מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור היועץ המשפטי להגשת כתב אישום בשנית: מבוא הקובל הגיש קובלנה פלילית כנגד נאשם 1 ובנו, נאשם 2, בגין אירועים שאירעו ביום 2.5.2006. בקובלנה מייחס הקובל לנאשמים עבירות בגין כניסה בכוח לפי סעיף 189 לחוק העונשין תשל"ז -1977 (להלן "חוק העונשין"), תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין, הסגת גבול כדי לעבור עבירה לפי סעיף 447 לחוק העונשין, והיזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין. כמו כן האשים הקובל את נאשם 1 בעבירה לפי סעיפים 6,1 ו 7א לחוק איסור לשון הרע התשכ"ה -1965, שכן לטענתו, בעת חקירתו של נאשם 1 במשטרה ביום 13.10.2009, הוציא דיבתו רעה. בעקבות אירועי יום 2.5.2006, הועמד הנאשם 2, יחד עם אחיותיו, שאף הן השתתפו באירוע, לדין, ובמסגרת הסדר טיעון הורשעו האחיות על פי הודאתן, וכתב האישום נגד נאשם 2 נמחק. עוד יאמר, כי המשטרה לא מצאה מקום להעמיד לדין את נאשם 1, באותה העת, בגין האירועים האמורים. טענות הצדדים באת כוח הנאשמים, העלתה טענות מקדמיות בכתב, ולשיטתה דין הקובלנה להתבטל. מנגד, הגיש בא כוח הקובל תגובה בכתב לטענות המקדמיות, וכן טען בעל פה בעניין זה. באת כוח הנאשמים הגישה תשובה לתגובה. הנאשמים מביאים מספר טעמים לבקשתם. לטענתם, נגד נאשם 2 הוגש כתב אישום (ת.פ. 7771/08) בגין אותם אירועים נשוא קובלנה זו, ובמהלך ניהול המשפט החליטה התביעה למחוק את כתב האישום. לכן, בהתאם להוראות סעיף 94 (ג) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב -1982 (להלן "החסד"פ"), נדרש אישורו של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום מחדש. מכיוון שזה לא נתן את אישורו, דין הקובלנה להימחק. עוד טענו, כי נאשם 2 כבר עמד בפני סכנת הרשעה בגין המעשים המיוחסים לו בכתב הקובלנה, כאשר הועמד לדין בת.פ. 7771/08, ולכן אין להעמידו לדין ולהעמידו בפני "סיכון כפול". הנאשמים פירטו בהרחבה את טיבו של טיעון "הסיכון הכפול", והרציונל העומד מאחוריו, ואת ההבדל בינו לבין טענת "כבר נשפטתי" כמובנה על פי סעיף 5 לחסד"פ. לשיטתם, דוקטרינת "הסיכון הכפול" יפה למקרה דנן, ומחייבת מחיקתה של הקובלנה. הנאשמים העלו טענה נוספת, ובבסיסה העובדה כי כתב האישום בת.פ 7771/08 כנגד הנאשם 2 בוטל במסגרת הסדר טיעון. יהיה זה, לטענתם, בניגוד לכללי הצדק באם הסדר הטעון יופר, ותופר בכך ההבטחה השלטונית. על כן, לשיטתם, קיימים השתק ומניעות בקשר לאישומים בקובלנה דנן, שהם זהים לאישומים בת.