ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין, פנה האח לחוקרי ביטוח לאומי וסיפר כי הפגיעה לא אירעה תוך כדי ועקב עבודת המערער אלא במהלך קטטה שלא קשורה לעבודה. בעקבות מידע זו, נבדקה התביעה מחדש ובמסגרתה נחקר המערער ביום 14.11.11 על ידי חוקרי ביטוח לאומי. בסופו של יום, חזר בו ביטוח לאומי מההכרה בפגיעה מהעבודה. בהתאם לכך דרש ביטוח לאומי מהמערער, במכתב מיום 21.11.11, את השבת הגמלאות ששולמו לו. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזר כספים שהתקבלו מביטוח לאומי: השופט אילן איטח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (השופטת יעל אנגלברג שהם ונציגי הציבור מר חיים בר ומר שמעון לוי; ב"ל 25446-01-12) מיום 9.5.12, בו נדחתה תביעת המערער להכיר בפגיעה אשר אירעה לו ביום 22.5.08 כב"פגיעה עבודה", כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה- 1995 (להלן - החוק). ואלה עובדות המסגרת הנוגעות לעניין, כעולה מפסק דינו של בית הדין האזורי: א. המערער, יליד 1955, היה בתקופה הרלוונטית עצמאי בעל עסק בתחום הצנרת. עם המערער עבד בעסק גם אחיו (להלן - האח). ביום 22.5.08, ביצע המערער יחד עם האח עבודות של התקנת צנרת בבסיס בנגב (להלן - הבסיס). ] ב. לטענת המערער, ביום 22.5.08, בשעה 11:45 לערך, בעת ביצוע עבודתו בבסיס הוא נפל מסולם שעליו עמד ונחבל בעיקר בפלג גופו הימני (להלן - הנפילה). לטענתו, לאירוע הנפילה לא היו עדים. עוד טען המערער כי האח לא ידע בזמן אמת על הנפילה וכי סיפר עליה למר רפאל נסיך, אשר שימש באותה עת כמפקח על עבודות הבנייה בבסיס מטעם משרד הביטחון (להלן - מר נסיך). ג. אין חולק כי ביום 22.5.08, בסמוך לשעה 11:45, החלו השניים לאסוף מאתר השייך לבסיס "קרשים". במהלך איסוף הקרשים פרצה קטטה בין האח לבין שומר בבסיס. המערער ניסה להפריד בין הניצים והותקף על ידי חבר של השומר. הקטטה נמשכה כעשר דקות ובמהלכה נחבלו המערער והאח. המערער והאח הגישו למשטרת אופקים תלונה בעניין הקטטה. במסגרת בירור התלונה נחקרו השניים. מעדות המערער במשטרה עולה כי לטענתו אחד מחבריו של השומר היכה אותו באמצעות קרש בצלעות צד ימין, לאחר מכן הוא הופל ארצה ונחבל בפניו. בהודעה במשטרה המערער לא הזכיר את דבר הנפילה או כי נחבל בנפילה. ד. לטענת המערער, לאחר שמסר הודעה במשטרה שב לביתו, ומשלא חש בטוב סיפר לאשתו רק על אירוע הנפילה. המערער העיד כי בין אשתו לבין האח שוררת מערכת יחסים קשה ועל כן הסתיר ממנה כי האח עובד עימו ומועסק על ידו. לכן לא סיפר לה על הקטטה. ה. למחרת היום, משהחריפו כאביו, פנה המערער עם אשתו לבית החולים, שם נתגלתה בין היתר חבלה בצלעות. בבית החולים לא הזכיר המערער את עניין הקטטה, וסיפר כי כאביו נגרמו כתוצאה מהנפילה. ו. המערער פנה למוסד לביטוח לאומי (להלן - המוסד) בתביעה להכיר בנפילה כב"תאונת עבודה". ביום 21.7.08 הוכרה תביעתו של המערער כתאונת עבודה, ונקבעה למערער נכות זמנית ובהמשך נכות צמיתה. ז. בין לבין, התגלעו בין המערער לבין האח מחלוקות שהובילו להגשת תביעות הדדיות לבית הדין האזורי לעבודה. ביום 23.10.11 פסק בית הדין, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, כי האח ישלם למערער סך של 4,000 ₪. ח. ימים ספורים לאחר מתן פסק הדין, פנה האח לחוקרי המוסד וסיפר כי הפגיעה לא אירעה תוך כדי ועקב עבודת המערער אלא במהלך קטטה שלא קשורה לעבודה. בעקבות מידע זו, נבדקה התביעה מחדש ובמסגרתה נחקר המערער ביום 14.11.11 על ידי חוקרי המוסד. בסופו של יום, חזר בו המוסד מההכרה בפגיעה מהעבודה. בהתאם לכך דרש המוסד מהמערער, במכתב מיום 21.11.11, את השבת הגמלאות ששולמו לו. ט. בעקבות פניית המערער למוסד בבקשה לבחון בשנית את עמדתו, התקיימה פגישה בנוכחות מנהל סניף המוסד בבאר שבע, מר סעדון (להלן - מנהל