מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הכרה המעסיקים במשותף: 1. בתביעתו זו עותר התובע להכיר בנתבעות כמעסיקיו במשותף ומתוקף כך לחייבם ביחד ולחוד לשלם לו זכויות בגין תקופת עבודתו בשירותם וסיומה לרבות זכויות מתוקף הוראות צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה (משנת 2004) (להלן: "צו ההרחבה") שחל על הנתבעת 1. 2. לתיק בית הדין הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובע עצמו ומטעם הנתבעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר שמעון שטרית ויצחק בן ארוש - מנהלים ובעלי מניות בנתבעות, ותצהיר של הגב' אריאלה וקנין - מזכירה, מנהלת חשבונות ואחראית על הכנת המשכורות וכוח אדם במשרדי חברת גל כיפוף בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"). במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 13/11/12, נשמעה עדותם של כל העדים ששמותיהם פורטו לעיל. רקע עובדתי 3. ביום 1/4/02 החל התובע לעבוד בחברת מ.ש.ש. מטל בע"מ בתפקיד מחסנאי. במהלך תקופת עבודתו פורקה החברה וביום 6/7/05 נוסדה גל כיפוף שיווק וייצור 2005 בע"מ (להלן: "הנתבעת 2") התובע המשיך לעבוד במסגרת הנתבעת 2 וזאת עד למועד פיטוריו ביום 16/6/10. 4. הנתבעות 1 ו- 2 הינן חברות בע"מ. הנתבעת 1 - הינה מפעל תעשייתי לעיבוד מתכת ואין חולק בין הצדדים כי חלים עליה הוראות צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה. הנתבעת 1 הוקמה בשנת 1990. הנתבעת 2 - עסקה בשיווק וממכר חומרי גלם מברזל הן לנתבעת 1 והן ללקוחות פרטיים. עיון בתדפיס רשם החברות של שתי הנתבעות מראה, כי מנהלי הנתבעת 2 ובעלי מניותיה, הינם איציק בן ארוש ושמעון שטרית ובעלי המניות ומנהלי הנתבעת 1 הינם איציק בן ארוש, שמעון שטרית ויעקב שטרית. החל משנת 2005 ממוקמות הנתבעות סמוך אחת לשנייה בכתובת שד' ההסתדרות 230 בעיר חיפה, כאשר עד למועד זה הייתה הנתבעת 2 ממוקמת במתחם אחר המרוחק מעל ק"מ מהמתחם בו נמצאת הנתבעת 1. בשנת 2005 הועבר מיקומו של המחסן של הנתבעת 2, למקום סמוך למפעל של הנתבעת 1. 5. התובע פוטר מעבודתו בהתאם להודעת הפיטורים מיום 16/6/10 ולתובע ניתנה הודעה מוקדמת בת חודש כך שפיטוריו נכנסו לתוקף ביום 17/7/10. התובע לא עבד במשך תקופת ההודעה המוקדמת כך שיום עבודתו האחרון היה בתאריך 16/6/10. 6. בתום הדיון שהתקיים לפנינו ביום 6/5/12 נקבעו הפלוגתאות בתיק כדלקמן: א. חלות צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה על הנתבעת 2 או לחילופין חלות צו ההרחבה בענפי ייבוא ייצוא מסחר וסיטונאות חיפה והקריות. ב. האם הנתבעת 1 הינה מעבידה במשותף עם הנתבעת 2. ג. זכאות התובע להפרשים הבאים זאת ככל שבית הדין יכריע שאכן חלה על הנתבעת 2, צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה: הפרש פיצויי פיטורים בסך 3,237 ₪, הפרשי שכר בסך 21,428 ₪, תוספת וותק בסך 4,447 ₪ ותשלום בגין אי הפרשה לקרן פנסיה בסך 18,243 ₪. ד. ללא קשר לחלות צווי ההרחבה המפורטים בסעיף א', זכאות התובע לתשלום בגין שעות נוספות בסך 2,136 ₪. ה. זכאות התובע לתשלום בגין חלף הודעה מוקדמת או שמא הנתבעת זכאית לקיזוז חלף הודעה מוקדמת. ו. זכאות הנתבעת לקיזוז תשלום ביתר של החזר הוצאות נסיעה עקב היותו של התובע אזרח וותיק בסך 3,600 ₪. 