מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא התחשבות במצב נפשי בענישה על עבירת רצח: א. פתח דבר הנאשם הורשע, בתום שמיעת ראיות בעבירת רצח בכוונה תחילה לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). הסוגיה בה נדרשנו להכריע הינה האם יש לגזור על הנאשם עונש מאסר עולם, כעונש החובה הקבוע בחוק לצידה של העבירה בה הורשע, או שמא ענישה מופחתת, בהתאם לתנאי סעיף 300א(א) לחוק העונשין. ב. הכרעת הדין כעולה מהכרעת הדין, הנאשם רצח את מדינה סמונדייב - זכרוב ז"ל (להלן: "המנוחה"), עימה התגורר עובר לרצח יחד עם שלושת ילדיהם הקטינים בפרדס חנה. בתמצית בלבד אציין כי ביום הרצח, מששבה המנוחה לביתה, בא הנאשם עימה בדברים בעת שהייתה בחדר הילדים. לאחר חילופי דברים בין הנאשם למנוחה, ביחס לחשדותיו כי המנוחה בוגדת בו, ביצע הנאשם את מעשה הקטילה, באופן שחנק אותה למוות, הטיח את ראשה ברצפה עד כדי גרימת 3 חבלות בגולגולתה, דקר אותה בבטנה וביצע חתכים לאורך פניה. לעניין קיומו של היסוד הנפשי קבענו, כי ללא ספק עלה מן הראיות כי הנאשם התכוון להמית את המנוחה וכי פעל מתוך רצון להשיג מטרה זו. כך, כעולה מהודאתו המפורשת ומהאופן היסודי והאכזרי בו קיפח את חייה והמניע שהיה לו לרציחתה. במהלך הדיון בעניינו, הכחיש הנאשם כי החליט/התכוון להמית את המנוחה, ועל מנת לתמוך טענותיה בעניין זה, הפנתה ההגנה לחוות דעת פסיכיאטרית שהוגשה מטעמה (נ/2), ואשר נערכה ע"י ד"ר שובל, שגם העיד בעניין. לצד חוות דעתו של ד"ר שובל, הוגשה גם חוות דעתה של הפסיכולוגית, גב' מיריי דנון, אשר ערכה לנאשם את המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים, עליהם התבסס ד"ר שובל בחוות דעתו. ד"ר שובל הסיק, כי הנאשם סובל מ"פגיעה מוחית אורגנית" אשר פגמה ביכולתו לשלוט בדחפיו. ראוי לציין, כי כבר באותה עת סבר ד"ר שובל כי יש לגזור על הנאשם ענישה מופחתת, לפי סעיף 300א לחוק העונשין. מסקנותיו של ד"ר שובל לא התקבלו על ידינו, לאור פגמים וסתירות שפורטו בהרחבה בהכרעת הדין, כאשר כאמור קבענו, כי התגבשה אצל הנאשם כוונה להמית את המנוחה. ההחלטה להמית הוכחה ע"י הודאתו של הנאשם, שנמצאה כקבילה, ונתמכה בחיזוקים רבים מחומר הראיות. הודאתו כללה פרטים מוכמנים רבים ואומתה ע"י ראיות חיצוניות אשר היוו אף יותר מ"דבר מה נוסף". כפי שפורט בהכרעת הדין. גם אופן הקטילה העיד על כוונת הקטילה של הנאשם. כן קבענו, כי הנאשם הכין עצמו להמתת המנוחה בכך שחנק אותה דקות ארוכות, הפילה לרצפה עובר לחניקתה ואז המשיך לחנוק אותה דקות נוספות. לאחר מכן, פנה למטבח, הצטייד בסכין ש"חותך טוב" כדבריו, ל"וידוא" הריגתה. לא מצאנו כמהימנה את טענת הנאשם ל"התגרות" המנוחה בו, בהיותה "טענה כבושה", הנעדרת תמיכה כלשהי בחומר הראיות. ציינו, כי גם לו היינו מקבלים את גרסתו - אין הדבר מהווה קנטור כנדרש בחוק ובהלכה הפסוקה. בהכרעת הדין קבענו, כי הנאשם פעל באופן מחושב ומאורגן וזאת בשל חשדותיו במנוחה, ואף גיבש תכנית כיצד לתפוס אותה "על חם". כן דחינו את טענות הנאשם ל"הגנה מן הצדק" ולמחדלי חקירה וקבענו, כי גם לו היינו מקבלים את הפגמים הנטענים ע"י ההגנה- אין בהם כדי קיפוח הגנתו של הנאשם וכן כי אין בפגמי החקירה הנטענים ע"י ההגנה כדי לפסול את הודאתו של הנאשם. ג. חוות הדעת הפסיכיאטריות בעניינו של הנאשם בעניינו של הנאשם הוגשו כאמור חוות דעת פסיכיאטריות, על מנת לתמוך בבקשה להטלת ענישה מופחתת על הנאשם. ד"ר גל שובל הגיש חוות דעת משלימה (ב/2) (להלן: "חוות הדעת המשלימה") לחוות דעתו הראשונה (נ/2). כזכור, בחוות דעתו הראשונה הסיק ד"ר שובל כי הנאשם סובל מתפקוד קוגניטיבי ונוירו פסיכולוגי לקוי ביותר ולדבריו, ממצאיו באבחון אופייניים להפרעה מוחית אורגנית. בחוות הדעת המשלימה הסיק ד"ר שובל מסקנות דומות לאלה שהוצגו בחוות דעתו