מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא העסקת עובד זר ללא ביטוח / חובת ביטוח עובדים זרים: נגד הנאשמת הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדת זרה בלא היתר כדין ובלא שהסדירה לעובדת ביטוח רפואי (עבירות לפי סעיף 2(א) ו2(ב)(3) לחוק עובדים זרים תשנ"א - 1991. עיון בכתב האישום מעלה, לכאורה, כי הנאשמת העסיקה במשך כ- 7 חודשים עובדת זרה שביצעה עבודות ניקיון בביתה, אחת לשבוע. עוד עולה מהעובדות המפורטות בכתב האישום, כי לעובדת היה היתר לעבוד בתחום הסיעוד אצל מעביד אחר, ולא היה בידיה היתר לעבוד אצל הנאשמת, וכן, כי הנאשמת לא הסדירה עבור העובדת ביטוח רפואי. לטענת הנאשמת, בנסיבות העניין היה על המאשימה לנקוט נגדה בהליך של הטלת קנס מנהלי, חלף הגשת כתב אישום פלילי. לטענתה, ההנחיות שלפיהן פעלה המאשימה, עת הגישה את כתב האישום דנן לא פורסמו כיאות, ולפיכך הן בטלות, ועימן בטל גם כתב האישום. עוד ניטען כי יש לבטל את כתב האישום כנגד הנאשמת, אשר הינה אדם נורמטיבי, וחזקה כי אילו היתה מודעת להנחיות התביעה בדבר נקיטת הליך פלילי יזום, היתה נמנעת מביצוע העבירה. זאת ועוד, לגופו של עניין טוענת הנאשמת כי בנסיבות העניין, הגשת כתב אישום כנגדה חלף קנס מנהלי היא בלתי סבירה בעליל וזאת בשים לב לכך שהיא פעלה בתום לב מוחלט, נהגה כלפי העובדת באופן הוגן ואף הביעה חרטה מלאה על מעשיה. על רקע נסיבות העניין סבורה הנאשמת כי היה על המאשימה להסתפק בהטלת קנס מנהלי ולהמנע מהגשת כתב אישום פלילי כנגדה. לטיעוני הנאשמת צורפו העתק מהנחיית היועץ המשפטי לממשלה 4.3041, הנחית היועץ המשפטי של משרד התמ"ת עו"ד מיכאל אטלן מיום 18/5/08, נימוקי התובע להגשת כתב אישום בתיק דנן מיום 7/12/10, ומכתב ששלחה הנאשמת למאשימה עובר להגשת כתב האישום, בו הביעה חרטה על מעשיה. לטענת המאשימה, כתב האישום דנן הוגש בהתאם להנחיות הפנימיות שנקבעו במאשימה, כפי שהן מפורטות במכתבו של יועמ"ש משרד התמ"ת, מר אטלן, הנחיות אלה הן בבחינת כלים להתווית שיקול הדעת הקונקרטי של התביעה בכל תיק, וככאלה הן אינן טעונות פרסום. לטענת המאשימה, ההנחיות, והאופן בו יושמו במקרה דנן הוא במסגרת שיקול דעתה של התביעה, ואין עילה להתערב בו. לטענת המאשימה, בנסיבות דנן מדובר בעבירה שהיא חמורה בשני מובנים, ראשית מחמת העובדה שמדובר בהעסקה שלא כדין של עובדת שניתן לה היתר לעבודה בתחום הסיעוד, ועל אף האמור היא הועסקה בעבודות נקיון, ושנית, מחמת שמדובר בהעסקה למשך תקופה משמעותית. עמדת המאשימה היא כי דין טענות הנאשמת כי פעלה בתום לב מוחלט, להתברר בשלב המשפט עצמו לאחר שבית המשפט ישמע את עדויות הצדדים. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי בשלב זה של הדיון, דין הבקשה לביטול כתב אישום להדחות, והכל כפי שיפורט להלן. נקיטת כתב אישום יזום בעבירה מנהלית העבירות נשוא כתב האישום נקבעו כעבירות מנהליות. משמעות הדבר היא, כי ניתן היה להטיל על הנאשמת קנס מנהלי ולהימנע מהעמדתה לדין פלילי, ואולם כתב האישום הוגש במסגרת שיקול הדעת שניתן למאשימה, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, אשר קובע כדלקמן: 15. קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים שיירשמו, ובלבד שטרם נמסרה הודעה על הטלת הקנס; ... כידוע, חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. אין לכחד, כי בפיתוח המסלול המנהלי שקל המחוקק בין היתר את היתרון שבהפחתת העומסים על המערכת המשפטית, מקום שניתן להשיג את תכלית ההליך הפלילי באמצעים אחרים. ואולם, יתרונו המהותי, הוא בכך שהוא מאפשר יצירת הרתעה כלכלית משמעותית ואפקטיבית, מבלי להכתים את מבצע העבירה בכתם של הרשעה פלילית, ותוך השקעת מאמצים נמוכים יחסית מצד רשויות האכיפה. ואולם, המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית - כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו. בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה - נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל (ראה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501). אציין כי להרשעה פלילית, עשויות להיות השלכות קשות על יכולתו של המורשע להשתלב בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה תוצאות שיש להן השלכה ישירה על יכולתו של הנאשם לממש את זכויותיו לחופש העיסוק, חופש התנועה, שמו הטוב ועוד. מכאן הזהירות שבה מחויב תובע לנקוט, בעת שהוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי, חלף קנס מנהלי. ראוי להזכיר דברים נכוחים שנכתבו בהקשר זה על ידי כב' השופט (בדימ') מ. חשין בבג"צ 5537/91 שכבר נזכר לעיל : "לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם. וכדברי השופט ג'קסון כפי שהם מובאים על-ידי השופט ברק, בבג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670[15], בעמ' 335: 'The prosecutor has more control over life, liberty and reputation than'any other person in america " לאחרונה שב בית המשפט העליון ועמד על כך ששימוש נרחב בדין העונשי, מגביל את חירויות הפרט ומביא לפגיעה חמורה בזכויותיו. מכאן, התפיסה כי השימוש בדין הפלילי צריך להיעשות באופן מידתי, כאמצעי של "מפלט אחרון", שייוחד להתנהגות שיש עימה גינוי ואשמה. בית המשפט העליון אף הזכיר את הביקורת על השימוש בדין הפלילי לשם אכיפתם של כללי זהירות ורגולציה, שהאשם אינו עומד ככלל במוקדם, איסורים שאפשר שראוי יותר לאכפם באמצעים מנהליים ואזרחיים. העובדה שעבירות "של תקנת הציבור" הינן עבירות קלות באופן יחסי, שאין מטען מוסרי שלילי נלווה להן, מצדיקה לפי תפישה זו, שלא להטיל על מבצעיהן את הכתם הכרוך בהרשעה פלילית. (ראה פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 93/06 ד.