נטען כי הנתבע מפעיל את הפאב ללא רישיון, בניגוד לחוקי התכנון והבניה וכן מבצע עבודות בניה ללא היתר. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפעלת פאב ללא רישיון עסק: בפני תביעה ותביעה שכנגד הנוגעות לטענות בעליהם של שני עסקים המצויים במתחם "גן האם" בחיפה, המצוי בשד' הנשיא בחיפה (להלן: המתחם; או גן האם). הצדדים: התובע 1 / הנתבע שכנגד 1 (להלן: התובע) הינו בעליו של מזנון בשם "טאבון בגן" (להלן: המזנון). המזנון עוסק במכירת מוצרי מזון כגון גלידות, שתייה, חטיפים וכן מוצרים אחרים כגון צעצועים. התובעת 2 / הנתבעת שכנגד 2 , הינה רעייתו של התובע. הנתבע 1 / התובע שכנגד 1 (להלן: הנתבע) הינו מנהלהּ של הנתבעת 2 / התובעת שכנגד 2 (להלן: X). X, כשמו כן הוא - פאב העוסק, בין היתר, במכירת משקאות. (הנתבע וX יכונו להלן: הנתבעים). עיקרי טענות הצדדים כתב התביעה העיקרי הוגש בתאריך 19/12/2010 והעלה, בקצרה, את הטענות הבאות: התובע והנתבע הינם חוכרי משנה של מקרקעין בגן האם. הנתבע מפעיל את X ללא רישיון, בניגוד לחוקי התכנון והבניה וכן מבצע עבודות בניה ללא היתר. בס' 6 לכתב התביעה נטען כי:"הפעלת העסק על ידי הנתבעים בניגוד לחוקי התכנון והבניה פוגעת בתובע". התובעים הפנו לפניות רבות לעירית חיפה במסגרתן ביקשו כי האחרונה תפעל להפסקת הפרות הבניה מצדו של הנתבע וכן תפעל להעמדתו לדין. פניות אלה, על פי הנטען, העלו חרס. בס' 11 לכתב התביעה צוין כי:"הח"מ ציפה במשך תקופה ארוכה מדי כי עירית חיפה תפעל כנגד הפרות החוק של הנתבעים אך נתבדה לפיכך מוגשת תביעה זו". לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של המהנדס אביגדור דוברת (להלן: מר דוברת), בה פורטו הפרות החוק הנטענות מצד הנתבעים. עוד נטען, כי הנתבע נעל את דלת חדר החשמל (מדובר בחדר חשמל המשותף לעסקים שונים במתחם) ואינו מוכן למסור לתובע מפתחות חדר החשמל. הסעדים שהתבקשו נגעו בעיקרם להסרת ופירוק חריגות הבניה אשר צוינו בחוות דעתו של מר דוברת. עוד נתבע, כי הנתבע יאפשר לתובעים גישה לחדר החשמל. בנוסף, נתבע סכום של 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. בכתב ההגנה וכן בכתב התביעה שכנגד נטענו, בקצרה, הטענות הבאות: התובע נוהג להטריד את באי X ופוגע בפרטיותם, בכך שהוא מציץ בחלונות X מקלל את עובדי המקום וכן מבצע תנועות מגונות, והכל מתוך כוונה למנוע מX להתחרות מבחינה עסקית במזנון וכדי שהמזנון יהיה העסק הבלעדי למכירת מזון. עבודות הבניה שנעשו באזור X נעשו עוד טרם חכר הנתבע את המקום ו/או בהסכמת הועדה המקומית לתכנון ובניה. בכל מקרה, התובע לא הוא זה האחראי על אכיפת דיני התכנון והבניה. הוא הדין לעניין הפעלת X ללא רישיון עסק. פעולותיו של התובע מהוות הטרדה והסגת גבול וגרמו לנתבעים נזקים כספיים. משכך, נתבעו הסעדים הבאים: להורות לתובעים שלא להיכנס לאזור X, ובכלל זאת לרחבה הצמודה לX; לאסור על התובעים להטריד או לאיים על עובדי X; לחייב את התובעים לשלם לנתבעים (התובעים שכנגד) סכום של 100,000 ₪, אם משום נזקיהם על פי פקודת הנזיקין ואם ללא הוכחת נזק לפי חוק הגנת הפרטיות. תיאור המקרקעין המיקום הכללי הוא, כאמור לעיל, מתחם גן האם. המתחם מורכב משני מתחמי משנה: דרומי וצפוני. בין שני מתחמי המשנה קיימת רחבה וכן גרם מדרגות המוביל לשד' הנשיא - הרחוב הנמצא, כאמור לעיל, במקביל ומעל המתחם. עיון בתשריט המקום (התרשים צורף למסמכים רבים, לדוגמה ת/14; נ/4) מעלה, ביתר פירוט, את התמונה הבאה: במתחם המשנה הדרומי מצויות חנויות התובעים. מתחם זה קרוב יותר לתחנת הכרמלית ומורכב משני מבנים: מבנה המסומן בתשריט באות