הראשונה וקבע כי הנאשם סובל מ"פגיעה אורגנית קוגניטיבית" (נ/2). חוות הדעת המשלימה הוגשה מבלי לבדוק בשנית את הנאשם, תוך ניסיון ליתן מענה לקביעות בית המשפט בהכרעת הדין, שנקבעו תוך דחיית האמור בחוות דעתו הראשונה. בין השאר, ניסה ד"ר שובל לספק מענה לסתירות שעלו מחוות דעתו הראשונה, אליהן התייחסנו בהכרעת הדין. לשם כך צירף ד"ר שובל לחוות דעתו המשלימה מסמך ערוך ע"י ד"ר מיריי דנון, הפסיכולוגית הקלינית אשר ערכה לנאשם את המבחנים הפסיכולוגיים עליהם התבסס בחוות דעתו (ב/1). ד"ר דנון, במכתבה, כמו גם בעדותה בפנינו, פירטה את המבדקים שערכה לנאשם על מנת לבסס את מסקנותיה, אשר שימשו כבסיס לחוות דעתו של ד"ר שובל. כמו כן הסבירה, כי המליצה לערוך לנאשם מבחנים נוירופסיכולוגיים, אך ציינה, כי לדעתה המבחנים שערכה, מצביעים כשלעצמם על פגיעה אורגנית אצל הנאשם ו"נותנים תמונה ברורה של הבעיות האלה" . עם זאת, כעולה מהתייחסותה, חלק מן המבחנים המשמעותיים לאבחונו של הנאשם לא ניתנים לביצוע עקב קשייו של הנאשם בשפה העברית. מבחנים אחרים, ברובם אינם נותנים אלא אינדיקציה בלבד, ואינם אמינים כמו המבחנים המילוליים. ד"ר דנון סיכמה בעדותה בפנינו, כי הנאשם כשיר לדעתה לעמוד לדין, מבדיל בין טוב לרע, ואולם כלשונה: "כל הקונסטלציה האישיותית שלו כן מצדיקה לבחון הפחתת עונש" (ר' עמ' 299 לפרו'). כמו כן, הגישה ההגנה לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית, שנערכה לנאשם לאחר מתן הכרעת הדין, ביום 17.8.11 (ב/3) ע"י ד"ר איליה רזניק, אשר גם העיד על חוות דעתו בפני בית המשפט. חוות הדעת, שנערכה הפעם בשפת אמו של הנאשם, מייחסת גם היא לנאשם "פגיעה מוחית אורגנית" ומסתמכת, בין השאר, על תוצאות בדיקה נוירוקוגניטיבית, אשר בוצעה לנאשם ע"י ד"ר יהודה פולק, שהעיד בפני בית המשפט ביום 13.2.12. ד"ר רזניק, אשר בפניו עמדו גם חוות הדעת של ד"ר שובל ושל ד"ר דנון, ייחס לנאשם היסטוריה של פגיעות ראש חוזרות, ללא אבחון בעבר, לגביה הסיק בעיקר מתשאול של בני משפחת הנאשם. לדעתו, סובל הנאשם מ"הפרעה מוחית עם לקות נוירו-פסיכולוגית חמורה, כולל חוסר יכולת שליטה עצמית" (שם, בעמ' 13). עם זאת, ציין ד"ר רזניק, כי הנאשם "עדיין היה מסוגל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לבין אסור" (שם, בעמ' 12) אך טען כי היה לו קושי לשלוט על מעשיו. ד"ר רזניק הסיק, כי בנאשם מתמלאים תנאי החוק להפחתה בעונשו. ד. טיעוני באי כוח הצדדים לשיטת ב"כ הנאשם, מצבו הנפשי והקוגניטיבי של הנאשם בזמן הרצח ובסמוך לפניו, מביא אותו בגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, ומשכך, יש להקל בעונשו ולהימנע מלגזור עליו עונש מאסר עולם הקבוע בחוק לצידה של עבירת הרצח. כתימוכין הופנינו לחוות דעת מומחי ההגנה, מהן עולה, כי הנאשם סובל "מליקוי בכושרו השכלי, שמקורו בפגיעה אורגנית, מפאתה ניזוקו משמעותית תפקודיו הניהוליים של הנאשם, האחראים על בקרת התנהגות, וויסות וניהול עצמי". בכך הוגבלה, כך נטען, יכולת הנאשם להימנע מביצוע העבירה או להבין את משמעות מעשיו. בהתייחס לטענות התביעה נגד האמור בחוות דעת מומחי ההגנה, נטען, כי הדרך להתמודד עם ממצאים אלה הינה בהבאת חוות-דעת נגדית, ומשנמנעה התביעה מלעשות כן "חדלה", כלשונן, מלטעון טענות כנגדן. עוד הובהר, כי אין מחלוקת בדבר הבנת הנאשם את המעשה ותוצאותיו בסמוך לאחר הביצוע. עם זאת הודגש, כי הליקוי הנטען הוא שהגבילו בעת המעשה. לטענת ההגנה, על אף שמדובר בפגיעה אורגנית ממושכת, הרי היא מוצאת את ביטויה רק במצבי קיצון. על כן, לא קיימות עדויות למצבים דומים בחיי היומיום של הנאשם. ביחס לפער בין ההתרשמות מתפקודו של הנאשם בחיי היומיום לבין קביעות מומחי ההגנה, נטען, תוך הפנייה לחוות הדעת, כי המדובר בהפרעה שבאה לידי ביטוי רק במצבי קיצון כדוגמת המצב