מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקבלן פשט רגל - מה עם המשכנתא: לפניי תביעה לתשלום חוב שנוצר בשל הלוואה מובטחת במשכנתא שלקחו הנתבעים מהתובע בתחילת שנת 2003, וטרם הושלם פרעונה. ההלוואה נלקחה לצורך רכישת דירה מקבלן אשר פשט את הרגל ולא השלים את בניית הדירה. רקע עובדתי - הנתבעים, מר דימיטרי קיריאנוב (להלן: "הנתבע") וגב' ורוניקה קיריאנוב (להלן: "הנתבעת") יצרו קשר עם נציג חברת דוד נתיב לבניה בע"מ (להלן: "הקבלן"), בשם דרור (להלן: "דרור"), לגבי האפשרות לרכוש דירה בבניין המכונה פרויקט "כלניות ב'" בעפולה (להלן: "הבניין"). ביום 30.1.2003 חתמו הנתבעים על בקשה לרכישת דירה מספר ד-4 (להלן: "הדירה"). כשבועיים וחצי לאחר מכן, ביום 17.2.2003, נחתם בין הנתבעים לבין הקבלן הסכם הרכישה בקשר לדירה (להלן: "ההסכם"). לצורך מימון רכישת הדירה פנו הנתבעים לתובע, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"), בבקשה לקבלת הלוואה מובטחת במשכנתא וביום 23.2.2003 חתמו בבנק על מסמכי ההלוואה ורישום המשכנתא (להלן: "המשכנתא"). חודשים בודדים לאחר חתימת ההסכם וקבלת המשכנתא, בסמוך לסוף שנת 2003, נקלע הקבלן לקשיים כלכליים בעקבותיהם ניתן לגביו צו הקפאת הליכים ולאחר מכן נכנס הקבלן להליך של פירוק. סמוך לתקופה זו הבנייה של הבניין הופסקה ולא הושלמה עד היום. הנתבעים הוסיפו לשאת בתשלומי המשכנתא השוטפים לבנק עד לחודש ספטמבר 2005 והחל מחודש אוקטובר באותה שנה חדלו מלשלם את תשלומי החזר המשכנתא. על רקע האמור הגיש הבנק ביום 24.4.2006 תביעה כספית בסדר דין מקוצר בגובה יתרת החוב דאז. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, אשר התקבלה, והתיק הועבר לדיון בפניי. טענות הצדדים - התובע טוען כי הנתבעים התחייבו כלפיו במסגרת הסכם המשכנתא לשאת בתשלומים השוטפים ועל כן יש לחייבם לשלם את יתרת החוב בצירוף ריבית הפיגורים ההסכמית, לחילופין - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית הסכמיים, ולחילופי חילופין - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. הנתבעים העלו במסגרת הגנתם טענות שונות הנוגעות להתנהלות הנטענת של הבנק, כאשר בראשן הטענה כי הבנק שימש כבנק מֶלָווה בפרויקט, ועל כן חלות עליו חובות מוגברות על פי דין כלפי הנתבעים, חובות שלשיטתם הוא הפר. עוד טוענים הנתבעים כי הבנק הפר כלפיהם גם חובות אמון וחובות גילוי אשר מוטלות עליו מעצם היותו מוסד בנקאי באופן כללי. עוד טוענים הנתבעים כי הבנק היה מצוי במצב של ניגוד עניינים בין שמירה על האינטרסים שלהם כלקוחותיו לבין האינטרס שלו עצמו לגבות את חובו של הקבלן כלפיו, וכי הבנק העדיף את האינטרס הכלכלי שלו על פני הגנה על זכויותיהם כלקוחותיו. כמו כן טוענים הנתבעים כי הבנק הטעה אותם להניח כי מצבו הכלכלי של הקבלן איתן, וזאת כאשר ידע במועד לקיחת המשכנתא את מצבו הכלכלי האמיתי של הקבלן. כן טוענים הנתבעים כי נציגת הבנק הטעתה אותם ומסרה להם כי אין צורך שהקבלן ימסור לידיהם כל בטוחה כגון ערבות בנקאית, שכן כספי התמורה ישולמו לקבלן על ידי הבנק רק בהתאם להתקדמות שלבי הבנייה, כך שאין סכנה ממשית לכספים. בנוסף טוענים הנתבעים כי הבנק העביר שלא כדין חלק ניכר מסכום המשכנתא לידיו של הקבלן, וזאת בניגוד להוראות הדין וללא שבדק את זכאותו של הקבלן לקבל את הכספים. מסכת הראיות - מטעם הבנק הוגשו תצהירים של מר סמי טיבי (להלן: "טיבי"), מנהל מחלקת הביצוע של הבנק בתקופה הרלבנטית (ת/1) ושל גב' אניטה פוסטולוב (להלן: "פוסטולוב"), הפקידה בסניף הבנק בעפולה אשר טיפלה במשכנתא של הנתבעים (ת/4). מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של הנתבע (נ/1). המצהירים נחקרו על תצהיריהם והוגשו מסמכים נוספים מטעם הצדדים. דיון והכרעה - לאחר בחינת הראיות ושקילת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה בלבד, מחמת הנימוקים שיפורטו להלן. החובות המוטלות על הבנק - חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981 (להלן: "חוק הבנקאות") מטיל חובות שונות על בנקים, מכוח תפקידם הייחודי. ביטויים קונקרטיים לחובת האמון המוטלת על הבנק הם למשל האיסור על התניית שירות בשירות (בסעיף 7 לחוק הבנקאות), האיסור על פגיעה בנסיבות מיוחדות (בסעיף 4 לחוק הבנקאות) וכן האיסור על הטעייה (בסעיף 3 לחוק הבנקאות), אשר חל גם לגבי הטעיה בדרך של מחדל - וראו ר. פלאטו-שנער דיני בנקאות - חובת האמון הבנקאית 71-77 (2010). בפסיקה ישנה נטייה להקפיד על קיום חובות האמון מצד הבנק כלפי לקוחותיו, ואף כלפי צדדים שאינם לקוחותיו של הבנק. בית המשפט העליון סיכם את ההלכה וציין בהקשר זה כי: "מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; ... מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל". (ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח פ"ד מ"ח(2) 573, 585, וראו אף את מאמרם של אבי וינרוט ובועז אדלשטיין "אחריות בנק מלווה כלפי רוכשי דירות ובעלי קרקע" הפרקליט מח(1) 68, 88-99 (2004), אשר סוקר באופן מפורט את ההלכה בנושא חובת האמון של הבנקים כלפי לקוחותיהם. במקביל ומנגד, יש לזכור כי הבנקים אינם "מוסדות רווחה", וככל שהם פועלים על פי