מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא דימום מוחי בתאונת דרכים: תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בשתי תאונות דרכים ועל פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 [להלן - "חוק הפיצויים"]. תאונה ראשונה - המחלוקת על הנזק בלבד. תאונה שנייה - המחלוקת על החבות ועל הנזק. רקע ונתונים שאינם עוד במחלוקת 1. התובע יליד 21.5.79, בעת רלוונטית בן 27 ובעלים רשום של אופנוע דו - שימושי בעל נפח מנוע של 650 סמ"ק, דגם KLR תוצרת קוואסאקי, מ.ר. 6710024 [להלן - "האופנוע"]. האופנוע מבוטח בביטוח חובה אצל הנתבעת 1 [להלן - "הפול"]. 2. התאונה הראשונה אירעה ביום 8.7.06, עת רכב התובע על האופנוע. הוא נחבל בראשו, בצווארו, בגבו ובכתפיו. לאחריה טופל בחדר מיון, בהיעדר ממצא פתולוגי שוחרר לביתו עם המלצה למנוחה עד סוף חודש יולי. התובע מסתפק בפסיקת פיצוי על הנזק הלא ממוני בתאונה זו. 3. התאונה השנייה אירעה ביום 21.9.06 בשעה 20.00 או בסמוך לכך בכביש 4. התובע עצר את אופנועו בשולי הכביש וירד ממנו. מעשיו הבאים נתונים למחלוקת ולפרשנות אך אין חולק כי בהיותו לצד האופנוע, נפגע מרכב מאזדה מ.ר. 52-186-59 נהוג על ידי שלמה כהן ומבוטח אצל נתבעת 2 [להלן - "המאזדה", "נהג המאזדה" ו - "שומרה"]. כתוצאה מכך הועף לתעלה בצד השוליים, איבד את הכרתו ונגרמו לו דימום מוחי, שבר בקרסול, פגיעות בלסת, בצוואר, בבטן, בכבד ובריאה. הוא פונה לבי"ח בלינסון, שם אושפז במחלקות טיפול נמרץ וכירורגית למשך 14 יום. במהלך אשפוזו נותח. לאחר שחרורו, עבר טיפולים שונים ביניהם באופן פרטי אצל פסיכיאטר ואצל פסיכולוגית שיקומית. זו התאונה הקשה העומדת במרכז המחלוקת. 4. המל"ל הכיר בתאונה השנייה כתאונה בעבודה. בהתאם שילם לתובע דמי פגיעה וגמלאות נכות זמנית עד סוף יולי 2009. לימים בעקבות עררים הועמדה הנכות הצמיתה החל מיום 20.12.06, על 61%, המל"ל שילם וישלם לתובע גמלאות נכות צמיתה. 5. התובע בעל תעודת בגרות מלאה, שירת בצה"ל כלוחם בגבעתי ולאחר מכן כקצין תחזוקה בקבע, סה"כ 4 שנים. לאחר שחרורו בשנת 2001 ועד לתאונה השנייה, ניהל את אחת משתי חנויות הזכיינות של הוריו, "ריקושט" סניף רעננה. בתשעת חודשי שנת 2006 ועד לתאונה, עמד שכרו החודשי הממוצע, צמוד להיום ולאחר ניכוי מס [שיטת בא כוחו בסיכומיו] על 8,200 ש"ח. במקביל לעבודתו למד תקשורת במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. עובר לתאונה סיים 14 מתוך 23 הקורסים הנדרשים לתואר ראשון. 6. לאחר התאונה רשמו לו רופאיו של התובע אישורי אי כושר מלא למשך כ - 15 חודשים ועד לסוף נובמבר 2007. המל"ל הכיר אף הוא באי כושר מלא עד למועד זה. רופאים תעסוקתיים אישרו תחילה חזרה לעבודה חלקית, משרדית ועד 3 שעות ביום לתקופת ניסיון של חודשיים [2.12.07]. לאחר מכן רשמו שלאור ניסיון חזרה לעבודה שלא עלה יפה, אינו מסוגל להמשיך בעבודתו [6.2.08]. התובע והפול חלוקים לגבי שובו לעבודה בחנות לאחר התאונה. אך אין חולק כי ב - 1.6.09 החל לעבוד כמתנדב בחוות סוסים טיפולית. כעבור שנה כבר מונה כאחראי על מתנדבים אחרים. מאז תחילת עבודתו ועד היום חלפו 39 חודשים. התובע מתמיד בעבודתו משך 5 ימים בשבוע, 4 - 5 שעות ליום ושכרו החודשי עמד על כ - 3,200 ₪, בהצמדה להיום - 3,530 ₪. בשנת 2009 שב התובע ללימודיו, סיים 2 קורסים ונרשם לקורס נוסף בשנת 2010. 7. התובע צירף לתצהירו עותק של מכתב מודפס מיום 27.2.06. מכתב זה מופנה למל"ל ולפי תוכנו מודיע התובע למל"ל על הגשת התביעה כאן . המחלוקות 8. באשר לתאונה הראשונה, המחלוקת מצומצמת ועניינה גובה הפיצוי בגין נזק לא ממוני. באשר לתאונה השנייה, המחלוקות הן על היקף הנזק, על הנכות הרפואית, על הנכות התפקודית ועל כושר ההשתכרות של התובע. מחלוקת נוספת שעלתה בחזית שבין התובע לפול, הינה באשר לזכותו של התובע ל - 25% מתביעתו, במידה שנזקו ייבלע על ידי תגמולי המל"ל. 9. אך המחלוקת המרכזית הינה באשר לנסיבות התאונה ולסיווגו של התובע באותה עת: האם כמשתמש באופנוע שאז אחראית הפול לפיצוי או כהולך רגל שאז אחראית