שהוביל את הנאשם למעשה הרצח הנידון. לעניין זה, לשיטתן, קיימת התאמה בין קביעות המומחים לעניין מצבו של הנאשם בעת הרצח לבין התנהגותו בפועל ביום הרצח. מנגד, טענה ב"כ המאשימה, כי אין להפחית מעונש הנאשם, מאחר ואינו סובל מ"ליקוי בכושרו השכלי" על פי הגדרתו בסעיף 300א לחוק העונשין, הנאשם הבין את מהות מעשיו, את הפסול בהם ויכול היה להימנע מעשייתם, וכי לא הרים את הנטל המוטל על כתפיו להוכיח כי בא בגדרי ענישה מופחתת. לצורך האמור לעיל הפנתה ב"כ המאשימה לאופן התנהלות הנאשם עובר לקטילת המנוחה ובלשונה, ציינה כי המדובר: "באדם שיכולותיו הקוגניטיביות תקינות... אשר ניהל חיים נורמטיביים ביסודם, עבד לפרנסתו, היה בעל משפחה ובה שלושה ילדים, היה דומיננטי בהתנהלות המשפחתית על היבטיה השונים, קיים קשרים עם המשפחה המורחבת ולא הובאה ראיה כלשהי לכך שסבל מקושי קוגניטיבי ו/או תפקודי ו/או התנהל באופן המרמז על קושי של ממש לשלוט בדחפים אלימים" (ר' עמ' 2 לסיכומי המאשימה). בהתייחס לחוות דעת ההגנה, לפיהן מתקיימים בנאשם תנאי סעיף 300א לחוק העונשין, טענה ב"כ המאשימה, כי נפלו בהן מספר פגמים מהותיים ומשכך, אין להתבסס עליהן בסוגיית הענישה המופחתת. לעניין זה טענה, בין השאר, כי בפני המומחים היה מסד עובדתי חלקי, לא מבוסס ולא מדויק, שכן לא הכירו במידה המתבקשת את הראיות המרכזיות שהובאו במהלך המשפט, אף שהן הכרחיות לשם עריכת חוות דעת מבוססת. עוד טענה, כי עובדה זו באה לידי ביטוי בפועל, במסקנות שאינן מדויקות, ולעיתים אף אינן עולות בקנה אחד עם העובדות הידועות לגבי הנאשם ולעיתים חוות הדעת אף אינן מתיישבות אחת עם השנייה. לעצם הגשתן של חוות הדעת, מצאה באת כוח המאשימה פגם בכך שהוגשו אך ורק חוות דעת פרטיות מ"טעמו" של הנאשם. לטענתה, היה מקום כי יופנה ע"י ההגנה להסתכלות פסיכיאטרית אצל הפסיכיאטר המחוזי, לדוגמא, לשם הוכחת טענותיה. יצוין בהקשר זה, כי טענה דומה הפנו באות כח הנאשם נגד המאשימה, לטענתן היה על התביעה להביא להעמדת הנאשם לבדיקה ע"י הפסיכיאטר המחוזי להסתכלות מקיפה (עמ' 15 לסיכומי ההגנה). ב"כ המאשימה ציינה את העובדה, כי בהכרעת הדין לא קיבל בית המשפט את ממצאי חוות דעתו של ד"ר שובל ולטענתה, אין גם בחוות דעתו המשלימה, אשר הוגשה לצורך הטיעון לענישה מופחתת, כדי לשנות ממסקנה זו. עוד טענה באת כח המאשימה כי מהשוואת עבודת ד"ר שובל לעבודת ד"ר רזניק, אשר גם מטעמו הוגשה חוות דעת בעניינו של הנאשם, ניתן ללמוד כי זה האחרון סבר כי יש להפנות את הנאשם לאבחון נוירופסיכולוגי ואף עשה כן, דבר שלא נתבצע ע"י ד"ר שובל - ובמילותיה, יש בכך כדי להוות "ביקורת סמויה". יתרה מזו, ב"כ המאשימה ציינה כי אף אם נקבע כי הנאשם נכנס בגדרי סעיף 300א לחוק הנ"ל, הרי אין הכרח לגזור עליו ענישה מופחתת והדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. ה. דיון כללי- התנאים לענישה מופחתת בעבירת הרצח: סעיף 300א לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לגזור על מורשע בעבירת הרצח עונש מופחת מעונש מאסר העולם הקבוע בצד עבירת הרצח. "סעיף 300א לחוק העונשין מבקש לאזן בין הצורך להטיל עונש מרבי על כל מי שמורשע בעבירת רצח ופוגע בערך קדושת החיים, ובין מצבים חריגים של הפרעה נפשית חמורה, ליקוי בכושרו השכלי, מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת וכן מצבים בהם חרג הנאשם במידה מועטה בלבד מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, המצדיקים ענישה מופחתת ככל שהם קשורים בקשר סיבתי למעשה הרצח. הוראת החוק יוחדה לעבירת הרצח משום שזוהי עבירה חריגה בחוק העונשין במובן זה שלבית-המשפט אין כל שיקול דעת בגזירת העונש- בניגוד לגזירת העונש בעבירות אלימות חמורות אחרות הגם שהובילו לתוצאה של המתה - והסעיף מטיל על בית המשפט חובה לדון נאשם שהורשע בעבירת רצח לעונש של מאסר עולם". (מ. אדד וח. חימי "עבירות אלימות: מחלות נפש, הפרעות נפשיות, הפרעות אישיות ומה שביניהן, והשפעתן על האחריות הפלילית" סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית 149, 166 (ד.