מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא החזר היטל השבחה עקב אי קבלת היתר בניה: 1. תביעה כספית בסך 710,255 ₪ להחזר סכומים ששולמו עבור אגרות בנייה והיטל השבחה. לטענת התובעים, התשלומים בוצעו עבור היתר בנייה ועבור היתר לשימוש חורג. בפועל לא קיבלו התובעים כל היתר, ולפיכך יש להחזיר להם את הסכומים ששולמו על ידם. כללי 2. התביעה נוגעת לקרקע הנמצאת ברחוב חיה פינשטיין 3 בפ"ת, חלק מחלקה 3 בגוש 6356 (להלן: הקרקע). התובע הוא בעלים בקרקע, יחד אחיו ועם בני משפחת פלדמן (להלן: פלדמן). התובעת מנהלת את הקרקע. 3. על הקרקע מצויים מספר מבנים, ביניהם מבנה מאורך בשטח של כ- 5,500 מ"ר, הממוקם על מגרשים 304 ו - 311, כמספרם בתב"ע פת/803א'/2 (להלן: המבנה). המבנה מחולק למספר חלקים, והוא משמש לעסקים שונים בתחום התעשייה והמלאכה. 4. התובע הגיש מספר בקשות להיתר בנייה ולהיתר לשימוש חורג עבור המבנה. התובע הוא שפנה וביקש לשלם את התשלום בגין היטל ההשבחה ובגין אגרת היתר הבנייה. לטענת התובע, הוא שילם את האגרות וההיטלים עבור קבלת ההיתרים האמורים, על סמך הבטחות שונות של הנתבעת כי היתרים כאלה יינתנו. 5. אין חולק, כי מעולם לא ניתנו למבנים שעל המקרקעין היתר לשימוש חורג או היתר בנייה (למעט היתר בנייה מנדטורי שקיים למבנים היסטוריים, שאינם מענייננו, עמ' 25 ש' 20 - 26). השתלשלות העניינים מבחינה כרונולוגית 6. היסטורית, ייעוד המקרקעין היה חקלאי. 7. ביום 10.7.94 נדונה בקשתו של התובע למתן היתר בנייה להקמת "סככות ציוד ואחסון". החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבנייה הייתה "לדון לאחר הסכמת הבעלים, הסכמה למעבר מערכות התשתית, הסכמה לזמניות המבנים והסרת ההתנגדות לת.ב.ע." כפי הנראה, נושא מעבר מערכות התשתית שימש יסוד להסכמות שיפורטו להלן. 8. ביום 2.8.94 הוציא מהנדס העיר פתח תקווה דאז, אינג' ורון, מכתב, ובו התחייבות להעניק היתר לשימוש חורג במקרקעין. זאת, כנגד הסכמת התובע לאפשר העברת קווי ניקוז וביוב זמניים במקרקעין (נספח 10 לתצהיר התובע). התחייבות זו הייתה כפופה לאישור ראש העירייה וועדת המשנה לתכנון ובנייה, ואישורים אלה ניתנו (נספחים 11 ו- 12 לתצהירו של התובע). 9. ביום 16.10.94 נדונה בקשת התובע להיתר לשימוש חורג לחמש שנים, מחקלאי (ייעוד המקרקעין אז) למלאכה. בהחלטת ועדת המשנה באותו יום (נספח ח' לתצהירה של שגיא) צוין כי לפי תכנית מאושרת, הייעוד הוא לחקלאות, ולפי תכנית מופקדת, הייעוד הוא למלאכה. ההחלטה הייתה "להמליץ בפני הוועדה המחוזית בהתחייבות בניסוח היועץ המשפטי לפינוי לפי דרישת העירייה". 10. ביום 5.11.95, ביום 5.1.96 וביום 5.3.96 התובע שילם סכומים שונים (150,000 ₪, 150,000 ₪ ו - 130,000 ₪ בהתאמה) בגין אגרות עבור היתר בנייה. חישוב אגרת הבנייה, בהתאם לנספח א' לתצהירו של גולומבק, היה בגין הבקשה להקמת סככות ציוד ואחסון (אותה בקשה שנדונה בחודש 7/94 - לעיל). החישוב היה על סך של 475,312 ₪, לפי 74,719 ₪ אגרות בנייה ו- 400,593 ₪ היטל ביוב. 11. היתר לשימוש חורג לא הוצא, ובעקבות הליך משפטי שנקט התובע, במסגרת ת"א 43/96 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין (להלן: הסכם הפשרה), זאת בחודש 6/96. סעיף 1 להסכם הפשרה התייחס לתכנית פת/803 כתכנית קיימת וקבע: "תוכן תכנית חדשה על פי מפת איחוד וחלוקה הרצ"ב... העירייה תפעל לאישור התכנית החדשה בוועדת התכנון בדרך המהירה ביותר ככל הניתן". סעיף 3 להסכם הפשרה קבע: "כל בנייה הקיימת על השטח אשר מיועד למלאכה... בתכנית הקיימת תישאר בתנאי שבנייה זו תואמת את אישור הוועדה לשימוש חורג או תואמת את התכנית הקיימת ובכפוף להוצאת היתר בנייה כדין. עם אישור