מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין מחוזי: 1. לפניי בקשה מטעם המדינה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי מרכז, שבו זוכו המשיבים מן העבירות שבהן הורשעו על-ידי בית משפט השלום. הבקשה להארכת מועד באה בשל שביתת הפרקליטים בפרקליטות המדינה, שנתקיימה בין התאריכים 16.11.2010 ו- 30.12.2010. אומר כבר בפתח הדברים כי לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה בכללותן, החלטתי לדחות את הבקשה.      רקע 2. המשיבים הועמדו לדין בעבירה של כרייה שלא כדין (לפי סעיף 111(א) לפקודת המכרות, 1925; להלן: פקודת המכרות). חלק מן המשיבים הועמדו לדין גם בעבירות של אחריות נושא משרה (לפי סעיף 111א(א) ו- (ב) לפקודת המכרות) ושל הפרת אמונים (לפי סעיף 284 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). המשיבים הם בית הספר החקלאי "מקווה ישראל - כל ישראל חברים", נושאי משרה בו, וכן חברה קבלנית ומנהלה. כל אלה היו מעורבים בכרייה של בור גדול בקרקע השייכת למדינה והמוחכרת למשיבה 1, על-מנת שהאדמה המוצאת מן הבור תשמש לבניית גשר-מעבר מעל השטחים החקלאיים המשמשים את המשיבה 1. הכרייה בוצעה ללא רישיון, והמבקשת ייחסה למשיבים עבירות כמפורט לעיל. אמר על כך בית המשפט המחוזי בפסק-דינו: "לעיתים אדם החופר בור - סופו שימצא את עצמו בתוכו, כפי שנאמר, 'בּוֹר כָּרָה וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל בְּשַׁחַת יִפְעָל' (תהילים ז, יט)". 3. בית משפט השלום (כבוד השופטת ש' בן שלמה) הרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם, והשית עליהם עונשים של קנס (לגבי המשיבה 1 והמשיבה 5), מאסר בעבודות שירות ומאסר על-תנאי (לגבי המשיבים בשר-ודם). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ע' גרוסקופף ור' אמיר) בא למסקנה שונה, והורה על זיכויים של המשיבים בהיעדר אשמה. הנימוק העיקרי שהובא בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי הוא שהמקרה הנדון בא בגדר הוראת הפטור הקבועה בסעיף 109(2) לפקודת המכרות (פטור לאדם החוצב באדמתו בכדי לקבל מתוכה אבן, חצץ, חול או חומר לצרכיו הוא ושלא לצורך מכירה). בדרכו למסקנה זו צעד בית המשפט המחוזי במסלול שעברה הפקודה המנדטורית מאז ועד היום, ובתמורה שחלה בתכליות המונחות ביסודה. בית המשפט המחוזי ביקש לפרש את הוראת-הפטור על-פי תכליתה, ובא למסקנה כי ההוראה חלה במקרה זה שבו המשיבה 1 ביצעה, באמצעות קבלן מטעמה, כרייה של אדמה ממקרקעין המוחזקים על ידה כחוכרת לדורות, וזאת לצרכיה-היא (קרי: לשם בניית גשר שישמש את תלמידיה ומוריה). בית המשפט המחוזי עמד על כך שאין בפרשנות זו כדי להסיר כל פיקוח ורגולציה מעל עבודות מסוג זה, זאת לאור קיומן של הוראות רלבנטיות בחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (יצוין כי בענייננו לא הועמדו המשיבים לדין בעבירות לפי דיני התכנון והבנייה). בשולי פסק-הדין הוסיף בית המשפט והתייחס למספר נקודות נוספות שהועלו, וציין בין היתר כי "ריבוי סימני השאלה המהותיים שהאישומים מעוררים, הקל עלינו במידה מסוימת להורות על זיכוי המערערים". בית המשפט הדגיש כי אין עסקינן ב"גנבי חול", והוסיף כי מדובר באנשים עתירי פעלים וזכויות, שכיוונו לטוב ונקלעו לצרה. המבקשת אינה משלימה עם פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ועם הקביעות העקרוניות הכלולות בו. האיחור, והבקשה להארכת מועד 4. פסק-הדין של בית המשפט המחוזי ניתן במעמד הצדדים ביום 4.11.2010. על-פי הוראת סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), המועד הקבוע בדין להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור בהליך פלילי הוא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין. לפיכך, בענייננו, היה על המבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור עד ליום 19.12.2010. מועד זה נפל בתוך שביתת הפרקליטים, ועל כן לא הוגשה בקשת רשות ערעור. 