ב' ובו 7 חנויות (גלריות) הממוספרות מ 8 ועד 14. חנויות התובעים הינם 8, 9 ו 14. מבנה זה פונה לגן ולחלק בו נמצא קהל המבקרים. מבנה המסומן בתשריט באות א' - מבנה זה נמצא מאחורי (לכיוון מזרח) שורת החנויות / הגלריות שתוארה לעיל, ובו 7 חנויות (ממוספרות 1-7). שורת חנויות זו אינה בשימוש. המעבר בין מבנה א' למבנה ב' סגור בשער, והמפתח לו נמצא בידי התובעים. במתחם המשנה הצפוני (הקרוב יותר לגן החיות) מצויות חנויות הנתבעים. גם מתחם זה מכיל שני מבנים: מבנה המסומן בתשריט באות ג'. המבנה פונה לגן האם וכולל 4 חנויות (מס' 15-18), כאשר בחכירת הנתבעים נמצאות חנויות 15 ו 16. מאחורי מבנה ג' נמצא מבנה המסומן ד'. מבנה זה (ללא חלוקת משנה) הינו מבנה הכולל יחידה אחת ומיועד למסעדה / מועדון. מבנה זה מצוי אף הוא בחכירת משנה של הנתבעים. המעבר בין מבנה ג' למבנה ד' סגור בשער, והמפתח לשער נמצא בידי הנתבע. זכויות הנתבעים מראיות התובעים (ר' בעיקר המסמכים שסומנו במקובץ ת/14 - מסמכים שצורפו למכתבו של עו"ד שטרן, שמשרדו עוסק ברישום זכויות הנכסים במתחם גן האם; וכן ר' העתק נסח הטאבו - נספח ה' לתצהירי התובעים) עולה, כי מדובר במקרקעין לא מוסדרים שבבעלות עירית חיפה. עירית חיפה החכירה את המתחם לחברת מודול בטון / מודגל. חברת מודול בטון החכירה חלק מהשטחים לגורמים שונים. כך, בין היתר, הוחכר חלק מהשטח, במשותף, לאנשים ששמותיהם שטרית וארזי. הנתבעת 2 חכרה, בחכירת משנה (על פני הדברים משטרית) מחצית הזכויות (במושע, ביחס לחלק שהוחכר) את חנות מס' 19, בשטח של 119 מ"ר. לחנות 19 צמודה רחבת ישיבה וגג המשמש כרחבת ישיבה בשטח כולל של 350 מ"ר. המחצית השניה של החנות, והרחבה לעיל, נשכרו על ידי הנתבעת (ר' תצהיר הנתבע מתאריך 2/5/11 - במסגרת צו המניעה - ס' 4ג'). עוד הוחכרו על ידי הנתבעת חנויות 15 ו 16, בשטח של 16.5 מ"ר כל אחת. כפי שצוין במכתבו של עו"ד שטרן, הנתבעת זכאית להירשם (אף שהרישום טרם נעשה בלשכת רישום המקרקעין) כבעלת זכות חכירת משנה, כאמור לעיל. זכויות התובעים גם התובעים זכאים להירשם כחוכרי משנה של 3 הנכסים (ר' בנדון פרוטוקול חברת מודגול מתאריך 3/10/10 שהינו חלק מת/ 14): חנות מס' 8 בגודל של 17.7 מ"ר אותה חכרו בחכירת משנה מבני הזוג בניסטה. חנות מס' 11 בגודל של 15.5 מ"ר שנחכרה בחכירת משנה ממר חגי חורש; חנות מס' 12 בגודל של 15.5 מ"ר, שנחכרה בחכירת משנה ממר חגי חורש. לחנויות התובעים לא הוצמד כל שטח אחר. זכויות הצדדים - נתונים נוספים הצדדים טענו, כי הם שכרו מבנים נוספים, אך דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד לעניינו. כך, נטען (ר' עמ' 24, שורות 17-18), הנתבע שכר את חנות מס' 9, במבנה הדרומי ולא ברור אם הוא עושה בה שימוש; בכל אופן, לתובעים אין כל חנות במבנה הצפוני. מהמסמכים שצורפו במסגרת ת/14 עולה כי הכוונה (המקורית לפחות) היתה לרשום את "המבנה" (כלשון ההסכם) כבית משותף. על פני הדברים, ה"מבנה" הוא כלל המבנים המצויים במקום. הדברים נרשמו בהסכם בין חברת מודול בטון לבין שטרית וארזי כבר בשנת 1983 ומאז, כך עולה, לא הסתיימו הליכי הרישום בכלל ורישום הבית המשותף בפרט. מעבר למבנים לעיל, לא היתה מחלוקת כי הנתבע עשה שימוש במבנה עץ (מעבר לחנויות שבחכירתו) שלא היה לו כל רישיון. לעתים כונה המבנה כ"פרגולה". מדובר במבנה עץ הנמצא בסמוך לחנויות 15-18 בשטח של כ 63 מ"ר (ר' התמונה ת/8). הנתבע מסר (ר' לדוגמה תצהירו מתאריך 2/5/11 ס' 5) כי מדובר במבנה שהיה עוד בטרם שכר (ולאחר מכן חכר) את המבנה. הנתבע לא הציג כל היתר בניה או שימוש במבנה העץ, ומכאן המסקנה המתבקשת כי מדובר במבנה שהנתבע