה)" (שלא הובהר במה מדובר). מכאן שאף אין מחלוקת שהחוב הנדון הוא עבור צריכת מים ושירותי ביוב של אחר, שאינו המבקש. טענותיה של המשיבה הן כאמור, כי חיוב המבקש אינו בשל צריכת שירותיה בפועל, אלא בשל כך שברישומיה היה המבקש רשום בתור המחזיק בנכס, וכך גם בשל המנעותו מליידע אותה שאינו מחזיק עוד בנכס, הגם שלטענתה, חלה עליו חובה להודיע לה על כך. בנסיבות אלו, תחילה יש לבחון אם עלה בידי המשיבה לבסס את טענתה זו ולהראות כי במועד הרלוונטי היה מקור בדין המתיר לה לחייב את המבקש לשאת בחוב בגין שירותים שלא צרך, רק בשל כך שלא הודיע לה על הפסקתו להחזיק בנכס. אם התשובה לכך תהיה חיובית, כי אז משלא הודיע המבקש על הפסקת החזקתו בנכס, יהיה עליו לשאת במלוא החוב שהצטבר לאחר עזיבתו את הנכס, בכפוף לכך שייקבע שחוב זה לא התיישן. אם התשובה לכך תהיה שלילית, כי אז נידרש לשאלה כיצד יש לקבוע את המועד שרק עד אליו חייב המבקש בתשלום עבור שירותי המשיבה. בחינת המקור בדין לחיוב המבקש להודיע על חילופי מחזיקים בנכס 12. סעיף 139 בחוק תאגידי מים וביוב, שעניינו "ביטול סמכות הרשות המקומית", ביטל את סמכויותיהן של הרשויות המקומיות בכל הקשור באספקת שירותי מים וביוב, ועמם גם ניטלו מהן הסמכויות שעניינן הטלת תשלומי חובה בקשר אליהם וגבייתם. במקביל הוענקו סמכויות מתאימות לתאגידי המים והביוב בכל הקשור בחיוב בתשלומים ובגבייתם. עם זאת, אין בחוק זה משום הענקת סמכויות לתאגידי מים וביוב שלא היו לרשויות המקומיות קודם לחקיקתו של חוק זה. כך גם לא הוענקה לתאגידי מים וביוב הסמכות הקבועה בסעיפים 325 ו-326 בפקודת העיריות (נוסח חדש), שעניינן "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה" ו"הארנונה ברכישת בעלות או החזקה", המסמיכה לגבות ארנונה ממחזיק בנכס כל עוד לא הודיע שהפסיק להחזיק בו. הוראות אלו אף מטילות על מחזיק בנכס חובה להודיע בכתב לרשות המקומית על הפסקת החזקה בנכס, וכל עוד לא נמסרה הודעה כזו, יהיה המחזיק הרשום של הנכס חייב בתשלום ארנונה. מטרת הוראות אלו היא אמנם להטיל את חובת עדכון זהות המחזיקים בנכס על המחזיקים, כדי שלא להכביד על הרשות המקומית יתר על המידה באיתור המחזיק בנכס בפועל לעניין תשלום ארנונה (ראו למשל, בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (2008), בפסק-דינו של כבוד השופט י' דנציגר, בפסקאות 29-28, בפסק-דינה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בפסקה 9 ואילך ובפסק-דינה של כבוד השופטת ע' ארבל בפסקה 9. כן ראו: בר"ם 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (2006), מפי כבוד השופטת מ' נאור, בפסקה 5; בר"ם 1008/06 טרכטינגוט נ' מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב (2006), מפי כבוד השופטת מ' נאור, בפסקה 8; ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991), מפי כבוד השופט ג' בך, בפסקה 6). אולם הוראות אלו, אשר נקבעו בפקודת העיריות, חלות רק לעניין חיוב בתשלום ארנונה, והן אינן חלות לעניין חיוב בתשלום עבור צריכת שירותי מים וביוב. בעבר, עד חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, אגרות מים היו מוטלות מכוח חוקי עזר עירוניים, ובירושלים מכוח חוק עזר לירושלים (אספקת מים), תשכ"א-1960, אשר הטיל את החיוב בתשלום עבור צריכת מים רק על צרכנים בפועל. אך הוראות אלו בוטלו עם ביטולה של פקודת העיריות (אספקת מים), שבוטלה בסעיף 139(ב)(3) בחוק תאגידי מים וביוב (לעניין החיוב מכוח חוק העזר העירוני שבטל ראו בע"א (מחוזי-ת"א) 1982/97 כהן צדוק נ' עיריית תל-אביב-יפו (1999). אמנם פסק-דין זה עוסק בחוק עזר לתל-אביב-יפו (אספקת מים), התשל"ד-1974, אך נוסחו בכל הקשור בעניין הנדון דומה לנוסח של חוק העזר לירושלים). לפיכך, בהיעדר הרשאה מפורשת בחוק תאגידי מים וביוב לחייב מחזיקים רשומים בנכס בתשלומים עבור שירותים אלו, גם אם אינם מחזיקים בפועל ורק בשל כך שלא הודיעו שהפסיקו להחזיק בנכס, אין המשיבה יכולה לפעול מכוח הסדר שנקבע בחוק לעניין גביית ארנונה. 13. בהתאם לסמכותה של מועצת הרשות הממשלתית למיום ולביוב מכוח סעיף 99 בחוק תאגידי מים וביוב, קבעה היא בשנת 2011 את כללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), התשע"א-2011 (פורסם בק"ת תשע"א מס' 7034, מיום 22.9.2011) (להלן גם - הכללים). סימן ה' בכללים אלו מסדיר את נושא "החלפת צרכן בנכס", ובסעיף 25 נקבע כי חלה על צרכן חובה להודיע על שינוי הצרכנים של שירותי המים והביוב לתאגיד המים והביוב. עוד נקבע שם כי כל עוד לא הוגשה בקשה בטופס המתאים, יחול החיוב בתשלום בגין שירותי המים והביוב על הצרכן הרשום. כללים אלו אינם יכולים להיות רלוונטיים לענייננו ואינם חלים על עניינו של המבקש, מאחר שהותקנו רק ביום 22.9.2011 ונכנסו לתוקף רק ביום 1.1.2012 (שם, סעיף 26 שעניינו "תחולה"), ואף אין בהם הוראה הקובעת את תחולתם למפרע על חיובים שנוצרו קודם להתקנת הכללים. בנסיבות אלו כידוע, "כלל גדול בפרשנות חוקים הוא כי חזקה על הוראת חוק שהיא מכוונת לעתיד לבוא ולא למפרע, אלא אם-כן משתמעת הוראה למפרע במפורש או באופן ברור מן החוק" (כבוד השופט (כתוארו אז) מ' לנדוי בע"א 27/64 ד"ר יוחנן בדר, עו"ד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד יח 295 (1964) בעמ' 300 (פסקה 2(ג)). ראו גם דיון נרחב בעניין זה בפסק-דינו של כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק בע"א 1613/91 אורית ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו (2) 765 (1992)). לפיכך, בהיעדר הוראה המחילה את הכללים למפרע, אין הכללים חלים על העניין הנדון. 14. למעלה מן הצורך - שכן אין הדבר דרוש לענייננו - ומבלי לנקוט עמדה בעניין, נוסיף כי ספק אם אמנם מועצת הרשות הממשלתית למים ולביוב הייתה מוסמכת לקבוע את ההוראה שנקבעה בסעיף 25 בכללים, המחייבת את הצרכנים להוגיע על שינוי צרכנים בנכס. סמכויותיה של המועצה להתקנת כללים מכוח סעיף 99 בחוק תאגידי מים וביוב הוגבלו רק לנושאים הקבועים בסעיף זה, הקובע כך: (א) מועצת הרשות תקבע, בהתייעצות עם הממונה או לפי הצעתו, אמות מידה והוראות בענין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה ולהבטחתם ברציפות ולאורך זמן, ובלבד שלא יסתרו כל דין אחר. (ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), תקבע מועצת הרשות אמות מידה והוראות בענינים אלה: (1) פרקי הזמן המרביים לחיבורו של נכס למערכת המים ולמערכת הביוב, ולתיקון תקלות במערכות המים והביוב; (2) פרקי הזמן המרביים שבהם רשאית חברה להפסיק אספקת שירותים לצורך תיקון תקלות במערכות המים והביוב, וחובת חברה לתת הודעה מראש על הפסקות מתוכננות; 3) דרכי טיפול של חברה בתלונות של צרכנים. ספק בעיני אם ההוראה הקבועה בסעיף 25, כמו גם הוראות נוספות בסימן ה' שעניינו "החלפת צרכן בנכס", אמנם נכללת באחד מאותם נושאים שלגביהם הוסכמה המועצה להתקין כללים. עניינם של כל אותם נושאים בחובות המוטלות על תאגידי המים בעניין רמת השירות שעליהם לספק לצרכניהם ובעניין טיבו ואיכותו של השירות, להבדיל מעניינים הקשורים בחובותיו של הצרכן. אולם כאמור, איני נדרשת לעניין זה לצורך הכרעה בענייננו. 15. טענה נוספת של המשיבה היא, כי על יסוד נוהל פנימי שלה, שנכנס לתוקף בחודש מארס 2004, חלה חובה על הצרכנים להודיע על החלפת צרכנים בנכס או על שינויים. אולם גם נוהל זה אינו יכול לסייע למשיבה משני טעמים. ראשית לכל, המשיבה לא הגישה נוהל זה, כך שלא ידוע מה נאמר בו, מה נושא הנוהל, ודבר קיומו כלל לא הוכח. כך גם לא הוכח שנוהל זה פורסם בדרך כלשהי ואמנם הגיע לידיעת צרכניה של המשיבה. שנית, בהיעדר סמכות חוקית לחייב צרכנים לשלם עבור צריכת מים ושירותי ביוב שלא צרכו, רק בשל כך שלא דיווחו על שינוי הצרכן המחזיק בנכס, לא ברור תוקפו של נוהל זה, ככל שישנו. כך בכלל וכך במיוחד באשר לחוב המיוחס למבקש. עוד נוסיף, כי לא ירדנו לסוף דעתה של המשיבה בבקשתה להסתמך על פסק הדין בעניין שבת (שניתן על-ידי כבוד השופט ג' ארנברג, והוזכר לעיל). לא רק שאין בפסק הדין כדי ללמד על קיומו של הנוהל הנטען ואף אין בו כדי ללמד על תוכנו, אלא שאין פסק-דין זה עוסק בסוגיה הנדונה של חיוב צרכן בתשלום עבור צריכת שירותי המשיבה, אך בשל כך שלא הודיע שהפסיק להחזיק בנכס. 16. אפילו היינו מקבלים שקיים נוהל כפי שטענה המשיבה ואפילו הייתה מתקבלת טענתה כי נוהל זה תקף - ואיננו מקבלים שני אלו - לא היה בכך כדי לסייע לה. שכן הדבר היחיד שעלה בידיה להראות הוא, שהיא עצמה פעלה בניגוד לנוהל שלקיומו היא טוענת, וכל זאת מבלי שהוכח קיומו. לפי טענת המשיבה, ההודעה על שינוי החזקה בנכס נמסר לה ביום 24.1.2006 ועל-פיו עזב המבקש את הנכס ביום 8.11.2005. בנוסף וכאמור, המבקש אינו חתום על טופס זה. הגם שהמבקש אינו חתום על הטופס והדבר בניגוד לנהלי המשיבה הנטענים, פעלה היא על-פיו לקביעת המועד שבו עזב המבקש את הנכס. כך גם, על-אף שעל-פי רישומיה עזב המבקש את הנכס ביום 8.11.2005, המשיכה היא לחייבו עבור צריכת שירותיה גם לאחר מועד זה (ראו פירוט חיובי המבקש בנספח ב' של תגובת המשיבה) ואף שלחה אליו דרישות תשלום אל כתובת הנכס, שלפי רישומיה אינו מחזיק בו עוד. 17. מכל המובא כאן עולה כי לא עלה בידי המשיבה להראות שהייתה מוסמכת לחייב