5. ביום 3.1.2011 - ימים ספורים לאחר תום השביתה - הוגשה הבקשה שלפניי. המבקשת מדגישה כי אי-הגשת בקשת רשות ערעור במקרה זה נבעה מקיום שביתת הפרקליטים. לדבריה, במהלך השביתה נעשתה פנייה לועדת החריגים של ארגון הפרקליטים על-מנת שתאושר הגשת בקשת רשות ערעור, אולם הפנייה נדחתה. המבקשת מציינת כי קבעה לעצמה כלל של מדיניות שלא להגיש בקשות למתן ארכה עקב שביתת הפרקליטים, למעט במקרים ספורים המצדיקים זאת. לדעת המבקשת, המקרה שלפנינו בא בגדר המקרים יוצאי-הדופן המצדיקים הארכת מועד. זאת לאור האינטרס הציבורי שבמיצוי הבירור המשפטי בתיק, לאחר שבית המשפט המחוזי כלל בפסק-דינו קביעות עקרוניות הסוטות מכללי-יסוד של פרשנות, והעניק להוראת-הפטור מובן מרחיב ביותר. עוד טוענת המבקשת כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית רבה, בפרט לאור הצורך - שהוא בבחינת צו השעה - להגן על משאבי טבע חיוניים ולמנוע זיהום סביבתי. המבקשת מדגישה כי עד כה לא נדרש בית המשפט העליון לנושא היקף תחולתה של פקודת המכרות ולפרשנות הוראת-הפטור. המבקשת מוסיפה כי הארכת המועד המבוקשת היא עד ליום 9.1.2011, משמע אין מדובר בהארכת מועד לתקופה ארוכה במיוחד. 6. באי-כוח המשיבים חברו יחד והגישו תגובה משותפת לבקשה להארכת מועד. לדבריהם, ההליכים המשפטיים נמשכו כחמש שנים, עד שבסופו של דבר זוכו המשיבים פה-אחד מכל האישומים בשל היעדר אשמה, לא לפני שהתקיים בבית המשפט המחוזי הליך ארוך וממצה. המשיבים - כך נטען - הם אנשים נורמטיביים וערכיים ששילמו מחיר יקר, בכיסם ובנפשם, עד שבא הזיכוי המיוחל. היענות לבקשה להארכת מועד משמעותה המשך עינוי הדין שהוסב למשיבים. המשיבים גורסים כי לא הרי מצב שבו הנאשם מבקש הארכת מועד בהליך פלילי, כהרי מצב שבו המדינה מבקשת זאת; במקרה מהסוג האחרון, הגישה לדעת המשיבים צריכה להיות דווקנית יותר, לא כל שכן כאשר מדובר בהליך ב"גלגול שלישי". המשיבים סבורים כי כמו זכות השביתה, כך גם זכותם של נאשמים לקיום הליך פלילי מהיר והוגן היא זכות יסוד חוקתית, וכי במחיר השביתה צריכה לשאת הפרקליטות שבחרה לשבות - היא ולא המשיבים. במקרה זה, מוסיפים המשיבים וטוענים, היה באפשרותה של המבקשת להגיש את ההליך בטרם פרצה השביתה או אף לאחר פריצתה, ומכל מקום היה על המבקשת, למצער, להודיע למשיבים על הכוונה להגיש הליך-של-ערעור או בקשה להארכת מועד לאחר תום השביתה. לבסוף טוענים המשיבים כי סיכויי בקשת רשות הערעור לגופה קלושים ממילא. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי בנסיבותיו של מקרה זה, דין הבקשה להארכת מועד להידחות. דיון 7. שביתת הפרקליטים שנמשכה זמן לא מבוטל הציבה - ועדיין מציבה - אתגרים מרובים בפני כל העושים במלאכת המשפט. אין חולק כי זכות השביתה היא זכות חשובה במשטר הדמוקרטי. אין חולק גם כי מימוש הזכות כרוך בקשיים ונושא עמו מחירים הן מבחינת הצדדים לסכסוך העבודה הן מבחינת הציבור בכללותו. כך בכלל, וכך גם בכל הנוגע לשביתת הפרקליטים. מערכת המשפט עושה להתמודדות עם הקשיים הנובעים מן השביתה ולצמצום המחירים. אחת הסוגיות הנספחות לשביתת הפרקליטים נוגעת לנושא הארכות המועד. כאשר מדובר בהארכת מועד להגשת מסמך או כתב טענות בגדרי הליך תלוי-ועומד, ניתן לא פעם להיעתר לבקשה ולמצוא את הפתרונות הראויים שיאפשרו את השבת הסדר בתיק על-כנו ואת בירור ההליך ללא תקלות. אולם מהו הדין במקום שבו מדובר בבקשה להארכת מועד להגשת הליך-של-ערעור מטעם המדינה, הליך שהמועד להגשתו חלף בשל שביתת הפרקליטים? לשאלה זו אין ליתן תשובה נחרצת - לכאן או לכאן - אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו תוך איזון עדין בין השיקולים הרלבנטיים. 