עושה בו שימוש בניגוד לדין. עוד הקים הנתבע ועשה שימוש במתקן נפתח של שולחנות עץ (ר' תמונה ת/12) המיועד להושבת סועדים וכן ביתן קטן נוסף מעץ. מתקנים אלה הוסרו לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות ובטרם ניתן פסק דין זה (ר' בנדון הודעת התובעים מתאריך 28/4/13). בנוסף, הוגש תיעוד כי הנתבע הוציא עגלת גלידה מחוץ לבית עסקו ומכר באמצעותה גלידה. עיקר טענות הצדדים - ביתר פירוט את טענות הצדדים ניתן לחלק לשלושה חלקים עיקריים: טענות הנתבעים כנגד התובע בנוגע להטרדות מצדו של האחרון כלפי הנתבע עובדיו ולקוחותיו. טענות התובעים הנוגעות להפעלת X, בניגוד לחוקי התכנון והבניה, דבר שפגע בהם. טענות התובעים בנוגע להיעדר גישה סבירה לחדר החשמל. טענות הצדדים לגבי ההטרדות מצדו של התובע והכרעה בנדון נתייחס תחילה לטענות הנתבעים (התובעים שכנגד), בדבר הטרדותיו של התובע את הנתבע את עובדיו ואת לקוחותיו. בהקשר זה חשוב להביא את הרקע שכבר צוין בקצרה לעיל: לשיטת התובע (ולצורך דיוננו כעת, אין זה משנה אם הצדק עמו אם לאו) פעולותיו הבלתי חוקיות של הנתבע מהוות תחרות בלתי הוגנת וגרמו לו להפסדים כספיים. התובע מסר כי:"אני שותף בנכס שם, במקרקעין. אני יש לי זכויות במקרקעין ועקב הפעולה הבלתי חוקית שלו, שהוא מוכר שם על שטחי מכירה מוגדלים שהוא ניכס לעצמו ולא חוקיים, אני נפגע כלכלית. אני נפגע מזה. גם כלכלית וגם לא יודע מה לעשות. אני רואה שיש לי בעיה עם זה" (עמ' 17,שורות 1-4). הדבר הוביל, כך עולה, למעשים שונים מצדו של התובע ולכך שהרגיש כי:"כל העולם נגדו". איני סבור כי יש ממש בטענות התובע כנגד הנתבע, ועל כך להלן; בה בעת, איני סבור כי הוכחו הטענות כנגד התובע, ומאליו יוצא כי אין מקום להורות לו להימנע מלהיכנס לרחבה שמול X או כי יש לחייבו בתשלום כלשהו לנתבעים (התובעים שכנגד). אכן, הוכח - כאמור לעיל - שהרחבה בצמוד לX (X - חנות מס' 19) הוצמדה לX, אך יש לזכור כי מדובר בשטח שהינו בעל מאפיינים ציבוריים וכלליים ושהינו חלק מהמתחם כולו ושאינו מגודר באופן כלשהו. כמו כן, מדובר בשטח, שמעבר לכך שהוא נמצא בסמיכות (יחסית, אך לא בצמידות) לרכושו של התובע, הרי שהוא אף נמצא "בדרכו" של התובע לעבר היציאה הראשית מגן האם. אסקור בקצרה את ראיות הצדדים בנדון: הנתבע (התובע שכנגד), תיאר 3 מקרים, במחצית השניה של חודש 08/2010, בהם הגיע התובע בקרבת X: נטען, כי בתאריך 25/8/10 הגיע התובע מספר פעמים ליד מבנה העץ שתואר לעיל, התקרב אליו, ביצע:"התבוננות ישירה עלינו" (ר' עמ' 2 לתצהירו של הנתבע) וכן:"דחף את הראש לתוך הפרגולה". נטען, כי בתאריך 26/8/10 ערך התובע:"סיור ביקורת בשביל הצמוד (לX - י.ל.)" וכן:"התבונן" למספר דקות. בתאריך 27/8/10 שוב נערך על ידי התובע "סיור ביקורת" כאמור לעיל. הנתבע ציין בתצהירו, כי מדובר בהצצות והטרדות מצדו של התובע שהציקו לאורחי הפאב שכן איש לא אוהב לסעוד כשאדם נועץ בו מבטים מעבר לחלון. בחקירתו הנגדית, אישר הנתבע כי אף לא אחת מההטרדות הנטענות מצדו של התובע תועדה באמצעי טכני כלשהו והוסיף כי יש לו מערכת טלוויזיה במעגל סגור רק מזה כחודש ממועד עדותו (מתאריך 26/3/12). הנתבע מסר, כי לא מצא לנכון לתעד את ההטרדות משום שיש די והותר עדים לכך. מטעם הנתבע העיד מר דוד שקירץ, שעבד כשומר בגן האם מטעם עירית חיפה. מתוקף תפקידו ערך העד סיורים במתחם. הלה מסר בתצהירו, כי התובע נהג לערוך סיורים ולבדוק "מה קורה" בX, לעתים 20 פעמים ביום ואף יותר. כמו כן תיאר, כי התובע נהג לנעוץ מבטים באנשים ששהו בX ולעתים היה עומד כך מספר דקות ללא תזוזה. עוד תואר התובע, כמי שנהג ללעוג לאחד