מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזרת כסף מזומן שנתפס בחיפוש משטרתי: מבוא והשתלשלות עניינים לפניי בקשה להשבת תפוס בהתאם לסעיפים 34 ו-37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) תשכ"ט - 1969 (להלן: "הפקודה"). התפוסים נתפסו ביום 3.11.10, בחיפוש שנערך על ידי נציגי המשטרה בביתה של המבקשת, במסגרת חקירה כנגד בעלה של המבקשת. יצוין כי כנגד בעלה של המבקשת ואחרים, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח. במסגרת החיפוש נתפסו בין היתר 54,400 ₪ (להלן: "סכום הכסף"). הבקשה הוגשה ביום 5.12.10. בשל שביתת הפרקליטות באותה עת, לא הוגשה תגובה מטעמה. הדיון נקבע ליום 29.12.10, אולם אף למועד הדיון לא התייצב נציג המשיבה בשל שביתת הפרקליטות. לאור האמור, ומשלא היה צפי באותה עת לסיומה של השביתה, נעתרתי לבקשה. עם זאת, בהסכמת ב"כ המבקשת, עיכבתי את ביצוע ההחלטה במספר ימים, עד ליום 2.1.11, על מנת לאפשר למשיבה להגיב בטרם תיכנס ההחלטה לתוקף, והוריתי לב"כ המבקשת לשלוח העתק ההחלטה למשיבה לאלתר. ביום 2.1.11, מועד כניסת ההחלטה לתוקף, הגישה המשיבה בקשה לעיכוב נוסף של ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר לה להגיש תגובה לבקשה. נעתרתי לבקשה וביום 5.1.11 הוגשה תגובת המשיבה. לאחר קבלת התגובה נקבע דיון בבקשה ליום 10.1.11. למועד הדיון התייצב בנוסף לב"כ המבקשת, גם ב"כ הנאשם, בעלה של המבקשת, סמיח בו סאלח אבו סלימאן (להלן:"סמיח"). טענות הצדדים טענתו המקדמית של ב"כ המבקשת הינה כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה. לדבריו, לאחר שבית המשפט נעתר לבקשה ביום 29.12.10 ועיכב את החלטתו, היה על המשיבה להגיש ערר על ההחלטה לבית המשפט המחוזי על פי סעיף 38א (ב) לפקודה. לגופו של עניין טוען ב"כ המבקשת, כי לא התקיימו התנאים הקבועים בחוק לתפיסת סכום הכסף: בכסף לא נעברה ולא עמדו לעבור בו עבירה, הוא לא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, והוא לא ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. לדבריו, טענת המשיבה כי הכסף יכול לשמש לביצוע עבירה אינה יכולה להתקבל שכן תפיסת הכסף לא נועדה למניעת ביצוע עבירות עתידיות ערטילאיות. עוד טוען ב"כ המבקשת כי על פי חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, סכום הכסף הוא של המבקשת ולא של סמיח, והוא מיועד לכלכלת הבית ולשכירת דירה. לדבריו, הכסף נמצא מפוזר בבית, בחלקו בכספת שהייתה בבית, בחלקו בשקית מאחורי הכספת, וסכום כסף נוסף נתפס על גופו של סמיח. בנוסף טען, כי סכומי כסף שנתפסו על ידי שותפיו של סמיח לכתב האישום הושבו להם, וכי תנאי לחילוט הכסף לפי סעיף 39 לפקודה הינו הרשעת הנאשם. כן הוסיף כי כתב האישום תוקן על ידי הוספת הבקשה לחילוט הכסף, רק בעקבות הגשת הבקשה דנן. עוד טען כי הכסף עצמו אינו נגוע באי חוקיות ואינו מסוכן, וכאשר מדובר בחפץ השייך לצד ג' תמים, החזקתו מנוגדת לתכלית הפקודה. ב"כ המבקשת הוסיף וטען כי בניגוד לס' 36(ו) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] התשל"ג-1973 (להלן: "פקודת הסמים המסוכנים"), בו קבוע הסדר מפורט לגבי סעדים זמניים לאחר הגשת כתב האישום, אשר בית המשפט המוסמך לתיתם הוא בית המשפט המחוזי, בנוגע לסכום הכסף נשוא הבקשה, אין הסדר דומה ולפיכך אין סמכות לעשות זאת. לטענת המשיבה, תכלית החזקת סכום הכסף הינה לצורך