מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הרחבת דירה ללא היתר בניה: אני מזכה את הנאשמים מן המיוחס להם בכתב-האישום. הרקע והסוגיות להכרעה 1. בשנת 2009 בנו הנאשמים, בלא שבידם היתר בנייה, תוספת לדירה שרכשו ברחוב הפלמ"ח 22 בתל אביב-יפו. הקמתם של קירות בלוקים ויציקתה של תקרה מעליהם הובילו להגדלתה של הדירה בכ-19 מטרים רבועים. היתר אמנם התבקש, והיה זה בתאריך 4.1.09, ואולם ביום 27.7.09 גילתה ביקורת של מחלקת הפיקוח על הבנייה בעיריית תל אביב-יפו כי על אף שטרם ניתן, התוספת כבר עומדת על תלה. 2. הנאשמים אינם מכחישים כי בנו את המתואר בכתב-האישום, ואולם לטענתם הם סברו בתום לב כי הדבר הותר. שורש הדברים הוא במצג, אשר הציג להם המהנדס מר אלכס זיבגורסקי, שאת שירותיו שכרו לטיפול בבקשה להיתר. מר זיבגורסקי, הסבירו, הודיעם כי החלטה חיובית של גורמי הרישוי ליתן להם היתר בתנאים, פירושה כי מותר להתחיל לבנות, וקבלת ההיתר היא ענין פרוצדוראלי אשר יוסדר במהלכם של דברים ובתוך זמן קצר. 3. השאלות הצריכות לפנים הן שלוש: א. כלום הוכחה, עובדתית, הסתמכות על דבריו של איש המקצוע?; ב. אם כן, מה היה תוכנה של הסתמכות זו?; ג. כלום מקימה ההסתמכות לנאשמים טענת הגנה טובה? אתייחס לשאלות אלו כסדרן. עצם ההסתמכות 4. בתאריך 25.2.09 נמסרה החלטתם של גורמי הרישוי (ת/1-8). באותה החלטה נמצא מקום לאשר את הבקשה להרחבת הדירה, ובלבד שתקוים שורה של תנאים המפורטים שם. עד לאותה עת לא בנו הנאשמים דבר, וזאת על אף שכבר עמד לרשותם קבלן שאת שירותיו שכרו. בעקבות ההחלטה, החלה הבנייה. כך תאר את הדברים בעדותו נאשם 2: "בסוף חודש פברואר 09, קיבלנו מכתב מהעיריה שעברנו את הועדה. פניתי לאלכס שוב מה לעשות, הוא אמר לי שאני יכול להתחיל לבנות. שאלתי אותו אם הוא בטוח, הוא אמר לי 'אני המהנדס, אתה יכול להתחיל לבנות'. אמרתי לו שכתוב למטה לא להתחיל לבנות, הוא אמר לי שהוא המהנדס, 'זה עניין פרוצדורלי, את הרישיון אתה מקבל במהלך הבניה, אני עושה את זה כל הזמן, אין לך מה לדאוג'. [התחלנו לבנות] שבוע לפני פסח, במרץ 2009. רק לאחר הפגישה של אלכס איתי" (פרוטוקול מיום 9.1.12, בעמ' 3, ש' 20-15; 26). נאשמת 1 לא העידה, ואולם לבית-המשפט הגישה ההגנה הקלטה של שיחה, מפגישה שנערכה לפי הטענה במרס או אפריל 2011 במשרדו של מר זיבגורסקי, בהשתתפות הנאשמים ובא-כוחם עורך-הדין אהרוני, ונאשמת 1 נשמעת בה מטיחה במהנדס את הדברים הבאים: "נכון, התחלנו לבנות... תקשיב, אלכס, תהיה הוגן ותהיה צודק ופייר, לא שמנו לבנה לפני שהגשת את התוכנית בספטמבר 2008. במרץ 2009 הבאת לנו את האישור של החלטת הועדה... הוא [נאשם 2] אמר לך במפורש אלכס, 'איך אני יכול להתחיל לבנות כשכתוב שזה עדיין לא היתר בנייה'. מה אמרת לו? ותהיה הוגן אלכס. תהיה הוגן, אתה אמרת לו 'אל תדאג, תוך חודש יש את הרישיון, זה תוך חודש, חודש וחצי, זה עניין פרודצוראלי...'" (נ/1-2, בעמ' 20-19). דבריו באותה פגישה של מר זיבגורסקי מאשרים, כי הוא יצר בפני הנאשמים מצג שלפיו ניתן להתחיל לבנות. היה זה על יסוד הנחתו, השגויה, כי גורמי הפיקוח לא יבואו לביקורת בתקופה שבין החלטת הוועדה לבין קבלתו של הרישיון הסופי: "אני לא שיקרתי. איך יכולתי לדעת שהתיק שלכם נופל מדגם לישראל דוד [מטעם גורמי הפיקוח]?..." (שם, בעמ' 20). ובהמשך הפגישה: "[עו"ד אהרוני]: אז אתה נותן להם לעבוד ממרץ עד יולי ועוצר אותם ברגע שאין ברירה? [מר זיבגורסקי]: ברור, ברור. תגיד לי דבר כזה, מתי, מתי קיבלתם רישיון? לא רישיון. מתי קיבלתם החלטת ועדה? [נאשם 2]: במרץ. במרץ. [נאשמת 1]: במרץ 2009. [מר זיבגורסקי]: במרץ... [נאשמת 1]: עשרים ושמונה [ב]בפרואר, מרץ, ראשון למרץ. [מר זיבגורסקי]: ...עד יולי התיק היה גמור. [נאשם 2]: מה?? [מר זיבגורסקי]: התיק עד יולי היה גמור" (שם, בעמ' 31). 5. זה המקום לציין כי אפשרתי את הגשתה כראיה של תמליל השיחה, כמו גם של הקובץ המוקלט על גבי תקליטור (נ/3). אף כי התמליל, שנערך בידי חברת סטנוגרמה בע"מ, לא הוגש באמצעות עורכו ואין הוא מפרט את מועד ההקלטה ואת נסיבותיה, הרי שאין הדבר נוטל את קבילותה של ראיה זו כאִמרת חוץ של מר זיבגורסקי, אשר העיד בבית-המשפט. החברה המתמללת אישרה בחותמת על גביו כי "התמליל תואם את המקור". האזנתי להקלטה, בלשכתי בלא נוכחותם של מי מהמעורבים, וזיהיתי בה על נקלה את קולו של מר זיבגורסקי. הפנייה אליו בשמו הפרטי "אלכס", שנענתה; ההתייחסות החוזרת לפרטים שנשמעו בעדויות שבפני; איכותה הטובה של השיחה ורציפותה - כל אלו אינן מותירות מקום לספק כי ההקלטה היא אותנטית ומשקפת כדבעי את שנאמר בפגישה. מעבר לדרוש בענין הקבילות אוסיף, כי נחה דעתי שהפגישה לא כונסה במטרה לחלץ ממר זיבגורסקי אמירה כלשהי בניגוד לרצונו או שאינה אמת. מטרתה הייתה - על כך העיד נאשם 2 בפני (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 31-29) והדבר אף עלה מן התמליל (עמ' 7 לנ/1-2, בש' 17; עמ' 17, ש' 2; עמ' 35-34; עמ' 37) - כפולה: לסיים את הליכי הרישוי בקבלתו של היתר, על מנת להתמודד עם האישומים מנקודת פתיחה טובה יותר; ולבקש ממר זיבגורסקי להעיד בבית-המשפט על שארע, לאשורו, להגנתם של הנאשמים. 