דין הם זכאים לגבות את כספי הלוואות שנתנו ללקוחותיהם (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש, סעיף ג' לפסק דינו של השופט רובינשטיין ( 7.12.2009)). כן הובעו דעות לפיהן חובת האמון אינה בלתי מוגבלת, ואינה משחררת את הלקוח מאחריות למעשיו (וראו פלאטו-שנער - דיני בנקאות, וההפניות לפסיקה שם, עמ' 105-111). מעבר לחובות הכלליות המוטלות על הבנקים, הרי שבנסיבות של רכישת דירה למגורים מקבלן, המחוקק קבע חובות ספציפיות נוספות, וזאת בחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) תשל"ה-1974 (להלן: "חוק הבטחת השקעות" או "החוק"). חוק זה מטיל חובות מוגברות על בנק מֶלָווה, אך גם חובות כלליות המוטלות על בנק אשר נותן הלוואה לרכישת דירה (דהיינו, בנק מָלְווה "רגיל"). יש צורך לבחון בתיק זה האם הבנק הפר כלפי הנתבעים את החובות המוטלות עליו, בין אם כבנק שהעניק ליווי פיננסי ובין אם כבנק "רגיל" - ואקדים ואומר כי לשיטתי הבנק הפר את חובותיו כלפי הנתבעים, אם כי רק בחלק מההיבטים הנטענים ולא בהיקף ההפרות כפי שטוענים הנתבעים. את טענות הנתבעים ביחס לכשלים שבהתנהלותו של הבנק ניתן לחלק לשני שלבים, על ציר הזמן: השלב הראשון הוא השלב שלפני לקיחת המשכנתא, כאשר לטענת הנתבעים הבנק היווה בנק מֶלָווה בפרויקט, הציג בפניהם באותה עת מצגים שגויים ומטעים ו"שיתף פעולה" עם הקבלן בהונאת הנתבעים על מנת לגרום להם להתקשר בהסכם עם הקבלן. השלב השני הוא השלב שלאחר נטילת המשכנתא, במועדי העברת הכספים לקבלן, כאשר הנתבעים טוענים שהבנק העביר את הכספים לקבלן "ביתר", שלא כדין. נבחן להלן את הטענות במובחן. טענות הנתבעים לגבי ההתנהלות של הבנק לפני נטילת המשכנתא - האם הבנק העניק ליווי פיננסי לפרויקט ? חוק הבטחת השקעות מגדיר מהו ליווי פיננסי של פרויקט ומיהו בנק מֶלָווה. עוד קובע החוק הוראות קוגנטיות שונות שמטרתן להבטיח את כספי רוכשי הדירות, אשר חלקן מטילות חובות על הקבלנים הבונים את הדירות וחלקן מטילות חובות שונות על התאגידים הבנקאיים, בין כ"מֶלָווים" ובין כ"מָלְווים" בלבד. בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי השאלה אם הבנק שימש כבנק מֶלָווה בפרוייקט, שכן החובות שמוטלות עליו ככזה מוגברות. לשיטתי אין צורך להכריע בשאלה זו באופן חד משמעי מאחר ואני סבורה כי הבנק הפר כלפי הנתבעים חובות כלליות שמוטלות עליו, אשר אינן נגזרות מהיותו דווקא בנק מֶלָווה, ובעיקר את החובה שלא לשחרר לידי הקבלן כספים כפי ששוחררו. מעבר לצורך, והואיל והצדדים הקדישו רבות בטיעוניהם לנקודה זו - אומר כי לא הוכחו כדבעי על ידי הנתבעים כל הרכיבים הנדרשים לצורך הגדרת הבנק כמֶלָווה (וראו את ת"א (שלום חיפה) 8212/06 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' מימון ( 25.2.2010),להלן: "פס"ד מימון", אשר עסק באותו פרויקט ואותו הבנק וראו אף את ת.א. (מחוזי תל-אביב) 1794/95 חייק יצחק נ' בנק הפועלים ( 26.12.2002)). בראש ובראשונה אפנה לכך שלא הוצג מסמך ההתקשרות בין הבנק לבין הקבלן אשר ממנו ניתן היה ללמוד על היחסים שבין שני צדדים אלו וחסרים נתונים נוספים חיוניים. עם זאת - אני סבורה כי היו במערכת היחסים המשולשת שבין הקבלן לבין הבנק לבין הנתבעים מאפיינים מסוימים של ליווי פיננסי כמשמעותו בחוק, או למצער - מאפיינים שיכלו ליצור מצג של ליווי פיננסי, והללו מצאו ביטוי במספר מובנים - ראשית, הוכח שהמעורבות של הבנק בפרויקט חרגה מתפקידו של הבנק כגורם מממן של הקבלן בלבד או כמי שנתן לתובעים הלוואה בלבד (וראו את האמור בסעיף 118 לפסה"ד בת"א (שלום חיפה) 6782/05 בן גיאת נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ ( 24.3.2010) , להלן: "פס"ד בן גיאת", אשר עסק אף הוא באותו פרויקט ובאותו בנק). יש לציין כי אין מחלוקת כי הבנק נתן הלוואה לקבלן, כי על הקרקע נרשמה הערת אזהרה לטובת הקבלן, כי בהסכם התחייבו הנתבעים לקחת משכנתא בבנק וכי המנגנון שנקבע היה שלאחר התשלום הראשון נותן הבנק לנתבעים "מכתב החרגה". שנית, לשונו של ההסכם בין הנתבעים לבין הקבלן (והשימוש בביטוי "בנק מלווה" ללא ניקוד, בסעיפים 12.1 ו-12.4) עשויה הייתה ליצור מצג של ליווי פיננסי של הפרויקט על ידי הבנק. שלישית, בסעיף 12.2.1 להסכם נקבע שהנתבעים חייבים לקבל את הלוואת המשכנתא למימון רכישת הדירה מהבנק התובע דווקא, והנתבע, בתצהירו בסעיף 3, הצהיר כי הקבלן הפנה אותם לבנק (טענה שאוששה בחקירתו הנגדית, עמ' 27 שורות 5-11). משמע, שקיימים סממנים של ליווי פיננסי - אך עדיין מסקנתי היא כי הנתבעים לא עמדו בנטל הוכחת היותו של הבנק "בנק מֶלָווה" בפרוייקט. עם זאת, החשוב הוא שאין הכרח להכריע בשאלה זו במקרה דכאן, כפי שיובהר להלן, ונמשיך עתה את הדיון לגבי שאר טענות הנתבעים באשר להתנהלות הבנק. האם הבנק הונה את הנתבעים באשר לידיעתו בדבר סכום המשכנתא ביחס לסכום העסקה ? הבנק טוען כי הקבלן והנתבעים הציגו בפני מסמכים מהם עולה כי מחיר הדירה 490,000 ₪ ומתוכו ביקשו הנתבעים לקבל משכנתא על סך של 430,000 ₪. משמע, שהם שילמו בעצמם 60,000 ₪ - ועל בסיס נתון זה הבנק אישר את ההלוואה. טוען הבנק כי רק בדיעבד התברר לו שהנתבעים לא שילמו סכום כלשהו מההון העצמי שלהם ולמעשה ביקשו מימון