את המבקש להודיע לה על כך שעזב את הנכס, ואף לא הראתה שהייתה מוסמכת לחייבו גם בגין התקופה שלאחר המועד שעזב את הנכס. המועד שעד אליו חייב המבקש בתשלום למשיבה 18. משהגענו למסקנה שלא חלה חובה על המבקש להודיע שעזב את הנכס, עלינו להשיב לשאלה כיצד יש לקבוע את המועד שרק עד אליו חייב המבקש בתשלום עבור שירותי המשיבה, ואם מועד זה יכול להיות המועד שבו עזב את הנכס בפועל, והודיע על כך למחלקת הארנונה בעיריית ירושלים. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת שהמבקש עזב את הנכס ביום 31.10.2004 ואף אין מחלוקת שהודעה על כך נמסרה למחלקת הארנונה של עיריית ירושלים. כך גם נכתב באופן ברור ומפורש במכתבי המשיבה אל בא-כוח המבקש, שצורפו את כתב התביעה כמפורט לעיל. מכאן שגם לא יכולה להיות מחלוקת שבשלב כלשהו, מידע זה היה בידי המשיבה. 19. כפי שכבר עמדנו על כך, לעניין ארנונה נקבעו הוראות מיוחדות בסעיפים 325 ו-326 בפקודת העיריות, המטילות על מחזיקים בנכסים את החובה לדווח לרשות המקומית על זהות המחזיקים בנכסים ועל שינויים בעניין זה. תכליתן של הוראות אלו כאמור, להעביר את הנטל הכרוך במתן הודעה על שינוי חזקה בנכס אל המחזיק בנכס העוזב אותו. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מסי הארנונה מבלי שתידרש לנהל מעקב אחר כל הנכסים המצויים בתחומה ואחר זהות מחזיקיהם. על תכלית זו עמד בית המשפט בהרחבה בעניין דור אנרגיה ובפסקי-דין שהוזכרו לעיל. עם זאת, כפי שעמד על כך בית המשפט בעניין דור אנרגיה, לצד החובה המוטלת על האזרח לדווח על שינוי מחזיקים בנכס, עומדת גם חובת ההגינות החלה על רשות ציבורית כלפי האזרח. חובה אשר עליה נאמר בין השאר בעניין כי היא מחייבת את הרשות לפעול כלפי האזרח כשם שנאמן פועל כלפי נהנה ומטילה על הרשות הציבורית חובות מוגברות לפעול ובהגינות כלפי האזרח (ראו בין השאר, בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289 (1998), פסקה 22 בפסק-דינו של כבוד השופט י' זמיר, פסקה 1 בפסק-דינו של כבוד הנשיא א' ברק). כן נקבע כי "חובת ההגינות המינהלית - שיסודה במעמדה של הרשות כנאמנה כלפי הציבור - מחמירה יותר מחובת תום-הלב הנדרשת מן הפרט. המידה המחמירה חלה בין אם פועלת הרשות בתחום המשפט האזרחי, ובין אם פועלת היא בתחום המשפט הציבורי" מטילה חובת הגינות זו בג"ץ 4422/92 עפרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד מז(3) 853 (1993) פסקה 12 בפסק-דינה של כבוד השופטת ד' דורנר). כל זאת גם לצד חובת ההגינות החלה על האזרח כלפי הרשות (ראו: דור אנריה; קונטרם). מכאן מסקנת השופטים י' דנציגר וע' ארבל בפסק הדין בעניין דור אנרגיה, כי במקום שבו ידעה הרשות המקומית בפועל על שינוי במחזיקים, לא תוכל לחייב מחזיק שעזב נכס בתשלום ארנונה גם אם לא הודיע לה על כך. כבוד השופט י' דנציגר קבע כי אמנם על הנישום חלה חובה להודיע שהפסיק להחזיק בנכס, אך הוסיף כי "יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה, האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים. ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות או החזקה של נכס מסוים שבשטחה" (שם, פסקאות 34-33). עמדתה של כבוד השופטת ע' ארבל, שהסכימה לתוצאת פסק-דינו של כבוד השופט י' דנציגר, מצמצמת יותר את החובה הנגזרת מחובת ההגינות החלה על הרשות בהקשר זה. לדידה, רק אם בידי מחלקת הארנונה של הרשות המקומית ישנה ידיעה בפועל על החלפת מחזיקים בנכס, לא תוכל עוד להמשיך לחייב בתשלום ארנונה את המחזיק שהפסיק להחזיק בו (שם, פסקאות 9-7 ו-12 בפסק-דינה). כבוד השופטת א' פרוקצ'יה שאף היא הסכימה לתוצאת פסק הדין, חלקה על כך שנסיבות מסוימות יקימו חזקת ידיעה של הרשות בדבר חילופי מחזיקים בנכס. באשר לשאלה אם ידיעה בפועל של מחלקת הארנונה על החלפת מחזיקים תחייב את הרשות המקומית, הותירה את העניין לעת מצוא ("בצריך עיון") (פסקאות 16-12 בפסק-דינה). 20. נמצא אפוא, כי במקום שבו החוק מטיל על האזרח חובה לדווח לרשות על שינוי בזהות המחזיקים בנכס, ניתן יהיה שלא לחייב מחזיק שעזב נכס בתשלום ארנונה לאחר מועד עזיבתו את הנכס, אם הוכחה ידיעה בפועל של מחלקת הארנונה. למסקנה זו הגיע בית המשפט מכוח חובת ההגינות המוטלת על הרשות הציבורית כלפי האזרח ומכוח חובת תום הלב המוגברת החלה עליה. בענייננו כאמור, לא הוכח שבמועד הרלוונטי היה מקור בדין שחייב את המבקש לדווח למשיבה על כך שהפסיק להחזיק בנכס. בנסיבות אלו, על אחת כמה וכמה שחלה על המשיבה החובה שלא לחייב את המבקש לשאת בחוב שהצטבר לאחר שעזב את הנכס, אם ידעה על כך שעזב אותו, או שיכולה הייתה לדעת על כך בנקל. 21. עד חקיקת חוק תאגידי מים וביוב, המידע באשר לזהות המחזיקים בנכסים המצוי במאגרי מחלקת הארנונה של העירייה לעניין חיוב בארנונה, שימש גם לחיוב בתשלומים בגין צריכת מים ושירותי ביוב. עם השינוי בחקיקה, שנטל את הסמכויות בענייני מים וביוב מהרשויות המקומיות והעביר אותן אל תאגידי המים, לא הוסדר נושא עדכון זהותם של מחזיקים בנכסים לעניין חיוב בתשלומים לתאגידי המים. המשיבה טענה, כי בהיותה גוף נפרד מהרשות המקומית, לא הייתה לה גישה אל המידע המצוי במחלקת הארנונה של העירייה ולכן אין לייחס לה ידיעה שהמבקש דיווח לעירייה על עזיבתו את הנכס. לכאורה, יש ממש בטענה זו ואף ספק אם רשאית העירייה להעביר לגורם אחר מידע מעין זה הנמסר לה רק לצרכי גביית ארנונה בהתאם לפקודת העיריות. עם זאת, במקרה שלנו איני נדרשת לדון בשאלה אם כטענת המשיבה, לא יכולה הייתה לדעת על מידע המצוי בידי העירייה. שכן, מהתנהלותה של המשיבה עולה שדווקא כן הייתה לה גישה לנתוני מחלקת הארנונה וכי אף עשתה בהם שימוש. כפי שפורט לעיל, במענה לפניותיו של המבקש, קודם להגשת התביעה הנדונה, הסתמכה המשיבה על נתוני מחלקת הארנונה של העירייה ועל סמך נתונים אלו, שעליהם חזרה בכל שלושת מכתביה, השיבה למבקש. כאמור במכתבה מיום 2.2.2012: "... מבדיקה שערכנו בהתאם לרישומי הארנונה של עיריית ירושלים, מר איבנשיץ החזיק בנכס המתייחס לרחוב החבצלת 19, עד ליום 31.10.2004 ..." (ההדגשה במקור). מכאן אפוא, שהמשיבה יכולה הייתה לדעת מתי עזב המבקש את הנכס וזאת על סמך נתוני מחלקת הארנונה של העירייה. כשם שיכולה הייתה לדעת על כך בעת שהשיבה לפניותיו של המבקש, כך חזקה עליה שיכולה הייתה לדעת על כך בטרם בחרה לנקוט נגדו הליכי גבייה. 