בהגיע המשיב לקרבת המתלונן, סטה המשיב עם הג'יפ מנתיב נסיעתו שמאלה, עקף רכב אחר שנסע לפניו ונסע אל עבר המתלונן כשהוא מאיץ מהירות נסיעתו, ומתוך כוונה לפגוע בו. המשיב, פגע במתלונן ולאחר מכן פגע במזיד ברכב השברולט. חרף כך שהמשיב ידע שהוא פגע במתלונן, הוא לא עצר על מנת להגיש עזרה לפצוע, אלא עזב המקום במהירות. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נחבל המתלונן באגן ובירך שמאל ונגרמו לו שברים מרובים, וכן נגרם לרכב השברולט נזק בשווי כספי של כ- 10,000 ₪. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא דריסה במתכוון - מעצר: מונחת בפני בקשה למעצר עד תום ההליכים בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשם (להלן: "המשיב"), הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של: חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "החוק"); הפרת הוראה חוקית, לפי סעיף 287(א) לחוק; היזק בזדון, לפי סעיף 413 ה לחוק; הפקרה אחרי פגיעה, עבירה לפי סעיף 64 א(א)+(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א - 1961; נהיגה ברכב ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל - 1970. נטען בכתב האישום כי ביום 29.8.11 בשעת חצות לערך, התגלע סכסוך ברחבת מסגד אבו בכר, בעיר באקה אלגרביה. בעקבות הסכסוך, נקרא המשיב, שהינו גיסם של האחים להגיע לאזור המסגד ולעזור. באותה עת, היה אמור המשיב לשהות במעצר בית מלא בביתו שבעיר וזאת בהתאם להחלטת בית משפט שלום בחדרה, במסגרת מ"ת 19190-02-11. המשיב הפר הוראת בית משפט השלום בחדרה ויצא ביתו כשהוא נוהג ברכב ג'יפ מסוג ניסאן, וזאת מבלי שיש לו פוליסת ביטוח בתוקף. בהגיעו של המשיב לקרבת פיצריית באקה הממוקמת באזור, אסף המשיב את מאלק ועלאא שהמתינו לו במקום והחלו לנסוע, במהירות גבוהה, אל עבר בית משפחת X הממוקם ברחוב צדדי המוביל אל נקודת המשטרה בעיר. באותה העת עמד מאזן X יליד 1962 שהינו אביו של X (להלן: "המתלונן"), מחוץ לביתו ובקרבת רכב שברולט השייך לחתנו. בהגיע המשיב לקרבת המתלונן, סטה המשיב עם הג'יפ מנתיב נסיעתו שמאלה, עקף רכב אחר שנסע לפניו ונסע אל עבר המתלונן כשהוא מאיץ מהירות נסיעתו, ומתוך כוונה לפגוע בו. המשיב, פגע במתלונן ולאחר מכן פגע במזיד ברכב השברולט. חרף כך שהמשיב ידע שהוא פגע במתלונן, הוא לא עצר על מנת להגיש עזרה לפצוע, אלא עזב המקום במהירות. כתוצאה ממעשיו של המשיב, נחבל המתלונן באגן ובירך שמאל ונגרמו לו שברים מרובים, וכן נגרם לרכב השברולט נזק בשווי כספי של כ- 10,000 ₪. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. זו היא הבקשה בפני. המבקשת, במסגרת טיעוניה בכתב, הפנתה לראיות לכאורה המייחסות את המעשים למשיב. מהן היא הפנתה להודעת המשיב מיום 30.8.11, בה המשיב מודה כי נהג בג'יפ, וכן כי פגע באדם כלשהו, אם כי המשיב טען כי הפגיעה באחר נעשתה בטעות ובעת שהיה בבריחה. לגישת המבקשת יש לשלול גרסת המשיב, אשר אינה עולה בקנה אחד עם שאר הראיות לכאורה. כך המבקשת הפנתה לדיסק מצלמת אבטחה המתעד את האירוע, בו ניתן לראות כי המשיב האיץ נסיעתו, ונסע בצורה