7. במסגרת ישיבת ההוכחות שנערכה בפנינו ביום 13/11/12 ובשלב הסיכומים בעל פה, הסכימו הצדדים בנוגע לפלוגתא המפורטת בסעיף 6 ד' לעיל, שהתובע זכאי לתשלום גמול בגין עבודה בשעות נוספות עבור 336 שעות נוספות מהנתבעת 2, כאשר התשלום צריך להיות בגין התוספת של 25% בלבד והמחלוקת שנותרה בין הצדדים לעניין זה הינה גובה השכר, האם ערך השעה הינו בהתאם לשכר אותו קיבל התובע בפועל או שיש לחשבו בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף החשמל המתכת והאלקטרוניקה. כמו כן, חזר בו ב"כ התובע מהטענה בדבר חלות צו ההרחבה בענפי ייבוא ייצוא מסחר וסיטונאות חיפה והקריות על הנתבעת 2. 8. להלן נפנה לדון בפלוגתאות שנותרו בחלוקת כסדרן ותחילה בטענתו המרכזית והבסיסית של התובע לפיה הועסק על ידי שתי הנתבעות במשותף. דיון והכרעה: מעסיקים במשותף 9. בסיכומיו הפנה ב"כ התובע לסממנים רבים שלטענתו מוכיחים, כי הנתבעות התנהלו כגוף אחד וכיחידה עסקית משותפת - בעלי מניות ומנהלים משותפים, כתובת משותפת, מערך החשבונות ושירותי מזכירות משותפים, העברות כספים באופן שוטף בין הנתבעות, שכרו של התובע שולם לעיתים בהמחאות מחשבון הנתבעת 1, היקף המכירות מהנתבעת 2 לנתבעת 1 שלטענת התובע הגיע להיקף של כ- 80-90%, מכתב הפיטורים שהונפק עם הלוגו של הנתבעת 1, תשלום פיצויי פיטורים שהתבצע אף הוא על ידי הנתבעת 1, דו"חות הנוכחות והתלושים שהופקו אף הם באחריות הנתבעת 1. לטענתו סממנים אלה יחדיו מוכיחים, כי הנתבעת 2 הינה למעשה פיקציה שנוצרה על ידי בעלי ומנהלי הנתבעת 1, שנועדה בין היתר כדי להימנע מתשלום זכויות מתוקף הוראות צו ההרחבה לעובדי הנתבעת 2. 10. מנגד טען ב"כ הנתבעות, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכיח כי צו ההרחבה חל על תנאי עבודתו כמחסנאי בנתבעת 2 ובכלל זה טען, כי הנתבעת 2 פעלה כגוף עצמאי ונפרד מהנתבעת 1 עם תיק ניכויים וחשבון בנק נפרדים. העובדה שמערכת חשבונות זהה שירתה את שתי הנתבעות, דבר שנעשה מטעמי חסכון גרידא, אין בה לכשעצמה להוכיח ערבוב נכסים בין הנתבעות או את היותן מעסיקות במשותף, מה גם שתשלום השכר ישירות מהנתבעת 1 לתובע נעשה במסגרת התחשבנות בין הנתבעות כך שלא הייתה שום כוונה מצד הנתבעת 1 לשלם שכר לתובע. 11. בדב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת - כפר רות, פד"ע כד' 535, 541, (להלן:"הלכת כפר רות") קבע בית הדין הארצי את הכללים שעל פיהם יש לקבוע את זהות המעביד. בית הדין מנה את עיקר המבחנים השונים ובהם: שאלת ראייתם של הצדדים את מערכת היחסים ביניהם; ההבחנה בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר; מי קיבל אותו לעבודה ומי זה שקבע את תנאי העסקתו; מי הנושא בתשלום שכרו; מי נותן לו חופשות; כיצד דווחו הכנסותיו לרשויות המס ולמוסד לביטוח לאומי; מי מפקח על עבודתו; למי הבעלות על הציוד שבו הוא משתמש לצורך עבודתו ועוד מבחנים. בית הדין קבע כי ככלל די בהצטברותם של כמה מן המבחנים, בנסיבות העניין, כדי להצביע על המעביד הנכון. בהקשר זה הוסיף בית הדין וקבע כי: "בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הוא המעביד הנכון, להוכיח את טענתו". בע"ע 1334/04 נינה טופר - מועצה מקומית תל שבע (לא פורסם, 29.12.04), חידד בית הדין הארצי את דרך הבחינה של זהות המעביד, באומרו כי: "המפתח בשאלת זהות המעסיק הוא ניתוח המסכת העובדתית הנוגעת לעניין. על בית הדין האזורי לבחון את מכלול הזיקות שנוצרו במהלך העסקתו של העובד ולקבוע מה משקל יש לתת לכל אחת מהן ולאיזה צד נוטה מטוטלת המשקל בסופו של דבר. בית הדין יתן דעתו במיוחד לשאלה המהותית העיקרית והיא - מיהו, לאמיתו של דבר, מעסיקו של העובד. כמו כן על בית הדין האזורי לתת דעתו האם