התכנית החדשה, יתאימו הבעלים את הבנייה לתנאי התכנית החדשה, ויהרסו את המבנים או חלק מהם שלא יהיו בהתאם לתכנית החדשה. הבעלים יוציאו לצורך כך היתר בנייה כדין". סעיף 4 להסכם הפשרה קבע: "הבנייה שבגינה ניתן אישור הוועדה המקומית לשימוש חורג תישאר בהתאם וכפוף לתנאים שנקבעו בהחלטות הוועדה המקומית לאישור השימוש החורג ובתנאי שיוצא ע"י הבעלים היתר בנייה כדין. בתום תקופת השימוש החורג יתאימו הבעלים את המבנים לתכנית שתהיה בתוקף באותה עת, ויהרסו את המבנים או חלק מהם שלא יהיו בהתאם לתכנית שבתוקף. הבעלים יוציאו לצורך זה היתר בנייה כדין. היטלי הפיתוח שישלמו הבעלים בגין השימוש החורג, יקוזזו מהיטלי הפיתוח שיהיה עליהם לשלם בגין בנייה על פי התכנית שתהיה בתוקף בתום השימוש החורג". 12. ביום 12.9.96 שילם התובע סך של 75,000 ₪ עבור היתר לשימוש חורג. מזכר שהוציא גולומבק באותו יום, משקף כי התובע ביקש לשלם סכום זה על חשבון חלק מהיטל ההשבחה, החל על שטח המבנים של יקר שירותי מזון. 13. ביום 22.12.96 פורסמה למתן תוקף תכנית פת/803 ששינתה את ייעוד המקרקעין משטח חקלאות לשטח מלאכה. מטרות נוספות של התכנית היו הקצאת שטח לדרך ולמסילת ברזל, קביעת בנייה על פי תכנית בינוי, הקצאת שטחים לבנייני ציבור, הקצאת שטח פרטי פתוח, הקצאת שטח לבית קברות והקצאת שטח לחניה ציבורית. 14. בשלב מסוים - לא ברור מתי, הגיש התובע בקשה נוספת להיתר לשימוש חורג. הבקשה הייתה להתיר שימוש חורג ממלאכה, דרך, שצ"פ, בית עלמין ומסילת ברזל - למסחר ומלאכה. ההחלטה שהתקבלה על ידי ועדת המשנה לתכנון ולבנייה ביום 3.8.08, הייתה כי לא ניתן לאשר את השימוש החורג. באשר לשימוש החורג בשצ"פ, מסילת ברזל ודרך, הרי מאחר שלא ניתן לאשר היתר בנייה למבנים, בהיעדר זכויות בנייה בשטחים אלו, ממילא לא ניתן לאשר שימוש חורג. באשר לשטח שייעודו בית עלמין, נקבע כי לא ניתן לאשר את השימוש החורג, מאחר שהוא פוגע במגמות של תכנית פת/803/א/2 (שהייתה מופקדת אותה עת) וכן בהיעדר זכויות בנייה (נספח 15 לתצהיר התובע). 15. התובע אף הגיש בקשה להיתר בנייה למבנה קל ומאגר מים לכיבוי אש. ביום 29.11.09 ניתנה החלטת ועדת המשנה לתכנון ולבנייה, שאישרה את הבקשה. בהמשך, בתאריך 3.1.10, נערך דיון נוסף בסופו בוטלה ההחלטה שהתקבלה ביום 29.11.09, והוחלט לאשר את הבקשה "בכפוף להריסת המבנים בשטחים הציבוריים ובתנאי מילוי דרישות מה"ע" (נספחים 16 ו- 17 לתצהירו של התובע). החלטה אחרונה זו אושרה בוועדה המחוזית. 16. התובע תקף את החלטות מוסדות התכנון בעתירה מנהלית שהוגשה, בין היתר, נגד העירייה, הוועדה המקומית והוועדה המחוזית (עת"מ (ת"א) 2227/09). באותו עניין, התובע עתר כי בית המשפט יחייב את העירייה ואת הוועדה המקומית ליתן לו היתר לשימוש חורג במקרקעין, וכן להורות לוועדה המקומית לא ליישם את ביצוע תכנית פת/803/א/2. באשר לוועדה המחוזית, התבקש סעד הצהרתי לפיו הוועדה אישרה את התכנית ללא סמכות ושלא כדין. עתירה זו נדחתה. בית המשפט קבע כי אין בהסכם הפשרה כדי לחייב את המשיבות לתת היתר לשימוש חורג. בנוסף, נדחו טענות התובע באשר לפגמים בתכנית ובאשר להתנגדויות שהעלה בקשר אליה. 17. ביום 5.8.10 פורסמה למתן תוקף תכנית פת/803/א/2 (נספח ד' לתצהירה של שגיא). תכנית זו היא תוצאה של פיצולה של תכנית אחרת, פת/803/א לשתי תכניות: תכנית פת/803/א/1 ותכנית פת/803/א/2. התכנית האחרונה חלה על הקרקע, וקבעה שינוי ייעוד מאזור מלאכה לאזור מסחרי, שטח למסילת ברזל, שטח פרטי פתוח ושטח לבית עלמין. בתכנית פת/803/א/2 כלולה הוראה שכותרתה "מבנים להריסה". לפי תכנית זו, המבנים המסומנים בתשריט בצבע צהוב, ייהרסו על ידי מבקש היתר הבנייה, ועל חשבונו טרם הוצאת היתר