6. בחזרה לענין: למקרא הדברים שהובאו מתחוור יסוד בתמונה העובדתית: המהנדס זיבגורסקי פעל על יסודה של הנחה, כי אם ניתנה החלטה חיובית של הוועדה במרס 2009, הרי שבתוך זמן קצר יינתן היתר הבנייה ולפיכך ניתן להתחיל בעבודות. הוא חלק עמדה זו עם הנאשמים. הראיות שהניחה ההגנה בפני מוליכות למסקנה הברורה, כי אלה, בהחליטם לבנות, הסתמכו על דבריו. משך כל מהלך הבנייה הוסיף מר זיבגורסקי וביסס את מצגו: הוא ליווה את הבנייה באותם חודשים, ופעל במילוי משימותיו המקצועיות בגדרה. נאשם 2 הוסיף והעיד: "אלכס טיפל בבניה, אם זה בהגשת תוכניות, אם זה בנושא של בטון, יציקות, ברזל, הכל למעשה. הוא פיקח, הוא אמר איזה קירות להוריד ואיזה לא. כשהיתה בעיה אלכס הגיע לא פעם לשטח, פתר בעיות... (פרוטוקול, עמ' 3, בש' 24-22). מר זיבגורסקי אישר זאת בפגישה הנזכרת: "אני רק באתי לבדוק את היציקות. אולי לא הייתי צריך לבוא" (נ/1-2, בעמ' 17), וכן בעדותו בפני: "בדקתי את הברזל... הייתי במקום, אני מודה ובדקתי כל מה שהייתי צריך לבדוק כמהנדס... הגשתי תוכניות לעיריה עד קבלת היתר לפני חצי שנה... הגשתי תוכניות מים וביוב" (פרוטוקול, בעמ' 8, ש' 9-7; 24; בעמ' 10; ש' 22; בעמ' 11, ש' 7). אם לא די בכך, הרי שבגדרו של אותו מצג נמנע מן הנאשמים אפילו "שסתום ביטחון", בדמותה של אזהרה כי עליהם לחדול מבנייה, בעת שכבר היה ברור למהנדס כי ביקורת בדרכה למקום, אם בשל תוכניות שהגיש עבור הנאשמים (פרוטוקול, בעמ' 11, ש' 8-7) ואם בשל בנייה בדירה סמוכה (עמ' 10, בש' 20). "לא עצרתי וגם לא נתתי להם רשות לבנות" - העיד המהנדס על התנהלותו מראשית הפרשה (עמ' 8, ש' 26). על מכתב, ששלח לעיריית תל אביב-יפו ביולי 2009, ובו התרה על בנייה בלתי חוקית (נ/1), לא מסר מר זיבגורסקי לנאשמים דבר: "לא זוכר למה לא שלחתי, אבל לא שלחתי להם העתק של המכתב" (פרוטוקול, בעמ' 9, ש' 26-25). "במהלך השיחה", הוסיף והעיד נאשם 2, "הוא אמר לנו שהוא כתב מכתב לעיריה בשנת 2009 שהוא מודיע לעיריה שהוא מסיר את האחריות מהבניה לאחר שביקר במקום. אני ואשתי [נאשמת 1] היינו בהלם מוחלט, הרגשנו כמו סכין בגב. אמרתי לו שהוא איש אמון שלי, 'קיבלת כסף על מנת לייצג אותי, אתה הולך ושולח מכתב לעיריה בלי שאתה מודיע לנו ואתה מסתיר את זה ממני'. אשתי היתה בהלם מוחלט. אמרנו לו, 'למה עשית את זה? למה לא עצרת את הבניה, אם אתה מסיר את האחריות, למרות שהוא אמר לנו לבנות...'" (שם, בעמ' 4, ש' 6-1). במכתב האמור אדבר עוד להלן, אך לענין ההסתמכות משמעותו ברורה: הוא חוליה נוספת במצג שהוצג לנאשמים, ועל יסודו המשיכו אלה בבנייה עד שנתפסו. ראיות ההגנה אינן מותירות, אפוא, מקום לספק בדבר הסתמכותם של הנאשמים על התנהלותו של איש המקצוע מטעמם. מה תוכן היה לאותה הסתמכות? בכך אדבר עתה. ההסתמכות לגופה 7. שתי אפשרויות עולות על הדעת: האחת, כי מצגו של המהנדס גרם לנאשמים לסבור שהבנייה היא חוקית ומותרת; האחרת, כי הכל ידעו שמדובר בפעולה אסורה לפי הדין, אך לנוכח מה שהוצג להם, טעו הנאשמים להבין כי הסיכוי להיתפס הוא נמוך. לבחירה בין אלו משמעות ברורה: אם האפשרות השנייה היא הנכונה, אזי נשמטת הקרקע מתחת לטענת ההסתמכות, שהלא זו לא הייתה בתום לב. בהסתמכות על סיכוי להצליח בדבר עבירה לא יכיר הדין, אך מובן הדבר, כטענת הגנה מפני אישום בפלילים. 