החלקה על רצפת שיש רטובה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא החלקה על שיש רטוב / נפילה באולם אירועים עקב רטיבות מי גשם: עיקרי העובדות והמחלוקת התובעת, ילידת 1966, עותרת לפצותה בגין נזקי גוף שנגרמו לה, לטענתה, באירוע מיום 27.12.06, במהלך עבודתה כמזכירת אירועים אצל הנתבעת. אין מחלוקת, למעשה, כי התובעת נפלה באולם האירועים, פונתה ממקום התאונה לבית החולים סורוקה עם שבר במרפק ידה הימנית וכי נגרמו לה נכות ונזקים. המחלוקת בין הצדדים היא לגבי אחריות הנתבעת לאירוע ולגבי היקף הנזק. לעניין אחריות הנתבעת, לגרסתה של התובעת, כאשר הגיעה ביום 27.12.06 למקום עבודתה באולם האירועים, בעת כניסתה לאולם, לאחר שעברה שטיח בכניסה, החליקה על מרצפות השיש עקב רטיבות שנגרמה ממי הגשמים. לשיטתה הרטיבות על הרצפה, בתוך האולם, היא באחריות הנתבעת. הנתבעת מכחישה כי הייתה החלקה על רטיבות וטוענת כי מדובר במעידה סתמית, מסיבה אחרת, שאינה באחריותה. כאמור, קיימת מחלוקת גם לעניין היקף הנזק. עם זאת, על מנת להקל על הדיון, הסכימו הצדדים על גובה הנכות, בהתאם לנכות שנקבעה במוסד לביטוח לאומי. טענות הצדדים טענותיה המרכזיות של התובעת הן, כי יום האירוע היה יום גשום וכי השטיח שהונח על ידי הנתבעת בכניסה לאולם היה רטוב וכך גם הרצפה באזור הכניסה. התובעת נכנסה לאולם, חצתה את השטיח וכשני צעדים לאחר שירדה ממנו החליקה על המרצפות הרטובות, נפלה על הרצפה ונחבלה בידה. נטען, כי התאונה אירעה בשל רשלנותה של הנתבעת אשר לא דאגה לסביבת עבודה בטוחה בכך שמרצפות האולם יהיו יבשות ובטוחות לעובדי המקום בפרט ולבאי המקום בכלל. יתרה מזאת, נטען כי הנתבעת יצרה למעשה מפגע בכך שהניחה בפתח האולם שטיח ספוג במים, שיצר סיכון לרטיבות המרצפות סביבו. בנסיבות העניין חל הכלל של "הדבר מדבר בעדו" ועל הנתבעת הנטל להוכיח כי התאונה אירעה שלא באשמתה. להשלמת התמונה יצויין, כי טענות נוספות שהעלתה התובעת בכתב תביעתה (כגון לעניין "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" וכן טענות בדבר הפרת חובה חקוקה) נזנחו בסיכומיה וממילא נטענו בכתב התביעה אך באופן כללי ביותר וללא ביסוס מספיק, ועל כן דינן להידחות וזאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין. כאמור, אין מחלוקת אודות עצם הנפילה בזמן ובמקום העבודה ואולם הנתבעת חולקת הן על נסיבות התאונה והן על אחריותה להתרחשותה. לטענתה, לא הוכח כי נפילת התובעת ארעה בשל החלקה על מים דווקא. נטען, כי אין ולו מסמך אחד (רפואי או אחר), עובר לכתב התביעה, בו מציינת התובעת כי החליקה על מים. מכאן, כי גרסת התובעת לעניין הרטיבות נולדה מאוחר יותר ונשמעה לראשונה בכתב התביעה ועל כן לא ניתן לדעת האם באמת החליקה על מים או שמדובר בנפילה סתמית. לחילופין, טוענת הנתבעת כי יש לייחס לתובעת אשם תורם בשיעור 100% משלא נקטה בזהירות הנדרשת ולא הסתכלה בכניסה לאולם האם יש רטיבות וזאת על אף שהיה לטענתה יום גשום וסוער במיוחד. עוד יצוין כי הנתבעת לא הביאה כל עד מטעמה לעניין נסיבות התאונה, ולו לצורך בירור השאלה כיצד נוהגת היא בדרך כלל בעת הגשם בכניסה לאולם. נסיבות התאונה - ראיות וממצאים התובעת בכתב תביעתה ובתצהירה תיארה את נסיבות התאונה לפיהן ביום 27.12.06, שהיה יום גשום וסוער, הגיעה למקום העבודה במשרדה, כאשר בשעה 19:30 נתבקשה ע"י מנהל הנתבעת להגיע לאולם האירועים, המצוי בבניין אחר. בכניסה לאולם הונח שטיח גדול אשר היה ספוג במי גשם והרצפה סביבו הייתה אף היא רטובה. עם כניסתה לאולם דרכה התובעת על השטיח, חצתה אותו וכאשר ירדה ממנו ודרכה על המרצפות, החליקה, נפלה על הרצפה ונפגעה בידה הימנית. עוד תיארה התובעת, כי מנהל האולם, מר אורי גנון (להלן - "מר גנון") שראה אותה נופלת, ניגש אליה וסייע לה לקום ולהתאושש. בהמשך, פונתה התובעת לבית החולים על ידי עובד אחר של האולם, שם נבדקה ואובחן כי היא סובלת משבר במרפק ידה הימנית. באשר למקום התאונה, הגישה התובעת תמונות של הכניסה לאולם האירועים. בחקירתה הנגדית, אישרה התובעת כי השטיח ביום האירוע הונח כמו שנראה בתמונה שהציג ב"כ הנתבעת (נ/1) וכן סימנה על גבי התמונה ב- X את המקום בו נעצרה לאחר ההחלקה (במרחק מה מהשטיח). כן העידה התובעת, כי מר גנון עזר לה לקום לאחר שנפלה. עוד הוגש מטעם התובעת מסמך (ת/2) שעניינו דיווח מאת הנתבעת ל"עדן ביטוחים" על התאונה, לפיו ביום 27.12.06 במסגרת עבודתה, בכניסה לאולם האירועים החליקה התובעת וקיבלה מכה ביד ימין (יצוין כי על פי התאריך בתחתית המסמך הנ"ל נשלח בפקס ביום 28.12.06) וכן "טופס הודעה ותביעה פוליסת רכוש" (ת/1) בו נרשם, תחת הכותרת של תיאור המקרה, כי ביום 27.12.06 נפגעה התובעת בכניסה לאולם, החליקה וקיבלה מכה ביד ימין. נוסף לתובעת ובתה, העיד מטעם התביעה מר אורי גנון, העובד אצל הנתבעת כ- 34 שנים, מתוכן 6 שנים בתפקיד מנהל אירועים. בתצהירו (סעיפים 3 - 4), ציין הלה כי זכור לו שיום התאונה היה גשום וסוער, כי רחבת הכניסה לאולם הייתה רטובה ממים שהכניסו עוברים ושבים לתוך האולם ושהשטיח שהיה פרוס בכניסה לאולם היה ספוג במים. עוד ציין, כי ביום התאונה הוא נכח באולם