מלא. הנתבעים מכחישים כי מחיר הדירה היה 490,000 ₪ וטוענים כי החתימה הנחזית להיות שלהם על נספח התשלומים שהגיש הבנק הינה מזויפת (נספח ה1' לתצהיר טיבי, שם צוין הסכום 490,000 ₪). עוד טוענים הנתבעים כי מחיר הדירה היה 430,000 ₪ בלבד, אך על פי הנחיית דרור הם מסרו לבנק כי המחיר הוא 460,000 מאחר ולא היה להם הון עצמי והם רצו להציג תמונה לפיה הם שילמו לבד 30,000 ₪ וזקוקים למשכנתא של 430,000 ₪ בלבד. לטענתם, בשעתו נמסר להם כי אין כל פסול במעשה זה וכי הבנק היה מודע לפער בין מחיר הדירה "האמיתי" לבין מחיר הדירה "המוצהר", אך "העלים עין" מהתנהלות הנתבעים והקבלן, וזאת במטרה "להונות" ו"לפתות" את הנתבעים לקחת את המשכנתא בכל מקרה, ובכך להפכם ל"ערבים" נוספים לחובות הקבלן כלפי הבנק. עם כל הכבוד, יש לדחות מכל וכל טענה זו של הנתבעים ומוטב היה לה לו לא הועלתה כלל. תחילה, לא הורם הנטל (המוטל על שכם הנתבעים) לגבי כך שהבנק ידע שהנתבעים והקבלן מציגים בפניו מצג שווא באשר למחיר הדירה, ובוודאי שלא הורם הנטל להראות כי הבנק העלים מכך עין במטרה לרמות ולהונות את הנתבעים. בנוסף, הנתבעים לא הוכיחו את טענת הזיוף שהעלו לגבי נספח התשלומים (טענה חמורה, שלא ניתן להפריח לחלל כך סתם), ובכל מקרה אני מוצאת שעדותו של הנתבע בכל הנוגע לטענה זו הייתה בעייתית ובלתי מהימנה (וראו עמ' 28-29). מעבר לכך, כלל ידוע הוא שאדם אשר מאשר בחתימתו מסמך כלשהו, מוחזק כמודע לאמור בו ולמשמעויות של האמור בו (ע"א 16/80 לולו נ' סלומון, פ"ד לז(4) 70, ע"א 685/88 קורטרמן נ' קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 602). חזקה זו פועלת לרעת הנתבעים אשר חתמו על מסמכים בהם המחיר הוא 490,000, 460,000 ו-430,000 בערבוביה. מכאן שיש לדחות את טענותיהם כלפי הבנק בכל הנוגע לסוגית מחיר הדירה, ובוודאי שבכל הנוגע לנסיון הבנק "לפתות" אותם לקחת את המשכנתא. עוד אומר כי לאור תשובותיו המתחמקות של הנתבע לגבי נושא זה - התרשמותי היא שאין עסקינן במקרה בו הקבלן והבנק ביקשו להונות את הנתבעים אלא דווקא במקרה בו הנתבעים והקבלן ביקשו להונות את הבנק. האם הבנק הפר את חובות הגילוי בנוגע למצבו של הקבלן טרם נטילת המשכנתא ? הנתבעים טוענים כי הבנק לא גילה להם במועד פנייתם הראשונה, את מצבו של הקבלן לאשורו וזאת על אף שהבנק היה מודע למצב הקשה של הקבלן כבר אז. לשיטתי, לא הוכח כי הבנק היה מודע למצבו הכלכלי "העגום" של הקבלן לפני חתימת מסמכי המשכנתא. ראשית, הוכח שהקבלן ניהל את החשבון אליו הופנו כספי המשכנתא של הנתבעים דווקא בבנק אחר ולא בבנק התובע (נספחים ה' לתצהיר הנתבע ונספח ז' לתצהיר טיבי, מהם עולה כי הקבלן ניהל חשבון בסניף עפולה של בנק הפועלים וביקש כי כספי המשכנתא יועברו לחשבון זה). לא הוכח שהבנק ידע מה היה מצבו של הקבלן באותו חשבון בבנק הפועלים (מה גם שהשימוש בבנק הפועלים לצורך הניהול השוטף של הפרויקט מהווה טעם נוסף לכך שאין עסקינן בליווי פיננסי "קלאסי"). שנית, על פי הראיות שהוצגו בפניי עולה כי הקבלן עמד בהחזרי ההלוואה שלו כלפי הבנק, עד סמוך לקריסתו (תצהיר טיבי בסעיף 5 ונספח א-3' ל-ת/1). לכן - מבחינת הבנק, במועד נטילת המשכנתא (כמה חודשים לפני ה"קריסה") הקבלן לא היה בקשיים מיוחדים אלא עמד בהחזרים והבנק לא העלים מידע מהנתבעים. האם הבנק הפר את חובות הגילוי בנוגע לכך שהוא מצוי בניגוד אינטרסים ? באשר להתנגשות בין חובת הסודיות של הבנק כלפי הקבלן לבין חובת הגילוי של הבנק כלפי הלווה, נאמרו בפס"ד טפחות נ' צבאח (המוזכר לעיל) הדברים הבאים, אשר יפים גם לענייננו (בעמ' 598) כלהלן: "לגישתי, אם קיימים מקרים שבהם ניתן להטיל על הבנק חובת ייעוץ, על אחת כמה וכמה ניתן להטיל עליו חובת גילוי בנוגע לניגוד האינטרסים אפשרי שיש לו בעניין מסוים. הווי אומר, על הבנק חלה חובה להעמיד את הלקוח על כך שיש לו עניין מיוחד בפעולה הכספית אשר הלקוח עומד לבצע. אין הכוונה לקיומו של עניין שביטויו אך בגביית עמלה, אלא בקיומו של עניין מהותי בביצוע העיסקה, משיקולים שאינם קשורים רק בעיסקה עם הלקוח". ובעמ' 601-602 כלהלן: "לגישתי, כאשר אנו עוסקים בהלוואה מסוג משכנתא - הלוואה אשר לה, מעצם טיבה, השפעה מכרעת על עתידם של הלווים (ומה גם משכנתא הניתנת לסוג מסוים של אוכלוסיה - זוגות צעירים וזכאים אחרים), וכאשר מערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק והקבלן היא מערכת יחסים קרובה (בדרך כלל, מובא הלקוח לבנק על-ידי הקבלן) והבנק יודע מה השימוש שייעשה בכספי ההלוואה, וכאשר הבנק יודע כי החברה שלה יימסרו הכספים לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה, והבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת כספים לאותה חברה, הרי האיזון בין חובת הסודיות לחובת הגילוי מחייב את הבנק ליידע את הלקוח בדבר ניגוד האינטרסים שהוא מצוי בו. לטעמי, תוצאה זו רצויה, שכן היא מאזנת נכונה בין חובת הגילוי שחלה על הבנק לבין חובת הסודיות. למעשה, האחרונה כמעט אינה נסוגה מפני חובת הגילוי, שכן הבנק אינו נדרש לגלות פרטים מהותיים על אותה חברה במצב דברים זה אף הנטל המוטל על הבנק אינו כבד מדיי. בנסיבות כאלה, די שהבנק יאמר ללקוח הבא ליטול הלוואה לשם הזרמת כספים