כמה מקבלים על גניבת תשמישי קדושה ? מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מה העונש על גניבת תשמישי קדושה: השופט משה דרורי: כללי ביום 1.2.11, נגנבו מבית הכנסת הגדול שבמילאנו, איטליה, 4 זוגות רימונים (של ספר תורה) ושני כתרי תורה, אשר מקורם מהמאה ה-18 ועד תחילת המאה ה-20 (להלן - "הרכוש"), שערכם כמיליון דולר (להלן - "הגניבה במילאנו"). הרכוש הגיע לישראל ביום 2.2.11. נוהל משא ומתן עם חיים סטפנסקי (להלן - "המתלונן"), כאשר מי שניהל אתו את המשא ומתן התחזה, תוך שימוש בתעודת זהות מזוייפת, למכירת הרכוש האמור, תמורת סך של 285,000 דולר. בהמשך המשא ומתן, שילם המתלונן דמי קדימה של 70,000 דולר, וקיבל חלק מהפריטים של הרכוש. העסקה בוטלה כאשר המתלונן החזיר את הפריטים שקיבל, אך 70,000 הדולר לא הוחזרו לו (להלן - "המרמה כלפי המתלונן"). 3. התיאור לעיל הינו כללי. במעשי העבירה הללו השתתפו 4 נאשמים, שהורשעו על פי הודאתם, בכתבי אישום מתוקנים, נפרדים, בבית משפט השלום בירושלים. 4. בית משפט השלום גזר את העונשים של 4 הנאשמים, כפי שיפורט בהמשך. 5. כל ארבעת הנאשמים הגישו ערעור על חומרת העונש (המדינה לא הגישה ערעור). במהלך הדיון, ביום 26.12.12, שנמשך מספר שעות, משכו המערערים 1 ו-4 את ערעורם, והוא נדחה בפסק-דין (ראה עמוד 10 לפרוטוקול מיום י"ג טבת תשע"ג (26.12.12)). 6. פסק דין זה, אפוא, עוסק בערעורם של הנאשמים 2 ו-3, על חומרת העונש שנגזר עליהם בבית המשפט השלום בירושלים. 7. אציג, תחילה, את המעשים המפורטים של כל אחד מן הנאשמים, על פי כתבי האישום המתוקנים, בהם הם הודו. לאחר מכן, אסקור את גזר הדין של הערכאה הראשונה. טיעוני הצדדים יובאו בהמשך. בחלק הדיון, אנתח את השיקולים העונשיים הרלבנטיים המתייחסים לנאשמים 2 ו-3, הן לכשעצמם, והן תוך התייחסות לעונשים של הנאשמים 1 ו-4, שהינם חלוטים (מאחר והערעור בעניינם - נדחה; ראה: פיסקה 5 לעיל). חלקם של הנאשמים בביצוע העבירות, או: מי עשה מה? 8. הרוח החיה, והיוזם של שתי קבוצות העבירות, הן הגניבה במילאנו והן המרמה כלפי המתלונן, היה נאשם 1. 9. על פי ההודאות של הנאשמים 1 ו-2, כל אחד בכתב האישום המתוקן שלו, הגניבה במילאנו בוצעה באופן הבא, בהשתתפות נאשמים 1 ו-2 בלבד: נאשם 1, ששהה בצרפת, החליט לגנוב פריטי קדושה מבית הכנסת הגדול שבמילאנו, איטליה הוא התקשר טלפונית לנאשם 2, וביקש ממנו שיבוא לאיטליה להשתתף בגניבה. כבר בשלב זה, עוד לפני הגניבה, יצר נאשם 1 קשר טלפוני עם המתלונן, כאשר הוא מזדהה בשם אחר. נאשם 1 אמר למתלונן, כי יש לו אוסף של כתרי תורה ורימונים שברצונו למכור לאחרון. נאשם 1, ערך "סיור" מקדים בבית הכנסת, וזאת, כלשון כתב האישום, "בתואנה כי ברצונו להתפלל אך למעשה בדק היכן נמצא מפתח לארון הקודש בו נמצאים פריטי הקדושה" (סעיף 6 לאישום הראשון). הוא התקשר לנאשם 2 וסיכם אתו כי שכרו של נאשם 2 בגניבה יהיה 6,000 דולר. נאשם 2 הגיע לאיטליה, נפגש עם נאשם 1, ושני הנאשמים נכנסו לבית הכנסת. נאשם 1 נכנס לחדר שבו נמצא ארון הקודש, פתח אותו והוציא משם את הרכוש האמור, והכניס אותו לתיקים שהיו ברשותו. הנאשם 2 נשאר מחוץ לחדר, ווידא שלא יגיע אדם לקרבת מקום. שני הנאשמים נסעו ברכבת לפריז עם הרכוש. רק לאחר הגיעם לפריז, ראה נאשם 2, לראשונה, את הפריטים שנגנבו. מתוך סך 6,000 דולר, שהיה צריך להשתלם לנאשם 2, כ"שכרו" עבור השתתפותו בגניבה, הוא קיבל מנאשם 1, סך של 3,000 דולר בלבד. כאשר הגיעו שני הנאשמים לישראל ונשאלו אודות התיקים, נאשם 1 דיבר עם בודקת המכס, בנוכחות נאשם 2, והסביר לה שמדובר בפריטים שהובאו לארץ, לצורך תיקונם. 