פ 7771/08. עוד העלו הנאשמים טענה כי הצדדים הגיעו להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 22.1.2008, ובו הסכימו כי לא תהיה לכל צד כל טענה מכל מין וסוג שהוא, האחד כנגד משנהו, בנוגע לאירועים ביניהם עובר להסכם. הואיל והאירועים נשוא הקובלנה דנן הם עובר להסכם הפשרה, קיימת מניעות מצד הקובל להאשים בקובלנה זו, בגין האירועים נשוא הקובלנה. הנאשמים הוסיפו וטענו כי הקובלנה הוגשה ביום 9.11.2010 בגין אירועים מיום 2.5.2006, ויש בכך שיהוי ניכר ולא סביר, המביא לעינוי דין, ופגיעה ביכולתם של הנאשמים להתגונן. כן, טענו הנאשמים, כי במאזן האינטרסים שבין אכיפת החוק הפלילי, לבין נסיבות המקרה דנן, על טיעוניהם כבדי המשקל של הנאשמים, הכף נוטה לביטול הקובלנה. עוד טענו הנאשמים, כי נימוקיהם בעניין "הסיכון הכפול" יפים ועומדים כטיעונים המקימים הגנה מן הצדק. מנגד, דחה הקובל, באמצעות בא כוחו, את טענות הנאשמים. הקובל טען כי אין כל מקום בעניינינו לתחולתו של סעיף 94(ג) לחסד"פ, ויש להבדיל בין מקרה בו בוטל כתב אישום לבין מקרה בו נמחק כתב אישום. עוד טען, כי המקרה שלפנינו אינו נופל למקרה של "סיכון כפול", ופסקי הדין שהביאו הנאשמים לתימוכין, אין בהם כדי לבסס ולתמוך את טענתם. הקובל דחה בתגובתו את טענת הנאשמים בעניין הבטחה שלטונית, וטען כי טענותיהם בעניין זה אינן ברורות כלל. הקובל הוסיף וטען כי פסק הדין שהתקבל בפשרה בתיקי האזרחי, והתייחס לארבעה תיקים אזרחיים שעמדו לבירור בין הצדדים, אינו כולל הליכים פליליים. עוד טען כי הנאשם 1 בעצמו הגיש קובלנה פלילית כנגד הקובל בק.פ 24012-10-09, ללמדך, כי אף לשיטת הנאשמים אין הסכם הפשרה מתייחס להליכים פליליים. הקובל טען בתגובתו כי בין הצדדים התנהלו הליכים פלילים ואזרחיים כל אותה העת מיום האירועים נשוא הקובלנה ועד יום הגשתה , כך שטענת הנאשמים בעניין שיהוי חסרת כל בסיס. הקובל טען כי טיעון משפטי בעניין מאזן האינטרסים אינו יפה לעניין העומד לפני בית המשפט בקובלנה דנן, אך בכל מקרה, ולגופו של עניין, מאזן האינטרסים מראה כי יש לקיים את הבירור בקובלנה זו, ולהביא לכך שהנאשמים יתנו את הדין על מעשיהם החמורים. עוד טען הקובל, כי טענתם של הנאשמים בדבר הגנה מן הצדק אינה יכולה לעמוד לאור מעשיהם, והצדק דווקא מחייב העמדתם לדין. דיון נפקותו של סעיף 94(ג) לחסד"פ טוענים הנאשמים כי כתב האישום שהגישה המדינה כנגד נאשם 2 בוטל על פי סעיף 94 (ב) לחסד"פ, ולכן יש להמציא את אישור היועץ המשפטי להגשת הקובלנה. סעיף 94 לחסד"פ קובע: (א) חזר בו תובע מאישום לפני תשובת הנאשם לאישום, יבטל בית המשפט את האישום; חזר בו לאחר מכן, יזכה בית המשפט את הנאשם מאותו אישום. (ב) בהסכמת התובע והנאשם רשאי בית המשפט לבטל אישום, בכל עת עד להכרעת הדין, ודין הביטול יהיה כדין ביטול לפני תשובת הנאשם. (ג) אישום שבוטל, לפי סעיף קטן (ב), לא יוגש מחדש אלא באישור היועץ המשפטי לממשלה ומטעמים שיירשמו. אין מחלוקת בין הצדדים, כי האישום כנגד נאשם 2 בת.פ 7771/08 בוטל לאחר ההקראה, לאחר שנשמעו עדויות, ובהסכמת התובע והנאשם, ומכאן שהוראות סעיף 94(א) אינן צריכות לעניין, והאישום בוטל בהתאם להוראות סעיף 94 (ב) לחסד"פ. אכן, לשון סעיף 94(ג) היא "אישום שבוטל...