העסקת העובד נגועה בפיקציה והאם מתכונת העסקתו, כפי שהיתה בפועל, פוגעת בדרך כלשהי בזכויותיו או גורעת מהן". בתיק דב"ע מו/155-3 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ נ' יצחק חילו נטה בית הדין לקבל את הטענה בדבר העסקה במשותף ככל שיונחו בפניו ראיות התומכות בכך שהמעסיקים בהם מדובר לא הקפידו הקפדה יתרה על תיחום זהויותיהם הנפרדות וכן על מנת שלא להעמיד את התובע בפני שוקת שבורה ולאפשר למי שנהנה מעבודתו בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, להתחמק מאחריות. 12. ברי, כי מתוקף הפסיקה, אין די בהעלאת טענה כללית על ידי התובע כי היתה קירבה בין החברה שהעסיקה אותו בפועל, הנתבעת 2, לבין הנתבעת 1 כדי לקבוע את מעמדן כמעסיקות במשותף, אלא על התובע מוטל הנטל להוכיח כי העסקתו על ידי הנתבעת 2 הינה למעשה פיקציה כדי לחמוק מתשלום זכויותיו הסוציאליות ולפגוע בשכרו. בטרם נכריע בשאלת זהות המעסיק נבקש להבהיר, כי במקרה העומד לפנינו לא נטען דבר על ידי התובע בכל הקשור להעסקתו על ידי הנתבעת 2, וכן לא נטען לכשלים כלשהם באשר להעסקת התובע על ידי הנתבעת 2. כל שהתובע טוען הוא שיש להכיר בנתבעות כמעסיקות במשותף על מנת להחיל את הוראות צו ההרחבה על תנאי עבודתו וליהנות מזכויות סוציאליות שעיקרן הפרשה לקרן פנסיה. בהקשר זה אף נקדים ונאמר, כי לא שוכנענו שהעסקת התובע במסגרת הנתבעת 2 (וקודם לכן במסגרת מ.ש.ש. מטל בע"מ שנוסדה בשנות ה- 90) נועדה כדי לחמוק מתשלום זכויות מתוקף הוראות צו ההרחבה שכן צו ההרחבה שהיה בתוקף במועד קבלת התובע לעבודה בשנת 2002 (צו ההרחבה משנת 1973) הוחל על עובדי כפיים בלבד במובחן מעבודתו של התובע ששימש בתפקיד פקידותי במחסן, היינו גם אם על הנתבעת 2, היו חלות הוראות צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה משנת 1973, אזי במועד קבלתו של התובע לעבודה ועד לשנת 2004 בו הוצא צו ההרחבה החדש, לא היה התובע זכאי לזכויות מכוח צו ההרחבה הישן, וזאת לאור הגדרת תפקידו כפקיד במחסן ולא כעובד כפיים. רק בשנת 2004 עת הוצא צו ההרחבה החדש נקבע במסגרתו שהוראותיו חלות על כל העובדים, למעט מנכ"ל, חשב ומנהל כ"א. 13. נקדים אחרית דבר לראשיתו ונקבע, כי לאחר שבחנו את התשתית העובדתית כעולה מחומר הראיות שהונח בפנינו לא שוכנענו, כי התובע הועסק על ידי הנתבעת 1 לחוד ו/או במשותף עם הנתבעת 2 וזאת כפי שנפרט כדלקמן. 14. התובע הועסק על ידי הנתבעת 2 בתפקיד מחסנאי, קרי תחום עיסוקה של החברה. התובע לא הוכיח, כי ביצע עבודות בתחום עיסוקה של הנתבעת 1 (התקנה ריתוך כיפוף וכו'), מה גם התובע אישר בחקירתו הנגדית כי לא ביצע עבודות האופייניות לפעילות הנתבעת 1 (ר' עדותו בעמ' 9). התובע לא טען ומעצם הדברים לא הוכיח, כי התערבב בין עובדי הנתבעת 1 נהפוך הוא מעדותו הוכח בפנינו, כי חלה הפרדה מלאה בין עבודתו בנתבעת 2 לבין הפעילות שבוצעה בנתבעת 1. 15. הוכח בפנינו, כי תלושי השכר הונפקו על ידי הנתבעת 2 וכי משכורתו שולמה על ידי הנתבעת 2. בהקשר זה אין מחלוקת, כי בכותרת תלושי השכר הופיע שמה של הנתבעת 2 לצד מספר תיק הניכויים שלה; אלא מה הפנה ב"כ התובע להערה שכביכול נרשמה בתחתית התלוש בה נרשם "הופק על ידי : גל כיפוף בע"מ באמצעות "משכרת לחלונות" של עוקץ מערכות בע"מ" וטען, כי התלושים הונפקו לו על ידי הנתבעת 1. אין בידינו להסכים עם טענת התובע. למעשה אין מחלוקת, כי מערכת הנהלת חשבונות משותפת שירתה את שתי הנתבעות אך יחד עם זאת לא שוכנענו, כי חל ערבוב בין עסקי שתי החברות ו/או