8. הראיות שבפנַי תומכות באפשרות הראשונה. ראשית, כך עלה שוב ושוב בדברים שהשמיעו הנאשמים. "במהלך השיחה שהתנהלה בינינו", העיד נאשם 2, "הטחנו בפני אלכס שלמעשה הוא זה שאמר לנו שמותר לנו לבנות" (עמ' 3, ש' 31). הוא הוסיף והעיד על הטרוניה שהופנתה כלפי מר זיבגורסקי בפגישתם: "למה לא באותה תקופה לא טרחת להגיד לנו שאנו עושים משהו אסור[?]" (פרוטוקול, בעמ' 4, בש' 7-6). דברים דומים אמרה נאשמת 2 באותה פגישה. אף שהנאשמים היו מודעים לכך שהדברים מוקלטים, הרי הלהט שבו נאמרו ותוכנם מוליכים למסקנה כי אלה דברים מהימנים: "למה לא התראת בפנינו לפני ששמנו לבנה אחת, כן? שאסור לעשות את זה?... זה לא ראש קטן אלכס... תקשיב, אלכס, תהיה הוגן ותהיה צודק ופייר, לא שמנו לבנה לפני שהגשת את התוכנית בספטמבר 2008. במרץ 2009 הבאת לנו את האישור של החלטת הועדה. אנחנו מבחינתנו לא כל כך מודעים להבדל בין אישור להיתר אבל הוא [נאשם 2] ציין את זה בפניך. אני עוד בזמן הזה אני לא הייתי בעניינים. אני הייתי בחופשת לידה, לא התעסקתי בכל הדברים האלה לצערי. הוא [נאשם 2] אמר לך במפורש אלכס, 'איך אני יכול להתחיל לבנות כשכתוב שזה עדיין לא היתר בנייה'. מה אמרת לו? ותהיה הוגן אלכס. תהיה הוגן, אתה אמרת לו 'אל תדאג, תוך חודש יש את הרישיון, זה תוך חודש, חודש וחצי, זה עניין פרודצוראלי'... לא שיקרת? אבל איך אם אין היתר אז אנחנו יכולים לבנות?... ועוד דבר שעכשיו עוד יותר מחמיר בעיני את כל התמונה זה העניין שלך שאתה אמרת עכשיו שאתה שלחת מכתב [נ/1] והודעת שאנחנו בנינו, ובגלל שבנינו בלי רישיון אתה מסיר ממך את האחריות... זה פשוט דבר שאמות הספים מזדעזעים..." (נ/1-2, בעמ' 21-17). והוסיף בפגישה נאשם 2: "אני אזכיר לך ואני אתן לך את הסיטואציה. היינו במשרד של שלמה [הקבלן] ושלך, שלמה אמר לך 'מה קורה בפלמ"ח 22?' אמרת לו: 'אפשר להתחיל לבנות'. אמרתי לך 'אלכס, אבל כתוב שאני לא יכול'. אמרת לי, ביטלת אותי כלאחר יד, אמרת לי 'זה שום דבר, זה שום דבר, זה עניין פרוצדוראלי, אנחנו עושים את זה תמיד... אתה בונה'... במילים האלה ככה אמרת לי: 'אתה בונה, ותוך כדי הבנייה אתה מקבל את ההיתר בנייה'... מה עוד אמרת לי? לא, לא, לא לא [לא אמרת שהבנייה היא על אחריותי]. לא נכון. אלכס, אני איש שעובד עם החוק, אני איש חוק, אני לא אקח סיכון ולא במיל, ולו במיל, לעשות משהו שאני יודע שהוא לא חוקי. לא ידעתי. פניתי אליך ואמרתי לך 'אלכס, רשום שאני לא יכול'. אמרת לי, ביטלת אותי כלאחר יד, אמרת לי אתה, 'זה עניין פרוצדוראלי, אתה יכול להתחיל לבנות'. חיכיתי כמה? מספטמבר עד מרץ? חצי שנה. האמן לי שיכלתי לחכות עוד כל התקופה הזאתי, לא הייתה לי בעיה.. עוד הייתי עושה מזה כסף. הייתי משכיר את הבית עד שנקבל את הרישיון הסופי. מי שאמר שניתן והכול, ועל זה הסתמכתי, זה אתה. בשום פנים ואופן לא אמרת לי [שזה על אחריותי]" (שם, בעמ' 23-22). תמונה דומה מצטיירת מן האופן שבו הגיבה נאשמת 1 לתשובתו של מר זיבגורסקי, בדבר הערכתו כי הפיקוח לא יבוא לביקורת: "הכל טוב ויפה, כן מדגם לא מדגם, למה הסכמת שאני אניח לבנה אחת ואני בן אדם ישר שכל החיים אפילו דו"ח חנייה לא קיבלתי, או קי? למה לא התרא[ת] בפניי שאסור לי לשים לבנה אחת עד שאין היתר? זה לא משנה אם ההיתר צריך להגיע עוד שנתיים, שלוש או עוד חודש... זה לא מעניין אותי הפיקוח. למה, למה לא באת וה[ו]דעת לי? היית אומר לי 'שרון, אסור לך לבנות, אני לא יכול לפקח על הבנייה פה כי אין לך היתר, את יודעת מה את עושה?' אתה אמרת ל[נאשם 2] בדיוק ההיפך. אתה יודע איזה סיוט אנחנו חיים שנתיים?" (שם, בעמ' 21-20). "היה עדיף לנו", הוסיפה וקוננה נאשמת 1 באוזני המהנדס, "שהיו עוצרים את הכול מהתחלה, מהיום הראשון של הבנייה, יבואו ויגידו לנו: 'הלו, אתם עושים דברים לא חוקיים'. אתה מבין? אז גם לא הייתי עומדת למשפט, גם לא הייתי בונה וצריכה לחיות בפחד של צו הריסה או דברים כאלה ולא לוקחת את כל הגב הזה עליי" (שם, בעמ' 30-29). 9. מר זיבגורסקי, מצדו, עמד על כך שאמר לנאשמים מפורשות כי בנייה בטרם קבלת היתר אינה מותרת, וכי אם יחלו בבנייה הם עושים זאת על אחריותם בלבד. בעדותו סיפר, כי "אסור היה להם להתחיל לעבוד... לא נתתי להם רשות לבנות... בחיים לא היה דבר כזה. לא אמרתי לו שהם יכולים לבנות, הם יודעים בדיוק שלא יצא היתר, הם יודעים גם את הסיבה... הם בכלל לא היו צריכים להתחיל בבניה... הם היו לחוצים להתחיל לבנות. זו הסיבה היחידה, בשום פנים ואופן לא אמרתי לבנות בלי רישיון. לא להם ולא לאף אחד אחר. זו היתה החלטה שלהם בלבד... לא הנחיתי אותם אף פעם לבנות לפני קבלת היתר..." (עמ' 8, ש' 21; 26; ע' 9, ש' 6-5; עמ' 10, ש' 29; עמ' 11, ש' 17-18; 23). בפגישתם השמיע דברים דומים: "[הנאשמים] פעלו על פי הנחיות של קבלן. אני רק באתי לבדוק את היציקות... אני אמרתי ל[נאשם 2] ש'כל בנייה שאתה מתחיל הכול על אחריותך'. זה אני אומר לכל אחד, אני לא אומר רק לך... אני לא אמרתי לך שזה על אחריותך?" (נ/1-2, בעמ' 23-17). אני מתקשה לקבל גרסה זו. ראשית, אילו גרס מר זיבגורסקי אחרת, היו הדברים עלולים לפגוע בו, אף שאין הוא נאשם בגדרו של הליך זה. שנית, בפגישתם הוא הוסיף ואמר: "שרונה תראי, לא צריך לעשות ראש קטן ולדעת שבלי רישיון אי