ותיאר כי התובעת נכנסה לאולם, פסעה בשטח הכניסה לאולם ולפתע החליקה על הרצפה באזור מרצפות השיש שאחרי השטיח מחמת מים ורטיבות שהיו על הרצפה. במסגרת חקירתו הנגדית, חזר מר גנון על האמור בתצהירו לעניין הגשם שירד ביום התאונה (ע' 26, ש' 26. ע' 28, ש' 12-13) וכן על כך כי השטיח היה ספוג במים (עמ' 28, ש' 3, 13). עוד במסגרת חקירתו הנגדית, הציג ב"כ הנתבעת למר גנון מסמך מתאריך 10.09.08 שכותרתו "טופס גביית עדות" (נ/3). במסמך, עליו חתום מר גנון, נכתב כי התובעת "עברה מעל השטיח שהיה בכניסה לאולם לצורך ייבוש הנעליים של האורחים ולאחר שעברה את השטיח, מעדה ונפלה על רצפת האולם... אציין כי רצפת האולם הייתה יבשה לחלוטין ואין לי מושג מה גרם לנפילתה של אתי. מהמקום בו עמדתי, כמה מטרים ממנה ומצורת נפילתה ניתן היה להתרשם כי היא מעדה". מר גנון העיד כי המדובר במסמך שהוא עצמו כתב במסגרת חקירה שנערכה לו על ידי חוקר חברת הביטוח. עוד אישר מר גנון את הנאמר במסמך ואת חתימתו עליו (ע' 26 לפרוטוקול, ש' 4 - 9, ע' 28, ש' 19 - 22). עם זאת, בהמשך עדותו, השיב מר גנון לשאלת בית המשפט, כי לא ראה את הנפילה עצמה אלא ראה את התובעת רק לאחר הנפילה, היינו - כאשר כבר הייתה על הרצפה (ע' 29, ש' 8). בהמשך חקירתו הנגדית, נשאל מר גנון גם לעניין רטיבות הרצפה. לאור טענת הנתבעת, כי עדותו של מר גנון בחקירתו הנגדית סותרת ושוללת לחלוטין את האמור בתצהירו ואת גרסת התובעת, נביא את עדותו בעניין הרטיבות בפני בית המשפט כלשונה: ש: האם ביום המקרה לפני האירוע מישהו ניגש אליך ואמר לך מר גנון יש רטיבות בוא תסדר? ת: כן. הייתה רטיבות. בעלי השמחה באו אלי ואמרו שיש רטיבות בכניסה. ש: ניקית? ת: ניקיתי עם מכונת הפוליש של האולם, לפני ותוך כדי האירוע ואחרי האירוע. ש: כמה זמן לפני הנפילה שלה ניקית עם המכונה? ת: לא אני. יש מנקה. הם ניקו לפני 10-15 שעה לפני שנפלה, כשהמשפחה הגיעה לאולם. והם אמרו שיש מים. זו כניסה ראשית. ... ש: אם אני מבין נכון מהתיאור שתיארת לנו התובעת בעצם נפלה מתחת לרגלי המשפחה? ת: אמת. בדיוק אחריהם. ש: ולמרות שלפי מה שאתה אומר היה רטוב שם הם לא באו ואמרו רטוב יש מים? ת: לפני. ש: אבל באותו רגע לא באו ואמרו? ת: לא. היה יבש. ש: ז"א בזמן שהתובעת נפלה כבר לא היתה רטיבות? ת: אני לא ראיתי רטיבות. ש: ואתה הגעת למקום? ת: עמדתי מולה, מול השער. ש: והשטיח לא היה רטוב. ת: היה גשם, ברור שהיה רטוב. אנשים נכנסים ויוצאים, מלצרים עובדים. ש: ואיפה שהיא נפלה הרצפה הייתה יבשה לחלוטין? ת: לא התייחסתי לרצפה, התייחסתי אליה. היא ישבה על הרצפה צועקת מכאבים היד שלי. צעקתי לקובי חביב שיבוא... ש: אני שואל פעם נוספת- הרצפה היתה רטובה? ת: הרצפה לא היתה רטובה. ... ש: כתוב (בתצהיר- א"א) "ולפתע החליקה על הרצפה מחמת רטיבות שהיתה על הרצפה". ת: אנשים בתנועה. אני לא יכול לעקוב אחרי כל אחד ש... השטיח בכניסה לאולם, היה גשם ויום סוער, אנשים נכנסים עם המטריות שלהם, השטיח ספוג מים, אנשים נכנסים ואני לא יכול לעמוד ליד כל אחד שנכנס. ש: שאלתי - אם אתה אומר לפני שתי דקות שהרצפה היתה יבשה... ת: לפניה הרצפה היתה רטובה. לא במקום שהיא ישבה. אקדים ואציין כי איני מקבל את טענת ב"כ הנתבעת כי התובעת לא עשתה רושם אמין בעדותה. עדותה של התובעת בבית המשפט הייתה עקבית למדי ומצאתי את תיאורה בדבר נסיבות התאונה סביר והגיוני. בוודאי לא התרשמתי כי התובעת מנסה להסתיר עובדות מוחשיות. אכן, כפי שטוען ב"כ הנתבעת, עלו אי אילו סתירות בין האמור בתצהירה לבין עדותה בחקירה הנגדית אך איני סבור כי המדובר בסתירות מהותיות הפוגמות באמינות גרסתה. כך, בתצהירה (סעיף 9) ציינה התובעת כי מר גנון ראה אותה נופלת ואילו בעדותה בפניי חזרה בה מטענה זו וציינה כי היא אינה יודעת או זוכרת שהוא אכן ראה אותה. ראשית, אין המדובר בעובדה הכרחית לביסוס אחריותה של הנתבעת ובעיקר, מדובר בעדות שמיעה שכן עובדה זו מטבעה עשויה הייתה להימסר לתובעת רק בדיעבד ומפיו של מר גנון (אשר הפכפכות גרסתו הוכחה בבית המשפט). אף עדותה של התובעת בחקירתה הנגדית לעניין רגע גילוי הרטיבות נראית לי אמינה ומתיישבת עם גרסתה, להוציא אי אילו דיוקים, סמנטיים בעיקרם. הקשיים נראים כעניין של ניסוח התצהיר ולא דבר הנובע מהתוכן המהותי. כך, העידה התובעת בתצהירה (סעיף 8) כי בעת שנפלה ראתה שהרצפה רטובה ואילו בחקירתה העידה כי לאחר שנפלה הסתובבה אחורה וראתה שהרצפה רטובה. ברי הדבר כי התובעת, שהעידה כי רק לאחר הנפילה הבחינה ברטיבות, לא הבחינה בה לראשונה תוך כדי נפילתה אלא אחריה, כשהייתה כבר על הרצפה. אי דיוק נוסף עניינו בהצהרתה של התובעת כי הרגישה שהשטיח רטוב (סעיף 8) לעומת חקירתה, בה העידה כי לא נפלה על השטיח ולכן לא יכלה "להרגיש" את רטיבותו, אלא שלאחר הנפילה, הסתובבה אחורה, ראתה את המים שניקוו סביב השטיח ומכאן הניחה כי גם הוא רטוב (מה גם שעקב שקיפות המים ייתכן ולא ניתן לראות בנקל שהשטיח רטוב). עדותו של מר גנון, לכאורה מאשרת את מירב גרסתה העובדתית של התובעת; יום התאונה היה יום גשום וסוער, אנשים נכנסו לאולם עם נעלים ומטריות רטובות והספיגו את השטיח במים, בעלי השמחה