לא יוגש מחדש אלא..." ואין לשון הסעיף נוקבת במפורש בידי מי יוגש מחדש. ניתן לכאורה ללמוד מלשון הסעיף, ובמיוחד מהעדר ציון מיהות מגיש כתב האישום מחדש, כי הכוונה לכל מי אשר יש בידו להאשים שוב באותו האישום. בעניין זה, יש לבחון את תכלית חקיקתו של התיקון לסעיף 94, בתיקון מס' 19 לחסד"פ, אשר כלל , בין היתר, את הוספתם של סעיפים 94(ב) ו 94 (ג). מעיון בדברי ההסבר לתיקון סעיף 94 לחסד"פ, בנוגע להוספתו של סעיף 94 (ב), ומהדברים שנשא יו"ר ועדת חוקה חוק ומשפט במליאת הכנסת ערב קבלתו של התיקון, למדים, כי תכלית הוספתו הייתה ליתן לרשויות התביעה אפשרות נוספת למיצוי האינטרס הציבורי, מלבד הרשעתו של הנאשם, ומתן גמישות לבעלי הדין ולבית המשפט בהפסקת ההליכים הפלילים כנגד נאשם, בנסיבות המצדיקות זאת. (ראה הצעות חוק 2194, י באב התשנ"ג, 28.7.1993 בעמוד 277 וכן דברי ימי הכנסת חוברת כ"ה, ישיבה שכ"ז בעמוד 770). על מנת שלא יהיה הדבר קל בעיני בעלי הדין, בא סעיף 94 (ג) והגביל, למעשה, את שני בעלי הדין. על רשויות התביעה לדעת כי מיום שהסכימו לבטל את האישום על פי סעיף 94 (ב), לא יהיה זה עניין של מה בכך לגרור בשנית את הנאשם אל ספסל הנאשמים, ויהיה צורך באישורו של היועץ המשפטי לממשלה לכך, בהביאו נימוקים מיוחדים שירשמו, כפי שמורה סעיף 94 (ג). מכאן , כשם שאין מגישים כתב אישום על נקל, כך גם אין מבטלים אותו נקל, וכך גם אין מגישים אותו מחדש בנקל. סעיף 94 (ג) הוא תמרור אזהרה בפני רשויות התביעה, בטרם יבטלו כתב אישום על פי סעיף 94 (ב), אך בכל האמור, אין דבר וחצי דבר לעניין מעמדו וזכויותיו של הקובל הפרטי. מאידך, נאשם אשר אינו עומד על זיכויו המוחלט, ובוחר למלט נפשו מן הדין בביטול כתב האישום בהסכמה עם רשויות התביעה, יודע גם יודע כי אין בביטולו של כתב האישום בהסכמה על פי הוראות סעיף 94 (ב) כדי להביא לזיכויו או כדי להבטיח כי לא יועמד לדין שוב, בעתיד, באישומים בהם הואשם. לא זו אף זו, הן מדברי ההסבר לחקיקתו של החוק (תיקון מס' 19 לחסד"פ בדבר סעיפים 94 (ב) ו 94 (ג)) והן מעיון בדברי הכנסת ערב אישורו, למדים, כי עניין הקובלנה הפרטית כלל לא עמד לנגד המחוקק אותה שעה. החקיקה נועדה ליתן כלי בידי רשויות התביעה לחזור בהן ממיצוי הדין, כשיש הצדקה לכך, ומבלי שהדבר יחשב כהרשעה או זיכוי, אך עם שימור הזכות להאשים שוב. זכויותיו של הקובל שמורות לו ואין בסעיפים 94(ב) ו 94 (ג) כדי לפגוע בהן. מי שניתן בידו הכוח לבטל כתב אישום לאחר תשובת הנאשם, אינו יכול להשתמש בכוחו בכדי להביא את הנאשם לספסל הנאשמים, בשנית, בלא סיבות טובות ומוצקות לכך, אך הקובל חיצוני לעניין זה. הקובל לא היה המאשים ואף לא הצד שביטל או הסכים לבטל את כתב האישום, ובלא מעשה בית דין, זכויותיו, עד כמה שכאלה קיימות, שמורות לו. הקובלנה הפרטית באה ככלי משפטי בידי אדם, אשר איננו מסתפק בתביעה אזרחית, ומנגד, רשויות התביעה אינן משביעות את רצונו בפעולתן להבאת יריבו לדין. לפיכך, השיקולים אשר מניעים את רשויות התביעה להאשים או לא להאשים, או לבטל כתב אישום, אינן בהכרח המניעים