מעובדי X, שאיתרע מזלו וצלע, וכן נהג לקלל את עובדי X ולהפריע לספקים שהגיעו למקום. מחקירתו הנגדית של העד עלה, כי תצהירו הוכן במקור לצורך הליך משפטי אחר - צו למניעת הטרדה מאיימת שהוגש על ידי התובע כנגד אחד בשם נאדר עסוס. עיקר חקירתו הנגדית של העד סבה סביב אירוע מסוים, שאינו מענייננו, בין התובע לבין אותו עסוס. העד האחרון מטעם הנתבעים (התובעים שכנגד), לעניין זה, היה מר אמיל אברהם. הלה עבד בשנים 2008-2011 בX. גם עד זה מסר כי התובע נהג להגיע לX, להיצמד לחלונות ולצלם. עוד מסר העד, כי כאשר נהג לפתוח את דוכן הגלידה במסעדה היה התובע מגיע, מקלל אותו ומבצע תנועות מוזרות ו"פרצופים". העד אף ערך רישום אודות הטרדות התובע בשלושת הימים שתוארו בתצהיר הנתבע (התובע שכנגד). בחקירתו הנגדית, חזר העד על גרסתו לעיל ומסר כי כל עת שהתובע הציק לו, הוא פנה בנדון למעבידו - התובע שכנגד. משכך, לא מתפקידו היה לצלם את התובע כשהוא מציק לו. התובע (הנתבע שכנגד), מסר בהקשר לטענות לעיל, כי עדותו של דוד שטירץ לעיל היתה מוטה וזאת בשל קשריו עם הנתבע, שאפשר לו לאכול ולשתות בX בעת שדוד שימש כשומר המתחם. לגופו של עניין מסר התובע, כי הוא נמצא במתחם כ 15 שעות ביום ומידי פעם הוא אכן מתקרב מעת לעת לX, וכדבריו:". .אני נמצא שם, אני לא מציץ" (עמ' 16, שורה 17) וכן:". . אני עובר שם רק לצורכי עבודתי" (שם, שורה 26). יחד עם זאת, התובע אישר כי הוא מביט לעבר X (מבנה העץ), וזאת משום ש:"אני שותף שם, במקרקעין. אני יש לי זכויות במקרקעין . ." (עמ' 17, שורות 1-4 לפרוטוקול). עוד העיד מטעם התובע מר האני עודה, שעבד במזנון לטענתו כל יום מהשעה 1000 ועד השעה 1500. הלה מסר כי שומר הגן - דוד נהג להפנות לקוחות (ילדים) שהיו מגיעים לגן לדוכן X ולהשמיץ את מזנונו של התובע; וכן מסר כי דוד נהג לאכול אצל הנתבע. בסיכומיו, טען ב"כ הנתבע (התובע שכנגד), כי קשה מאוד להוכיח הטרדות כפי שנטענו לעיל. איני סבור כך. גם בשנת 2010 היה קל באופן יחסי להוכיח הטרדות מעין אלה, וזאת על ידי צילום המטריד - המציץ. מדובר, על פי הטענה בהטרדות סדרתיות שנמשכו על פני פרק זמן ממושך. כל ההטרדות הנטענות בוצעו בסמיכות ובצמידות לX, ומכיון שלא היה מדובר באירוע חד פעמי אלא, על פי הטענה, באירועים קבועים ומתמשכים, עומדת לחובת הנתבע העובדה שלא הובא תיעוד ויזואלי של אותן הטרדות. אכן, הוכח בפני (והתובע אף אישר זאת ולו באופן חלקי), כי נהג להתקרב לביתן העץ ואף נהג להסתכל מבעד לחלונות. זאת ועוד, הסבריו של התובע היו תמוהים משהו - התובע נסמך על סברתו - השגויה - כי ביתן העץ הוקם על שטח שהינו שטח משותף לו ולנתבע. לשיטת התובע, מדובר בשטח שיש לו בו זכויות, אך אין הדבר כך (ואף אם כך היה הדבר, הרי שאין הצדקה להטריד שלא כדין). יחד עם זאת, יש לזכור כי מדובר בשני שכנים (אף כי לא צמודים), וכן יש לזכור כי הכניסה העיקרית לגן האם (משם גם נכנסים רכבי הספקים וכיוב') מצויה בצדו הצפוני של הגן, באופן שיש לעבור ליד X. גם כך, רגישותם ההדדית של הצדדים האחד לשני ומהשני היתה גבוהה. אין הדברים באים לפטור את תיאורי הנתבע ועדיו כתיאורים של מה בכך, אך מכאן ועד קבלת התביעה שכנגד קיים מרחק מה. לכן, למרות התמיהות אותן העליתי אני מורה על דחיית התביעה שכנגד. אפנה את תשומת לבו של התובע כי ייתכן ואם ימשיך במעשים דומים כפי שתוארו, אזי לא מן הנמנע שבעתיד, ובהוכחת נסיבות מתאימות, תוצאת בית המשפט תהיה שונה מזו הנוכחית. טענות התובעים כי הפעלת X, בניגוד לחוקי התכנון והבניה, פגעה בהם והכרעה בנדון נעבור לטענות התובעים כי הפעלת X, בניגוד לחוקי התכנון והבניה, פגעה