מכוונת לעברו של המתלונן כדי לפגוע בו. המבקשת הפנתה בנוסף, לדו"ח בוחן התנועה על תאונת הדרכים, בו קובע הבוחן כי מדובר בתאונה מכוונת. המבקשת הצביעה בנוסף, על כך שהמשיב שמר במהלך חקירותיו המאוחרות על זכות השתיקה ובכך חיזק הראיות נגדו. מעבר לכך המבקשת, הפנתה להחלטת כב' השופט קפלן מיום 16.2.11, לפיה על המשיב לשהות במעצר בית עד תום ההליכים נגדו, עת שבמועד האירוע ההליכים בעניינו של המשיב טרם הסתיימו, ובכך הוא הפר הוראה חוקית. לגישת המבקשת, קיימת עילת מעצר כנגד המשיב. כך בהתאם לסעיף 21(א)(2) לחוק המעצרים, עת שהמשיב הפר את תנאי מעצר הבית שלו בתיק אחר. בהתאם לכך, בית המשפט גם אינו יכול לתת במשיב אמון, שמא יפר בשנית את תנאי מעצרו. עילה זו מצטרפת לעילת המסוכנות בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים ומעצימה אותה, שכן, מעשיו המסוכנים של המשיב, בוצעו חרף הימצאותה של הוראה שיפוטית המחייבת המשיב לשהות במעצר בית מלא. וכן הודגש כי מעשי המשיב הביאו לפגיעה קשה במתלונן, כל זאת עקב סכסוך פעוט, שהמשיב עצמו אינו צד לו. כך גם כי המעשים בוצעו ללא כל התגרות קודמת מצידו של המתלונן כלפי המשיב. מעבר לכך, טענה המבקשת לקיומו של חשש לשיבוש הליכי משפט, כך הובהר כי ישנם מספר עדים, שהינם תושבי המקום, המתגוררים בסמיכות למשיב, וקיים חשש להשפעה עליהם. חשש המתחזק, לנוכח ביקורם של מספר אנשים מטעמו של המשיב אצל המתלונן בניסיון ליישב הסכסוך בין המתלונן למשיב, ובהתאם לגרום לו לבטל את תלונתו. בא כוח המשיב, טוען כנגד קיומן של ראיות לכאורה, וביקש לשחרר מרשו לחלופת מעצר. בא כוח המשיב, התייחס לרקע של המעשים, לפיו, המשיב נקרא לעזור לגיסיו, לאחר שאלו היו נצורים בפיצריה, עקב תקיפתם בידי משפחת X. המשיב מגיע למקום, מחלץ אותם, והם מסתלקים מהמקום במהירות. בכיכר, המשיב פונה שמאלה, ובמהלך הסיבוב עובר לפניו טרנזיט לבן, הוא עוקף אותו ופונה ימינה בבת אחת, משכך, הוא לא מבצע את הסיבוב כנדרש, מאבד שליטה ופוגע ברכב החונה. בא כוח המשיב התייחס לדו"ח בוחן התנועה, וטען כנגד מסקנותיו. שכן לגישתו נפלה טעות במסקנה לפיה היות והרכב פנה שמאלה, אזי עליו גם להיזרק שמאלה. אם כי ניתן לראות בסרט כי לאחר שהמשיב פונה שמאלה הוא סוטה עם הרכב גם ימינה. בא כוח המשיב, המשיך והסביר כי הרקע לתאונה, והימצאותו של המשיב במנוסה מאחרים הרוצים לפגוע בו ובנוסעי הרכב, הם אלו שאילצו המשיב להשאיר הפצוע לאחר הפגיעה בו, שכן עצירה לצורך מתן עזרה לפצוע, הייתה מביאה להיתקלות נוספת עם רודפיו, וכן מביאה לפגיעות גופניות בו ובשאר נוסעי הרכב. לחיזוק גרסת המשיב, בא כוח המשיב, מפנה להודעת בניו של המתלונן, להודעותיהם של סאלח ביאדסה מיום 4.9.11 והודעתו של מוחמד ביאדסה מיום 6.9.11., לפי הודעות אלה נראה כי שני גיסיו של המשיב, מאלק ועלאא, אכן התחבאו בפיצריה, לאחר שחבורה של אנשים רדפה אחריהם. וכן כי לאחר מכן ראו את עלאא, מדבר בפלפון, ככל הנראה לצורך קריאה לעזרה. כך גם מאשר בילאל קעדאן, בהודעתו מיום 5.9.11, אשר מסר ששהה עם המשיב, וכי הוא קיבל שיחת טלפון, ממנה הובן כי ישנה בעיה בכפר, בהמשך לכך