ללקוח אחר (חברה משכנת או קבלן כמו במקרה דנן), כי מאחר שנוצר ניגוד אינטרסים בשל זיקתו של הבנק ללקוחותיו, והם הלקוח נוטל ההלוואה מחד גיסא והלקוח שאליו יועבר הכסף מאידך גיסא, אין הבנק רואה לנכון לבצע את הפעולה הבנקאית המבוקשת. כך או בדומה לו יהיה הנוסח הראוי של ההודעה." הנתבעים טוענים כי הבנק היה מצוי בניגוד עניינים בין האינטרס שלו עצמו (כנושה של הקבלן) לבין האינטרס שלהם כלקוחותיו - וכי הוא כשל בכך שלא יידע אותם שקיים ניגוד אינטרסים וכשל בכך שהסכים לטפל בהם כלקוחות. לטעמי, הבנק לא הפר את חובת הגילוי ולא חייב היה לסרב להעניק משכנתא לנתבעים. לגבי השאלה אם הנתבעים ידעו שהבנק העניק הלוואה לקבלן - אומר שאינני מקבלת את עדותו של הנתבע בהקשר זה (מה גם שלא ברור מדוע הנתבעת לא טרחה להעיד לגבי כל אותן טענות שעניינן ידיעתם של הנתבעים לגבי פרטים אלו ואחרים). בנוסף, יש לזכור כי בנסח הטאבו מצוין כי על כל הקרקע קיימת משכנתא לטובת הבנק וכי לזכותו של הקבלן ישנה רק הערת אזהרה. עוד יש לראות כי בסעיף 12.4 להסכם המכירה מצוין שהנתבעים מאשרים שהם יודעים שזכויות הקבלן מושכנו לבנק. לכן, נדמה לי שהנתבעים ידעו כי הבנק הלווה כספים לקבלן, ולמצער - היו יכולים לדעת זאת, אם היו מעיינים בקפידה בנסח (ולא למותר לציין כי הנתבעים לא הסתייעו בשירותיו של עורך דין בעת התהליך). לגבי השאלה אם הבנק היה במצב של ניגוד אינטרסים ואם הבנק היה צריך לסרב להעניק הלוואה לנתבעים - אזי שאף כאן התשובה הינה בשלילה. האינטרס של הבנק לגביית החוב מהקבלן אינו בהכרח עומד "בניגוד" לאינטרס של הבנק לגביית החוב מהנתבעים. ככל שהבנק לא היה מודע למצב כלכלי בעייתי של הקבלן במועד לקיחת המשכנתא, אינני בטוחה שיש אינטרסים מנוגדים או פוטנציאל לניגוד אינטרסים, ובוודאי שלא מתקיים מצב שמחייב את הבנק לומר לנתבעים שהוא אינו יכול להעניק להם הלוואה ושעליהם לפנות לבנק אחר. מעבר לכך, אף אם הנתבעים לא ידעו שהבנק הלווה כספים גם לקבלן ואף אם נאמר שהם לא היו צריכים לדעת זאת - אזי שלא שוכנעתי שנגרם לנתבעים נזק מעצם העובדה שהבנק התנהל תחת "שני כובעים" נפרדים במערכת היחסים המשולשת. ראשית, סעיף 12.1 להסכם חייב את הנתבעים לפנות דווקא אל הבנק המסוים שאליו הפנה הקבלן, וניתן לטעון כי לנתבעים "לא הייתה ברירה" אלא לפנות לבנק ממילא. שנית, לשיטתי גם אם היו הנתבעים מודעים ל"שני הכובעים" של הבנק, הם היו עדיין לוקחים ממנו את המשכנתא, שכן הם בעצמם הסבירו שהם הסתמכו "בעיניים עצומות" על המלצות הקבלן, ללא סיוע משפטי עצמאי ואני סבורה שהם היו מתקשרים עם הבנק לצורך נטילת המשכנתא בכל מקרה. לכן, לסיכום נקודה זו אומר שלא יכולה להיות מחלוקת כי לבנק יש אינטרס כי כספי הלוואות שהעניק לגורמים שונים יושבו אליו בהתאם למוסכם. ייתכן וניתן אף לומר כי לבנק היה אינטרס באיתנותו של הקבלן ובקידום קצב המכירות. עדיין, דומני שבהעדר הוכחה על ידיעת הבנק באשר לחוסר סולבנטיות של הקבלן, לא ניתן לומר כי התקיים ניגוד עניינים במועד לקיחת המשכנתא, ויתרה מכך, לא הוכח כי הנתבעים היו פועלים אחרת בהנחה שהיו מודעים למעמדו "הכפול" של הבנק. מכאן, שלא הוכח שהבנק הפר את חובת הגילוי לגבי האינטרס שיש לו בהצלחתו של הקבלן ולא הוכח שנגרם לנתבעים נזק שיש לו קשר סיבתי לסוגיה זו. האם הבנק הפר את חובות האמון בנוגע לבטוחות שעל הקבלן ליתן לנתבעים ? הנתבעים טוענים כי נקלעו למצב הקשה הנוכחי בשל שלא היו להם בטוחות מספקות מהקבלן וכי הבנק הציג בפניהם מצג שווא לפיו הם לא זקוקים לבטוחות מסויימות ולכן "הסתפקו" בבטוחה שהקבלן סיפק. כידוע, חוק הבטחת השקעות מונה בסעיף 2 חמישה סוגים של בטוחות שעל קבלן לתת לרוכש דירה, כתנאי לקבלת סכום העולה על 7% ממחיר הדירה - ערבות בנקאית; ביטוח; שעבוד; הערת אזהרה או העברת בעלות. לגבי הערת אזהרה - הבטוחה הנדרשת הינה רישומה של הערה שכזו לגבי הדירה ובלבד שאין זכות גוברת של צד שלישי או עיקול או שעבוד לגבי אותה הדירה שיש להם עדיפות על הדירה (סעיף 2(4) לחוק הבטחת השקעות). יש לציין כי מדובר בסעיף קוגנטי ואף ההסכם עם הקבלן מפנה להוראות החוק (סעיף 15.1) וקובע כי הקבלן מתחייב לתת לנתבעים בטוחה על פי החוק, כאשר סוגה ייקבע על פי שיקול דעתו. עוד קובע סעיף 3 לחוק כי קבלן, אשר לא נתן לקונה אחת משתי הבטוחות הראשונות (ערבות בנקאית או ביטוח), לא יקבל מהקונה תשלומים על חשבון מחיר הדירה העולים על שיעורי התקדמות הבנייה שנקבעו בתקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (סייג לתשלומים על חשבון מחיר דירה), תשל"ה-1975 (להלן: "תקנות התקדמות הבניה"). במקרה הנדון אין מחלוקת כי ביום 24.2.2003 נרשמה הערת אזהרה לטובת הנתבעים וכן הערת אזהרה לטובת הבנק על סכום המשכנתא. דא עקא, שהערת אזהרה זו אוחרת בזמן להערת אזהרה שיש לטובת הקבלן ולמשכנתא שיש לטובת הבנק בגין ההלוואה שנתן לקבלן. לכן הערת האזהרה שיש לנתבעים אינה "נקיה" כיון שבמועד רישומה הדירה לא היתה נקיה מזכויות צד ג' או משעבודים בעלי עדיפות. מנגד, בהסכם הוסכם כי בד בבד עם ביצוע התשלומים ימסר בידי הנתבעים "מכתב החרגה" לפיו המשכנתא הראשונה בזמן תוחרג בכל הנוגע לדירה ועוד סוכם כי הבנק ימסור לקבלן כספים בהתאם לתקנות