מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התיישנות בקשה להחזר אגרה: שתי העתירות שבכותרת נמחקו לבקשת מגישיהן במועדים שונים במהלך שנת 2003, וזאת בלא שהתקיים בהן דיון לגופם של דברים. בחלוף למעלה משבע שנים לאחר מחיקת ההליכים, הגישו העותרים בכל אחת משתי העתירות בקשה להחזר אגרה. נוכח חלוף הזמן, ביקשתי את עמדת המדינה בנוגע לבקשות האמורות. בתגובתה הודיעה המדינה כי היא מתנגדת לבקשות להחזר אגרה בנימוק המרכזי לפיו הבקשות התיישנו. העותרים מתנגדים לעמדת המדינה בטענה כי נוכח אופיו המנהלי של ההליך ונוכח מהות הבקשה להחזר אגרה, אין תחולה לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות או החוק) ואף אין תחולה לרציונאלים המונחים בבסיס החוק האמור. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דין הבקשות להחזר האגרה להידחות בשל התיישנותן. להלן טעמיי לכך. בקשה להחזר אגרה - המסגרת הנורמטיבית 1. בהתאם לתקנה 23(1) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות החדשות), על העתירות שבכותרת אשר הסתיימו לפני כניסתן לתוקף של התקנות החדשות, חלות תקנות בתי המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות הישנות; התקנות החדשות והישנות יחדיו יכונו להלן: "תקנות האגרות"). היסוד להחזר אגרה במסגרת התקנות הישנות, מצוי בתקנה 15(א) שזו לשונה: "הסתיים הליך בפשרה או בוטל או נמחק על ידי מגישו, הכל לא יאוחר מישיבת קדם המשפט הראשונה, תוחזר האגרה ששולמה, בניכוי הסכום הנקוב בפרטים 8(א) או 8(ב) בתוספת הראשונה, לפי הענין". (לתחולתה של תקנה 15(א) לתקנות הישנות בהליכים המתקיימים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, וכן לשיעור הסכום שיש לנכותו מהאגרה המוחזרת בהליכים אלה, ראו: בג"צ 6490/04 צביח נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פ"ד נט(3) 742 (2005)). יוער כי הסדר מקביל (אף כי לא זהה בפרטיו) לעניין החזר אגרה, קבוע כיום בתקנה 15 בשילוב עם תקנה 6(ב) לתקנות החדשות. 2. בפרשה אחרת עמדתי על תכליתו של הסדר ההשבה של אגרת בית-משפט. ציינתי כי בעוד שהאגרה משקפת את השתתפותו של הפרט המבקש לנהל הליך משפטי, בעלוּת ההליך ובשירוּת המתקבל ממערכת המשפט; הרי תכלית ההוראה בדבר החזר האגרה (בניכוי סכום מסוים) היא ליצור תמריץ לסיום הליכים שלא בדרך של התדיינות בפני בית-המשפט, קרי - בדרך של ביטול / מחיקת ההליך בידי מגישו או בפשרה (לפי תקנה 15(א) לתקנות הישנות) וכן בהעברה לבוררות או בהסדר גישור (לפי תקנה 15 בשילוב עם תקנה 6(ב) לתקנות החדשות). לצד יצירת תמריץ לסיום הליכים באחת מן הדרכים האמורות, נועד ההסדר של החזר האגרה לבטא גם את החיסכון במשאבי המערכת ובזמן שיפוטי עקב סיום ההליך ללא התדיינות לגוף הדברים וללא צורך בהכרעה שיפוטית מנומקת (ראו: ע"א 6802/09 קמינצקי נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה להבים ( 26.1.2011) והאסמכתאות המובאות שם). באותה פרשה, עמדתי על כך שבהתאם ללשונן של תקנות האגרות ולתכליתן, תנאי נוסף להחזר האגרה נעוץ בשלב הדיוני בו הסתיים ההליך. בהתאם לפרשנות המקובלת, האגרה תושב (באופן חלקי) רק אם ההליך הסתיים באחת מן הדרכים שצויינו לעיל, וזאת בטרם נשמעו טענות הצדדים לפני מותב של שלושה שופטים. פרשנות זו מאזנת בין האינטרס של עידוד פשרות והסכמות ומתן ביטוי לחסכון המערכתי בממון ובזמן שיפוטי; לבין האינטרס בדבר השתתפות הפרט בעלות ההליך אותו יזם, במקרים בהם היקף השירות השיפוטי שניתן עד סיום ההליך אינו מצדיק את השבת האגרה (לפרשנות האמורה ולטעמיה, ראו: ע"א 6802/09 קמינצקי הנ"ל, בפיסקאות 5 עד 8).   