אפשר לבנות. היום אתם [עדיין לא] נכנסתם לדירה בגלל שאין רישיון... את לא יכולה להגיד שהתחלת לבנות ולא ידעת שאין רישיון..." (שם, בעמ' 18-17). אילו אמר מהנדס זה לנאשמים, לפני הבנייה או במהלכה, מפורשות כי היא אסורה, מדוע סבר כי הנאשמים "הקטינו ראש" בהחליטם לבנות? מדוע סבר, במלים משפטיות יותר, כי הם עצמו את עיניהם מלראות את הפגם שבהתנהלות כזו? אילו היה ממש בדבריו, הרי לא ב"הקטנת ראש" מדובר, כי אם בהתעלמות במפגיע מחוות-דעתו של איש מקצוע. לא מצאתי בראיות אחיזה למצב דברים שכזה. ומדוע נדרש מר זיבגורסקי, כמפורט לעיל, להסביר את פשר העיכוב שבכניסה לדירה? אילו ברורה הייתה לנאשמים משמעותו של היעדר היתר, כל הסבר שכזה לא היה נדרש. אילו ברורה הייתה לנאשמים משמעות זו, לא הייתה נאשמת 1 מקשה, בדבריה באותה פגישה, ותוהה כיצד זה שכנם לבנין, שלפי הנטען מצבו דומה, נכנס להתגורר בדירתו בעוד שהנאשמים נותרו בחוץ (שם, בעמ' 18). ועוד, לו היה ממש בגרסת המהנדס, והנאשמים ידעו כי הענין הוא אך בשיעורו של הסיכון להיתפס, מדוע זה גברה בם הפליאה על שאת מכתב הפנייה לעירייה שלח מר זיבגורסקי רק בחודש יולי - כשהתברר לו שהבנייה עומדת להתגלות - ולא לראשית הדברים? אמת, חלק ניכר מן המחלוקת שנתגלעה בפגישתם נבע ממועד שליחתו של המכתב. ענין זה נפרד, להשקפתי, מן הכעס שהתעורר בנאשמים על עצם השליחה, ומה שהם תפסו כ"הלשנה" וכ"משחק כפול" של המהנדס (נ/2-3, בעמ' 3). הוא נפרד גם מחשד, שייתכן שהתעורר בהם, כי המהנדס הוא שגרם להופעתה של הביקורת בחודש יולי 2009. משני ענינים אלה לא קמה מסקנה רלוונטית לשאלה הנדונה. עיקר לעניננו מצוי בכך שאילו התנהלו הנאשמים, בהחליטם לבנות, בגדרי ההנחה כי הבנייה אסורה אך הסיכון להתגלות הוא נמוך, מצופה היה כי יבינו מדוע נשלח המכתב רק בחודש יולי, כשהסיכון עלה פלאים. 10. אם התעורר, מנגד, קושי בגרסתם של הנאשמים, היה זה בשל תמליל נוסף שהגישה ההגנה, ובו מתועדת שיחה בין נאשם 2 לבין השכן, שכבר הוזכר, מר אבירם יעקבוב. מטרידים הם דברים, שנשמעו בה מפי השניים, כלהלן: "[נאשם 2]: הוא [מר זיבגורסקי] אומר לך תשמע, קיבלת את ההיתר... הוא אומר לך אתה יכול להתחיל לבנות, אין לך בעיה. [מר יעקבוב]: נכון. כי הם לא באים... [נאשם 2]: יפה. אומר, אומר עד שהוא מקבל את הרישיון הסופי, זה כמה? חודשיים, שלושה? [מר יעקבוב]: ... [נאשם 2]: זה מה שהיה לפני התמ"א 38, חודשיים, שלושה. אף אחד לא יודע. בזמן הזה הוא, בזמן הזה אתה כבר מקבל, הוא [המהנדס] מקבל את הרישיון, אף אחד לא יודע, נגמר הסרט, נגמר הסיפור. [מר יעקבוב]: נכון. [נאשם 2]: אם בא פיקוח, הוא מעכב, פה, משחק אותה... [מר יעקבוב]: ... כן. [נאשם 2]: אצלנו מה שקרה זה שפתאום נכנס התמ"א 38... משהו כזה" (נ/3-2, בעמ' 7. כל ההדגשות הוספו). מדברים אלה עולה, כי לנאשם 2 נהירה הייתה היטב, במועד השיחה, מהותו של מה שארע. דרך כלל - כך הוא מתאר, וניכר כי חברו שותף לאותה הבנה - ניתן לבנות בלי להיתפס, שכן גורמי הפיקוח אינם מבקרים במקום קודם שניתן היתר. לחלופין, אם נערך ביקור, הרי שהמהנדס "מעכב" את המבקרים. כך, "אף אחד לא יודע" על הבנייה שנערכת וקטן הסיכון כי תיתפס באבּה. דא עקא, כי במקרה דנן, הצורך לעמוד בדרישות שונות שלפי תמ"א 38 הוביל לעיכוב במתן ההיתר, לביקור לא מתוכנן, ולתפיסתם של הנאשמים. ברם, אינני סבור כי מכאן יש ללמוד שבזמן אמת ידעו הנאשמים את הדבר ופעלו לאורו. השיחה התקיימה במועד לא ידוע, אך זמן רב לאחר איתורה של הבנייה והגשתו של כתב-האישום דנן. ממילא, היא התקיימה לאחר שהדברים לובנו בפגישה עם מר זיבגורסקי. הנאשם מוסיף ואומר בה לשכנו, ואותו הוא מבקש להעיד להגנתו, "בוא אני אסביר לך מה שקרה פה להערכתי, שיטת העבודה של המהנדס" (שם, שם), ואז פורשׂ בפניו את הדברים שהובאו לעיל. דברים אלה, כאמור בהם, נשמעים כהערכה. הם מתיישבים עם הבנה שלאחר מעשה. הם מבטאים את ניסיונו של הנאשם להסביר לעצמו ולשכנו מדוע לסופו של יום שלח המהנדס את מכתבו לעירייה. לכך אחיזה בהמשך דבריו של הנאשם: "הוא [המהנדס] נכנס לפאניקה, הוא לא ידע איך להעביר את זה בכלל, איך להתעסק עם זה בכלל. אמר 'רבאק, מה אני זה, למה שאני אסכן, למה שאני אסכן את הרישיון שלי'?" (שם, בעמ' 8). ועוד, בחלק קודם של השיחה הזו נשמע הנאשם שואל את מר יעקבוב את הדברים הבאים: "[נאשם 2]: אני אשאל אותך שאלה. לך הוא אמר שאתה יכול, שאתה יכול, שאתה יכול לבנות? שאסור לך לבנות? [מר יעקבוב]: לא. [נאשם 2]: אז איך התחלת לבנות?... למה התחלת לבנות אם הוא אמר לך שאסור לך לבנות?... מה שאנחנו לא יודעים