מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא גביית שיקים שבוטלו ע''י הבנק: הנתבעים פתחו חשבון בנק בסניף של התובע (להלן גם - הבנק). סמוך לאחר פתיחת החשבון וכנגד אשראי, הפקידו הנתבעים שתיים-עשרה המחאות מעותדות. שלוש מבין ההמחאות נפרעו והיתר בוטלו, ובשל כך היה חשבון הבנק ביתרת חובה. משלא פרעו הנתבעים את חובם, הוגשה התובענה הנדונה על מלוא סכום החוב. במהלך ההליכים בתובענה זו, גבה הבנק ממושך ההמחאות שבע מתוך אלו שבוטלו, ובכך צמצם את חובם של הנתבעים. שתי המחאות נוספות, נמסרו קודם לכן לנתבעים כדי שינסו לגבות אותן ממושך ההמחאות, אך הם לא עשו כן. הבנק התובע טוען, כי יש לחייב את הנתבעים לשלם לבנק את מלוא החוב שנוצר, בניכוי הסכום ששולם לאחר גביית שבע ההמחאות, ובתוספת ריבית בנקאית. מנגד טוענים הנתבעים, כי מאחר שהבנק התמהמה בגביית ההמחאות שבוטלו ואף לא איפשר להם לפעול לגבייתן, אין להשית עליהם את מלוא החוב הנתבע. לטענתם, בנסיבות אלו יש לדחות את התביעה ולחלופין בשל מחדלי הבנק, יש להפחית מיתרת החוב את הפרשי הריבית וההצמדה. כך גם לטענתם, בכל מקרה יש להפחית את תוספת הריבית על החוב, מאחר שהבנק לא ציין את שיעור הריבית ואף לא על מה היא מתבססת. א. עיקרי העובדות 2. ביום 9.7.2007 פתח הנתבע חשבון בנק בסניף גאולה של התובע וביום 19.7.2007 הצטרפה הנתבעת בתור שותפה בחשבון (להלן - חשבון הבנק או החשבון). כנגד אשראי על סך של 250,000 ₪ שניתן לנתבעים, הפקידו הם בחודש דצמבר 2007 שתים-עשרה המחאות מעותדות, שזמן פרעונן בחודשים הראשונים של שנת 2008. כל ההמחאות נמשכו על-ידי שלום נאורי (להלן - נאורי), וכל אחת מהן הייתה בסך של 15,000 ₪ ובסך הכול 180,000 ₪. שלוש ההמחאות הראשונות, בסך כולל של 45,000 ₪, נפרעו, ואילו שאר ההמחאות (בסך כולל של 135,000 ₪), לא כובדו מהנימוק שניתנה לגביהן הוראת ביטול (נה"ב). במועד לא ברור, לאחר ביטול ההמחאות, הופחתה מסגרת האשראי של החשבון והועמדה על סך של 150,000 ₪. ביום 20.10.2009 עמד חשבון הבנק ביתרת חובה בסך של 265,104 ₪. לפיכך ביום 1.11.2009 הגיש הבנק את התביעה הנדונה בהליך של סדר דין מקוצר, שבה תבע את מלוא החוב בתוספת ריבית מיום 1.10.2009. 3. במועד סמוך לחודש מאי 2008, נענה הבנק לבקשת הנתבעים ומסר להם שתי המחאות מבין אלו שבוטלו, כדי שינסו לגבותן, אולם הנתבעים לא עשו דבר עם אותן המחאות. לאחר שהוגשה התביעה, בחודש דצמבר 2009, גבה הבנק מנאורי, מושך ההמחאות, סך של 130,000 ₪ עבור שבע מתוך ההמחאות שבוטלו, שנותרו בידי הבנק. סכום זה היה מורכב מסך של 105,000 ₪, המהווה את סכום הקרן של אותן ההמחאות (שבע המחאות בסך של 15,000 ₪ כל אחת) והיתרה בסך של 25,000 ₪ עבור הריבית והוצאות. 