בהם. תביעתו של התובע התבססה על חוות דעתו של מר דוברת. מר דוברת הינו מהנדס בהשכלתו ובעיסוקו, ועל פי העולה מחוות דעתו הוא התבקש ליתן חוות דעת הן לעניין עבירות הבניה שביצעו הנתבעים והן לעניין היעדר אכיפת החוק על ידי הרשויות השונות (ר' ס' 2 לחוות דעתו). החלק העיקרי של חוות הדעת התייחס לאותו מבנה עץ בגודל של 63 מ"ר המוצב, כאמור לעיל, בחזית X. ציינתי כבר לעיל, כי מדובר במבנה שהנתבעים אישרו בפועל כי הוא נבנה שלא כחוק (אף שהוסיפו כי הדבר היה על ידי קודמיהם) וכן אישרו כי הם ממשיכים להפעילו ללא היתר. חוות הדעת מתייחסת למבנים וחריגות בניה נוספים: ביתן קטן יחסית מעץ המשמש למכירת גלידה בקיץ; עמוד אליו צמודים לוחות עץ מתקפלים המשמשים כשולחנות ומוצב ברחבה ליד X (שהוסר מאז); עוד התייחסה חוות הדעת לשינוי פתח חלון ורמפה שבוצעה (ליד המבנה שמאחורי X שמכונה בית הלובסטר משום השלט המוצב שם). לו היתה חוות הדעת מסתכמת בכך, דומני שלא היתה מחלוקת אמיתית, כי הנתבעים אינם מחזיקים בהיתרים כדין לתוספות / שינויי הבניה לעיל (הגם שלגבי חלק מהפריטים - כגון פתיחת החלון ושינוי הרמפה הוגשו בקשות שונות להיתרים - ר' פרוטוקול ישיבת ועדת ערר מחוזית שהוגשה על ידי התובעים בתאריך 14/11/2011). דא עקא, שחוות דעתו של המומחה וכן עדותו בפני, המשיכו והתייחסו לסוגיות נוספות שספק אם הן בתחום מומחיותו של העד. זאת ועוד, המומחה אישר שלא היה בפניו מצע עובדתי מספיק לצורך הסקת מסקנותיו שיידונו להלן. כך, טען המומחה כי הרחבה בשטח של 350 מ"ר אינה מסומנת, ולשיטתו רחבה זו, שמול X (שם נבנתה ה"פרגולה" ושם נעשים כלל המעשים אשר מפריעים לתובעים) אינה מוצמדת לשטחי הנתבעים. עוד נטען על ידי מר דוברת, כי גם לתובעים יש זכות לרחבה בשטח של 250 מ"ר, שגם היא אינה מסומנת ומתוחמת. אולם, העד התקשה להסביר כיצד הגיע למסקנתו זו ואף טען כי אכן חסרו לו מסמכים רבים בטרם הכין את חוות דעתו - כך, חסרו לו שטרי חכירה, חוזים ותוכניות (ר' במיוחד עדותו בעמ' 31 ו 35 לפרוטוקול) ואף אישר כי אין לו יומרה להכריע בשאלות הקנייניות שבמחלוקת. בהמשך, הסביר מר דוברת כי הגיע לחלק ממסקנותיו מעיון בהוראות התב"ע, אך הסברו היה חסר אחיזה בנתונים עליהם הסתמך. כך, מסר שרשום ששטחי הרחבות הינם 600 מ"ר, ואם לנתבעים יש רחבה בגודל של 350 מ"ר; אזי היתרה של 250 שייכת לתובעים . . . לא ברורה הסתמכותו של העד על הוראות התב"ע בלבד, וכן לא ברורה התעלמותו מכך כי פרט לתובעים ולנתבעים, קיימים בעלי זכויות נוספים במתחם. מר דוברת המשיך וטען, כי הנתבעים מפרים את הוראות התב"ע בכך שהם מוכרים מזון גם מחוץ לבית העסק, ומשכך נאלץ לאשר, בחקירתו הנגדית, כי אם מסתמכים על התב"ע, אזי גם עסקם של התובעים - עסק לממכר מזון, גם הוא חורג מהגדרת התב"ע, ככל שהוא מפרשהּ. חוות דעתו של מר דוברת היתה חד צדדית, הגם שמצופה היה שאם היא כוללת התייחסות לסגירת המעבר הציבורי מאחורי X - סגירה שאינה כחוק; הרי תהיה התייחסות לסגירה זהה שבוצעה במעבר הציבורי מאחורי המזנון של התובעים. העד אף חיווה דעתו כי המבנים של הנתבעים מהווים סכנה מבחינה בטיחותית מבחינת כיבוי אש ומתח ביקורת על איגוד הערים לכבאות שאישרו מבחינתם את המקום, וזאת בנוגע לשנים בהן היה לX רישיון עסק. לא מצאתי כי למר דוברת יש את הידע הנדרש בהקשר זה או כי ערך את הבדיקות הנדרשות. אם נסכם את חוות דעתו את מר דוברת, ניתן לומר כי מרביתה אינה רלוונטית, משום שהיא נסמכת על מידע חלקי ולא מבוסס; ובנוגע לשימוש הבלתי חוקי בביתן העץ ובשאר התוספות הקטנות יותר, הרי שהדברים לא היו במחלוקת של ממש. משכך, לא מצאתי מקום