הסניף), ובין היתר - המערער ובא כוחו באותה העת - עו"ד לירון קמפי. לאחר הפגישה ולאחר שטענות המערער בכתב וכלל החומר נבחנו בשנית, הודיע המוסד, במכתב מיום 6.12.11, כי הוא עומד על דחיית התביעה לדמי פגיעה ולנכות מעבודה. כנגד החלטת המוסד לחזור בו מההכרה בתאונת העבודה הגיש המערער לבית הדין האזורי תובענה ובה ביקש להכיר בנפילה כב"תאונת עבודה". המערער טען, בין היתר, כי הפגיעות שמהן הוא סובל מקורן בנפילה. המערער אישר כי אומנם היה מעורב בקטטה, אך ציין שלא נגרמה לו בעטייה פגיעה רצינית כלשהי. בתמיכה לגרסתו, הסתמך המערער על הרישום הרפואי שנערך למחרת הנפילה הנטענת וכן על עדותו של מר נסיך. לחלופין טען המערער כי יש לראות בקטטה אשר אירעה במקום העבודה ובשעות העבודה כ"פגיעה בעבודה". המוסד טען כי המערער לא הוכיח את עצם קיומו של אירוע הנפילה וטען כי פגיעות המערער מקורן אך ורק בקטטה. להשלמת התמונה יצוין כי ביחד עם התובענה הוגשה בקשה לחייב את המוסד להמשיך ולשלם למערער את קצבת הנכות. משהמוסד לא מסר תגובתו לבקשה ולא התייצב לדיון שנקבע ליום 19.1.12 נענה בית הדין לבקשה וחייב את המוסד להמשיך ולשלם למערער את קצבת הנכות כפי ששולמה עד לחודש 10/11, וזאת עד להכרעה בתביעה העיקרית. מאוחר יותר ביקש המוסד לבטל את הסעד הזמני. סיכומי הצדדים בבקשת המוסד נשמעו בדיון מיום 27.3.12, בעיצומם של ההוכחות בתיק העיקרי. ביום 3.4.12 הגיעו הצדדים להסכמה כי הסעד הזמני יוותר על כנו. פסק דינו של בית הדין האזורי לאחר ששמע את העדויות ועיין במסמכים הרפואיים הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המערער להוכיח שאירוע הנפילה אכן התרחש, וזאת מהנימוקים והממצאים הבאים: א. קשה לקבל את טענת המערער לפיה, בזמן אמת, האח לא ידע ולא שמע דבר אודות הנפילה. האח עבד סמוך למקום בו עבד המערער וקשה שלא לשמוע נפילה כה רצינית מגובה של כשני מטרים, ביום בו כמעט לא היו אנשים בסביבה. ב. קשה לקבל אף את טענת המערער לפיה לא מצא לנכון לספר לאחיו על דבר הנפילה ועל הכאבים כתוצאה מכך, זאת במיוחד בנסיבות בהם השניים עבדו באופן צמוד ויומיומי. ג. נתגלעו סתירות בין גרסאות המערער לבין גרסאות העד מטעם המערער, מר נסיך, והאח; טענת המערער כי מר נסיך, ששהה ברכב בצדה הרחוק של סככת הטיפולים בה אירעה הנפילה וראה שהוא סובל מכאבים - אינה עולה בקנה אחד עם טענתו כי האח, שהיה קרוב אליו הרבה יותר, לא הבחין בדבר; לאור עדות המערער לפיה לאחר שנפל, קם והתאושש אט-אט תוך שהוא נשען על הקיר - היה האח אמור להבחין במערער ולראות כי אירע דבר מה, דבר שלא עולה מעדות אף אחד מהאחים. ד. בית הדין העדיף את גרסת האח על פני גרסת המערער: טענת המערער לפיה לא סיפר לאח על דבר הנפילה מאחר שבאותו השלב לאחר הנפילה לא חש בכאבים אינה מתיישבת עם טענתו לפיה הפסיק לעבוד בסמוך לנפילה בשל כך שלא חש בטוב; מנגד העיד האח כי באותו היום המקדחה לא עבדה, הכבל המאריך לא עבד ולא ניתן היה לעבוד, ועל כן החליטו האחים על הפסקת העבודה מוקדם מהמתוכנן; גם אם נכונה טענת המערער כי הפסיק לעבוד משום שחש ברע וכי לא סיפר לאח על נפילתו, הרי שהמערער לא נתן הסבר לשאלה מה אמר לאחיו כנימוק להפסקת העבודה. ה. בית הדין לא נתן כל משקל למכתבו של מר נסיך מיום 22.12.11, וקבע שכל האמור במכתב מקורו בדברים שנאמרו על ידי המערער עצמו. בית הדין התייחס לסתירות שנמצאו בין גרסת המערער לבין גרסת מר נסיך: בעוד שהמערער טען כי נשען על הקיר כשגבו אל הקיר ופניו אל החזית, מר נסיך העיד כי המערער נשען על ידיו כשפניו אל הקיר; בניגוד לטענת המערער שראה את מר נסיך ברכב וצעד לכיוונו, מר נסיך העיד שיצא מהרכב וצעד לכיוונו של המערער; מר נסיך העיד כי הציע למערער עזרה, אולם המערער עצמו העיד כי לא הוצעה לו כל עזרה. בית הדין קבע כי אומנם לכשעצמן לא מדובר