שומרה, מבטחת המאזדה, לפיצוי. מסכת הראיות 10. מטעם התובע העידו בת זוגו ענת שטרום והתובע עצמו. התובע העיד תחילה במסגרת קדם משפט ולאחר מכן במסגרת ההוכחות. התובע לא ביקש לחקור את מומחה בית המשפט. שומרה העידה את חברו של התובע, שחר ברקוביץ, את ציון חן בעל מוסך "ציון חן", את אמנון ביבי, בוחן תנועה, את נהג המאזדה ואת אביו נורי כהן. הפול לא העידה עדים מטעמה. שתי הנתבעות הגישו תיק מוצגים וחוות דעת אקטוארית. דיון התאונה הראשונה - באחריות הפול 11. פגיעות התובע בתאונה זו היו שטחיות, אך בכל זאת נחבל בראשו, בצווארו, בגבו ובכתפיו. הוא טופל במיון ושוחרר עם המלצה לחופשת מחלה בת 21 יום. מצאתי לפסוק לו בגין הנזק הלא ממוני סכום של 8,000 ₪. התאונה השנייה [תכונה לצורך פרקים אלה - "התאונה"]. מצאתי לפתוח דווקא בשאלת הנזק. נזקי התובע הנכות הרפואית הנכות בתחום הפסיכיאטרי - מומחה בית המשפט פרופ' אליצור 12. בעת הגשת התביעה, העדיף התובע את מסלול מינוי מומחים רפואיים מטעם בית המשפט לפי סעיף 6 א' לחוק הפיצויים. בית המשפט נעתר לבקשותיו אך השית על התובע את מימון הביניים של שכר טרחת המומחים. התובע הסתפק במינויו של פרופ' אליצור בתחום הפסיכיאטרי. באשר ליתר התחומים ולטענתו עקב חסרון כיס, פנה למסלול קביעות נכות במל"ל, לפי סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים. פרופ' אליצור בדקת את התובע באפריל 2008, עיין בחוות דעת נוירופסיכולוגית מאת ד"ר זלוטוגורסקי וקבע סימנים קוגניטיביים ובתר חבלתיים [PTSD] שחומרתם משפיעה על רמת תפקודו בלימודים, בעבודה וביחסים החברתיים. הוא העמיד את נכותו הזמנית מהתאונה ועד תום שנה ממועד בדיקתו על 20%. בתום שנה זו בהינתן התמדה בטיפול ולאור המוטיבציה והכישורים של התובע בעבר, קבע כי שיעור הנכות יפחת ל - 10% לפי תקנה 34 [ב] לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] תשט"ז - 1956 [להלן - "התקנות"]. 13. הוועדות הרפואיות ליד המל"ל נועצו עם מומחים מטעמן ולבסוף קבעו את נכותו של התובע בכל התחומים לרבות בתחום הפסיכיאטרי ואלו קביעותיהן [אכנה אותן למען הסדר הטוב - "קביעות המל"ל"]: בתחום העיניים: חולשה ניכרת במנגנון המיקוד וללא אפשרות טיפול - 10% לפי סעיף 57[1] ובנוסף פגיעה במנגנון ההסתגלות - 5% לפי סעיף 57 [4] לתקנות. בתחום האורטופדי: מגבלה ניכרת בתנועת קרסול - 10% לפי סעיף 48 [3] [א] ובנוסף צלקות רגישות - 5% לפי סעיף 75 בין א' ל - ב' לתקנות. בתחום א. א. ג. : התובע התלונן על סחרחורות, ירידה בשמיעה וטנטון. ואכן יועץ הוועדה מצא עקרונית קשר סיבתי בין התלונות לבין הפגיעה בתאונה. אלא שבבדיקות אובייקטיביות נמצאה שמיעה תקינה לחלוטין ונשללו סימנים לסחרחורות. לאור אלה ולאור התקנות, שלל המומחה נכות בגין אלה וכתוצאה מכך, גם קיומו של טנטון. בתחום הפסיכיאטרי: מומחה הוועדה פרופ' ברוך, עיין בינואר 2009 בחוות דעתו של פרופ' אליצור ובחוות דעתו של ד"ר זלוטוגורסקי. לשיטתו מדובר בהצטברות תסמינים בתחום הקוגניטיבי ובתחום הפסיכיאטרי [PTSD] - ולצמיתות. על כן העמיד את נכותו של התובע על 20% לפי סעיף 34 [ג] לתקנות. 14. סה"כ נכות משוקללת במל"ל - 41.5%, עוגלה על ידי הוועדה הרפואית ל - 42%. לאחר קביעות אלה, הפעיל המל"ל את תקנה 15 לתקנות והעמיד את סך הנכויות על 61%. הפעלה זו, כמו גם הנכות הפסיכיאטרית, אינן בגדר קביעת נכות על פי דין אחר ואינן מחייבות על פי חוק הפיצויים. סה"כ נכות משוקללת לצורך פסק דין זה בהינתן קביעות פרופ' אליצור - 35%. הנכות התפקודית 15. בית המשפט ולא המל"ל או המומחה הרפואי, הוא המכריע בשאלת התפקודיות של נכות, יהא אשר יהא שיעורה הרפואי. אף בהתעלם מנכותו האסתטית של התובע בגין צלקת בקרסול, קבעו הרופאים כי הוא סובל ממגוון של מגבלות והפרעות: בראייה - חולשת מיקוד שאינה ניתנת לתיקון ופגיעה במנגנון ההסתגלות של העיניים. בקרסול - מגבלה ניכרת בתנועה. בחשיבה ובתפקוד הנפשי, חברתי - פגיעה קוגניטיבית וסימנים בתר חבלתיים. אף שכל אחת מהמגבלות בנפרד, מתבטאת באחוזים לא גבוהים יחסית, הרי השלכתן התפקודית, בפרט לאור הריבוי והמגוון, הינה משמעותית. 