ראו אנשים עם סכינים ומקלות שרצו לתקוף בני משפחת המשיב. במנוסת החבורה בג'יפ, הג'יפ החליק ופגעו במישהו. בא כוח המשיב, הפנה להודעתו של איהאב ביאדסה, שגם הוא היה ברכב, ואשר מסר, שלאחר שהמשיב קיבל שיחת טלפון, הם נסעו לכיוון הפיצריה, לאחר שחילצו שני בני משפחת המשיב, החליק הרכב בכיכר ופגע במתלונן. כללו של דבר, לגישת בא כוח המשיב, המדובר בפגיעה בלתי מכוונת במתלונן, לאחר שהמשיב ורוכבי הרכב, היה במנוסה ממספר אנשים שחפצו בפגיעה בהם. בהתייחסו של בא כוח המשיב, לשתיקת המשיב במהלך חקירתו, הובהר כי המשיב מסר גרסה מפורטת במסגרת הודעתו הראשונה. אולם הודגש, כי שתיקתו בשלב מאוחר יותר, נעשתה לאור עצת עורך דינו, ומאחר והוא מסר גרסה מפורטת בהודעתו הראשונית. מנגד טענה המבקשת, כי יש לזקוף שתיקתו של המשיב לחובתו, שכן, לאחר מתן הגרסה הראשונית, המשיב שתק לאורך כל חקירותיו וסירב לבצע שיחזור. בהתייחסו של בא כוח המשיב להפרת ההוראה החוקית, הובהר כי המדובר בהפרת הוראה חוקית באופן טכני. זאת מאחר, וניהול התיק כנגד המשיב בבית המשפט השלום בחדרה, הועבר מתביעות חדרה, לבדיקת הגב' שטרית, ראש לשכת תביעות מחוז חיפה, אשר סוכם עימה שהמשיב ישלח לעבודות שירות, במועד הקבוע לאוקטובר. אם כי המשיב, סבר בטעות שהוא סיים עם הליכי התיק ובהתאם גם מעצר הבית, ושהוא אמור לפנות במוקדם או מאוחר לעבודות שירות. מאידך, המבקשת ביקשה לדחות, הטענה לפיה המדובר בהפרה טכנית, וכן הובהר על ידה כי המדובר הוא בתיק על עבירות נשק, בו החלטת המעצר הייתה ברורה ומפורשת. דיון ומסקנות ראיות לכאורה כנסקר לעיל, הצדדים, כל אחד בהתאם לעמדתו, הציגו פרשנות שונה לראיות לכאורה בתיק, והסקה מאלה על נבכי נפשו של המשיב. בלב המחלוקת, נעוצה השאלה האם הפגיעה במתלונן וברכב השברולט, שהיו בצד הכביש, הייתה תאונת דרכים מצערת או פגיעה מכוונת מצידו של המשיב, במטרה לפגוע במתלונן וכן לגרום נזק לרכב השברולט. כאמור, המשיב במסגרת הודעתו מיום 30.8.11 טען כי פגיעתו במשיב נעשתה בשגגה. המשיב טען כי הגיע לאזור בית משפחתו של המתלונן, כדי לאסוף את גיסיו עלאא ומאלק לחאם. שם, זרקו עליו סכינים ואבנים, לכן ברח מהמקום ובמהלך מנוסתו פגע בטעות במתלונן. המשיב הוסיף ומסר כי הוא לא הגיש עזרה לאדם שנפגע מאחר והיו אנשים רבים בעקבותיו ואם היה עוצר, היו "הורגים אותו". על זאת יש להוסיף, הודעותיהם של עדים ומעורבים אחרים באירוע, היו כאלה שתמכו בהודעת המשיב, כגון, חברי המשיב, בלאל קעדאן ואיהאב ביאדסה, אשר מסרו שהם היו עם המשיב בג'יפ, וכי במהלך מנוסתם הג'יפ החליק וככל הנראה פגע במתלונן. מנגד היו עדים שתמכו בעמדת המבקשת, לפיה המדובר בפגיעה מכוונת, שלא קדמה לה החלקה או איבוד שליטה על הרכב. לדידי בשלב זה של ההליך, ובהתחשב במחלוקת העיקרית בין הצדדים בדבר טיב הפגיעה במתלונן, ניתן להסתפק בראיות לכאורה ה"אובייקטיביות", אלו שאינן קשורות למהימנות העדים או נעוצות בטביעת העין שלהם, זאת בהתחשב ברגשנות שהייתה נוכחה באירוע. לומר יש לתת משמעות יתרה לתיעוד מצלמת האבטחה במקום, שתעדה את אירוע הפגיעה במתלונן והסקה מזו על טיב הפגיעה במתלונן; וכן