10. הנאשמים 1 ו-2 הורשעו בעבירות אלה: קשירת קשר לפשע או עוון - עבירה לפי סעיף 499(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - "החוק"), שעונשה המרבי הוא 7 שנות מאסר; גניבה בנסיבות מיוחדות (רכוש מעל חצי מיליון ₪) - עבירה לפי סעיף 384א(ב) לחוק, שעונשה המרבי הוא 7 שנות מאסר. 11. על פי ההודאות של כל הנאשמים, בכתבי האישום הנפרדים שלהם, העובדות המתייחסות למעשי התרמית כלפי המתלונן בוצעו, באופן מעשי, על ידי הנאשמים 3 ו-4, כאשר נאשם 1 עומד בראש המבצע כמתכנן וכמקבל כספים, כפי שיפורט עתה: נאשם 3 אסף את הנאשמים 1 ו-2 משדה התעופה בלוד, ובמהלך הנסיעה לירושלים התקשר נאשם 1 טלפונית למתלונן והציג עצמו באותו שם בדוי, ואמר לו כי חלק מהאוסף נמצא בארץ והוא רוצה כי המתלונן ייפגש עם חבר של בנו שנמצא בארץ. נאשם 1 הציע לנאשם 3 להזדהות בפני המתלונן באותו שם, ולקבוע עמו פגישה. פגישה כזו נקבעה למחרת. בפגישה, במלון בירושלים, נכחו הנאשמים 3 ו-4, כאשר שניהם מזדהים בשמות אחרים. לצורך כך אף זויפה תעודת זהות. נאשם 3, הבין כי מטרת השיחה עם המתלונן היא להציג בפניו רכוש מזויף. נאשם 4, הבין כי מטרת השיחה עם המתלונן היא להציג בפניו רכוש גנוב. לאחר שהציגו הנאשמים 3 ו-4 למתלונן, חנוכייה, כהדגמה לרכוש הגנוב, הם עזבו את המלון. המתלונן, שרצה לרכוש את הרכוש, התקשר טלפונית לנאשם 3, והם קבעו להיפגש באותו יום, כאשר הוסכם שהמתלונן יעביר לנאשם 3 סך של 70,000 דולר וזוג רימונים וכתר תורה (אחרים) כפיקדון, לצורך לקיחת הרכוש הגנוב, לבדיקתו. הם אכן נפגשו באותו יום, במודיעין עילית. בפגישה האמורה, המתלונן העביר את הכסף והפריטים, וקיבל את הרכוש הגנוב. סך 70,000 דולר הנ"ל, אותם קיבל נאשם 3 מהמתלונן, בפגישה הנ"ל, העביר נאשם 3 לנאשם 4. נאשם 4 העביר לנאשם 1 סך של 10,000 דולר מסכום זה. נאשם 1 שילם לנאשם 2 סך של 3,000 דולר, כחלק מ"שכר טרחתו" עבור הגניבה במילאנו. נאשם 1 התייעץ עם נאשם 4 לגבי הסכום שיש לדרוש עבור הרכוש הגנוב. במקביל, החל במשא ומתן טלפוני בין נאשם 1 למתלונן, כאשר בסוף נקבע כי המתלונן ישלם סך 285,000 דולר, וכי לצורך כך ייפגשו המתלונן ונאשם 3. ברם, לאחר שנודע למתלונן כי הרכוש גנוב, התקשר המתלונן לנאשם 3, ואמר לו כי ברצונו לבטל את העסקה. שניהם נפגשו. נאשם 3 החזיר למתלונן את הרימונים וכתר ספר תורה האחרים, אך נאשם 3 לא החזיר למתלונן את סך 70,000 דולר הנ"ל (במהלך הטיעונים הבנו, כי סך 40,000 דולר כבר הוחזרו למתלונן, ועדיין הוא נמצא ב"יתרת חובה" של 30,000 דולר; סך של 100,000 ₪, שהם "קרובים" לסך 30,000 הדולר הנ"ל, נמצאים בפיקדון במסגרת תנאי מעצר בית של נאשם 1, ולאחר שנאשם 1 יתייצב לריצוי עונשו, ניתן יהיה להעביר סכום זה למתלונן). 12. בגין הפרשה השנייה האמורה, הורשעו הנאשמים 1, 3 ו-4 בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי סעיף 415 סיפא לחוק, שעונשה המרבי הוא 5 שנות מאסר; נאשמים 3 ו-4 הורשעו בעבירה של התחזות כאדם אחר - עבירה לפי סעיף 441 לחוק שעונשה המרבי הוא 3 שנות מאסר; זיוף - עבירה לפי סעיף 418 לחוק שעונשה המרבי הוא שנת מאסר. גזר הדין של בית משפט השלום 13. כל ארבעת הנאשמים היו בחלופת מעצר, ועברו הליכי שיקום. 