נ. כל גדר בע"מ נ' מדינת ישראל - ). הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ומדיניות התביעה כפי שיושמה בהליך דנן הנחיות היועץ המשפטי לממשלה 4.3041, אשר כותרתן: נוהל והנחיות להפעלת חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו 1985 קובעות ביחס להגשת כתב אישום יזום, רשימה בלתי ממצה של שיקולים שיש בהם כדי להצדיק הגשת כתב אישום, והם כדלקמן (ר' סעיף 5.2.6 להנחיות) : "א. הטלת קנס מינהלי על אותו אדם אין בה משום גורם מרתיע במידה מספקת, כיוון שהוא חוזר ועובר עבירות מינהליות מאותו סוג חרף הקנסות המינהליים המוטלים עליו. ב. אותו אדם לא שילם את הקנסות המינהליים שהוטלו עליו בעבר והיה צורך להפעיל הליכי גבייה לגביית הקנסות שהוטלו עליו. ג. נסיבות העבירה חמורות במיוחד." על רקע האמור לעיל, ביום 18/5/08 פרסם יועמ"ש משרד התמ"ת הנחיות שנשלחו לממונה על התביעה בתחום עובדים זרים במשרד התמ"ת. במסמך נקבעו קריטריונים לנקיטת הליך פלילי יזום חלף קנס מנהלי בעבירות לפי חוק עובדים זרים. כך, בסעיף 2 להנחיות נקבע הכלל לפיו יינקט הליך פלילי יזום, חלף קנס מנהלי, במקרים של ריבוי עבירות (כלומר במקרה שבו המעביד שב וביצע עבירה על חוק עובדים זרים, לאחר שכבר הוטלו עליו קנסות מנהליים או כאשר כבר הורשע בעבר בגין ביצוע עבירות על חוק עובדים זרים או על חוקי עבודה אחרים). בצד הטעם שעניינו ריבוי עבירות, נקבעו טעמים נוספים שעשויים להצדיק הגשת כתב אישום יזום חלף קנס מנהלי. כך, סעיף 5 להנחיות קובע כדלקמן: "5. קביעת הנחיות הפנימיות אין בה כדי לגרוע מסמכותו של התובע להגיש, בהתאם לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות התשמ"ו - 1985 ובאישור הממונה על התביעות, כתב אישום בנסיבות המצדיקות זאת בנוסף לאמור בסעיף 2 לעיל, כגון (לא מדובר ברשימה סגורה): העסקת עובד זר בתור או-פר, משרת או העסקה שלא כדין של עובד זר שהגיע לישראל כדין לעבודה בענף הסיעוד על ידי מעסיק שאינו בעל היתר בתחום הסיעוד ושלא במתן טיפול סיעודי לנזקק. העסקת עובד זר בתנאי מגורים מחפירים שאינם מתאימים למגורי אדם. פגיעה חמורה אחרת בזכויות העובדים. ביצוע עבירות ביחס למספר רב של העובדים או במשך תקופה ממושכת. ניכויים משכרו של עו"ז בניגוד לסעיף 2 (ב) (3) (ביטוח רפואי) או בניגוד לסעיף 2 (ב) (4) (מגורים) או בניגוד סעיף 2(ב) (9) (בניגוד לחוק הגנת השכר) לחוק עובדים זרים, ובלבד באם יתקיימות תנאים מצטברים הבאים: שיעור הניכויים שווה או גבוה משיעור הקנס המנהלי שניתן להטיל בגין אותה עבירה. מדובר בעבירה שנעברה לגבי 5 עובדים ויותר. ניכוי אסור בוצע במשך 3 חודשים ויותר. לטענת התביעה, כתב האישום דנן הוגש על פי שיקול דעתו של תובע, בהתאם להנחיות הממונה על התביעה במשרד התמ"ת (כיום משרד הפנים) באשר מתקיימות בנסיבות העניין שתי עילות שיש בהן כדי להצדיק החמרה עם הנאשמת, וזאת לפי סעיפים א' ו- ד' לעיל. היינו, בשים לב לכך שמדובר בהעסקת עובדת שהחזיקה באשרה לעבודה בתחום הסיעוד וכן בגין משך ההעסקה, באשר מדובר בהעסקה למשך מספר חודשים. הביקורת השיפוטית על ההחלטה להגיש כתב אישום יזום נדמה כי לא ניתן לחלוק על כך ששיקול הדעת שניתן לתביעה לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות נתון לביקורת שיפוטית. בבג"צ 912/11 א.