לסמוך ידנו על חוות דעת בוחן התנועה. בדו"ח בוחן התנועה, קובע הבוחן כי מדובר בתאונה מכוונת, שכן הרכב הפוגע שהגיע מכיוון הכיכר אינו יכול לסטות תוך כדי החלקה ולגרום לפגיעה מסוג זה שנמצא על רכב השברולט. הבוחן קבע כי אילו היה מדובר בהחלקה, אזי שהרכב היה פוגע עם צידו ברכב השברולט ולא עם החזית כפי שקרה בפועל [ראה סעיף 14(4)]. עוד קובע בוחן התנועה, כי על הכביש אין סימני החלקה או סימני בלימה, דבר המלמד כי נהג הרכב היה בשליטה מלאה על רכבו בזמן הפגיעה [ראה סעיף 14(5)]. בא כוח המשיב, ביקש לדחות מסקנות הדו"ח, שכן לגישתו נפלה בו טעות בסיסית. לטעמו, נפלה טעות במסקנה לפיה היות והרכב פנה שמאלה, אזי היה עליו גם להיזרק שמאלה, שכן כעולה מהסרט המתעד האירוע, נראה כי במהלך נסיעת המשיב בכיכר, הוא עוקף רכב מסחרי, ואז בבת אחת הוא שובר נסיעתו ימינה, דבר הגורם לו לאבד שליטה, ולמנוע בעדו מלהשלים הסיבוב בצורה טובה, ומשכך הוא פוגע בטעות במתלונן. לדעתי יש לדחות, בשלב זה של ההליך, את טענותיו של בא כוח המשיב בעניין זה. שכן, בהתאם למתועד בסרט, המשיב עוקף את הרכב המסחרי מצידו השמאלי, על ידי פנייה שמאלה, אם כי הוא לא משלים את עקיפת הטרנזיט, אלא במקום שהמשיב יפנה "ימינה", כמתואר על ידי בא כוח המשיב, הוא ממשיך בנסיעה ישירה, לכיוון הרכב, לומר כי הפניה ימינה בהיתה אמורה להתבצע בשלב המאוחר של העקיפה, אם כי המשיב וככל שניתן לראות בסרט, המשיך בנסיעה ישירה לעבר המתלונן ורכב השברולט. דו"ח בוחן התנועה, במסקנותיו הביא גם אפשרות זו לפיה המשיב פונה "שמאלה" ומאבד שליטה, במקרה זה "בפניה שמאלה יאבד שליטה וייזרק לצד שמאל של הנתיב אבל לא למיקום בו עמד הרכב החונה" [שם, מסקנות סעיף 20]. מעבר לכך, בוחן התנועה נתן דעתו למקרה בו המשיב עקף הרכב המסחרי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפרק של "תוספות שונות", שם פסקה ח', עת תיאר את מהלך העקיפה של הרכב המסחרי, ואשר בהתאם להתרשמותו, המשיב לא איבד שליטה ברכב. לגישתי מסקנות בוחן התנועה, הנן מסקנות העונות על הראיות לכאורה, ולא ניתן לסתורן, בשלב זה, בטענות שהעלה בא כוח המשיב. שכן, כידוע בשלב המעצר עד תום ההליכים, בית המשפט בוחן רק את הפוטנציאל ה-הוכחתי של חומר החקירה, ואין הוא קובע ממצאים מזכים או מרשיעים, כך נפסק: "כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים כל שעל בית המשפט לבחון הוא האם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. תשתית לכאורית כאמור אינה דורשת הוכחת אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר כי אם בחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה. ראיות לכאורה להוכחת האשמה הן איפוא ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, ותוך קביעת אמינותן ומשקלן - יוביל לראיות אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. רק אם קיימים ליקויים בסיסיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל - גם לאחר "עיבודו" בעתיד והעברתו בכור המבחן של ההליך הפלילי - להקים תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן יהא לבסס עליה את הרשעת הנאשם, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת האשמה ועל כן אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (ראו למשל: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.11.2005))." [בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08)]. התרשמותו של בוחן התנועה זהה להתרשמותי, כך בהתאם לדיסק ממצלמת אבטחה הממוקמת בזירת האירוע, ואשר תיעדה האירוע, ניתן לראות כי המשיב האיץ נסיעתו, ונסע בצורה ישירה, לעבר מספר אנשים שהיו סביב רכב השברולט, ובכללם המתלונן, ומחץ אותם. לאחר הפגיעה נצפה המשיב, נוסע אחורנית ועוזב במהירות את המקום [ראו דיסק DVR]. כללו של דבר, לאחר עיון בתיק החקירה, והראיות שנפרשו בפני, מצאתי כי קיימות ראיות לכאורה, בעוצמה מספקת לצורך ייחוס היסוד של כוונה למשיב, ובהתאם ייחוס העבירות למשיב. עילת מעצר וחלופת מעצר בתיאור מסכת אירועים זו, בה המשיב פוגע לכאורה בצורה מכוונת במתלונן, ברי לכול, כי המעשים מקיימים חזקת מסוכנות. במקרה זה, הרכב של המשיב הפך לכלי "דו שימושי": שימוש אחד הינו לצורך נסיעה ממקום למקום, ובמקרה הקונקרטי "לבריחה" מזירת האירוע. השימוש השני, הינו כלי נשק במובן המופשט ביותר, לצורכי כך המשיב ניצל לכאורה את כוחו המכאני של הרכב ומאסת הברזל ממנה הרכב מורכב, והחליט לכוון כוח זה לעבר גופו של המתלונן. הפגיעה במתלונן, נעשתה לכאורה בצורה מכוונת, לאחר שהמשיב האיץ נסיעתו, ובהתפרצות מהירה. מעשים מעין אלה טבעי שיביאו לפגיעה חמורה בגוף, ומלמדים על כוונתו הפנימית של המשיב בגרימת אותה פגיעה. וכן, פגיעה חמורה נגרמה למשיב, עת נחבל בצורה קשה באגן ובירך שמאל [ראו סיכום אשפוז מסומן מ"ט]. אכן הכלל הוא בענייני מעצר עד תום ההליכים, כי גם כאשר קיימת עילת מעצר ואף כאשר מדובר בעבירות חמורות, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל. כך נפסק: "כבר נאמר לא אחת "כי אין חומרת העבירה כשלעצמה מהוה עילת מעצר, אלא אינדיקציה למסוכנות הנשקלת בין שאר גורמים" (ראו בש"פ 10515/07 כראדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם; בש"פ 8482/00 חמזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); בש"פ 7200/97 מדינת ישראל נ' אבו דרסי (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן). על פי כל אלה אין המעצר מקדמה על חשבון העונש, ומטרתו מניעתית. בבש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' נאשף (לא פורסם) נאמר "אכן, דילמת ההתיחסות לעבירות חמורות מלווה את בתי המשפט תדיר בעסקם במעצרים. האינסטינקט האנושי ממקד את הדברים בחומרת העבירה; קרי, אם ניטלו חיי אדם בעבירה חמורה, ראוי לו - על פי תחושה זו - שייעצר ויורחק מבני אדם ומסיכון הבריות בעבירה נוספת... ואולם... המחוקק לא בחר להשית את חומרת העבירה כעילת מעצר"; (ראו גם בש"פ 699/04 נעיראת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופט ג'ובראן); ד"ר חיה זנדברג "חומרת העבירה כעילת מעצר - האמנם סוף הדרך", משפטים ל"א (תש"ס) 323 וספרה פירוש לחוק המעצרים (תשס"א-2001), 19-11; בש"פ 