להתייחס למומחה מטעם הנתבעים - המהנדס מר אמיר טנוס שניסה להתעמת עם ממצאיו של מר דוברת. אציין, כי בעת שמר טנוס נחקר בחקירה נגדית, הוגשה "גרמושקה" (ת/18) עליה חתמו כל בעלי הנכסים במתחם. מכך, ניסה ב"כ התובעים לטעון כי מדובר, למעשה, במתחם המהווה מעין "בית משותף". מעבר לכך כי מדובר בטענה שלא הוזכרה בכתבי הטענות או בתצהירים, הרי שלא כך מוכח קיומו של בית משותף ולא ברור אם הדבר היה מעלה או מוריד לענייננו (יתרה מכך, באם היה מדובר ב"בית משותף" ייתכן וחלק מהסעדים שנתבעו, כגון הגישה לחדר החשמל, היו צריכים לדון בכלל בפני המפקח על הבתים המשותפים . .). לגופו של עניין, בפועל, טענו התובעים, כפי שהובהר לעיל, כי הנתבעים מנצלים את הבניה הבלתי חוקית (בעיקר מבנה העץ, כמו גם דוכן עץ נוסף) לממכר מוצרי מזון שונים (גלידות וכו'), והדבר מהווה תחרות לא הוגנת. קשה היה "לחלץ" את עילת התביעה מכתב התביעה או מטענות התובעים שהתבררו בעת ניהול ההליך. בכתב התביעה נטען, כאמור לעיל, כ:"הפעלת העסק על ידי הנתבעים בניגוד לחוקי התכנון והבניה פוגעת בתובע". כיצד ? באיזה אופן ? הדבר לא פורש. בתחילת ההליך, טען ב"כ התובעים כי:"עילת התביעה היא שמדובר במבנים בלתי חוקיים" (עמ' 1, שורה 11). ב"כ התובע הוסיף, כי הפעלת מבנה עץ הצמוד לX ומהווה "הרחבה" לא חוקית שלו, מהוה תחרות בלתי הוגנת:". . לא ייתכן שאני אבוא מחר, אקים מבנה וארחיב את עסקי באופן בלתי חוקי . .התחרות הבלתי הוגנת שאתה מוכר (מ)מבנים לא חוקיים ומגדיל את שטחי המכירות שלך". (עמ' 1, שורות 14-16). לשאלה, היכן נקובה בכתב התביעה עילת תביעה זו - של תחרות בלתי הוגנת - הפנה ב"כ התובעים (עמ' 1, שורות 18-20) לס' 6 לכתב התביעה שם נטען, כי:"הפעלת העסק על ידי הנתבעים בניגוד לחוקי התכנון והבניה פוגעת בתובע". גם התובע עצמו אישר, במסגרת עדותו, כי הדבר שמפריע לו ובגינו הגיש את תביעתו, הוא הפגיעה העסקית שנגרמת לו, לטענתו, מכך שהאחרון מוכר, בנוסף למוצרי פאב "רגילים" (בירות וכו' בשעות הערב) גם מוצרי מזון כגון גלידות, משקאות וכו', ועושה זאת ממבנים בלתי חוקיים. גם תצהירי התובעים וראיותיהם לא סייעו בצורה ממשית לקידום טענתם לעיל. יובהר, כי אין כל מניעה עקרונית מניהול הליך אזרחי במסגרתו עותר התובע להריסת מבנה בלתי חוקי הנבנה על ידי שכנו או שותפו למקרקעין; וזאת לצד הליכים פליליים הננקטים על ידי רשויות המדינה, וכפי שנקבע זה מכבר בע"א 140/53 אדמה בע"מ נ' לידיה לוי באח', פ"ד ט' 1666:"תביעה פלילית לחוד ותביעה אזרחית לחוד. בתביעה פלילית על פי פקודת בנין ערים, מצא המחוקק למכון להעניק לשופט שיקול דעת להימנע מלתת צו הריסה, אם ישנו צד זכות בענין זה לנאשם. אך לא כן בתביעה פרטית, שבה מתייצבים אלה לעומת אלה: פעולותיו הבלתי חוקיות של הנתבע והאינטרסים הנפגעים של התובע, שאז דין הוא שהתובע יבוא על סיפוקו המלא בגדר החוק". יחד עם זאת, כפי שיובהר להלן לא התקיימו במקרה דנן התנאים להריסת המבנים הבלתי חוקיים. אם נבחן את טענות וראיות התובעים לפי עוולת המטרד ליחיד (ס' 44 לפקודת הנזיקין) הרי שעוולה זו לא הוכחה. ס' 44 לפקודת הנזיקין קובע כי: "(א) מטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק." בענייננו, לא הוכחה "הפרעה של ממש" לשימוש סביר במקרקעין התובעים. כמו כן, התובעים לא הוכיחו כל נזק שנגרם להם, וזאת מעבר לאמירה כללית שלא הובאה כל ראיה כדי לתמוך בה. אוסיף, כי בעת שהתובע נחקר בחקירתו הנגדית (עמ' 18 לפרוטוקול), הוסיף הלה טענה עובדתית חדשה, והיא כי מיקומה של ה"פרגולה" - אותו ביתן עץ המוצב לפני X, חוסם לו את "קו הראיה" לעבר קהל הקונים