העירו לו על כך שיש מים בכניסה לאולם והיה צורך לנקותם במכונה, התובעת נכנסה לאולם, נפלה במרחק מה מקצה השטיח ונחבלה בידה הימנית. הצהרות אלו אישר מר גנון במלואן וללא סייג בחקירתו הנגדית (להוציא, כאמור לעיל, את חזרתו מהטענה כי ראה את רגע הנפילה). אף עדותו בחקירה הנגדית לעניין רטיבות הרצפה, בכללותה (כפי שהובאה לעיל), למעשה לא סותרת אלא מחזקת את גרסת התובעת: מר גנון העיד כי במקום בו נעצרה התובעת לאחר ההחלקה הרצפה הייתה יבשה, אך "לפניה", היינו - קרוב יותר לשטיח, הרצפה הייתה רטובה (ראה סוף עדותו לעניין הרטיבות לעיל). עדות זו מתיישבת עם עדות התובעת לפיה רגע איבוד שיווי המשקל היה כ- 2 צעדים לאחר שירדה מהשטיח, לאחריו החליקה לאורך המרצפות עד "לאמצע האולם" שאז נעצרה (ראה מוצג נ/1 מטעם הנתבעת). לאחר שנפלה על הרצפה - לא הרגישה את הרטיבות בבגדיה ובגופה אלא הסתובבה אחורה לכיוון השטיח וראתה ששם (במקום ההחלקה) הרצפה רטובה (ראה עדותה בע' 20, ש' 22 - 24 לפרוטוקול). עוד יצויין כי לעניין הכתוב במסמך נ/3 לפיו "מצורת נפילתה (של התובעת - א"א) ניתן היה להתרשם כי היא מעדה" אין לייחס משמעות רבה משהעיד הכותב, מר גנון, בפני בית המשפט, שלא ראה את הנפילה עצמה. אולם, אין ספק שהתיאור הכללי בנ/ 3 נראה כסותר את התצהיר, דבר היוצר בעיה של ממש. כאמור, לעניין סדרי הניקיון שהונהגו באולם, העיד מר גנון כי בוצע ניקיון של האולם לפני, תוך כדי ואחרי האירוע, וכן כי כ- 10-15 דקות עובר לנפילה, העירו לו בני המשפחה בעלת השמחה על כך שיש רטיבות בכניסה לאולם והאזור נוקה במכונת פוליש ע"י עובד אחר של הנתבעת. עוד אציין, כי לא ברורה לי טענתו של ב"כ הנתבעת לעניין הסתירה בין עדותו של מר גנון לעדות התובעת בעניין מיקום השטיח ובעלי השמחה בעת הנפילה. להבנתי, הן התובעת והן מר גנון העידו כי השטיח הונח בצמוד לפתח האולם וכי מנקודת מבטו של מי שעמד בפתח האולם עם הפנים אליו המשפחה בעלת השמחה עמדה על הרצפה, משמאל לשטיח, כך שמנקודת מבטם השטיח היה לפניהם (ראה ע' 26 ש' 22 - 26 וכן ע' 19, ש' 23 וע' 20 ש' 5). לעניין הערכת עדותו של מר גנון, אני סבור שאכן יש קושי בקבלת עדותו. אמנם, כאמור לעיל, ניתן ליישב, בדוחק, בין אמרות סותרות בעדותו. אך כללו של דבר, הרושם הכללי היה כי הוא סותר את עצמו לא פעם. האמירה בתצהיר הייתה בפשטות כי היו מים על הרצפה ומכך התובעת החליקה. לאחר מכן אמר בפשטות שהרצפה הייתה יבשה, ללא כל סייג, ואך ציין כי הייתה רטיבות קודם אשר יובשה. רק בשלב שלישי אמר כי הרצפה הייתה יבשה במקום אליו הגיעה לאחר נפילתה, אך הייתה רטיבות במקום אחר. קשה לקבל תיקונים אלה. לפיכך, לו מדובר היה בעד הבא באופן אמיתי מצד התובעת, הייתי קובע שמשקל עדותו אפסי, ואולי אפילו שלילי ופוגם מעט במהימנות המתלוננת עצמה. אולם, יש לזכור כי מדובר במנהל האירועים של הנתבעת. בתפקיד זה עוד שימש ביום מתן עדותו. הרושם המתקבל הוא שהוא מסר תצהיר כבקשת התובעת, אך מאידך גיסא מסר לחוקר את נ/3 וכן העיד בבית המשפט מתוך האינטרס של המעביד, ומכאן הסתירות. לפיכך, בשים לב לכך שמדובר בסופו של דבר בעובד של הנתבעת, ובשים לב לכך שהנתבעת לא הביאה כל עד אחר, יש לייחס לעדותו משקל מחזק, מסוים, לעדות התובעת באותם דברים בהם חיזק אותה. אין לראות בחלקים האחרים גריעה מעדות התובעת. כאמור, גרסת התובעת לעצמה הייתה משכנעת. חלק מדבריה חוזקו על ידי עדותו של מר גנון. בהעדר מחלוקת על עצם הנפילה, לא אוכל לקבל הטענה שיש להתייחס לעדות התובעת כעדות יחידה של בעל דין. מול עדותה המשכנעת של התובעת, הנתבעת לא הציגה ראיות לסתור מלבד מסמך נ/3 כאמור לעיל. לא העיד מטעם הנתבעת כל גורם, איש צוות או אחר, שנכח באולם ביום האירוע או שיכול היה לשפוך אור על אופן תחזוקת האולם וסדרי ניקיונו בכלל ובימים גשומים בפרט. יוער כי אף המסמך נ/3 אינו מסמך שהוכן בסמוך לאחר האירוע כעין חקירה, אלא יותר משנה וחצי אחריו, כהכנה לתביעה. ב"כ הנתבעת קובל על כך כי התובעת בחרה להביא רק עד אחד מטעמה לעניין נסיבות האירוע וכי הימנעותה זו מהבאת עדים נוספים צריכה לשמש לחובתה. אולם, תמיהה גדולה עוד יותר היא על הנתבעת, אשר לה עובדים שהיו באולם ביום האירוע (כגון אותו עובד שהסיע את התובעת מייד לאחר הנפילה לבית החולים) וכן עובדים נוספים שיכולים להעיד על סדרי ניקיון האולם כאמור, ובכל זאת לא הביאה כל עד מטעמה. התובעת הביאה מטעמה עד שסברה כי ראה את מהלך האירוע לפרטיו, לעומתה - הימנעותה המוחלטת של הנתבעת מהבאת עדים במקרה זה מחזקת את גרסת הצד שכנגד. טענה נוספת שהעלה כאמור ב"כ הנתבעת היא כי גרסתה של הנתבעת, לפיה החליקה על מים, היא גרסה מאוחרת הנזכרת לראשונה רק בכתב התביעה ועל כן יש להתייחס אליה בחשדנות. ב"כ הנתבעת מצביע על מקומות שונים בהם מציינת התובעת רק ש"החליקה" וכלל לא מזכירה מים. טענה זו שגויה. הרי בתיק המוצגים של הנתבעת עצמה (נ/2) עולה כי התובעת ציינה בפני וועדה של המוסד לביטוח לאומי ביום 19.04.07 "החלקתי על מים". עוד יש לציין בהקשר זה כי בתה של התובעת העידה בתצהירה (סעיף 3), כי ביום האירוע עצמו התקשרה אליה התובעת וסיפרה לה שהיא נפלה בעבודה