16. התובע פירט בהרחבה את מגבלותיו וסבלו. לאחר "ניכוי" של התלונות לגביהן לא התקבלו ממצאים אובייקטיביים ושל אילו שאינן בעלות השלכות תפקודיות ישירות, עדיין נותרנו עם מגבלות רציניות כעולה מתצהיר התובע שלא נסתר ואילו עיקריהן: בראייה - הפרעה במיקוד ראייה אינה מאפשרת לו לקרוא או לעבוד מול מחשב למעלה ממספר דקות. הוא מתחיל לראות כפל אותיות ואף לפזול. כשהוא מנסה להמשיך לקרוא, הוא חווה כאבי ראש חזקים. בקרסול - קושי בהליכה ובעמידה ממושכות ונאלץ ליטול משככי כאבים. בחשיבה ובתפקוד הנפשי, חברתי - סיוטי לילה והפרעות שינה, קשיי קימה ועייפות נמשכת לאורך כל היום. אי שקט, חרדות וכאבי ראש. סף גירוי נמוך הגורם להתפרצויות, להתקפי זעם ולמצב רוח בלתי יציב. הוא סובל מאיטיות בחשיבה ובדיבור [ואכן עדותו הייתה איטית ומהוססת]. הוא חש שאנשים זרים שאינם יודעים על פגיעתו נרתעים ממנו, הוא חש חסר ביטחון, קושי בקשב ובריכוז, פגיעה משמעותית בזיכרון ותסכול ביחסיו עם סביבתו ועם בת זוגו. 17. מול מגבלות וסבל אלה נציב את עיסוקיו של התובע עובר לתאונה ואת עיסוקיו העתידים, כפי שנראו עובר לתאונה. התובע, אדם צעיר ובריא, מקיים זוגיות יציבה וחיים עצמאיים, העיד ועדותו לא נסתרה, כי במשך 5 שנים כמנהל החנות, ניהל צוות של 8 עובדים, היה אחראי על קשר עם ספקים, עם רשת ריקושט ועם הלקוחות. היה אחראי על ניהול החשבונות וכד' ועבד בין 10 ל - 12 שעות ביום. שומרה פקפקה בנחיצות של התובע בתפקידו והראתה כי לאחר התאונה, נוהלו שתי החנויות של ההורים על ידי מנהל אחד. אין בכך כדי לסתור את טענת התובע. עשויות להיות סיבות רבות לאיחוד הניהול, סיבות שלא התבררו. ייתכן שהתובע הוא מעין late bloomer, שכמו חלק מבני דורו, לא פנה מיד לאחר שחרורו מצה"ל ללימודים או לקריירה והעדיף לעבוד בעסק של הוריו. אך שוכנעתי כי הוא תפקד היטב ולשביעות רצון הוריו - מעסיקיו בשנים בהן ניהל את החנות. התובע לא הסתפק בעבודה הנוחה והחל להכשיר עצמו לעיסוק בתחום התקשורת. במקביל לעבודתו למד לתואר ראשון והשלים את מרבית הקורסים הדרושים לקבלת התואר. התנהלות התובע בלימודיו יש בה כדי להצביע, ברמה נדרשת של הסתברות, כי אלמלא התאונה היה משלים זה מכבר את התואר הראשון, מה שהיה עשוי לקדם אותו בשוק העבודה, בין כשכיר ובין כעצמאי. 18. לאחר התאונה שב התובע להתגורר עם בת זוגו אך חדל לנהל את החנות. אני דוחה את טענת הפול לפיה שב לעבודה חלקית ובכך יש להצביע על שימור יכולות הניהול שלו עובר לתאונה. העובדה שהתובע הסתובב בחנות וניסה להועיל, בין שקיבל שכר עקב רחמי הוריו [התובע מכחיש והמציא אישורים על אי תשלום שכר] ובין שלא, אינה מצביעה על שימור יכולות ואף נסתרת על ידי מהות פגיעותיו. אני דוחה אף את רמיזות שומרה לפיהן נשמר לו מקומו עד לאחר המשפט, מאותם נימוקים. התאונה קטעה את קצב ומסלול התקדמותו של התובע לתואר ראשון ונכון להיום, על אף שעובר לתאונה סיים את מרבית הקורסים הנדרשים, הוא לא השלים את יתרת הקורסים ואינו זכאי לתואר. אין בליבי ספק כי פגיעותיו של התובע בתאונה גרמו לכל אלה, השלכותיהן התפקודיות רציניות ביותר, לא רק לעבר אלא ובעיקר - לעתיד. 19. על אף פגיעותיו ועל אף מומיו, לא שקט התובע על שמריו ועשה ככל יכולתו לשקם את עצמו ולשוב למסלול, אף בתקופה הקשה בסמוך לאחר התאונה. מומחה בית המשפט שבדק אותו טרם התייצבות נכותו הפסיכיאטרית, מצא כי הוא בעל מוטיבציה חיובית ורצון לשוב לתפקודו. התובע "הציג קבלות": הוא התמיד בטיפולי שיקום ובטיפולים נפשיים, שב ללימודיו, גם אם בקצב איטי, השלים שני קורסים נוספים ונרשם לשלישי. כל זאת במקביל לעבודתו החלקית בחוות הסוסים. גם בעבודה זו הצליח להתקדם לתפקיד של אחראי מתנדבים. אין לי אלא להפנות למחמאות שחולק לו ב"כ הפול בסיכומיו. להבדיל מתוכנן, תכלית המחמאות הינה מזעור הנכות התפקודית, מה שאינו מקובל עלי. התובע משול בעיני לשחיין שממועד מסוים נגזר עליו לשחות כשלגופו מולחמות, ללא יכולת ניתוק, משקולות כבדות. הוא נאלץ להשקיע כל העת מאמץ יתר על מנת לשרוד, לצוף ולהתקדם