חילוטו. לדבריה, הראיות בחומר החקירה מלמדות על כך שהכסף הוא של סמיח ולא של המבקשת. כן טוענת המשיבה כי קיים חשד לפיו עמדו לעבור בסכום הכסף עבירה או שהוא ניתן כאמצעי לביצועה של עבירה, ועל כן הכסף נתפס כדין לפי סעיף 32 לפקודה. לדבריה, על פי כתב האישום עבד סמיח בעסק הנותן שירותי מטבע (להלן:"העסק"), אשר במסגרתו ניתנה למתלונן הלוואה במזומן, כאשר סמיח ואחר פעלו בניגוד לחוק על מנת לגבות את החוב. לטענת המשיבה, מכיוון שסכום ההלוואה היה בסך 450,000 ₪ במזומן, הרי שכסף מזומן שימש כאמצעי הכרחי למתן ההלוואה ולעבירת הסחיטה בעקבותיה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי סמיח והאחר הועסקו בעסק בשל היותם חלק מארגון פשיעה ובהיותם מוכרים ככאלה, ניתן היה להבטיח כי הלקוחות השונים יעמדו בחובותיהם כלפי העסק. לפיכך, כך לטענת המשיבה, לולא מעורבותם בעסק של סמיח והאחרים עימו, לא היו בעלי העסק מלווים כספים במסגרת העסק. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה, הכסף שנתפס יכול היה לשמש כאמצעי לביצוע העבירה כאשר המבחן הוא מבחן מרחיב של חשד סביר, זאת במיוחד נוכח העובדה כי בסמוך לכסף נתפסו המחאות הקשורות לעסק. לחילופין טוענת המשיבה, כי סעיף 39 (ב) לפקודה קובע, כי בית משפט רשאי לחלט חפץ אם ניתן מאת בעליו, או המחזיק בו כדין, על דעתו, כאמצעי לביצוע עבירה האחרת ואין זה משנה אם ביצע אותו אדם את העבירה האחרת או לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה. לפיכך, טוענת המשיבה, מאחר שעל פי הראיות, לטענתה, סכום הכסף שנתפס קשור לעסק, הרי שגם אם לא ניתן לקשור אותו ישירות לעבירות בכתב האישום, ניתן לקשור אותו לעבירה אחרת כנדרש בסעיף 39 (ב) לפקודה. אשר לאיזון הראוי בין זכות הקניין של הבעלים של סכום הכסף אל מול האינטרס הציבורי, טוענת המשיבה כי טענותיה של המבקשת בעניין הצורך בכסף הינן בלתי אמינות שכן השתנו פעמים מספר. לדבריו, הכסף אינו שלה או של סמיח, אלא ניתן עבור פעילות בעסק ועל כן לא קיימת זכות קניינית. דיון אשר לטענתו המקדמית של ב"כ המבקשת כי בית המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה, שכן משנתן בית המשפט החלטה בבקשה ועיכב את ביצועה, על פי החוק על המשיבה להגיש ערר לבית המשפט המחוזי. אכן, ייתכן ויש טעם בטענה זו. ואולם, משב"כ המבקשת הסכים ואף הציע לעכב את ביצוע ההחלטה שניתנה בהעדר התייצבות המשיבה בשל שביתת הפרקליטות, כאשר היה ברור כי עיכוב זה נועד לאפשר למשיבה להתייחס לבקשה לגופה בטרם תבוצע ההחלטה, סבורני כי יש מקום לדון בבקשה לגופה, וכך אני עושה. השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה בבקשה זו הינן כדלקמן: האם סכום הכסף נתפס כדין על פי סעיף 32 לפקודה; האם קיימת סמכות לתפיסתו של הכסף על פי סעיף 39 לפקודה; אם התשובה לשאלות אלה חיובית יש לבחון אם קיימת עילה להמשך התפיסה ואם ניתן להשיג את תכלית תפיסת סכום הכסף בדרך של "חלופת תפיסה". האם סכום הכסף נתפס כדין על פי ס' 32 לפקודה ס' 32 לפקודה קובע כדלקמן: רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה עבירה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". על פי הסעיף האמור, בעת תפיסת החפץ, די בקיומו של יסוד סביר להניח כי ישנו קשר כלשהו בין החפץ לבין עבירה שנעברה או עתידה להיעבר, על תנאי ס' 32 לפקודה. ואולם, העובדה שהתפיסה היתה כדין, אין בה די. על בית המשפט