3. בחינת ההליכים שבכותרת מעלה כי העתירות נמחקו לבקשת מגישיהן, בלא שהתקיים דיון כלשהוא בעניינן ובלא שנדרשה הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. בהתחשב בכך, נראה כי בשתי העתירות התקיימו התנאים המהותיים להחזר אגרה בהתאם לתקנות החלות על העניין. דומה כי אף המדינה אינה חולקת על כך. דא עקא, הבקשות להחזר אגרה הוגשו בחלוף למעלה משבע שנים לאחר שההליכים שבכותרת באו אל סיומם: בבג"צ 9060/03 נמחק ההליך ביום 4.11.2003, ובבג"צ 9736/03 נמחק ההליך ביום 28.12.2003; בשתי העתירות הנ"ל הוגשו הבקשות להחזר אגרה ביום 29.3.2011. על רקע זה, התעוררה לפניי סוגית התיישנותן של הבקשות הנדונות. ההסדר הקבוע בסעיף 2 לחוק ההתיישנות 4. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: 2. טענת התיישנות "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה". ההסדר הבסיסי הקבוע בסעיף 2 הנ"ל הוא כי "תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות". השאלה מהי "תביעה לקיום זכות" נדונה, בין היתר, ברע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית ( 20.6.2010) שם עמד בית-המשפט בהרחבה על פרשנותו הלשונית והתכליתית של הביטוי האמור. באותה פרשה, נקבע כי "תביעה לקיום זכות" בסעיף 2 לחוק ההתיישנות מבוססת על דרישה לקיום זכות מהותית, וזאת אף כאשר לא מדובר בהליך שיפוטי אשר בגדרו מתלבנת מחלוקת בנוגע לעצם החבות או שיעורה. בהתאם לכך, נפסק כי הליך גבייה מינהלי לאכיפת זכות כספית (חוב ארנונה) המתנהל לפני גוף שלטוני, ייחשב "תביעה לקיום זכות" כמוּבנהּ בסעיף 2 לחוק ההתיישנות. יצוין כי מלשון סעיף 2 הנ"ל עולה בבירור כי הסדר ההתיישנות אינו מוביל לביטול הזכות המהותית לגופה, אלא רק ליצירת מחסום דיוני מפני תביעתה. משמעותה של ההתיישנות הקבועה בסעיף 2 לחוק היא, אפוא, דיונית. בשים לב לכך, מדובר בטענת הגנה - בבחינת מגן ולא חרב - ויש להעלותה בהזדמנות האפשרית הראשונה. לשם השלמת התמונה, יוער כי סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות קובע כי התקופה בה מתיישנת "תביעה לקיום זכות" שלא הוגשה עליה תובענה "בשאינו מקרקעין" היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק הנ"ל מוסיף וקובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". 5. בפסיקתו של בית-משפט זה כבר נקבע בעבר כי תכליתו של מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת הליכים, תוך יצירת איזון בין זכויות ואינטרסים של התובע ובהם זכות הגישה לערכאות, לבין זכויות ואינטרסים של הנתבע ושל הציבור בכללותו (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 444 (2003)). בית-משפט זה הוסיף ועמד בפסקי-דינו על הטעמים השונים המונחים בבסיס הסדר ההתיישנות. הטעם האחד נעוץ במישור הראייתי, ועניינו בקושי הניצב בפני נתבע כאשר הוא נדרש לעובדות של