בנייה. עוד נקבע כי "בנייה שאינה עפ"י דין ו/או שלא בהתאם לייעוד המוצע בתכנית זו תיהרס כתנאי להיתר בנייה" (הדגשה לא במקור). גם סעיף 28 (ב) קובע כי "לא יינתנו היתרי בנייה אלא לאחר פינוי המבנים הנמצאים בזכות הדרך". יש להעיר, כי הצעת התוכנית כללה אפשרות להתיר שימוש חורג, לפרק זמן מוגבל של שנה, אך בדיון שהתקבל בוועדה המחוזית הסעיף המאפשר זאת הוסר מהתכנית (עמ' 26 ש' 10 - 14). דיון 18. אני מוצאת כי דין התביעה להידחות - מחמת התיישנות, מהטעמים שיפורטו להלן. לצד קביעה זו, אתייחס לתביעה לגופה, תוך הפרדה בין התשלומים השונים שהתובע שילם. היטל ההשבחה 19. אין חולק כי מעולם לא הוצא היתר לשימוש חורג. עם זאת, אני מוצאת כי אין בסיס לתביעה להיטל השבחה, הן מאחר שבפועל הייתה תכנית משביחה והן מחמת התיישנות. 20. תחילה, להלכה הנוגעת להשבת היטל השבחה: ההלכה הפסוקה, למן ע"א 7210/01 עיריית נתניה נ' עיזבון המנוחה רחל גלמבוצקי ואח', פ"ד נח (5) 34 (להלן: הלכת גלמבוצקי) עקבית וברורה. לפי סעיף 1 (א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965, החיוב בהיטל השבחה הוא אך ורק כתוצאה מעליית שווי המקרקעין הנובעת מאישור תכנית, ממתן הקלה או מהתרת שימוש חורג. כלומר, היטל ההשבחה מוטל כאשר בעל הקרקע התעשר כתוצאה מפעולה תכנונית של הרשות. בהיעדר פעולה תכנונית, נשמט הבסיס לחיוב בהיטל השבחה. נגד מפר החוק, שעשה במקרקעין שימוש ללא היתר, ניתן לנקוט בסנקציות עונשיות ואחרות. היטל השבחה לא ניתן לגבות ממנו, מהטעם הפשוט שלא הייתה כל פעולה של הרשות. הלכת גלמבוצקי אושרה בפסיקה מאוחרת, ואף חוזקה. בע"א 2761/09 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נגד הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים ואח' (27.8.12) אישר בית המשפט העליון את פסק הדין שניתן בת.א. (י-ם) 9224/07 הפטריארך היווני אורתודוכסי של ירושלים ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לירושלים (9.2.09) שם נקבע, כי אף אם אושרה תכנית השבחה, אך לאחר מכן בוטלה, קיימת חובת השבה של היטל ההשבחה ששולם. בת.א. (ת"א) 1187/05 משקו שיווק (1995) בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (2.12.12) (להלן: עניין משקו) נקבע, כי חובת ההשבה קיימת גם כאשר אי ניצול ההשבחה (בעקבות תכנית שאושרה - ולאחר מכן בוטלה) נבע ממחדל של בעל המקרקעין. 21. במקום ששולם היטל השבחה, ולא חלה התעשרות של בעל המקרקעין כתוצאה מפעילות נורמטיבית של רשויות התכנון, הרי קמה חובת השבה של ההיטל - מכוח דיני עשיית עושר - ראה עניין משקו ועניין הפטריארך. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט - 1979, מחייב בהשבה את "מי שקבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת". עת עירייה קיבלה היטל השבחה, מבלי שהייתה כל פעולה נורמטיבית שלה היוצרת חיוב בהיטל השבחה, הרי היא קיבלה תשלום שלא לפי זכות שבדין, ולפיכך, חייבת בהשבתו. 22. אף שלא ניתן היתר לשימוש חורג, מצאתי כי דין תביעתו של התובע להידחות, בין אם מחמת התיישנות ובין אם לגופה. היטל ההשבחה מושא התביעה שולם ביום 12.9.96. התביעה הוגשה ביום 6.12.10, למעלה מ- 14 שנים לאחר מכן. אם כן, כדי לעמוד על השאלה האם התביעה התיישנה, כטענת העירייה, יש לבחון מתי נוצרה העילה להשבת היטל ההשבחה (עניין משקו, סעיף 41 לפסק הדין), כלומר, באיזה מועד היה ברור שלא תהיה כל פעילות תכנונית, שתצדיק את תשלום היטל ההשבחה. התובעים, שהיו ערים לטענת ההתיישנות, טענו כי התביעה לא התיישנה, משום שרק בשנים האחרונות (בין אם במועד החלטת ועדת המשנה ביום 3.8.08 ובין אם בשנת 2010, עת נדחתה עתירתו של התובע בעת"מ 222/09) התברר