י.ל. סלע נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון כי הסמכות לבחון את שיקול דעתה של המאשימה, ביחס להחלטתה להגיש כתב אישום יזום בתיק קונקרטי, חלף הליך מנהלי - נתון בידי הערכאה הדיונית הדנה בתיק: "דומה כי הערכאה המתאימה לבירור טענות העותרים היא הערכאה הדיונית ולא בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כך נדחתה בעבר על הסף עתירה, שעניינה אופן הפעלתו של שיקול דעת תובע לפי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, בקביעה כי האכסניה הראויה להעלאת הטענות היא הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (לא פורסם); לעניין דחיית עתירה בה ביקש העותר להמיר כתב אישום בעבירות מס בתשלום כופר, ראו בג"צ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף -נתניה (לא פורסם); ראו גם בג"צ 7393/07 דור-אלון תפעול תחנות דלק בע"מ נ' רשות המסים בישראל (לא פורסם))." הביקורת השיפוטית על החלטות התביעה היא בהתאם לכללים המקובלים במשפט המנהלי. אשר על כן, נדון להלן בטענות הנאשמים לעניין הפגם הנוגע לאי פרסום ההנחיות הפנימיות בדבר מדיניות התביעה, וביחס לסבירות שיקול הדעת לגופו של עניין. פרסום מדיניות התביעה נדמה כי אין חולק על כך שככלל, מדיניות התביעה ביחס להגשת כתב אישום יזום בעבירה מנהלית איננה יכולה להיות בבחינת סוד, והיא ראויה לפרסום. עמד על כך כב' השופט חשין בבג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד פ"ד מו (3) 501 (1992) כדלקמן: "השאלה, אם יוכל אדם לפטור עצמו בקנס מינהלי או אם יהיה עליו לעמוד לדין פלילי, אין זה ראוי כי יוכרע בה על דרך של משחק במחבואים בין האזרח לבין הרשות. הנחיות הפרקליטות חייבות להתפרסם לרבים, כדי שהרבים יכלכלו מעשיהם על פיהן ויידעו גבולותיה של עבירה מינהלית; וגמישותו של שיקול הדעת המוקנה לרשות יוכל לעמוד לה כדי שלא יערימו עליה. הסתרת ההנחיות מהאזרח, לבד מכך שהיא נוגדת מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי - ומוסיפה היא ומאפשרת שרירות בעשייה - אין בה לא סבירות ולא היגיון: אליבא דכולי עלמא זכאי נאשם לדעת אותם טעמים שהביאו להגשת כתב-אישום נגדו, ומשיידע את אלה, תתגלה לו ממילא מדיניות הרשות, במישרין או בעקיפין. מה היה לה איפוא לפרקליטות כי ראתה להסתיר את מדיניותה מראש? ..... והנה, כדי שרשות תוכל למלא חובתה זו כראוי, חייבת היא לאפשר לנאשם בכוח להעלות עניינו לפניה (כפי שעשה העותר שלפנינו במגע והמשא שהיה לו עם פקיד השומה), ופירוש הדברים הוא, שזכאי נאשם בכוח לנסות ולהסביר לרשות מדוע לא יהיה זה ראוי כי יוגש כתב-אישום נגדו. ואולם אם לא יידע את תוכן ההנחיות הפנימיות, כיצד יוכל להסביר עניינו כראוי? נמצא לנו איפוא, שהסתרת ההנחיות הפנימיות פוגעת אף בזכות השמיעה, אם תרצה בזכות ההשמעה. .25כללם של דברים: הנחיות הפרקליטות ראוי להן כי תפורסמנה לרבים, והרי רק כך תוכל זו