בסתירות מהותיות. עם זאת, על רקע מכלול הדברים, בהם לא נמצאו עדים לאירוע הנפילה הנטען, וכל הראיות המובאות נוגעות למצב המערער לאחר האירוע, הגיע בית הדין למסקנה כי גם לסתירות אלה יש ליתן משקל. ו. בית הדין היה ער להלכה הפסוקה לפיה לרישומים הרפואיים חשיבות רבה והם יכולים להעיד על אירוע שהתרחש, גם אם לא היו עדים לאירוע. אולם, בית הדין פסק כי בהנתן העובדה שבהודעות המערער למשטרה לא נזכר כלל כי חלק מהחבלות מקורן בנפילה מהסולם, בהעדר כל ראייה לעצם הנפילה, ולאור הסתירות והתמיהות, יש לקבוע כי המערער לא הוכיח קיומו של אירוע הנפילה. בית הדין דחה גם טענתו החלופית של המערער לפיה יש להכיר בחבלתו בעקבות הקטטה כ"תאונת עבודה". בקשר לכך נקבע כי גרסת המערער לפיה נזקק לקרשים לצורך עבודתו לא הופיעה בהודעתו במשטרה ועלתה לראשונה במסגרת חקירתו בבית הדין; טענת המערער אינה מתיישבת עם הצהרותיו האחרות מהן עולה כי הקטטה לא ארעה כלל "תוך כדי ועקב העבודה", אלא שהיה זה רק לאחר שהמערער והאח סיימו את יום עבודתם, ובדרכם לבית יצאו מחוץ לבסיס והחלו לאסוף קרשים למדורות ל"ג בעומר. הטענות בערעור בערעורו טוען המערער טענה מקדמית הנוגעת למותב בית הדין. לטענתו שגה בית הדין משנתן את פסק הדין בהשתתפות נציגי הציבור, בעוד שבדיוני ההוכחות נציגי הציבור לא נכחו, מלבד בדיון האחרון. לגופו של ענין טוען המערער כי ממכלול הראיות עולה שהונחה התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת אירוע הנפילה. לטענתו, שגה בית הדין בקביעות העובדתיות ובמסקנות שנגזרו מהן כמובא להלן: א. טעה בית הדין בכך שהסתמך בפסיקתו על עדות האח, למרות שנקבע כי התנהגותו מצביעה על חוסר תום לב במתן העדות ומניעיו נובעים מרצון נקם במערער וכי בין האחים קיימת מערכת סבוכה שנים רבות עוד לפני האירוע; בית הדין התעלם מסתירות רבות שהתגלו בעדותו של האח. ב. בית הדין ביסס את מסקנותיו באופן ניכר על קביעות מעין "רפואיות" בדבר סבירות התנהגות אדם אחרי נפילה מגובה, וזאת מבלי למנות מומחה רפואי שיבחן את פציעתו של המערער ויקבע מאיזה אירוע נפגע ואת ההסתברות להתרחשות; בית הדין התעלם מתוצאות בדיקת מיפוי העצמות מיום 26.5.08 וכן מחוות דעת מומחים מטעם המערער, לרבות חוות דעתו של ד"ר גורן צבי, לפיה הממצאים הרפואיים מצביעים על נפילה מגובה, ללא קשר לקטטה; ג. בית הדין שגה בכך שהתעלם מעדותו המהימנה של מר נסיך אשר לא נסתרה בחקירה נגדית ולא ניתן לה המשקל הראוי; בית הדין לא נתן משקל למסמך אשר נחתם על ידי מר נסיך, ללא כל נימוק; ד. בית הדין התעלם מהעובדה שהמערער נחקר תחת לחץ של שני חוקרים, תוך שהיה בהשפעת כדורים מטשטשים, הגורמים לו לבלבול והפרעות זיכרון; בחקירתם הנגדית של שני חוקרים התגלו סתירות מהותיות רבות; ה. המוסד לא נתן למערער לממש את זכות השימוע טרם מתן ההחלטה אשר הכריעה את גורלו; בית הדין התעלם מהעובדה כי מנהל הסניף טען שהסתמך על תוצאות חקירת החוקרים על אף שהחוקרים הודו ש"לא ערכו את דו"ח החקירה" וכי בעדותיהם התגלו סתירות רבות; ו. גם אם צדק בית הדין עת דחה את הטענה כי פציעת המערער נגרמה מהנפילה, הרי שהפציעה הינה תאונת עבודה, שכן היא נגרמה במהלך קטטה בשטח מקום העבודה. כן נטען כי הפגיעה אירעה תוך כדי ובזמן עבודה, בבסיס, עת המערער מנע נזק כתוצאה מגניבת הקרשים, ובעיקר כדי למנוע סכנה לגוף של המעורבים בקטטה, כאמור בסעיף 80(2) לחוק הביטוח הלאומי. זאת כעולה מדו"ח החקירה של המשטרה ועדותם של המערער והאח. ז. אין ספק שבקטטה קיבל המערער מכות מקרש שהיה כלי עבודה המוחזק במקום העבודה ועל כן הפגיעה היא תאונת עבודה בהתאם לסעיף 80(3) לחוק, בהיותה "...פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה ונגרמה בידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר, הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצרכי העבודה, או הנמצאים שם דרך קבע אף שלא לצרכי העבודה, והנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה...". מנגד טוען המוסד לביטוח לאומי כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו. לטענת המוסד הערעור מופנה כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בשאלת מהימנות העדים שהופיעו בפניו, וכנגד התרשמותו הבלתי אמצעית מן העדויות. לגופו של עניין נטען, כי אין ממש בטענות המערער כי פסק הדין מושתת על עדות שקרית של האח אשר פעל מיצר של נקמנות. גרסת המערער לפיה עקב נפילתו מהסולם סיימו את יום העבודה מוקדם אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שלא סיפר לאח כי נפל מהסולם, שהרי ברור כי בנסיבות אלה היה שואל האח מדוע אין הם ממשיכים לעבוד כמדי יום. בכך אין אלא ללמד כי לא עקב נפילה קוצר יום העבודה אלא מסיבות אחרות. כן נטען כי תמוה כיצד אדם שנפל לטענתו מסולם בגובה שני מטר, עד כדי כך שנקבעו לו אחוזי נכות גבוהים, מסוגל היה מיד לאחר נפילתו לאסוף עצים ואף לקחת חלק בקטטה. בנוסף ולחילופין טוען המוסד כי המערער לא הרים את הנטל לשכנע שהפגיעות הנטענות אירעו עקב העבודה. זאת מאחר שהפגיעות אירעו במהלך קטטה שמקורה בסכסוך אישי וללא קשר לעבודה. באשר לטענות החלופיות של המערער, טוען המוסד כי אין להכיר במצב בו, אדם אשר יצר את הסיכון בו נתקל, כעונה על הוראות סעיף 80 לחוק. לטענתו, לא לצורך העבודה שהה המערער במקום בו שהה, אלא רצונו של המערער לסייע לאח באיסוף קרשים, והתנהגותו הם שגרמו לפגיעותיו. באשר לטענה המקדמית טוען המוסד כי היה על המערער להעלות טענה זו עוד בשלב הדיונים בהם נכחו נציגי הציבור ולא להמתין עד למתן פסק הדין. בדיון מיום 1.3.11 נתנו הצדדים הסכמתם כי ההליך יידון בפני דן יחיד, ומשכך העובדה כי נציגי הציבור הוחתמו בסופו של יום על פסק הדין לא פגעה בזכותם, שהרי ויתרו מלכתחילה על נוכחותם. מדובר בעניין טכני שאינו משנה דבר לעניין התוצאה בעוד שהסיכון הכרוך בשמיעת ההליך מחדש בשים לב כי מדובר בהליך ארוך הכולל חקירות רבות של עדים שונים וכי יש חשש כי עדים אלה כבר הונחו כיצד להעיד, עלול להוביל לבזבוז זמן שיפוטי. כן צוין כי נציגי הציבור השתתפו בדיון בו נטענו הסיכומים בעל פה וחזקה עליהם כי עיינו במכלול הראיות בתיק עובר למתן פסק הדין. דיון והכרעה לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי אין להתערב בהחלטת בית הדין האזורי לדחות את תביעת המערער, ודין הערעור להידחות מטעמיו של בית הדין האזורי. להלן נתייחס למספר עניינים שעלו בערעור, ונפתח בטענה המקדמית הנוגעת למותב בית הדין. פגם במותב - האמנם? בהרכבי בתי הדין לעבודה משולבים נציגי ציבור. סעיף 18 (א) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, קובע כלל לפיו, למעט בהליך פלילי או בהליכים מסויימים: "בית דין אזורי ידון בשלושה, שהם השופט - והוא יהיה אב בית הדין - ושני נציגי ציבור, האחד מנציגי העובדים והאחר מנציגי מעבידים". החריג לכלל זה מצוי בסעיף 18 (ב) לחוק בית הדין לעבודה אשר קובע: "על אף האמור בסעיף קטן (א) יכול שהשופט יהיה דן יחיד, אם שופט של בית דין אזורי החליט כך בהחלטה מנומקת, על פי בקשת אחד הצדדים. הוראה זו לא תחול בתובענה לפי סעיף 24 (א) (2)". מלשון החוק עולה כי הדיון בפני בית הדין האזורי ייעשה ככלל במותב תלתא. זאת, אלא אם שופט בית הדין האזורי החליט אחרת, בהחלטה מנומקת ועל פי בקשת אחד הצדדים. אפשרות נוספת כי דיון יתקיים שלא בפני מותב תלתא תתכן נוכח הוראת סעיף 22 לחוק בית הדין לעבודה אשר קובע כי: "נציג ציבור שהוזמן ולא בא, רשאי בית הדין, מנימוקים שיירשמו, לקיים את הדיון ללא השתתפותו, והוא רשאי, בשים לב לשלב שבו מצוי הדיון, להורות על הפסקת השתתפותו של אותו נציג