הפוטנציאלי, היינו - ילדים המגיעים מהפתח הצפוני של גן האם (הפתח ליד גן החיות). התובע ציין, כי הדבר מחייב אותו לצאת מספר מטרים מעבר לחנותו כדי להשקיף על השער, ואז - באם הוא מבחין בילדים - הוא נערך לקראתם על ידי כך שהוא מזעיק מוכר נוסף לעסק. מדובר בטענה כבושה, על כל המשתמע מכך, שלא נטענה על ידי התובע בכתב תביעתו או בתצהירו. זאת ועוד, התובע לא הראה מה ה"נזק" מכך שהוא מבחין בקבוצות הילדים ב"איחור" של מספר שניות, או לכל היותר דקות ספורות. גם העוולה של הפרת חובה חקוקה לא הוכחה. ס' 63 לפקודת הנזיקין קובע כי: (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו. (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או של בני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני. במקרה דנן, הנזק העיקרי שנטען על ידי התובע הוא הנזק כלכלי מכך שהנתבעים מוכרים מהשטחים הלא חוקיים בעסקם פריטים זהים או דומים לאלו שנמכרים על ידם. יובהר, כי X, לכשעצמו, הינו עסק הפועל (לפחות בחלק מהשנים) כדין. איני סבור כי חוקי התכנון והבניה נועדו כדי למנוע את אותה תחרות בלתי הוגנת, כפי שהיא נתפסת על ידי התובעים. התובע הפנה בהקשר זה לר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ' גונן ואח', פ"ד לח (1) 281 וציין כי די לו להוכיח כי נגרמה לו:"אי נוחות", על רקע הפרת דיני התכנון, וזאת כדי לקבל את הסעד לו עתר. מדובר בהצגה חלקית של הדברים שכן נדרשים מספר תנאים בנדון: ראשית, כי הנתבע עשה מעשה בלתי חוקי; שנית, שהמעשה גרם נזק כספי לתובע או פגע בנוחיותו או בהנאתו מרכושו; שלישית, הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. ור' בנדון את האמור בבג"צ 16/50 איגרה רמה בע"מ נ' ועדה מקומית לבנין ולתכנון ערים תל אביב, פ"ד ה' 229; וכן ר' הדברים שנאמרו בבר"ע (מחוזי חיפה) בבר"ע 867/06 מיכאלי נ' ד.א. אפק (מוצרי בריאות) בע"מ, ניתן בתאריך 16/1/2007: "מעשה בלתי חוקי כשלעצמו, אינו מעמיד אפוא עילת תביעה בנזיקין. אין אדם יכול לתבוע את רעהו על הפרה של חוקי התכנון והבנייה, אלא אם הראה, שהמעשה גרם נזק או פגע בנוחיותו או בהנאתו, גם אם אותה פגיעה אינה מגיעה כדי עוולת מטרד בדיני הנזיקין - הלכת אדמה לעיל, בעקבות ההלכה שנפסקה בבג"צ 16/50 איגרא-רמא בע"מ נ' ועדת בנין ערים ת"א, פ"ד ה 229.; בר"ע 62/83 ברוך בעל טכסא נ. גונן, פ"ד לח (1) 281 (1984). שאלה היא אם הלכת אדמה "נדחסת" למסגרת העוולה של הפרת חובה חקוקה כפי שעולה מע"א 416/58 ג'דעון נ' סלימאן, פ"ד יג 916, 923 מול א' [וראה גם בג"ץ 527/74 ח'לף נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, מחוז הצפון, פ"ד כט(2) 319 (1975)], או שמא היא עומדת על רגליה שלה, לכל הפחות בדיני התכנון והבנייה - דברי השופט חשין בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הועדה לבניה למגורי ולתעשיה, פ"ד מח(4) 237 (1994); א. ברק "פרשנות במשפט" (נבו, תשנ"ד) כרך שלישי "פרשנות חוקתית" עמ' 777-792." בענייננו, איני סבור כי הוכח שמעשיהם הבלתי חוקיים של הנתבעים - בעיקר בשימוש בפרגולת העץ - הסבו לתובעים חוסר נוחות או פגעו בהנאתם מרכושם. כפי שציינתי לעיל, התובעים לא הוכיחו - מעבר לאמירה סתמית וכבושה - כי הם נפגעו מעצם הקמת הפרגולה בצמוד לX. המבנה הבלתי חוקי אינו מפריע לשימוש בנכסי התובעים ואינו גוזל משטחם. בנוסף, נדרש כי הנזק או הפגיעה הם תוצאה ישירה וטבעית של מעשהו הבלתי חוקי של הנתבע. השימוש שעושים הנתבעים במבנה הבלתי חוקי הוא שולי, באופן יחסי, אל מול הדבר שמפריע ומציק לתובעים - והוא, מכירת המוצרים הזהים או דומים