4. ביום 3.2.2010 הגישו הנתבעים בקשת רשות להתגונן, אשר נתמכה בשני תצהירים. תצהירו של הנתבע ותצהירו של עו"ד עמוס לוזון, אשר טיפל בענייני החוב לבנק מטעם הנתבעים. בדיון שהתקיים לפני כבוד הרשם א' פוני ביום 14.3.2010 נחקרו שני המצהירים על תצהיריהם, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. ביום 4.7.2010 ניתנה החלטת כבוד הרשם, שלפיה נדחתה בקשת הרשות להתגונן. על החלטה זו הגישו הנתבעים ערעור אל בית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 35428-10-10), אשר התקבל בהסכמה בדיון שהתקיים ביום 27.1.2011, ולנתבעים ניתנה רשות להתגונן. 5. לאחר שהליכי גישור שהתקיימו בין הצדדים לא צלחו, התקיימה ביום 13.3.2012 ישיבת קדם משפט שבה נקבעו מועדים להגשת תצהירי עדות ראשית. מטעם התובע (הבנק) הוגשו תצהירי עדות ראשית של מנהל סניף הבנק במועד הרלוונטי, מר שלום סעדון (להלן גם - מנהל הסניף הראשון) ושל מנהל סניף הבנק שהחליף אותו, מר חיים קרמניאן (להלן גם - מנהל הסניף השני). יוער, כי תצהירו של קרמניאן תוקן בשני עניינים, כמפורט בפרוטוקול הדיון במיום 27.11.2012. מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע, שאליו צורף תצהירו של עו"ד לוזון. במועד שנקבע לשמיעת הוכחות (27.11.2012), הסכימו הצדדים בהמלצת בית המשפט, להסדר דיוני (בין השאר על רקע העובדה שאחד המצהירים מטעם הבנק, מר סעדון, לא התייצב לדיון), כלהלן: "הצדדים יסכמו בכתב על סמך כל המסמכים המצויים בתיק בית המשפט. עם זאת מובהר כי אין בהעדר חקירות נגדיות של המצהירים כדי להוות הסכמה לאמור בתצהיריהם, לרבות בתיקונים שהוכנסו לתצהיר מטעם הבנק ...". סיכום טענותיו של הבנק הוגש ביום 27.12.2012 וסיכום טענות הנתבעים הוגש ביום 27.1.2013. ב. עיקרי טענות הצדדים עיקרי טענות התובע (הבנק) 6. עיקר טענותיו של הבנק מופנות כלפי טענת הנתבעים, כי חובם יכול היה להיות נמוך יותר, או אף יכול שלא היה להם כל חוב, אילו מסר הבנק לידיהם את להם תשע ההמחאות שבוטלו לשם ניסיון לגבותם מן המושך, או אילו היה הבנק פועל לגביית ההמחאות בשלב מוקדם יותר. 7. בטרם נידרש אל הטענות העובדתיות של הבנק, ראוי להדגיש שבאופן בולט ובניגוד למצופה במיוחד במקום שבו מדובר בבנק המגיש תביעה, עובדות מהותיות רבות הועלמו מתצהירי העדות הראשית מטעם הבנק. מקצתן ניתן היה לדלות ממסמכים שצורפו, ושתיים תוקנו במסגרת הודעת הצדדים על ההסדר הדיוני, אבל עובדות מהותיות רבות אינן מופיעות בתצהירי הבנק. קשה להשתחרר מן הרושם, שהדבר אינו מקרי. לפיכך ומאחר שלא ניתן להתעלם מכך, ראוי לפרט גם את העובדות המהותיות שאינן מופיעות בתצהירים מטעם הבנק, הגם שמתבקש היה שיופיעו, שאלו עיקריהן: ראשית, בתצהירים מטעם הבנק נאמר שההמחאות הופקדו "כנגד האשראי שניתן לנתבעים" (פסקה 6 בתצהירו של סעדון, ופסקה 6 בתצהירו של קרמניאן), אולם לא נאמר מה הייתה מסגרת האשראי. כך גם לא נאמר שבשלב מסוים מסגרת האשראי הופחתה. על נתון חשוב ומהותי זה ניתן היה ללמוד מדפי החשבון (נספח ג2 של תצהיר קרמניאן), ממנו עולה שמסגרת האשראי מיום 17.2.2008 