הפרת הסכם פירוק שיתוף

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם פירוק שיתוף: מבוא בפני תביעה כספית בסכום של 162,620 ₪ אשר הוגשה בסדר דין מקוצר, בגין חיובים הנובעים מהסכם לפירוק שיתוף בין התובע והנתבע. בעבר תבע התובע את הנתבע בבית משפט זה (בת"א 1786/09) בטענה להפרת ההסכם לפירוק השיתוף, ובעקבות הסכמה בין הצדדים הועברה המחלוקת להכרעת בורר. מהתביעה שבפני עולה שפסק הבורר לא הביא לסיומה של המחלוקת בין הצדדים, החלוקים עדיין על פרשנות הפסק ועל מילוי התנאים שנקבעו בגדרו. אציין בקצרה באשר להליכים בתיק זה שבהסכמת הצדדים ניתנה רשות להתגונן, אף ניתן פסק דין חלקי המחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 20,000 ₪, ולמיטב ידיעתי סכום זה טרם שולם. ההסכם לפירוק השיתוף בתצהיר עדות ראשית, פירט התובע כי ביום 23.5.03 רכש ביחד עם הנתבע חלקת אדמה לצורך הקמת פרויקט מגורים משותף, בשלוחה שבין מחנה הפליטים שועפט לבין שכונת ענאתה. על חלקת האדמה הקימו השניים בניין מגורים רב קומות, במטרה למכור את הדירות לנזקקי דיור. ביום 9.12.05 ביקש התובע לטענתו לפרק את השותפות ואולם הנתבע דחה את בקשתו. רק ביום 10.3.08 הגיעו השניים להסכם לפירוק השותפות (להלן- "ההסכם לפירוק השיתוף"). תרגומו של ההסכם לפירוק השיתוף הוגש על ידי התובע לתיק בית המשפט ביום 21.11.12. אף שניתנה לנתבע אפשרות להגיש הסתייגויותיו לתרגום בהחלטתי מיום 10.2.13 , לא הוגשו כל הסתייגויות, ולפיכך יש לראות את התרגום שהוגש כנוסח המוסכם על הצדדים והמחייב לצורך פסק הדין. שתי הוראות בהסכם לפירוק השיתוף רלוונטיות לעניין קביעת מועד פירוק השיתוף. בסעיף 5 להסכם נכתב כי "הוסכם בין הצדדים כי החל מיום 9.12.05 ועפ"י בקשת צד א' (חוסאם), לפרק את השותפות וזאת מסיבות אישיות ומשפחתיות הקשורות בו ועל כן הסכים צד ב', (אשרף) לסיים את השותפות עם צד א' (חוסאם) על כל המשתמע מכך". בסעיף 6 להסכם פירוק השיתוף נקבע כי "הוסכם בין הצדדים כי מועד סיום השותפות יהיה 10.3.08 ועל כן לא תהא על צד א' (חוסאם) כל אחריות מכל סוג שהוא וכי החל מתאריך 10.3.08 לא תהא לצד א' כל אחיות [צ"ל "אחריות"] שהיא כלפי כל גורם מלבד עלפי הווקף המוסלמי". ההשוואה בין שתי ההוראות מלמדת שאמנם בסעיף 5 להסכם פירוק השיתוף דובר על הסכמה לפרק את השותפות החל ביום 9.12.05, ואולם נקבע בין הצדדים במפורש, בסעיף 6 להסכם, שהמועד הקובע לעניין סיום השותפות הוא 10.3.08, הוא יום החתימה על ההסכם לפירוק השיתוף. בסעיף 7 להסכם לפירוק השיתוף נקבע כי הנתבע ישלם לתובע סכום של 130,000 ₪ (להלן- "תשלום הפירוק"), ובסעיף 8 פורט שתשלום הפירוק ישולם ב- 43 תשלומים חודשיים שסכומם 3,000 ₪ כל אחד, החל ביום 10.3.08 ומדי 10 עד 15 לחודש שלאחר מכן. בסעיף 9 להסכם לפירוק השיתוף נקבע כי ככל שהנתבע לא יעמוד בתשלומים, יהיה התובע זכאי לקבל את הסכום כולו באופן מיידי. עוד נכתב בסעיף 7 להסכם לפירוק השיתוף כי הנתבע יעביר לתובע שני מחסנים גמורים בצד מזרח. פסק הבורר גם תרגומו של פסק הבורר שניתן ביום 25.2.09, הוגש לתיק בית המשפט ביום 21.11.12. בהחלטתי מיום 10.2.13 ניתנה לנתבע אפשרות להעלות בסיכומיו הסתייגויות באשר לתרגום על מנת שאלו יועברו למתורגמן בית המשפט, ואולם לא הוגשה כל הסתייגות לתרגום ולפיכך יש לראות את הנוסח שהוגש כנוסח המוסכם על ידי הצדדים והמחייב לעניין פסק הדין. בפסק הבורר פורטו בהרחבה טענותיהם של הצדדים, ולאחר מכן הובא הפסק עצמו, אשר בשל חשיבותו אצטט את תרגומו כלשונו (השיבושים וההדגשות במקור): "ראשית: ביחס להסכם שבין שני הצדדים ולאחר ששמעתי את עדות האיש אשר ערך את ההסכם אשר הגיש את עדותו בכתב כי כל תנאי ההסכם הוא זה שערך וכתב מלבד תנאי מספר 11 וכן הודה העד כי תנאי 7 לא שונה ולא הוסף עליו דבר. בקשר לסעיף 11 הודה העד ה"ה מוחמד אבו דחילה שהוא זה אשר הוסיף סעיף זה לפני חתימת ההסכם וחתמו שני הצדדים לאחר מכן. ועל כן הנני קובע כי ההסכם הוא אוטנתי/ נכון בכל תנאיו לרבות סעיף 1 ועד סעיף 11 והנני מאשר נכונות ההסכם וחתימת הצדדים עליו. שנית: בקשר לשקים הדחויים ע"ס 57,500 ₪ אני קובע כדלקמן: 1. צד ב' (אשרף) יישבע בנוכחות אביו בלשון מסויים "נוסח השבועה" כי השקים נמסרו לצד א' (חוסאם) על פי ההסכם וע"ח הסכום של 130 אלף ₪. אם צד ב' יישבע אזי השקים הנ"ל תהווה חלק מהסכום של 130 אלף ₪ ואם לא נשבע אזי הסכום יהווה חיסול חשבונות שקדמה להסכם. שלישית: צד א' (חוסאם) יישבע בנוכחות