לבחון האם קיימת עילה להמשך תפיסה, כפי שנקבע בבש"פ 342/06 לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2006), בעמ' 9: "לאורך השנים הבהירה ההלכה הפסוקה כי לא הרי קיומה של עילה לתפיסת חפץ, בהכרח כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה (בש"פ 6689/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פד"י נד(2) 464, 471). גם אם עשוי להתקיים מקור סמכות לתפיסת חפץ מלכתחילה, אין בכל מקרה עילה מתחייבת להמשך החזקתו בידי הרשות בטרם נסתיימו ההליכים המשפטיים, ועשויה לעלות השאלה האם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרס הציבורי המבקש לשמור על פיקוח המדינה ביחס לחפץ, לבין זכותו של הפרט לממש את זכויותיו לגבי החפץ גם אם מימוש זה עשוי להיות כפוף למיגבלות. וכך הובהר בפסיקה:  "לא ייעלם מעינינו, כי המשך החזקת החפץ שנתפס בידי המשטרה יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים  מעבר לפגיעה שהייתה בעצם התפיסה ומכאן עשויה שתילמד חובה המוטלת על המשטרה ועל בית-המשפט בתשובתו לביקורת על מעשי המשטרה, לבדוק ולמצוא לא אך אם תפיסת הנכס נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת הנכס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש" (רע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3), 312, 323). עוד נקבע בפסיקה, כי לאחר שהוגש כתב אישום, בעת שבית המשפט בוחן האם קיימת עילת תפיסה, לא די בקיומו של חשד סביר לביצוע עבירה, אלא יש להעלות את הרף הנדרש לצורך תפיסת והחזקת החפץ, מרף של יסוד סביר להניח לרף של יסוד סביר להרשעה, בדומה לרף הנדרש למעצר עד תום ההליכים. לעניין זה ראו דברי כב' השופטת ארבל בבש"פ 8353/09 פליקס מגאלניק נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגרים, 2009) (להלן: "עניין מגאלניק"): "באשר לשלב שלאחר הגשת כתב אישום, יש לקבוע לטעמי רף שונה כאשר המטרה הינה חילוט עתידי לאחר הרשעה, וזאת למרות שהדבר אינו מצוין במפורש בפקודה. כאמור, הפקודה כמעט ואינה מתייחסת לשלב זה, ואת החסר בפקודה יש להשלים באמצעות ההלכה הפסוקה. ברי כי לא ניתן להסתפק בשלב בו המשפט כבר החל, בראיות שאין בכוחן להביא להרשעתו של הנאשם, ולפיכך אין בכוחן להביא גם לחילוטו של החפץ (ראו סעיף 39 לפקודה). בשלב זה יש לטעמי  להעלות את רף הראיות הנדרש לצורך תפיסת והחזקת החפץ מרף של יסוד סביר להניח שנעברה עבירה לרף של יסוד סביר להרשעה בעבירה. למעשה רף זה דומה לרף הנדרש במעצר עד תום ההליכים שהינו סיכוי סביר להרשעה. בכך צודק הסנגור המלומד." כן נקבע כי לאחר בחינה אם יש עילה להמשך תפיסת החפץ, יש לבחון בנוסף לכך האם ניתן להשיג את תכלית תפיסת החפץ בדרך של "חלופת תפיסה" (ראו בש"פ 342/06 הנ"ל, עמ' 3423) ולענייננו. על פי חומר החקירה נתפס מרבית סכום הכסף בשקית מאחורי הכספת בחדר השינה של המבקשת וסמיח. בנוסף נתפסו 4,600 ₪ על גופו של סמיח. סכום כסף הינו בגדר "חפץ" כמשמעותו בסעיף 32 לפקודה (ראו רע"פ 5007/00 יצחקי אברהם נ' מדינת ישראל (2000). ואולם, על מנת שניתן יהיה לתפוס אותו כדין, ולהמשיך בתפיסתו כדין, יש צורך להראות כאמור לעיל ראיות לכאורה כי באותו כסף נעברה עבירה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה. כאמור לעיל, לטענת המשיבה, סכום הכסף הוא חפץ אשר יש לגביו חשד כי עומדים לעבור בו עבירה או שניתן כאמצעי לביצועה. לדבריה, מכיוון