14. בגזר-הדין של בית משפט השלום בירושלים (סגנית הנשיאה, כב' השופטת חגית מאק-קלמנוביץ) בת.פ. 22487-02-11, שניתן ביום כ"ב אלול תשע"ב (9.9.12), נסקרו עובדות המקרה, שתמציתן הובאה לעיל, נסיבותיו האישיות של כל אחד מן הנאשמים, וחומרת המעשים, אשר בהם הם הורשעו. 15. בית המשפט מתייחס בחומרה רבה לעבירות. ככל שמדובר בגניבה במילאנו, מפרט בית משפט קמא את מעמדה של יהדות איטליה ואת חשיבות תשמישי הקדושה בקהילה גדולה ומפוארת זו. בהקשר זה, נאמר בגזר הדין: "כל עבירת רכוש גורמת נזק רב לנפגעים ממנה, נזק כספי ולעתים נזק סנטימנטאלי. במקרה זה, מעשיהם של הנאשמים מכוערים במיוחד. יש בהם פגיעה בערכי דת ותרבות, נוסף על הנזק הכלכלי והרגשי שנגרם מן הסתם לאנשי הקהילה" (עמ' 11 לגזר הדין). בהמשך לדברים אלה, מציינת השופטת המלומדת, כי "הנאשמים המנהלים אורח חיים דתי היו מודעים לעובדות אלו, כאשר ביצעו את העבירות, איש איש כפי חלקו. נאשם 1 הוסיף על כל אלה גם הפרה של האמון שניתן בו. הוא נכנס לבית הכנסת כשמראהו כשל אדם שומר מצוות, ומן הסתם לא עורר חשד, אולם את האפשרות שניתנה לו להתפלל ניצל לרעה, בביקור הראשון לבדיקת השטח ובביקור השני לגניבה. לנוכח חומרת העבירות יש להעדיף את האינטרס הציבורי ולתת משקל מצומצם לשיקולי השיקום והנסיבות האישיות" (עמ' 11 לגזר הדין). 16. בית משפט קמא קבע, כי מדובר "במעשים שתוכננו היטב, מבעוד מועד, ומטרתם היחידה השגת בצע כסף" (עמ' 11 לגזר הדין). בית המשפט הוסיף וציין, כי "אילו היו מוציאים לפועל את תכניתם עד תומה, היו הנאשמים זוכים לרווח כספי גבוה מאוד, בשל הפיתוי שיש בהשגת 'כסף קל', נדרשת ענישה מחמירה ומרתיעה, הכוללת עונשי מאסר בפועל ממש לתקופות משמעותיות" (עמ' 11-12 לגזר הדין). ביחס לנאשם 2 נקבע, כי גם אם לא ידע בדיוק מה נגנב, הרי לאחר שנטל חלק בביצוע הגניבה בבית הכנסת, לאחר תכנון מוקדם עם נאשם 1, ברור שהיה מודע לטיבם של החפצים, ולו באופן כללי (עמ' 12 לגזר הדין). ככל שמדובר בנאשמים 2 ו-3, נאמר בגזר הדין עליהם, כי "לא היו מעורבים בגניבה עצמה אבל הם ראו את הפריטים וידעו מה טיבם, גם אם לא היו מודעים למלוא הפרטים" (עמ' 12 לגזר הדין). 17. ואלה העונשים אשר נגזרו על הנאשמים (עמ' 12-13 לגזר הדין): נאשם 1 מאסר בפועל למשך ארבע שנים, מהן תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. מאסר על תנאי לשישה חודשים למשך שלוש שנים על כל עבירת רכוש. פיצוי למתלונן בסך 40,000 ₪. הפיצוי ישולם תוך 45 יום מהיום. נאשם 2 מאסר בפועל למשך שלוש שנים, מהן תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. מאסר על תנאי לחמישה חודשים למשך שלוש שנים על כל עבירת רכוש. פיצוי למתלונן בסך 40,000 ₪. הפיצוי ישולם תוך 45 יום מהיום. נאשם 3 מאסר בפועל למשך שמונה עשר חודשים, מהם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. מאסר על תנאי לארבעה חודשים למשך שלוש שנים על כל עבירת רכוש. פיצוי למתלונן בסך 20,000 ₪. הפיצוי ישולם בתוך 45 יום. נאשם 4 מאסר בפועל למשך תשעה