מקרה שאירע לפני זמן רב. בהתחשב בקושי האמור, קובע דין ההתיישנות האזרחי מגבלה לגבי תקופת-הזמן בה נדרש אדם לשמור מסמכים וראיות אחרות. הטעם השני נעוץ בהנחה לפיה חלוף הזמן משמיע ויתור של התובע על עילת תביעתו. הטעם השלישי עניינו באינטרס הנתבע לוודאות וליציבות מבחינה כספית-תקציבית. אינטרס זה מצדד בכך שהנתבע יוכל לכלכל צעדיו בהסתמך על ההנחה כי בידו תמונה מלאה, ככל הניתן, בדבר מצבו הכלכלי. בנוסף לכל אלה, ניתן להצביע על טעם רביעי שעניינו באינטרס הכלל כי משאביה היקרים של מערכת השיפוט יוקדשו לעניינים שבהווה, ולא לעיסוק בעניינים שאבד עליהם הכלח. (לפירוט אודות הטעמים השונים המונחים בבסיס הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 2 לחוק, ראו: רע"א 187/05 נסייר הנ"ל, בפיסקה 29 לפסק-דינה של כב' השופטת ברלינר)). תחולתו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות בעניינה של בקשה להחזר אגרה 6. השאלה המרכזית המתעוררת בהליך שלפניי הינה האם דיני ההתיישנות האזרחיים חלים בעניינה של בקשה להחזר אגרת בית-משפט. לשיטת העותרים, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. לטענתם, "ספק רב" - כך לשון התגובה מטעמם - אם ניתן להחיל את סעיף 2 לחוק ההתיישנות שעניינו "תביעה לקיום זכות", בנוגע לבקשה להשבת אגרה שלפי הנטען מהווה הליך מינהלי באופיו. עוד נטען כי הטעמים המונחים בבסיס הסדר ההתיישנות אינם מתקיימים בעניינה של בקשה להחזר אגרה ולפיכך אין הצדקה להחיל את דיני ההתיישנות האזרחיים בעניינה. 7. שקלתי את עמדת העותרים, ובאתי למסקנה כי אין בידי לקבלה. כמו המדינה, אף אני סבורה כי דין ההתיישנות האזרחי חל בנוגע לבקשות להחזר אגרה המוגשות בחלוף למעלה משבע שנים ממועד מחיקת ההליך (הוא המועד בו נולדה העילה להגשת הבקשה להחזר אגרה). אמנם, ההליכים שבכותרת נטועים במשפט המנהלי בהיותם עתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק. עם זאת, ראוי להזכיר כי בקשות להחזר אגרה עשויות להיות מוגשות בסיומם של סוגים נוספים של הליכים המתקיימים לפני בית-המשפט העליון, אשר אינם נטועים במשפט המנהלי ואשר המדינה אינה בהכרח צד ישיר להם (כגון ערעורים אזרחיים). כבר נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה כי לשם קביעת אופיו הדומיננטי של הליך לצורך שאלת תחולתו של דין ההתיישנות האזרחי, אין להסתפק בבחינת הלבוש הפרוצדוראלי של ההליך וסוג הערכאה הדנה בעניין, ויש ליתן משקל הולם גם לתוכן ההליך ולמהות הסעד הנדון במסגרתו (ראו והשוו: רע"א 187/05 נסייר הנ"ל, בפיסקה 22 ואילך לפסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה; עוד ראו והשוו בהקשרים אחרים: ע"א 9863/09 וויריאנט בע"מ נ' מדינת ישראל ( 16.3.2011); ע"א 546/94 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, בפיסקה 71 לפסק-דינה של כב' השופטת נאור ( 20.8.2009)). לפי תפיסתי, בקשה להשבת אגרה בהתאם לתקנות האגרות, עולה בגדר "תביעה לקיום זכות" לפי סעיף 2 לחוק ההתיישנות (לעניין פרשנות הביטוי "תביעה לקיום זכות" ראו: בפיסקה 4 לעיל). במהותה, מהווה בקשה להשבת אגרה דרישה לקיום זכות מהותית בעלת אופי כספי-ממוני, וזאת בהתאם לעילות ולשיעורים הקבועים בתקנות האגרות. הדרישה להשבת האגרה