התקדמות הבניה. ועתה נשוב לטענת התובעים. לשיטתם, הבנק הפר כלפיהם את חובות האמון וחובות הגילוי המוטלות עליו, שעה שמסר להם כי אין כל צורך שהקבלן ימציא להם ערבות בנקאית להבטחת כספי התמורה עבור הדירה. לטענת הנתבעים, פוסטולוב מטעם הבנק, אמרה להם מפורשות כי אין צורך שהקבלן ימציא להם ערבות בנקאית כל עוד הכספים ישתחררו בהתאם לתקנות התקדמות הבניה - ועל כן הם לא פעלו לקבל ערבות שכזו ובכך קופחו זכויותיהם ונגרם להם נזק (נוכח קריסת הקבלן). הנתבעים סוברים כי הבנק הוא האחראי לכך שאין בידם בטוחה "ממשית" מעבר להערת האזהרה ולכן אין הם חייבים לפרוע את חובם לבנק. לשיטתי, מדובר בטענה מרחיקת לכת, אשר לא הוכחה כדבעי. תחילה, מבחינה עובדתית לא הורם הנטל לגבי האמירות הלכאוריות של פוסטולוב. אמנם הנתבע העלה את הטענה האמורה בתצהירו (סעיף 21) ובחקירתו הנגדית חזר עליה (עמ' 30 שורה 3), אולם אין בכך די. המדובר בטענה בעל פה של בעל דין, אשר מצאתי כי אין לה תימוכין, וזאת ממספר סיבות - (1) כפי שציינתי לעיל, עדותו של הנתבע לא הייתה חפה מקשיים ואי דיוקים בשאלות מסוימות (ואפנה לעמ' 28-29). (2) לא הובאו עדים אשר ייתכן והיה בעדותם כדי לתמוך בטענות הנתבעים. הנתבעים היו יכולים לזמן לעדות את אותו דרור, אשר לטענתם נכח בכל הפגישות עם פוסטולוב, כדי שיעיד על תוכן הפגישות. אף הנתבעת עצמה לא הגישה תצהיר ולא העידה בפניי בדבר האמירות הנטענות, והימנעות זו מהבאת עדים רלבנטיים פועלת לחובת הנתבעים. (3) פוסטולוב עצמה העידה בהגינותה כי אינה זוכרת את תוכנן של הפגישות עם הנתבעים ממרחק השנים, ואני מוצאת לקבל גרסתה זו. בנסיבות הללו, אין בידי לקבל את טענת הנתבעים באשר לדברים שמסרה להם פוסטולוב ולגבי כך שהיא הסבירה להם שהם לא זקוקים לבטוחה זו או אחרת. מעבר לכך, אף אם אניח כי הדברים אכן נאמרו על ידי פוסטולוב, אינני בטוחה שבכך הפר הבנק חובות כלשהן כלפי הנתבעים - ראשית, על פי ההסכם, הקבלן היה רשאי לספק לנתבעים אחת מבין הבטוחות שמונה החוק. מאחר וכן נרשמה לטובת הנתבעים הערת אזהרה, ומכתב ההחרגה שהנפיק הבנק לטובת הנתבעים "שחרר" את הדירה המדוברת מהמשכנתא של הקבלן לטובת הבנק, הרי שלא ניתן לומר שלא הייתה לנתבעים בטוחה כחוק. אם נוסיף לכך את קיומו של מנגנון שחרור הכספים לקבלן ע"פ תקנות התקדמות הבניה - נמצא שיתכן ופוסטילוב לא טעתה בדבריה, אם אמרה את מה שהנתבעים טוענים שאמרה. שנית, אף אם לא הועמדה לנתבעים בטוחה מספקת על ידי הקבלן, הרי שאין בכך כדי להוות טענה כלשהיא כלפי הבנק. אשוב ואזכיר כי הנתבעים לא נעזרו בשירותיו של עורך דין מטעמם בטרם חתמו על ההסכם. ההסכם ציין במפורש כי הקבלן מחויב היה לספק לנתבעים בטוחה בהתאם לחוק הבטחת השקעות, ועל הנתבעים הייתה מוטלת החובה המינימאלית לברר מהי המשמעות המשפטית של תניה שכזו. לא אוכל לקבל את טענתם המשתמעת של הנתבעים לפיה הסתמכו על "חוות דעתה המקצועית" של פוסטולוב כבסיס להתנהלותם המשפטית מול הקבלן, במיוחד כשעסקינן בעסקה כל כך משמעותית כמו רכישת דירה למגורים. ככל וניתן לייחס אחריות לאי קיומן של בטוחות מספקות לגורם נוסף פרט לקבלן, הריהו הנתבעים עצמם. שלישית, אזכיר, כי סעיף 3ג לחוק הבטחת השקעות, אשר מחייב כיום את הבנק לתת לרוכשי דירות הודעה באשר לזכויותיהם על פי החוק ואשר מחייב את הבנק להימנע מלהעביר כספים לקבלן בהעדרה של בטוחה או התחייבות לתיתה - לא היה קיים בתקופה הרלבנטית למקרה הנדון. המדובר בסעיף שהוסף לחוק הבטחת השקעות במסגרת תיקון מס' 4 מיום 31.3.2008, כחמש שנים לאחר שנלקחה המשכנתא של הנתבעים, ומכאן שלא חל על התנהלות הבנק במקרה הנדון. יש בכך כדי לחזק את מסקנתי כי לא הייתה לבנק חובה מפורשת לסקור בפני הנתבעים את זכויותיהם על פי החוק, חלף קבלת ייעוץ משפטי ואין להטיל לפתחו של הבנק את האחריות להפרה זו או אחרת מצד הקבלן, ככל שהיתה, בנוגע לאי העמדת בטוחה מספקת. סיכום ביניים - מכל האמור לעיל עולה כי מצאתי לדחות את טענות הנתבעים לפיהן הבנק הפר את חובות האמון בנוגע למצגים שהציג עובר לנטילת המשכנתא - בין אם לגבי ידיעתו מה היה סכום הרכישה "האמיתי", בין אם לגבי מצבו הכלכלי של הקבלן, בין אם לגבי ניגוד אינטרסים מצד הבנק, בין אם לגבי הבטוחות שעל הקבלן לתת לנתבעים ובין אם כל מצג שווא אחר. לא שוכנעתי כי נציגי הבנק הציגו מצגי שווא או הפרו חובות גילוי או חובות אמון עובר להחלטת הנתבעים לקחת את ההלוואה ולחתום על מסמכי המשכנתא, ולא שוכנעתי כי התנהלות הבנק לפני נטילת המשכנתא היא אשר גרמה למצב הקשה ביותר (והעגום) בו נמצאים היום הנתבעים. דומה כי יש מקום בשלב זה לחזור ולהדגיש כי הצד "הרע" בסיפור זה הינו הקבלן. הוא אשר הפר יסודית את חובותיו כלפי הנתבעים, מעל בכספם ובאמונם ואף ביצע עבירות פליליות של מרמה בכל הנוגע לניהול הפרויקט (עובדה אשר אינה שנויה במחלוקת). עתה אעבור לבחון את התנהלות הבנק לאחר נטילת המשכנתא, ואומר כבר עתה כי כאן מצאתי שהבנק פעל שלא כדין, ברשלנות ובאופן לא סביר. טענות הנתבעים לגבי ההתנהלות של הבנק אחרי נטילת המשכנתא - לטענת הנתבעים הבנק פעל שלא כדין שעה שהעביר את כספי המשכנתא לקבלן, ללא שווידא את נכונות דיווחי הקבלן ואת סבירותם של דיווחים אלו מבחינת מועדי