מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תפיסת רכוש ע''י המשרד להגנת הסביבה: 1. מונחת לפניי בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 24.5.2011 בע"ח 25594-05-11 (כב' השופט י' שפסר), במסגרתה נתקבל ערר המשיבה על החלטת בית משפט השלום באשקלון מיום 12.5.2011 בה"ת 2694-04-11 (כב' השופט ח' נחמיאס), אשר הורה על שחרורה של משאית אשר נתפסה באמצעות המשרד להגנת הסביבה בחשד לביצוע עבירת שפיכת פסולת, כ"חפץ הקשור לדבר עבירה". 2. המשאית מסוג וולבו (להלן: "המשאית") המצויה בבעלותה של חברת מ.ג.ש מיכאל עבודות בטון ופיתוח בע"מ (מערערת 1), נתפסה על ידי המדינה בתאריך 31.3.2011, נוכח החשד כי עברה עבירה של שפיכת פסולת בניין ברשות הרבים שלא כחוק. התפיסה נעשתה בהתאם להוראות סעיף 12(ב)1 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"). ביום 5.5.2011 הוגש כתב אישום נגד נהג המשאית, ונגד מערערת 1 ומנהלה - מר גבריאל מכלוף (מערער 2), בגדרו נטען כי בשלהי חודש מרס 2010 השליך נהג המשאית פסולת בניין ברשות הרבים, בהנחייתו של מערער 2.   בהחלטתו קבע בית משפט השלום כי על אף שאין מדובר בעבירה ראשונה מסוג זה, הרי שעל ההחלטה בעניין התפיסה להיות מידתית, ויש לבחון אם ניתן להשיג את תוצאות התפיסה בצעדים פחות קיצוניים. עוד צוין החשש שמא יתמשכו ההליכים בתיק זמן רב, באופן שיהפוך את תפיסת המשאית לצעד דראסטי במיוחד. על כן הוחלט כי המשאית תוחזר למערערים תחת תנאים מספר, וביניהם: הטלת שיעבוד על המשאית לטובת המדינה, מתן ערבות עצמית של כל אחד מהמערערים על סך של 500,000 ₪ וכן הפקדת 50,000 ₪ להבטחת תנאי שחרור אלה. המדינה עררה על החלטה זו של בית משפט השלום. נטען על ידה כי המדובר בעברייני סביבה חוזרים, ואף בית משפט השלום הגדירם כ"שוורים נוגחים". בית המשפט המחוזי פסק כי קיימת בתיק תשתית ראייתית, המלמדת לכאורה על ביצוע העבירות המיוחסות, וכי אין מחלוקת כי תפיסת המשאית נעשתה כדין. נקבע כי תכליתה העיקרית של תפיסת המשאית היא סיכול האפשרות לביצוע עבירות דומות נוספות. הוחלט שלא ניתן להשיג את התכלית המניעתית על ידי שחרור המשאית בתנאים מגבילים, וכי אין אמצעי פוגעני פחות להשגת התוצאה. מכאן הבקשה שלפניי. 3. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי משהפך את החלטת בית משפט השלום, וזאת משני טעמים. ראשית נטען כי ההליכים בתיק זה עלולים להיות ממושכים, שכן לראיה, מועד המענה לכתב האישום נקבע ליום 8.9.2011, כמעט חצי שנה לאחר תפיסת המשאית. נטען כי העבירות הרבות המיוחסות למערערים נובעות מפעולתם הרבה בתחום הפסולת, וכי "סטטיסטית" יש סיכוי שתתרחשנה לעתים עבירות. נטען כי המדובר במסכת ראייתית ועובדתית סבוכה, בדבר טיב הפסולת, טיב המקום בו הושלכה וכן מקור הסמכות לתפיסת המשאית. הוסף כי אמנם למערערים עבירות קודמות, אך אין הם בבחינת "שור מועד" בכל הנוגע לעבירות לאחר שחרורה של משאית תפוסה. המשיבה סמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. 4. לנוכח המחלוקת שנפלה בתוצאה שבין בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי, ראוי להתייחס לכללי היסוד בנדון. רוצה לומר, בהליך זה עולה סוגיית ההכרעה שבין זכותו של הפרט לשמירה על קניינו, לבין זכותה של החברה למניעת עבריינות חוזרת ולמניעת זיהום סביבתי. ככל שמדובר בענישה, הרציונאל לפגיעה בקניינו של הפרט ברור יותר. היה ואדם השתמש ברכושו כדי לפגוע בזולת, הרי במו ידיו יצר את הצידוק להתערבות של החברה בקניינו. הזכות לקניין איננה כוללת, כמובן, את החירות לעשות כל שימוש, תהיינה תוצאותיו אשר תהיינה. המתח בין זכות הקניין לבין הגבלתה מתחדד עת עסקינן בשלב שההליך הפלילי תלוי ועומד, והנאשם