יגיל ומ. זכי עורכים, 2011). במסגרת סעיף 300א לחוק העונשין, ניתן לבית המשפט שיקול דעת להתחשב במצבו הנפשי או בליקוי בכושרו השכלי של נאשם ולהפחית מעונש החובה שבחוק (מאסר עולם), מבלי לגרוע מאחריותו הפלילית, כפי שצויין בהלכת מאירוב: "ההוראה נתפסת כמעניקה מעין "סעד מן הצדק" במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על רוצח כעניין שבחובה (פרשת זורבליוב, 558; פרשת שמן, 296; ע"פ 8198/96 עטיה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1196, 1197; פרשת ברדה, שם). משכך, נדרש כי מידת הפגיעה הנפשית, בה לוקה הנידון עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי, תחסר אך במעט מזו של בעל "חסר יכולת של ממש", ותכוון אל מי ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" (פרשת מליסה, 67; פרשת דניאל, שם)."(ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, ( 16.11.2006)). תנאי סעיף זה, דומים הם לתנאי סייג היעדר שפיות הדעת, אלא שתחת "מחלה שפגעה ברוחו" נדרשת "הפרעה נפשית חמורה", או "ליקוי בכושרו השכלי" ותחת "חסר יכולת של ממש" קיים מבחן מקל יותר אשר דורש הגבלת יכולת "במידה ניכרת" (ראה: ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל הנ"ל, והשווה גם ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 245, 251 (1997); ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 854, 861-860 (2002)).   הכניסה לגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, קשה היא, ושמורה למקרים חריגים, נדירים ויוצאי דופן. עמד על כך בית המשפט העליון בעניין ארשיד:   "גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא "בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעבירת רצח" (עניין פרישקין, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817, 824 (2004))" (ע"פ 5253/07 ארשיד נ' מדינת ישראל ( 22.12.2008), וראה גם מאמרם של מ. אדד וח. חימי לעיל, בעמ' 167). מתוך כך, וכפי שמלמד סעיף 300א, על המבקש לזכות בענישה מופחתת לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי"; (ב) הגבלה ניכרת של יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או להימנע מעשיית המעשה; (ג) קשר סיבתי בין השניים (ראו: עניין מאירוב הנ"ל, ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 69 (2000); וכן עניין ארשיד הנ"ל).   כמו כן, ובניגוד לאופן הוכחת סייג לאחריות פלילית, הנטל להוכיח את קיומם של תנאים אלו מוטל על הנאשם, וזאת ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ראו: ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 ( 7.2.2008); וכן עניין ארשיד הנ"ל). מהכלל אל הפרט אני קובע כי, אף לא אחד מתנאי החוק לענישה מופחתת מתקיים בנאשם. היעדר "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי" בחוות דעתו המשלימה, חזר ועמד ד"ר שובל על מסקנותיו מחוות דעתו הראשונה, אשר אליה התייחסנו בהכרעת הדין. ד"ר שובל ביקש לייחס לנאשם ליקוי שכלי, אשר לדבריו "בא לידי ביטוי קיצוני בנסיבות קיצוניות" (ב/2, בעמ' 2), ואשר הגביל את יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להימנע מהמתת אשתו. יוער, כי בהכרעת הדין קבענו, כי איננו מקבלים את ממצאי חוות דעתו של ד"ר שובל. כזכור, לא קיבלנו את חוות דעתו בשל חוסר הקוהרנטיות שלה, מתוך כך שאינה מתיישבת עם יתר הראיות שהוצגו בפני בית המשפט ולאור העובדה שהכילה סתירות רבות (ר' עמ' 57 להכרעת הדין). כן קבענו, כי דבק בחוות