כי לא ניתן היה להפריד בזהויותיהן. ביחס למהות הקשר העסקי בין הנתבעות העיד מר שטרית בתצהיר עדותו הראשית כדלקמן: "14. לשם חסכון בעלויות של הנהלת חשבונות ומניעת כפילויות חסרות הצדקה כלכלית, רוכזו שירותי הנהלת החשבונות במשרד הנהלת חשבונות הראשי, לשם מופנית תשדורת דו"ח הנוכחות, לצורך הכנת משכורות, ואין בכך כל פסול להיפך. הגם שמכתב הפיטורין הופק בשוגג עם הלוגו של הנתבעת 1 אין בכך לקבוע מסמרות ולשנות את העובדה המהותית כי התובע הועסק במשך 8 שנים ויותר כמחסנאי בבית מסחר לחומרי גלם קרי בנתבעת 2 ובקודמתה מ.ש.ש. מטל בע"מ, כפי שמוכיחים תלושי השכר וכפי שידוע לו היטב. 15. העובדה כי תלושי השכר נופקו באמצעות תוכנת "משכורת טריו" של עוקץ מערכות בע"מ, במשרד הנהלת חשבונות הראשי בגל כיפוף בע"מ הן עבור הנתבעת 1 והן עבור הנתבעת 2 היא עניין הנעוץ בשיקול של כדאיות ויעילות כלכלית כשמדובר בכמה חברות ואין בו להצביע על הנתבעת 1 כמעסיקת התובע. התובע אם כן נשען על טענות טכניות ולא מהותיות. 16. כך למשל בתלוש השכר של הנתבעת 2 כתוב במפורש מחסן ברזל , ואילו בדו"ח הנוכחות- שעות עבודה כתוב במפורש עובד בן אבגני שלמה- ש.מטל. פירוש השם מחלקה 2ו/או 3 - הינו זיהוי מובנה לצורך עשיית המשכורות המבחין בין העובדים בנתבעת 1 לבין עובדי הנתבעת 2/ "מחסן ברזל" ותו לא. 17. זאת ועוד, החברות מתנהלות כיחידת רווח והפסד נפרדת לכל דבר ועניין. הטענה בדבר ערבוב נכסים היא חסרת בסיס, שכן מדובר באקט טכני בלבד של תשלום ע"ח כספים שמגיעים ממילא לנתבעת 2 מאת הנתבעת 1 והמקוזזים בשוטף מהחוב שלה. הנתבעת 1 רוכשת את חלק מחומרי הגלם שלה בנתבעת 2 ומשלמת בתנאי האשראי הנהוגים בשוק לפי שוטף +120. הנתבעת 1 חייבת לנתבעת 2 כספים על בסיס שוטף בגין סחורה שנרכשה, וכל אימת שיש קשיי תזרים הנובעים מתנאי תשלום אלה, מעבירה ו/או מקדימה הנתבעת 1 תשלומים לכיסוי הוצאותיה של הנתבעת 2 במועד, לרבות שכר עובדים והוצאות שוטפות אחרות כנגד קיזוז סכומים אלו בכרטסת הלקוח, מסכומים שחייבת הנתבעת 1 לנתבעת2 בגין הסחורה שנרכשה, כפי שמוכח בכרטסת שהועברה לתובע כחלק מגילוי המסמכים. 18. התובע מדבר על 27 פעמים בהם שולם לו השכר בהמחאות של הנתבעת 1. עובדה זו שהינה טכנית בעיקרה כאמור לאור הקיזוז בכרטסת שלעיל מחובה של הנתבעת 1 לנתבעת 2, אך בה בעת מוכיחה, שבתקופת עבודתו גם שולם לו שכר 71פעמים מהמחאותיהן של הנתבעת 2 וקודמתה, כך או כך אופן התשלום והמתקזזות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 אינו מעלה ואינו מוריד, לעצם העסקתו בנתבעת 2 כיוון שמדובר בעניין טכני לחלוטין. 19. גם פיצויי הפיטורין ששולמו לתובע בהמחאה של הנתבעת 1 קוזזו מחובה לנתבעת 2 באופן דומה לכרטסת הנ"ל." 16. כעולה מעדותו של מר שטרית שלא הופרכה בחקירתו הנגדית בפנינו, שיקול כלכלי גרידא הוא שעמד מאחורי ההחלטה לנהל את החברות במסגרת מערכת הנהלת חשבונות משותפת תוך הקפדה להפריד בין החברות שהתבטא במערך עובדים נפרד, כרטסות הנהלת חשבונות נפרדות, תיקי מע"מ נפרדים, תיקי ביטוח לאומי נפרדים וכו'. מר שטרית העיד בפנינו, כי בנתבעת 2 עבדו אחד עד שלושה עובדים, כאשר בזמנים בהם היקף העבודה היה גדול, הועסקו שלושה עובדים. עובדה זו בכוחה לאשש את גרסת מר שטרית בדבר העדר כדאיות כלכלית להחזיק מערכת הנהלת חשבונות נפרדת עבור הנתבעת 2 לרבות מערכת הנפקת תלושי שכר ודוחות נוכחות שהוכח לפנינו, כי בוצעה על ידי הנתבעת 1 באמצעות תוכנת"עוקץ מערכות בע"מ" עבור עובדי שתי הנתבעות. 