הייתה בסכום של 250,000 ₪ ואילו מיום 3.11.2008 הועמדה על סך של 150,000 ₪. לעומת זאת, ממכתב ששלח הבנק אל הנתבעים ביום 20.10.2008 (נספח ד1 של תצהיר קרמניאן), משתמע לכאורה, הגם שהדבר לא נאמר באופן מפורש, כי מסגרת האשראי צומצמה לסך של 150,000 ₪ ביום 24.9.2008. כל זאת בהיעדר כל תיעוד ברור לכך ובהיעדר אמירה בתצהירים מטעם הבנק בעניין זה. כפי שכבר נאמר, לא מן הנמנע שאין זה מקרי, ואף זאת בלשון המעטה. שנית, בתצהירו של קרמניאן נאמר שהוא נענה לפניית הנתבע ומסר לו שתי המחאות מבין אלו שלא כובדו. אולם לא נאמר, ונראה כי לא במקרה, מתי היה זה. רק במסגרת ההסדר הדיוני הוסיף בא-כוחו של הבנק כי היה זה "לאחר כניסת מר קרמניאן לתפקיד מנהל סניף הבנק". אולם לא נאמר מה משמעות המילה "לאחר". גם בעניין זה, מצופה היה מבנק שיהיה לו תיעוד לעניין זה, וממילא מצופה היה שהדבר ייאמר באופן ברור בתצהיר. שלישית, בתצהירו של קרמניאן מסופר על גביית כספי ההמחאות מנאורי (פסקה 18). אולם בעניין זה ניכר כי הבנק מכסה יותר מאשר מגלה. לא נאמר כיצד נגבו הכספים, אם היה דרוש הליך משפטי לשם כך ולא כל דבר אחר. הבנק אף הגדיל עשות בכך שאף לא טרח לציין מתי היה זה. רק במסגרת ההסדר הדיוני הואיל הבנק לומר כי היה זה בחודש דצמבר 2008 במקביל להגשת התביעה הנדונה. 8. עתה נפנה אל טענות הבנק, ככל שהן מתייחסות אל ההיבט העובדתי. בעניין יתרת החוב טען הבנק, כי גם לאחר פירעון ההמחאה השלישית שכובדה, ביום 2.1.2008 (צריך להיות: 15.1.2008), יתרת החובה בחשבון הבנק הייתה בסך של 230,356.21 ₪. כך שאפילו שאר ההמחאות שלא כובדו (בסך של 135,000 ₪) היו נפרעות במועדן, הייתה נותרת באותה עת יתרת חוב בסך של כ-100,000 ₪. באשר לטענת הנתבעים כי לא ניתנו להן ההמחאות שלא כובדו, כדי שיוכלו לנסות ולגבותן, ביקש הבנק לדחות את טענות הנתבעים, הן בהיבט העובדתי הן באשר למסקנות שהם מבקשים להסיק מכך. תחילה ביקש הבנק לדחות את גרסת הנתבעים, אשר נתמכה בתצהירו של עו"ד לוזון ובעדותו, באשר לפניה אל מנהל סניף הבנק, מר סעדון, באותה עת לקבלת ההמחאות. עוד טען הבנק, כי הגם שלא חלה כל חובה על הבנק למסור לנתבעים את ההמחאות כדי לנסות ולגבותן, מנהל סניף הבנק המחליף, קרמניאן, מסר לנתבעים שתיים מבין ההמחאות, אך הן לא עשו עימן דבר. עובדה זו אושרה בעדותו של הנתבע בדיון שהתקיים בבקשת הרשות להתגונן. מכאן, לטענת הבנק, די בכך כדי להוכיח שלא הייתה כל תועלת במסירת ההמחאות לנתבעים ועל כן, אין בטענתם כי ההמחאות לא נמסרו להם, כדי לבסס את טענותיהם. עוד טען הבנק בהקשר זה, כי הנתבעים לא צירפו כל תחשיב או ראייה שיכולים היו ללמד על כך שאילו היה הבנק פועל במועד מוקדם יותר לגביית ההמחאות שנותרו ברשותו, הייתה יתרת החוב של הנתבעים קטנה יותר מזו שנותרה, במועד שבו נגבו ההמחאות בפועל ובצירוף ריבית. באשר לעמדת הנתבעים באשר לעצם החוב, ביקש הבנק להסתמך על מכתבו