הדעת פגם עקרוני, שכן ממצאיה התבססו על מבחנים פסיכולוגיים שערכה ד"ר דנון, אשר לא נתנו את היחס והמשקל הראוי לקשיי השפה של הנאשם ולבעיות התקשורת שנבעו מכך. יצוין, כי גם בחקירתה הנגדית, משפירטה ד"ר דנון את המבחנים שערכה לנאשם, סייגה את אמינותם לאור קשיי השפה בהם נתקל הנאשם, אשר לא נעזר בתרגום לצורך המבחנים. בין השאר, הסבירה ד"ר דנון כי מבחנים אחרים שנערכו לנאשם, אשר אינם תלויים בידיעת השפה העברית, הינם בחלקם לא "אמינים" מספיק על מנת לעמוד לבדם בבסיס חוות הדעת. זאת, למעט מבחנים אחדים כמו מבחן ה"בנדר" שלא בודק מיומנויות שפה, ומבחן ה"רורשך" שהניב "תוצאות של אדם פגוע מאוד מבחינה קוגניטיבית, אורגנית, תפקודית ורגשית" (ב/1, בעמ' 2). לאור האמור, משקבענו בהכרעת הדין שאיננו מאמצים את מסקנותיו של ד"ר שובל ומשלא הוצגו טיעונים משכנעים לכך שיש לקבלן, הרי שאין כל הצדקה לקבלן בשלב זה. זאת ועוד, לא הועלה בפנינו טיעון המוסיף או מחדש על האמור בחוות הדעת המקורית, הנאשם לא נבדק שוב ולכן אין בכך כדי לשנות מן המסקנה אליה הגענו בהכרעת הדין. יתרה מכך, כפי שעולה מתשובותיה של ד"ר דנון לשאלות בית המשפט, אין התאמה בין קביעתה כי הנאשם מתקשה לתפקד בפעולות היומיום (ת/66, בעמ' 2) לבין העולה מן העובדות לגבי תפקוד הנאשם. כך לעניין פעולות הנאשם ביום הרצח, עובר לקטילת המנוחה - לקיחת בנו לרופא, ואף לאחריו - ניקוי הסכין, נעילת הבית, לקיחת ילדיו לאחותו - פעולות המעידות על תפקוד מלא. קביעותיה של ד"ר דנון מנוגדות לחלוטין לתיאור התנהלותו של הנאשם ביום הרצח. באופן ברור, הערכתה של ד"ר דנון אינה עולה בקנה אחד עם היעדר אינדיקציה כלשהי בעבר למגבלה בכושר השכלי של הנאשם ותפקודו התקין בכל תחומי החיים- כבעל וכאב לילדיו, כשכיר בעבודה קבועה וכמקיים חיים רגילים ונורמטיביים ללא כל תיעוד המצביע אחרת. סתירות מהותיות אלה העולות מחוות דעתה של ד"ר דנון, פוגמות בחוות דעתה וכן בחוות דעתו של ד"ר שובל אשר התבסס עליה. האמור לעיל מקבל משנה תוקף מקום שד"ר דנון לא נחשפה כלל לחומר החקירה בתיק, כפי שהיא מאשרת בעדותה (ר' עמ' 276 לפרו'). מן הפערים המתוארים לעיל בין חוות הדעת למה שידוע לגבי הנאשם- ניכר כי בפועל נפגמה מהימנותה של חוות הדעת כתוצאה מכך, ובפרט, כאשר הרקע לחוות הדעת היו דבריו של הנאשם, אשר לא חשף פרטים רבים ביחס לרצח. כאמור, גם ד"ר רזניק, בחוות דעתו, ייחס לנאשם פגיעה מוחית אורגנית. ד"ר רזניק תיאר בחוות דעתו היסטוריה של פגיעות ראש חוזרות, ללא אבחון בעבר. מסקנתו, הינה כי הנאשם: "סובל מהפרעה מוחית אורגנית ממושכת... ממקור רב מוקדי, כי במשך חייו מוחו ספג פגיעות (בעוצמה ובחומרה שונים), אשר הביאו ביחד עם סביבה דלה ונתוני אישיות מולדים להתפתחות איטית ובהדרגה במשך שנים (מילדות ועד גיל 25), גרמו לחוסר יכולת קוגניטיבית/ שכלית...בנוסף, קיים חשד סביר שעל רקע הפרעה מוחית אורגנית והפרעה אישיותית וולדימיר פיתח הפרעת אישיות אורגנית... אשר מלווה, כמו תסמונת האונה הפרונטאלית, בעיקר והפרעות בשליטה בעצמית וקושי רב בצפייה בתוצאות התנהגות..." (שם, בעמ' 11-12). בין השאר, התבסס ד"ר רזניק בחוות דעתו על ראיונות שערך עם בני משפחתו של הנאשם, ועל מכתב שסיפקו לו בני המשפחה מבית חולים במדינת דגסטאן, שם לדבריהם (וכך על פי המכתב) אושפז ממושכות בילדותו עקב דלקת קרום המוח. ד"ר רזניק הסיק, בין השאר, כי מחלת ילדות זו הותירה נזק מוחי אצל הנאשם (ב/3, בעמ' 4, עמ' 324 לפרו'). אציין, כי האמור לא הוכח בפנינו ולא הוצג בפנינו כראיה, ואינו אלא פן אחד בהתרשמותו של ד"ר רזניק. לעניין זה אף ציינו באות-כוח הנאשם בסיכומיהן: "במידע הבסיס אותו תרמו אחיות הנאשם אין כדי לבסס טענת הנאשם בדבר עמידתו בתנאי סעיף 300א', כטענת המאשימה, אלא כדי לסייע לד"ר רזניק לנסות לשפוך מעט אור על