17. העובדה ששכרו של התובע שולם לעיתים (27 במספר) באמצעות המחאות מהנתבעת 1, אין בה כשלעמצה להוכיח את היותה מעסיקתו של התובע שכן מעיון בכרטיסי הנהלת החשבונות שהוגשו במסגרת תצהירי הנתבעות עולה, שכל תשלום ששולם לתובע באמצעות הנתבעת 1, נזקף לחובתה כלפי הנתבעת 2 וקוזז כנגד רכישות שביצעה הנתבעת 2 מהנתבעת 1. כמו כן, האמור בכרטסת הנהלת החשבונות מקבל אישור במהלך עדותו של התובע עת אישר שהנתבעת 1, משלמת בהמחאות שלה הוצאות של הנתבעת 2 על חשבון חוב שיש לה כלפי הנתבעת 2. כך למשל, השיב התובע בחקירתו הנגדית כדלקמן: "ש. למה בעצם כל שמונה השנים היית למה אתה לא מקבל תלושים מגל כיפוף (הנתבעת 1 י.ג.)? ת. למה אני צריך לתהות. (עמ' 11 ש' 13-14) ... ש. אתה ציינת, שגל כיפוף רכשה חומרי גלם מהמחסן זה נכון? ת. כן. ש. זאת אומרת שגל כיפוף חייבת כספים למחסן? ת. נכון. ש. אם היא משלמת בצ'קים שלה הוצאות של המחסן זה על חשבון חוב שיש למחסן למפעל? ת. אני חושב שכן. (ראה עמ' 11 ש' 26-31). ... ש. בנקודה האחרונה שאמרנו, שהמפעל קנה חומר גלם מהמחסן והיה חייב כספים למחסן האם זה נכון? ת. כן. ש. זאת אומרת, שהיה לגל כיפוף למפעל חוב למחסן? ת. כן." (עמ' 12 ש' 4-8). בשים לב לאמור לעיל, שוכנענו, כי הנתבעת 1 לא היתה הגורם האחראי לתשלום שכר לתובע והתובע לא ראה בה הגורם האחראי לתשלום השכר. 18. גב' אריאלה וקנין, מזכירה ומנהלת חשבונות בנתבעת 1, הסבירה בעדותה בפנינו, כי הפעילות החשבונאית בין הנתבעות תועדה במלואה בכרטסת וכי תשלום השכר לתובע בוצע במסגרת התחשבנות בין החברות. גב' וקנין אישרה, כי במסגרת תפקידה בנתבעת 1 ניהלה יחד עם צוות הנהלת חשבונות את מערך החשבונות עבור הנתבעת 2 מול הגורמים למיניהן במסגרת תיק הניכויים של הנתבעת 2. גב' וקנין העידה, כי ההתחשבנויות לגבי תשלומים למיניהם (כגון: תשלום חשבוניות לספקים, השכרת רכבים, קנסות וכו') הן התחשבנויות בין החברות, מעין מערך בין חברתי של התנהלות שוטפת (עמ' 16 ש' 1-10). 19. התובע הפנה לעובדה שבעלי המניות והמנהלים בשתי הנתבעות הם כמעט זהים וטען מתוקף כך להיותם מעבידים במשותף. לא מצאנו ממש בטענת התובע בפרט על רקע העובדה שלא הוכח, כי הקמת הנתבעת 2 נעשתה מטעמים פסולים, בניסיון למרמה או בניסיון להתחמק מתשלום זכויות לתובע. כמו כן, לא הוכח, כי העסקתו במסגרת הנתבעת 2 היתה למראית עין בלבד, אלא הוכח שהנתבעת 2, הייתה חברה עצמאית ונפרדת בכל פעילותה, למעט הנהלת החשבונות אשר הייתה אותה הנהלת חשבונות שטיפלה בנתבעת 1 והועסקה על ידי הנתבעת 1, והעובדה ששתי הנתבעות נמצאות בבעלותם של גורמים דומים, אין בה לבדה כדי להצביע על כך שמדובר בחברה אחת ובהקשר זה טענת התובע, כי קיבל הוראות ממנהלי הנתבעת 1 אין בכוחה להקים זיקה בינו לבין הנתבעת 1 וזאת משלא הוכח, לכל הפחות, כי הוראות מעין אלו ניתנו על ידם בקובעם כמנהלי הנתבעת 1 ו/או בקשר לפעילות הנתבעת 1, שכן אותם נותני הוראות לתובע היו גם הבעלים של הנתבעת 2 ונראה, כי את ההוראות לתובע נתנו מכוח מעמדם זה. למעשה, הוכח לפנינו מעדות עדי הנתבעות, כי הקמת הנתבעת 2, שפעלה אך ורק כמחסן, הייתה על רקע אופי פעילותה - מכירת חומרי גלם הן לנתבעת 1 והן ללקוחות פרטיים אחרים. בהקשר זה חלקו הצדדים ביניהם בשאלת היקף הרכישות שביצעה הנתבעת 1 שלטענת התובע היו בהיקף 80-90% בעוד הנתבעות טענו שזה היה בהיקף של כ- 35%. אולם, כך או כך ואף על פי עדות התובע עצמו לא הוכח, כי הנתבעת 2 הוקמה בפרט כדי לשרת את הנתבעת 1, שכן הוכח לפנינו, כי הנתבעת 2 ניהלה עסקי מכר חומרי גלם במנותק מפעילות הנתבעת 1, שמנהלת מפעל תעשייתי לעיבוד מתכת, וסיפקה את שירותיה גם ללקוחות חיצוניים. כך לדוגמא, שנשאל התובע כמה לקוחות היו לנתבעת 2, השיב, "זה הדרדר במשך השנים, בשיא היו במ.