במעט. משקולות אלו אינן אלא הנכות התפקודית ותפקידו של הפיצוי הנזיקי - להעמיד את השחיין במצב בו היה נתון אלמלא הולחמו לגופו. בקביעת הפיצוי יש להבחין, במקרים המתאימים, בין "שחיין וותיק" לבין "שחיין צעיר", המצוי בראשית דרכו. לגבי האחרון, ניתן לעיתים לקבוע כי אלמלא המשקולות, יכול היה לא רק לשחות, אלא אולי אף להגביר את יכולת השחייה שלו. שיעורה של הנכות התפקודית 20. נכותו הרפואית של התובע, ללא צלקות, עומדת על 31.15%. כאשר אין לו לבית המשפט נתונים הולמים אחרים, רשאי הוא לקבוע את הנכות התפקודית על פי שיעור הנכות הרפואית הצמיתה. התובע כאן הצביע על נתונים נוספים: בחינת קורותיו לאחר התאונה מלמדת על הפחתת שכר של כ - 60% ביחס לשכרו עובר לתאונה. שאז השתכר, אמנם בעסק של הוריו, 8,200 ₪ לחודש. לאחר התאונה הוא משתכר - 3,530 ₪ לחודש. עובר לתאונה עבד שעות ארוכות ובתפקיד ניהולי - משרדי, לאחריה הוא עובד במשרה חלקית, בתפקיד שאינו ניהולי משרדי. עובר לתאונה למד התובע והשלים מרבית הקורסים לתואר בתקשורת. לאחר התאונה הוא מדשדש ומתקדם באיטיות ועד כה לא השלים את המטלות הלימודיות לקבלת התואר. קיים קשר אמיץ בין מגבלות התובע לבין כל אלה. בפרט מצאתי חשיבות למגבלות בתחום מיקוד הראייה, המונעות ממנו עבודה ממושכת ומרוכזת מול מחשב ומגבילות אותו בכל עיסוק, לימודי או מקצועי, המצריכים עבודה כזו. חשיבות נוספת מצאתי להפרעות הקוגניטיביות - נפשיות המגבילות רצף ואיכות חשיבה כמו גם תקשורת יעילה בסביבת לימודים ובסביבת עבודה מורכבת. איני משוכנעת שהתובע ממצה כיום את כושר השתכרותו בעבודה חלקית. אך גם אם יגדיל את היקף שעות העבודה, עדיין הוא נתון למגבלות הנובעות מפגיעותיו ומנכויותיו. לאור כל אלה מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית על 45%. פוטנציאל ההשתכרות של התובע אלמלא התאונה 21. עובר לתאונה, בגיל 27, השתכר התובע בחנות הוריו סכום [מוצמד להיום] של 8,200 ₪. שכר זה מבטא את כושר העבודה שלו לאותה עת. שכר זה נמוך אך במעט מהשכר הממוצע במשק לחודש מאי 2012, העומד [לאחר מס] על - 8,428 ₪. בניגוד לטענות הפול ושומרה ובהשראת המשל שלנו, אני סבורה כי עובר לתאונה היה התובע, לאור כישוריו ולימודיו ועל אף גילו "שחיין צעיר", בעל רצון חיובי, מוטיבציה, כישורים ויכולות שכבר החלו לבוא לידי ביטוי. שכרו דאז, לא מיצה את כושר ההשתכרות שלו. אך התובע לא שכנע, לא באמצעות ראיות, אף לא באמצעות נתונים כלליים, סטטיסטיים או גולמיים, כי אלמלא ה"משקולות" היה משתכר בתוך 10 שנים כפל שכר ממוצע במשק. הוא לא המציא נתונים לגבי רמת ההשתכרות בשוק העבודה אליו ייעד את עצמו, לגבי משקלו של תואר אקדמי ממוסד זה או אחר, או כל נתון רלוונטי. במצב זה, נקודת המוצא עדיין מעוגנת בשכר הממוצע במשק. 22. מאז התאונה חלפו כשש שנים. אלמלא התאונה, היה יכול להשלים את התואר כבר בשנת 2007. בהנחה שהיה משתלב כבר אז בשוק העבודה החופשי, עדיין היו נדרשות לו שנות ניסיון והתמקצעות, בהן היה משתכר לא פחות אך גם לא יותר, מרמת שכרו עובר לתאונה. אני סבורה כי מדובר ב - 5 שנים, המסתיימות היום, באוגוסט 2012. כושר ההשתכרות של התובע לתקופה זו עומד עדיין על 8,200 ₪ לחודש. 23. התובע הגיע כיום לגיל 33.לפניו עוד 34 שנות עבודה. לאור אלה מצאתי לאזן ולקבוע על יסוד אומדנה כי אלמלא התאונה היה התובע מסוגל להגביר את כושר השתכרותו כדי 130% מהשכר הממוצע במשק: 130% X 8,428 ₪ = 10,956 ₪ ובמעוגל - 11,000 ₪. נמצא שכושר השתכרותו של התובע אלמלא התאונה עומד החל מהיום ועד הגיעו לגיל 67 על 11,000 ₪. כעת ניתן לגשת לחישוב ראשי הנזק השונים. נזק מיוחד הפסדי השתכרות לעבר תקופת אי כושר מלא - מהתאונה ועד כולל סוף נובמבר 2007 24. המל"ל ורופאיו המטפלים של התובע הכירו בזמן אמת בתקופת אי כושר בת 15 חודשים, עד כולל נובמבר 2007. רופאים תעסוקתיים אישרו לו לאחר מכן לשוב לעבודה חלקית, לאחר מכן קבעו כי אינו מסוגל לכך. אין בכך כדי להוכיח אי כושר שכן לא ברור מה הנתונים שעמדו בפני הרופאים ולא עמדו בפני רופאי המל"ל. יוצא שהתובע לא הוכיח