מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא דקירה עם סכין - בקשת ערעור לעליון: לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"פ 48448-02-11, כבוד סגן הנשיא ש' ברינלר אב"ד, סגן הנשיא י' גריל והשופט ב' בר זיו) מיום 26.5.2011, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (ת"פ 1185-06, כבוד השופט מ' מסארווה). בד בבד, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע שהתקבלה ביום 19.6.2011. כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות על פי סעיפים 334 ו-335(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק). עיקרו של כתב האישום הוא כי במהלך ויכוח בין המבקש לבין מר שמעון כהן (להלן: המתלונן), שהתקיים בתאריך 22.2.2005, נטל המבקש סכין (שאורך להבה הוא כ-17 ס"מ). עם התפתחותו של עימות פיזי בין המבקש למתלונן, דקר המבקש את המתלונן באמצעות הסכין בצווארו, באוזנו ובידו. עקב הדקירה, נדרש המתלונן לטיפול רפואי ואף אושפז בבית חולים. ביום 6.5.2010 הרשיע בית משפט השלום את המבקש בעבירות שיוחסו לו. בית המשפט דחה את גרסת המבקש אשר טען כי מדובר בסכין ששימשה לסעודה, וכן דחה את טענת המבקש כי אחז בסכין בכדי למנוע מהמתלונן לעשות בה שימוש. בנוסף, קבע בית המשפט כי אף לו היה ממש בטענת המבקש, הרי שמרגע שהתפתח העימות הפיזי בינו לבין המתלונן, יכול היה להימנע מהשימוש בסכין, ובשל כך קבע כי השימוש בסכין אינו נכנס לגדרו של סייג ההגנה העצמית (סעיף 34י לחוק). בנוסף, דחה בית המשפט את טענת המבקש, שלפיה מעשה הדקירה נעשה בהיסח הדעת ומבלי משים. משכך, גזר בית המשפט על המבקש שישה חודשי מאסר, לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 12 חודשים לתקופה של 24 חודשים, ופיצוי למתלונן בסך 15,000 ש"ח. על פסק דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי. במסגרת ערעורו על הכרעת הדין, טען המבקש כי שגה בית משפט השלום בהעדפתו את גרסת המתלונן על גרסתו. כמו כן, טען המבקש כי לא הוכחה כוונה פלילית כנדרש בחוק, וכי לכל היותר ניתן ליחס למעשיו כוונה מסוג של רשלנות, שאין בה די להרשעה בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש על כל טענותיו. בית המשפט קבע כי אין זה מסוג המקרים המהווים חריג לכלל על פיו אין ערכאת הערעור מתערבת בנקל בהכרעותיה של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין, קבע בית המשפט המחוזי כי אי הדיוקים, ככל שישנם, בגרסת המתלונן, הינם מזעריים, ואינם מערערים את מהימנותו. לעניין גזר הדין, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערבות בעונש, שהוא עונש סביר, ובנסיבות העניין, בהן התקיימו בין הצדדים יחסים מיוחדים, אף נוטה לקלות יתר. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. לעניין הרשעתו, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שאין, בנסיבות המקרה, הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור בהכרעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. לטענת המבקש, הסתירות בגרסתו של המתלונן יורדות לשורש העדות ופוגעות במהימנותה. כמו כן, טוען המבקש כי שגה בית משפט השלום בקביעתו כי סייג ההגנה העצמית, ככל שהתקיים בזמן נטילת הסכין, נקטע עקב חלוף הזמן שבין נטילת הסכין לבין השימוש בה לדקירת המתלונן, וכי בית משפט המחוזי טעה בקבלת הכרעה עובדתית זו. לבסוף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בדחיית טענת ההגנה העצמית מאחר שהמבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו. בהקשר זה, טוען המבקש כי לאור סעיף 34כב(ב) לחוק, נטל ההוכחה לאי קיומו של סייג הגנה עצמית מוטל על כתפי המשיבה. לבסוף, טוען המבקש כי העונש שנגזר עליו חמור מדי, וזאת, מאחר ועצם ההרשעה מהווה ענישה