על רצפה רטובה. יצוין כי העדה, בר ביטון, לא נשאלה לעניין זה בחקירתה הנגדית. לסיכום השלב העובדתי, מצאתי כי אכן היו מים על הרצפה במקום התאונה. כפי הנראה כתוצאה מהגשם באותו יום וכניסת האנשים לאולם עם נעלים, מטריות ובגדים רטובים ואולי אף כתוצאה מחדירה ישירה של מי גשמים לרחבת הכניסה האולם. סביר כי השטיח שהוצמד לכניסה והרצפה סביבו היו רטובים. לא מן הנמנע כי במהלך 10 - 15 הדקות שעברו מעת ניקיונה לבקשת בעלי השמחה (אם אכן יש לקבל את גרסתו של מר גנון בעניין זה) נרטבה שוב הרצפה - אם בשל אורחים ועובדים שנכנסו לאולם ואם בשל שטיח הכניסה הרטוב שלא הוחלף. יודגש שוב, הנתבעת לא הציגה ראיות סותרות לעניין זה. כאמור, הן מעדות התובעת והן מעדותו של מר גנון עולה כי יום התאונה היה יום גשום, כי השטיח היה רטוב וכן כי לפחות חלק מהמרצפות בין השטיח לבין המקום בו נעצרה התובעת לאחר ההחלקה היו רטובות, גם אם המקום בו נעצרה לאחר ההחלקה היה יבש. לפיכך, יש לקבל את גרסת התובעת, היינו - עת נכנסה לאולם, החליקה עקב הרטיבות שהייתה על הרצפה. מכאן, שיש לצאת מנקודת הנחה שהתאונה ארעה עקב המים שהצטברו על השטיח והרצפה. שאלת האחריות הטלת אחריות אזרחית בעוולת הרשלנות מותנית בקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של המזיק כלפי הניזוק. בעוד שקיומה של חובת הזהירות המושגית הוכרה זה מכבר בפסיקה כחובה כללית וכמעט גורפת מצד המעביד כלפי עובדו "לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225), הרי שקיומה של חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת על פי נסיבותיו של המקרה העומד לדיון, היינו - האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות, בנסיבותיו הספציפיות של המקרה שבפנינו, את התרחשות הנזק? בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז(3) 345 (להלן - "עניין סובחי") מסכם כב' השופט חשין את ההלכה לבחינת טענת החלקה של עובד במהלך עבודתו מפאת רשלנות המעביד ומלמדנו כי לצורך קביעת חובתו ואחריותו של המעביד יש לבחון שני גורמים עיקריים; הראשון - איתור ואפיון הגורם הישיר והמיידי להחלקה, והשני - בחינת האמצעים שנקט המעביד למניעת ההחלקה ונזקיה. שאלת איתורו ואפיונו של גורם ההחלקה מתמקדת בבחינת "טבעיות" הימצאותו של הנוזל הגורם להחלקה במקום ההחלקה (ראה למשל: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, לח (1) 72, להלן - "עניין רמדה"). זהו למעשה מבחן הצפיות לבחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית במקרה המיוחד של החלקה: נוזל שהימצאותו "טבעית" למקום ההחלקה, נטיית ההלכה תהיה לסווגו כ"סכנה רגילה" (או סכנה סבירה) המקנה פטור למעביד בגינה (למשל, דין מים ומי סבון בבית מרחץ - ע"א 883/77 ברוק נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד לד (1) 157, 160). לעומת זאת, סיווג הסכנה כ"בלתי רגילה", אך ניתנת לצפייה, תוביל למסקנה כי קיימת חובת זהירות קונקרטית של המזיק. כך למשל, נקבע בעניין רמדה כי שמן על רצפת מטבח אינה סכנה טבעית: "דומני שאין לומר, כי לגבי טבח סכנת החלקה על שמן היא סכנה "רגילה", בבחינת חלק טבעי של עבודתו ותיפקודו במטבח, הגם שייתכן, כי מפגע כזה כבר נוצר בעבר במטבח. שמן על רצפת מטבח הוא גורם חיצוני, שאינו מצוי שם דרך קבע ואשר הופך סכנת החלקה "רגילה", עקב פעילות שגרתית במטבח, לסכנה "בלתי רגילה". כאן המקום להעיר, כי לשאלת מודעותו של טבח לאפשרות קיומה של סכנה כזו יכולה להיות השפעה בקביעת אשם תורם מצדו, ולכך נתייחס בהמשך הדברים" (ההדגשות בקו שלי). ברוח דומה, נאמרו בע"א 498/93 פורטונה סבן נ' "רותם" חברה לביטוח בע"מ, (להלן - "עניין סבן") הדברים הבאים: "עצם העובדה שפלוני החליק במקום עבודתו, אין בה לבדה ללמד על אחריות המעבידה להחלקה או לתוצאותיה. תיתכן החלקה ללא שהיה סיכון מיוחד כלשהו במשטח העבודה בו אירעה ההחלקה. לפיכך, נקבע לא אחת שהחלקה כשלעצמה אינה מלמדת בהכרח על כך שהיא אירעה עקב התרשלות של האחראי להחזקת המקום בו היא ארעה... ואולם, כשמדובר בסכנה שאינה נכללת בסיכוני יום יום אלא בסכנה של המצאות נוזל או חומר על משטח אשר יש בו לסכן את ההולכים עליו, על מחזיק המקום לנקוט אמצעים כדי למנוע או לסלק את הסכנה." דומני, כי יש לקבל את טענת התובעת לפיה אין לומר שסכנת רטיבות על רצפת הכניסה לאולם אירועים, בניגוד לחצר הפתוחה, בין אם הניזוק הפוטנציאלי הוא אורח או עובד, הינה "סכנה טבעית". מים על רצפת הכניסה לאולם הינם בבחינת גורם שאינו מצוי שם בדרך כלל ואשר אינו בשגרת עבודתה של התובעת באולם האירועים. נהפוך הוא, לאולם האירועים צפויים להיכנס במהלך אירוע אורחים רבים, בכללם אף אורחות בנעלי עקב, לחגוג ולרקוד עם בעלי השמחה בשמחתם. במקום שכזה ישנה חובה מוגברת לשמור על רצפת האולם נקייה ויבשה ולהסיר מכשולים העלולים לגרום למעידה או להחלקה. לא ניתן לומר כי הימצאותם של מים או נוזלים אחרים על רצפת האולם, באופן היוצר סכנת החלקה, הינה בגדר סכנה רגילה כלפי באי האולם. הגשם אינו דבר נדיר בארצנו, רטיבות הגשם הנכנסת בדלת האולם הפתוחה לקבלת האורחים - ניתנת לחיזוי וטעונה