הדיווח. לטענת הנתבעים, בעוד שהחלק הארי של כספי המשכנתא הועבר לקבלן (90%), אזי שהעבודות שבוצעו בדירה בפועל לא תואמות את היקף התשלום שהועבר לקבלן, ובשל כך נגרם להם נזק, שכן הם נותרו ללא דירה מחד גיסא; ועם חוב גבוה לבנק מאידך גיסא. מנגד, לטענת הבנק הוא הסתמך על אישורים בכתב של הקבלן ושל הנתבעים לביצוע התשלומים לקבלן, ועל כן לא יכולה להיות לנתבעים כל טענה כלפי הבנק בהקשר זה. אין מחלוקת כי נוכח הוראות החוק ונוכח האמור בנספח התשלומים בהסכם, הבנק היה מחויב להעביר את התשלומים לקבלן בהתאם לאותן "אבני דרך" שהתווה מחוקק המשנה בתקנות התקדמות הבניה (ולמעשה, בתוספת לתקנות אלו), כלומר - בהתאם לשלבי התקדמות הבנייה. עוד אין חולק כי מטעם הבנק בוצעו לקבלן שני תשלומים - התשלום הראשון בו הועברו לקבלן 60% ממחיר הדירה והתשלום השני בו הועבר סכום נוסף המגיע כדי 90% ממחיר הדירה (להלן: "התשלום הראשון" ו-"התשלום השני"). ע"פ תקנות התקדמות הבניה - זכאותו של הקבלן לקבלת 60% מהתמורה קמה לאחר השלמת השלד של הקומה בה נמצאת הדירה וזכאותו לתשלום נוסף עד כדי 90% מהתמורה קמה לאחר השלמת טיח הפנים וטיח החוץ של הדירה. בנושא זה, הדין עם הנתבעים ומצאתי כי בכל הנוגע לביצוע התשלומים לקבלן, הבנק הפר את חובותיו כלפי הנתבעים והעביר כספים לקבלן עוד לפני שהתגבשה זכותו לקבלתם - ואפרט: ראשית, מצאתי שיש בסמיכות הזמנים הבלתי אפשרית כמעט בה התנהלו המהלכים שהובילו לביצוע התשלומים לקבלן, הן הראשון והן השני, כדי להצביע על התנהלותו הבלתי סבירה של הבנק. ובמה דברים אמורים? אין מחלוקת כי התשלום הראשון בוצע ביום 27.2.2003, ארבעה ימים בלבד לאחר חתימת מסמכי המשכנתא (נספחים י"ג-1 ו-י"ג-2 ל-ת/1) וכי התשלום השני בוצע ביום 28.4.2003, חודשיים בלבד לאחר חתימת מסמכי המשכנתא. הדעת נותנת כי לוחות הזמנים האמורים הינם בלתי אפשריים בעליל, אף לקבלן זריז במיוחד, וזאת בשים לב למסקנתי העובדתית להלן בנוגע למצב הבניין במועד נטילת המשכנתא (פס"ד מימון פסקה 36). שנית, מצאתי לקבל את עדותו של הנתבע, באשר לכך כי במועד נטילת המשכנתא הושלם השלד רק של הקומה הראשונה של הבניין ועל כן לא תיתכן המסקנה כי כעבור ארבעה ימים הושלם השלד של שלוש קומות נוספות והקבלן הגיע עד לדירה של התובעים (בקומה רביעית) - וזכאי ל-60% מהתמורה. אף לא סביר כי כעבור חודשיים הושלמה בניית הבניין, עד השלמת טיח הפנים וטיח החוץ, המקנה לקבלן זכאות לקבלת 90% מהסכום. כאן אפנה לתמונות של הבניין שצירפו הנתבעים, אשר נטען כי צולמו בסמוך להפסקת העבודות בחודש דצמבר 2003, אשר מחזקות את המסקנה כי שני התשלומים שביצע הבנק בוצעו טרם זמנם וללא שהייתה לקבלן באותה העת זכאות לקבל את הכספים שהועברו אליו (ובמיוחד ת/6). שלישית, מצאתי כי ישנה בעייתיות (בלשון המעטה) לגבי האופן בו הוחתמו הנתבעים על האישורים להעברת הכספים לקבלן. ביחס לאישור לביצוע התשלום הראשון - עולה מחומר הראיות כי הנתבעים הוחתמו על ההוראה לתשלום 60% עוד ביום החתימה על מסמכי המשכנתא, כלומר ביום 23.2.2003, כי הם חתמו על המסמך "על החלק" ופרטי התשלום שבוצע בפועל הוספו לאחר מכן על ידי פוסטולוב. זו האחרונה אישרה כי היא עצמה הכינה את המסמך וכי כתב היד שם הוא שלה (עמ' 23, שורות 23-26 וכן עמ' 24 שורה 31) ואישרה כי הנתבעים חתמו על המסמך במועד חתימת מסמכי המשכנתא (עמ' 24 שורה 32, עמ' 25 שורה 1), כלומר, ביום 23.2. כיון שאישור הקבלן לגבי השלמת 60% מהבניה הינו מיום 24.2.2003 ומכתב ההחרגה - מיום 25.2.2003 - יש לקבל את גרסת הנתבעים לפיה הבנק החתים אותם על אישור העברת התשלום הראשון "בלאנקו", ללא שהיה בידי הבנק אישור מהקבלן לגבי זכאותו לקבלת התשלום הראשון באותה העת. עוד אציין כי אינני מקבלת את טענת פוסטולוב בהמשך עדותה כי הסכום שיש להעביר לקבלן במסגרת התשלום הראשון (כ- 184,000 ₪) מולא על ידה מבעוד מועד וטרם נחתם המסמך על ידי הנתבעים. הטענה אינה מתיישבת עם יתר האמירות בעדותה של פוסטולוב ומצאתי את אמירתה זו במהלך הדיון כבלתי מהימנה. אני מוכנה להניח לטובת הבנק כי פוסטולוב מסרה לנתבעים במעמד החתימה כי מסמך האישור ישמש בעת הצורך לביצוע התשלום לקבלן על פי התקדמות הבנייה רק לאחר הצגת אישור מתאים מהקבלן, אך אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה הם לא קיבלו הודעה מראש טרם ביצוע התשלום ולמדו לדעת עליו רק בדיעבד. אני אף מקבלת את טענת הנתבעים לפיה הם לא שיערו כי ארבעה ימים בלבד לאחר מכן, יועבר לקבלן סך של 60% ממחיר הדירה, ללא שהקבלן השלים בפועל את שלב הבנייה התואם לסך זה. לשיטתי, החתמת הנתבעים על אישור העברת הכספים "בלנקו", לפני שהם רואים במו עיניהם שאכן קיים אישור של הקבלן לגבי ביצוע של 60% כנדרש - הינה התנהלות פסולה. היה צריך לקרוא לנתבעים ולהחתים אותם על אישור העברת הכספים רק אחרי שאישור הקבלן היה בידי הבנק - או אז הם היו יכולים להפעיל שיקול דעת ולא לאשר את העברת הכספים (שכן, במועד זה לא הגיעו לקבלן 60% מהתמורה בשל שהשלד של הדירה עדיין לא הוקם). הבנק מנע מהם את האפשרות לעצור במועד את אותו התשלום. רביעית, ובהמשך לאמור מעלה - יש לראות כי אישור הקבלן שעליו הסתמכה פוסטילוב מתייחס לדירה אחרת ולא לדירה אותה