זה... שאחרי הוועדה אני צריך לקבל את האישור מהעירייה". (שם, בעמ' 5 ו-7) דברים אלה מתיישבים עם גרסתם של הנאשמים, כי לא ידעו שהבנייה אסורה ולא הבינו את האבחנה המשפטית בין החלטה של רשות הרישוי לבין היתר בנייה. בהצטרף ליתר המקובץ הם מובילים, ולא בדוחק, למסקנה כי עובר לבנייה ובמהלכה הסתמכו הנאשמים על מצגו של המהנדס זיבגורסקי, כאילו הבנייה היא חוקית ומותרת. הם מתיישבים עם טענת הנאשמים בדבר רושם שניטע בם לאורך הדרך, כי ניתן להתחיל בבנייה תוך שהוא מטפל במהלכה בדרישותיה של הוועדה. הם מתיישבים עם עמידתם של הנאשמים בתוקף על כך שלא ידעו, כי הם נוהגים שלא כדין. 11. הנאשמים לא חסכו במאמצים לבסס את טענת הגנתם. משום מה, ועל אף החלטותי המקדימות כי לא אאפשר הידרשות לדבר, הם הגישו ראיות לביסוסו של דפוס התנהלות קבוע, ודומה, של מר זיבגורסקי מול לקוחותיו. אשוב ואטעים, כי איני רואה מקום להידרש לטענה זו. לא אקבע בה כל ממצא. מר זיבגורסקי, כפי שהוסבר, אינו נאשם בכתב-אישום זה. אין הוא עומד לדין. מקצועיותו ויושרתו אינן ניצבות לבחינתי. ממילא, אין בכוחו להתגונן בגדרו של ההליך הזה מפני טענות, המופנות כלפיו בידי הנאשמים. השאלה המצריכה הכרעה ממקדת עצמה בענינם של הנאשמים, ובו בלבד. לענין זה די לי בפרטיו המסוימים של המקרה, כפי שהובאו לעיל. כוחה של ההסתמכות טעות במצב המשפטי 12. כבר הובן, כי טענת הנאשמים אינה מכוונת לביסוסה של הגנה מחמת טעות במצב דברים. ברי, כי השניים לא טעו לחשוב שבידיהם היתר בנייה. "הוא אמר לך במפורש, אלכס, 'איך אני יכול להתחיל לבנות כשכתוב שזה עדיין לא היתר בנייה?'" - אזכיר את דבריה של נאשמת 1 (נב/1-2, בעמ' 20). "ידעת שאין לך היתר?", נשאל נאשם 2 בחקירתו הנגדית, והשיב: "כן" (פרוטוקול, בעמ' 6, ש' 12-11). אך הנאשמים סברו כי אף שמדובר בהחלטת-ועדה להתיר בנייה בתנאים, הבנייה היא מותרת. ההגנה הרלוונטית היא, אפוא, זו של אי-הבנת המצב המשפטי. מה אכסניה משפטית מוצאת לה זו, בנסיבותיו של המקרה הנדון? המסגרת הנורמטיבית 13. בסעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קבועה הגנה בדבר טעות במצב המשפטי. זו מעגנת כלל, שבעבר מצא את מקומו בסעיף 12 לחוק, כי טעות בהכרת הדין או בהבנתו אינה פוטרת מן החובה לקיימו. ברם, חלקה האחר, והוא מחידושיו של התיקון ה-39 לחוק משנת 1994, קובע כי לא תוחל אחריות פלילית אם לא ניתן היה להימנע, באורח סביר, מטעות שכזו. ההגנה, הממוקמת בחלקו הכללי של חוק העונשין, פורשׂת את כנפיה על עבירות רבות ושונות. בד בבד, קבועה בחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 הגנה, המייחדת עצמה לעבירות שטבע חוק זה. בסעיף 208(ב) לחוק נקבעו שני מרכיביה, המצטברים, של הגנה זו: 208. האחראי לעבודה ולשימוש טעונים היתר (ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו בכל הנוגע לעבודה הנדונה. על אף ההבדלים במיקום, בנוסח, בהיקף הפרישׂה, ובמועדי החקיקה, יש יסוד למסקנה כי שתי ההוראות כאחת מניחות כר להחלה דומה של ההגנה ולה טוענים הנאשמים. הדבר מתחייב מן התכלית המהותית שביסודן, והיא דומה; מסטנדרט האחריות הדומה שהן קובעות; ומן העקרון המצדד בפרשנות הרמונית, ככל הניתן, של הוראות הדין השונות. פירוש הרמוני שכזה ננקט זמן לא רב לאחר כניסתו לתוקף של סעיף 34יט הנ"ל, בפסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק, פ''ד מט(5) 705 (1996). על יסוד מה שנקבע באותה פרשה (מפי כבוד השופט גבריאל בך, בעמ' 713 ובפרט בעמ' 720-718; ומפי כבוד השופט אליהו מצא בעמ' 722, 725 ובפרט בעמ' 728), דומה כי שתי ההוראות דרות בצוותא חדא ומשמיעות רעיון דומה. לפיו, תהא לנאשם בעבירה על חוק התכנון והבנייה הגנה טובה אם יוכיח, כי לא ידע שהתנהגות מפרה אסורה על-פי דין, וכי שום אדם סביר לא היה יודע, או יכֹל בשקידה סבירה, לדעת את הדבר. 14. בענין ויסמרק הוסיף השופט מצא והתייחס למשמעותה, לענין הבנת הדין, של הסתמכות על עצה. הוא הבחין בין עצה ממקור רשמי - כמו לשון החוק, הפסיקה או דברן של רשויות האכיפה - לבין עצה מגורם מקצועי, ששירותי הייעוץ שלו נרכשו באופן פרטי (שם, מעמ' 726). אוזכרו כללים, שנקבעו בענין זה בשיטות משפט אחרות. מקץ כעשור, בע"פ 845/02‏ ‏מדינת ישראל נ' תנובה, פ''ד סב(3) 307 (2007), פיתח בית-המשפט העליון את הכלל הישראלי. בניגוד לשיטות-משפט אחרות, גילה משפטנו נכונות להכיר בהסתמכות על עצתו של גורם פרטי כטענת הגנה מפני הרשעה. אלא, שהכרה זו מצומצמת לגבולות מוגדרים, ויסודם בכך "שהשאלה האם התנהגות מסוימת מהווה עבירה אם לאו, אינה צריכה להיות מוכרעת בהתאם להבנתו, פרשנותו וידיעותיו הסובייקטיביות של פרט כזה או אחר אלא בהתאם להכרעתו של המחוקק ולפרשנותן של הרשויות המוסמכות לכך על-פי חוק" (כבוד הנשיאה דורית ביניש, מעמ' 348). "רציונל נוסף", נקבע שם, "הוא האינטרס החברתי בלמידתו והפנמתו של החוק הפלילי" (בעמ' 349). 