של הנתבע אל מנהל הסניף הראשון, שהוגש במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן (סומן שם מש/1). על-פי טענת הבנק, במכתב זה הודו הנתבעים בחובם בכך שבמסגרתו ביקש הנתבע ארכה נוספת עד סוף השנה, כדי להעביר "כמה סכומים" וכדי "להסדיר את החוב לשביעות רצונכם". המכתב אינו נושא תאריך, אך על-פי כיתובית הפקסימיליה, נשלח ביום 25.9.2009 (ומתוכנו, המסתיים באיחול "גמח"ט" (גמר חתימה טובה) אף עולה, כי נשלח סמוך ליום הכיפורים, שחל ביום 28.9.2009). כן ביקש הבנק, לדחות את טענת הנתבעים כי המכתב נכתב בשל לחץ שהופעל על הנתבע מצד פקידי הבנק, וכי אין בו משום הודאה בעצם קיומו של החוב. 9. הבנק טען כי בסופו של דבר פעל כאמור, לגביית ההמחאות מנאורי בתוספת ריבית, ועל-כן לא נגרם לנתבעים כל נזק מכך שההמחאות נגבו רק במועד מאוחר. לפיכך, לטענתו, אין לקבל את טענת הנתבעים שגביית ההמחאות הייתה במועד מאוחר שהגדיל את חובם. מנגד, מאחר שהנתבעים לא פעלו לגביית שתי ההמחאות אשר נמסרו להם לגבייה, טוען הבנק כי הם מושתקים מהעלאת טענה באשר למועד שבו פעל הבנק לגביית ההמחאות. עוד טען הבנק, כי אם טענת הנתבעים היא שאין בריבית שנגבתה בגין שבע ההמחאות שנגבו מנאורי, כדי לכסות את הריבית שנזקפה לחשבונם של הנתבעים ממועד הפירעון הנקוב בהמחאות עד גבייתן, כי אז הנטל להוכיח את ההפרש בין שני שיעורי הריבית, מוטל על הנתבעים. בנטל זה, כך לטענת הבנק, לא עמדו הנתבעים, ובכל מקרה, לא סתרו הנתבעים את החזקה הקבועה בסעיף 6 של תנאי החשבון, שלפיו רישומי הבנק מוחזקים כנכונים. 10. בנוסף לכך טען הבנק, כי לאור טענותיו האמורות, יש לקבוע כי לא הוכח שהיה הסכם בין הבנק לבין הנתבעים, שלפיו הבנק ימסור לנתבעים את ההמחאות שלא כובדו, כדי שיגבו אותן בעצמן. עוד טען, שבכל מקרה, לא חלה חובה על הבנק להיפרע מההמחאות שלא כובדו, בטרם תוגש תביעה נגד הנתבעים. באשר להיעדרו של הסכם חזר הבנק על טענותיו כאמור לעיל, כי הנתבעים לא הוכיחו קיומו של הסכם כפי שטענו. לטענתו, עדותו של עו"ד לוזון היא בגדר עדות מפי השמועה ובכל מקרה, יש להעדיף את גרסת מנהל הסניף הראשון. כך גם כאמור, הנתבעים לא ניסו לפרוע את אותן שתי המחאות שקיבלו, בשונה מהבנק שעשה כן באשר לשבע ההמחאות שנותרו ברשותו. בנוסף לכך, על-פי סעיף 17(2) לתנאי החשבון, אין הבנק מחויב להעביר לידי הנתבעים את הבטוחות שבידיו, ובענייננו את ההמחאות שלא כובדו, וכי עניין זה מסור לשיקול דעתו של הבנק. באשר לטענה כי היה על הבנק להיפרע תחילה מההמחאות שלא כובדו, טען הבנק, כי אין כל אחיזה בדין לטענת הנתבעים, שעל הבנק היה לממש תחילה את הבטוחות שברשותו, בטרם תבע את הנתבעים. לטענת הבנק, הלכה פסוקה היא, כי לצד הליכי גבייה מהחייב העיקרי, רשאי הבנק גם לפעול למימוש הבטוחות שבידיו, ובלבד שהחוב לא ייגבה פעמיים ואף רשאי לקבוע את סדר הפנייה אל הבטוחות. בטיעוניו הפנה הבנק לכך שעצמאותו של