התמשכות תקופת אי הכושר מעבר לאותם 15 חודשים. אני פוסקת לתובע - 8,200 ₪ X 15 = 123,000 ₪. מסוף נובמבר 2007 ועד היום 25. עד כה חלפו 58 חודשים. בהתאם לפרמטרים שנקבעו לעיל, אני פוסקת לתובע - 8,200 ₪ X 45% X 58 חודשים = 214,020 ₪ ובמעוגל - 214,000 ₪. עזרת הזולת לעבר 26. התובע לא העסיק עזרה בשכר. הוא נתמך על ידי בת זוגו ענת, שאף העידה על כך. ואולם, מדובר בעיקר בתקופה הסמוכה לתאונה, לאחריה הסתובב התובע בחנות ההורים ולאחר מכן חזר לעבודה וללימודים. יש לשבח את ענת על התמיכה והעזרה שהושיטה לתובע, אך בחלקה מדובר בעזרה שאינה חורגת מהמקובל ביחסי משפחה תקינים. מצאתי לפסוק כאן על דרך האומדן סכום של 10,000 ₪. הוצאות לעבר 27. התאונה הינה תאונת עבודה. רוב רובן של ההוצאות, טיפולים, נסיעות לטיפולים ואביזרים דרושים, מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית, באמצעות קופת החולים והמל"ל. התובע נמנע מכל אלה ולא נתן לכך הסבר. הוא מבקש לפצותו בגין רכישת תרופות, תשלומים לפסיכיאטר פרטי, התייעצויות עם רופאים פרטיים ונסיעות מביתו כיום בכפר יונה, אליהם בתל אביב ואל השיקום ברעננה. על התובע חלה החובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת להקטין את נזקו ומשלא עשה כן, אין הוא יכול לגלגל אותו על הנתבעות. יחד עם זאת, הכיסוי במסגרת חקיקה סוציאלית אינו מלא ולרוב נדרשת השתתפות עצמית. התובע הוכיח צרכים מיוחדים בעקבות התאונה. מצאתי לפסוק לו על דרך האומדן סכום של 10,000 ₪. נזק כללי הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות בעתיד 28. שוב ובהמשך לניתוח בפרקים קודמים, עומד הפסדו החודשי של התובע על 11,000 ₪ X 45% = 4,950 ₪. בהיוון עד גיל 67 = 1,133,763 ₪ ובמעוגל - 1,133,800 ₪. 29. בנוסף ולאור צווי הרחבה במשק, אני פוסקת לתובע סכום גלובלי בגין הפסד של זכויות סוציאליות - 90,000 ₪. הוצאות ועזרה לעתיד 30. מרבית ההוצאות מכוסות במסגרת החקיקה הסוציאלית. אשר לעזרה, התובע ייזקק לעזרה מסוימת בעתיד גם אם לא בהיקף מלא. הוא והנתבעות אינם זכאים אינו לסמוך על בת זוג שתתמוך בו ותסייע לו במטלות משק הבית. היא ודאי אינה מחויבת לכך. מצאתי לפסוק לו סכום של 100,000 ₪ . נזק לא ממוני 31. התובע אושפז למשך 14 יום. נכותו הרפואית מגיעה ל - 35%. בהתאם לנוסחת החישוב בסעיף 2 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים [חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון] תשל"ו - 1976, אני פוסקת לתובע סכום של 75,068 ₪. סה"כ נזק - 1,755,868 ₪. ניכויים 32. מסה"כ הנזק יש לנכות את גמלאות המל"ל. על פי חוות דעת אקטוארית אחרונה בתיק עומד סכום הגמלאות על - 1,331,677 ₪. על הפול לעדכן את סכום הגמלאות להיום. זכאות התובע ל - 25% מהנזק 33. לאור התוצאה - התביעה אינה "נבלעת" בגמלאות המל"ל. למעלה מן הנדרש אבחן טענה זו. התובע הצהיר כי האופנוע בבעלותו וכי הודיע למל"ל על הגשת התביעה כבר במכתב מיום 27.2.06. לתצהירו צירף נוסח מודפס של מכתב לא חתום וללא אסמכתא על שליחתו בדואר רשום. שומרה לא חלקה על טענותיו אלה. ב"כ הפול חקר אותו במשפט על בעלותו באופנוע ולא על ההודעה למל"ל. בסיכומיו חזר התובע על טענתו וביקש לפסוק לו 25% מהנזק לפי סעיף 330 [ג] לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה - 1995. בסיכומיה זנחה הפול את טענתה לעניין הבעלות ברכב והעדיפה לטעון כי התובע לא הוכיח כי הודיע על הגשת התביעה למל"ל, שכן בניגוד לתנאי סעיף 330 [ד] לחוק, לא הוכיח את המכתב, את עצם משלוחו ואף לא משלוח בדואר רשום. אני דוחה טענה זו: ראשית, הפול העלתה אותה לראשונה בסיכומיה. שנית וזה העיקר, מחוות דעתו של פרופ' ברוך, הפסיכיאטר מטעם המל"ל שבדק את התובע עובר לינואר 2009 עולה כי עיין בחוות דעתו של פרופ' אליצור, מומחה בית המשפט. חוות דעת זו נושאת את פרטי התביעה וההליך כאן. מכאן שמהותית, מודע המל"ל להגשת התביעה. איני רואה לחטט בקשר שבין הוועדה הרפואית לבין המל"ל במקרה זה. ככל שהייתה התביעה "נבלעת", היה התובע זכאי ל - 25% מהנזק. שאלת החבות