חודשים, מהם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. מאסר על תנאי לארבעה חודשים למשך שלוש שנים על כל עבירת רכוש. פיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. הפיצוי ישולם בתוך 45 יום. טענות הצדדים בערעור תמצית טענות נאשם 2 18. לאחר שערעורם של הנאשמים 1 ו-4 נדחה, והעונשים שהוטלו עליהם הפכו חלוטים, עיקר טענות הצדדים הופנו לשאלת היחס של העונשים שהוטלו על הנאשמים המערערים: נאשם 2, טען להפחתת העונש, לעומת נאשם 1; נאשם 3 טען להפחתת העונש, לעומת נאשם 4. 19. עו"ד ד"ר חייב משגב, שייצג את נאשם 2 קבל על כך שבית משפט קמא התעלם לחלוטין מתסקיר שירות המבחן, שהממליץ על מאסר בעבודות שירות. הסנגור המלומדה הפנה את תשומת לב אל גזר-הדין (בראש עמ' 2), בו נאמר, כי "שירות המבחן נמנע מהמלצה לאור חומרת העבירות", בעוד שהתסקיר המעודכן של שירות המבחן מיום 9.7.12, תיאר את התהליך הטיפולי המשמעותי, שבמסגרתו החל הנאשם 2 לבנות דרכי התמודדות בונות יותר עם קשייו, ולכן, המליץ על עבודות שירות לתקופה המקסימאלית, צו מבחן למשך שנה, במהלכו ימשיך התהליך הטיפולי בו החל, מאסר על תנאי כעונש מרתיע וקנס כעונש מוחשי. 20. טענה נוספת, בפי סנגורו של נאשם 2: בית משפט קמא לא הבחין בין שתי העבירות הנפרדות, דהיינו: הגניבה במילאנו, שבה נטל חלק נאשם 2, יחד עם נאשם 1 (היוזם), שהינה עבירה נפרדת שהסתיימה עם הבאת הרכוש הגנוב לישראל; לעומתה, העבירה השנייה, שהיא המרמה כלפי המתלונן, שבה הנאשם 2 לא היה מעורב לחלוטין. לכן, הקביעה כי נאשם 2 היה צפוי לרווח כספי גבוה מאד (עמ' 11 לגזר הדין, כפי שצוטט לעיל בפסקה 16), אין לה כל תימוכין בחומר. יתרה מזו, הטלת חיוב כספי על נאשם 2 לפצות את המתלונן, לא רק שאין לה מקום, אלא היא מעידה על טעותו של בית משפט קמא בעניין. אשר למעשה הגניבה, מדגיש הסנגור כי כל מה שקיבל מרשו הוא 3,000 דולר (מתוך 6,000 דולר שהובטחו לו), וסכום זה נשאר בידי המשטרה. 21. לכן, מבקש עו"ד ד"ר משגב כי העונש שיוטל על מרשו ישונה בערעור, ובמקום 3 שנות מאסר יוטל עליו עונש של 6 חודשי מאסר בעבודות שירות, כהמלצת שירות המבחן. טענה זו נטענה בשפה רפה, ולמעשה, טענתו היא כי יש להפחית באופן משמעותי ולהקל בעונש המאסר בפועל, ולבטל כליל את החיוב הכספי כלפי המתלונן. תמצית טענות נאשם 3 22. הטענה המרכזית של עו"ד דבורה אטיה, ב"כ נאשם 3, היא כי מעשיו פחות חמורים מאלה של נאשם 4, בעוד שגזר הדין ראה את המצב, הפוך והטיל על נאשם 3, עונש של 18 חודשי מאסר, בעוד שעל נאשם 4, הוטלו 9 חודשי מאסר בלבד, דהיינו: יחס של 1:2. היא שמה את הדגש על כך שנאשם 4 ידע כי מדובר ברכוש גנוב, ואילו נאשם 3 ידע כי מדובר ברכוש מזויף. 23. גם לגבי התפקיד של נאשם 3 במארג האירועים, סבורה הסנגורית שלו כי חלקו מינורי יותר מזה של נאשם 4, שכן נאשם 4 היה בסוד העניינים יחד עם אחיו נאשם 1, אשר עימו הוא התייעץ, לקראת המשא ומתן עם המתלונן. 24. טענת נאשם 3 היא כי לא היה מקום לייחס לו את כל החומרה של גניבת הרכוש מבית הכנסת במילאנו, וכל האמור בגזר הדין בקשר ליהדות איטליה, מורשתה וחשיבות תשמישי הקדושה בה, אין בה כדי להשליך על העונש הראוי של נאשם 3. תמצית טיעוני המשיבה 25. המדינה סבורה, כי העונשים שנקבעו על ידי בית משפט קמא, מאוזנים וסבירים. גם אם ניתן להצביע על טעות או על סטייה ממה שבית משפט זה היה גוזר, אילו היה ערכאה ראשונה, אין הדבר מצדיק ביטול פסק דין בערעור. 