שעל פי כתב האישום סמיח הועסק בעסק כדי לגבות חוב שניתן בהלוואה במזומן בסכומים גבוהים, הרי שכסף מזומן שימש כאמצעי הכרחי למתן ההלוואה ולעבירת הסחיטה בעקבותיה. לפיכך, לולא מעורבותם בעסק של סמיח והאחרים עימו, לא היו בעלי העסק מלווים כספים במסגרת העסק ובנסיבות אלה, הכסף שנתפס יכול היה לשמש כאמצעי לביצוע העבירה, זאת במיוחד נוכח העובדה כי בסמוך לכסף נתפסו המחאות הקשורות לעסק. ראשית, אציין כי ההמחאות נתפסו במקום אחר מזה שבו נתפס רוב סכום הכסף. כאמור, מרבית הכסף נתפס בשקית מאחורי הכספת, ואילו ההמחאות נתפסו במגירה בחדר ההורים, למעט מספר המחאות שנתפסו על גופו של סמיח. בנוסף, לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש לי, מצאתי כי אכן קיימות ראיות לטענות המשיבה כי שותפו של סמיח, איתו עבד, הועסק על ידי בעלי העסק משום שהוא היה ידוע כמקורב ומזוהה עם משפחת קראג'ה, וכי יש בעובדה זו כדי להטיל אימה על הלווים מהחברה ולהניעם לעמוד בהתחייבויות אלה (ראו הודעת ירון צורני בעמ' 2 ומזכר של פקד אלון כהן מיום 3.11.10). עם זאת, סבורני, כי גם אם יש ממש בכל טענות המשיבה בדבר המעשים המיוחסים לסמיח בכתב האישום, תפקידו בעסק נשוא כתב האישום, השתלשלות העניינים שקדמה לביצוע העבירה והצפויה להתקיים לאחר ביצוע העבירה - הרי שקשה לראות את סכום הכסף ככזה שעומדים לעבור בו עבירה או שניתן כאמצעי לביצועה של עבירה. העובדה כי כסף מזומן ניתן כהלוואה בעסק, וחלקו של סמיח בעסק הינו הטלת אימה ומניע להשבת החובות, כאשר במקרה אחד נשוא כתב האישום הוא ביצע עבירה של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח כדי להשיב את החוב, אינה מהווה תשתית חזקה לכך שבסכום הכסף עומדים לעבור עבירה או שהוא מהווה אמצעי לביצוע עבירה. מעיון בכתב האישום עולה כי מדובר במקרה אחד בלבד בו מיוחס לסמיח כי ביצע עבירות כדי לגבות חוב; הוא אינו מפרט שימוש כלשהו שעשה סמיח בכסף לצורך ביצוע העבירה; לא נטען כי סמיח נוהג לבצע עבירות כדי לגבות את החוב; לא נטען כי בעקבות העבירה קיבל סכומי כסף במזומן, כאשר במקרה המפורט בכתב האישום השיב המתלונן את החוב באמצעות המחאות; ומכתב האישום עולה כי סמיח קיבל משכורת של 7,000 ₪ עבור עבודתו כפקיד גביה ולא קיבל או נהג לקבל כסף מזומן מעבירה כלשהי; כל שמיוחס לסמיח בכתב האישום הוא ביצוע עבירות של סחיטה באיומים וסחיטה בכוח שהרקע להן הוא הלוואה שניתנה בכסף מזומן. עם זאת, מנגד, הימצאו של סכום הכסף במזומן, בשקית מאחורי הכספת בחדר השינה של סמיח והמבקשת, מעוררים חשד. אמנם גרסתם של המבקשת ושל סמיח לאורך כל הדרך היתה כי הכסף הינו של המבקשת, וניתנו הסברים על ידי המבקשת בדבר מקור הכסף ומטרתו, אולם הסברים אלה אינם מניחים את הדעת, מעלים תמיהות, ואינם מתיישבים עם גובה הסכום ומיקומו של הכסף מאחורי הכספת. בנוסף הודה סמיח כי תפקידו היה בין היתר לנסוע לגבות כסף מאנשים. לעניין זה נקבע בפסיקה, כי כאשר קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות, ונמצא כסף מזומן בסכום גדול בבית הנאשם ללא הסבר מניח את הדעת, יש בכך כדי לקיים את היסוד הנדרש להניח כי הכספים ניתנו כשכר בעד ביצוע העבירה. לעניין זה ראו את פסקה 17 לפסק דינה של השופטת ארבל בעניין מגאלניק: "באשר לשאלה השניה, שעניינה בקיום יסוד סביר להניח כי הכספים ניתנו כשכר בעד ביצוע העבירה, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו. בביתו