ציבור באותו הליך ולקבוע כי יש להמשיך את ההליך עם נציג ציבור אחר.". לדיון קדם המשפט מיום 1.3.12 לא הוזמנו נציגי ציבור. בפתח הפרוטוקול הודיעו הצדדים כי "משמתברר שלא הוזמנו נציגי ציבור, אין לנו התנגדות שהתיק יידון בפני דן יחיד". אלא שבית הדין לא החליט, לפי סעיף 18 (ב) לחוק בית הדין לעבודה, כי התובענה תתברר בפני דן יחיד. נהפוך הוא: בתום הדיון הורה בית הדין כי "המזכירות תזמן מותב לדיון". ישיבת ההוכחות הראשונה מיום 25.3.12 התקיימה שלא בנוכחות נציגי הציבור, זאת על אף ששמותיהם מופיעים בכותרת הפרוטוקול. מכאן למדים כי נציגי הציבור שהוזמנו לאותו יום לא התייצבו. ישיבת ההוכחות השניה, במסגרתה נחקר עד ההגנה האחרון - האח, התקיימה ביום 3.5.12 ואליה התייצבו נציגי הציבור. בגמר אותה ישיבה סיכמו הצדדים את טענותיהם. לשלמות התמונה אציין כי ביום 27.3.12 התקיים דיון שלפי כותרת הפרוטוקול התקיים בפני "דן יחיד". הסיבה לכותרת זו לא מתבררת מתוך הפרוטוקול, שכן וכפי שצוין לעיל לא ניתנה החלטה על קיום הדיון בדן יחיד. יתרה מזאת, לאור תקנה 42 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, חלף עבר השלב בו ניתן היה לקבל החלטה שכזו. כך או כך, הדיון מיום 27.3.12 לא היה דיון במסגרת התיק העיקרי, אלא במסגרת דיון בבקשת המוסד לביטול הסעד הזמני שניתן. לפיכך, לכל היותר - אם נפל פגם, הוא נפל בהרכב שדן בסעד הזמני ולא בהרכב שדן בתיק העיקרי. מששני נציגי הציבור לא התייצבו לדיון הראשון היה רשאי בית הדין להחליט כי הדיון יתקיים בהעדרם, ומשאלה התייצבו לדיון ההוכחות השני - הרי שהיה על בית הדין להמשיך את הדיון עימם, ובכלל זה לשתפם במתן פסק הדין. לאור האמור, לא נפל כל פגם בהרכב בית הדין שנתן את פסק הדין. המותב שנתן את פסק הדין היה המותב שהיה מוסמך לעשות כן. אנו ערים לכך שבית הדין האזורי לא כלל בגוף פרוטוקול הדיון מיום 25.3.12 החלטה על קיום הדיון בהעדר נציגי הציבור שהוזמנו. אכן נדרש ומן הראוי שהחלטה כזו תינתן בתחילת הדיון, אולם בנסיבות המקרה הנדון אין בכך כדי להצדיק הצהרה על בטלות או ביטול פסק הדין. לעניננו ניתן להקיש מהנפסק בפרשת פלדי. שם נדון מקרה בו מבוטח ביקש לבטל פסק דין שניתן בדן יחיד לאחר שההחלטה על ניהול ההליך בדן יחיד התקבלה לבקשת המוסד, ללא שמיעת המבוטח, ללא הנמקה ומבלי שניתן לזהות את החותם על ההחלטה. נקבע כי הפגמים עליהם הצביע המבוטח עולים כדי אי תקינות, אך אין בהם כדי להצדיק את בטלות פסק הדין משהמבוטח ובא כוחו לא העלו במהלך ההליך כל טענה כנגד אופן ניהול ההליך. נפסק כי: "יש להבחין בין חוסר סמכות מהותית, כאשר אין לערכאת השיפוט, שלפניה מובא עניין לדיון, כל סמכות על פי החוק לטפל ולדון בו, לבין מקרה, שבו יש לערכאה השיפוטית סמכות התלויה בהסכמה או בהחלטה כלשהי. העדר סמכות מהסוג השני, להבדיל מחוסר סמכות מהותית, ניתן לריפוי, למשל, על ידי ויתור מצד בעל הדין (ע"א 84/81 (בר"ע 25/81) [11], בעמ' 260). ומכאן נרפאה ההחלטה הפגומה על ידי התנהגות העותר ובא כוחו, כאמור.". לפיכך, אף אם המצב היה כי התקיים דיון במותב תלתא למרות החלטה מקורית על דן יחיד, לא היה בכך כדי להוביל לבטלות פסק הדין, זאת בהעדר כל טענה של המערער או בא כוחו בענין זה - לא בדיון ולא בסמוך אליו. אך לאחרונה נדון בבית המשפט העליון, בפרשת איבגי, מקרה בו בית הדין הרבני פסק, בהסכמת הצדדים, כבורר - זאת חרף ההלכה בענין סימה אמיר ולפיה בית דין רבני נעדר סמכות לעשות כן. אחד הצדדים ביקש לקבוע כי פסק הדין בטל, ובקשתו נדחתה. בין היתר, שב בית המשפט העליון ושנה, מפי השופט דנציגר, כי: 21. ... סבורני כי גישת המחוקק בחוק הבוררות, לפיה חוסר סמכות אינה מובילה אוטומטית לבטלות של פסק בוררות שניתן לגופו של עניין, עולה בקנה אחד עם המגמה שהשתרשה בפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לטענות