השטר מאפשרת עילת תביעה נפרדת מעסקת היסוד. לפיכך במקום שבו ניתן ללקוח בנק אשראי שכנגדן הפקיד שטרות, אך חשבונו מצוי ביתרת חובה, יכול הבנק לתבוע את הלקוח הן מכוח יתרת החובה הן מכוח העילה השטרית. בעניין זה הפנה הבנק אל ספרו של י' זוסמן, דיני שטרות, בעמ' 390-389 (לא צוין לאיזו מהדורה, אך ככל הנראה אל המהדורה השישית, תשמ"ג-1983, וכן אל ספרו של ש' לרנר, דיני שטרות, 1999 מעמ' 105 (יוער, כי ראוי היה להפנות אל המהדורה המעודכנת, המהדורה השנייה, משנת התשס"ז-2007, ולא אל המהדורה הישנה). כן הפנה הבנק אל פסקי-דין הקובעים לטענתו, כלהלן: נושה מובטח שבידו שיעבוד קנייני להבטחת חובו יכול לפרוע את החוב בדרך של מימוש הנכס המשועבד, ללא תלות בהליכים אחרים או בנושים אחרים ובהם הליכי הוצאה לפועל וכדומה (רע"א 102/00 קוזאצ'י נ' בנק עצמאות למשכנתאות בע"מ, נד(4) 761 (2000)); כך גם לא חלה על הבנק חובה לפעול למימוש הבטוחות על-פי סדר כלשהו, ואין הכרח שהבנק יממש בטוחות כלשהן קודם שיפנה למימוש ערבות. בעניין זה גם אין לקבל טענה שכך הוסכם בעל-פה עם הבנק (בש"א (מחוזי תל-אביב) 20415/06 עצמון נ' הבנק הבינלאומי הראשון (2008)) עיקרי טענות הנתבעים 11. בהיבט העובדתי טוענים הנתבעים, כי סמוך לאחר שנאורי ביטל את ההמחאות, הנתבע ועו"ד לוזון, שייצג את הנתבעים באותה עת, פנו אל מנהל הסניף הראשון וביקשו שיפעלו למימוש הבטוחות שניתנו לנתבעים כנגד האשראי שניתן לחשבון. זאת בין בדרך של נקיטת הליכי הוצאה לפועל בעניין ההמחאות או במסירתן לנתבע, כדי שיפעל למימושן באופן מיידי. הבנק השתהה בעניין, ורק כעבור זמן רב מסר לנתבע שתיים מבין ההמחאות (יוער שהנתבע טען שדובר בשלוש המחאות, אך לא ראיתי משמעות רבה הטעות זו), ובחלוף תקופה נוספת, פעל לגביית ההמחאות הנוספות. העובדה שבסופו של דבר הבנק גבה מנאורי את כספי ההמחאות שנותרו ברשות הבנק זמן קצר לאחר הגשת התביעה, מחזקת את טענת הנתבעים, כי אילו פעל הבנק בעניין זה ביעילות קודם לכן, הייתה התביעה מתייתרת. הנתבעים ביקשו לדחות את טענות הבנק הנסמכות על כך שלנתבעים נמסרו שתי המחאות, אך הם לא עשו עימן דבר. בעניין זה טענו הנתבעים טענות רבות ובין השאר, כי אין לקבל את טענת הבנק ששתי ההמחאות שנמסרו לנתבעים, נמסרו להם כדי לבחון את יכולת הגבייה שלהם. שכן ההמחאות נמסרו באיחור ניכר, עו"ד לוזון לא נחקר בעניין ההסכם למסור לנתבעים את ההמחאות ובכל מקרה הוא היה בעל ניסיון רב בתחום הגבייה, כך לא הייתה סיבה שלא לאפשר לו לפעול לגביית כספי ההמחאות. כן טענו, כי העובדה שלנתבעים נמסרו רק שתי המחאות, ועוד את השתיים המאוחרות, מנעה מהם לפעול לגבייתן. זאת בין השאר לאור ההוצאות הגבוהות הכרוכות בכך. בנוסף לכך, על גבי אחת ההמחאות (נספח ג1 של תצהירי הבנק), נכתב "לא למסור ללקוח", ומכאן שכן הייתה התחייבות למסור את ההמחאות לנתבעים. 