מקורות אפשריים להיווצרות הפגיעה המוחית ממנה סובל הנאשם" (שם, בעמ' 24). למעשה, ד"ר רזניק הסתמך על ממצאיו הקליניים של ד"ר פולק, בעוד זה האחרון הסיק כי הנאשם סובל מהפרעה מוחית אורגנית, אותה הגדיר כבעלת מאפיינים של תסמונת פרה-פרונטאלית, המתבטאת במאפיינים של קושי בוויסות כעס ובשליטה עצמית במצבי קיצון. משעומת ד"ר רזניק בעדותו, עם העובדה שרשמיהם של אנשים שונים מהנאשם (כגון אחיותיו, עמית לעבודה) הינה כי הנאשם אינו נוהג להתפרץ או להגיב באופן אימפולסיבי - דבר שאינו עולה בקנה אחד עם אבחנתו, הסביר, כי להבנתו, זהו בדיוק מה שמאפיין את הנאשם - שהתנהגותו לא באה לידי ביטוי אלא במצבי קיצון, כמו המצב שהוביל אותו לרצח המנוחה. איני מקבל אבחנה זו, מקום שאין לה אחיזה בממצאים העובדתיים המונחים בפנינו, כאשר לאורך כל שנותיו לא היה רמז לנטייתו זו, וכן שלא נחשף מעולם למצב קיצון שהוביל אותו להתנהגות אימפולסיבית כזו. לעניין אופייה של ההפרעה הנטענת כ"מזדמנת", וככזו אשר לא מצאה ביטוי בהתנהגות הנאשם אלא בזמן הרצח ביקשו באות כוח הנאשם לטעון בסיכומיהן, כי טיב ההפרעה הוא שעומד במוקד העניין ולא היותה קבועה או מזדמנת (ר' עמ' 11 לסיכומי ההגנה). בעניין זה הפנו לע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49 (2000) ("עניין מליסה") ולדברי כב' השופט י' קדמי שם, לפיהם אין נפקא מינה אם מדובר בהפרעה נפשית זמנית ומזדמנת או קבועה לעניין תחולת סעיף 300א(א)(2) לחוק. ואולם, כב' השופט י' קדמי בעניין מליסה היה בדעת מיעוט בנושא הפרעה נפשית "מזדמנת", בעוד שכב' השופט א' מצא באותו עניין קבע, כי "מצב נפשי זמני - חמור ככל שיהיה - שנזדמן למבצע העבירה עקב התרחשות שקדמה לביצוע עבירתו, ושחלף-עבר לאחר השלמת העבירה, אינו יכול להיחשב כהפרעה נפשית חמורה כמשמעה בסעיף 300א(א)" (שם, בעמ' 69) אליו הצטרף כב' השופט י' טירקל, כשהוא דוחה את האפשרות כי "הפרעה נפשית מזדמנת" דהיינו, הפרעה שבאה כתגובה להתנהגות של הקרבן כלפי מבצע הרצח, יכול שתבוא בגדר "הפרעה נפשית חמורה", לפי הסעיף (שם, בעמ' 71). אבהיר, כי על אף שהתייחסו לרמתו הקוגניטיבית הנמוכה של הנאשם, אף אחת מחוות הדעת אינה קובעת כי הנאשם סובל מפיגור שכלי. ד"ר שובל העיד שהנאשם אינו מפגר (עמ' 256 לפרו'), ד"ר רזניק התקשה לתת תשובה לשאלה זו והסתפק בכך שיש לו IQ נמוך (גבולי), ד"ר פולק הסביר כי אינו יכול לקבוע כי הנאשם מפגר (עמ' 359 לפרו') וגם באות-כוח הנאשם לא טענו זאת (ר' עמ' 348 לפרו', עמ' 4 לסיכומי ההגנה). יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו ויכולתו להימנע מעשיית המעשה גם לו היה בידי לקבל את הטענה - שאיני מקבל - כי הנאשם סובל מליקוי בכושרו השכלי, הרי שגם אז אין לקבל את הטענה שלא היה ביכולתו להבין את מעשיו או את הפסול בהם ולהימנע מהם. יכולתו של הנאשם להבין את הפסול במעשיו מוסכמת ע"י ד"ר רזניק עצמו: "...למרות קיום הפרעה מוחית אורגנית אצלו ובמהלך אירוע גרימת מותה של אשתו כאשר היה שרוי בסערת רגשות הקשה ביותר בחייו, עדיין היה מסוגל להבחין בין טוב רע ובין מותר לאסור..." (ב/3, בעמ' 12). עם זאת, ובסתירה לדברים שהובאו לעיל, קובע ד"ר רזניק במסקנותיו, באותה חוות דעת, כי "אין ספק, שהוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת: 1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו ו-2) להימנע מעשיית המעשה (שם, בעמ' 12-13). ואולם, אין בידי לקבל מסקנה זו. בעוד שקביעות ד"ר רזניק לעניין יכולת האבחנה של הנאשם בין טוב לרע הינה בגוף חוות הדעת ומבוססת על הבדיקות המקצועיות שערך, הרי שמסקנתו המנוגדת מובאת כחלק מלשון סעיף 300א לחוק ו"שזורה" בנוסחו. תחום המשפט הינו תחום שאינו במומחיותו של ד"ר רזניק, ועל כן יש אילוץ מסוים בדבריו ברכיב זה. לכן, אעדיף את מסקנתו ה"מקצועית" לעניין