מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הגנה מן הצדק - ביטול כתב אישום בעבירות תכנון ובניה: פתח דבר בפני הונחה בקשה להורות על ביטול כתב האישום שהוגש כנגד המבקשים מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") ומכוח הטענה המקדמית של "הגנה מן הצדק" בהתאם להוראת סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי. כתב האישום מייחס למבקשים שימושים חורגים ללא היתר במקרקעין הידועים כגוש 13945 חלקות 11,12,13,14,22,51,57,58,59,62,63,66,67,48,49,50,68-70 (להלן: "המקרקעין") בנסיבות המפורטות בכתב האישום. להלן העבירות המיוחסות למבקשים: ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא קבלת היתר כדין, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין בסטייה מהיתר ותוכנית, עבירה לפי סעיפים 145(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה. שימוש במקרקעין "שימוש חורג", עבירה לפי סעיפים 204(א) לחוק התכנון והבניה ותקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר) התשכ"ז-1967 (להלן: "תקנות התכנון והבניה"). שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה בצירוף הוראות סעיף 204(ג) לחוק התכנון והבניה. טענות הצדדים עיקר טענות המבקש: לטענת סנגורם של המבקשים, יש מקום לבטל את כתב האישום נגדם על בסיס הטענה של "הגנה מן הצדק" וזאת על שום התנהלות המאשימה בעניינם של המבקשים. לטענת ב"כ המבקשים, בסיס כתב האישום הינו בטענה כי תחנת הדלק נשוא כתב האישום אינה ניצבת על כביש 90, כי אם על שטח חקלאי המפריד בין תחנת הדלק לכביש 90 (להלן: "הטריז"), עליו הציבו הנאשמים בין היתר את שלט התחנה, ואולם בפועל לא נקבע כי שטח חקלאי זה אכן קיים. כמו כן, המבקשים הסתמכו על מצגי המאשימה, עובר לבניית תחנת הדלק, ורק לאחר בנייתה הקפיאה המאשימה כל טיפול במגרש הנאשמים בשל קיומן של תוכניות סותרות באותו טריז, אשר צדדי ג' טענו לזכויות בו, בין היתר נמנעה המאשימה להנפיק למבקשים טופס 4 והיתר בניה לחלק מעבודות הפיתוח, על אף שעד לאותן טענות שהעלו צדדי ג' לגבי הזכויות באותו טריז, הנפיקה המאשימה היתר בניה למבקשים ובהתאם לכך נבנתה תחנת הדלק. טענות המשיבה בתמצית: לטענות המשיבה, המבקשים בנו בסטייה מהיתר ביודעין, והציבו שילוט ללא קבלת טופס 4 (טופס אכלוס) מתוך רצון להפיק רווח כספי ולפיכך אין המבקשים עבריינים בעל כורחם, כי אם מנסים הם להכשיר את עבודות הפיתוח אותן ביצעו שלא כדין ותוך סטייה מההיתר, בדיעבד. עובדה היא, כי היתר הבניה אשר הסדיר את עבודות הפיתוח שנעשו מסביב לתחנת הדלק, הוצא ביום 20.06.07 וכבר ביום 2.07.07 ניתן טופס 4 לתחנת הדלק, היינו לאחר שהוסדרה חריגת הבניה בהיתר- הוסרה המניעה לתת טופס 4 למבקשים. לפיכך, אין כל רלוונטיות לטענות המבקשים בכל הנוגע לתוכניות הסותרות, בהליך זה, שכן מיוחסת למבקשים עבירה של בנייה ללא היתר וסטייה מהיתר, כך שטענת ההגנה מן הצדק לא תוכל לעמוד להם, באשר עיכובים בהליך התכנוני, אינם יכולים להכשיר עשיית דין עצמי, ואילו סברו המבקשים כי נפגעו מהחלטת המשיבה, עמדה בפניהם הזכות להגיש ערר לועדת הערר המחוזית שהיא דרך המלך לתקיפת החלטת רשות מנהלית ולא ע"י העלאת הטענה במסגרת משפטם של המשיבים כחלק מהגנתם. הוסיפה המשיבה וטענה, כי ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שביהמ"ש נזקק לו במקרים קיצוניים וחריגים ביותר, ואילו במקרה דנן לא