12. בעניין העיכוב שחל בפירעון ההמחאות שנותרו בידי הבנק טענו הנתבעים, כי הבנק לא נתן כל הסבר לעיכוב זה. כך גם נמנע הבנק ממסירת פרטים מדויקים באשר לנסיבות גביית ההמחאות ואף נמנע מצירוף מסמכים כלשהם (כאמור לעיל, לא רק שהבנק לא צירף אף מסמך בעניין זה, אלא שבתחילה אף לא ציין מתי פרע נאורי את ההמחאות, והדברים נאמרו רק על דרך של תיקון תצהירו של קרמניאן, מנהל הסניף השני, במסגרת ההודעה על ההסדר הדיוני). הנתבעים אף ביקשו לדחות את טענת הבנק, שלפיה הודו בחובם הנטען. לטענתם, מכתבו הנזכר של הנתבע (מש/1), נכתב בעודו מאוים בידי פקידי הבנק ונתון ללחציהם ולכן כך נכתבו הדברים. 13. את עיקר טענותיהם ביקשו הנתבעים לבסס על פסק הדין בע"א 2449/08 טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (2010) (להלן - עניין טואשי), שבו נקבע בין השאר, כי עיכובן של המחאות בידי בנק במשך תקופה ארוכה, מבלי לפעול לגבייתן, נוגד את החובה החלה על בנק לפעול בנאמנות כלפי לקוחו. כך גם נפסק שם, כי על הבנק חלה החובה לגבות המחאות שהופקדו בידיו בתור בטוחה, וכי אין הוא יכול להטיל את האחריות לכך על הלקוח, אפילו הוא מצוי ביתרת חובה. חובה זו, כאמור שם, חלה בראש ובראשונה על הבנק ולא על הלקוח. לכן טוענים הנתבעים, כי אין הבנק יכול לגלגל חובה זו אל שכמי הנתבעים, ואף אינו יכול לטעון שהגבייה המאוחרת של כספי ההמחאות הייתה סבירה. שכן חובת הבנק היא אף למנוע נזק להמחאות שהופקדו בידיו בתור בטוחה. כן הפנו הנתבעים אל פסקי-דין נוספים שבהם נקבע כי על בנק או כל נושה אחר, חלה חובה לפעול למימוש בטוחות המצויות בידיו. עוד טענו הנתבעים, כי אמנם מתן מסגרת אשראי נתונה לשיקול דעתו של הבנק, אך עם זאת, גם זכות זו של הבנק כפופה לחובה הכללית לפעול בתום לב ובדרך מקובלת בקיום חוזה, וכי חובה זו אף חייבה לתת בידי הנתבעים די זמן לשם התארגנות. 14. הנתבעים אף הפנו לכך שעל-פי המסמכים שצירף הבנק, מסגרת האשראי בעת ביטול ההמחאה הראשונה של נאורי, בחודש פברואר 2008, עמדה על סך של 250,000 ₪, וכי רק לאחר מכן הופחתה לסך של 150,000 ₪. שינוי מסגרת האשראי, או ביטולה, חייבה משלוח התראה עשרה ימים מראש (על-פי סעיף 21.6 של תנאי פתיחת החשבון), אך לא הוכח שמכתבי התראה (שצורפו אל תצהיר הבנק) נשלחו, ואף לא הובאה ראיה בעניין הודעה על שינוי מסגרת האשראי. מכאן אפוא, שבמועד הגשת התביעה, עמדה מסגרת האשראי על סכום אשר עולה על סכום החוב, כך שבעת הגשת התביעה, כלל לא קמה לבנק עילת תביעה. 15. לחלופין טענו הנתבעים, כי בהסכם שנחתם עם הנתבעים לא צוין גובה הריבית של מסגרות האשראי השונות, ולכן בכל מקרה יש להפחית את שיעורי הריבית וההצמדה שעליהן ביסס הבנק את התביעה. בעניין זה הפנו הם לחובה המוטלת על הבנק לציין את שיעורי הריבית באופן מפורש, לאור הוראת סעיף 18 בכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), התשנ"ב-1992. טענה אחרונה של הנתבעים, בשולי סיכום טענותיהם, עניינה