למלא חובתה כנדרש. נוסיף עוד ונאמר, כי אין בכל אלה כדי לאצול על עניינו של העותר, שהרי זה מיצה את זכותו בבית-משפט השלום; וגם לא שוכנענו, כי בהיבט זה של ההנחיות הפנימיות - הבאת ההנחיות לידיעתו והחלתן על עניינו נפגע העותר במאוד מדרך טיפולה של הפרקליטות. עם זאת, יש להדגיש כי ההנחיות שניתנות לתובעים, שהן בבחינת כלים להבניית שיקול הדעת בעת החלטה על הגשת כתב אישום, אינן בבחינת תקנות בנות פועל תחיקתי, ואין כל חובה לפרסמן ברשומות. לעיתים יש למאשימה עניין בפרסום מדיניותה, על מנת ליצור הרתעה, ואולם, לא בהכרח כך. בהעדר כללים ברורים, יש שמדיניות התביעה היא בבחינת תורה שבעל פה, לעיתים היא מנוסחת כהנחיות פנימיות לתובעים, ומכל מקום לא תמיד היא מפורסמת לציבור באופן יזום. לצורך העניין, הגם שאינני קובעת מסמרות בדבר, אצא מנקודת הנחה כי היה מקום להביא לידיעת הציבור, באופן יזום, את מדיניות התביעה ביחס לעבירה של העסקת עובדים זרים בלא היתר. ואולם, גם אם נצא מנקודת הנחה כי חלה חובת פרסום על ההנחיה בענייננו, עדיין נשאלת השאלה מהי צורת הפרסום הנדרשת לשם עמידה בחובה זו ומה המשמעות של אי הפרסום. אני סבורה, כי אי הפרסום של מדיניות התביעה אינו יכול להוות בנסיבות דנן עילה לביטול כתב האישום. אבהיר, כי אינני מקבלת את טענת הנאשמת, לפיה הגשת כתב האישום חותרת תחת הכלל הידוע לפיו - אין עונשים אלא אם מזהירים תחילה. האיסור על העסקת עובדים זרים נקבע בחוק עובדים זרים, תשנ"א - 1991, וחזקה היא כי הציבור, לרבות הנאשמת, יודע את הדין. הגם שהעבירה דנן נקבעה כעבירה מנהלית, פשיטא שאין לאיש זכות קנויה כי ינקטו נגדו הליכים מנהליים דווקא. תכליתה העיקרית של החובה לפרסם את מדיניות התביעה היא ליצור שקיפות, למנוע שרירות לב שלטונית, ולאפשר ביקורת ציבורית ואף שיפוטית על עבודת התביעה. (השווה בג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 767-769; בג"ץ 2271/98 עאבד נ' שר הפנים, פ"ד נה(5) 778, 789). על רקע האמור נזכיר, כי בעקבות פנייתה של הנאשמת, הועבר אליה העתק ממכתבו של עו"ד אטלן, אשר משקף את מדיניות התביעה באופן שאיפשר לה לבחון האם כתב האישום הוגש נגדה בהתאם למדיניות, וכן להעלות את כל טענותיה ביחס למדיניות התביעה. בנסיבות דנן, ובפרט כאשר לא ברור מהי צורת הפירסום הראויה למדיניות התביעה, לא התרשמתי כי אי הפרסום כשלעצמו הביא לשלילת זכות קנויה של הנאשמת או כי גרם לעיוות דין, אשר יש בו כדי להצדיק, את ביטול כתב האישום. סבירות שיקול הדעת הוראות סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות המחייבות את התובע לנמק מדוע החליט לחרוג מהכלל של הטלת קנס מנהלי, ולהביא את עניינו של מבצע העבירה בפני בית המשפט בהליך פלילי. תכליתו של סעיף 15 היתה להבהיר כי הנטל על המאשימה להבהיר - מדוע בחרה במסלול הפלילי. כב' השופט חשין הטעים בעניין זה בבג"צ 5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד הנ"ל: .16"חובת רישום הטעמים מלמדת מעצמה על