הוכח ולו פגם כלשהו בהתנהלות המאשימה ובודאי שלא פגם העולה כדי "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות". לגופו של עניין, ביולי 2002 ניתן למבקשת 2 היתר בניה להקמת תחנת דלק, אשר אחד מתנאיו הנו השלמת פיתוח ועבודות עפר כתנאי לאישור אכלוס. במרץ 2005 ביקרה מפקחת הועדה המקומית ומצאה כי המגרש פותח בסטייה מתנאי ההיתר ומחוץ לגבולות המגרש, חרף העובדה שהיתר שינויים לא ניתן לגבי השלט, אשר עד היום נעדר כל היתר להצבתו בשטח. לפיכך ובתמצות ריבוי הטענות, ניתן לומר כי לטענת המשיבה אין כל רלוונטיות לטענה בדבר קיומן של תוכניות סותרות, הואיל והבניה הבלתי חוקית נעשתה ע"י המבקשים בלא כל קשר לקיומו או העדרו של אותו טריז. דיון ומסקנות הגנה מן הצדק, הינה טענה מקדמית המעוגנת היטב ביסודות המשפט הישראלי כעולה מהפסיקה הנרחבת, אשר ראשית דרכה בע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל פד' נ (2) 221, בו קבע כבוד השופט לוין כי המבחן לעניין "הגנה מן הצדק" הינו מבחן "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות". וכי המדובר במקרים נדירים בהם המאשימה מתעמרת בנאשם ומעשיה מעוררים זעזוע ופגיעה קשה בתחושת הצדק. כמו כן, בפס"ד יפת ואח' נ' מדינת ישראל, הנ"ל, בעמ' 465 הוסיף כבוד השופט קדמי בדבריו, כי יש ליישם את דוקטרינה הגנה מן הצדק רק במקרים של התנהגות בלתי נסבלת של הרשות וחוסר הגינות קיצוני שלה. עקרונות אלו חזרו ונשמעו בפסיקת העליון וראו לעניין זה בג"צ 1563/96 כץ נ' היועץ המשפטי לממשלה פד' נה' (1) 529 ובג"צ 6781/96 אולמרט נ' היועץ המשפטי לממשלה פד' נ (4) 793). בהמשך ריכך בית המשפט העליון את המבחנים לתחולת ההגנה מן הצדק במסגרת ע"פ 4855/02 מ"י נ' ד'ר בורוביץ, פ"ד נט (6) 776, בה קבע בית המשפט העליון כי ההגנה תחול כאשר קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות אם כי לא נסוג מן האמרות כי מדובר "במהלך קיצוני" ו"במקרים חריגים ביותר". ואולם, בתוך כך הובהר, כי תכלית ההגנה מן הצדק היא עשיית צדק עם הנאשם ולא ביקורת על רשויות האכיפה. בנוסף נקבע כי הערכים העומדים על הפרק והדורשים איזון הנם כדלקמן: "ההכרעה בשאלה, אם המקרה שלפני בית המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד, ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם: העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עימהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; והגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר השני, ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, את המשך קיומו של ההליך, ובהם: הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; ושמירת אמון הציבור בבית-המשפט" ( ראה סעיף 21 לפסק הדין). בפס"ד מ"י נ' ד'ר בורוביץ הנ"ל, נקבע מבחן תלת שלבי, המוזכר גם בתגובות המאשימה (סעיף 3 לתגובתה) ולפיו: השלב הראשון על בית המשפט לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים וזאת במנותק לשאלת האשמה או החפות של הנאשם. בהימצא פגמים ניתן לעבור לשלב השני. השלב השני במסגרת השלב השני על בית המשפט לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי, חרף הפגמים, יש משום פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות. השלב השלישי במסגרת השלב השלישי נבחן הסעד הראוי שיש ליתן נוכח הפגמים בהליך. במסגרת זו יש לבחון גם האם ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מידתיים וקלים מביטול כתב האישום. בשנת 2007 תוקן סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי ועוגנה בחקיקה ראשית ההגנה מן הצדק. הסעיף קובע בהאי לישנא: " 149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות ובהן-... (10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית ". כמו כן, סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי, קובע בהאי לישנה: "150. נטענה טענה מקדמית, יתן בית המשפט לתובע הזדמנות להשיב עליה, אולם רשאי הוא לדחותה גם אם לא עשה כן; בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט; נתקבלה טענה מקדמית, רשאי בית המשפט לתקן את כתב האישום או לבטל את האישום, ובמקרה של חוסר סמכות - להעביר את הענין לבית משפט אחר כאמור בסעיף 79 לחוק בתי המשפט." ומן הכלל אל הפרט: עמדת ההגנה הנה, כי התנהלות הרשות באופן המפורט על ידה מקימה את טענת הגנה מן הצדק, על בית המשפט לדון בה ולעמוד לצידם של המבקשים ובסופו של יום לבטל את האישומים. בלב הטענה עומדת הטרוניה כלפי המשיבה, אשר חטאה שלה הוא הבסיס לכתב אישום זה, הואיל והעבירות המיוחסות למבקשים בכתב האישום, נובעות מקיומן של תוכניות סותרות, אשר התגלו למשיבה בדיעבד ולאחר שכבר ניתן היתר בנייה למבקשים, בשל טענת צדדי ג' לזכויות בשטח עליו נבנתה תחנת הדלק ע"י המקשים. התנהלות זו לטענת ההגנה, נגועה כאמור בחוסר צדק ויש בה כדי לפגוע בתחושת ההגינות במידה המצדיקה את ביטול האישומים. ביישום ההלכה על המקרה דנן, יש לבחון את טענות המבקשים לאור ההחלטות שניתנו על ידי הרשות ע"פ השלבים המוצעים בפסיקה לבחינת שאלה זו. כשלב ראשון, עליי לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים וזאת במנותק לשאלת האשמה או החפות של הנאשמים. תחילה אפנה עצמי לסעיפי העבירות המיוחסות למבקשים הקובעים בלשון זו: סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה קובע לא יעשה אדם אחד מאלה ולא יתחיל לעשותו אלא לאחר שנתנה לו הועדה המקומית או רשות הרישוי המקומית, לפי הענין, היתר לכך ולא יעשה אותו אלא בהתאם לתנאי ההיתר: כבר כאן יאמר, כי המשיבה לא מפרטת, אילו מבין תתי סעיף זה הפרו המבקשים. סעיפים 204(א), 204(ב) ו-204 (ג) לחוק התכנון והבניה קובעים (א) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בלא היתר כשביצוע העבודה או השימוש טעונים היתר לפי חוק זה או תקנה על פיו, דינו - קנס, מאסר שנתיים, ובעבירה נמשכת - קנס נוסף, מאסר נוסף שבעה ימים לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו. (ב) המבצע עבודה או משתמש במקרקעין בסטיה מהיתר או מתכנית, דינו - מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת קנס כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן - חוק העונשין), לכל יום שבו נמשכת העבירה, לאחר שנמסרה לנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו. (ג) המשתמש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה או השניה, דינו - קנס מאסר שנה אחת ובעבירה נמשכת - קנס נוסף לכל יום שבו נמשכת העבירה לאחר שקיבל הנאשם הודעה בכתב מהועדה המקומית על אותה עבירה או לאחר הרשעתו. הנה כי כן, מיוחסות למבקשים עבירות של בניה ללא היתר ושימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות החוק. למקרא עדויות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אכן נפלו