יכולת הנאשם להבחין בין טוב לרע. לא מן המותר, בהקשר זה, להזכיר, כי המונחים אליהם התייחס ד"ר רזניק בחוות דעתו לצורך בחינת עמידת הנאשם בתנאי סעיף 300א לחוק העונשין, הינם מונחים משפטיים, אשר בית המשפט הוא שאמון על פרשנותם. עמדתי על כך במקרה דומה: "חוות הדעת שופכות אור על מצבו הנפשי של הנאשם מבחינה רפואית- מדעית ומאפשרות לבית המשפט להכיר את העובדות הרפואיות, אולם המסקנה המשפטית הנובעת מעובדות אלה לעולם נתונה היא לבית המשפט" [ת"פ (מחוזי חי') 281/01 מדינת ישראל נ' ג'ילין, תק-מח 2008(3), 4366, 4386 (2008) ור' גם בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 21 (טרם פורסם - אתר בית משפט העליון, 17.4.2012)]. יוער, כי גם ד"ר דנון הסכימה כי הנאשם מסוגל להבחין בין טוב לרע וסברה כי הוא אחראי למעשיו. כדבריה בחקירתה הנגדית: "אני התכוונתי שהבן אדם הוא כן כשיר לדין, אני חושבת שהוא כן מבדיל בין טוב לרע, אבל כל הקונסטלציה האישיותית שלו כן מצדיקה לבחון הפחתת עונש. זה מה שאני התכוונתי" (עמוד 299 לפרו'). באופן דומה, משנשאל לעניין יכולתו של הנאשם להימנע מלעשות את אשר עשה, השיב ד"ר רזניק בחקירתו הנגדית, כי היה לנאשם קושי גדול מאוד להימנע מכך (עמ' 344 לפרו'). ד"ר רזניק התקשה מאוד להשיב באופן חד משמעי לשאלות בית המשפט בהקשר זה, כשלבסוף סיכם: "אני רוצה להגיד שלדעתי, ברגע שהוא נכנס איתה לעימות, הוא לא, היה לו קושי גדול מאוד להבין מה הוא עושה וקשה מאוד היה לו לעצור את עצמו. היה לו קושי בשליטה. מאוד מאוד מאוד קשה". כפי שגם ציינו בהכרעת הדין וכפי שהסיק גם ד"ר שובל בחוות דעתו (נ/2, בעמ' 5), הנאשם הבין כי גרם למותה של המנוחה. ד"ר רזניק, בהסתמכו על מסקנותיו של ד"ר פולק, קבע כי הפגיעה הפרונטאלית שמייחס לנאשם היא שאחראית על ההתנהגות, על השליטה העצמית, על ויסות התנהגותו (עמ' 348 לפרו'). לעניין זה הסביר ד"ר פולק, בעדותו בפני בית המשפט, כי תסמונת זו, שייחס לנאשם, גורמת ל"פרסברטיביות", דהיינו, כלשונו: "קושי להפסיק התנהגות קיימת ולעדכן את ההתנהגות בהתאם לשינויים סביבתיים או שינויים סביבתיים". עם זאת, עולה, כי אין כל אינדיקציה להתנהגות כזו בעבר. אירוע אשר מדגים את התנהגות האימפולסיבית שמתוארת ע"י ד"ר רזניק בחוות דעתו הינה מקרה בו הכה הנאשם את אשתו עם שלט הטלוויזיה כיוון שסבר כי אינה מטפלת בילדים, ואירוע זה בלבד (ב/3, בעמ' 6). לשאלת בית המשפט בעניין זה, השיב ד"ר רזניק כי מלבד אירוע זה לא שמע על אירועים בהם נאלץ לתפקד באופן מאוד אימפולסיבי (3238-329 לפרו'). זאת, למעט מספר מקרים בהם לא הסכים עם מעסיקו בנושאים שונים ועל כן עזב מספר מקומות עבודה. כפי שציינתי גם בפניו ביחס לתשובה זו, דווקא אינדיקציות אלה עשויות להעיד על שליטה עצמית, ולא על היעדרה, כפי שביקש ללמוד. יצויין, כי אף ד"ר שובל ציין כי לנאשם יכולת איפוק (עמ' 252 לפרו'). בעניין זה ניכר, כפי שציינו בהכרעת הדין, כי נסיבות המקרה מצביעות כך שהסכסוך שברקע מעשה הרצח לא נולד כרעם ביום בהיר. הסכסוך "נבנה" על רקע התדרדרות הדרגתית ביחסים בין הנאשם לבין המנוחה. כפי שקבענו בהכרעת הדין, מעשה הקטילה היה מחושב ומאורגן, תוך שהנאשם גיבש תכנית כיצד לתפוס את המנוחה "על חם" (ר' עמ' 35-36 להכרעת הדין). התנהגותו של הנאשם היתה מתוכננת ונשלטת. על מנת לקטול את המנוחה, חנק אותה הנאשם ממושכות, פנה למטבח להביא סכין "שחותך טוב", כדבריו, שב אל המנוחה, ודקר אותה מספר פעמים, וזאת לשם וידוא הריגתה. למסקנתנו זו מתווספות אינדיקציות שונות אליהן התייחסנו בהכרעת הדין. המדובר באינדיקציות רבות מדי ביחס ליכולתו של הנאשם לשלוט במעשיו, גם בחיי היומיום וגם בשעת ביצוע המעשה, כמפורט לעיל, מכדי לטעון שהנאשם לא הבין את משמעות מעשיו (ר' עמ' 58-59 להכרעת הדין). אינני מקבל את הטענה