להם באופן סופי, כי היתר לשימוש חורג לא יינתן לעולם. לשיטתם, התביעה הוגשה פחות משבע שנים לאחר מועדים אלה, ועל כן לא התיישנה. אני דוחה טענה זו של התובעים. עמדתי היא, כי המועד בו ידעו התובעים שלא יינתן היתר לשימוש חורג, הוא 22.12.96, עת פורסמה למתן תוקף תכנית פת/803. להלן אבהיר את דבריי. התובע שילם את היטל ההשבחה בקשר לבקשה שהגיש בשנת 1994 למתן היתר לשימוש חורג, מייעוד חקלאי - הוא ייעוד המקרקעין אותה עת, למלאכה. באותה תקופה לא הייתה תלויה ועומדת כל בקשה אחרת לשימוש חורג. ביום 22.12.96 פורסמה למתן תוקף תכנית פת/803, ששינתה את ייעוד המקרקעין משטח חקלאי לשטח מלאכה. כלומר, התכנית ביטלה את הצורך בהיתר לשימוש חורג, שכן השימוש הייעודי לפי התכנית החדשה היה השימוש החורג שהתבקש על ידי התובע. מצב דברים זה מוביל לשתי מסקנות: האחת, תביעתו של התובע התיישנה. התובע ידע, ולמצער יכול היה לדעת, כבר בחודש דצמבר 1996 או בסמוך לכך, כי הצורך בהיתר לשימוש חורג - התאיין. למרות האמור, לא דרש ולא תבע את ההיטל ששילם בגין בקשתו זו, למעלה מ- 14 שנים. השנייה, הלכה למעשה, הרשות קיימה פעולה תכנונית שהשביחה את ערך המקרקעין, גם אם לא בדרך שביקש התובע. בפועל, התקבלה החלטה תכנונית ששינתה את ייעוד המקרקעין, מחקלאי למלאכה. אדרבה, ההחלטה התכנונית ניתנה "בדרך המלך" - בדרך של שינוי התכנית עצמה, ולא בדרך של שימוש חורג. אם חלה השבחה לפי החלטה תכנונית, שוב אין התעשרות שלא כדין, וממילא לא קמה חובת השבה. 23. התובעים טענו כי היטל ההשבחה שולם בגין אותה בקשה שנדונה בשנת 2008. טענה זו נסתרת בראיות. גב' שגיא כלל לא אישרה טענה זו (כפי שנטען בסיכומי התובעים), ומסרה כי היא אינה יכולה להתייחס לשאלה בדבר ייחוס הכספים ששולמו לבקשה מסוימת. המסמכים שהוצגו (הבקשה משנת 1994 והדיון משנת 2008) משקפים שתי בקשות שונות לחלוטין: בשנת 1994 הבקשה הייתה לשימוש חורג, משימוש חקלאי למלאכה, ואילו בשנת 2008 נדונה בקשה להיתר לשימוש חורג ממלאכה (וייעודים ציבוריים שונים) למלאכה ולמסחר. התובעים המשיכו וטענו, כי התשלום בגין ההיתר לשימוש חורג שנעשה בחודש ספטמבר 1996, לא התייחס לבקשה משנת 1994, משום ששולם לאחר אישורה של תכנית פת/803, כלומר לאחר שהשימוש החורג מחקלאי למלאכה כבר לא היה רלבנטי. אני דוחה טענה זו. ראשית, תכנית פת/803 פורסמה למתן תוקף לאחר ביצוע התשלום ולא לפניו, כפי שעולה מפרק העובדות לעיל. שנית, נספח 8 לתצהירו של התובע, שהוא המזכר בו הוזמנה שומת היטל ההשבחה, מציין כי השומה הוזמנה בקשר לשימוש חורג למלאכה (כלומר: בקשר עם הבקשה משנת 1994). שלישית, אף שטענת ההתיישנות, המבוססת על אישורה של תכנית פת/803, נטענה באופן מפורש ומפורט בכתב ההגנה, התובע עצמו לא הניח תשתית עובדתית מינימאלית בתצהירו לטענתו, לפיה תשלום היטל ההשבחה נעשה בקשר עם שימוש חורג לפי תכנית פת/803 (כלומר: ממלאכה למסחר). התובע כלל לא מצא לנכון להתייחס לשאלה זו ולהציג גרסה עובדתית בגין מה שילם את ההיטל. על כך יש להוסיף כי בלתי מסתבר שבשנת 1996 שילם התובע היטל בגין שימוש חורג עבור בקשה שנדונה בשנת 2008. כפי שהובהר לעיל, המקרקעין עברו שתי תכניות משביחות. אין כל בסיס לציפייתו של התובע כי תשלום בגין פעולה תכנונית אחת, שבוצעה, והוא נהנה ממנה, ייזקף לזכותו פעם נוספת, עבור בקשה נפרדת. אגרת הבנייה הרכבו של התשלום בגין אגרת הבנייה 24. מאחר ששאלת החזר התשלומים קשורה גם למהותם, אתייחס תחילה לשאלה מה שולם. 25. עולה מהראיות כי אגרת הבנייה הורכבה משני חיובים: האחד אגרות בנייה והשני היטל ביוב. הרכב התשלום עולה מנספח א' לתצהירו של גולומבק. לפי נספח א', ביום 25.4.96, הוצא חישוב של אגרת בנייה