פגמים עובר להנפקת טופס 4 ע"י המשיבה למבקשים, טופס אשר אי הנפקתו משמעו כי המבקשים לא עמדו בכל התנאים לקבלת היתר הבניה בשלמותו ולפיכך בנתה בחריגה מההיתר בניגוד להוראות החוק. מסקנתי זו מבוססת על עדותה של הגב' חגית בן דוד, עדת תביעה מס' 1, אשר לא הצביעה בעדותה מיום 17/03/2010 על סיבה המצדיקה את העיכוב במתן טופס 4 למבקשים ולא הביאה, אף לא דוגמה אחת לתנאי אשר לא מולא ע"י המבקשים, כהוראת ההיתר. ההיפך הוא הנכון- עדת התביעה מס' 1, העידה בפני כב' השופט נדל תחילה כי "אם מילאו אחר כל הדרישות בהיתר, לא היתה שום סיבה בעולם לא ליתן להם טופס 4" ובהמשך עדותה משיבה לשאלות ב"כ המבקשים, כי אין היא יכולה לספק מידע זה (ראה שורות 10-12, בעמ' 5 לפרוטוקול הדיון מיום 17/03/2010). לאחר מכן, בעדותה בפניי השיבה בחקירתה, כי "לא הוצאתי טופס 4 כי לעולם לא ניתן להוציא היתר כאשר לא יודעים מי בעל הקרקע ולא ניתן לדון בזה בכלל", ראה תשובת העדה, בעמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 24/05/2011. הנה, מדברי עדת התביעה הנ"ל, ניתן ללמוד כי טופס 4 לא הונפק למבקשים, הואיל ולא ידוע מי הבעלים על הקרקע, לא הוזכרו כל חריגות בנייה ולא דובר כלל על הצבת שילוט תוך חריגה מהיתר. משמע- טענות המשיבה, לפיהן אין כל רלוונטיות לטענת המבקשים, אך בשל קיומן של תוכניות סותרות, ביצעו עבירה בעל כורחם, כאשר מילאו אחר כל התנאים לקבלת היתר בניה, מתבררת כטענה שגויה, אשר מצאתי סתירה בטענת חוסר הרלוונטיות הנ"ל, אל מול דברי עדת התביעה מס' 1 כמצוטט לעיל. אולם, לא כך הם פני הדברים ע"פ עדותו של מר אבנר סבג-מהנדס הוועדה (להלן: "העד" או "המהנדס"), אשר עיקר דבריו, הרלוונטיים לענייננו הם כי "הועדה החליטה לדחות את ההתנגדויות, ואחד מן הנימוקים כי הבעלות בטריז אינו רלוונטי, זאת אומרת שהטריז לא עיכב את מתן/אי מתן טופס 4" (ראה שורות 11-12, בעמ' 9 לפרוטוקול הדיון מיום 17/03/2010). ואולם בכל זאת, לשאלה מדוע לא ניתן טופס 4, גם לאחר שניתן היתר לקירות התומכים, השיב המהנדס "יכול להיות", ולשאלה מדוע הוגש כתב אישום ב-8/07 השיב עד זה "לא יודע", וכן לשאלה כיצד לאחר שהמבקשים שילמו עשרות אלפי דולרים כדי שהמתנגדים יוותרו על טענותיהם, ניתן טופס 4, שוב השיב המהנדס "לא יודע". אולם, בהמשך עדותו הסביר המהנדס, כי בסוף 05/05 נכנס לתפקיד, וכי החלה בתקופה הזו להישאל השאלה מדוע אין טופס 4, אז התברר כי עבודות הפיתוח היו בסטייה מהיתר הבניה. (ראה שורות 5,7,12 וכן שורות 15-23, בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 17/03/2010). אך לשאלת עו"ד שמילוביץ, אילו תנאים לא מולאו לצורך קבלת טופס 4, השיב המהנדס "לא זוכר" (ראה שורות 30-31, בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 17/03/2010). לטעמי, עולה מהעדויות הנ"ל כי יש ממש בטענת המבקשים, לפיה המשיבה אפשרה להם להמשיך לבנות את תחנת הדלק מחד, ומאידך לא הנפיקה למבקשים טופס 4, באשר התעורר ספק לגבי מצב הזכויות במקרקעין. חיזוק למסקנתי זו, מצאתי גם בדברי הנאשם 2, לפיהם "בהתחלה בעתירה, כולם היו יחד איתי נתנו לי תוכניות, הועדה המקומית, המחוזית ומע"צ כולם עמדו מהצד שלי והכל היה טוב....