בפני עצמה, וכן מהטעם שלמתלונן לא נגרם נזק ארוך טווח. מנגד, טוענת המשיבה כי בקשת רשות הערעור אינה מעלה כל סוגיה בעלת חשיבות עקרונית, ואף אינה מתיימרת לכך. יתר על כן, לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי עיקר הערעור סובב סביב קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, אשר אושררו על ידי ערכאת הערעור. לאור ההלכה כי לא בנקל תתערב ערכאת ערעור ראשונה בהכרעות עובדתיות של ערכאת הדיון, מקל וחומר שאין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור שלישית בהכרעות אלו. לעניין העונש, טוענת המשיבה כי רק בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה תתערב ערכאת ערעור בגזר הדין. במענה לתגובת המשיבה, שב המבקש וחזר על טענתו כי מדובר במקרה בו ישנו חשש של ממש שבהרשעתו נגרם עיוות דין. יתר על כן, שב המבקש וטוען כי בנסיבות המקרה הקונקרטיות חל הסייג להלכה כי אין ערכאת ערעור מתערבת בהכרעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. לבסוף, טוען המבקש כי בכל הנוגע לסייג ההגנה העצמית, הכרעתם של הערכאות הקודמות מהווה שגיאה משפטית. משכך, אין לראות בבקשת רשות הערעור כעוסקת כולה בהכרעות עובדתיות. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובת המשיבה, בתשובת המבקש לתגובת המשיבה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להדחות. הבקשה שלפניי איננה מעוררת כל סוגיה עקרונית ציבורית חדשה שטרם נדונה, ועל כן איננה מצדיקה מתן רשות ערעור ((ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). זאת, כפי שמעיד אף המבקש בבקשתו. המקרה הנוכחי אף אינו בגדר החריג להלכת חניון חיפה, על פיו יקבל בית המשפט בקשת רשות ערעור במקרים חריגים, בהם ישנו חשש לעיוות דין משמעותי. טענתו של המבקש, כי יש בפסיקת הערכאות הקודמות פגם יסודי בגינו יש לקבל את בקשת רשות הערעור, אינה יכולה להתקבל. הטענה לקיומו של פגם יסודי בהכרעת בית המשפט השלום נדונה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ונדחתה באופן מנומק וברור, ולא מצאתי מקום להתערבותה של ערכאה זו. מעבר לנדרש, אף לגופו של עניין דין הבקשה להדחות. טענתו של המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי נטל ההוכחה לקיומו של סייג הגנה עצמית על המבקש טעות ביסודה. סעיף 34כב(ב) לחוק קובע כי "התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג." במקרה הנדון, על פי ממצאי בית משפט השלום, כלל לא התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות הפלילית. יתר על כן, בית המשפט קבע מפורשות כי במועד הדקירה לא חל סייג ההגנה העצמית. לפיכך, משלא הצליח המבקש להוכיח קיומו של ספק בדבר התקיימותו של סייג לאחריותו הפלילית, הרי שלא עמד בנטל ההוכחה הדרוש לקיומו של הקבוע בסעיף 34כב(ב) לחוק. לאור כל האמור, לא מצאתי כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובוודאי שלא נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה כערכאת ערעור שלישית. כמו כן, אין, במקרה זה, חשש כי נגרם עיוות דין למבקש. לעניין העונש, הכלל הנוהג הינו כי למעט מקרים של סטייה חריגה ממדיניות הענישה המקובלת, אין די בטענות ביחס לחומרת העונש כדי להצדיק מתן רשות ערעור (רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). מסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה העונש שהוטל על המערער הוא עונש סביר, מקובלת עלי. ודאי שהעונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה באופן המצדיק התערבות של ערכאת ערעור שלישית. אשר על כן הבקשה נדחית. החלטתי מיום 19.6.2011 מבוטלת. על המבקש להתייצב במתחם כלא חרמון ביום 4.10.11 בשעה 9:00, לתחילת ריצוי עונשו בעבודות שירות.  ערעור לעליוןמשפט פליליסכיןערעורדקירה