בסך כולל של 475,312.40 ₪. סכום זה הורכב מ- 74,719 ₪ אגרות בנייה ומ- 400,593.40 ₪ היטל ביוב. 26. התובע העיד כי לא קיבל את נספח א' (עמ' 18 ש' 16), אך אינני מקבלת עדות זו. עדותו של גולומבק, לפיה ברוב המוחלט של המקרים מסמכים אלה נמסרים למשלם, מסתברת (עמ' 35 ש' 27 - 28). גולומבק העיד כי הדרישה נמסרה לתובע באופן ידני בוודאות כמעט מוחלטת, והוא הסביר על סמך מה הוא סמוך ובטוח באשר לכך (עמ' 35 ש' 19 - 30). לא נתתי אמון בעדותו של התובע לפיה לא קיבל את הפירוט. במציאות החיים, אדם הנדרש לשלם אגרה או תשלום כלשהו לעירייה, מבלי שהוא יודע את שיעורו, מוציא תחילה דרישה מסודרת, ואינו ניגש במישרין לקופה לשלם כל סכום ללא כל פירוט או הסבר. עדותו של התובע, לפיה שילם 430,000 ₪ (בערכים של שנת 95 - 96) "סתם כך", מבלי לקבל כל הסבר או פירוט, וזאת לאחר שמצא אף לפרוס סכום זה לשלושה תשלומים, כלומר: הקדיש מחשבה לסכום התשלום ולאופן התשלום (עמ' 19 ש' 7 - 8), אינה מסתברת בעיניי, ואני דוחה אותה. מכל מקום, אף אם התובע שילם, כפי גרסתו, מבלי לדעת על מה הוא משלם, אין בכך כדי לשנות את המצב, ואין לו אלא להלין על עצמו. תשלום ללא סייג לאופן החישוב או להרכבו, מהווה הסכמה לכל דבר ועניין, ואין התובע יכול לבוא היום, כמעט עשרים שנים לאחר ביצוע התשלום, ולהעלות טענות באשר להרכבו או לחישובו. זאת ועוד, אף שחישוב אגרת הבנייה צורף כנספח לכתב ההגנה, התובעים לא הגישו כתב תשובה ובו טענתם לפיה מסמך זה אינו מוכר לתובע. כמו כן, איש מהתובעים לא העלה כל טענה לגופו של עניין באשר לחישוב או למרכיביו. טענתו היחידה של התובע הייתה כי בסופו של דבר, לא קיבל היתר בנייה, ועל כן הוא זכאי להחזר. עובדתית, אם כן, אין כל ראיה הסותרת את רכיבי התשלום כפי שחושבו על ידי העירייה בזמן אמת. 27. התובע שילם סכום של 430,000 ₪. בהתאם ליחס שבין אגרת הבנייה (16%) לסכום היטלי הפיתוח (84%) בנספח א', התוצאה המתקבלת היא שסך של 68,800 ₪ הוא בגין אגרת הבנייה, וסך של 361,200 ₪ הוא בגין היטלי הביוב. החזר בגין אגרת הבנייה 28. סעיף 19 לתקנות התכנון והבנייה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל - 1970 (להלן: התקנות), קובע: "בעד מתן היתר ישולמו האגרות שנקבעו בתוספת השלישית". 29. הווה אומר: הזכאות לאגרה היא בעד ההיתר - לא יותר ולא פחות. כך, קבעה הפסיקה כי אם לא בוצעו העבודות מושא ההיתר, או שבוצעו בהיקף נמוך מכפי שהותר, אין בכך כדי להוות עילה להשבת האגרה, אלא בכפוף להוראות הדין - ת.א. (חי') 914/00 גדעון החזקות בע"מ נ' עיריית חיפה (7.8.06), ת.א. (ת"א) 1187/05 משקו שיווק (1995) בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (2.12.12). מנגד, "בעד" היתר - במשמע: אם לא ניתן היתר, מעולם, אין מקום לתשלום אגרה. 30. העיקרון שבבסיס הפסיקה שקבעה חובת החזר היטל השבחה, חל אף בנושא זה. מי שבנה בנייה לא חוקית, חשוף להליכים משפטיים פליליים ואזרחיים, בכללם תשלום קנסות, היטלים (להלן), צווי הריסה ועוד. תשלום אגרה בגין היתר אינו אחד מהם, מהטעם שאין היתר. מנגד, העירייה שקיבלה אגרה בגין היתר בנייה, אך לא הוציאה היתר, התעשרה שלא על פי זכות שבדין, וממילא קמה חובת השבה לפי חוק עשיית עושר. יש לציין, כי בעניין משקו קבע בית המשפט כי אין להורות על החזר של אגרת בנייה, כאשר בוצעה בנייה בהיקף נמוך יותר ממה שהותר, זאת לאור הסדר ספציפי הקיים בתוספת השלישית לתקנות, ואולם שם דובר על מקרה בו ניתן היתר, אך הוא לא נוצל במלואו. אף ההסדר הספציפי הקיים בתוספת השלישית קובע: "בעל היתר שלא החל בעבודה, ... זכאי להחזרת מחצית האגרה". לפיכך, אין ההסדר הספציפי נוגע למי שלא קיבל היתר כלל. סיכומו של דבר, כעיקרון, באין היתר בנייה, זכאי המשלם להחזר אגרת בנייה. 