העומדים לנגד עיניו של הקובל. החליטו רשויות התביעה להביא לביטולו של כתב האישום, בהסכמת הנאשם, לפי סעיף 94 (ב), חייבות הן באישורו כדין של היועץ המשפטי לממשלה על מנת להגיש את כתב האישום שוב, ברם, משעה שהנאשם לא זוכה ולא הורשע, ואין מתנהל כנגדו הליך פלילי על ידי המדינה, רשאי אדם להאשימו בקובלנה פרטית על פי הוראות החסד"פ. אשר על כן, אין הקובל נזקק לאישורו של היועץ המשפטי לממשלה בכדי להאשים במקרה זה, והטענה נדחית. טענת הפרתה של הבטחה שלטונית ביטולו של האישום בת.פ 7771/08, בין שנעשה בהסדר טיעון כולל בתיק, ובין שנעשה באופן פרטני אל מול הנאשם 2, נעשה בין הצדדים להסדר לבין עצמם, היינו בין רשויות התביעה אל מול הנאשם 2. הקובל חיצוני להסדר זה, כך שהגשת קובלנה פלילית על ידי הקובל כנגד הנאשם 2 אין בה משום הפרה כלשהי, לא מצד רשויות התביעה, ובודאי ובודאי לא מצד הקובל. אשר על כן, הטענה בדבר הפרת הבטחה שלטונית נדחית. טענת המניעות בשל הסכם הפשרה טענת הנאשמים כי מנוע הקובל להאשים בקובלנה פלילית עקב הסכם הפשרה בין הצדדים, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 22.1.2008 , בו הסכימו הצדדים כי לא תהיינה לצדדים כל תביעות האחד כנגד משנהו מכל מין וסוג שהוא בכל הנוגע לאירועים ביניהם עד יום ההסכם, דינה להידחות. הנאשם 1 הגיש קובלנה פלילית פרטית בק"פ 24012-10-09 כנגד הקובל, אשר נדונה והוכרעה, כאשר חלק מהאישומים שם מתייחסים למעשים עובר להסכם הפשרה וחלקם לאחריו. יוצא אפוא, שאף לשיטת הנאשמים בעצמם, אין הסכם הפשרה כולל הליכים וטענות במישור הפלילי. לכן, אין הנאשמים יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו, כאשר ביד אחת הם נוהגים על פי ההבחנה שאין הסכם הפשרה ביניהם כולל עניינים פלילים, ומוגשת קובלנה פלילית כנגד הקובל בהליך אחר, וביד שנייה אוחזים בטענת המניעות מתוקף הסכם הפשרה. הטענה נדחית. טענת השיהוי בין יום 2.5.2006, היום בו אירעו האירועים נשוא הקובלנה, ועד מועד הגשתה, התנהלו הליכים משפטיים למכביר בין הצדדים, אזרחים ופליליים. ביום 19.10.2010 ניתן פסק דין ת.פ 7771/08 , וביום 9.11.2010 הגיש הקובל את הקובלנה דנן. מכאן, שטענת השיהוי משוללת כל יסוד. טענת הסיכון הכפול טענת הסיכון הכפול שונה מן הטענה "כבר הורשעתי" או "כבר זוכיתי" במובן סעיף 5 לחסד"פ, או כטענה מקדמית כלשון סעיף 149 (5), ונשענת על סכנת הרשעה בעבירה שהייתה נשקפת לנאשם במשפט קודם. הטענה היא, שאין להעמיד את הנאשם שנית בסיכון של הרשעה לאחר שההליך הראשון נפסק ללא הכרעה באשמתו. ההלכה הפסוקה בישראל מונה ארבעה תנאים, אשר בהתקיימותם עומדת לנאשם טענה זו. (ראה דנ"פ 532/93 רשל מנינג נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד מז(4) 25 וכן בג"צ 20/50 ש. שוורץ נ' נשיאות בית הדין הצבאי העליון ואח' בעמוד 192). התנאים הם: הנאשם הועמד לדין בהליך הראשון על פי כתב אישום "כשר". הנאשם עמד לדין בהליך