פתרון. יוער, כי הצדדים אינם חלוקים לעניין חובת הזהירות המושגית והקונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת (ראה סעיף ד' לסיכומי הנתבעת) וכי עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת הפרת חובת הזהירות. בהתאם למבחנו של השופט חשין, לצורך בירור התרשלותה של הנתבעת, יש לפנות לבחינת האמצעים שנקטה למניעת ההחלקה ונזקיה. לסוגית ההתרשלות רלוונטית טענת התובעת כי בנסיבות העניין יש להחיל את סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולהעביר את נטל השכנוע לנתבעת להוכיח שלא התרשלה. דין טענתה זו של התובעת להידחות ודי לעניין זה לציין כי התנאי הראשון לתחולת סעיף 41 הוא כי לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת על "הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק". תנאי זה לא מתקיים שכן התובעת טוענת שהיא יודעת מהן נסיבות החלקתה כאמור בסעיף 4 לכתב תביעתה: "... החליקה על מרצפות שיש היו רטובות ממי הגשם". מהם, אם כן, האמצעים שנקטה הנתבעת למניעת סכנת ההחלקה? בכניסה לאולם הונח שטיח לניגוב הרגלים ולמניעת הירטבות הרצפה (ראה סעיף 6 לכתב ההגנה). טוענת התובעת, שלא רק שהשטיח לא מנע את הרטיבות, אלא שמאחר ונספג במים ולא הוחלף, יצר בעצמו מפגע בשל היקוות שלוליות מים סביבו על רצפת האולם. עוד העידה התובעת, כי אותו שטיח שהונח בכניסה לאולם, הונח שם גם בימים לא גשומים עובר לאירוע (ע' 18, ש' 5 - 10 לפרוטוקול). נוסף לשטיח, ניתן ללמוד מעדותו של מר גנון כי באולם האירועים הונהג ניקיון של הרצפה על ידי עובד ניקיון באמצעות מכונת פוליש. עוד העיד מר גנון כי עובר לתאונה, אמרו לו בעלי השמחה על כך שיש מים ברחבת הכניסה ובשל כך נוקה האזור. לעניין תדירות הניקיון, העיד מר גנון כי הניקיון בוצע "לפני ותוך כדי האירוע ואחרי האירוע" וכן כי "הם ניקו לפני 10-15 שעה לפני שנפלה". כאמור, לא בטוח שיש לקבל את עדותו של מר גנון, אולם אפילו הדברים נכונים, הרי שהמעשה לא הועיל. נקודת המוצא לבחינת סבירות האמצעים שנקט המעביד היא, כי לא ניתן ולא צריך למנוע לחלוטין ובכל מחיר מצב בו הרצפה רטובה. חובתה של הנתבעת כמעביד היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, כאשר סבירות האמצעים תיבדק על פי אמת מידה אובייקטיבית: כיצד היה נוהג אדם סביר בנסיבות העניין (ראה למשל עניין רמדה, עמ' 78). נראה, כי בנסיבות יום התאונה, שהיה גשום וסוער ומשנמצא כי רצפת הכניסה לאולם אכן הייתה רטובה במועד התאונה, אין מנוס מהמסקנה כי הנתבעת לא נערכה כראוי ולא נקטה אמצעי זהירות מספיקים וחיוניים לצמצום סכנת ההחלקה. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא יכולה הייתה לעשות דבר נוסף לאמצעים שנקטה. טענה זו אין בידי לקבל. ניתן היה, באמצעים פשוטים וזולים, למנוע את סכנת הרטיבות: התקנת גגון מחוץ לדלת ומעליה שיסוכך מפני חדירת מים, קביעת דלת כפולה, הצבת משטח אשר אינו סופג הגשם אלא מאפשר את חלחולו (במקום השטיח ששימר את המים ואת הסיכון), הצבת עובד ניקיון בעמדת הכניסה שידאג לייבושה בכל רגע ורגע או ידאג להזהיר הנכנסים, תדרוך עובדי הניקיון ליתר תשומת לב לייבוש הרצפה, הדבקת פסים למניעת החלקה, וכיוצ"ב. ויודגש, כי הנתבעת לא הביאה כל עדות מטעמה לסתור את טענות התובעת לעניין העדרם של אמצעי זהירות מספיקים וכלל לא הביאה ראיות בדבר אמצעי הזהירות שנקטה. מכל האמור לעיל עולה, כי אין מנוס מן המסקנה כי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת ביום האירוע וכך גרמה לתאונה ולנזקה של התובעת. אשם תורם לטענת הנתבעת, אף אם ייקבע כי התקיימה רשלנות מצידה, הרי שיש מקום להטיל על התובעת רשלנות תורמת לקרות הנזק בשיעור 100%. זאת, משום שהתובעת ידעה היטב כי יורד גשם וכי הושם שטיח בכניסה למניעת רטיבות ואף על פי כן לא נזהרה בהליכתה ולא בדקה האם הרצפה רטובה. את טענתה זו מבססת הנתבעת על עדותה של התובעת בבית המשפט לפיה בעת שנכנסה לאולם, לא הסתכלה לראות אם יש רטיבות אלא נכנסה "ישר פנימה" וכי הבחינה ברטיבות רק לאחר ההחלקה. מנגד, טוענת התובעת כי אין לייחס לתובעת כל רשלנות שכן לא ניתן לצפות ממנה להלך כשראשה מושפל אל הרצפה, בוודאי לא במקום עבודתה. אכן, לא מצופה מבאי האולם, עובדים ואורחים כאחד, לקבוע מבטם ברצפה ולהלך תוך שהם משגיחים בכל צעד וצעד. עם זאת, ניסיון החיים וההיגיון הבריא מורים כי על המהלך להתבונן בדרכו ובוודאי כאשר המדובר במקומות המועדים לסכנה, כגון אזור הכניסה למקומות מרוצפים אשר בימי גשם עשוי להיות חלק יותר מהרגיל. כידוע, יש להטיל אחריות למנוע נזקים על מי שיכול לזהות את הסכנה ולמנוע אותה באופן סביר ובאמצעים זולים. למרות שהאחריות העיקרית למניעת סכנת הרטיבות אכן מוטלת על בעל האולם, אין לפטור לחלוטין את ההולך בדרך מחובתו הבסיסית להסתכל לאן הוא הולך ומהאחריות לשלמות גופו כאשר מדובר במקום המועד להחלקה. לו ביצעה התובעת סקירה, ולו חטופה ובלא תשומת לב מיוחדת, של רצפת האולם טרם כניסתה, יכולה הייתה לעמוד על "שלוליות המים" שניקוו סביב השטיח על הרצפה (סעיף 4 לסיכומי התובעת) ובכך למנוע את התאונה. במספר לא