אביו בנוסח השבועה שלהלן: "אני נשבע שההסכם אשר נערך בין הצדדים והוגש לבורר הוא נכון ולא בוצע בו כל שינוי או החלפה לאחר חתימתו וכל האמור בהסכם הוסכם עליו בין הצדדים". אם צד א' (חוסאם) נשבע אזי על צד ב' (אשרף לקיים את ההסכם ככתבו וכלשונו לרבות : הכנת המחסנים או תשלום סך של 40,000 ₪ במקום הכנתם. השלמת התשלומים בתשלום מיידי אחד עפ"י האמור בסעיף 9 להסכם. רביעית: בקשר לדלתות ופירוקם ע"י צד ב' (אשרף) ... חמישית: בקשר להפסדים אותם שילם חוסאם ובמיוחד שכ"ט עו"ד ע"ס 10,000 ₪, ושכ"ט המהנדס ע"ס 1,800 ₪ הנני קובע: "אם אשרף ישבע הרי לא ישא בהוצאות אלה וישא בה צד א' חוסאם ואם אשרף לא ישבע ולא נשבע, ואזי ישא הוא במלוא ההוצאות עפ"י הכלל "הגורם הפסד למשנהו עליו הפיצוי". ששית: על שני הצדדים לקיים פסק זה בתוך תקופה מירבית של 30 ימים ואם לא יעשו כן, בתוך התקופה הנ"ל, יהא הערב חייב כמוהו כחייב העיקרי". המחלוקות הטעונות הכרעה מעיון בטענות הצדדים ובראיותיהם, וכן בפסק הבורר, עולה שחמש הן המחלוקות הטעונות הכרעה בין הצדדים: (א) האם נשבעו מי מהצדדים עפ"י הוראות הפסק; מהו הסכום שאותו חייב הנתבע לתובע על פי ההסכם לפירוק השיתוף לאור פסק הבורר, והאם רשאי הנתבע להפחית מתשלום הפירוק תשלומים ששילם לתובע לפני חתימתו של ההסכם; האם רשאי הנתבע לקזז מהסכום שעליו לשלם לתובע תשלומים שהוציא להשלמת הבנייה לאחר חתימת ההסכם לפירוק השיתוף; האם על פי פסק הבורר חייב הנתבע לתובע סכומים כלשהם בגין השלמת בנייתם של המחסנים; האם על פי הוראות פסק הבורר חייב הנתבע לתובע הוצאות כגון שכ"ט עו"ד ושכ"ט המהנדס. האם נשבע מי מהצדדים על פי הוראות פסק הבורר כפי שניתן ללמוד מעיון בפסק הבורר, הוטל על הצדדים להישבע, כתנאי לביצוע ולקביעת חיובים מסוימים והיקפם, כל אחד בפני אביו, בנוסח שנקבע על ידי הבורר. מעיון בפסק הבורר, אשר כפי שצוין בו הוא בורר שבטי, עולה שלאקט השבועה הוקנתה בפסק חשיבות רבה, שהיא מעבר להכרעה בסוגיות שבמחלוקת. דומה כי לאקט זה משמעות טקסית או מנהגית, המקובלת על הצדדים, לאור הפורום שאליו פנו לצורך יישוב הסכסוך, לאו דווקא על דרך ההכרעה, אלא בעיקר על דרך הגישור, ואכן הבורר ציין במפורש בפתיח שהוא המליץ לצדדים על סולחה ועל שלום בית, ורק לאחר שנוכח לדעת שלא ניתן לעשות כן ניתן הפסק. השאלה ראשונה הטעונה אפוא הכרעה הינה האם נשבעו הצדדים כאמור בפסק הבורר. בסעיף 15 לתצהיר עדות ראשית הצהיר התובע כי בניגוד להוראת פסק הבורר, לא הצהיר הנתבע מעולם על כך שסכום השקים של 57,500 ₪ ניתן על חשבון תשלום הפירוק, שסכומו כאמור 130,000 ₪. לעומת זאת, התובע עצמו הצהיר כפי שהורה לו הבורר, ועל כן חייב לו הנתבע סכום של 40,000 ₪ בגין הכשרת המחסנים לחנויות. אף שבתצהירו השתמש התובע במונח "הצהיר" ולא במונח "נשבע", נוכח תשובותיו בחקירה נגדית ונוכח הוראות הפסק נראה שהכוונה בתצהירו היא ל"נשבע", היינו לטענתו של התובע בתצהירו, הנתבע נמנע מלהישבע על פי הוראות הפסק, בעוד שהוא עשה זאת. לעומת זאת, במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא עצמו לא נשבע בפני הבורר (בניגוד לאמור בתצהיר עדותו הראשית). כן השיב שיש לו הוכחה כתובה לכך שהנתבע צריך היה להישבע ולא הוא (עמ' 12 בפרוטוקול הדיון מיום 12.11.12, שורות 16 עד 19). התובע אף השיב שהוא הסכים לוותר על חלק מתשלום הפירוק ולקבל סכום של 70,000 ₪ בלבד, ובלבד שהנתבע יישבע כאמור בפסק הבורר, ואולם הנתבע לא נשבע אף שהיה עליו לעשות כן (עמ' 7 בפרוטוקול הדיון מיום 12.11.12, שורות 2 עד 3). מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של מר אחמד שחאדה אשר הצהיר כי נכח במרבית הישיבות שהתקיימו בפני הבורר. בסעיף 3 לתצהירו הצהיר העד כי ידוע לו מידיעה אישית שהנתבע מעולם לא נשבע בפני הבורר כפי שהיה עליו לעשות. הבורר סיפר לו שבתום התקופה שנקבעה למתן השבועה הגיע אליו הנתבע, ואולם כיון שחלף המועד לשבועה ביקש ממנו הבורר להגיע ביחד עם אביו לאחד המסגדים ולהישבע שם. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד כי הבורר אמר שדי בכך שאחד מהשניים, התובע או הנתבע, יישבע, והנתבע אמר שהוא מוכן להישבע. הבורר אמר לנתבע להביא את אביו בתוך תקופה מסוימת של 20 או 30 ימים כדי להישבע, ואולם הנתבע לא הלך להישבע. לשאלה כיצד יודע העד שהנתבע לא נשבע, השיב העד בשנית כי בתום התקופה שנקבעה לביצוע השבועה הלכו לבורר. הבורר אמר שהנתבע הגיע אליו וביקש להישבע והבורר הפנה אותו להישבע במסגד, ושעליו ללכת למסגד עם אביו להישבע כיון שהתקופה הסתיימה. העד הופנה לכך שמספר דקות קודם לכן השיב שלאחר מתן הפסק הוא לא הלך לבורר פעם נוספת, ולכך השיב שהוא הלך לבורר כ- 3 פעמים. עוד השיב העד שהתובע אמר שאם הנתבע יישבע הוא לא ישבע, התובע אף הסכים שהנתבע יישבע. הנתבע הצהיר מנגד בתצהיר עדותו הראשית כי בהתאם לפסק הבורר הוא נשבע בפני הבורר כנדרש, בנוסח שקבע הבורר, בעוד שהתובע לא הסכים להישבע בפני הבורר, אף שהיה עליו לעשות כן. השבועה הייתה בביתו של הבורר. במהלך חקירתו הנגדית השיב הנתבע לשאלה האם נשבע בפני הבורר - "כשהלכתי לבורר להישבע, היינו צריכים אני והוא ביחד עם ההורים שלו לבוא להישבע. אני לקחתי את ההורים והלכתי ואולם התובע לא הגיע" (שם, שורות 20 עד 21). עוד נשאל האם כאשר הגיע לבורר נשבע בפניו, והשיב בחיוב. לשאלה "אבל עכשיו אמרת שהבורר רצה שתשבע רק בפני התובע" השיב "אני מבחינתי מלאתי מה שהוטל עלי, ומבחנתי התובע, אם אתה תתקשר אליו שהוא יבוא להישבע" (שם, שורות 25 עד 26). הנתבע לא זכר האם העד מטעמו היה נוכח בעת שנשבע בפני הבורר. לשאלה מדוע לא פירט בתצהירו שהוא הלך להישבע בפני הבורר עם הוריו, השיב "כשהלכנו להישבע התובע לא הגיע, היה ערב שלו בשם איברהים אל חוואס והערב אמר שאנחנו לא יכולים להישבע אז בואו נפתור זאת בצורה אחרת... הם איחרו והבורר התקשר לערב שלהם. הערב אמר לבורר שהם לא יכולים להגיע... איברהים אל חוואס דיבר עם הבורר ואמר לו שהוא יפתור את הבעיה" (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 12.11.12, שורות 9 עד 14). לשאלה על מה נשבע בפני הבורר, השיב הנתבע שהוא נשבע שהמחסנים לא היו צריכים להיות מוכנים וכן על הכספים שקיבל ממנו התובע. הוא לא ידע להשיב מה היה הסכום שלגביו נשבע. (שם, שורה 19). הנתבע השיב שהוא לא ביקש מהבורר אישור על ביצוע השבועה בפניו. כן השיב שביקש לזמן את הבורר לעדות ואולם הבורר השיב שאין לו היתר כניסה לישראל. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של מר מוחמד מוחמד עבד קאדר. על פי האמור בתצהירו, התלווה פעמים רבות לנתבע בפגישות שהיו לו עם התובע ועם הבורר. בסעיף 7 לתצהירו הצהיר העד כי הנתבע נשבע בנוכחותו בפני הבורר את השבועה שאותה היה עליו להישבע. במהלך חקירתו הנגדית נשאל העד האם הנתבע נשבע בפני הבורר והשיב שהנתבע הלך להישבע בפני הבורר עם הוריו, ואולם התובע לא היה שם ועל כן הנתבע לא נשבע. "אח"כ הלכו עוד פעם לבורר ושמעתי שהוא נשבע שם". כן אישר שהוא לא ראה את השבועה (שם, שורות 7 עד 10). לאחר מכן נשאל מדוע בתצהירו טען שראה את השבועה, והשיב "הייתי שם. שלא יהיה אי הבנה, כשהנתבע נשבע ליד הבורר אני הייתי אבל הוא ביקש שיבואו ההורים שלו כדי שהם יזכו אותו בשבועה. הוא אמר שזה לא מספיק שהוא נשבע על ידי ושיביא את ההורים שלו שיזכו אותו. אח"כ הם הלכו וזיכו את זה. אז לא הייתי איתם" (שם, שורות 12 עד 14). לשאלה מה הייתה צורת השבועה, השיב העד כי הנתבע נשבע שהם סגרו על 130,000 ₪, שהתובע קיבל חלק מהסכום ונותר סכום של 60,000 או 50,000 ₪, העד לא זכר בדיוק, הנתבע אף נשבע שישלם את יתרת החוב (שם, שורות 16 עד 17). העד נשאל האם נכון שכאשר הלך הנתבע להישבע בפני הבורר היה זה לאחר שהתקופה חלפה והבורר שלח אותו להישבע במסגד, והשיב שאינו זוכר (שם, שורות 18 עד 20). לשאלה מי היה אצל הבורר כאשר הנתבע נשבע בפני השיב העד "לא זוכר. היו הרבה ממשפחתו של הנתבע והיו הרבה אנשים והיו אנשים שפעם ראשונה ראיתי אותם בישיבה. הבורר ביקש משניהם לבוא עם הוריהם כדי שישבעו לידם. אני חושב שאחרי שהנתבע נשבע אצלו הוא אמר לו להביא את ההורים. הם הלכו מספר פעמים אצל הבורר והתובע לא היה, לא הוא ולא ההורים שלו" (שם, שורות 27 עד 30). לאחר עיון בראיות מצאתי שיש לקבוע כי איש מהצדדים לא נשבע כאמור בפסק הבורר. הנתבע טען אמנם בחקירתו הנגדית שהוא הגיע לבורר עם הוריו ואף שהתובע לא הגיע עם הוריו, הוא עצמו נשבע בפני הבורר. יחד עם זאת, הנתבע לא הביא כל עדות התומכת בגרסתו. יתרה מכך, הוא לא הביא כל ראייה לכך שהשבועה שנעשתה, אם אכן נעשתה, תאמה את אופן השבועה כפי שנדרש על ידי הבורר. הנתבע השיב שהוא ביקש מהבורר להתייצב לעדות בדבר ביצוע השבועה ואולם הבורר השיב שאין לו היתר כניסה. נוכח העובדה שמדי יום מגיעים לבית המשפט לצורך מתן עדויות תושבי שטחים שאינם בעלי היתר כניסה קבוע לישראל, המקבלים היתר לצורך מתן העדות בלבד, אין לקבל