חוסר סמכות עניינית שנטענות בדיעבד בבתי המשפט, אשר תחילתה בפסק הדין בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1998) בע"מ נ' חמדן, פ"ד נ (5) 820, 829 (1997) (להלן: עניין דור אנרגיה). בעניין דור אנרגיה - שניתן כעשרים שנים לאחר שניתן פסק הדין בעניין מרציאנו - נקבע כי ככל שהתקיים דיון מלא וענייני בערכאה הדיונית שבמהלכו ניתנה לשני הצדדים הזדמנות מלאה להשמיע טענותיהם, וכאשר הדיון הסתיים בפסק דין לגופו של עניין, לא תתקבל בדרך כלל טענת חוסר סמכות עניינית שנטענת לראשונה בערכאת הערעור. בית משפט זה חזר על קביעה זו במספר הזדמנויות נוספות והדגיש כי מעבר לשיקולים מעשיים של יעילות דיונית מבוססת קביעה זו על עקרונות של מניעות, תום לב דיוני ומניעת שימוש לרעה בהליכי משפט...במילים אחרות, גם כאשר עסקינן במערכת בתי המשפט הרגילים לא תתקבל, בדרך כלל, טענת חוסר סמכות עניינית שנטענת לאחר שהסתיים הליך משפטי ענייני ומלא בערכאה הדיונית, ובוודאי שאין לומר שפסק דין שניתן בחוסר סמכות עניינית דינו בטלוּת קטגורית. 22. זאת ואף זאת. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי עקרונות של מניעות, השתק וחוסר תום לב ישמשו בנסיבות מסוימות כסייג לטענת חוסר סמכות, כאשר זו לא נטענה "בזמן אמת" אלא רק בדיעבד במסגרת בקשת ביטול פסק בוררות. בעל דין שמוצא עצמו במסגרת בוררות לפני בורר שלשיטתו אינו בעל סמכות להכריע או חורג מסמכותו צריך להתריע ולעמוד על טענת חוסר הסמכות מוקדם ככל הניתן, ולא לשמור אותה באמתחתו לשימוש אופורטוניסטי בעתיד ככל שההליך יסתיים באופן שאינו מיטיב עימו. בעל דין ששותק ואינו מוחה ואף משתף פעולה ומתדיין לפני הבורר יוצר מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר, והצד השני מסתמך על מצג זה ומשנה מצבו לרעה. לפיכך, טענת חוסר סמכות שנטענת לאחר שהליך הבוררות התנהל במלואו והסתיים בפסק בוררות שניתן לגופו של עניין לא תתקבל, ככלל, אף אם אכן הייתה חריגה מסמכות..." דברים שנאמרו שם בסוגיה זו כוחם יפה לענייננו. לאור האמור לא מצאנו כי יש עילה לביטול פסק הדין מחמת פגם בהרכבו. נפילה - האמנם? קיומה או אי קיומה של התאונה הוא עניין שבעובדה וזו נקבעת על פי התרשמות הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. להתרשמות זו יש משקל נכבד, ועל כן ערכאת הערעור איננה ממהרת להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. על אף נסיבות המקרה המצערות, לא מצאנו מקום לחרוג מאותו הכלל. בית הדין האזורי היה ער לכך שפנייתו של האח למוסד נעשתה ממניעי נקם, כפי שהוא אישר אף בעדותו. צדק בית הדין כי אין בכך כדי ללמד כי גרסתו אינה אמת. יחד עם זאת, ברי כי גרסתו "חשודה" והיא צריכה להבחן בזהירות. כך עשה בית הדין האזורי כאשר בחן את מכלול הראיות. לאחר שבית הדין בחן את הראיות והעדויות הוא הגיע למסקנה שהמערער לא הרים את הנטל להוכיח את הנפילה: בית הדין התקשה לקבל את טענת המערער לפיה הוא עצמו לא סיפר לאח על דבר הנפילה, במיוחד לאור העובדה ששניהם עבדו באופן צמוד ויומיומי. עוד נקבע כי קשה לקבל את הטענה שהאח לא שמע נפילה אשר גרמה למערער פגיעות קשות, ביום בו היה הבסיס בהקמה כך שכמעט לא נמצאו בו אנשים; בית הדין עמד על שורה של קשיים בגרסת המערער: לפי עדות המערער מר נסיך אשר היה ברכב ראה שהוא סובל מכאבים, בעוד האח, שהיה קרוב למערער הרבה יותר, העיד שלא הבחין בדבר; גם טענת המערער לפיה לא סיפר לאח על דבר הנפילה מכיוון שלא חש כאבים, אינה מתיישבת עם טענתו האחרת של המערער כי הפסיק לעבוד בסמוך לאחר הנפילה בשל כך שלא חש בטוב. שאלת בית הדין, מה סיפר המערער לאח כנימוק להפסקת העבודה, שעה שהפסיק לעבוד בשל כך שחש ברע, לא קיבלה כל מענה. יתרה מזה, המערער לא הזכיר בחקירתו במשטרה, שנגבתה