רכשו הנתבעים, פרט שנעלם מעיני הבנק ולא מנע ממנו לבצע את התשלום לקבלן. עיון באישור (נספח י"א-1 ל-ת/1) מראה כי הוא ניתן לגבי דירה א-4, אך דירתם של הנתבעים הינה דירה ד-4. המדובר בשוני מהותי ולא סתם ב"טעות", כיון שיתכן והשלד של הדירה א-4, בקומה ראשונה, אכן היה מושלם באותה העת, אך השלד של הדירה של הנתבעים, ד-4, בקומה רביעית, עדיין לא הושלם (בדיוק כפי שהעיד הנתבע, ללא שעדותו לגבי מועד השלמת השלד נסתרה). לו נציגת הבנק היתה מראה לנתבעים את אישור הקבלן לפני שהחתימה אותם על האישור להעברת הכספים ולפני שהעבירה את הכספים בפועל - סביר להניח שהם היו שמים לב שאין המדובר באישור שמתייחס לדירה שלהם. לי נדמה כי אין המדובר ב"טעות קולמוס" מבחינת הקבלן - אך החשוב הוא שהבנק התרשל עת הסתמך על אישור שגוי ולא נתן לנתבעים הזדמנות לעיין במסמך טרם העברת הכספים. חמישית, יש קושי משמעותי אף ביחס לאישור לביצוע התשלום השני, בכמה מובנים: האחד, המדובר בטופס שככל הנראה הועבר אל מקום עבודתו של הנתבע באמצעות הפקס, כאשר פוסטולוב אישרה כי כתב היד על גביו אינו כתב ידה, ולא שללה את האפשרות שדרור (מטעם הקבלן) הוא שהמציא לנתבעים את טופס האישור (עמ' 24 שורות 27-29). השני, המסמך אינו כולל פירוט של היקף התשלום שמאושר, או למצער את הסכום שמאשרים הנתבעים להעביר לקבלן, ולמעשה - פרט לפרטי חשבון הבנק של הקבלן, לא מצוין בגוף הטופס כל נתון נוסף ממנו ניתן להבין מהו היקף התשלום שמתבקשים הנתבעים לאשר בהוראה בלתי חוזרת זו. ניתן לומר שבמובן מסוים, גם אישור זה נחתם על ידי הנתבע "על החלק", ובנסיבות חתימתו כפי שהוצגו לעיל, לא מן הנמנע כי הנתבע אף הוטעה על ידי הקבלן לסבור כי הוא חותם על מסמך אחר ממה שחתם עליו בפועל. אכן, גם בנקודה זו יש מקום לייחס "אשם תורם" מסוים לנתבעים עצמם, אשר סמכו על הקבלן ודרור נציגו ולא טרחו לתהות ולברר את תקינותו של כל מהלך שביצעו טרם ביצועו. עם זאת אני מוצאת שיש קושי ממשי בהסתמכותו של הבנק על האישור האמור. השלישי, מהראיות עולה כי בשעה 11:15 התקבל בבנק הפקס של אישור הקבלן על השלמת 90% מהבניין , וכעבור פחות מרבע שעה כבר נשלחה ההוראה לתשלום חתומה על ידי הנתבע. דומני, כי בסד הזמנים הצר הזה לא יכול היה הבנק לבחון את נכונות דיווחיו של הקבלן, ובוודאי שלא יכול היה לתת דעתו לעובדה כי רק כחודשיים קודם לכן דיווח הקבלן על השלמת 60% בלבד מהבנייה של הדירה ולקושי שסמיכות זמנים זו מעוררת. ששית, אני סבורה כי באופן עקרוני הסתמכות הבנק על אישורים בעלמא של הקבלן אינה מספקת. יתכן ואין הבנק חייב להעסיק מהנדס ומפקח מטעמו, במקרה הנוכחי, אך הוא חייב לקבל אישור מוסמך יותר מאשר אישור של הקבלן עצמו לגבי זכותו לקבל כספים אלו ואחרים (כגון למשל ממנהל הפרויקט של הקבלן, אישית). שביעית, אפנה לכך שגם בפס"ד מימון (אשר עסק באותו הפרויקט) הועלתה הטענה לפיה הבנק העביר לקבלן תשלומים "בטרם עת" ובהמ"ש קבע כי נכון למועד הפסקת העבודות הפרויקט הגיע לשלב מסוים בלבד. הקביעה דשם באשר למצב הבניה אינה מהווה פלוגתא מושתקת שכן אין עסקינן באותם בעלתי דין - אך המשמעות היא שבנק ידע בעת ניהול התיק הנוכחי שישנה חשיבות להוכחת הנתונים לגבי קצב התקדמות הבניה. במצב שכזה, יש להפעיל ביתר שאת כנגד הבנק את החזקה באשר להמנעות מהצגת ראיות לגבי שלבי ההתקדמות בבניה. סיכום ביניים שני - מן המקובץ לעיל עולה כי הבנק הפר את חובותיו כלפי הנתבעים בכל הנוגע להעברת הכספים לקבלן. המדובר הן בהפרה של חובת האמון הכללית שהוא חב כלפי הנתבעים כלקוחותיו, הן בהפרה של חובות חוזיות במסגרת הלוואת המשכנתא שהעניק לנתבעים והן בהפרה של חובת הזהירות שמוטלת עליו במסגרת יחסיו עם הנתבעים. המדובר ברשלנות "כללית" ובהפרת חובות "כלליות" שאינן תלויות בהיותו של הבנק בנק מלווה. אכן, יש לייחס גם לנתבעים מידה מסוימת של אחריות להתנהלות שתוארה, שכן הנתבעים היו אנשים בוגרים ואחראיים למעשיהם, ודומני שהיה עליהם לכלכל צעדיהם באותן נסיבות ביתר זהירות ותוך בדיקה מתמדת של התנהלות הקבלן ופעולות הבנק, לרבות קבלת ייעוץ משפטי שוטף. העובדה כי לאחר מעשה הוברר לנתבעים כי היו "תמימים" והלכו שולל אחרי מצגי הקבלן, אין בה כדי להטיל את מלוא האחריות על הבנק. עם זאת, סבורה אני שבכך שגם הבנק "הלך שולל" אחרי דיווחי הקבלן ולא טרח לקלוט את "אורות האזהרה" הברורים שעלו מאופן התנהלות העניינים, יש כדי להביא למסקנה כי הבנק הפר את חובותיו כלפי הנתבעים. אפנה כאן להערות הביקורת שהעלה כבוד השופט עמית בה"פ (מחוזי חיפה) 77/01 לב נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סעיף 50 לפסק הדין ( 28.2.2002), שם נדון אמנם מקרה של ליווי פיננסי, אך לטעמי ההערות, המתייחסות לאי הביקורת של הבנק ביחס לדיווחי הקבלן על ביצוע עבודות הבניה, רלבנטיות גם למקרה דנן. עוד אפנה לפס"ד מימון בסעיף 34 לעניין סף הדרישה ביחס לדיווחי הקבלן. כן אפנה להערותיה של כבוד השופט ברון בת"א (מחוזי ת"א) 1794/95 חייק נ' בנק הפועלים, עמ' 550-551, פ"מ תשס"ב (1) 529 (26.12.2002) באשר לאמצעים שנדרש הבנק לנקוט על מנת למנוע קיומו של מצג לפיו הפיקוח של הבנק משתרע גם על ביצוע התשלומים בהתאם לקצב ביצוע עבודות הבנייה בפועל, כאשר