31. למרות האמור, אני מוצאת כי התביעה להחזר אגרת הבנייה - התיישנה. אף כאן, התשלומים שולמו בשנים 1995 - 1996. התביעה הוגשה בשנת 2010, בחלוף למעלה מ- 14 שנים ממועד תשלומם. התובע טען כי אך בינואר 2010, עת נדחו בקשותיו להיתר, נוצרה העילה, שכן רק אז, לראשונה, התברר כי היתר לא יינתן לעולם. טענה זו אני דוחה. ראשית, עיון בהחלטות משנת 2010 מעלה כי אין בהן כדי לבסס את מסקנתו של התובע, לפיה היתר לא יינתן לעולם. ההחלטות קבעו כי היתרים יינתנו - אך בתנאים מסוימים. מכל מקום, התובע לא הוכיח קשר בין התשלום שבוצע בשנת 1995 לבין ההחלטה משנת 2010. התשלום משנת 1995 בוצע עבור סככות ציוד ואחסון (נספח ז' לתצהירה של שגיא). הדיון בשנת 2010 היה בקשר למבנה קל ומאגר מים לכיבוי אש. על פני הדברים, לא ברור הקשר בין שתי הבקשות. התובע שהתמודד מול טענת התיישנות, והשיב כי בשנת 2010 הבין שהתשלום ששילם ירד לטמיון, היה צריך להציג מסמכים המראים כי מושא התשלום ומושא הדיון בשנת 2010 הם היינו הך. התובע טען לבקשות חוזרות ונשנות, אך לא הציג דבר. התובע טען כי לא הייתה לו גישה לתיק הבניין, ועל כן לא היה ביכולתו לצרף ראיות. בנקודה זו אתעכב על טענת התובעים, לפיה לא יכולים היו להציג מסמכים משום שתיק הבניין מצוי אצל הנתבעות. התובעים צירפו לתצהירו של התובע תצהיר של אדם בשם עוזרי שעבד בעירייה כארכיבאי, זאת בין השנים 1997 - 2009. לפי אותו תצהיר, ההתנהלות הנוגעת לשמירת תיקו של התובע, הייתה חריגה, ומהתיק הוצא חומר רלבנטי. עוזרי לא העיד, כאשר לפי המוסכם בין הצדדים בדיון שהתקיים ביום 18.2.13, היה על התובעים להודיע האם הם מוותרים על עדותו. מכל מקום, תצהירו של עוזרי (אף שבסופו של דבר לא זומן על ידי התובעים) אינו מסייע לתובעים. התובעים לא הציגו כל ראיה לכך שבמסגרת ההליכים המקדמיים ביקשו גילוי של תיק הבניין או של כל מסמך ממסמכיו, או עיון בהם, ולא נענו. אציין שהתובעים אף לא הגישו כל בקשה בעניין. יתרה מכך, אפילו בתצהירו של התובע לא נטענה, ולו טענה אחת, באשר לכך שלא מצורף חומר מאחר שחומר כזה הוסתר או אינו בנמצא. כלומר, מאחר שהתובעים לא טענו זאת, הם ממילא לא הוכיחו שהם לא היו יכולים להציג מסמכים עקב הסתרתם על ידי הנתבעות. 32. כעת, לשאלה מתי נוצרה העילה המזכה בהשבה. בנקודה זו קיים חסר ראייתי. לבית המשפט הוגשו ראיות המוכיחות שתי בקשות למתן היתר בנייה: האחת, משנת 1994, להקמת סככות ציוד ואחסון והשנייה להקמת מבנה קל ומאגר מים לכיבוי אש, בקשה שנדונה בשנת 2009. בדומה לנושא היטל ההשבחה, אף כאן אין התאמה בין הבקשה שבגינה בוצע התשלום לבין הבקשה שנדונה בשנת 2009. בנוסף, בין שתי בקשות אלו הורשע התובע, כך לפי פסקי הדין שצורפו לתצהירה של שגיא (והיא לא נחקרה עליהם), מספר פעמים, בעבירות של בנייה ללא היתר (כתבי האישום הוגשו בשנת 2001) ובעבירה של אי קיום צו הריסה (כתב האישום הוגש בשנת 2005). אינני מקבלת את טענת התובעים, לפיה היה על העירייה להציג את תיק הבניין או את הבקשות השונות. נטל ההוכחה מוטל על התובעים. אף הנטל לבסס היעדר התיישנות, למרות מועדי התשלום, או מועד עילה שונה ממועד התשלום, מוטל על התובעים. בנטל זה הם לא עמדו, והעירייה אף הוכיחה את טענת ההתיישנות. באשר לגלגולי בקשותיו השונות של התובע, כאמור, לא הוגשו מסמכים של ממש, למעט ביחס לשתי הבקשות שציינתי. לא ברור מה אירע משנת 1994 ועד שנת 2009, 15 שנים מאוחר יותר. התובע טען שהגיש בקשות חוזרות ונשנות, וקיבל הבטחות שונות מהעירייה, אך, כאמור, לבית המשפט לא הוצגו בקשות חוזרות ונשנות. במצב דברים זה, על התובעים שטענו לכך