5353/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)". (בש"פ 4135/08 אמיר דראוושה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.5.08). ראו גם את: בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.9.06); בש"פ 5190/04 אסולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.6.04). נסיבות המקרה כפי שכבר פורטו לעיל, מצביעות מעצם טיבן וטבען על מסוכנות מרובה, ועל היעדרן של כוחות מרסנים בהתנהלות המשיב, דבר המעלה חשש ממשי מביצוע פעולות דומות בעתיד במידה והמשיב אכן ישוחרר לחלופת מעצר. חשש זה אינו עולה, אך מטיב המעשים, המצביע על פריצת גבולות, נכונות המשיב לקחת החוק לידים, להתנהג בבריונות, להתריס במוסכמות החברה, וכן הברוטאליות והאכזריות הרבה הנובעת מהמעשים בייחוד עת שכוונו כנגד המתלונן, אשר לאמתו של דבר אין לו קשר ממשי לסכסוך שהיה ברקע של מעשי המשיב. אלא שחשש זה נובע בנוסף גם מעברו הקרוב של המשיב. על פניו, מעשי העבריינות של המשיב, בוצעו על ידו עת שהוא היה אמור להיות במעצר בית מלא, במסגרת ההליך המתנהל נגדו בבית המשפט השלום בחדרה בגין החזקת נשק, זאת מכוח ההחלטה שניתנה במ"ת 19190-02-11. בא כוח המשיב טען שהמדובר בהפרה טכנית של תנאי המעצר, שכן המשיב סבר לתומו כי לאחר שהגיעו להסכמות בדבר עונשו של המשיב אשר אמור היה להתבצע על דרך עבודת שירות, בחודש אוקטובר, הרי שבכך בוטל מעצר הבית נגדו. לגישתי יש לדחות טענותיו של בא כוח המשיב בעניין זה. בשלב המעצר עד תום ההליכים בית המשפט אינו קובע ממצאי מהימנות, וכך אני רואה לנכון לא לקבוע בשלב זה, אם המדובר בטעות כנה של המשיב או לאו. אך אומר, כי החלטת בית המשפט השלום בחדרה בה הורה על מעצר המשיב במעצר בית עד תום ההליכים, הינה החלטה ברורה שאינה משתמעת לשני פנים, כך גם אינה סובלת פרשנות כזו או אחרת של המשיב. מכאן מוחזק המשיב כמי שהבין ההחלטה, אשר החליט להפר אותה במודע, ומכוח גחמות רצונו. במקרה מעין אלה, קיימת עילת מעצר לפיה מי שהפר תנאי מעצרו, הרי שיש להחזירו למעצר ממנו שוחרר וזאת מכוח התיק האחר המתנהל כנגד המשיב. בנוסף לכך, וככל שהדברים עניינם בבקשה זו, הרי שהפרת ההוראה החוקית בידי המשיב, באה בעיקר ללמדנו כי לא ניתן לתת אמון במשיב, שמא ישמור ויכבד תנאי מעצרו. מעבר לכך, נראה כי גם בהטלת ערובה כספית גבוהה שתחייב המשיב במילוי החלטות בית המשפט, אינה כדי להועיל בנסיבות העניין. שכן מעשי המשיב, מלמדים על דפוס התנהגות מסוכן עם נכונות לפרוץ גבולות ולגרום לפגיעות חמורות בחברה, וזאת על סיבה של מה בכך. נכונותו של המשיב לפעול כפי שפעל, ובמתן הדעת לסיבה שגרמה לו לפעול בצורה מעין זו, מלמדת כי גם חלופת מעצר הדוקה עם ערבויות גבוהות, אינה יכולה לרסן התנהגויות עתידיות של המשיב, בהיווצר נסיבות מעוררות ביחס למשיב, עת שאלו הינן חלק בלתי נפרד מהחיים.  על כן, ולאחר ששקלתי כל נסיבות האירוע בעניינו של המשיב, הנני מורה על המשך מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו בת"פ 25705-09-11, המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.מעצרדריסהמשפט תעבורהתאונת דרכים