לשלהם. אך אין בכך כדי להצדיק, במסגרת תביעה זו, את הריסת המבנים הבלתי חוקיים. מכירת מוצרים אלה יכולה היתה להתבצע מתוך המבנה ה"חוקי" או מתוך ה"הרחבה" הבלתי חוקית. במלים אחרות - אין קשר בין הבניה הלא חוקית לבין מכירת אותם מוצרים, והם אינם מהווים, "תוצאה ישירה וטבעית" של הפרת החוק. משכך, דין התביעה בהקשר זה להידחות. אבהיר, כי אין באמור לעיל כדי להקל ראש במעשיהם הבלתי חוקיים של הנתבעים. מעבר לצורך, אפנה לכך שטענת התובעים כי הגישו את ההליך האזרחי משום קוצר ידה של הרשות העירונית, אין לה על מה לסמוך. מהמסמכים ת/17 עלה כי כנגד הנתבעים מתקיימים הליכים פליליים לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, ולפי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 בבית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה, ואילו הם: ת.פ. 939/09 בנוגע להקמת דלפק העץ המתקפל ברחבה שמול X (שכאמור לעיל, הוסר מאז). ת.פ. 598/11 בנוגע להפעלת עסק ללא רישיון ת.פ. 4/12 בנוגע לבניית מדרגות בטון ללא היתר. ת.פ. 110/12 בנוגע לבניית ושימוש מבנה עץ בשטח של כ 3.5 מ"ר ברחבת X; בנוגע לסגירת מעבר ציבורי המצוי מאחורי X; בנוגע להגדלת פתח חלון; ובנוגע לשימוש במבנה עץ נוסף בשטח של כ 63 מ"ר. התובעים הגישו את המסמכים לעיל (ת/17) כדי להראות את הסחבת בפעולת הרשויות אולם לא רק שטענה זו לא הוכחה, אלא שהוכח דווקא היפוכו של דבר. עתירת התובעים לגישה לחדר החשמל התובעים טענו כי הנתבעים נעלו את חדר החשמל ומונעים מהם כניסה לחדר זה. הכוונה לחדר חשמל בו מצויים לוחות החשמל של כלל העסקים במקום (היינו, של התובעים, הנתבעים ועסקים נוספים). כדי להגיע לאותו חדר חשמל יש לעבור במסדרון הנמצא בשטח הנתבעים. כמו כן, במהלכו של אותו מסדרון קיים מחסן קטן שם מאחסנים הנתבעים מוצרים וחפצים שונים. התובע טען בתצהירו כי הנתבע מונע ממנו גישה לחדר החשמל, אך לא פירט מעבר לכך. בתצהירו מתאריך 16/3/11 (בבקשה לצו מניעה) מסר כי הוא מתכוון לשפץ את מערכת החשמל אך בעת עדותו, או אף מאוחר יותר, לא ציין כיצד נמנע ממנו הדבר; כמו כן, לא מסר התובע מתי סורב על ידי הנתבעים מלהיכנס לחדר החשמל. מנגד, מסר הנתבע כי הוא מאפשר לתובע, או לכל בעל עסק אחר, גישה לחדר החשמל מייד כשפנייה שכזו מופנית אליו. הנתבע הוסיף, כי התובע לא פנה אליו בנוגע לשיפוצים כלשהם וכן הוסיף שעל רקע היחסים הרעועים, לשון המעטה, בין הצדדים הוא חושש שאם ייתן את מפתח הדלת (למסדרון ובהמשכו לחדר החשמל) לתובע, הרי שזה יהרוס מוצרים שונים המאופסנים שם (ר' עדות הנתבע עמ' 51 לפרוטוקול). כמו כן מסר הנתבע, שהוא מאפשר לעובדי חברת חשמל להיכנס לחדר החשמל בכל עת שהם חפצים וגם התובע יכול להיכנס לשם, בתיאום. לאחר ששקלתי את טיעוני וראיות הצדדים, איני סבור שיש מקום לחייב את הנתבעים ליתן לתובעים גישה חופשית לחדר החשמל. הוכח, כי על רקע תכנון המתחם, הגישה לחדר החשמל חוצה את רכוש הנתבעים. פרט לטענות כלליות לא הצליח התובע להראות כי נמנעה ממנו גישה סבירה לחדר החשמל. על רקע היחסים הרעועים בין הצדדים, מתן מפתח (קוד לדלת) לתובע, עלול להביא להסלמה בין הצדדים. בהיעדר ראיות שהוכיחו כי נמנעה מהתובע גישה לחדר החשמל ועל רקע העובדה כי הגישה לחדר החשמל מחייבת מעבר בשטח הנתבעים, אין לי אלא לדחות את תביעת התובעים בהקשר זה. אדגיש כי המובן מאליו, והוא כי מחובת הנתבעים לאפשר גישה סבירה ומהירה לחדר החשמל בכל עת שהדבר יידרש. סוף דבר, אני מורה על דחיית התביעה וכן על דחיית התביעה שכנגד. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. רישיון עסקעסק ללא רישיון