15. החלתה של ההגנה מותנית, ראשית, בקיומה של טעות כנה ובתום לב בדין. "נאשם שחשד כי מעשהו אינו חוקי ובמקום לברר זאת עצם את עיניו אל מול חשד זה לא יוכל ליהנות מההגנה של טעות במצב משפטי" (שם, בעמ' 354). עצימת-עיניים איננה מתיישבת עם הרציונל שזה עתה הוזכר. עקרון תום הלב משמיע עוד הידרשות כנה לחוות-דעת המקצועית, אשר מצדה לא נתפרה לכתחילה לפי מידותיה של הפרה מתוכננת של החוק, ואין תכליתה לחסן את החפץ להפרו מפני השתתה של אחריות בפלילים. 16. לצדו של המישור האישי, מחייב הכלל המשפטי להראות כי הטעות הייתה סבירה גם לפי קנה מידה אובייקטיבי. במלים פשוטות, השאלה היא אם נאשם נקט את כל האמצעים שאדם סביר היה נוקט בניסיון להבין את המצב המשפטי לאשורו. המענה עובר במכלול נסיבותיו של המקרה הנדון: "השאלה, אם טעותו של הנאשם בדין הפלילי הייתה בלתי נמנעת באורח סביר, תוכרע בהתאם לאמצעים שעמדו לרשותו לבירור הדין במקרה מסוים, לסוג העבירה שלגביה מתעוררת טענת הטעות בדין, ולמידת המאמץ שהקדיש הנאשם לבירור הדין תוך שימוש באמצעים הסבירים שעמדו לרשותו; כמו גם לנתוני הרקע של הנאשם וגיבוש המודעות שלו ליסודות העבירה בהתאם לכישוריו האינדיבידואליים" (שם, בעמ' 355). 17. הסתמכות על חוות-דעתו של בעל מקצוע יכולה - כתלות בנסיבותיה, ובלשון הפסיקה: "בתנאים מסוימים ומוגבלים" - לבוא בגדרו של מאמץ סביר אשר הוקדש לבירור הדין. עם תנאים אלה נמנה, ראש וראשון, משקלה של העצה המקצועית שנתקבלה. כמו מאליו ברור, כי לכתחילה נדרש שידובר בסוגיה, הדורשת ייעוץ של מומחה. "ככל שמדובר בשאלה משפטית מורכבת יותר שהדין לגביה אינו ברור וחד משמעי, כך תהא ההסתמכות על ייעוץ מקצועי בנוגע לאותה שאלה סבירה יותר. לעומת זאת, ככל שמדובר בשאלה מורכבת פחות וככל שההתנהגות שחוקיותה נבחנת קרובה יותר ל'גרעין הקשה' של העבירה הנדונה, כך תפחת סבירות ההסתמכות על עצה כמכשירה את אותה התנהגות" (שם, בעמ' 361). 18. מיהותו של הגורם המייעץ היא מרכיב חשוב. בפרשת תנובה דיבר בית המשפט בהסתמכות על עצה של עורך-דין. אלא שברור, כי היה זה בנסיבותיו המסוימות של אותו ענין, שכן בד בבד אימץ בית-המשפט את עמדתו של פרופסור שניאור זלמן פלר, ולפיה אין לקבוע מראש, כדרישה מחייבת, כי העצה תימסר דווקא מפיו של גורם זה ולא אחר: "אין טעם, לדעתנו, לקבוע מראש רשימה סגורה של מקורות או בסיסים של פרשנות מוטעית 'מוסמכת', עליהם סביר להסתמך. העיקר הוא, שלפי שיקול דעתו של בית המשפט, טעותו של האדם היתה, בנסיבות העניין, בלתי נמנעת באורח סביר" (ש"ז פלר "טעות בחוק הפלילי או הלבר-פלילי, היכן הגבול?" משפטים ה 508, 562 (תשל"ד)). לא אוכל, אפוא, לקבל את עמדת המאשימה ולפיה הכרה בהסתמכות על ייעוץ מקצועי מוגבלת לעצה שניתנה מפיו של עורך-דין (או, כהמשך טענתה, מפי רואה חשבון). להשקפתי, מהנדס - וכך גם, למשל, אדריכל או כל בעל מקצוע רלוונטי אחר - עשוי להיחשב גורם מקצועי, שניתן-גם-ניתן להסתמך על חוות-דעתו, במקום שבו התמחותו המקצועית, עיסוקו בפועל ותוכן העצה שמסר עשאוהו, לפי ראייתו של אדם סביר, לבר סמכא בנדון. 19. שאלה היא, אם ניתן להלום הסתייעות במי שאינו משפטן לצורך הבהרת המצב המשפטי. להשקפתי, התשובה תהיה חיובית במקום שבו הענין שעל הפרק קרוב יותר לקו התפר שבין סוגיות שבמשפט לבין ענינים, שבהם מטפלים דרך כלל אנשי מקצוע שאינם משפטנים. משנה תוקף למסקנה זו יימצא במקום שבו איש המקצוע המדובר הוא המוציא והמביא העיקרי, שלא לומר היחיד, בעניני רישוי, פיקוח ובקרה לכל אורכו של התהליך. 20. יסוד שלישי, באותו הקשר, מצוי בטיב ידיעותיו והבנתו של הנאשם. "ככל שאדם הוא בעל עמדה מקצועית בכירה יותר", קבעה הנשיאה ביניש, "וככל שניסיונו המקצועי רב יותר, כך מצופה ממנו להיות בקיא ומודע יותר לדינים הנוגעים לתחומי עיסוקו ולסוגיות הבעייתיות הכרוכות בהם; בנסיבות כאלה, הסתמכות 'עיוורת' שלו על עצת [בעל מקצוע] בנוגע לאותם דינים תהיה פחות סבירה" (ע"פ 845/02 תנובה הנ"ל, בעמ' 361). 