ביחסים בין הפול ושומרה: התובע משתמש באופנוע או הולך רגל? ממצאים עובדתיים 34. בשעת התאונה נכחו במקום שלושה: התובע עצמו, נהג המאזדה ואביו נורי שישב לצידו במאזדה. התובע שנפגע בראשו, אינו זוכר דבר מהתאונה וממה שקדם לה. כל מה שהוא מוסר, ידוע לו מפיהם של אחרים. נהג המאזדה שהינו כבד שמיעה וכבד פה, לא הצליח לספק עדות קוהרנטית וראיה כלשהי לגבי נסיבות התאונה. אביו נורי הוא עד הראייה הכשיר היחיד להתרחשות התאונה. ראיה נוספת, אם כי לא עדות ראיה, ניתן ללקט מעדותו של ציון חן, בעל המוסך, אליו התקשר התובע ממש עובר לתאונה ולאחר שעצר את האופנוע [להלן - "ציון" ו - "המוסך"]. אשר למצב האופנוע, הובאו עדויותיהם של אמנון ביבי, בוחן תנועה שהגיע למקום בסמוך לאחר התאונה, של ציון מהמוסך ושל שחר ברקוביץ, חברו של התובע. 35. אפתח בעובדות שאינן במחלוקת: ביום התאונה, בשעה 17.00 או בסמוך, הוציא התובע את האופנוע מהמוסך של ציון ברעננה, לאחר שטופל שם להחלפת מצבר. בשעות הערב רכב על האופנוע בדרכו מעבודתו ברעננה לביתו בהרצלייה. הוא נסע דרך כביש 4. בשעה 20.00 או בסמוך עצר את האופנוע במקום חשוך בשולי הכביש וירד ממנו. לאחר מכן התקשר לציון ואמר לו שהוא מריח ריח של דלק ו"יצא לו עשן". התובע מסר לציון שעצר בדרך כדי לבדוק ולשאלת ציון אישר שתדלק "בדיוק". ציון אמר לו שייתכן ונשפכו עודפי דלק משום שהאופנוע ישן ויש לו מערכת קרבורטור. ציון הסביר לו "מה שזה" ותוך כדי כך נותקה השיחה. הפול ושומרה מסכימות כי לאחר העצירה [במועד שנוי במחלוקת] ניתק התובע את הצינורית כנראה מחשש לדליפת דלק. מכל מקום, כשהתובע לא התקשר שוב, חש ציון שמשהו לא בסדר והתקשר אל הטלפון של התובע. אזי ענה לו אדם שהציג את עצמו כנהג משאית וסיפר לו בין היתר שרכב פגע בתובע והעיף אותו לשדה. הייתה זו המאזדה שפגעה בתובע והעיפה אותו לתעלה לצד שולי הכביש. התובע פונה לבית חולים בלינסון. בוחן התנועה שהגיע למקום לאחר מכן, מצא את האופנוע על ה"שול" - חלק האספלט של השוליים הימניים של הכביש. הוא בדק אותו, לא מצא בו נזקים אך כן מצא וצילם צינורית דלק מפורקת. בעדותו [עמ' 26] מסר ש"היה ריח של דלק". האופנוע נגרר למגרש המשטרה בהוד השרון. למחרת כשהגיע שחר למגרש בהוד השרון ושילם עבור העברת האופנוע למוסך של ציון, הבחין בצינורית המנותקת. האופנוע הועבר על ידי גרר לא ידוע, אך לא מהמוסך, אל המוסך של ציון. ציון בדק אותו דקות לאחר הגעתו. הוא התניע, לא נזל לו דלק והצינורית לא הייתה מפורקת [עמ' 8 - 9]. 36. מה עשה התובע ברגע התאונה? האם עסק בתיקון האופנוע? האם ניסה לאתר או לשלול תקלה? האם בהיעדר תקלה היה ממשיך בנסיעה? באיזה שלב ניתק את צינורית הדלק, לפני או במהלך שיחתו עם ציון? מה הייתה תכלית הניתוק? מה הייתה תכלית שיחתו עם ציון? האם לאחר הניתוק סיים התובע את פעולותיו ואת הנסיעה? האם התכוון עם סיום שיחתו עם ציון להתפנות בעצמו ולחלץ את האופנוע באמצעות גרירה או בדרך אחרת? האם לכן הוריד את הקסדה מראשו? האם לכן הייתה הקסדה השנייה תלויה על האופנוע? 37. על אף שמדובר באופנוע המשמש גם לרכיבת שטח ובעל נפח מנוע גדול, התובע העיד על עצמו כי הוא משתמש בו בעיקר לרכיבת כביש והוא אינו יודע לבצע בו תיקונים "קטנים". כשנשאל מה הוא עושה כאשר האופנוע "מגמגם", השיב: "אין לי מידע ברמה מקצועית. .. אני מנסה לבדוק ולראות אם זה משהו שאני יכול להמשיך איתו ולהגיע הביתה, ומה זה דורש ממני אם זה דבר שאני עלול להיתקע בגללו אני לא אמשיך" [עמ' 15 למטה]. התובע אמנם חשש מדליפת דלק ולכן עצר אך אין לנו כל אינדיקציה כי דווקא כאן סטה ממנהגו והחליט לתקן תקלה. ממילא לא נמצאה תקלה כלשהי. נמצא שהתובע לא עצר על מנת לתקן וממילא לא תיקן ולא ניסה לתקן דבר. 38. לעצירתו של התובע יכולות היו להיות שתי מטרות אחרות. האחת, ובה תומכת שומרה, לבדוק האם מדובר אכן בדליפת דלק והאם ניתן להמשיך בנסיעה ולהגיע הביתה. השנייה, ובה תומכת הפול, לסיים את הנסיעה. לתובע עצמו אין אינטרס בסיווג התאונה ובזהות המבטחת האחראית. עדותו, לו ניתנה, הייתה מספקת מידע בעל מימד אובייקטיבי