22. מכאן אפוא, שלמשיבה ישנה גישה ישירה לנתוני מחלקת הארנונה של עיריית ירושלים - בין אם היא רשאית להשתמש במידע זה ובין אם לאו - והיא אף השתמשה בנתונים אלו בעניינו של המבקש. לפיכך ומאחר שלא הוכח כי במועד הרלוונטי היה מקור בדין שחייב את המבקש לדווח למשיבה על חילופי מחזיקים בנכס, הרי שהמועד המחייב, שרק עד אליו על המבקש לשלם עבור צריכת שירותי מים וביוב, הוא זה הרשום ברישומי הארנונה של עיריית ירושלים. מועד זה הוא כאמור, יום 31.10.2004 שזה המועד שנזכר בתשובות המשיבה לפניות המבקש. (3) המועד שממנו תימנה תקופת התיישנות החוב 23. משהגענו לכלל מסקנה כי המבקש חב בתשלום עבור שירותי המשיבה רק עד יום 31.10.2004, יש לבחון את המועד שממנו תימנה תקופת ההתיישנות. לשם כך יש לבחון אם היה בפעולות הגבייה שנקטה המשיבה כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות, כטענת המשיבה, או שמא אין הדבר כן, כטענת המבקש. 24. כפי שכבר נאמר, אין מחלוקת כי חובות בגין צריכת שירותי מים וביוב מתיישנים בתום שבע שנים ממועד יצירת החוב. זאת כאמור בהיות חובות אלו בגדר "תביעה לקיום זכות" כמשמעה בסעיף 2 בחוק ההתיישנות ובהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין נעמה תייסיר בעניין התיישנות חובות מנהליים. מאחר שמדובר בתובענה ב"שאינו מקרקעין", הרי שעל-פי סעיף 5 בחוק ההתיישנות, התביעה מתיישנת בתום שבע שנים. החוב היחיד שנצבר לחובת המבקש קודם ליום עזיבתו את הנכס הוא חוב מיום 19.4.2004 בסך של כ-155 ₪ עבור "שורות פתוחות חיובים (עירייה)" (חוב שכאמור, לא הובהר בגין מה נוצר), המהווה כ-6% מסך כל החוב המיוחס למבקש. שאר החיובים (בגין צריכת מים, עמלות, מע"מ וריביות), נוצרו לאחר עזיבת המבקש את הנכס, ומן הטעמים שעליהם עמדנו, אין המבקש חייב בתשלומם. חוב זה התיישן כעבור שבע שנים, ביום 18.4.2011. 25. כאמור לעיל, לשיטת המשיבה סך כל חובו של המבקש עומד על כ-2,500 ₪. בגין חוב זה נקטה המשיבה הליכי גביה נגד המבקש ואף הטילה עיקול על חשבון הבנק שלו. מכל מקום, לטענת המשיבה החוב לא התיישן בחודש אפריל 2011, מכיוון שמניין תקופת ההתיישנות נעצר בשל הליכי הגבייה שנקטה עוד בשנת 2006. 26. אין מחלוקת שנקיטה בהליכי גבייה עוצרת את מניין תקופת ההתיישנות (ראו למשל, בג"ץ 7281/09 שרגא רוזנבאום נ' עיריית הרצלייה (2010), פסקאות ב-ה בפסק-דינו של כבוד השופט א' רובינשטיין; בג"ץ 1617/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד נב(2) 542 (1998), פסקה 4 בפסק-דינו של כבוד השופט י' מצא ופסקה 5 בפסק-דינה של כבוד השופטת ד' דורנר; רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל - אגף התנועה (2008), פסקה ו' בהחלטת כבוד השופט א' רובינשטיין). בענייננו, אין מקום לקבלת טענת המשיבה כי היה בהליכי הגבייה שנקטה כדי לעצור את מניין תקופת ההתיישנות. ככל שהדברים אמורים במשלוח דרישות