ש.ש. מיטל בערך 90 - 100 לקוחות, הייתי רואה לפי הרשימות. אבל בשנתיים האחרונות שלוש שנים זה הדרדר אפילו לא 20 -25 לקוחות קבועים. רוב ההזמנות זה גל כיפוף. ש. האם היו לכם הזמנות שהם גם מקיבוצים? ת. כן. ש. היו כאלה לקוחות שהם מסגריות? ת. כן. ש. כמה כאלה היו? ת. היו הרבה בעבר, לאחרונה זה ממש טפטופים והרבה מזדמנים. ש. גם לקוחות פרטיים חוץ ממסגריות? ת. כן, מזדמנים כאלה. ש. האם היו גם עיריות? ת. הייתה עיירית קריית אתא. ש. עיריית נהריה אומר לך משהו? ת. גם." (עמ' 10 ש' 18-32 ועמ' 11 ש' 1) הנה כי כן מעדותו של התובע עולה, כי הנתבעת 2, במשך רוב השנים נתנה שירותים לגופים רבים אחרים מלבד הנתבעת 1 והיו זמנים שעיקר פעילותה היה למכור חלקים לגופים שאינם הנתבעת 1. עובדה זו מחזקת את המסקנה, שהנתבעת 2, הוקמה כחברה נפרדת וללא קשר לנתבעת 1 על אף היות חלק מהבעלים של הנתבעת 2 בעלים גם של הנתבעת 1. 20. זאת ועוד, הוכח לפנינו מעדות התובע עצמו שגובתה בתמונות שצורפו על ידי הנתבעות, כי נעשתה הפרדה מלאה בין מתחמי הפעילות של הנתבעות וזאת באומרו כדלקמן: "ש. כאשר הגעת כל יום בבוקר ופתחת את שער המחסן, האם אפשר להיכנס ממנו רק למחסן או גם לגל כיפוף למפעל? ת. יש כזה מחסום, אבל די רציני, בכביש המוביל, והיה לי כל בוקר, הייתי פותח את המחסום הזה, ולי היה את המפתח והייתי פותח כל בוקר ורק אז הייתי פותח את השער של המחסן וממנו אפשר להיכנס רק למחסן. לשאלת בית הדין: מהמחסום הגדול לא נכנסים, אני משיב, שמהמחסום נכנסים גם למפעל וגם למחסן. המחסום משמש כאין כניסה לגל כיפוף. שנה אחרונה שעבדתי שם, הייתה שם חלקת שדה שהושכרה על ידי מכוניות ישנות, והמחסום שימש גם אותם. ש. השער הראשון הוא שער בכביש הגישה הוא לא שער של המפעל? ת. הוא משמש כניסה למפעל, אם הוא סגור אי אפשר להיכנס לא למחסן לא למפעל ולא למפעל אחר שנמצא שם בשנה האחרונה. ש. שאתה מתכוון ב- 4.2 שהיה גידור מסביב למפעל גם יחד למה אתה מתכוון? ת. בכדי להפריד את המחסן מהמפעל וגם מפני הגנבים." (בעמ' 12 ש' 28, בעמ' 13 ש' 1-10). 21. כאמור, שוכנענו, כי ההפרדה בין הנתבעות לא היתה הפרדה מלאכותית אלא הפרדה מהותית בשטחי הפעילות, כניסות נפרדות לעובדים ואף גדר שחצתה בין שני המתחמים וזאת כהוכחה נוספת לכך, כי הנתבעת 2 לא היוותה יחידה בתוך הנתבעת 1 אם כי חברה בעלת פעילות עסקית נפרדת ועצמאית מהנתבעת 1. נוסיף, כי מעדותה של גב' וקנין עולה, כי הנתבעת 2 ממוקמת על שטח מושכר, בבעלות חברה שאיננה הנתבעת 1, חתומה איתה על הסכם שכירות ונושאת בתשלום דמי השכירות באופן עצמאי (עמ' 18 ש' 13). 22. נוסיף שאף העובדה שמכתב הפיטורים הודפס על נייר הלוגו של הנתבעת 1 ותשלום פיצויי פיטורים לתובע התבצע על ידי הנתבעת 1 אין בכוחם לסייע לתובע. שכן כעולה מהראיות ומהעדויות שנשמעו בתיק התובע פוטר על ידי יצחק בן ארוש, בעל מניות ומנהל בנתבעת 2, וכי הדפסת מכתב הפיטורים על נייר הלוגו של הנתבעת 1 נעשתה בהיסח הדעת על ידי גב' וקנין, אשר משמשת כמנהלת חשבונות ואחראית על המשכורות של שתי הנתבעות. ( ר' עדותה עמ' 18 ש' 1-3). ברי, כי התנהלות מעין זו אינה הופכת את הנתבעת 1 למעסיקתו של התובע שכן יש להסתכל על אופן העסקתו כמכלול, ובחינת מכלול זה במצטבר אינו תומך בגרסת התובע. 