בזמן אמת, את דבר הנפילה ולא טען כי חלק מהחבלות מקורן בנפילה מהסולם ואף לא נתן כל הסבר לסתירה זו. העדרה של התייחסות לנפילה בולט שעה שבמהלך החקירה נשאל המערער על הפגיעות הגופניות, הוא מצביע על איברים שלטענתו נפגעו הן בנפילה והן בקטטה ("צלע צד ימין") ולא אומר דבר על כך שאך דקות קודם לכן הוא נפגע בשל נפילה. על רקע כל אלה מצא בית הדין להעדיף את גרסתו של האח על פני גרסת המערער. יש לדחות טענת המערער לפיה בית הדין לא נימק מדוע הוא אינו נותן משקל למכתב מר נסיך מיום 22.12.11, בו אישר כי המערער נפגע מנפילה מסולם בבסיס. בית הדין האזורי נימק עמדתו בכך שכל האמור במכתב מקורו בדברים שנאמרו למר נסיך על ידי המערער עצמו. זאת ועוד: בית הדין בדק ומצא כי ישנן סתירות שונות בין גרסת המערער לבין גרסת מר נסיך ולכן אין בה כדי לסייע לגרסתו של המערער. לא שוכנענו כי יש מקום להתערב במסקנת בית הדין האזורי בענין זה. גם במסקנת בית הדין בכל הנוגע לרישומים הרפואיים לא מצאנו כי יש עילה להתערב. בית הדין מצא כי המערער - כך לפי עדותו - נמנע מלספר לרעייתו על הקטטה על מנת שזו לא תגלה כי האח עימו היא מסוכסכת עובד עם המערער. מכאן, שוכנע בית הדין כי משפנה המערער לבית החולים ביחד עם אשתו לא יכול הוא לקשור עצמו לקטטה ולכן עלה ענין הנפילה. מסקנה זו על רקע יתר הנסיבות אפשרית היא ואין לנו עילה להתערב בה. מעבר לאמור נוסיף את הדברים הבאים: בתצהירו טען המערער כי הנפילה ארעה כך: טיפס על סולם כדי לבצע ריתוך, תוך כדי אחיזה בצינור לצורך הריתוך התנתק הצינור - שלא היה מחוזק, בשל כך נפל המערער עם הסולם על פלג גופו הימני. תאור דומה מופיע גם בטופס התביעה. עיון בטופס בל 250 מעלה כי שם תאור הארוע מעט שונה. שם נטען כי כאשר היה למעלה "הסולם נסגר ונפלתי". זאת ועוד: בטופס התביעה נטען כי הנפילה היתה מגובה 2 מטר ואילו בחקירתו בפני חוקר הנתבע הוא טען לנפילה מגובה 3.5 - 4 מטר. עיון בתיעוד הרפואי מעלה שגם שם יש שתי גרסאות לגבי הגובה ממנו נפל המערער: בחלק מהמסמכים הרפואיים עולה כי המערער נפל מגובה של כ-4 מטר (מכתבי ד"ר חיימסקי מיום 25.2.09 ומיום 28.4.10, וכן מכתבו של ד"ר וולובוייב מקופת חולים כללית, מיום 2.5.10) ואילו במסמכים אחרים נרשם כי מדובר בנפילה מגובה של כ-2 מטר (מכתבו של ד"ר חיימסקי מיום 21.12.11). עיון בחקירת המערער בפני חוקר המוסד מעלה כי שם "התעלם" המערער מארועי הקטטה כאשר תאר את הארועים ביום המדובר. לטענתו, לאחר הנפילה נסע לביתו. כאשר ביקש החוקר הסבר הכיצד חלפו כ- 4 שעות בין הנפילה לבין ההגעה לביתו, תלה המערער את חלוף הזמן בצורך לאסוף כלים, בהתנהלות איטית, במעבר לבית המלאכה ובזמן הנסיעה. הוסיף המערער וטען כי בין הבסיס לבית "לא התעכבתי באף מקום". רק כאשר העלה החוקר את דבר החקירה במשטרת אופקים נזכר בכך המערער. בתצהירו טען כי לא זכר את הארוע בשל חלוף הזמן. תשובה זו מסופקת בעינינו. לא מצאנו בחומר הראיות כל הסבר מתקבל על הדעת הכיצד הנפילה ארעה בשעה 11:45, בדיוק בשעת הקטטה. תשובת המערער לחוקר המוסד כי ארוע הנפילה היה כמה דקות לפני הקטטה אינה סבירה ואינה מתיישבת עם תשובה קודמת שנתן ולפיה "לקח לי זמן עד שהתאוששתי ואספתי את הכלים". כמו כן, בפני החוקר המוסד טען המערער כי הוא ראה את אחיו במרחק של כ- 250 מטר כשהוא רב עם אנשים והוא הלך כדי להפריד. אך בחקירתו במשטרה התאור היה שונה. המערער תולה יהבו בממצאים אובייקטיביים. הכוונה לתוצאות בדיקת מיפוי העצמות מיום 26.5.08 ביחד עם חוות דעתו של ד"ר גורן צבי מיום 8.12.11 שקבע כי "...