21. ועוד ייחסה הפסיקה, לענין איכותו של הייעוץ הניתן, משקל להתבססותו על תמונת נתונים מלאה, ולתעודתו על עצמו כי הוא ניתן בכובד הראש וברצינות המתחייבים. פרשת תנובה ראתה בחוות-דעת כתובה אינדיקציה טובה לקיומו של תנאי אחרון זה, כמו גם מתן כלי בידי בית-המשפט, המעריך את חוות הדעת בדיעבד, לעמוד על טיב העצה שניתנה (שלא כטענתו של בא-כוחם של הנאשמים בסיכומיו, איבחן בית-המשפט את הדברים מן האמור בע"פ 1182/99 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1, 159 (2000). ראו פרשת תנובה, בעמ' 363). עם זאת, ועל אף הדגשת חשיבותה, לא נקבעה דרישת הכתב כיסוד מנדטורי בהכרה בהגנת ההסתמכות - "אין לקבוע דרישה מוחלטת לחוות דעת כתובה" (שם, שם). מורכבותה של הסוגיה העומדת להכרעה היא, לטעמי, שיקול רלוונטי בשאלת העמידה על דרישה זו. 22. כבר נכתב, כי על האמצעי שנקט נאשם במטרה לעמוד על המצב המשפטי להיות סביר. הסבירות נגזרת, בין היתר, מן השאלה כלום היה האמצעי שנבחר - מתאים לייעודו. באופן פרטני נקבע, כי יש לבכר פנייה לרשות השלטונית המוסמכת על פני הסתפקות בחוות- דעתו של אדם פרטי (שם, בעמ' 364). אין פירוש הדבר כי זו האחרונה אינה סבירה, מניה וביה, אלא שנקיטתה מוסיפה על הנטל שבו נושא ממילא נאשם, להראות טעם ראוי לדבר. מן הדין - אל בעלי-הדין 23. כפי שהובהר בחלקם הקודם של הדברים, טעותם של הנאשמים הייתה כנה. הם לא עצמו את עיניהם. הם סברו בכנות כי הבנייה מותרת. הם לא נזקקו לעצת המהנדס לצורך הפרה מתוכננת של הוראות החוק, אלא סברו כי אותה עצה עולה עמן בקנה אחד. להשקפתי, עלה בידיהם להראות זאת בראיות שמהימנותן הוכחה. בנטל שהונח על כתפיהם - ואינו מן הפשוטים, שכן גם לגורם המייעץ ענין בתוצאתה של ההכרעה - הם נשאו כל צורכו. על כנות התנהלותם תלמד עוד העובדה - ועליה העיד נאשם 2 בדברים, שהרושם האמין שהותירו חיפה על אי-הצגתה של ראיה חיצונית לתמוך - כי בסמוך לתחילתן של העבודות, וגם במהלכן, הוא פנה לעיריית תל אביב-יפו והודיעהּ מפורשות על הבנייה (עמ' 5, ש' 19-14). הפניות לא היו, אמנם, אל מִנהל ההנדסה כי אם למנהל הכספים. היו אלו בקשות לפטור מארנונה לנכס המצוי בבנייה, והן אושרו. ברם, עיקר מצוי בכך, שהנאשמים לא ביקשו להסתיר מן העירייה את דבר הבנייה, כי אם היפוכו של דבר. משנה תוקף ניתן בכך לטענתם, כי סברו בתום לב שהם פועלים כדין. עוד הסביר נאשם 2, בדברים שהגיונם בצדם, כי דבר לא דחק בנאשמים להתחיל בבנייה אף בהיעדרו של מה שסברו כי הוא אישור כדין: "לא היה לי מה לרוץ ולבנות, חיכיתי מהרגע שקנינו את הבית עד שקיבלנו את המכתב הזה [באשר להחלטת הוועדה], משהו כמו 9 חודשים, לא היה לי מה לרוץ. גרתי אצל ההורים של אשתי, יכולתי לגור שם עוד שנתיים לא היה לי משהו שרבץ על הראש, לשלם שכירות או משהו כזה. לא היה לי מה לרוץ. אם חיכיתי בשקט בסבלנות, הייתי יכול לחכות עוד. הייתי יכול להשכיר את הדירה, היו לי שוכרים פוטנציאליים" (פרוטוקול, בעמ' 6, ש' 23-18). גם דברים אלה לא נתמכו בראיה חיצונית כלשהי אולם זכרם בא, כמצוין, בפגישה עם המהנדס: "חיכיתי כמה? מספטמבר עד מרץ? חצי שנה. האמן לי שיכלתי לחכות עוד כל התקופה הזאתי, לא הייתה לי בעיה.. עוד הייתי עושה מזה כסף. הייתי משכיר את הבית עד שנקבל את הרישיון הסופי" (נ/1-2, בעמ' 23). באותה רוח ניתן להוסיף, כי אילו ביקשו הנאשמים לבנות תוך התעלמות מן החוק - התנהלות שהיא, לדאבוני, חזון נפרץ במקומותינו - הרי שיכֹלו לשלוח ידם בבנייה אף בלא לבקש היתר כלל. את העובדה כי הוגשה בקשה להיתר, וכי הנאשמים המתינו להחלטתה של הוועדה קודם שהחלו בבנייה - ומהנדס המאשימה, מר מיכאל שטמלריס, אישר זאת בעדותו (פרוטוקול, בעמ' 7, ש' 22-20) - אין להותיר חסרת משקל. 24. הפנייה למר זיבגורסקי נעשתה על יסוד מוניטין חיובי שיצא לו, ושמעו הגיע לאוזניהם של הנאשמים. "אני יודע שאלכס בנה לחצי מיד אליהו" העיד נאשם 2, "כולם מכירים אותו" (שם, בעמ' 6, ש' 30). מר זיבגורסקי מילא תפקיד מרכזי בליווי הפרויקט, והיה המוציא והמביא העיקרי בו. כפי שכבר צוטט: "אלכס טיפל בבניה, אם זה בהגשת תוכניות, אם זה בנושא של בטון, יציקות, ברזל, הכל למעשה. הוא פיקח, הוא אמר איזה קירות להוריד ואיזה לא. כשהיתה בעיה אלכס הגיע לא פעם לשטח, פתר בעיות..." (עמ' 3, בש' 24-22). המהנדס, הוסיפו הנאשמים והסבירו, נהג ביטחון רב בתשובה לתהייתם אם מותר לבנות. הוא הודיעם באופן שאין ברור ממנו כי ניתן להתחיל בבנייה, אגב קידום ההליך לקבלתו של היתר סופי. את תהייתו של נאשם 2 אם הבנייה מותרת כבר באותו שלב חרף התנאים שהוצבו פטר מר זיבגורסקי בביטול. הנאשמים נתנו אמונם המלא "בביטחון שהוא אמר את זה ובצור[ת] הזלזול, 'אני המהנדס או אתה המהנדס[?]'" (עמ' 7, ש' 11). היותה של חוות דעתו - עצה שעל-פה, אינה גורעת אפוא מכוחה. דבריו המפורשים, שנאמרו בביטחון