מופנית כלפי המדינה שכן מלכתחילה, אגרת בית-המשפט נגבית בגין השירות שמספקת המדינה באמצעות מערכת בתי-המשפט, ולפיכך כספי האגרה משולמים לקופת המדינה (ראו: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, בפיסקה 3 ( 17.8.2006)). משקיבל בית-משפט זה את בקשת העותרים למחיקת העתירות שבכותרת, קמה לעותרים זכות מהותית לבקש את החזר האגרה בהתאם לתקנות האגרות. זו היא ה"תביעה לקיום זכות" בה מדבר סעיף 2 לחוק ההתיישנות. משנמנעו העותרים מלפעול למימוש זכותם האמורה במשך למעלה משבע שנים לאחר מחיקת עתירותיהם, רשאית המדינה לטעון כי הבקשות להחזר האגרה התיישנו בהתאם לסעיף 2 לחוק. 8. על-פני הדברים, הטעמים המונחים בבסיס הסדר ההתיישנות הקבוע בסעיף 2 הנ"ל, תומכים במסקנה אליה באתי. אמנם, יש ממש בטענת העותרים לפיה הטעם הראייתי אינו בעל עוצמה ממשית בעניינה של בקשה להחזר אגרה. זאת מאחר ששיעורי האגרה קבועים בתקנות, ולפיכך על דרך הכלל המדינה אינה נזקקת לשמירת מסמכים וראיות לעניין בקשות להחזר אגרה (מלבד הרישום הנוגע לעצם תשלום האגרה ומועדה). יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שיתר הטעמים המונחים בבסיס הסדר ההתיישנות האזרחית, חלים בעניינה של בקשה להחזר אגרה. ראשית, היזקקות לבקשה להחזר אגרה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד מחיקת ההליך, פוגעת באינטרס לוודאות וליציבות תקציבית של מי שנדרשת להחזר הכספים (קרי- המדינה שכספי האגרה שולמו לקופתה). העדר מגבלת-זמן להגשת בקשות להחזר אגרה, יוביל לתוצאה לפיה יקשה על המדינה לדעת את היקף חובותיה הכספיים בהקשר זה. שנית, הגשת בקשה להחזר אגרה בחלוף למעלה משבע שנים מאז מחיקת ההליך, עשויה להצביע על כך שיוזם ההליך ויתר על זכותו להשבת האגרה לידיו. יוער כי העותרים בהליכים שבכותרת לא סיפקו כל הסבר לעיכוב של למעלה משבע שנים בהגשת הבקשות שלפניי. שלישית, חל האינטרס הציבורי לפיו בית-המשפט יימנע מהשקעת זמן שיפוטי יקר בעניינים שעבר זמנם, בהתחשב בכך שיוזם ההליך שקט על שמריו במשך למעלה משבע שנים ונמנע משך אותה תקופה מהגשת בקשה להחזר אגרה. לגישתי, משקלם המצטבר של הטעמים האמורים מוביל למסקנה כי אין הצדקה להותיר את המדינה חשופה לבקשות להחזר אגרה ללא מגבלת זמן. ליוזם ההליך עומד פרק זמן של שבע שנים מעת סיום ההליך, כדי להגיש בקשה להחזר אגרה (בהנחה שמתקיימים התנאים הקבועים בתקנות האגרות). המדינה רשאית לצפות כי בחלוף התקופה האמורה, היא לא תיחשף עוד לדרישה להחזר האגרה. אמת, חסימת בקשה להחזר אגרה בטענת התיישנות, פוגעת באינטרס של יוזם ההליך לקבל לידיו את כספי האגרה ששילם (בניכוי הסכום הקבוע בדין). יתכן כי במידה מסויימת עלולים להיפגע גם האינטרסים המונחים בבסיס ההסדר של החזר אגרה (ראו: בפיסקה 2 לעיל). יחד עם זאת, עוצמת הפגיעה באינטרסים אלה אינה שקולה כנגד הצורך להגן על האינטרסים האחרים עליהם עמדתי, ובהם: האינטרס לוודאות וליציבות תקציבית של המדינה שלקופתה משולמת אגרת בית-המשפט; השאיפה להימנע מבזבוז זמן שיפוטי בעניינם של חובות כספיים ישנים; וכן התפיסה לפיה אי הגשת בקשה מתאימה במשך שנים ארוכות לאחר סיום ההליך במסגרתו שולמה האגרה, מצביעה על ויתור מצד יוזם ההליך על החזר הכספים הנדונים. שיקולים אלה תומכים במסקנה לפיה הזכות להחזר אגרה אינה עדיפה על-פני זכויות כספיות אחרות, וכי גם בעניינה יש להחיל את דיני ההתיישנות האזרחיים. 