כי ההפרעה הקוגניטיבית, הקיימת אצל הנאשם, לדידו של ד"ר רזניק, לפחות מאז ילדותו- התפרצה כרעם ביום בהיר, בעקבות אמירותיה של המנוחה ודעתו כי היא בוגדת בו. ראשית, כפי שציינו בהכרעת הדין, איננו מקבלים את המיוחס למנוחה, בעניין הדברים שנטען כי הטיחה בפניו עובר לרצח (ר' עמ' 55 לפרו'). שנית, חשדו של הנאשם במנוחה התעורר זמן מה לפני הרצח, דהיינו - זו לא היתה תגובה אימפולסיבית, כי אם תגובה לחשד שנרקם מזה תקופה. בנוסף, ד"ר רזניק, על אף שקרא את הכרעת הדין, לא נחשף לחומר הראיות בתיק במלואו. בדומה לו, ד"ר פולק, גם הוא לא נחשף לחומר החקירה בתיק, עדות הנאשם והכרעת הדין. החומר עליו הסתמך בחוות דעתו היה החומר שהועבר אליו ע"י ד"ר שובל (ר' עמ' 325, 354 לפרו'). כפי שציינו לעניין זה גם ביחס לחוות דעתה של מיריי דנון - עובדה זו, ללא ספק, מקשה עלינו לקבל את מסקנות חוות הדעת מפאת פגם זה שנפל בה, שכן, מן הראוי היה שחומר הראיות יעמוד לנגד עיניהם של המומחים בעת קביעת מסקנותיהם. בית המשפט העליון התריע לא אחת מפני הסתמכות על חוות דעת לעניין ענישה מופחתת שעורכיה לא עיינו בהכרעת הדין, בחומר החקירה ובעדויות, כפי שהביע כב' השופט ע' פוגלמן בע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה ( 7.2.2008): "...על דרך הכלל, על מנת שחוות דעת מקצועית העוסקת בשאלת תחולתו של סעיף 300א לחוק תהיה שלמה ראוי שעורכיה יעיינו בחומר החקירה, בעדויות העדים בפני בית המשפט ובממצאי הכרעת הדין (השוו ע"פ 7702/04 מסרוואה נ' מדינת ישראל ( 9.1.2008) פסקה 5(ג) לפסק דינו של השופט א' א' לוי; נמיר הנ"ל, בעמ' 82).  על משקלה של חוות דעת שניתנה על יסוד עובדות חלקיות, עמד לאחרונה השופט א' רובינשטיין: 'לא למותר לציין, בבואנו לבחון את חוות הדעת ונפקותן, כי כבר נקבע מכבר שלאנמנזה שרושם הפסיכיאטר יש משמעות... אך עליה להיות מעוגנת בעובדות... קרי, אם ניתנת חוות דעת על יסוד עובדות חלקיות (או מוטעות), יש לכך השפעה בעת בחינתה' (ע"פ 2965/06 אבו חאמד נ' מדינת ישראל ( 19.9.2007) פסקה י(7) לפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין). בניגוד לכך, בפני בית המשפט המחוזי עמדה המסכת העובדתית במלואה. בנסיבות אלה, היה רשאי שלא לאמץ את חוות-דעתו של ד"ר בן-ציון (השוו: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174; עניין שמן הנ"ל, בעמ' 300-299)...". יתרה מכך, הן ד"ר דנון והן ד"ר פולק לא ידעו לומר מה הם התנאים בהם היה על הנאשם לעמוד על מנת להיכנס בגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, ואף על פי כן חוו דעתם כי הנאשם עומד בתנאי הסעיף (ר' עמ' 292-293, 356 לפרו'). אציין, למעלה מן הנדרש, כי אינני מוצא ממש בטענת ההגנה, לפיה היה על המאשימה להביא חוות דעת מומחה מטעמה, על מנת להתמודד כראוי עם טענות מומחי ההגנה. יתרה מכך, טיעוני המאשימה ביחס לחוות הדעת היו ענייניים, ואינני סבור שחוות דעת מקצועית עשויה הייתה לחזקם או לגרוע מהם. לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנאשם לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תנאי סעיף 300א לחוק העונשין, שכן חוות הדעת לוקות בחסר ואינן עולות בקנה אחד עם הממצאים העובדתיים בתיק, וכי תנאי סעיף החוק הנ"ל, אינם מתקיימים בעניינו. ו. סוף דבר סיכומו של דבר, בנסיבות שפורטו לעיל, אנו דוחים את בקשת הנאשם להחיל בעניינו את הוראת סעיף 300א לחוק העונשין, וקובעים כי אין הוראה זו מתקיימת בענייננו, על פי הדין וההלכה פסוקה. י. אלרון, שופטס. נשיא [אב"ד] השופט מ' גלעד אני מסכים. מ. גלעד, שופט השופט א' אליקים אני מסכים. א. אליקים, שופט אשר על כן, הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' סגן נשיא, השופט יוסף אלרון [אב"ד].משפט פלילינזק נפשי / נכות נפשיתהתחום הנפשירצח