8. נקודת המוצא לבחינת הבקשה שלפניי היא שמדובר בענייננו בהליך פלילי. לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי נתונה לבית המשפט הסמכות להורות על הארכת המועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש הארכה להציג "טעם מיוחד" (אמת-המידה להארכת מועד בהליך האזרחי), אלא די בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ 6125/09 רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). אולם יש להדגיש כי על אף הגישה המקלה בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים הנקובים בחוק, וכי הארכת מועד תינתן רק במקום שבו הוצג טעם ממשי המניח את הדעת. נראה כי דרישה זו יפה ביתר-שאת במקום שבו הבקשה להארכת מועד מוגשת על-ידי המדינה. כפי שציינה כבוד הנשיאה ד' ביניש באחת הפרשות: "בהתאם לפסיקתו של בית-משפט זה, מקום בו מוגשת בקשה להארכת מועד על-ידי נאשם להבדיל מהמדינה, ייטה בית-המשפט להתייחס לבקשה זו ביתר חיוב, על-מנת לאפשר למי שהורשע בפלילים למצות את הליכי הערעור בעניינו. רגישות זו נגזרת מהפוטנציאל הטמון בהליכים פליליים לפגיעה בחירותו, בכבודו ובשמו הטוב של הנאשם" (עניין נגר הנ"ל, פס' 3; ההדגשה הוספה - ג' ש'); ראו גם דברי כבוד השופטת ד' דורנר בבש"פ 6353/02 מדינת ישראל נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח, פ"ד נז(1) 1 (2002)). 9. כמובן, במקרה שלפנינו לא מדובר במצב שבו המדינה הזניחה את חובתה להגיש הליך ערעורי במועד, או איחרה את המועד בשל התרשלות או טעות. מדובר במצב שבו קם מחסום להגשת ההליך - מחסום השביתה. מניעה זו להגשת ההליך בתקופת השביתה עשויה להצדיק במקרים המתאימים מתן הארכת מועד. אכן, על-ידי מתן הארכת מועד להגשת ערעור מטעם המדינה - ערעור שלא הוגש מחמת מחסום השביתה - ניתן למזער את נזקי השביתה מבחינת הפגיעה באינטרסים ציבוריים המיוצגים על-ידי פרקליטות המדינה, ולאפשר קיום בחינה ערעורית בתיקים בעלי חשיבות רבה. עם זאת, ההכרה בחשיבותה של זכות השביתה אין בה כדי לגבור בכל מקרה על זכויות ואינטרסים אחרים (השוו  להתייחסותה של כבוד השופטת מ' נאור לשאלת המשך מעצרו של נאשם שהדיונים בעניינו בוטלו בשל שביתת הפרקליטים - בש"פ 8204/10 מדינת ישראל נ' בן בסט (טרם פורסם, 12.12.2010)). ניתן לומר כי בענייננו, השאלה היא אם ראוי הדבר שלאחר שועדת החריגים לא אישרה הגשת בקשת רשות ערעור בתקופת השביתה, ובשל כך חלף המועד להגשת ההליך, תינתן בדיעבד הארכת מועד שיש בה, במובן מסוים, משום העברת "מחיר" השביתה ותוצאותיה משכמה של הפרקליטות (ושל הציבור) אל כתפיו של הנאשם שזוכה בדינו. כאמור, אין תשובה אחידה לשאלה זו, ויש לבחון כל מקרה לגופו תוך איזון ראוי בין השיקולים הרלבנטיים. 10. במקרה שלפניי, מדובר באיחור לא מבוטל. הבקשה להארכת מועד הוגשה כשבועיים לאחר חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, והתאריך שבו ביקשה המבקשת להגיש את ההליך עצמו הוא כשלושה שבועות לאחר המועד הקבוע בדין. זאת ועוד, מדובר בהליך "בגלגול שלישי". עובדה זו עשויה להשפיע לא רק על סיכויי ההתערבות של בית המשפט העליון - שבמקרה זה איני רואה לקבוע לגביהם עמדה - אלא בראש ובראשונה על עצמת הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים וציפייתם שלא להיות מוטרדים בהליך נוסף (לאחר שהמועד להגשתו חלף-עבר). יתרה מכך, וזהו לטעמי שיקול מרכזי וכבד-משקל בענייננו, אין ספק כי היה באפשרותה של המבקשת להפיג או