שההתיישנות מתחילה ממועד היווצרותה של עילת ההשבה, היה להוכיח כי קיים קשר בין התשלום לבין ההחלטה בשנת 2010, אותה החלטה שיצרה את עילת ההשבה, לפי שיטתם. התובעים לא הוכיחו קשר כזה. התובעים אף לא הניחו תשתית ראייתית לבקשות שהוגשו לאורך השנים (עמ' 22 ש' 9 - 16), או להבטחות שניתנו על ידי העירייה. למעט טענות בעלמא של התובע, הוא לא צירף כל אסמכתה ואף לא פירט אלו בקשות הוגשו ומתי, או מי הבטיח ובאיזה מועד. הראיות שהציגו הנתבעות, מנגד, תומכות בכך שהתובעים אמורים היו להיות ערים לעמדתן של הנתבעות באשר להיתר בנייה במתחם, שכן לפי נספח א' לתצהירה של שגיא, כבר בשנים 2000 - 2001 הוגשו נגד התובע תיקים פליליים בגין בנייה ללא היתר (והוא אף הורשע בתיקים אלו). כתבי האישום וההרשעות אינם מתיישבים עם טענת התובע לפיה עד שנת 2009 סבר כי יינתנו היתרי בנייה, ולמעשה עולה מהם כי לכל המאוחר בשנת 2000 או בשנת 2001 יכול היה התובע להבין כי לשווא שילם סכומים בגין היתר בנייה, משום שהיתר כזה לא ניתן, ואין בדעת העירייה לתתו. למעלה מן הצורך, אציין כי גם הסכם הפשרה אינו מניח תשתית עובדתית להבטחות להן טען התובע. ראשית, משום שכתבי האישום הוגשו, כאמור, בשנים 2000 - 2001, וכבר באותו מועד, אם כן, יכול היה התובע לדעת שההבטחות (לו היו) לא קוימו. שנית, בית המשפט המחוזי כבר נתן דעתו להסכם הפשרה. בעת"מ 41251-12-10 (צורף לתצהירה של שגיא) ציין כב' השופט שילה: "לא מצאתי שניתנה לו (לתובע - מ.ב.) התחייבות מחייבת של המשיבות ליתן לו היתר ללא תנאי. ככל שניתנה לו התחייבות כזאת היא הותנתה בתנאים שהמבקש לא עמד בהם...". באשר להסכם הפשרה, קבעה כב' השופטת רונן בעת"מ 2227/09 (אף הוא צורף לתצהירה של שגיא) כי הסכם הפשרה קבע, שמבנים שאינם בהתאם לתכנית החדשה - ייהרסו, ואומד דעתם של הצדדים היה, כי ההיתר לשימוש חורג יינתן לפרק זמן מוגבל, ובכפוף לשינויים התכנוניים. החזר בגין היטלי הביוב 33. הקביעה בנושא ההתיישנות יפה, כמובן, גם להיטלי הביוב ששולמו כמקשה אחת עם תשלום אגרת הבנייה. יתר על כן, אני מוצאת כי באשר לרכיב זה, התובע לא זכאי להחזר אף לגופו של עניין. אני דוחה את טענת חוסר הסמכות העניינית שהעלו הנתבעות בסיכומיהן, באשר לנושא היטלי הביוב. אף שניתן להעלות טענת סמכות עניינית בכל שלב משלבי הדיון, הפסיקה הכירה זה מכבר בכך שגם טענת חוסר סמכות עניינית כפופה לניהול הליכים בדרך מקובלת. זאת ועוד, גם הפסיקה לה הפנתה הנתבעת לא שללה באופן גורף את סמכותם של בתי המשפט האזרחיים. 34. עם זאת, אני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה התובעים מעולם לא תקפו את חוקיות ההיטלים, בין אם בתשלום תחת מחאה ובין אם בדרך המותווית לכך לפי דין, והמועד לתקיפת חוקיותם של ההיטלים (בין אם לפי החקיקה הספציפית ובין אם לפי דיני ההתיישנות הכלליים) חלף זה מכבר. אני דוחה את טענת התובעים לפיה היטל הביוב נגבה באופן בלתי חוקי. טענה זו חורגת מגדר המחלוקת בין הצדדים. בכתב התביעה התובע טען כי יש להשיב את אגרת הבנייה, משום שלא הוצא היתר בנייה. התובע לא העלה כל טענה באשר לכך שהיטלי הביוב שנגבו היו בלתי חוקיים, או שחישובם היה שגוי. התובע אף לא ביקש לתקן את תביעתו ולכלול טענה כזו, אף שחישוב אגרת הבנייה (כולל חישוב ההיטלים) צורף לכתב ההגנה. יתרה מכך, התובע הסכים בחקירתו הנגדית, כי לא העלה כל מחאה באשר לסכום שנגבה ממנו (עמ' 19 ש' 12). ממילא העירייה לא נדרשה להביא כל ראיות בשאלת חוקיות ההיטלים או גובהם, ושאלה כזו לא הייתה שנויה במחלוקת כלל. זאת ועוד, אני מקבלת את עמדת הנתבעות לפיה בעצם ביצוע התשלום הודה התובע בתקפות הדרישה ובאופן החישוב. יתרה מכך, העירייה הניחה תשתית