החשיבות שהמחוקק מייחס לאותם טעמים לגופם: חובת הרישום הינה בבחינת אספקלריה לגופם של הטעמים. חובת הרישום נועדה לא אך כדי לאפשר ביקורת על הטעמים לגופם; יש בה כדי להעיד על הצורך בקיומם של טעמים בני משקל ועל הרצינות שהמחוקק מייחס להחלטה על הגשת כתב-אישום. יתרה מזאת: כבכל נושא אחר בו דורש המחוקק מסמך בכתב דווקא - בין לעניין מהות בין לעניין ראיה - כך אף בענייננו נדע את החשיבות שמייחס המחוקק להחלטה בכתב, את ריכוז המאמץ והמחשבה לביקורת עצמית ולשיקול בכובד ראש קודם העלאת דברים על הכתב." בענייננו אין חולק כי הנימוקים להגשת כתב האישום נרשמו על ידי התובע בזמן אמת, עובר להגשת כתב האישום. ביסוד ההנמקה עומדת העובדה שמדובר בהעסקה של עובדת שהגיעה לישראל לפי אשרת עבודה בענף הסיעוד, ולא היה בידה היתר לעבוד אצל הנאשמת. עוד עולה מההנמקה כי לחובת הנאשמת נשקלה העובדה כי מדובר בהעסקה למשך תקופה ממושכת. אין לכחד, כי התופעה של העסקת עובדים זרים בלא היתר בעבודות משק בית הפכה, למכת מדינה. המדובר, בדרך כלל, בעובדים אשר כניסתם לארץ הוסדרה לצורך עבודה בתחום הסיעוד (אצל מטופל קונקרטי שפרטיו מפורטים באשרת העבודה), ואשר מסיבות שונות בחרו לעבוד בניגוד לתנאי אשרת העבודה, אצל מעסיקים אחרים, בביצוע עבודות משק בית. לא אחת, העסקתו של העובד במשק בית, מתבצעת לאחר שהעובד נטש את המטופל הסיעודי, לנוכח הקשיים הידועים בעבודה בתחום הסיעוד, ומאחר שהעבודה במשק בית נוחה יותר ומתגמלת יותר. מטבע הדברים, כתוצאה מהמעבר של עובדי הסיעוד לעבודה במשק בית, והשתקעותם בארץ ללא מעמד חוקי, יש צורך לאשר את כניסתם לארץ של עובדי סיעוד נוספים, וכל זאת תוך פגיעה באינטרס הציבור והעמסה על המשק הישראלי, שאיננו ערוך לכך. בהקשר זה ראוי להזכיר, כי לעיתים קרובות העסקת העובדים במשק בית נעשית מבלי שיובטחו זכויותיהם הסוציאליות (ללא ביטוח בריאות, ומבלי שישולמו להם דמי חופשה, הבראה, חגים, ועוד כיוצא באלה). כאשר המעסיקים של אותם עובדים חוסכים בעלויות ההעסקה, וזוכים ביתרונות נוספים שנובעים ממעמדו המוחלש של העובד הזר ומ"שקיפותו". ניכר, כי בעת שנקבעה מדיניות התביעה בעבירות הללו, הדעת ניתנה לכם שהעסקת עובדים זרים בתחום משק הבית משיאה למעסיקיהם תועלת של ממש, כאשר את המחיר משלם הציבור, ובפרט מקום שהעובדים משתקעים בארץ כשהם חסרי מעמד, ובשים לב לתופעת הפגיעה בזכויותיהם של העובדים הזרים, אשר חותרת תחת ערכי יסוד של החברה ומחבלת בדמותה ובתדמיתה של המדינה מפנים ומחוץ. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"צ 9722/04 פולגת נ' מ"י עת קבע כדלקמן: "ההשלכות השליליות של העסקת עובדים זרים הביאו לגיבוש מדיניות ממשלתית שתכליתה לצמצם את תופעת העובדים הזרים הנכנסים לישראל, ולהבטיח יציאת העובדים עם פקיעתו של ההיתר. ההתמודדות נעשתה בדרכים שונות ומגוונות. הוחמרו המגבלות על העסקת עובדים זרים; הוגברה האכיפה על יציאתם את הארץ; והותנו תנאים שמטרתם להחליש את המניעים של המעסיקים לבקש