26. ב"כ המדינה, עו"ד שירה קני-טל, ערה הייתה לסוגיית ההשוואה של העונשים בין הנאשמים, שכן הנושא עלה וחזר, ועלה במהלך הדיונים בישיבת יום 26.12.12. אולם, גם לאחר שאלות בית המשפט, והפניות לנושאים ספציפיים, עמדתה הסופית של המדינה הייתה כי יש לדחות את הערעור ולא לשנות את גזר הדין. 27. ב"כ המדינה הוסיפה, כי החלטת הפרקליטות שלא להגיש ערעור על קולת העונש של הנאשמים 1 ו-4, נעשתה לאחר שיקול דעת. היא מבינה כי בכך נקבעו, פחות או יותר, "גבולות הגזרה" של הענישה של יתר הנאשמים. אולם, לטעמה, גם אם בית משפט קמא הקל בעונשים של הנאשמים 1 ו-4, אין בכך כדי להצדיק טעות בהקלה של נאשמים 2 ו-3, ויש להותיר את העונשים שנגזרו עליהם בערכאה הראשונה, ללא שינוי. דיון הצורך בהפרדת ענישה לשני האירועים הנפרדים 28. לפנינו שתי פרשות, העוקבות זו אחר זו: תחילה, הגניבה במילאנו; ובעקבותיה, המרמה כלפי המתלונן בישראל. 29. אומנם, הכרעת הדין ניתנה לפני יולי 2012, ולפיכך, חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן - "תיקון 113"), אינו חל. ברם, מן הראוי ללמוד במסגרת הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה (שם הכותרת של סימן א1, שהוסף בתיקון 113), כי יש שני סוגים של ריבוי עבירות. אם כמה עבירות מהוות אירוע אחד, כי אז ניתן לקבוע מתחם הולם לאירוע כולו, ולגזור עונש כולל לכל העבירות, בשל אותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק). אולם, כאשר מדובר בכמה עבירות המהוות כמה אירועים, יש לקבוע מתחם עונש הולם לכל אירוע בנפרד (סעיף 40יג(ב) לחוק). 30. במקרה שלפנינו, מדובר בשני אירועים נפרדים, כאמור לעיל. לפיכך, גם אם היינו היום צריכים לגזור את עונשו של נאשם 1, היה צריך לקבוע עונשים שונים ונפרדים לגניבה במילאנו, מחד גיסא, ולמרמה כלפי המתלונן, מאידך גיסא. לא כל שכן, שבמקרה שלפנינו, ההפרדה בין שני האירועים בולטת: נאשם 2 מעורב בעבירת הגניבה במילאנו בלבד, ואילו נאשם 3 מעורב בעבירת המרמה כלפי המתלונן, לבדה. 31. ממילא, ברור לכל כי השוואה כלשהי בין נאשם 1 לבין נאשם 2, אינה יכולה להתבסס על ההנחה כי העונש בגין עבירת הגניבה במילאנו היא 4 שנות מאסר (העונש שהוטל על נאשם 1 בגין כל העבירות שביצע בשני האירועים), וממנה "לגזור" את העונש הראוי לנאשם 2. 32. אני סבור, כי אם מוטל עלי היום, בדיעבד, לפרש את גזר דינו של בית משפט קמא ולחלק את 4 שנות המאסר שהוטלו על נאשם 1 בגין שני האירועים, כי אז הגניבה במילאנו, שהיא החמורה יותר, משקפת עונש של כשנתיים וחצי מאסר, ואילו העונש בגין המרמה כלפי המתלונן, מנקודת מבטו של נאשם 1, משקפת עונש של כשנה וחצי מאסר. השוואת הענישה 33. לאורך הדיון, שבה ועלתה השאלה בדבר הצורך בהשוואה של הענישה בין הנאשמים השונים. ברצוני להדגיש, כי אין כוונה להשוואה מכאנית-טכנית. הרעיון המרכזי, הוא כי כאשר נאשמים מבצעים יחד מעשים עברייניים, ועונשם נגזר, תחושת הצדק הבסיסי, היא כי יש לשמור על פרופורציה הולמת בין העבריינים, המעשים שביצעו, חומרתם, והענישה המוטלת על כל אחד מהם. עיקרון זה מופיע בפסקי דין רבים, ולא ראיתי טעם לפרט את כל הפסיקה. אסתפק בדוגמאות בודדות: הדבר יושם לפני כמחצית יובל שנים