מבוטל של פסקי דין, בערכאות השונות, ייחס בית המשפט רשלנות תורמת לניזוקים שהחליקו עקב רשלנות המחזיק במקרקעין או המעביד בשל העובדה כי לא נקטו בזהירות המינימאלית הנדרשת בהליכתם [ראה למשל: מלון רמדה, תא (נצ') 840-09 ולרי נ' מלונות מוריה פלאזה טבריה בע"מ (מיום 31.03.2011), עא (י-ם) 2412/01 נקי נ' אעביד (מיום 26.12.2011), תא (ראשל"צ) 1812-08 איטה נ' כלבו חצי חינם בע"מ (מיום 30.04.2012)]. יש לאבחן את פסקי הדין שצרפה התובעת לביסוס טענתה בדבר העדר אשמה התורם, שכן שם דובר במקרים בהם נראה היה כי אף אם הניזוק היה סוקר את דרכו לא ניתן היה למנוע את קרות התאונה מסיבות שונות: אם מהטעם שלא ניתן היה להבחין בכתם השמן, מפאת גודלו ורקע הרצפה וצבעה - בעניין פורטונה סבן, ואם כיוון שמדובר היה בדרך ציבורית וחשוכה - ע"א 2004/92 עירית קרית אונו נ' מנחם שחם. הן התובעת והן מר גנון העידו כי ראו את הרטיבות ומכאן כי לא היה קיים קושי להבחין בה אם רק הייתה התובעת מקדישה לכך מעט תשומת לב. ידיעתה של התובעת בדבר הגשם הסוער בנוסף לעדותה לפיה נכנסה לאולם ללא שהעיפה ולו מבט חטוף לסקור את מצב הרצפה - מעידים כי לתובעת אשם תורם לקרות התאונה. אכן, נקודת המוצא לבחינת אשמו התורם של עובד לתאונת עבודה שנגרמה מפאת רשלנות המעביד היא כי יש לדקדק עם המעביד ולהקל עם העובד בייחוס רשלנות (ראה למשל עניין רמדה). נראה, כי חרף מגמה זו של הפסיקה להמעיט בייחוס אחריות לעובד הנפגע בשל אשם תורם, יש לקבוע במקרה דנן כי לאור רשלנות התובעת, יש לקבוע כי חלק מהאשם לתאונה רובץ לפתחה. לפיכך, ובשים לב לטיב המפגע, אני סבור שיש לייחס לתובעת 10% אשם תורם. הנכות הרפואית כאמור, ממקום התאונה פונתה התובעת לבית החולים סורוקה שם אובחנה כסובלת משבר מרוסק של ההומרוס הדיסטלי של ידה הימנית. התובעת נותחה ביום 02.01.07 והשבר קובע על ידי פלטות וברגים. בהמשך, טופלה התובעת בפיזיותרפיה ובמכשיר למתיחת המרפק. בישיבת בית משפט מיום 05.06.11 הסכימו ב"כ הצדדים על העמדת נכותה הרפואית של התובעת על פי קביעתו של המל"ל (ראה ע' 31, ש' 20 לפרוטוקול הדיון). הוועדה הרפואית של המל"ל העמידה שיעור נכותה של התובעת על 14.5% נכות צמיתה (ראה נ/2 - תע"צ של הגב' סופיה סברליק, מנהלת מדור ביחידת נפגעי עבודה במל"ל מיום 01.12.2010), בגין הגבלת תנועת המרפק (יישור וכיפוף). הצדדים נותרו חלוקים באשר לקביעת שיעור הנכות התפקודית, שלהערכתו אפנה כעת. הנכות התפקודית המונח "נכות תפקודית" מבטא מוגבלות או הפרעה בתפקוד הנפגע, כאשר הכוונה היא למידת השפעת הנכות הרפואית על תפקודו של הנפגע. דהיינו, מידת הפגיעה בכושר התפקוד של התובעת בתחומי החיים השונים. לטענת התובעת, היא סובלת כיום מהתעייפות ניכרת של יד ימין, שהינה ידה הדומיננטית. כמו כן, היד אינה מתיישרת לחלוטין ולעיתים אף "מתאבנת", דבר המקשה על התובעת בביצוע עבודות. עוד נטען כי התובעת אף התקשתה לעסוק במקצועה כמזכירה (כיום עובדת כאחראית משמרת במסעדה, ראה עדותה בע' 22 ש' 1 - 3 לפרוטוקול) מפאת הכאבים במרפק וכי לאחר מספר שעות עבודה כמזכירה היא נאלצה באופן קבוע להשתמש במשככי כאבים ופעמים רבות אף לסיים את יום העבודה מוקדם מהרגיל. בשל קשייה אלו נאלצה לעזוב את עבודתה וכיום היא מועסקת על ידי אחיה כאחראית משמרת במסעדה שבבעלותו. עוד צויין כי ייתכן והתובעת תידרש לניתוח נוסף להוצאת פלטת המתכת שהושתלה בידה, כאשר בשל כל אלה נטען כי יש להעמיד את שיעור נכותה התפקודית על 20%. מנגד, מפנה ב"כ הנתבעת לקביעת הוועדה הרפואית של המל"ל אשר לא הפעילה את תקנה 15 בעניינה של התובעת ומכאן כי אין לנכות הרפואית כל השפעה על תפקודה של התובעת. עוד מצביע ב"כ הנתבעת על כך כי התובעת חזרה לעבוד במשרה מלאה (כמזכירה ב"פארק הרכב גבי", מקום עבודתה עובר לעבודתה אצל הנתבעת) לאחר 8 חודשי השיקום וכי לא רק שאין ירידה בהכנסותיה, אלא שהתובעת אף העידה כי היא מרוויחה כיום יותר מאשר הרוויחה כאשר עבדה אצל הנתבעת (עמ' 22, ש' 1 - 3). הודגש, כי התובעת לא הביאה עדים לתמיכה בטענותיה בדבר מגבלותיה וקשייה בעבודתה כמזכירה אף שהעידה כי יכלה לעשות כן וזאת ללא כל נימוק. בשל כל אלה נטען כי יש לקבוע שלא נותרה לתובעת נכות תפקודית כלל. מן המפורסמות היא כי נקודת המוצא להערכת הנכות התפקודית היא לעולם הנכות הרפואית. אכן, יהיו שינויים בין אדם אחד לאחר לעניין ההשפעה התפקודית של מגבלה רפואית מסוימת, אך יש להראות כי שוני זה מצדיק הערכה אחרת של הנכות התפקודית. במקרה זה, מדובר במי שמקצועה הוא מזכירה. לפיכך, המגבלות בתנועת המרפק של היד הדומיננטית רלוונטיות לתפקודה במקצועה כמזכירה, המבצעת את מרבית הפעולות (הקלדה, כתיבה וכד') באמצעות יד זו. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נראה כי לא ניתן להתעלם מכך שיש לנכותה של התובעת השלכה תפקודית, באשר נפגעה ידה הדומיננטית של התובעת, מזכירה במקצועה הנדרשת במסגרת עבודתה לשימוש מאומץ ביד. עם זאת, התובעת לא טענה ולא הציגה כל נתונים ו/או ראיות לעניין קשיים במציאת עבודה או לירידה בהיקף המשרה ועוד העידה כי עבדה במשרה מלאה לאחר התאונה וכי לא חלה ירידה בשכרה. במכלול השיקולים אני סבור שאין מקום להעריך את הנכות התפקודית כגבוהה או נמוכה מהנכות הרפואית שקבע המומחה. יפים לעניין זה דבר כב' השופט ת' אור בע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792, 799 - 800 (1995): "המקרים בהם נוהג בית המשפט להשתמש באחוז הנכות הרפואית כמודד להפסד כושר ההשתכרות הינם מקרים בהם הנכות הרפואית משקפת גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד של התובע. בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התפקודית. הדברים נכונים גם למקרה שלפנינו. יחד עם זאת, כפי שיוסבר להלן, בפועל, למרות נכותה מצליחה התובעת בפועל להימנע מאבדן השתכרות. המצב הוא שלמרות "כושר ההשתכרות" ירד, מבחינה פיזית, בפועל תעסוקתית הצליחה התובעת להתגבר על כך. לאור האמור לעיל, אני מעמיד את שיעור נכותה התפקודית הצמיתה של התובעת עקב התאונה על שיעור של 14.5%. אולם, לעניין חישוב הפסד ההשתכרות - ראו להלן. כאב וסבל על פי הנכויות שנקבעו לתובעת על ידי המל"ל שיעור נכותה הרפואית עומד על 14.5% נכות צמיתה. בשים לב למהות הפגיעה ולעובדה כי נגרם לתובעת שבר שחייב ניתוח בו קובע השבר באמצעות ברגים ופלטות וייתכן כי יחייב אף ניתוח נוסף להוצאתם, תקופת השיקום הארוכה, טיפולי פיזיותרפיה, הצורך ללכת עם מתקן למתיחת המרפק והכאבים הנמשכים, אעריך את הפיצוי שיש לפצות את התובעת בגין רכיב זה בסך של 75,000 ₪ כאב וסבל בערכי היום. הפסדי שכר לעבר לטענת ב"כ הנתבעת, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, מאחר והפסדים אלה טעונים הוכחה ואילו התובעת לא הציגה תלושי שכר לגבי התקופה שקדמה לתאונה ולכן לא ניתן לחשב את הפסד השתכרותה הנטען. אכן, התובעת לא הגישה לבית המשפט ראיות בכתב המעידות בבירור על שכרה החודשי עובר לתאונה, אצל הנתבעת או בעבודות קודמות (כגון תלושי שכר, חוזי עבודה, תעודות וכד'), דבר שהיה עליה לעשות על מנת להוכיח פיצוי לעניין ראש נזק זה. כל שנאמר בתחשיב הנזק מטעמה ובסיכומיה לעניין השתכרותה עובר לתאונה הוא כי "נגרמו לתובעת הפסדי שכר מלאים עפ"י שכר חודשי ממוצע בסך 4,415 ₪", מבלי שהפנתה לאסמכתאות כלשהן לביסוס הטענה. יוער כי התובעת צירפה טופס ניכויים שנתי משנת 2006 אך לא עולה ממנו בוודאות מה היה שכרה החודשי ואף לא ניתן לחשבו, משתלוי החישוב בגורמים רבים נוספים שאינם ידועים. עם זאת, התובעת הציגה מסמכים לפיהם נקבעה לה תקופת אי כושר ע"י המל"ל עד ליום 27.03.07, תעודת מחלה עד ליום 25.05.07 וכן את קביעת הוועדה הרפואית של המל"ל מיום 19.04.07 על כך כי לתובעת 100% נכות עד ליום ה- 18.07.07 (סה"כ 8 חודשים בהם התובעת עברה תהליך שיקום ופיזיותרפיה ולא עבדה). בשים לב לכך ומשקבעתי כי נפגע תפקודה של התובעת לאחר התאונה, נראה כי ניתן להתגבר על העמימות הראייתית ולקבל את הנטען על ידי התובעת לעניין שיעור השתכרותה עובר לתאונה, וזאת באמצעות 2 מסמכים שהוגשו על ידי הצדדים: "אישור על תשלום גימלת דמי פגיעה" מהמל"ל (נ/2) ממנו עולה כי עבור 3 חודשים (מה- 28.12.07 עד ה- 27.03.07) שולמו לתובעת דמי פגיעה בסך 9,537 ₪, היינו סך של 3179 לחודש. דמי פגיעה מחושבים כ- 75% מהכנסת המבוטח (ראה סעיף 97(א) לחוק הביטוח הלאומי) ומכאן כי השכר החודשי על בסיסו חושבי דמי הפגיעה קרוב לנטען ע"י התובעת. יוער, כי לטופס תביעתה לתשלום דמי פגיעה מהמל"ל, צירפה התובעת טופס תשלומי עבודה ל- 3 החודשים הקודמים לתאונה (ראה עמ' מס' 6 לטופס התביעה לדמי פגיעה שצורף למוצג נ/2) ומכאן כי בפני המל"ל, בקובעו את שיעור דמי הפגיעה, עמדו נתונים לעניין השתכרותה של התובעת עובר לתאונה. מקור נוסף ממנו ניתן ללמוד על השתכרות התובעת עובר לתאונה הוא עמ' 6 לאותו טופס תביעה לדמי פגיעה, שנחתם על ידי המעביד ובו פורטו תנאי העסקתה של התובעת אצל הנתבעת: צויין כי היקף משרתה של התובעת עמד על 100% משרה, כי התובעת עבדה 6 ימים בשבוע כעובדת חודשית וכי עבור 12 יום שולם לתובעת שכר של 2180 ₪ ברוטו. אף מנתון זה ניתן ללמוד כי אכן השתכרה התובעת עובר לתאונה בשיעור קרוב לנטען על ידה. אם כן, אני קובע כי שכרה בערכי שנת 2007 של התובעת עומד על 4145 ש"ח ₪ כטענתה. כאמור, לתובעת אושרה תקופת אי כושר מלא ממועד התאונה ועד ליום 27.03.07 וכן נכות רפואית זמנית בשיעור 100% עד ליום 18.07.07 בהם עברה התובעת טיפולים ושיקום, סך של כ- 8 חודשים ממועד התאונה ועד שחזרה התובעת לעבוד ביום 01.08.07. התובעת אינה טוענת להפסד השתכרות בפועל מאז יום 15.7.07. היא אישרה בעדותה ובסיכומיה כי הכנסתה בפועל לא נפגעה כל התקופה. לפיכך אני מקבל את החישוב המובא בסיכומי התובעת ומעמיד את הפיצוי בגין אבדן השתכרות בעבר על סך של 39,441 ₪, נכון ליום הגשת סיכומי התביעה ובשערוך להיום 40,226 ₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד כאמור בסיכומי התובעת, זו העידה כי בפועל הכנסתה לא נפגעה. היא שבה לעבודה תחילה כמזכירה ולאחר מכן כאחראית משמרת במסעדה של אחיה. אני מקבל את טענת ב"כ התובעת כי פיצוי בגין אבדן השתכרות בעתיד צריך לשקף סיכון מסוים של אבדן מקום העבודה, את המשקל של נכותה בגובה הכנסה עתידית