למזער את הפגיעה באינטרס ההסתמכות של המשיבים. המבקשת יכולה הייתה לעשות כן על-ידי כך שתודיע למשיבים מבעוד מועד כי בכוונתה להשיג על פסק-הדין המזכה, וכי מתעתדת היא לבקש - בסמוך לאחר תום השביתה - הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המציאות מלמדת כי המבקשת אכן פעלה באופן זה במקרים אחרים, אך בחרה שלא לעשות כן במקרה שלפנינו, ולא מצאתי בבקשה כל התייחסות או הסבר לכך. כלל מושרש הוא כי במקום שבו בעל-דין מיידע מבעוד מועד את הצד שכנגד על הכוונה להגיש הליך-של-ערעור, יש בכך כדי לגרוע מציפייתו של הצד שכנגד לסופיות ההליך, ובהתאם להגדיל את הנטייה של בית המשפט להיעתר לבקשה להארכת מועד. אולם במקום שבו לא מוגשת הודעה מקדימה שכזו, ותקוותו של הנאשם שזוכה כי לא ייגרר להליך נוסף הופכת להסתמכות של-ממש, הנטייה הפוכה. ודוק: לאור מהותו של ההליך הפלילי והזכויות המונחות על-הכף, ניתן להניח כי ככלל, לאחר שנאשם מזוכה בדינו, אבן נגולה מעל ליבו. אם המדינה בוחרת שלא להגיש ערעור על הזיכוי במועד שנקצב לכך בדין, ואף אינה מודיעה כי בכוונתה לעשות כן, האבן נותרת מוטלת על הקרקע. בקשה להארכת מועד המוגשת על-ידי המדינה לאחר חלוף המועד טומנת אפוא בחובה פגיעה לא מבוטלת באינטרס ההסתמכות של הנאשם שזוכה. כפי שציינה כבוד השופטת מ' אגמון בכובעה כרשמת בית משפט זה: "במקרה שהערעור מוגש על-ידי המדינה - נרצה להגביל את יכולתה להאריך את ההליך הפלילי מעבר למינימום הדרוש, ונדרוש ממנה לעמוד בהגבלות הפרוצדוראליות ובמועדים הקבועים בחוק להגשת הערעור, בזוכרנו כי על הכף השנייה של המאזניים נמצא הנאשם, החרד לגורלו ומעוניין לדעת במהרה מה יהא בסופו" (בש"פ 822/99 שכטר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1, 5 (2000)). אם כך בהליך של ערעור ראשון, לא כל שכן בהליך של ערעור שני, שאז יש לייחס משנה תוקף לציפייתו של המבקש שלא להיות מוטרד שוב בחלוף המועד שנקצב לכך. 11. אם כן, לאור מקבץ השיקולים שלעיל, יש לייחס במקרה זה משקל גדול לאינטרס בדבר סופיות הדיון ולאינטרס ההסתמכות של המשיבים. מנגד, גורסת המבקשת כי יש ליתן במקרה זה משקל רב לאינטרס הציבורי בבירור הסוגיה המשפטית העקרונית המתעוררת בתיק. לדעת המבקשת, יש חשיבות רבה בקיום ביקורת ערעורית על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. ודוק: נראה כי המבקשת ממקדת את טענותיה בהקשר זה בעיקר בפן המשפטי-הפרשני ובצורך לקבוע מסר נורמטיבי ראוי לגבי שמירה על משאבי הטבע בישראל, ופחות בתכליות ענישתיות הנוגעות למשיבים הספציפיים. בגדרי הבקשה שלפניי אין בכוונתי להתייחס לקביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופן, ולהשגותיה של המבקשת שעיקריהן פורטו בבקשה להארכת מועד. אציין רק כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי - כפי שנאמר בו מפורשות - אינו עוסק בסיטואציה טיפוסית של "גניבת חול", וכמו-כן ספק אם ניתן לתלות בפסק-הדין השלכות כה מרחיקות לכת לגבי עקרונות הפרשנות במשפט הישראלי, כפי שטוענת המבקשת. מכל מקום, אין בפסק-דינו של בית משפט מחוזי כדי ליצור הלכה מחייבת, ואין בו כדי לסתום את הגולל על האפשרות כי הנושא ילובן פעם נוספת אם תתעוררנה השאלות שוב בעתיד (ראו סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה). 12. סוף דבר: המקרה שלפנינו אינו קל וקיימים בו טעמים לכאן ולכאן, אולם לאחר ששקלתי את הנסיבות והשיקולים שפורטו לעיל, ונתתי את דעתי לכל טענות הצדדים, באתי למסקנה כי במקרה זה, בהתחשב במכלול המאפיינים המייחדים אותו, אין מקום להאריך למבקשת את המועד להגשת הליך של בקשת רשות ערעור. אשר על כן, הבקשה נדחית.   הארכת מועדרשות ערעור (בזכות או ברשות)ערעור