התשלום אל המבקש בשנת 2006, הרי שאלו נשלחו אל כתובת הנכס. לא רק שלא הוכח שדרישות התשלום אמנם נשלחו, אלא שבמועד שנשלחו המשיבה עצמה כבר ידעה שהמשיב עזב את הנכס. שהרי לא רק שכאמור, המשיבה יכולה הייתה לבדוק זאת במחלקת הארנונה בעיריית ירושלים בטרם שלחה את דרישות התשלום, אלא שעוד ביום 24.1.2006 קיבלה הודעה מהמחזיקה בנכס באותה עת, כי החל מיום 8.11.2005 היא מחזיקה בנכס במקום המבקש. כך שבוודאי לא היה כל מקום לשלוח אל המבקש דרישות תשלום אל כתובת הנכס בחודשים מאי ויולי 2006, בעוד שהמשיבה כבר קיבלה הודעה רשמית שהמשיב עזב את הנכס. לפיכך דרישות תשלום אלו לא יכולות היו לעצור את מניין תקופת ההתיישנות. באשר להליכי הגבייה שננקטו בחודש ספטמבר 2011, הרי שלאור העובדה שמניין תקופת ההתיישנות מתחיל בחודש אפריל 2011, הרי שהחוב התיישן בטרם ננקטו הליכי הגביה. לא רק שהחוב התיישן במועד זה, אלא שלאור הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בעניין "הפעלת הליכי גבייה מנהליים לפי פקודת המסים (גבייה)" (מספר הנחייה 7.1002 מחודש פברואר 2012), ראוי היה שלא לנקוט בהליכי גבייה זמן כה רב לאחר המועד שבו יכולה הייתה הרשות המנהלית לגבות את החוב לראשונה. בעניין זה ראוי שהמשיבה תיתן את דעתה להנחיה זו, הקובעת כי יחול שיהוי בהליכי גבייה אם יחלו למעלה משלוש שנים מהמועד שבו יכולה הייתה הרשות המנהלית לגבות את החוב לראשונה (שם, פרק 5. כן ראו לעניין שיהוי גם פרק 3). ד. מסקנות ותוצאה 27. במסגרת התובענה הנדונה חלקו הצדדים בשאלת יישומם של דיני ההתיישנות על נסיבות המקרה הנדון. המסקנות שאליהן הגענו הן כאמור, כי במועד הרלוונטי לעזיבת המבקש את הנכס (אוקטובר 2004), לא היה כל מקור בדין שחייב אותו להודיע למשיבה על הפסקת החזקתו בנכס (וכאמור, איננו נוקטים עמדה בעניין השאלה אם הכללים שנקבעו בעניין זה החל מתחילת שנת 2012 אמנם הותקנו כדין). לפיכך, המועד שבו עזב המבקש את הנכס ושעליו ידעה המשיבה על-פי נתוני מחלקת הארנונה של עיריית ירושלים - נתונים שעליהם הסתמכה - הוא יום 31.10.2004. לפיכך, על המבקש לשאת רק בחובות שנוצרו עד מועד זה. החוב שנוצר עד מועד זה הוא בסכום זעום יחסית (155 ₪) ולא ידענו בגין מה נוצר, ובכל מקרה, מאחר שהחוב נוצר בחודש אפריל 2004, הרי שהתיישן זמן רב קודם לחודש ספטמבר 2011, שאז החלה המשיבה לנקוט נגד המבקש בהליכי גבייה. התוצאה היא אפוא, שהחוב היחיד שאותו יכולה המשיבה לייחס למבקש, התיישן זה מכבר. 28. התוצאה היא אפוא, שהתביעה מתקבלת. 29. באשר לעניין חיוב המשיבה לשאת בהוצאות המבקש, הרי שלשם קביעת סכום ההוצאות שקלתי בין השאר את התנהלותה של המשיבה בעניינו של המבקש. כזכור, בתשובות המשיבה לפניות בא-כוחו של המבקש, טענה היא שהמועד שבו עזב הוא את הנכס היה יום 31.10.2004, אך לטענתה לא חלה התיישנות על חובות המבקש. במסגרת התביעה הנדונה, שינתה המשיבה את טעמיה מן הקצה אל הקצה. באשר למועד עזיבת המבקש את הנכס טענה המשיבה, כי היה זה ביום 8.11.2005, בהתאם למועד שצוין בהודעה על שינוי החזקה בנכס, הגם שאין