את הסברו זה של הנתבע לאי התייצבותו של הבורר. הנתבע אף לא הציג תשובות לשאלת הבהרה ששלח לבורר, או אישור מהבורר על כך שהוא נשבע כאמור בפסק, ובמהלך התקופה שנקבעה לכך. גם הוריו של הנתבע לא התייצבו להעיד על כך שהנתבע אכן נשבע בפני הבורר כנדרש. גרסה זו שלפיה הגיע הנתבע עם הוריו לבורר כדי להישבע ואולם התובע נמנע מלהגיע עם הוריו, כלל לא נזכרה בתצהיר עדות ראשית, אלא הועלתה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של הנתבע. מדובר בעדות יחידה של בעל דין, ובנסיבות העניין לא מצאתי שניתן לבסס ממצאים או הכרעה בעניין זה על עדותו היחידה של בעל דין. בנסיבות הקיימות ניתן להניח שאילו היו הוריו של התובע והבורר מגיעים לעדות בפני, לא הייתה עדותם תומכת בעדותו של הנתבע. יתרה מכך. העד מטעמו של הנתבע, העיד שהנתבע נשבע בפני הבורר ואולם הבורר לא הסתפק בכך וביקש מהנתבע להתייצב לשבועה עם הוריו. העד טען שהנתבע עשה כן, ואולם הוא לא נכח באותה ישיבה ועל כן מדובר בעדות שמיעה. במהלך חקירתו הנגדית השיב הנתבע שכאשר הגיע לבורר ביחד עם הוריו להישבע, התקשר הבורר לערב של התובע על מנת לזמן את התובע ואת הוריו להגיע לבורר לשם השבועה, ואולם הם לא יכלו להתייצב. לשאלה האם לא אמר שהבורר דרש ממנו שהשבועה תהיה בנוכחות התובע, השיב הנתבע שהתובע לא התייצב, והוא עצמו מבחינתו מילא את המוטל עליו. עולה מהעדות שגם לגרסתו של הנתבע, בהתאם להחלטת הבורר היה עליו להישבע בנוכחות התובע ואולם הוא לא עשה כן. כאמור הבורר לא הובא לעדות בפני, אף לא הוגשו כל אישור או הודעה מטעמו, המופנים לתובע או לבית המשפט, המהווים אסמכתא לכך שהנתבע נשבע. גם אם סבר הנתבע שהוא מילא את המוטל עליו, כפי שהעיד במפורש, אין בכך כדי להוכיח שהוא אכן עמד בתנאי שנקבע בפסק הבורר. כפי שניתן ללמוד מפסק הבורר וכן מהנסיבות הכוללות, השבועה שעליה הורה הבורר לא הייתה שבועה סתמית, אלא שבועה שהבורר ביקש לוודא את אמינותה, באמצעות קביעת נוסח השבועה ובאמצעות קביעת מספר דרישות, כגון שהשבועה תעשה בפני הבורר, ובנוכחות אביו של הנשבע, כפי הנראה מתוך הנחה שהבן לא ישקר בנוכחות אביו. אף שהדבר לא נכתב במפורש בפסק, נראה כי דרישה נוספת הייתה שהשבועה תהיה גם בנוכחות התובע, כפי שעולה מהעדויות. מהוראת הפסק המתחילה במילה "ששית:", עולה שהיה על הצדדים לבצע את המוטל עליהם בתוך 30 ימים, ומהוראה זו ניתן ללמוד שהיה על הצדדים להישבע במהלך 30 הימים שלאחר מתן הפסק, ולא לאחר מכן. כאמור הנתבע לא הביא כל ראייה שהוא מילא אחר דרישת הבורר להישבע, ועצם טענתו שלפיה הוא מבחינתו עשה את המוטל עליו, אינה מסייעת לו להוכיח שהוא אכן עמד בתנאי שהציב הבורר. התובע עצמו העיד על כך שהוא הסכים להסתפק בחלק מתשלום הפירוק ולוותר על מלוא הסכום, וזאת ככל שהנתבע אכן יישבע כפי שנפסק, ואולם הנתבע נמנע מלהישבע. ניתן ללמוד מדבריו של התובע על החשיבות שראה בעצם השבועה, ועל נכונותו לוותר על חלק מהסכום שלטענתו מגיע לו ככל שהנתבע יישבע. עוד עולה מדבריו של התובע שהנתבע לא נשבע בפניו, אף לא הובאה בפניו של התובע כל הוכחה או הודעה על קיומה של שבועה כנדרש בפסק. כפי שציינתי, עולה מהפסק שלשבועה מעמד חשוב ביישוב הסכסוך, ומטעם זה מצאתי שקיימת חשיבות להיבט הצורני של השבועה, לכך שהיא תעשה באופן ובמילים שעליהם הורה הבורר. יש לקבל את טענת התובע שלפיה לא בוצעה השבועה בפניו, הדבר אף עולה מתשובות הנתבע. לאור החשיבות שייחסו הצדדים והבורר לשבועה סביר היה בעיני ששבועת הנתבע תעשה בפני התובע, או שלכל היותר יקבל התובע הודעה ברורה מהבורר שהשבועה אכן בוצעה כנדרש, ואולם לתובע לא היה ידוע על קיום השבועה, נהפוך הוא, ידוע היה לו שהנתבע כלל לא נשבע. לפיכך מצאתי שיש לקבוע כי הנתבע לא נשבע כאמור בפסק הבוררות. אשר לשבועתו של התובע, התובע עצמו השיב במפורש שהוא לא נשבע בפני הבורר. במהלך חקירתו הנגדית השיב שיש לו ראייה בכתב לכך שעל פי הוראות הפסק, לא היה מוטל עליו להישבע, אלא רק לאחר שהנתבע נשבע תחילה, ואולם ראיה שכזו לא הובאה בפני. העד מטעם התובע הודה כאמור כי התובע לא נשבע, וכי הסכים להסתפק בכך שהנתבע יישבע. גם בסיכומי התשובה טען התובע שלא הייתה מוטלת עליו כל חובה להישבע כיון שהנתבע לא נשבע תחילה. לא מצאתי כל ראייה לטענתו זו של התובע שלפיה לא הייתה מוטלת עליו כל חובה להישבע ככל שהנתבע לא נשבע תחילה. בפסק הבורר לא קיימת כל התניה בין חובותיהם של התובע והנתבע להישבע. לא נקבע שחובתו של התובע