הראשון לפני בית משפט מוסמך. ההליך הראשון נפסק ללא הכרעה באשמתו של הנאשם. המשפט הופסק בלא הכרעה, או טרם הסתיים בהכרעה, בשל טעמים שאינם תלויים בתביעה. "הסיכון הכפול", הוא עקרון מוסד במשפט הישראלי, ומטרתו להציב גבול ומידה לשימוש בהליך הפלילי, והאפשרות להעמדתו של אדם אל מול פני הדין. בקובלנה דנן מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה, שכן הנאשם 2 עמד בהליך הראשון בפני כתב אישום כשר, בפני בית משפט מוסמך, ההליך הופסק בלא זיכוי או הרשעה, ואף התביעה נתנה הסכמתה לכך. אשר על כן, עומדת לנאשם 2 ההגנה בעניין הסיכון הכפול, הן מכוח התקיימותם של התנאים המנויים בהלכה הפסוקה, והן משום שנסיבות המקרה דנן מצדיקות החלת עקרון הסיכון הכפול שתכליתו מתן הגנה לנאשם 2, אשר כבר עמד בסיכון קודם של הרשעה. הטענה מתקבלת. הגנה מן הצדק טוענים הנאשמים, כי נימוקיהם בדבר "הסיכון הכפול" כפי שהובאו לעיל, עומדים ומקימים להם הגנה מן הצדק, ולהביא לביטולה של הקובלנה. סעיף 149 (10) לחסד"פ קובע: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן - ..... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית." צודקים הנאשמים כי מאז קביעתה של ההלכה בפרשת יפת (ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 221) בעניין הקריטריונים בהם ראוי להפעיל את ההגנה לטובתו של הנאשם, התגמשו התנאים ואין עוד להמתין לפני קבלת הטענה כי יתגבשו תנאים שהם בבחינת " התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם" או "במקרים שבהם המצפון מזדעזע ותחושת הצדק האוניברסלית נפגעת, דבר שבית המשפט עומד פעור פה מולו ואין הדעת יכולה לסובלו". אכן, בשורה של פסקי דין מלפני בית המשפט העליון וספרות מלומדים ענפה, ניתן לעשות שימוש בהגנה מן הצדק כיסוד לביטול כתב אישום בשורה של מקרים, חמורים פחות מן ההגדרה הנוקשה לעיל, ויש לשקול את האינטרס שבהעמדת העבריינים לדין ומיצוי הדין עימם מחד, אל מול פגיעה בזכויותיו של הנאשם מאידך. במקרה דנן, אין להתעלם מכך שנאשם 2 נחקר בפרשה על ידי המשטרה, הועמד לדין, וההליך הפלילי הופסק במסגרת הסדר טיעון וביטול כתב האישום. הנאשם 2 עמד אל מול פני ההליך הפלילי וההרשעה. מאידך, יש להבחין כי הנאשם 2 לא זוכה, וזכויותיו של הקובל להאשימו בקובלנה עומדות לו. אני מקבלת את טענת נאשם 2, כי בשעה שכתב האישום נגדו נמחק, הוא ראה את האישום נגדו כמבוטל במסגרת ההסדר עם רשויות התביעה, ובמצב זה ניהול הקובלנה נגדו יביא , ללא ספק ,לפגיעה בעקרונות ההגינות והצדק כלפיו. במקרה דנן, העמדתו של נאשם 2 לדין בשנית במסגרת הקובלנה הפלילית עומדת בסתירה לעקרון הצדק וההגינות המשפטית, ויש בה משום תחושה של רדיפה והתעמרות בנאשם. אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, הקובלנה כנגד נאשם 2 מבוטלת. לעניין נאשם 1, לא ראיתי כל נימוק למתן הגנה מן הצדק בעניינו.משפט פליליביטול כתב אישוםקובלנה פליליתקובלנה