מחלוקת שהמבקש לא חתום עליה. עוד טענה שחלה חובה על המבקש להודיע לה על מועד עזיבתו את הנכס, הגם שבמכתביה הסתמכה היא על נתוני רישומי הארנונה של העירייה. בנוסף לכל אלו, המשיבה קיבלה שחובו של המבקש עשוי היה להתיישן, אך הפעם טענה שהדרישות לתשלום החוב ששלחה, עצרו את מניין תקופת ההתיישנות וכך גם הליכי הגבייה שנקטה. העלאת הנמקות חדשות בבית המשפט, לאחר שבתשובותיה אל האזרח טענה הרשות המנהלית טענות אחרות, אינה צריכה לשנות מן התוצאה, אך נקיטה בדרך זו מחייבת בחינה חשדנית של טענותיה של הרשות (פסק-דינו של כבוד השופט מ' חשין בבג"ץ 8437/99 רשת גני חב"ד בארץ הקודש נ' שר החינוך, פ"ד נד(3) 69 (2000), פסקאות 34-33). כאמור שם (פסקה 33): "... הנמקה המועלית לראשונה בבית-המשפט ראויה היא כי נקביל פניה בחשד. ואמנם, זו היא ההלכה המקובלת. וכדברי בית-המשפט בע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ [פ"ד מז(1) 667], בעמ' 678: 'בהליכי המינהל הציבורי נתקלים אנו, לעתים, בתופעה שאינה משובבת נפש זו, שבמגעיה עם האזרח אין הרשות מנמקת כיאות החלטת סירוב שהיא עושה ואילו בבית-משפט נמצאים לה לפתע ק"ן טעמים להסבר, לפירוש ולביאור; או שבסרבה לאזרח את מבוקשו מעלה הרשות טעם פלוני להחלטתה (והוא טעם-סר-טעם), ואילו בבית המשפט נמצא לה במפתיע טעם אחר להחלטה, זו הפעם טעם יפה וראוי. וכבר נפסק, ולא אחת, כי בית המשפט יבחן בחשדנות יתרה טעם שנולד לראשונה בהליכים לפניו, ואין זה אלא לשון המעטה וכל מתחיל יבין". עם זאת כאמור שם (בפסקה 34) "אפשר, למשל, כי החשד לא יצא מגדר חשד, ולסופו של דיון ישתכנע בית-המשפט בנכונות הטענה המועלית לפניו" (וראו שם פסיקה בעניין זה). בענייננו, מכל הטעמים שעליהם עמדנו מצאנו כי העובדה שלפתע נמצאו למשיבה "ק"ן טעמים להסבר, לפירוש ולביאור", לא הועילו לה לבסס את חובו של המבקש וכי לא היו בגדר "טעם יפה וראוי". המשיבה הייתה מודעת לחולשת הנמקתה, וכדי להיחלץ מכך, טענה טענות בלתי מבוססות ובין השאר, ביקשה להסתמך על כללים אשר הותקנו רק לאחרונה ונכנסו לתוקף רק בתחילת שנת 2012. נראה כי עובדה זו לא נעלמה מעיני המשיבה, ולא מן הנמנע שמטעם זה בחרה להזכיר בטיעוניה את הכללים מבלי לציין את כותרתם המלאה ותוך השמטת שנת התקנתם (2011). כך גם לא טרחה המשיבה לצרף נהלים פנימיים שעליהם ביקשה להסתמך, ולא נותר לנו אלא לנחש שגם אי צירופם לא היה מקרי. התנהלות מעין זו חמורה במיוחד במקום שבו מדובר בהתנהלות של רשות ציבורית כלפי אזרח וכלפי בית המשפט, ולא נוסיף על כך. 30. בשל כל הטעמים האמורים שעניינם באופן התנהלות המשיבה קודם להגשת התובענה הנדונה ולאחריה וכל זאת בשים לב לגובה החוב שיוחס למבקש - הנמוך יחסית - ולשאר הנסיבות ובהן גם העובדה שהמשיבה מיהרה לעקל את חשבון הבנק של המבקש, בטרם וידאה שדבר קיומו של החוב ידוע לו, מחייבים הטלת הוצאות משמעותיות על המשיבה. המשיבה תישא אפוא בשכר-טרחת בא-כוחו של המבקש ובהוצאות המשפט שהוציא בסך של 15,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. התיישנות חובחובביובהתיישנות