רב מפיו של איש מקצוע בעל מוניטין, נתפשים היו בידי כל אדם סביר ככבדי משקל. 25. הנאשמים, אנשים מן היישוב, לא היו בקיאים בדיני התכנון והבנייה. אף שהם, דברי המהנדס זיבגורסקי בעדותו, "שוטר [ו]אשתו [ה]עובדת במשרד עורכי דין" (בעמ' 8, ש' 27), לא ניתן לייחס להם התמצאות במצב המשפטי. נעדרים היו ניסיון ממשי בתחום הנדון. כל שביקשו היה להוסיף חדר לדירת מגורים קיימת, לצורך שיפור דיור. תלותם באיש המקצוע מטעמם הייתה, אפוא, גבוהה. "במה שאני לא מבין", פרט נאשם 2 בעדותו, "אני שואל איש מקצוע. באותה מידה שהלכתי לרופא שיניים ואמר לי תעשה עקירה" (עמ' 6, ש' 6-5). הסוגיה שבה הם נדרשו לעצתו - הבנת משמעותה, לענין מועד הבנייה, של החלטה הוועדה והתנאים שבה - מערבת יסודות מובהקים של מיומנות מקצועית. החלטת הוועדה הרבתה במונחים, שאינם שגורים בפיו של מי שאין זה תחום עיסוקו. נכתב בה, כי "[הוחלט] לאשר את הבקשה בתנאי מילוי דרישות מהנדס העיר, קובץ הנחיות ובתנאים הבאים", ובהמשך פורטה רשימה ארוכה של פעולות כ"תיקון חישוב השטחים וטבלאות המפרט בתיאום עם מהנדסת רישוי"; "תיאום בין תנוחות הקומות, החתכים והחזיתות", "סימון בעלות על כל הבנייה הקיימת בתחום המגרש", "סימון קו ביוב בתנוחת קומת הקרקע", ועוד. לא ייפלא, אפוא, כי מייד עם קבלתו של המכתב פנו הנאשמים למהנדס, על מנת שיובהר, בלשון הנהירה להם, מה משמיעה אותה החלטה. תלותם של הנאשמים בבעל-המקצוע נשמרה לכל אורכו של התהליך. וכך הוסיפה ואמרה נאשמת 1 לו בפגישתם: "כעבור שנה קיבלנו מכתב מהעירייה וגם בזה לא יידעת אותנו שתיק צריך להיות פתוח ולסיים אותו תוך שנה. אתה היית צריך [ליידע אותנו] כי אתה מהנדס מומחה בתחום הזה. אזרח לא יודע את זה..." (נ/1-2, בעמ' 24-17; 28). 26. אינני סבור, כי עובר לבנייה ובמהלכה הייתה לנאשמים סיבה לסבור, כי המידע שהוצג בפניהם הוא חסר או מוטעה. המתואר לא חייב, להשקפתי, כי נורה אדומה תידלק אל מול עיניהם, ותדרוש את העמקת הבירור, לרבות באמצעות פנייה לאנשי מקצוע אחרים. "הוא בנה ל-3/4 יד אליהו, כולם מכירים אותו. לא חשבתי שצריך לפנות לעוד מישהו" - חזר והסביר נאשם 2 בעדותו (פרוטוקול, בעמ' 7, ש' 12). עוד מתקשה אני לקבל את עמדת המאשימה, שלפיה אדם סביר היה נזעק למקרא התנאים שבהחלטת הוועדה, מתעלם מדבריו החד-משמעיים של איש המקצוע ששכר, ופונה בעצמו להעמיד את חוות-הדעת המקצועית שבידו למבחנם של גורמי הרישוי. עיקר הוא - כלשונו של סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה - בנקיטתם של "כל האמצעים הנאותים" למניעתה של העבירה. זאת עשו הנאשמים בפנייתם אל הגורם המקצועי ובו נתנו את אמונם. הם עשו את שמתבקש ממי שאינו נוהג לצאת ולהיכנס בשעריהם של גורמי התכנון. הסתמכותם על התנהלותו של מהנדס בנין מוסמך, היא התנהגות סבירה, ודאי, שאין היא נופלת בסבירותה מהתנהלותה של רשות שלטונית, הרושמת לפניה את הצהרתו של בעל נכס על בנייה הנעשית בו, בלא שבכוחה לעמוד על כך שאותה בנייה אינה כדין. סוף דבר, וראשיתו: מאדם מן היישוב, הבונה באורח ספוראדי למען הרחבת ביתו, אין הוא מנוסה בהליכי רישוי ואין בנייה מפעולותיו השגורות, אין לצפות לרף התנהגות של מהנדס, משפטן או מפקח בתחומי התכנון והבנייה. זאת, אפילו לפי הסטנדרט המחמיר ומרחיב האחריות (ענין ויסמרק, בעמ' 726), אשר משמיע סעיף 208(א) לחוק התכנון והבנייה. משעושה הוא כן תוך הסתמכות כנה וישרה על חוות דעתו של איש מקצוע מוסמך, מנוסה ובעל שם, ואינו מפנה את מבטו מִרְאות את שמצופה מכל אדם שעיניו בראשו להבחין בו, הרי אפילו נעשתה הבנייה שלא כדין ואפילו נהנה הוא הימנה, אין לחייבו בפלילים בגינה. אין פירוש הדבר, אטעים, פתיחתו של פתח לטענות הסתמכות מעושות או כוזבות. כל מקרה יש לבחון לגופו ועל-פי פרטיו. והיות שבמקרה דנן מקים מכלול הדברים שהוצגו את הגנתה של טעות במצב המשפטי, בין אם זו תמצא את עיגונה בסעיף 34יט לחוק העונשין ובין אם בסעיף 208(ב) לחוק התכנון והבנייה, אני מוצא את הנאשמים זכאים בדין. 27. לא מצאתי, כי זכות מזכותם של הנאשמים תיפגע אם פסק-הדין יומצא להם באמצעות המזכירות. אדרבה, לנוכח פרק הזמן שנותר עד לתום הפגרה ולאור התוצאה, יש לבכר מבחינת ענינם המצאה בדרך הזו. אך ברור, כי אין בדבר לשלול ממי מהצדדים כל זכות העומדת לו לפי דין. המזכירות תמציא, ללא דיחוי, העתקיו של פסק-דין זה לצדדים ולבאי-הכוח, תוודא קבלתו בידיהם ותצרף לתיק אישורים בדבר ההמצאה. זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי, בתוך 45 ימים (הפגרה אינה במנין). בניההרחבת דירהמקרקעיןהיתר בניה