23. לסיכום הדיון עד כה, בחינת מכלול הראיות שהוגשו לתיק מובילה למסקנה, כי הנתבעת 2 שפעלה כחברה עצמאית היתה לבדה מעסיקתו של התובע. מערך הנהלת חשבונות המשותף בין הנתבעות והפעילות העסקית השוטפת ביניהם אין בה כדי ליצור יחסי עובד ומעביד בין התובע לבין הנתבעת 1. על כן, אנו קובעים, כי הנתבעת 2 היתה מעסיקתו היחידה של התובע ודין התביעה שהוגשה כנגד הנתבעת 1 להידחות בהעדר יריבות. 24. כיוצא מכך, ומשקבענו כי הנתבעת 1 לא היתה מעסיקתו של התובע, דין טענותיו של התובע בכל הנוגע לאי תשלום זכויות שמקורן בצו ההרחבה להידחות על הסף, שכן צו ההרחבה בענף המתכת החשמל והאלקטרוניקה, חל על "כל מפעל, מעסיק בענפי המתכת החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים הבאים:...". (ראה הגדרת מפעל/מעסיק בסעיף 1 לצו ההרחבה). מאחר ומוסכם שכל פעילותה של הנתבעת 2 הייתה מחסן למכירת חלפים וכי לא עסקה בייצור או הרכבה, אזי לא חלות עליה הוראות צו ההרחבה. אי לכך, דין התביעה בכל הקשור לאי תשלום זכויות בגין הפרשי שכר, הפרש פיצויי פיטורים, תוספת ותק ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה - להידחות. גמול שעות נוספות 25. בתביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעת 2 בתשלום גמול שעות נוספות עבור 336 שעות לפי ערך תוספת בשיעור 25%. ב"כ התובע ערך שני תחשיבים חלופיים כשהאחד מבוסס על ערך השעה ששולם בפועל לתובע ולפי תחשיב זה חייבת הנתבעת 2 לשלם לתובע גמול שעות נוספות בסך 1,895 ₪. התחשיב השני נערך לפי גובה השכר לו היה זכאי התובע אילו נקבע שהוראות צו ההרחבה חלות על מסגרת העסקתו, כי אז שווי רכיב תזיעה זה הינו בסך 2,163 ₪. ב"כ הנתבעות הסכים למכסת השעות הנוספות, לא התנגד לתחשיב שנערך על ידי ב"כ התובע, וטען להעדר תחולת הוראות צו ההרחבה על תנאי העסקת התובע. 26. כאמור לעיל, ומשקבענו כי הוראות צו ההרחבה אינן חלות על תנאי העסקת התובע, אנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובע גמול שעות נוספות בסך 1,895 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום יחסי העבודה - 16.6.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל . חלף הודעה מוקדמת 27. לטענת התובע הוא פוטר מעבודתו על ידי מר יצחק בן ארוש ביום 16/6/10 וכי למחרת יום הפיטורים הוא התייצב כדי לקבל את מכתב הפיטורים. כעולה ממכתב הפיטורים ניתנה לתובע הודעה מוקדמת בת חודש ימים, כך שהוא נדרש להמשיך להתייצב לעבודה עד ליום 17/7/10. לטענת התובע הסיטואציה שנוצרה ביום פיטוריו והאיומים ששמע ממר בן ארוש לא הותירו ספק בלבו, כי הנתבעת 2 אינה מעוניינת בהמשך העסקתו כלל וכלל. מה גם שמי ממנהלי הנתבעת 2 לא פנה אליו במהלך התקופה ולא דרש את התייצבותו לעבודה. התובע עותר לחייב את הנתבעת 2 לשלם לו חלף הודעה מוקדמת. 28. מנגד טען ב"כ הנתבעת 2, כי ברור מאליו שהתובע נדרש להתייצב לעבודה במשך תקופת ההודעה המוקדמת והדבר אף צויין מפורשות במכתב הפיטורים. לטענתו, התנהלות התובע שלא התייצב לעבודה במהלך תקופה זו גרמה נזקים לעסקי הנתבעת 2 ומשכך הוא עותר לחייב את התובע בתשלום חלף הודעה מוקדמת 29. כאמור התמונה העולה מחומר הראיות והעדים ששמענו היא שהתובע סבר שאינו חייב להתייצב לעבוד במשך תקופת ההודעה המוקדמת ולנתבעת 2 היה נוח עם העובדה שהתובע אינו מתייצב לעבודה. מסקנתנו זו מתבקשת על רקע העובדה שלא הוכח בפנינו, כי הנתבעת 2 פנתה במהלך תקופה זו לתובע ודרשה את התייצבותו לעבודה. התנהלות הנתבעת 2, שלא פעלה ולא התריעה בפני התובע על חובתו להתייצב לעבודה מעידה על מעין ויתור מצידה על עבודת התובע במהלך תקופה זו. במצב הדברים זה, כאשר מחד התובע בחר מיוזמתו לא להתייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת ואף לא טרח לברר אם עליו לעשות כן, חרף הדרישה המפורשת במכתב הפיטורים ומאידך העובדה שהנתבעת 2 לא פעלה לכך שהתובע התייצב לעבודה ולא העמידה אותו על חובתו לעשות כן, איננו מוצאים לחייב את מי מהצדדים בתשלום חלף הודעה מוקדמת. 