להישבע קמה רק לאחר שהנתבע נשבע תחילה. על פי הוראת הפסק הוטלה על כל אחד מהצדדים חובה עצמאית להישבע, בסעיפים נפרדים של הפסק, ונקבעו תוצאות שונות לכל שבועה, כפי שאפרט להלן. לאור האמור אני קובעת שאיש מהצדדים, התובע והנתבע כאחד, לא נשבעו כאמור בפסק הבורר. כפי שאפרט להלן, יש לכך השלכות לעניין חיוביהם של הצדדים על פי הפסק. סכום החוב של הנתבע לתובע המחלוקת העיקרית בין הצדדים הינה בשאלת הסכום שאותו חייב הנתבע לשלם לתובע על פי ההסכם לפירוק השיתוף. על פי האמור בהסכם לפירוק השיתוף, היה על הנתבע לשלם לתובע את תשלום הפירוק בסכום של 130,000 ₪, ב- 43 תשלומים חודשיים החל ביום תחילתו של פירוק השיתוף. אין למעשה מחלוקת בין הצדדים שלאחר חתימת ההסכם לפירוק השיתוף שילם הנתבע לתובע סכום של 20,000 ₪. התובע אישר זאת הן בפני הבורר, והן בפני. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שמתוך הסכום של 130,000 ₪ שילם לו הנתבע סכום של 20,000 ₪ במזומן. כל תשלום היה בסכום של 3,000 ₪ בעוד שהאחרון היה בסכום של 1,000 ₪. התשלום האחרון שולם בשטרות של 200 ₪. התובע השיב שאכן נמסר לו שיק של אבו יאזן אשר לא כובד, ותמורתו שולמו לו על ידי הנתבע 8,000 או 10,000 ₪ במזומן. עולה כאמור מהראיות שהנתבע שילם לתובע סכום של 20,000 ₪, ועל כן, מתוך תשלום הפירוק נותרה יתרה לתשלום שסכומה הינו 110,000 ₪ (להלן- "יתרת תשלום הפירוק"). עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לדינם של השקים הדחויים שנתן הנתבע לתובע לפני החתימה על ההסכם לפירוק השיתוף, בסכום של כ- 57,000 ₪, האם מדובר בסכום שאינו קשור לפירוק השיתוף, כפי שטען התובע, או שמא מדובר בתשלום על חשבון תשלום הפירוק, כפי שטען הנתבע. לטענת התובע, כפי שנטענה בפני הבורר ופורטה בפתיח לפסק הבורר, הסכום בסך של 57,000 ₪ שניתן לתובע בשקים דחויים אינו קשור להסכם פירוק השיתוף, וניתן על חשבון ההכנסות השוטפות מהפרויקט. הנתבע טען מנגד כי תשלום הפירוק שעליו הוסכם כולל גם את השקים הדחויים. העד מטעם הנתבע, מר מוחמד מוחמד עבדל קאדר, השיב במהלך חקירתו הנגדית בפני שהוא עצמו, התובע, הנתבע וחבר נוסף היו ארבעה חברים מילדות, והם ביקשו לסגור את המחלוקת ביניהם, ללא מעורבות של אדם חיצוני. עוד לפני החתימה על ההסכם לפירוק השותפות שילם הנתבע לתובע סכום גדול. העד השיב שידוע לו שהסכום של 57,000 ₪ היה צריך לרדת מהסכום של 130,000 ₪, אף שהדבר אינו רשום בהסכם לפירוק השיתוף. הבורר התייחס במפורש למחלוקת מרכזית זו בין הצדדים, סקר את עמדותיהם, וקבע לגביה הוראות. כפי שניתן ללמוד מפסק הבורר, המחלוקת בעניין זה תוכרע על יסוד שבועה שהוטל על הנתבע להישבע, בהתאם לדרישות שנקבעו בפסק הבורר. בסעיף המתחיל במילה "שנית:" קבע הבורר "בקשר לשקים הדחויים ע"ס 57,500 ₪", כי אם הנתבע יישבע בנוכחות אביו כי השקים נמסרו לתובע על פי ההסכם לפירוק השיתוף, יראו את השקים כשקים שניתנו על פי ההסכם לפירוק השיתוף ועל חשבון הסכום של 130 אלף ₪ אשר נקבע, בעוד שאם הנתבע לא יישבע כאמור, יראו בסכום השקים הדחויים כשקים שניתנו לגבי "חיסול חשבונות שקדמה להסכם". במאמר מוסגר אציין שאף שהשקים ניתנו לתובע לפני חתימת ההסכם לפירוק השיתוף, ואף שבהסכם פירוק השיתוף לא הוזכרו השקים הדחויים ולא נכתב במפורש שסכומם כלול בסכום תשלום הפירוק, לא הוציא הבורר מכלל אפשרות שיש לקבוע שהשקים ניתנו על חשבון סכום הפירוק. יתכן שמקורה של הנחה זו בכך שמהסכם פירוק השיתוף עצמו עולה כי הוחלט על פירוק השיתוף מספר שנים לפני שהוא הועלה על הכתב, כאמור בסעיף 5 להסכם, ועל כן אין להוציא מכלל אפשרות שבשנים שקדמו לגיבושו בכתב שולמו תשלומים על חשבון ההתחשבנות הסופית. התובע הודה בכך שההכרעה במחלוקת הינה כאמור על בסיס שבועתו של הנתבע. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע כי בפסק הבורר נקבע כי השקים הדחויים שאותם נתן הנתבע לתובע לפני החתימה על הסכם הפירוק, בסכום של 57,500 ₪, יהיו על חשבון הסכום הכולל של 130,000 ₪, וזאת בכפוף לכך שהנתבע יצהיר בשבועה בפני אביו, תוך 30 ימים, שהשקים ניתנו על חשבון החוב. ככל שלא ישבע כאמור, לא יחשבו השקים כסכום שניתן על חשבון תשלום הפירוק. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא השקיע 220,000 ₪ ועל כן הגיעו הצדדים להסכמה שהנתבע ישלם לו סכום של 130,000 ₪. לאחר שהופנה לכך שלא ברור כיצד נערך תחשיבו ומה הוא תובע, השיב התובע שהוא הסכים שהנתבע ישבע ואז יסתפק ב- 70,000 ₪ במזומן, אף שלדעתו כאמור לא ניתנו השקים הדחויים על חשבון תשלום הפירוק, ואולם הנתבע לא עשה גם זאת, הוא לא נשבע, ולא עמד במועדים שנקבעו לתשלומים. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהשקים הדחויים בסכום של 57,500 ₪, ניתנו לו במהלכה של השותפות בינו לבין הנתבע. היו אלו תשלומים דחויים שניתנו תמורת מכירת הדירות. הנתבע מכר לטענתו את הדירות, ונטל לעצמו את התשלומים ששולמו במזומן, בעוד שלתובע העביר את השקים הדחויים. על רקע זה התגלעו הסכסוכים בין השניים. לטענת התובע רכש הנתבע מכספי תמורת הדירות שקיבל במזומן מסעדה וקרקעות, והתפתח מבחינה כלכלית, בעוד שהוא עצמו נתקע עם השקים הדחויים למשך שנים, ורק את חלקם עלה בידו לגבות. התובע חזר והשיב כי השקים הדחויים נוגעים לרווחים ממכירת הדירות ואינם קשורים להסכם לפירוק השיתוף. את השקים קיבל בין השנים 2005 עד 2008, לפני חתימת ההסכם לפירוק השיתוף. התובע נשאל האם נכון שטען בפני הבורר כי סכום של 57,500 ₪ שולם על חשבון חוב ישן של הנתבע תמורת דירה השייכת לו, כפי שצוין בפתיח לפסק הבורר, והשיב שהיה אמור לקבל דירה נוספת בבניין שנבנה על ידי השניים, מעל המחסנים, ואולם אין לו הוכחות לכך. העד מטעם התובע, מר אחמד שחאדה. העד הצהיר שמעולם לא שולם סכום כלשהו לתובע על ידי הנתבע או על ידי גורם אחר. כן הצהיר שהנתבע חייב לתובע סכום של 130,000 ₪, ואולם הנתבע טען שהתובע לקח 50,000 ₪ ועל כן הוא נותר חייב לו סכום של 70,000 ₪ בלבד. בסעיף 7 לתצהירו הצהיר העד שלאחר מכן פנה הנתבע אל איברהים חוואס, הערב של התובע על פי הסכם הבוררות, ומסר לו סכום של 20,000 ₪ במזומן, לצורך העברתו לתובע, וביקש לשלם את היתרה בתשלומים, ואולם התובע לא הסכים והחזיר את הסכום של 20,000 ₪ לנתבע באמצעות הערב. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד שהנתבע הודה בישיבה הראשונה בפני הבורר שהוא חייב כסף לתובע. לטענתו, על פי פסק הבורר היה על הנתבע לשלם לתובע 130,000 ₪. לדבריו הנתבע אמר שהוא יוותר וישלם 120,000 ₪ ובנוסף לכך 10,000 ₪ (עמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 12.11.12, שורות 17 עד 18). העד נשאל בשנית מה היה פסק הבורר והשיב שלאחר שהנתבע שילם תשלומים, הוא הפסיק, אז נפסק שעליו לשלם 70,000 ₪ במזומן. הנתבע לא שילם. יום אחד התקשר אליהם הערב של הנתבע, והזמינם לביתו. כשהגיע העד עם התובע לביתו של הערב, מסר לו הערב 20,000 ₪ מהנתבע, ואמר שהנתבע ישלם את היתרה בתשלומים חודשיים בסך של 10,000 ₪ כל אחד. התובע סירב וטען שסוכם על כך שיקבל את התשלום במזומן. התובע טען שהוא ויתר על סכום כסף גדול על מנת לקבל את הכסף במזומן. לשאלה מה היה על הנתבע לשלם, השיב שהנתבע היה אמור לשלם 70,000 ₪, 20,000 ₪ ביקש לשלם במזומן, ועוד 5 תשלומים בני 10,000 ₪ כל אחד. העד השיב שהתובע לא הסכים לקבל סכום של 20,000 ₪ שהובאו לו, ודרש לקבל את כל ה- 70,000 ₪ במזומן. כזכור העיד העד שככל הידוע לו הנתבע לא נשבע, ועל כן לא ברור כיצד הסיק שחובו של הנתבע לתובע עומד על 70,000 ₪ בלבד, ולא על 110,000 ₪. דומה כי הוא לא זכר את הפרטים, אלא דווקא את הצעת הפשרה שהוצעה על ידי הנתבע, לתשלום של 70,000 ₪ בתשלומים, ואשר נדחתה על ידי התובע. הנתבע הצהיר בתצהיר עדותו הראשית כי בהתאם לפסק הבורר הוא נשבע בפני הבורר שסכום של 57,500 ₪ ששילם לתובע הינו על חשבון הסכום של 130,000 ₪, ועל כן יש לקזז את סכום השקים הדחויים מתשלום הפירוק, כפי שנקבע בפסק הבורר. במהלך חקירתו הנגדית השיב הנתבע כי התחייב לשלם לתובע סכום של 130,000 ₪ בתשלומים בני 3,000 ₪ כל אחד, ואולם הסכום האמור היה הסכום הכולל שהגיע לתובע וממנו היה צריך להוריד את סכום התשלומים שקיבל. הנתבע נשאל מהו הסכום שאותו הוא חייב לטענתו לתובע והשיב שהסכום הינו בין 55,000 ₪ לבין 60,000 ₪. לשאלה מדוע לו שילם לתובע את הסכום האמור השיב "הוא הולך לבית המשפט" (ע"מ 19 לפרוטוקול הדיון, שורה 15). כפי שפירטתי לעיל מצאתי שיש לקבוע כי שאיש מהצדדים לא נשבע כאמור בפסק הבורר. לפיכך, בהתאם להוראת פסק הבורר המתחילה במילה "בשנית:", אין להפחית את סכום השקים הדחויים מתשלום הפירוק. שאלה הנגזרת מהשאלה האמורה הינה מהו המועד לתשלום החיובים על פי ההסכם. כפי שפירטתי לעיל, באשר לחובת התשלום, נקבעו בפסק הבורר חיובים משלימים, המשלבים בין חובת הנתבע להישבע לבין חובת התובע להישבע. מצד אחד נקבע כאמור בסעיף המתחיל במילה "שנית:", שאם הנתבע יישבע שהשקים הדחויים בסכום של 57,500 ₪ ניתנו על חשבון סכום ה- 130,000 ₪, יופחת סכום השקים הדחויים מתשלום הפירוק. מצד שני, בסעיף המתחיל במילה "שלישית:", נקבע שככל שהתובע יישבע בנוכחות אביו, בנוסח השבועה שנקבע בפסק- "אני נשבע שההסכם אשר נערך בין הצדדים והוגש לבורר הוא נכון ולא בוצע בו כל שינוי או החלפה לאחר חתימתו וכל האמור בהסכם הוסכם עליו בין הצדדים", על הנתבע יהיה לקיים את הסכם פירוק השיתוף "ככתבו וכלשונו לרבות:... ב. השלמת התשלומים בתשלום מיידי אחד עפ"י האמור בסעיף 9 להסכם". כפי שנקבע לעיל התובע לא נשבע. כזכור, טען התובע שלא הייתה מוטלת עליו אחריות להישבע כיון שהנתבע לא נשבע. אינני מוצאת שיש לקבל את הפרשנות האמורה, שכן פי שציינתי, אין בהסכם כל הוראה שלפיה ישבע התובע רק לאחר שבועתו של הנתבע. מדובר בחיובים עצמאיים. תוצאת ההוראה היא שאין חובה על הנתבע לשלם את כל הסכום באופן מיידי בעת השבועה. השאלה הנשאלת הינה מהו היחס בין שתי חובות השבועה של הנתבע ושל התובע, האם חובתו של התובע להישבע קמה רק ככל שהנתבע נשבע, כפי שטען התובע, האם מדובר בתנאים מצטברים שרק בהתקיים שניהם חלה על הנתבע חובה לשלם לתובע, האם אין הם עומדים בסתירה. בענייננו כאמור מצאתי שאיש מהצדדים לא נשבע בהתאם לאמור בפסק הבורר. בהתאם לפסק הבורר, כיון שהנתבע לא נשבע אין להפחית מתשלום הפירוק את סכום השקים הדחויים. אשר להוראת סעיף קטן ב', שלפיה אם התובע יישבע, כאמור בפסק, ישלים הנתבע את כל התשלומים בתשלום מיידי אחד, עפ"י האמור בסעיף 9 להסכם לפירוק השיתוף, אמנם התובע לא נשבע, ואולם יחד עם זאת, בסיומו של פסק הבורר נקבעה הוראה עצמאית, שאינה תלויה בשבועה כלשהי, שלפיה על הצדדים לקיים את חיוביהם בתוך 30 ימים, שאם לא כן יחובו ערביהם בתשלום. לאור ההוראה האמורה חלה חובת התשלום על פי ההסכם תוך 30 ימים מיום מתן הפסק. קיזוז תשלומים להשלמת הבנייה במהלך ניהול התביעה שבפני העלה הנתבע טענה שלא נדונה על ידי הבורר, ולפיה, יש לקזז מסכום החוב שהוא חייב לתובע סכומים שונים. בתצהיר עדות ראשית הצהיר הנתבע, כי בעקבות התנהגותו של הבורר, נאלף הנתבע להוציא הוצאות שונות שלא היה אמור להוציא, וזאת לאור לחצם של הדיירים. הנתבע נאלץ לטענתו להכשיר את הכביש המוביל למקרקעין, שתמורתו שילם 7,000 ₪ לקבלן מהשטחים; עבור חיבור המבנה לחשמל שילם 13,000 ₪; ועבור השלמת חדר המדרגות שילם 20,000 ₪. בסעיף 25 לתצהירו הצהיר הנתבע כי "מסרתי לפני הבוררות סך של 13000 ₪ בנוכחותם של עדים". בשל כל אלו, הצהיר הנתבע, הוא אינו חייב לתובע דבר. במהלך חקירתו הנגדית השיב הנתבע שהוא סיים להכשיר את הכביש לאחר שסיים את הבנייה. לפי תשובתו הוא בנה 10 דירות ב- 5 קומות. לשאלה האם לא בנה עוד תוספת בנייה השיב שהוא חושב שבנה עוד דירה. על פי תשובתו של הנתבע, ההסכם לפירוק השיתוף נערך לקראת סיום הבנייה, הוא לא ידע להשיב האם הכשרת הכביש הסתיימה לאחר חתימת הסכם פירוק השיתוף. הנתבע השיב שיש לקזז את הסכומים ששילם, לרבות לחברת החשמל, כיון שהתובע היה שותף שלו. כן השיב שכל הקבלות שצירף, לרבות השלמת המדרגות, לאחר פירוק השותפות. מטעם הנתבע הוגש תצהירו של מר מוחמד עלי. על פי האמור בתצהירו, ביקש ממנו הנתבע לבצע את עבודות הגמר בחדר המדרגות. בעקבות זאת ביצע העד עבודות של טיח וריצוף, איטום והכנה לחשמל. בשל אלו היה אמור לקבל מהנתבע סכום של 20,000 ₪. במהלך חקירתו הנגדית השיב העד כי הנתבע ביקש ממנו לבצע מספר עבודות במהלך 2009. הנתבע סיכם עמו על ביצוע העבודות ועל התשלום. הוא לא ידע האם לתובע יש חלק בכך. לאחר שנכנס לעבודה נודע לו שיש בעיות בין התובע והנתבע וניסה לפתור את הבעיה. התובע הצהיר מנגד בסעיף 20 לתצהיר עדות ראשית, שהנתבע מעולם לא הכשיר את הכביש. כן טען, בסעיף 21 לתצהירו שחיבור המבנה לחשמל נעשה על ידי כל הדיירים, כל דייר אף מימן את חלקו בעבודות הגמר של גרם המדרגות. לעניין מחלוקת זו בין הצדדים יש להיזקק להוראות ההסכם לפירוק השיתוף, שכן המחלוקת האמורה לא הובאה בפני הבורר, ובאה לעולם לאחר מתן הפסק. כפי שציטטתי לעיל, נקבע במפורש בסעיף 6 להסכם לפירוק השיתוף כי מועד סיום השותפות יהיה 10.3.08, והחל באותו מועד לא תהא לתובע כל אחריות "מכל סוג שהוא... כלפי כל גורם מלבד עלפי הווקף המוסלמי". בהתאם להוראה זו, לא מוטלת על התובע כל חובה לשאת בהשלמת הבנייה או בתשלומים כלשהם לדיירים שנעשו לאחר המועד האמור. מהראיות שהובאו בפני עולה שכל