ובלתי אינטרסנטי. אך למרבה הצער, הוא אינו מסוגל לזכור ולספק מידע. אין מנוס מהתחקות אחר נתונים נסיבתיים לרבות התנהלות התובע. התובע עשה שיחת טלפון אחת ויחידה, אל ציון. בשיחה זו סיפר לציון על מה שקרה ואף אמר לו שעצר על מנת לבדוק [עדות ציון בעמ' 7, ש' 21 - 25]. התובע לא הזמין חילוץ ואף לא אמר לציון שהוא מתכוון להזמין חילוץ. ציון מצידו הרגיע אותו כי מדובר בעודפי דלק ולא בדליפת דלק. התובע לא אמר לציון מה בכוונתו לעשות שכן בדיוק אז נקטעה השיחה ואירעה התאונה. התנהלות התובע מתיישבת היטב עם מנהגו "לבדוק", האם ניתן או לא ניתן להמשיך בנסיעה. אין בה כדי להעיד כי ננעלה דעתו לסיים את הנסיעה. יתר על כן, דבריו של ציון, היה בהם כדי להביא את התובע להחלטה להמשיך בנסיעה. 39. נורי, אביו של נהג המאזדה, והעד הכשיר היחיד לתאונה, העיד במשטרה כשעה לאחר התאונה, כי "פתאום אנחנו פוגשים גוש שחור עומד מולנו. בעצם לא מולנו. בשוליים הימניים באמצע השוליים ... היה בחור רוכב אופנוע עומד ליד האופנוע מצד שמאל של האופנוע על השוליים ליד האופנוע ... הרוכב היה עומד מסדר מתקן" [נ/2 ]. בחקירתו בבית המשפט ניסה להרחיק את בנו הנהג מאחריות. כפי שהעיד בוחן התנועה, היה הבן מחויב בתנאי רישיונו לנהוג עם משקפיים, בחיפוש במאזדה לא נמצאו משקפיים והבן הביא לחוקרים את משקפיו של נורי [עמ' 27]. ניכר היה כי נורי מנסה לגונן על בנו וחושד בשימושים שייעשו בעדותו. כך אמר כי בעת התאונה הוא עצמו לא ראה אדם ולא אופנוע, אלא גוש שחור בלבד. רק לאחר שעצרו את המאזדה וחזרו לראות מה גרם לפגיעה, הבחינו באופנוע ובתובע שהיה מוטל בתעלה [עמ' 33 - 34]. לדבריו הוא רק הסיק שהתובע ישב ליד האופנוע ומכאן שרצה לתקן [עמ' 34, ש' 20 - 27]. אני מעדיפה את עדות נורי במשטרה על פני עדותו בבית המשפט. זאת על שום המימד האותנטי שבה: היא נמסרה בסמוך לתאונה, אירוע קשה כשלעצמו שחווה זמן קצר קודם לכן, היא נמסרה בנסיבות בהן ריחפה על בנו אימת הדין הפלילי ובטרם היה בידיו סיפק לקבל ייעוץ משפטי. אין לצפות מנורי במצב זה לדייק ולהבחין בפרטים, האם ביצע התובע "תיקון" או פעולה אחרת באופנוע, די בכך שהתובע התעסק עם האופנוע. עמידה גרידא של התובע לצד האופנוע יכולה הייתה להתיישב גם עם הפסקת הנסיעה אך עמידה, התעסקות וסידור באופנוע, מתיישבים יותר עם בדיקת האפשרות להמשיך בנסיעה. נמצא שבעת התאונה עמד התובע לצד האופנוע, סידר והתעסק עימו, מה שמתיישב יותר עם כוונה להמשיך את הנסיעה. 40. ניתן היה לחשוב שקיימת סתירה מסוימת בין עדויות ציון ונורי. ציון השיב לשאלת בית המשפט כי מהשיחה עם התובע לא נראה לו שהוא התעסק עם האופנוע אך היה לצידו והסתכל עליו [עמ' 8]. ואילו נורי מסר כאמור שהתובע "עומד מסדר מתקן". למעשה אין כל סתירה. ציון השיב לגבי התרשמותו מהאזנה לתובע, מבלי שהתובע אמר לו מה הוא עושה באותו רגע. ציון אינו עד ראייה ואף אינו מעיד על אמרת התובע כעד שמיעה. עדותו הינה עדות מרחוק ומבוססת על התרשמות גרידא. נורי לעומתו, היה עד ראייה מיידי וקרוב לתובע בעת המעשה. על כן עדות נורי היא העדות היחידה הבאה בחשבון. 41. לא ניתן לקבוע האם ברגע התאונה ניתק התובע את צינורית הדלק או שעשה זאת לפני כן. ואם לפני כן, באיזה שלב? האם לפני שהתקשר לציון או במהלך השיחה עימו אך לפני שהמאזדה הגיעה למקום. אין הכרח לקבוע ממצא שכן, לדעתי, ניתוק הצינורית כשלעצמו הוא ניטראלי. אף אם אניח שהתובע ניתק את הצינורית לפני ששוחח עם ציון, הרי הדבר מתיישב עם חששו מפני דליפת דלק ואי ודאות לגבי המשך הנסיעה באותה עת. כפי שניתק את הצינורית, כך יכול היה לחברה ממש בעת השיחה עם ציון וייתכן שאף פנה לכך תוך כדי השיחה, אלא שפעולותיו נקטעו על ידי התאונה. נזכור כי אותה עת מבחינת התובע, היה האופנוע שרק יצא מהמוסך - תקין וציון הרגיע אותו לגבי עניין הדלק. אכן הניתוק יכול להתיישב גם עם החלטה על סיום הנסיעה, אלא שאז, היה סביר יותר שהתובע יתקשר קודם כל לבת זוגו, לחברו או לגרר על מנת שיחלצו אותו ואת האופנוע מהמקום ולא ייעמד בשולי כביש חשוך על מנת לשוחח דווקא עם ציון. אם כך, ניתוק הצינורית בכל מועד שקדם לשיחה עם ציון - הינו נתון ניטראלי. 