במרץ 2004 מישהו החליט שם שאולי הדברים לא נראים כל כך בועדה המחוזית... ומאותו רגע 03/04 סטופ הועדה הקפיאה מצב בגלל חשש מתביעות. מצד אחד לא פעלה נגדי בשום דרך ומצד שני אחרי שגמרתי לבנות היא לא נתנה לי טופס 4" (ראה דברי הנאשם, בעמ' 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 24/05/2011). דבריו אלו של הנאשם, לא אך שלא הוכחשו ע"י נציגה המשיבה, אלא שלא נסתרו ולא הוצג כל מסמך או ראיה לכך שהיתה פניה מצד המשיבה למבקשים לפיה הם בונים בחריגה מהיתר, או כי עליהם לחדול מלהמשיך ולבנות את תחנת הדלק. כמו כן, העיד נאשם זה, כי בסוף שנת 2007, אחרי שניתן פס"ד במסגרת העתירה המנהלית, תוך חודש ניתן טופס 4, (ראה דברי הנאשם, בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 24/05/2011). מה שמעיד כי הבעיה לתת טופס 4 היתה טענת צדדי ג' לאותן זכויות על הטריז ולא אי בניית קירות תומכים כנטען. לאור טענה זו, הפניתי עצמי לפסק הדין בעת"מ 1034/07 י.ש.ר.ש תחנות בע"מ נ' הועדה לתו"ב ואח' (נ/15) ונוכחתי לראות, כי פסק דין זה ניתן ביום 26/04/2007 ולאחריו, ניתן פסק דין משלים ביום 20/05/2007, ואילו טופס 4 (נ/16) אושר וניתן למבקשים ביום 02/07/2007, היינו כשלושה חודשים לאחר מועד מתן פסק הדין המשלים, מועד אשר יש בו כדי לחזק את טענת המבקשים ולעלות ספק בדבר טענת המשיבה, לפיה טענות צדדי ג' לבעלות באותו טריז, לא היוו כל משקל לכך שהמשיבה לא הנפיקה טופס 4 למבקשים, אשר העדר טופס 4 הוא המהווה את הבסיס לכתב אישום זה. לאור כל האמור לעיל, אני נוטה לקבל את טענת המבקשים, לפיה ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום בעל כורחם. יישום טענת ההגנה מן הצדק על ענייננו: לאור מסקנתי הנ"ל ולאחר שזוהו הפגמים שנפלו בהליכים עובר למתן טופס 4 למבקשים, זאת כמובן במנותק לשאלת האשמה או החפות של הנאשם ולאחר שבחנתי האם בקיומו של ההליך הפלילי, יש משום פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות והגעתי למסקנה שאכן נעשה עוול למבקשים בהגשת כתב אישום זה, כאשר בסיסו ברובו הוא במחדליה של המאשימה וכי אכן יש פגיעה ממשית בתחושת הצדק וההגינות, כאשר מנגד לא התרשמתי כי המבקשים פעלו בניגוד להוראות החוק על דעתם שלהם, אלא הסתמכו על נציגי המאשימה, אשר בראשית ההליך ליוו את פרויקט בניית התחנה ולא נראה שבמהלך הדרך, היו הפרות מצד המבקשים עליהם התריאה המשיבה, נציגי המאשימה בעצמם לא הצביעו ולא הוכיחו בפניי כל טעם מדוע לא הונפק למבקשים טופס 4, כאשר רוב תשובותיהם חמקמקות ואינן חד-משמעיות שנתמכות במסמכים, לפחות באשר לטענה לפיה בנו המבקשים בחריגה מהיתר הבניה. כמו כן, העובדה כי בסיכומיה מבססת המשיבה את כתב האישום על הצבת שלט התחנה בשטח חקלאי, דבר שכמעט לא הוזכר בהליך ההוכחות נשוא טענה זו, אלא שהמשיבה התמקדה בחריגות בנייה, אשר לכאורה בנו המבקשים בלא היתר ותוך חריגה לשטח החקלאי, אותו טריז, בו נטען לזכויות כאמור ע"י צדדי ג'. לאור כל האמור והמובא לעיל, לטעמי הסעד הראוי שיש ליתן נוכח הפגמים בהליך, הוא ביטול כתב האישום נגד המבקשים. למעלה מן הצורך אוסיף, כי בראשית החלטתי חשבתי לרפא פגמים אלו ע"י מחיקת סעיפים בכתב האישום הנוגעים להצבת השלט על השטח החקלאי, הואיל ועד היום לא הוכח באופן חד-משמעי כי אכן קיים שטח כזה, כפי שמהנדס המשיבה העיד בפניי בעצמו. ואולם, גם באשר ליתר העבירות המייחסות למבקשים בנייה בחריגה מהיתר, מתייחסים לעובדה כי הבנייה חרגה אל שטחי אותו טריז. לפיכך, הגעתי למסקנותיי כמפורט לעיל, ואני מקבלת את טענת ההגנה מן הצדק ומורה על ביטול כתב האישום נגד המבקשים. משפט פליליהגנה מן הצדקבניהביטול כתב אישוםתכנון ובניה