9. בהתייחס לטענות העותרים, אני רואה להוסיף כי העובדה שבקשה להחזר אגרה מופנית כלפי המדינה, אין בה כשלעצמה כדי למנוע את תחולתו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות. ראשית, סעיף 28 לחוק ההתיישנות קובע בבירור כי הוראות החוק יחולו גם על המדינה. שנית, בית-משפט זה כבר פסק בעבר כי תכליותיו של מוסד ההתיישנות ישימות גם בנסיבות בהן רשות מינהלית היא הנתבעת (קרי- מי ש"התביעה לקיום זכות" כמובנה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות מופנית לגביה). (ראו: רע"א 187/05 נסייר הנ"ל, בפיסקה 36 והאסמכתאות המוזכרות שם; עוד ראו והשוו: ע"א 9863/09 וויריאנט הנ"ל, בפיסקה 14 ( 16.3.2011)). לשם שלמות התמונה אוסיף ואציין כי בנסיבות המקרה דנן, העלתה המדינה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שניתנה לה במסגרת הגשת התגובה מטעמה, וזאת כטענת הגנה מפני הבקשות להשבת אגרה שהגישו העותרים. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי העלאתה של טענת ההתיישנות על-ידי המדינה כמגן מפני הבקשות להחזר אגרה, לקתה בחוסר הגינות, בחריגה מהותית ממתחם הסבירות או בפגם קיצוני אחר ההופכים את העלאת הטענה ל- "לא ראויה" כנטען על-ידי העותרים (ראו והשוו: בג"צ 853/10 חברת שדמות הדרום בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום ( 27.7.2010)). בהמשך לדברים האמורים יוער כי במקביל להגשת הבקשות להחזר אגרה בשתי העתירות שבכותרת, הוגשה גם בבג"צ 6445/03 בקשה להחזר אגרה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד מחיקת ההליך. עם זאת, בנסיבות אותו מקרה, ביקשו העותרים להשיב לידיהם את האגרה כבר בעת הגשת הבקשה למחיקת העתירה ביום 12.8.2003. מסיבה לא ברורה, לא טופלה הבקשה הנ"ל בסמוך למועד הגשתה, והיא הוגשה שוב בחלוף למעלה מ- 7 שנים ממועד מחיקת ההליך. מאחר שהבקשה להחזר אגרה הוגשה בשעתו בד בבד עם הבקשה למחיקת העתירה, הסכימה המדינה להחזר האגרה כיום על-אף חלוף הזמן מעת מחיקת ההליך, ונמנעה ברוב הגינותה מלהעלות טענת התיישנות באותה פרשה (ראו: החלטתי בבג"צ 6445/03 הנ"ל מיום 15.8.2011). נסיבות כאמור אינן מתקיימות במקרים שלפניי. בשים לב לכך, אין לומר כי עמידתה של המדינה על טענת ההתיישנות בשתי העתירות שבכותרת, היא בלתי הוגנת או חורגת ממתחם הסבירות.   10. סיכומם של דברים; משחלפו למעלה משבע שנים מאז מחיקת העתירות שבכותרת ועד להגשת הבקשות להחזר אגרה מטעם העותרים, דין טענת ההתיישנות שהעלתה המדינה להתקבל. יוער כי נוכח המסקנה האמורה, לא ראיתי להידרש לטענה הנוספת שהעלתה המדינה בתגובתה לעניין השיהוי בהגשת הבקשות להחזר אגרה. (להבדלים שבין מוסד ההתיישנות למוסד השיהוי, וכן ליחס שבין דיני ההתיישנות והשיהוי האזרחיים לבין דיני השיהוי במשפט המנהלי, ראו: פסק-דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ברע"א 187/05 נסייר הנ"ל). אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים האמורים, הבקשות להחזר אגרה בהליכים שבכותרת נדחות בשל התיישנותן. אין צו להוצאות.החזר אגרת בית משפטאגרההתיישנות