לאחר שראיתי את צילומי האדון לאחר הנפילה (22.5.08) - ניתן לראות המטומה גדולה מאד בבטן/מותן ימנית תחתונה. לאור ריבוי הפתולוגיות כפי שצוינו מעלה, אני קובע כי כל ממצאיו קשורים לפגיעה מהנפילה מגובה, ואין קשר סיבתי בין ממצאיו לבין הקטטה שבה הפריד מספר דקות לאחר מכן.". בית הדין האזורי לא התייחס לחוות דעת זו. נזכיר כי ספק אם ניתן לראות בחוות דעת זו "ראיה". אכן, חוות דעת רפואית יכולה להוות ראיה התומכת בקרות ארוע עובדתי פלוני. אלא שחוות דעת זו הבאה לתמוך בגרסה עובדתית צריך היה להגישה כחוות דעת ערוכה כדין ולחלופין לזמן את נותן חוות הדעת לעדות. משלא נעשה כן, דווקא אלה מעוררים חשש לגבי תקפות הנטען שם. גם אם יש לראות בחוות הדעת הזו כראיה, על פני הדברים משקלה אינו מהותי שכן לא ברור כי למומחה הובאו הממצאים המתייחסים לקטטה ואופי הפגיעות הנובעות ממנה. המומחה קבע שאין קשר סיבתי בין הממצאים שנצפו "בצילומי האדון לאחר הנפילה" לבין "הקטטה שבה הפריד מספר דקות לאחר מכן". במקרה שלפנינו המערער לא רק הפריד בקטטה אלא גם הוכה קשות בעזרת קרש בצלעות צד ימין ובגבו, כפי שעולה מהודעת המערער עצמו במשטרה. על כן - על פני הדברים, המסקנה המתבקשת היא שלפני המומחה לא הונחו נתונים אלה ולכן אין בחוות הדעת כדי לשנות מהתמונה העובדתית המצטיירת. לאור המקובץ לא מצאנו כי יש מקום להתערב במסקנת בית הדין לפיה לא הוכחה הנפילה. איננו סבורים כי היה על בית הדין למנות מומחה רפואי על מנת לבחון את הסוגיה. ככל שהמערער סבר שיש "ראיות רפואיות" שתומכות בגרסתו היה עליו להביאן, ומשלא הביאן בדרך המקובלת פועל הדבר במקרה זה לרעתו. נזכיר כי המערער עצמו לא הפנה בסיכומיו בבית הדין האזורי לחוות הדעת האמורה. טרם שנפנה לבחינת הטענות החלופיות נציין כי לא מצאנו ממש בטענת המערער כי המוסד לא נתן לו זכות שימוע טרם מתן ההחלטה. מחומר הראיות עולה כי בעקבות פניית המערער למוסד בבקשה לבחון בשנית את עמדתו בדבר אירוע הנפילה כ"תאונת עבודה" והשבת תשלום הגמלאות, התקיימה פגישה בין מנהל הסניף ובין המערער ובא כוחו דאז. המערער טען בעל פה במעמד הפגישה ואף טען בכתובים, בתצהיר מטעמו בו פורטו טענותיו. המוסד בחן את כלל החומר בשנית, ואחר זאת הגיע למסקנה כי הוא עומד על דחיית התביעה. תאונת עבודה מכח סעיף 80 - האמנם? המערער טוען לחילופין שככל שפגיעתו היא תוצאה של הקטטה, עדין יש להכיר בו כמי שנפגע בעבודה. לענין זה נסמך המערער על שתי חלופות בסעיף 80 לחוק: "רואים תאונה כתאונת עבודה אף אם - ..... (2) אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, במקום העבודה או בסביבתו הקרובה ביותר, בעשותו להצלת גוף או רכוש או למניעת נזק או סכנה לגוף או לרכוש; (3) אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח עקב פגיעה שאינה תוצאה מהעבודה ונגרמה בידי אדם אחר בכלי או בחפץ אחר, הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצרכי העבודה, או הנמצאים שם דרך קבע אף שלא לצרכי העבודה, והנפגע לא היה שותף לגרימת הפגיעה; ..." שתי החלופות - של פגיעה תוך כדי הצלת גוף או רכוש (ס"ק (2)) ושל פגיעה בידי אדם אחר מחפץ במקום העבודה (ס"ק (3)), דורשות כתנאי מקדמי כי הפגיעה תהיה "תוך כדי העבודה". בית הדין קבע כי הקטטה לא ארעה תוך כדי העבודה, אלא רק לאחר שזו הסתיימה - ועל כך אין מחלוקת - והמערער והאח התכוונו לחזור לביתם. בהקשר לזה דחה בית הדין את גרסת המערער לפיה נזקק לקרשים לצורך עבודתו. גרסה זו עלתה לראשונה בחקירתו של המערער בבית הדין ולא הופיעה בהודעות במשטרה. למעשה - בחקירה המשטרה מופיעה מפי המערער גרסה כי נטילת הקרשים נעשתה "למדורת ל"ג בעומר". משכך, על פני הדברים לא ניתן לומר כי הקטטה היתה "תוך כדי העבודה", מדובר באירוע שהתרחש בעת הפסקה מהעבודה ולכן החלופות האמורות אינן רלוונטיות למערער. סוף דבר לאור האמור דין הערעור להדחות. לפנים משורת הדין, לנוכח מצבו הבריאותי של המערער, ובהתחשב בעובדה שחויב בבית הדין האזורי בהוצאות בסך של 2,000 ₪  אנחנו לא מחייבים בהוצאות בערעור.החזר כספיביטוח לאומי