ראייתית לכך שהוקמה תשתית רלבנטית להיטלים, כפי שיפורט להלן. בעניין רע"א (עליון) 9952/08 נורית כלב (לרון) ואח' נ' עיריית הרצליה (11.2.09) נקבע כי אין מניעה שהעירייה תפעל לגביית היטלים בגין בנייה בלתי חוקית בהליכים אזרחיים, ובלבד שתפעל "בזמן אמת" לגביית המגיע לה, ובמקרה הצורך תפנה להליכים שיפוטיים, ולא תגבה חובותיה בעקיפין עת האזרח נזקק לשירותיה. כאן, העירייה פעלה בזמן אמת, דרשה את ההיטלים, ואלה שולמו ללא כל סייג וללא כל עוררין. למותר לציין, שהטענה באשר לחוסר חוקיות בדרישת ההיטלים התיישנה זה מכבר (שכן בניגוד לתביעת ההשבה, עילתה נולדה ביום ביצוע התשלומים). בכך שונה ענייננו מעניין רע"א 2088/09 עיריית מגדל העמק נ' א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ (6.5.09), שם המשיבה תקפה את עצם חוקיות ההיטלים, ובתוך תקופת ההתיישנות. 35. התובע טען כי בסביבת הנכס לא הוקמו תשתיות המצדיקות חיוב בהיטל. כאמור, היה מקום להעלות טענה זו (החורגת מעילת התביעה) בזמן אמת, בעת תשלום ההיטלים, ולא כיום. לגופו של עניין, טענה זו אף אינה רלבנטית. שיטת ההיטל מבוססת על חישוב כלל העלויות הצפויות לגבי סוג התשתית הרלבנטי בתחומי הרשות המקומית, ועל חלוקה שוויונית בין כלל בעלי הנכסים. על כן, לא נדרשת זיקה הדוקה בין ההיטל לבין עבודות ספציפיות שבוצעו בסביבת הנכס. זאת, בניגוד לשיטת דמי ההשתתפות: ע"א 2062/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון, פ"ד נח (5) 933, 941 - 943, עת"מ (ת"א) 2235/07 אברהם בנדט נ' עיריית ראשון לציון (18.2.09) (להלן: עניין בנדט), עת"מ (ב"ש) 6375-09-10 ויליגר תעשיות בע"מ נ' עיריית קריית מלאכי (10.3.11). למעלה מן הצורך, העירייה הוכיחה כי ניתן שירות בגין היטל הביוב. לפי הראיות שהובאו, הונחו קווי ניקוז וביוב במקרקעין עצמם. הנחת קווים אלה הייתה ביסוד ההסכמה בין העירייה לבין התובע, אותה הסכמה שלגביה התובע טען כי העירייה הפרה את התחייבותה. התובע הסכים שהחל משנת 1994 או משנת 1995, קיימת מערכת ביוב שהוקמה על ידי העירייה, ושהעסקים השונים הפועלים במבנה נהנים ממנה (עמ' 18 ש' 13 - 14). זאת ועוד, בעת"א (ת"א) 1653/06 חממי שלמה נ' עיריית ראשון לציון (4.3.07) (להלן: עניין חממי) קבע בית המשפט: "מי שאינו טורח לקבל היתר בניה ומעמיד את הרשויות בפני עובדה קיימת, עליו הנטל להראות מתי בוצעה הבניה ומה היה מצב פיתוחן של התשתיות באותו מועד" (עמ' 11). 36. לפי הפסיקה, בניגוד למצב המשפטי הנוגע לאגרת בנייה ולהיטל השבחה, היטלים משולמים בגין ההנאה שמפיק בעל הנכס מהשירות שניתן על ידי הרשות. מסיבה זו, החובה לשלם היטל אינה תלויה בשאלה האם הבנייה נעשתה כחוק. גם בנייה בפועל, שלא ניתן לגביה היתר - חייבת בתשלום יחסי של ההיטל (עניין בנדט - סעיפים 25 - 28, עניין חממי). על כן, לתובעים כלל לא קמה עילת השבה ביחס לחלק התשלום המתייחס להיטלי הביוב, הן לגופו של עניין, ואף לו טענת ההתיישנות נדחתה. 37. בשולי הדברים, אתייחס לטענת ב"כ התובעים, לפיה "השכל הישר" מחייב כי לא יכול להיות שהתובעים פעלו באופן בו פעלו לאורך השנים, מבלי שהיו הבטחות של העירייה. על דרך הכלל, בית המשפט פוסק על סמך ראיות. אכן, מידת ההיגיון היא מידה בה יש לבחון את הראיות, אלא שבתיק זה, בו הוכח שאדם בונה אלפי מ"ר ללא היתר, מאפשר הפעלת עסקים ללא רישיון עסק, הכול תוך ניהול הליכים פליליים בקשר לעניינים אלה, ואינו הורס את המבנים שיש להרוס כתנאי לקבלת ההיתרים הנכספים, ממילא ההתנהלות אינה התנהלות שניתן לבחון אותה במשקפיים הגיוניות או נורמטיביות. סיכום 38. התביעה נדחית. 39. התובע יישא בהוצאות הנתבעות בסך כולל של 10,000 ₪.בניההיטל השבחההיתר בניה