אחרת, אם תמצא עבודה בשכר נמוך יותר בלבד, וכן הסיכון כי נכותה תמנע ממנה, לפחות לתקופות מסוימות למצוא עבודה. למרות ההסכמה העקרונית אודות טיב הסיכון המדובר כאן וטיב הפיצוי, איני יכול לקבל את החישוב של ב"כ התובעת, המעריך את הפיצוי הראוי כמחצית מהחישוב האריתמטי. אולם, יש מקום בהחלט לפיצוי גלובאלי בגין רכיב זה. הפיצוי הגלובאלי בגין אבדן השתכרות בעתיד יעמוד על 50,000 ₪ בערכי היום. עזרת הזולת בעבר ובעתיד סביר בעיני כי בתקופת השיקום שלאחר התאונה התובעת נזקקה לעזרה כנטען על ידה. עם זאת, איני סבור כי כיום נדרשת לתובעת עזרה אישית לצורך תפקודה וביצוע מטלות היומיום, אף כי ייתכן שתזדקק לעזרה בשכר לצורך עבודות קשות במיוחד לאור נכותה. נזכיר כי מתום תקופת השיקום ועד היום התובעת עובדת במשרה מלאה וכן כי בתה הבגירה של התובעת מתגוררת עמה ותוכל להמשיך לסייע לה, כפי שהיא עושה כיום, במטלות בהן תתקשה (ראה עדותה של בר ביטון בע' 24, ש' 10, 18). מכל מקום, התובעת לא הוכיחה אובייקטיבית הוצאה כלשהי, שהוציאה בעבר או שהיא נדרשת להוציא כיום, לצורך קבלת עזרה. אף אין פירוט מדויק של הפעולות שאין היא מצליחה בהן, למעט המשלוחים מהסופרמרקט (שעלותם לא פורטה) ואמירה כללית אודות קושי וצורך בעזרה. בתה של התובעת אף העידה כי משלב מסוים לא נעזרו בעוזרת בית וכי מטלות הבית מתחלקות בינה לבין אימה. יחד עם זאת, תקופת השיקום המקורית הייתה בהחלט משמעותית. אף הנכות הרפואית, שהיא, כאמור, הנכות התפקודית, היא נכות משמעותית, וביד ימין. לפיכך, יש מקום לפיצוי בגין עזרת בני משפחתה בתקופה שלאחר התאונה, אשר מן הסתם חרגה מעזרה הדדית משפחתית רגילה. כן יש לקחת בחשבון כי לפחות חלק מהצורך של התובעת בעבר בעזרת עוזרת נבע מהנכות. בתה לא תהיה לעולם בבית, לפיכך בהחלט נראה שיהיה בעתיד צורך בהעסקת עזרה בעתיד. זאת, במיוחד עם התקדמות גילה של התובעת לאור פגיעתה האורתופדית. מאידך גיסא יש לקחת בחשבון, כפי שציינה הבת, שחלק מהסיבה להעסקת העזרה היא אחרת - אורך שעות העבודה. משמע שההעסקה, אך כאשר הייתה בעבר וכפי הנראה תהיה בעתיד, אינה נובעת רק מהתאונה. סיכומו של דבר, נראה שיש לפסוק סכום גלובאלי של 75,000 ₪ עזרת הזולת לעבר ועתיד יחד, בערכי היום. הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה בעבר ובעתיד טוענת הנתבעת כי התובעת לא צירפה קבלות ולא הוכיחה כנדרש את הנזק הנטען וכי ממילא כל הוצאות שולמו וישולמו לתובעת ע"י המל"ל משמדובר בתאונת עבודה ועל כן אין לפצותה בגין רכיב זה. אכן, התובעת לא הציגה כל קבלה לעניין ראש נזק זה, אך בשים לב לכך שאין בדרכו של אדם לבקש החזר על כל צעד ושעל ובשים לב לכך שחלק מההוצאות (כגון משככי כאבים) מעורבות בסיבות נוספות והוצאות אחרות, קשה הדבר להוכחה ולקבלת החזר בגינן במל"ל. לפיכך, יש מקם לפיצוי מסוים הן בגין ההוצאות הרפואיות לעבר ולעתיד והן לגבי הנסיעות לטיפולים. מאידך גיסא, אין להסיר מהתובעת את אחריותה לשמור קבלות ולבקש החזרים מהמל"ל. באשר לטענת התובעת להוצאות נסיעה מוגברות בגין נסיעה במוניות, בגין העדר אפשרות לנסוע באוטובוסים, הרי שדין טענה זו להידחות, שכן לא הובאה בפני כל חוות דעת או המלצה, רפואית או אחרת, שהתובעת נזקקת בשל נכותה לנסוע במוניות דווקא (ראו ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 593). עם זאת, ייתכנו מצבים בהם הכאב מתגבר או שקיימת עייפות מיוחדת אשר מביאה לצורך מקרי לנסיעה במונית ולא אוטובוס. מעבר לכך יש להניח כי בשלבים הראשונים, כאשר הכאבים היו אקוטיים, באמת נדרשו הוצאות שכאלה, אשר בפועל לא ניתן לעקוב ולקבל החזר ישיר על כל אחד ואחד. לאור האמור לעיל, על מנת שניתן יהיה להבטיח כי התובעת תוכל לקבל את כל הטיפולים והנסיעות לטיפולים להם תידרש, כמו כן הוצאות ניידות חריגות מדי פעם בפעם, במידה ולא יכוסו ע"י המל"ל, יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 10,000 ש"ח כולל הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות לעבר ועתיד, בערכי היום. ניכויים: אין מחלוקת שמהפיצוי לו זכאית התובעת יש לנכות את התשלומים שקיבלה מהמל"ל. התשלומים אשר שולמו לתובעת ע"י המל"ל הינם כדלקמן: א. גמלת נכות מעבודה לשנים 2007 - 2008 סכום של 39,898 ₪. ב. דמי פגיעה בסכום של 9,537 ₪. סה"כ 49,435 ₪ ובשערוך להיום 60,052 ₪ חישוב מסכם: נוכח כל האמור לעיל, ריכוז סכומי התשלומים והניכויים הוא כדלקמן: הפסד השתכרות בעבר 40,226 ₪ אובדן השתכרות לעתיד 50,000 ₪ נזק לא ממוני (כאב וסבל) 75,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעה עבר ועתיד 10,000 ₪ עזרת הזולת עבר ועתיד 75,000 ₪ סה"כ נזק 250,226 ₪ אשם תורם 10% - 25,023 ₪ ניכוי תגמולי מל"ל - 60,052 ₪ תוצאה לתשלום: 165,151 ₪ סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 165,152 ₪ בתוספת ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תישא הנתבעת בשכר טרחת עו"ד בסך של 33,000 ₪ והוצאות שתוכחנה על פי קבלות, לרבות אגרה, תשלומים למומחי תביעה ולמומחה בית משפט. העתק פסק הדין יישלח לצדדים. זכות ערעור תוך 45 יום. תאונות נפילהתאונות החלקה