42. בעת התאונה היה התובע ללא קסדה לראשו. קסדה נוספת הייתה תלויה על האופנוע. אין בעצם הורדת הקסדה כדי לסייע באיתור כוונותיו, להמשיך או לסיים את הנסיעה. הורדת הקסדה מתיישבת בנסיבות העניין יותר עם ניסיון לבדוק את האופנוע ועם הצורך לחשוף את אוזנו למכשיר הטלפון בעת השיחה עם ציון. אשר לקסדה הנוספת, אין לדעת האם הוצאה מארגז או הייתה תלויה ברגיל במקום שנמצאה. לא הובאו בפניי נתונים על קיומו של ארגז באופנוע. כל אלו הינם נתונים ניטראליים. 43. מצבר הנתונים והראיות לעיל עולה כי התובע עצר את האופנוע לשם בדיקת קיומה של דליפת דלק ובדיקת אפשרות המשך הנסיעה. הוא בדק את האופנוע, הוריד את הקסדה מראשו, צלצל לציון וזה הרגיע אותו שלא מדובר בדליפת דלק. בשלב מסוים ולא ידוע, ניתק התובע את צינורית הדלק. ברגע התאונה כבר ידע התובע שהוא יכול להמשיך בנסיעה לאור דברי ציון והוא עמד וסידר, התעסק באופנוע. המצב המשפטי 44. ארשה לעצמי לקצר בסקירת "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. לענייננו - שימוש ברכב מנועי כולל טיפול דרך ותיקון דרך. ההלכה הפסוקה פירשה בהרחבה כי אף עצירת הרכב ויציאת הנהג ממנו מקיימת את השימוש ובלבד שהיא קשורה בטבורה לביצוע הטיפול והתיקון. "טיפול" או "תיקון" פורשו בהרחבה כך שיכללו גם "בדיקה". כלומר, גם נהג שאינו יודע לתקן תקלות והיוצא מרכבו על מנת לבדוק עצם קיומה של תקלה, הוא בגדר "משתמש". הטעם לכך נעוץ חד משמעית במבחן הוותיק, המסורתי והמקובל - מבחן הסיכון התחבורתי, הבודק אם קיימת זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם [ע"א 554/89, מ"י נ' אלראהב, פד"י מה [2] 338, ע"א 1761/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, ועוד]. איני רואה צורך להרחיב כאן בהבדל בין ה"תיקון" המצומצם יחסית לבין ה"טיפול". מעבר לנדרש, גם אם בדיקת תקינות וכשירות המשך הנסיעה אינה בגדר "תיקון" היא נכללת ב"טיפול". 45. הפסיקה התוותה גבול לסיום ה"שימוש". הגבול עובר מקום בו גילה ה"משתמש" את דעתו כי סיים את ה"שימוש" וממילא, את הנסיעה. כך למשל כאשר עסק הנהג בהזמנת גרר לחילוץ [רע"א 10875/08 שרון ומנורה נ' קארו ואליהו, ]. 46. לפי ריבלין, הפעם כמלומד [תאונת הדרכים, תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים, מהד' רביעית, תשע"ב - 2012, עמ' 211 - 225] אילו התנאים המצטברים להכרה ב"תיקון" או ב"טיפול" כ"שימוש" והמקימים אחריות של מבטחת רכב הנהג [או הנוסע בו]: [1] הטיפול יתרחש בדרך [2] הטיפול נדרש עקב אירוע פתאומי שנתעורר צורך בו במהלך הנסיעה ולשם המשכתה [רע"א 9084/05 אגד נ' ינטל, ] [3] לא מדובר בתקלה מורכבת המצריכה טיפול על ידי איש מקצוע. [4] הטיפול חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד ממרכיביו [רע"א 372/10 הראל נ' רבו ספנייב, ]. הוא מפנה למבחני "אצבע" בפסיקה המחוזית, כגון קרבת הזמן וקרבת המקום בין הנהג או הנוסע לבין רכבו. 47. הבאתי את כל אלה בהרחבה על מנת להראות כי התובע כאן קיים את כל מבחני ה"שימוש" לרבות את מבחני ה"אצבע" של הפסיקה המחוזית, כאשר ממש בעת שעשה שימוש ברכבו הוא נפגע על ידי רכב צד שלישי. הוא "יצא" מהאופנוע על מנת לעשות בו "שימוש". הוא "השתמש" ברכבו לשם בדיקת התקלה ובדיקת עצם קיומה. הנתונים שעמדו לפניו בעת הבדיקה היו כאלה שמאפשרים לשיטתו ובהתאם למנהגו את המשך הנסיעה. מכל מקום לא הובאה אינדיקציה ולו קלושה, לכך כי היה בדעתו לסיים את הנסיעה או כי סיים את הנסיעה בעת התאונה. מכאן, שהסיכון התחבורתי שהתממש למרבה הצער, הינו סיכון הרובץ לפתחה של הפול, מבטחת השימוש באופנועו. סוף דבר הפול היא שתפצה את התובע על נזקיו שנגרמו לו בתאונה. הפול תשלם לתובע את נזקיו בתואנה הראשונה ואת נזקיו בתאונה השנייה ובניכוי גמלאות המל"ל בגין התאונה השנייה. כמו כן תישא הפול בהוצאות התובע ובנוסף בשכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מסך הנזקים. ניתן להגיש נוסח פסיקתא לחתימה בתוך 30 יום. תאונת דרכים