נהנה מחזקת החפות. במובן זה, יש הקבלה מסוימת בין הליכי המעצר לבין הליכי התפיסה. בבואו של בית המשפט להכריע בסוגיות כגון דא, יש לבכר שמירה על זכויותיה של החברה, תוך פגיעה מידתית בחירותו או בקניינו של הפרט העבריין. לשון אחר, ככל שניתן להשיג את שמירת האינטרסים של החברה במספר אופנים, יש לבחור באמצעי הפוגעני פחות. זהו אף אחד מיסודותיה של דרישת המידתיות הקבועה בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עיקרון זה משולב באופן עצמאי בהליכי אכיפה מקדמיים טרם ניתנה הכרעת הדין. 5. השמירה על אינטרס החברה הרלוונטי מעוגנת בסעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, לפיו: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, ולא ילכלך את רשות הרבים". החוק אף קובע בסעיף 12(ב1) את הסנקציה הרלוונטית למפר את ההוראה דלעיל: "היה למפקח שהוא עובד המשרד חשד כי נעברה עבירה לפי סעיף קטן 13(ב)(1)(א), רשאי הוא לתפוס כל חפץ הקשור לעבירה כאמור". המחוקק הסמיך את המפקחים הפועלים מכוח חוק שמירת הניקיון "לתפוס כל חפץ הקשור לעבירה". ככל שההוראה הנ"ל מיושמת באספקלריית שיקולי המניעה, הרי שיש ליתן לה תוקף ממשי. ודוק: עסקינן במניעה ולא בענישה. אף אם מדובר במניעה, לו היה מדובר בשיקולי ניהול המשפט, כגון להבטיח שהמשאית לא תעבור כל שינוי, כי אז היה יותר מקום להסתפק בהפקדת ערבויות ובהטלת שיעבודים. אמצעים כאלה אף עשויים להשיג במקרים מסוימים את מטרות המניעה של הפעילות האסורה עצמה. אין צורך לתחום גבולות במסגרת בקשה זו. די לומר כי סנקציות כספיות כאלו אינן עונות על הדרישה במקרה דנא.  כאן, אין המדובר בעבירה הראשונה הנוגעת לזיהום סביבתי של המערערים. אך אין זה עיקר. כפי שציין בית המשפט המחוזי, מונחים בפני בית משפט השלום שני כתבי אישום בשל עבירות דומות שבוצעו לכאורה על ידי משאיות השייכות למבקשים. במסגרת כתב אישום אחד, הוטל צו איסור שימוש במשאית. חלפו כחמישה חודשים ממועד השחרור (של אותה משאית) ושוב מיוחס למבקשים ביצועה של עבירה. יום אחד לאחר מכן בוצעה העבירה מושא כתב האישום בנידון דנא על ידי משאית אחרת של המבקשים, היא המשאית שעומדת במרכז ההליך. תמונה זו מלמדת לכאורה כי האמצעים המידתיים יותר, המוצעים על ידי הסניגור, אינם "עושים רושם" על מרשיו. בנסיבות כאלו, הכף נוטה בבירור לכיוון הוראה בדבר תפיסת המשאית. בית משפט זה אף דן בעבר את המערערים לכף זכות, שעה שהמדינה ביקשה לתפוס כלי רכב אשר ביצעו פעולות המזהמות את הסביבה (ראו בש"פ 8009/07). ואולם דומה כי נקיטת יד רכה בעניינם של המערערים אינה מועילה. אלה ממשיכים לכאורה ללכלך ולזהם ככל העולה על רוחם, ועיון בגליון הרישום הפלילי אף מורה כי מנהל המערערת עושה דין לעצמו שעה שהוא מאיים על פקחי שמירת ניקיון. לכל אלה יש להוסיף את חשיבותה של השמירה על איכות הסביבה. אין להשלים עם הגישה לפיה זיהום הסביבה הינו חוק טבע. ההפך הוא הנכון - פעולה כזו הינה נגד הטבע. לא מצאתי אפוא במקרנו להיעתר וליתן הזדמנות נוספת למערערים, שלכאורה דורסים את החוק ברגל גסה, ולא מאפשרים לחברה בישראל דריסת רגל בשטחים נקיים מפסולת. עניין אחרון: הצדדים העריכו את הימשכות הזמנים הצפויה עד לסיום ההליכים. התביעה אופטימית יותר מהסנגוריה. הנפקות, על פי הנטען, היא בדבר מידתיות התוצאה על ציר הזמן. כל צד טען על פי גישתו. לדעתי, ראוי לציין שבמסגרת שמיעת תיקים מעין אלה, נדמה כי יש מקום לתת עדיפות מסוימת למקרה בו נתפס הרכוש על מקרה שבו הרכוש "שוחרר בתנאים". זאת על רקע טענת הסנגוריה שתפיסת המשאית פוגעת בעבודת המבקשים. 6. הואיל ובית המשפט המחוזי יישם אל נכון את הדין על הנסיבות הקונקרטיות, דין הבקשה להידחות.איכות הסביבההחרמת רכוש