בע"פ 316/64 יהודה שפיגל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(4), 7 (1964) (בהרכב הנשיא, כב' השופט יצחק אולשן, כב' השופט, כתוארו אז, משה לנדוי, וכב' השופט, כתוארו אז, חיים כהן); גישה זו נמשכה לאורך השנים, ראה: ע"פ 4938/94 דוד שמרלינג נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 181 (1996); ע"פ 5023/99 יוסף חכמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 406 (2001); ע"פ 5640/97 רפאל רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 433 (1999); ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ (2008); ורבים זולתם. 34. מאחר והמדינה החליטה שלא להגיש ערעור, על העונש הנגזר על הנאשם 1 ואף לא על העונש שנגזר על נאשם 4, משמעות הדבר, כדי שנוכל לקיים את עקרון השוואת הענישה, הוא זה: הרף העליון של ענישת נאשם 1, הגורם היוזם של שתי העבירות (הן הגניבה במילאנו, והן המרמה כלפי המתלונן בישראל), הוא 4 שנות מאסר, וממנו יש להפחית את העונש של כל אחד מן הנאשמים האחרים. הוא הדין, ובכיוון ההפוך, ביחס לנאשם 4. נקודת המוצא היא, כי העונש בגין מעורבותו של נאשם 4 בעבירות המרמה כלפי המתלונן, משליכות על ענישתו של נאשם 3, שנטל חלק, פחות או יותר דומה (לפרטים ראה להלן), באותם אירועים. 35. לאור עקרונות אלה, אתייחס בנפרד, לערעור של נאשם 2, ולאחריו לערעור של נאשם 3. ענישתו של נאשם 2 36. כאשר אלה הם פני הדברים, ומוטל עלינו ליצור מדרג ענישה הולם, הרי שאין חולק כי עונשו של נאשם 2 נופל בהרבה מעונשו של נאשם 1, שכן המתכנן, היוזם, ומי שהזעיק את נאשם 2 לאיטליה היה נאשם 1. גם בעת ביצוע מעשה הגניבה, הגונב היה נאשם 1 ונאשם 2, אף שהינו מבצע בצוותא על פי דיני העונשין, הוא בפועל שוחח עם המזכירה, ובכך איפשר לנאשם 1 לבצע את הגניבה, ללא הפרעה. לעניין זה, ראוי להזכיר את הוראות סעיף 40ט(א) לחוק, כפי שהוספו בתיקון 113, אשר קובע, בין הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה, את אלה: "התכנון שקדם לביצוע העבירה" (פיסקה (1)); "חלקו היחסי של הנאשם בביצוע העבירה ומידת ההשפעה של אחר על הנאשם בביצוע העבירה" (פיסקה 2). 37. שיקול נוסף, אם כי משקלו נמוך יותר, הוא התועלת הכלכלית שהופקה או עתידה הייתה להיות מופקת מאירוע הגניבה. נאשם 1, אם הגניבה לא הייתה מתגלית, היה מצליח למכור את הסחורה הגנובה, שערכה מיליון דולר, בסך 285,000 דולר, ואילו חלקו של הנאשם 2 היה ונשאר 6,000 דולר בלבד. ב"כ המדינה העירה, כי הנאשם 2 אולי עשה מקח טעות בכך שהסתפק בשכר זעום, אך אין בכך כדי להשפיע על הענישה. בעיקרון, בית המשפט לא יתערב בשאלה כיצד מחלקים ביניהם העבריינים את שלל העבירות. אולם, כאשר מוטלת על בית המשפט חובה לקבוע מדרג בין ענישה של עבריינים, שנטלו חלק באותו אירוע גניבה, לא ניתן להתעלם מכך שהגורם היוזם, ושעתיד היה ליהנות מ-98% מערך הגניבה, עונשו - אילו היה נפרד - היה כשנתיים וחצי מאסר, ואילו המדינה מבקשת, כי אנו נותיר על כנו עונש של 3 שנות מאסר למי שקיבל 1% מערך תמורת הגניבה ועתיד היה לקבל 1% נוסף. 38. אין להתעלם, כמובן, מטענתו הנכונה של עו"ד משגב, ב"כ נאשם 2, כי בית משפט קמא לא הביא בחשבון את תסקיר שירות המבחן, שהמליץ על מאסר בעבודות שירות. אינני סבור כי המקרה הנוכחי, על כל חומרתו, נמצא במתחם של מאסר בעבודות שירות; אך, יש להניח כי אם בית משפט קמא היה מביא נתון זה של המלצת שירות המבחן בחשבון, ייתכן והיה מפחית מהעונש שגזר על הנאשם 2. 