התשלומים שבהם מדובר מועדם הוא לאחר מועד הפירוק. לא הובאה כל ראייה או טענה שעל פי הווקף המוסלמי היה על התובע לשלם את התשלומים האמורים, כולם או חלקם, ועל כן יש לקבוע כי התובע אינו חב בתשלומים, והנתבע אינו רשאי לקזז מיתרת תשלום הפירוק סכום כלשהו בגין הוצאות שהוציא להשלמת הבנייה לאחר חתימתו של ההסכם לפירוק השיתוף. המחסנים תמצית טענתו של התובע, כמפורט בתצהיר עדות ראשית של התובע, הייתה שעל פי הוראות ההסכם לפירוק השיתוף, היה על הנתבע להעביר לידי התובע שני מחסנים גמורים וראויים לשימוש, בצד המזרחי של הבניין, ואולם הנתבע נמנע מלהשלים את בנייתם. מאחר שהנתבע נמנע מלהשלים את בניית המחסנים ביצע התובע את העבודות להשלמת הכשרת המחסנים, בעלות של 45,820 ₪. תמצית טענתו של הנתבע הייתה כי התובע זייף את ההסכמה בין הצדדים באשר למחסנים. כפי שפירט הנתבע בסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית, התובע הוא שהוסיף בהסכם פירוק השיתוף את המילה "גמורים" לאחר המילה "מחסנים", בעוד שההסכמה האמיתית בין הצדדים הייתה שהמחסנים ימסרו לתובע ללא השלמת הבנייה. התובע פירט בתצהירו כי בפסק הבורר, נקבע ראשית כי ההסכמים בין הצדדים הינם כדין, ולא בוצע בהם כל שינוי. קביעה זו מעידה לטענתו של התובע על כך שהבורר קיבל את עמדתו שלפיה לא זייף את ההסכם לפירוק השיתוף, וכי ההסכם משקף את הסכמת הצדדים. עוד הצהיר התובע בתצהיר עדות ראשית, כי נקבע בפסק שככל שהתובע יצהיר שלא בוצע שינוי בהסכם שהוגש לו, יכשיר הנתבע עבור התובע את שני המחסנים, או שישלם 40,000 ₪. בפסק נקבע כי הצדדים יקיימו את ההחלטה תוך 30 ימים. העד מטעם התובע, מר אחמד שחאדה, השיב במהלך חקירתו הנגדית שבהתאם להסכם בין התובע לנתבע היה על הנתבע להעביר לתובע את המחסנים גמורים. הנתבע טען שהניירת מזויפת, ואולם התובע לא הסכים לכך. הנתבע הצהיר בתצהיר עדות ראשית כי אילו היה התובע נשבע כפי שנקבע בפסק הבורר, הייתה מוטלת על הנתבע חובה להשלים את גימור המחסנים, ואולם כיון שהתובע לא הסכים להישבע, לא מוטלת על הנתבע כל חובה להשלים את המחסנים. העד מטעם הנתבע, מר מוחמד מוחמד עבדל קאדר, נשאל במהלך חקירתו הנגדית האם לאחר שהבורר שמע את דבריו לעניין זיוף המילה "גמורים" המופיעה לאחר המילה "מחסנים" קבע הבורר בפסק שההסכם הוא בסדר גמור, והשיב בחיוב. אף שבתחילת הפסק מצא הבורר לקבוע שהוא מצא שההסכם תקף ונכון בכל תנאיו, קביעה המלמדת על כך שהבורר דחה את טענת הזיוף, בין היתר לאחר ששמע את עדותו של העד שהשתתף בעריכת ההסכם לפירוק השיתוף, מצא הבורר לנכון, למרות שדחה את טענת הזיוף, להתנות את התשלום בגין השלמת בנייתם של המחסנים בשבועה של התובע. בקביעתו השלישית קבע כאמור הבורר שעל התובע להישבע שלא נעשו שינויים בהסכם לפירוק השיתוף. כמו כן מצא לנכון לקבוע כי רק בכפוף לשבועת התובע יהיה הנתבע חייב להכשיר את המחסנים או לחילופין לשלם לתובע סכום של 40,000 ₪. כיון שכאמור התובע לא נשבע בהתאם לאמור בהסכם, פטור הנתבע מלשלם לתובע את הסכום של 40,000 ₪. שכר טרחת עו"ד ושכר טרחת המהנדס התובע עתר לתשלום של 5,000 ₪ שאותם שילם לטענתו לבורר, ולסכום של 1,800 ₪ ששילם למהנדס עבור חוות דעת שקיבל לגבי עלות השלמת בניית המחסנים. לטענת הנתבע, בפסק הבורר נקבע כי אם הנתבע יישבע כפי שנקבע בהסכם, הוא לא יאלץ לשאת בכל הוצאה, ואילו אם התובע לא ישבע, יהיה עליו לשאת בהוצאות. כיון שהתובע לא נשבע כאמור בפסק הבורר, לא מוטלת עליו החובה לשלם לתובע את הסכום האמור. עיון בפסק הבורר מעלה כי בקביעה המתחילה במילה "חמישית:", העוסקת בהוצאות, ובמיוחד בשכ"ט עו"ד ע"ס 10,000 ₪, ושכ"ט המהנדס ע"ס 1,800 ₪ קבע הבורר כי ככל שהנתבע ישבע, הרי שהוא לא ישא בהוצאות אלה, אלא התובע ישא בהן, ואולם ככל שהנתבע לא ישבע, ישלם הנתבע לתובע את ההוצאות בהתאם לכלל "הגורם הפסד למשנהו עליו הפיצוי". כיון שהנתבע לא נשבע, עליו לשלם לתובע את הסכומים שבהם עסק פסק הבורר. סיכום לאור האמור לעיל מצאתי שעל הנתבע לשלם לתובע סכום של 110,000 ₪ בגין יתרת תשלום הפירוק, בתוספת של 11,800 בשל ההוצאות שפסק הבורר. סכומים אלו נושאים ריבית והפרשי הצמדה מיום 25.3.09, היום שבו היה על הנתבע לשלמם על פי פסק הבורר. מהסכום האמור יש להפחית את הסכום שנפסק בפסק הדין החלקי. כמו כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עו"ד, בסכום של 20,000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין. הפרת חוזהחוזהפירוק שיתוף