של העורר נמצא סכום כסף גדול שאין אדם מן הישוב נוהג להחזיק בביתו. עובדה זו, כשלצידה העובדה שהעורר אינו עובד ומקבל קצבה מהביטוח הלאומי, ויחד עם ההנחה, שעוד תיבדק, שמתקיימות ראיות לכאורה בעבירות בהן מואשם העורר, כל אלו מבססות קיומו של יסוד סביר להניח שהכספים ניתנו כשכר לביצוע העבירות בהן מואשם העורר. בכך הרימה המדינה את הנטל המוטל על שכמה (ראו בש"פ 6915/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 10.9.09)). אם רוצה העורר לסתור נטל זה עליו להסביר למצער מה מקור הכספים שנמצאו." כן ראו את שנקבע בבש"פ 915/09 פלוני נ' מדינת ישראל (2009) (להלן: "בש"פ פלוני") לעניין זה: "יש מקום איפוא, כי בית המשפט קמא ישוב ויבדוק את הטענה לגבי מקור הכספים, וזאת הגם שכלל הנסיבות מזה והחזקת סכום כזה בבית מזה, מעוררים חשד על פניהם. לאחר ששקלתי את כל האמור, נוכח העובדה שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי סמיח והעובדה שנתפס סכום כסף כזה, במקום המעורר חשד בביתו של סמיח, אשר התקבלו לגביו הסברים מעוררי חשד, סבורני כי ניתן לקבוע כי בעת תפיסת סכום הכסף היה לשוטרים יסוד סביר להניח כי הכסף עמד באחד התנאים הקבועים בס' 32 לפקודה וכי קיימת גם עתה עילה להמשך התפיסה. יחד עם זאת, סבורני כי קיימים קשיים ראייתיים משמעותיים בביסוס הקשר בין סכום הכסף שנתפס מאחורי הכספת לבין סמיח ולבין ביצוע העבירה, כפי שפורט לעיל, ולכך יינתן משקל בעת שאבחן קיומה של חלופת תפיסה בהמשך. עם זאת, בטרם אבחן אפשרות קיומה של חלופת תפיסה, יש לבחון את טענתה החילופית של המשיבה, כי ניתן להחזיק בסכום הכסף על פי ס' 39 (ב) לפקודה. תפיסת סכום הכסף לפי סעיף 39 לפקודה ס' 39 לפקודה קובע כך: "39.(א)על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32, או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם. (ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת;" ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה. " כאמור לעיל, לטענת המשיבה, אם בית המשפט לא ימצא כי התקיימו התנאים הקבועים בס' 32 לפקודה, הרי שניתן לראות את סכום הכסף כחפץ שניתן מאת המחזיק בכסף "בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון". דהיינו, לטענת המשיבה, אף אם בית המשפט לא ימצא קשר ישיר בין העבירה המיוחסת לסמיח בכתב האישום ובין הכסף, הרי שנוכח אופן ביצוע העבירה כפי שנטען על ידה, ניתן לראות את הכסף כחפץ שניתן בעד ביצוע עבירה אחרת, שכן סביר להניח כי מעשים כגון המעשים המפורטים בכתב האישום יקרו פעמים נוספות. ראשית, סעיף זה מתייחס לחילוט חפץ לאחר הרשעת הנאשם בביצוע העבירה ומתייחס לעונש שיוטל עליו. בענייננו, סמיח טרם הורשע בעבירה כלשהי. בנסיבות אלה, נראה כי יש טעם בטענת ב"כ המבקשת כי לא קיימת סמכות להחזקת החפץ על פי סעיף זה עד להרשעתו של סמיח, אם יורשע, שכן על פי הפקודה אין סעד ביניים בדומה להסדר הקבוע בסעיף 36 (ו) לפקודת הסמים המסוכנים. שנית, ומעבר לנדרש, המסקנה אליה הגעתי כי קיימת חולשה בטענה כי עמדו לעבור בסכום הכסף עבירה, או כי הוא שימש כאמצעי לביצועה של עבירה כנדרש על פי ס' 32 לפקודה, מלמדים על כך שקיימת חולשה בביסוס הטענה כי "סכום הכסף ניתן בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת" כנדרש בסעיף 39 (ב) לפקודה. ה"עבירה האחרת" אליה מתייחסת המשיבה בס' 39 (ב), היא למעשה עבירה דומה עתידית לעבירה המיוחסת לסמיח בכתב האישום, ועל כן מדובר באותו מבחן שבחנתי לגבי סעיף 32 (ב) לפקודה. חלופת תפיסה כאמור לעיל, לאחר בחינה אם יש עילה להמשך תפיסת החפץ, יש לבחון בנוסף לכך האם ניתן להשיג את תכלית תפיסת החפץ בדרך של "חלופת תפיסה". בעניין זה, יש לתת משקל לכך שהמבקשת אינה הנאשמת ושלא מיוחסות לה עבירות כלשהן. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט מצא בע"פ 1982/93 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (3) 238, בעמ' 244: "עיון בהוראות הפקודה מעלה, כי הפקודה אינה גורסת פגיעה בזכותו של צד שלישי. אדרבא, מהוראות הסעיפים 39ו- 40נובע, כי על בית המשפט לכבד את זכותו של צד שלישי בחפץ שנמצא לגביו שהוא בר-חילוט; וככלל, משהוכחה זכותו של הצד השלישי, גוברת היא על צו החילוט ובכוחה להביא לביטולו או לצמצומו. גישה זו מתחייבת מאופיו העונשי של צו החילוט. לכך שהחילוט הוא אמצעי עונשי מצויה עדות ברורה בלשון סעיף 39(א) לפקודה (לאמור: "רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל" (ההדגשה שלי - א' מ') ובעיקר: "דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם" (ההדגשה שלי - א' מ'). אופיו העונשי של צו החילוט הוא המחייב להגביל את תחולתו לפגיעה בזכות חפצית של מבצע העבירה, של שותפיו לעבירה המסוימת (ראה סעיף 40רישא), וכן של אחרים אשר היו מעורבים ביודעין בהקדשת חפץ, אם לביצוע העבירה המסוימת ואם לביצועה של עבירה אחרת הקשורה בעבירה המסוימת, בין שמסרו את החפץ כשכר בעד ביצוע העבירה ובין שמסרוהו כדי שישמש כאמצעי לביצועה, בין ש"הנידון" ביצע את העבירה ובין שלא ביצעה ואף אם לא נתכוון לבצעה (סעיף 39(ב))." לאחר ששקלתי את כל האמור, בשל הקשיים הראייתיים המשמעותיים בביסוס הקשר בין סכום הכסף שנתפס מאחורי הכספת לבין סמיח ולבין ביצוע עבירה, אשר פורטו בהרחבה לעיל, אני סבורה כי האיזון הנכון במקרה זה בין תכלית התפיסה, מחד, ומימוש זכות הקניין של המבקשת מנגד, הינו לשחרר את התפוס בתנאים שאינם מכבידים ואשר ישיגו במשולב ובאורח מידתי ומאוזן את תכלית התפיסה. עם זאת, הגעתי למסקנה שונה בנוגע לכסף שנתפס על גופו של סמיח, שכן הטענות שנטענו על ידי המבקשת הן במהלך החקירה והן בבקשה זו, כי מדובר בכסף שלה, אינן נוגעות אליו ואינן רלוונטיות לגביו. אבחנה דומה נעשתה בב"ש (ת"א) 90423/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (2009), פסק דינו של בית המשפט המחוזי נשוא הערר בבש"פ פלוני שלעיל, בו נתפס כסף מזומן ברשותו של הנאשם וכסף מזומן נוסף נתפס בחדר השינה של המבקשת באותו עניין, חמתו של הנאשם אשר מתגוררת עימו בדירה. לעניין הכסף שנתפס על הנאשם באותו מקרה, קבעה כב' השופטת שבח כי משקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות על ידי הנאשם שאף נעצר עד תום ההליכים, הרי שיש סמכות לתפיסתו לצורך חילוט. באשר למבקשת, לעומת זאת, קבעה השופטת שבח כי מכיוון שאינה קשורה כלל למעשי העבירה הנזכרים בכתבהאישום, לא קיימת כל ראיה נגדה ואף אין כל טענה נגדה, איזון האינטרסים מטה את הכף לכיוון השבת הכספים שלה. לאור כל האמור, אני קובעת כי 44,000 ₪ מתוך סכום הכסף נשוא הבקשה ישוחררו ויימסרו לידי המבקשת בהתקיים התנאים הבאים: המבקשת תחתום על התחייבות עצמית בסך 45,000 ₪. תחתם ערבות צד ג' על ידי שני ערבים, כל אחד על סך 30,000 ₪.משטרהחיפוש משטרתיהחזרת כספים