39. לאחר שקלול כל הנתונים, ההשוואה לנאשם 1, והשוני המשמעותי בנסיבות ובחומרה שבין נאשם 1 לבין נאשם 2, אני ממליץ לחבריי לקבל את ערעורו של נאשם 2 ולגזור עליו, במקום עונש מאסר של 3 שנים, עונש מאסר של שנה ותשעה חודשים, שמתוכם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. המאסר על תנאי שנקבע בגזר הדין - יישאר על כנו. הפיצוי למתלונן - יבוטל. ענישתו של נאשם 3 40. הנאשמים 3 ו-4, נטלו חלק במשא ומתן עם המתלונן, תוך שימוש בזהות בדויה, כאשר לצורך כך זויפה תעודת זהות (מזייף תעודת הזהות, הועמד לדין בנפרד, עניינו טרם הסתיים, ואינו חלק מערעור זה). 41. בדקתי בדקדקנות את המעשים המיוחסים לכל אחד מהם. מצד אחד, לחובתו של נאשם 4 יש להביא בחשבון, כי היה שותף עצה ושותף סוד עם אחיו - נאשם 1. אלמנט נוסף, לחומרה, הוא, כי נאשם 4 ידע כי מדובר ברכוש גנוב, בעוד נאשם 3, סבר כי מדובר ברכוש מזויף. נתון זה, הודגש בהסדר הטיעון עם נאשם 3, ולא בכדי נעשה הדבר. מצד שני, יש חומרה מסוימת במעורבות של נאשם 3, העולה על זו של נאשם 4. נאשם 3, נפגש עם המתלונן פעמיים (בעוד הנאשם 4 נפגש עם המתלונן פעם אחת בלבד). בפגישה שבה נכח רק נאשם 3, מסר המתלונן לנאשם 3 את 70,000 הדולר. אולם, יש לזכור כי נאשם 3 מסר כסף זה, מיידית, לנאשם 4, שהעביר חלק ממנו לנאשם 1. אומנם, נאשם 3, תיאורטית, יכול היה לקחת לכיסו את כל 70,000 הדולר, אך, בפועל, האדם שבידיו היו כל 70,000 הדולר, היה דווקא נאשם 4 ולא נאשם 3. 42. אינני סבור, כי הבדלים אלה מצדיקים לקבל את מלוא טענותיה של עו"ד אטיה, ולקבוע כי העונש שיוטל על נאשם 3, יהא פחות מזה של נאשם 4. מכל מקום, לא מקובלות עלי טענות ב"כ המדינה, כי מעשיו של נאשם 3 חמורים יותר מאלה של נאשם 4. אני סבור, כי יש לקבוע עונש זהה לנאשמים 3 ו-4. 43. יש לזכור, כי ביחס לנאשם 3, יש המלצה של שרות המבחן מיום 9.7.12, כי ירצה עונש של עבודות שרות לתקופה המקסימאלית. אמנם, אינני מקבל המלצה זו, וגם לא קיבלתי אותה ביחס לנאשם 2, אך אין להתעלם מהמלצה זו כאינדיקציה לגבי השיקום. 44. לפיכך, לאחר בחינת השיקולים כולם, הגעתי למסקנה, כי ביחס לנאשם 3, יש לקבל את הערעור ביחס למרכיב המאסר בפועל בלבד, וחלף תקופת המאסר של 18 חודשים שנקבעה על-ידי בית משפט קמא, אני מציע לחבריי, כי העונש יהיה 9 חודשי מאסר, בניכוי תקופת המעצר, כפי שנקבע ביחס לנאשם 4. תקופת מאסר על תנאי תישאר כפי שנקבעה ע"י בית משפט קמא. בית משפט קמא, גזר על נאשם 3 פיצויים למתלונן, בסך 20,000 ₪, לעומת 10,000 ₪ שהוטלו על נאשם 4. בנקודה זו, לא הרחיבו באי-כוח הצדדים. אך, לאור עמדתי העקרונית, מן הראוי לקבל את הערעור גם בנקודה זו, ולקבוע כי הפיצויים שיושתו על נאשם 3, יעמוד על 10,000 ₪. הערות לפני סיום 45. לא אוכל לסיים את פסק-הדין מבלי להתייחס למספר נקודות, שלהן יש חשיבות להבנת מכלול הנסיבות והנתונים. 