30. משכך ועל רקע האמור לעיל, החלטנו לדחות את טענות הצדדים בקשר לתשלום חלף הודעה מוקדמת. תשלום ביתר בגין החזר הוצאות נסיעות 31. הנתבעת 2 עותרת לקיזוז דמי הנסיעות ששילמה לטענתה ביתר לתובע בסך 3,600 ₪. לטענת הנתבעת, החל משנת 2004 נהנה התובע מהנחת אזרח ותיק בתחבורה הציבורית, עובדה שלא דיווח עליה לנתבעת, ובו בזמן המשיך התובע לקבל החזר דמי נסיעה לפי התעריף הרגיל. מנגד טען התובע, כי המעיט להשתמש בתחבורה הציבורית ונהג להגיע לעבודה ברכבו כך שההנחה "הרעיונית" לה היה זכאי כמעט ולא ממושה על ידו, מה גם שלא הובאה על ידי הנתבעת 2 כל ראייה ביחס להיקף ההנחה הניתנת כטענתה לאזרח ותיק. 32. איו חולק, כי בהתאם להוראות צו ההרחבה הכללי לעניין החזר הוצאות נסיעה מחויבת הנתבעת בתשלום הסכום המינימלי שהיה על התובע להוציא כדי להגיע מביתו למקום עבודתו ובחזרה, קרי עלות הנסיעה בתחבורה ציבורית. בהקשר זה ברור אף יותר, כי על הנתבעת היה לשלם החזר הוצאות נסיעה כפי שאלו עלו בפועל לתובע - הסכום המופחת לאחר הנחת אזרח ותיק. אולם יחד עם זאת, צו ההרחבה אינו קובע מסמרות ביחס לזכותו של המעביד לשלם החזר הגבוה מהקבוע בצו - מה שנעשה בפועל בענייננו של התובע שגילו היה ידוע לנתבעת 2 במשך שנים והנתבעת 2 לא טרחה לברר את סכום החזר דמי הנסיעות שעליה לשלם לו. מה גם, שמעדותו של מר שטרית עולה כי, התובע הגיע לרוב עם רכבו למקום העבודה כך שבפועל התובע לא נהנה מאותה הנחה לה זכאי אזרח וותיק בנסיעה בתחבורה ציבורית. משכך, אילו סברה הנתבעת שעליה לשלם לתובע החזר דמי נסיעות בתעריף מופחת מחובתה היה לפעול כן במהלך תקופת עבודתו של התובע ולא לכבוש את טענתה עד להגשת תביעה נגדה. 33. אשר על כן, מהטעמים שפורטו לעיל, דין דרישת הנתבעת 2 לקיזוז תשלום ביתר בגין החזר הוצאות נסיעה להדחות והיא נדחית בזאת. סוף דבר 34. התביעה נגד הנתבעת 1 נדחית. 35. הנתבעת 2 תשלם לתובע בתוך 30 ימים מהיום, גמול בגין עבודה בשעות נוספות בסך - 1,895 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 16.6.10 ועד ליום התשלום המלא בפועל. סוגיית ההוצאות 36. באשר לנתבעת 1 - לאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות בתיק בין היתר, מחד את דחיית התביעה נגד הנתבעת 1 ומאידך את אי הבהירות שיצרה הנתבעת 1 בהתנהלותה החשבונאית כפי שפורט לעיל, התנהלות אשר הובילה להגשת התביעה נגדה, החלטנו לחייב את התובע לשלם לנתבעת 1 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 1,700 ₪ בלבד, אשר ישולם תוך 30 ימים מהיום. באשר לנתבעת 2 - לאור התוצאה אליה הגענו, בה חויבה הנתבעת 2 לשלם לתובע סכום הנמוך משמעותית מהסכום הנתבע במסגרת כתב התביעה, סכום בו הנתבעת 2 הודתה עוד בטרם החל הליך שמיעת הראיות, וכן לאור העובדה, כי עיקר ההליך נסוב אודות השאלה האם הנתבעת 1 הייתה גם היא מעסיקתו של התובע יחד עם הנתבעת 2, איננו מחייבים מי מהצדדים בהוצאות ההליך. 37. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.מעסיקים במשותף