להעסיק עובדים זרים על חשבון עובדים מקומיים." (פורסם באתר נבו) נראה כי על רקע כל האמור לעיל, ובשים לתופעה ההולכת וגוברת של קליטת עובדים זרים בעבודה במשקי-בית, התגבשה המדיניות המחמירה של המאשימה אשר באה לידי ביטוי, בין היתר,בהגשת כתבי אישום יזומים נגד מעסיקים של עובדים זרים במשק בית, חלף הטלת קנסות מנהליים. בבואנו לבחון את סבירות החלטת המאשימה, יש לזכור, כי הקנס המינהלי בגין העסקת עובד זר בלא היתר, עומד כיום על סך 5,000 ₪. מדובר בקנס משמעותי ביותר, אשר על פני הדברים נראה כי יש בו, כשלעצמו, כדי ליצור הרתעה של ממש מפני העסקת עובדים זרים במשק בית. נזכיר כי המעסיקים של העובדים הזרים במשק אינם כולם משועי הארץ, ורבים מהם נמנים על מעמד הביניים. עוד יש להזכיר, כי העסקת עובדים זרים במשק בית לובשת צורות שונות. יש שהיא נעשית במתכונת הידועה כשירות או-פר, כאשר העובד שוהה בבית המעסיק על בסיס יומיומי, (ולרוב גם לן בבית המעסיק). ויש שהיא נעשית על בסיס של מספר שעות, אחת לשבוע או אחת לשבועיים, ולעיתים אף כסיוע חד פעמי, נקודתי. מהמידע שבפני עולה כי מדיניות המאשימה גובשה באופן גורף, מבלי שניתנה הדעת לאבחנות בין הסוגים השונים של ההעסקה, ומבלי שתנתן הדעת לכך שבמקרים רבים הקנס המינהלי עשוי היה להשיג את המטרה הן במישור ההרתעתי והן במישור הגמולי, וזאת תוך שימוש באמצעי מידתי יותר, אשר אפשר שהוא הולם יותר את נסיבות ביצוע העבירה, ובפרט בשים לב לפסיקת בית המשפט העליון שעליה עמדתי לעיל. לטעמי, על פני הדברים נראה כי המדיניות הגורפת של המאשימה מעוררת קושי. לא מן הנמנע כי היה מקום להבחין בין העסקה של עובד זר במתכונת של או פר, כאשר המעסיק מודע לכך שהוא מלין בביתו עובד שמועסק על ידו שלא כדין ואפשר שהוא שוהה בלתי חוקי, לבין העסקה במתכונת מצומצמת יותר, בנסיבות בהן המעסיק יכול היה לסבור בתום לב מוחלט כי אין בה פגם. לא מן הנמנע, כי יתכנו נסיבות בהן הקנס המנהלי הולם יותר את חומרת העבירה, ובפרט כאשר כפי שכבר ציינו - מדובר בקנס משמעותי. עם זאת, אין זה מדרכו של בית הדין לשים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של התביעה בשלב כה מוקדם של ההליך, כאשר חומר החקירה לא הובא בפניו וטרם עלה בידו להתרשם מעדויות הצדדים. בשלב זה של הדיון עומדת למאשימה חזקת התקינות, ובית הדין יתערב בהחלטתה רק במקרים קיצוניים, בהם על פני הדברים ברור שמדובר בחריגה קיצונית ממתחם הסבירות. לא למותר לציין, כי בשלב זה של ההליך, הביקורת על שיקול דעתה של התביעה בהחלטתה על הגשת כתב אישום, נתונה בידי היועץ המשפטי לממשלה לפי סעיף 231 לחסד"פ, במסגרת של בקשה לעיכוב הליכים. פתוחה בפני הנאשמת הדרך לפנות ליועץ המשפטי לממשלה על מנת שיבחן האם בנסיבות דנן יש עניין לציבור לנהל הליך פלילי כנגד הנאשמת, כאשר הנאשמת מוכנה לשלם קנס מנהלי כדי לכפר על העבירה המיוחסת לה. לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית. פוליסהחובת ביטוחהעסקת עובדים זריםעובדים זרים