46. בפועל, הרכוש הגנוב, שכלל תשמישי קדושה יקרים, הוחזר לבעליו והוא נמצא בבית הכנסת הגדול במילאנו, איטליה. מבחינה זו, הנאשם 1, לא הצליח במשימתו, מחד גיסא, ובפועל לא נגרם חסרון כיס לבית הכנסת, מאידך גיסא. אין להתעלם, כמובן, מעוגמת הנפש, ומן הפרסומים שהתייחסו לגניבה זו. 47. ארבעת המבצעים, הינם, יהודים שומרי תורה ומצוות, חרדים, הלומדים בישיבות מפוארות (לא ראיתי לנכון לפרט את שמות הישיבות, לבל יחולו על כך דברי חז"ל "ראו גידולים שגידלתם" תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מה, עמ' א). קשה להאמין ולהבין כיצד התדרדרו הם למעשים אותם עשו ובהם הודו. גניבה מבית כנסת, ובמיוחד, כאשר מדובר בתשמישי קדושה, וכל זאת, תוך ניצול המראה החרדי, כדי לרכוש אמון ובעזרת זאת לבצע את הגניבה, הינם תופעות בלתי מובנות, הראויות לכל גינוי, לא רק מבחינת המשפט של מדינת ישראל, אלא על פי כל ערך אנושי, ולא כל שכן, על פי הכללים של חילול השם. 48. נקודת אור, היא חרטתם המלאה של המבצעים, והליכי השיקום שעברו. יש לזכור, כי סעיף 40ד לחוק, כפי שהוסף בתיקון 113, נותן משקל חשוב מאוד לשיקום הנאשם ומאפשר לבית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם, ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו (ראה והשווה, את מה שכתבנו לאחרונה בעפ"ג 34412-02-12 מדינת ישראל נ' מיכאל קרסנוב (2012), בפיסקה 7. לולי אלה, בית משפט קמא, היה מטיל עונש חמור יותר על נאשם 1, ואם לא היה עושה כן, והמדינה הייתה מגישה ערעור על קולת העונש, היינו אנו, גוזרים על נאשם 1 עונש חמור. שיקומו המלא של הנאשם 1, הראוי לכל שבח, סייע, בעקיפין, גם ליתר הנאשמים בכך שרף הענישה "התחיל" מעונש 4 השנים של נאשם 1. 49. אני מביע תקווה, כי כל ארבעת הנאשמים, ינצלו את תקופת מאסרם לחשבון נפש ועשיית תשובה, הן כבני אנוש והן כיהודים שומרי תורה ומצוות, היודעים היטב כמה קשה תשובה, לעבירה של חילול השם. ראה, בעניין זה, את דברי הרמב"ם, הלכות תשובה, פרק א, הלכה ד: "...המחלל את השם, אף על פי שעשה תשובה, והגיע יום הכפורים, והוא עומד בתשובתו, ובאו עליו יסורין - אינו מתכפר לו כפרה גמורה עד שימות; אלא, תשובה, יום הכפורים, ויסורין - שלשתן תולין, ומיתה מכפרת". סיכום 50. לאור האמור לעיל, אני ממליץ לחבריי, כי ערעורם של נאשמים 2 ו-3, התקבל, ויוטלו עליהם העונשים הבאים: א. נאשם 2 (1) מאסר בפועל של שנה ותשעה חודשים, מהם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. (2) מאסר על תנאי ל-5 חודשים, למשך 3 שנים על כל עבירת רכוש. ב. נאשם 3 (1) מאסר בפועל של 9 חודשים, מהם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. (2) מאסר על תנאי ל-4 חודשים, למשך 3 שנים על כל עבירת רכוש. (3) פיצויי למתלונן בסך 10,00 ₪. הפיצויי ישולם בתוך 45 יום, מהיום. משה דרורי, שופט השופט צבי סגל, שופט בכיר: אני מסכים. צבי סגל, שופט בכיר[אב"ד] השופט בן ציון גרינברגר: אני מסכים. בן ציון גרינברגר, שופט לפיכך הוחלט, פה אחד, לקבל את הערעור של הנאשמים 2 ו-3 ולגזור עליהם את העונשים הבאים: א. נאשם 2 (1) מאסר בפועל של שנה ותשעה חודשים, מהם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. (2) מאסר על תנאי ל-5 חודשים, למשך 3 שנים על כל עבירת רכוש. ב. נאשם 3 (1) מאסר בפועל של 9 חודשים, מהם תנוכה התקופה בה היה נתון במעצר. (2) מאסר על תנאי ל-4 חודשים, למשך 3 שנים על כל עבירת רכוש. (3) פיצויי למתלונן בסך 10,00 ₪. הפיצויי ישולם בתוך 45 יום, מהיום. גניבה