הפיקוח הוא למעשה פיקוח שמטרתו היחידה היא לצורכי הבטחת השקעת האשראי של הבנק. הדברים נאמרו באותו פסק דין ביחס למקרה בו הבנק היה בנק מלווה, במובן שכספי הפרויקט התנהלו בחשבון סגור בפיקוח הבנק, אולם דומני כי הם יפים גם לענייננו. סיכום ותוצאה - בנסיבות העניין, דומה כי אין בסיס לקבל את תביעת הבנק במלואה. שוכנעתי שאם הבנק היה פועל כמתחייב וכמצופה ממנו במועדים הרלבנטיים, מצבם של הנתבעים היה טוב יותר ביחס למצבם כיום. אומנם לא היה בכך כדי להביא לכך שבידי הנתבעים היתה היום דירה שלמה ומוגמרת, אולם ברי כי אם כספי המשכנתא שנטלו לא היו מועברים לקבלן טרם זמנם, לא היה חובם לבנק מגיע לסדרי הגודל אליהם הוא הגיע. מנגד, יש לזכור כי אף את טענות ההגנה של הנתבעים לא קיבלתי במלואן ויש לייחס להם "אשם תורם" מסוים. אין בידי בית המשפט די ראיות כדי לקבוע נחרצות מתי הושלם כל שלב ושלב וכמה מתוך התמורה היה צריך להעביר לקבלן ומתי. כך גם קשה להעריך מה בדיוק היה יכול להיות מצבם של הנתבעים לו הבנק היה "עוצר" את התשלום הראשון ו/או מה היה קורה אם היה מעביר את התשלום הראשון אך עוצר את השני. בנסיבות הללו, אין מנוס אלא להעריך את היקף הנזק שגרמה התנהלות הבנק לנתבעים על דרך האומדנא בלבד, תוך שנלקחות בחשבון מכלול הראיות שהוצגו. בהקשר זה אפנה לע"א (מחוזי חיפה) 35324-05-10 באר נ' בנק לאומי ( 14.6.2011), שם נדונה תביעה של חייב כנגד בנק לגבי נזקים נטענים שנגרמו לו עקב התנהלותו של הבנק כלפי החייב העיקרי באותה פרשה. בהמ"ש מוצא לקבוע את הפיצוי על דרך האומדנה (ובר"ע לעליון במקרה זה נדחתה), והדברים יפים בהקבלה למקרה דכאן, לאמור: "במקרה בו עסקינן קשה לאמוד את הנזק שנגרם למערער מהפרת חובתו של הבנק, ואפשר וצודק בית המשפט קמא כי אף לו היה מקיים הבנק את חיוביו, תועלת רבה לא היה מביא הדבר למערער. .... אף שכאמור, אפשר וצדק בית המשפט קמא בהערכתו כי תביעת החוב, גם אם הייתה מוגשת, לא היתה מביאה ברכה רבה למערער, אין הדבר ודאי כלל וכלל. ... אמנם המערער לא הצליח בבית משפט קמא להוכיח מהו הנזק שנגרם, בשל התנהלות הבנק, אך אין משמעו של דבר, כי תוצאת כשלון זה חייבת להיות דחיית תביעתו. בע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241, כך אומרת כב' השופטת בינייש (כתוארה אז): "אכן על התובע להוכיח את שיעור הפיצוי שיהא בו כדי לפצותו, אך כפי שכבר נאמר בע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ מפי השופט ברק (כתוארו אז): באותם מקרים אשר בהם לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר". " לדעתי, המקרה שלפנינו בא בגדרם של אותם מקרים אשר יש לעשות בהם שימוש בהערכה, בצידן של העובדות המוכחות, שכן קשה להעריך את שיעורו של הנזק שנגרם למערער בשל הפרת חובתו של הבנק לפעול כנגד שגיא. ...." ל"חובת" הבנק יש לקחת בחשבון את הערותי דלעיל לגבי התנהלותו ורשלנותו. עוד יש לזכור כי הנתבעים שילמו את החזרי המשכנתא מפברואר 2003 עד אוקטובר 2005, משמע - במשך שנתיים ושמונה חודשים. לא ברור מה בדיוק היה ההחזר החודשי - אך המדובר בתשלומים חודשיים סדירים במשך 32 חודשים לערך וסכום זה כבר הושב לבנק על חשבון הכספים ש"שוחררו" לקבלן. עוד יש לראות כי מתוך התשלום הראשון שהועבר לקבלן, בפברואר 2003, סכום של כ-73,200 ₪ הועברו לחשבון של הקבלן בבנק (לכיסוי ההלוואה שנתן הבנק לקבלן, וכנגד תשלום זה יצא "מכתב ההחרגה" - סעיף 26 לתצהיר טיבי). משמע, שסכום זה אינו בבחינת נזק שנגרם לבנק עקב כך שהנתבעים אינם משיבים את המשכנתא, שכן הוא הועבר על מנת לכסות חוב של הקבלן, אשר מפאת פירוקו לא היה משיבו לבנק לעולם. מנגד, ל"חובת" הנתבעים יש לזקוף את נסיונם לקבל מהבנק הלוואה ללא הון עצמי ואת הסכמתם לחתום "על החלק" על האישורים לביצוע התשלומים לקבלן. עוד יש לקחת בחשבון כי התשלומים שביצע הבנק לקבלן מכח המשכנתא היו הבאים: התשלום הראשון, בסך כולל של 258,000 ₪ בפברואר 2003 (כאשר מתוך סכום זה 73,200 ₪ הועברו לחשבונו של הקבלן בבנק); והתשלום השני בסך של 139,000 ₪ באפריל 2003. כלומר, שסך התשלומים - כ-400,000 ₪. לפי תחשיב הבנק, סמוך למועד הגשת התביעה, ביום 30.3.2006, עמד חובם של הנתבעים כלפי הבנק על סך של 385,584 ₪. בנוסף, יש לזכור כי הראיות מלמדות שאמנם במועד ביצוע התשלום הראשון עדיין לא היה השלד של הקומה הרביעית אך היום הוא כבר קיים. לגבי שיערוך הסכומים אומר כי בנסיבות העניין, לא מצאתי שיש מקום לצרף לסכום החוב לבנק את ריבית הפיגורים ההסכמית או לחילופין את הריבית ההסכמית "הרגילה" ועוד אציין כי התמשכות ההליכים בתיק זה נבעה מהצורך להמתין להכרעות הועדה הבין-משרדית בעניינם של הנתבעים, בכל אחד מ"סבבי" הפניות אליה, ולא ניתן לומר כי התנהלות הנתבעים היא שעמדה באופן בלעדי מאחורי משך הזמן שארך כל אחד מאותם "סבבים". משכך, לאחר ששקלתי מה הסכום הראוי לחייב בו את הנתבעים, אני מורה כי תביעת הבנק מתקבלת בחלקה, באופן שהנתבעים ישלמו לבנק סך של 200,000 ₪, נכון להיום בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 30,000 ₪ (כולל מע"מ) והחזר של מחצית מאגרת בהמ"ש. הצדדים יגיעו להסכמה לגבי פריסת התשלומים. משכנתאשאלות משפטיותמקרקעיןקבלן