בכך שהבנק תיקן את סכום התביעה, בכך שהפחית את הסכום הנתבע, וכי עשה כן רק במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמו. זאת בניגוד למתחייב לתקן את סכום התביעה בדרך של תיקון כתבי הטענות. ג. דיון והכרעה בהיבט העובדתי המחלוקות העובדתיות 16. ככל שהדברים אמורים בהיבט העובדתי, ישנם שלושה עניינים הטעונים בירור והכרעה: האחד, עניינו בשאלה, אם היה הסכם בין הנתבעים לבין מר סעדון, מנהל הסניף הראשון, שעל-פיו ההמחאות שלא כובדו יימסרו לנתבע כדי שינסה לגבות אותן מנאורי. כך גם אם אמנם התחייב סעדון בפני הנתבעים שלא לנקוט נגדם הליכים משפטיים קודם למיצוי ניסיון גביית ההמחאות. השני, עניינה בטענת הנתבעים כי במועד שבו בוטלו ההמחאות לכאורה, לא חרג חשבונם ממסגרת האשראי וכי לא נשלחה אליהם התראה על כך. השלישי, עניינו מסירת שתיים מבין ההמחאות שבוטלו לנתבעים לשם גבייתן וכן גביית שבע ההמחאות שנותרו בידי הבנק. נושא החריגה ממסגרת האשראי ומשלוח מכתבי ההתראה 17. נפתח אפוא במחלוקת העובדתית השנייה, שעניינה השאלה אם במועד שבו לא כובדו ההמחאות ששימשו כבטוחה כנגד מסגרת האשראי, חרג חשבונם של הנתבעים ממסגרת האשראי שניתנה לחשבונם. כך גם נידרש לשאלה אם אמנם נשלחו לנתבעים מכתבי התראה בשל החריגה ממסגרת האשראי, ככל שהייתה ואם נשלחה התראה על שינוי מסגרת האשראי. 18. על-פי מסמכי הבנק ובהם דפי החשבון, מסגרת האשראי במועדים שבהם בוטלו ההמחאות הנדונות הייתה כאמור לעיל, בסך של 250,000 ₪ (נספח ג2 של תצהירו של קרמניאן). מסגרת אשראי זו שונתה ככל הנראה ביום 24.9.2008, והועמדה על סך של 150,000 ₪ (שם). על כך ניתן ללמוד ממכתב ששלח הבנק אל הנתבעים ביום 20.10.2008, שבו התבקשו הנתבעים להסדיר את החריגה ממסגרת האשראי. עם זאת, על-פי דפי החשבון, מסגרת האשראי הופחתה רק ביום 3.11.2008. כאמור לעיל, ההמחאה הראשונה בין תשע ההמחאות שבוטלו, לא כובדה ביום 1.2.2008 והאחרונה שבהן לא כובדה ביום 1.6.2008. כך שרק לאחר שכל ההמחאות לא כובדו הופחתה מסגרת האשראי וחשבונם של הנתבעים היה מצוי ביתרת חובה בסכום שחרג ממסגרת האשראי. הגם שהבנק לא הבהיר את הדברים ולא טרח להסבירם, נראה כי אלמלא לא כובדו ההמחאות שניתנו כנגד מסגרת האשראי, הבנק לא היה מפחית את מסגרת האשראי ובמקרה זה, בפועל, לא הייתה כל חריגה ממסגרת זו. בכל מקרה, במועד שבו הופחתה מסגרת האשראי לסך של 150,000 ₪, יתרת החובה בחשבון הייתה בסך של 232,97.80 ₪, כך שרק אז הייתה חריגה משמעותית ממסגרת האשראי. 19. טענת הנתבעים כי מכתבי ההתראה לא התקבלו אצלם (נספחים ד1 ו-ד4 של תצהיר קרמניאן), לא נטענה באופן אמיתי, ולכן לא ראיתי לנכון לדון בה. מכל מקום, לאור האמור, אין לומר כי בעת שהתביעה הוגשה, לא הייתה חריגה ממסגרת האשראי שניתנה לנתבעים, שכן כאמור, מסגרת האשראי הופחתה. נושא ההסכם למסירת ההמחאות לנתבעים 20. הנתבעים טענו כאמור, כי מר שלום סעדון, מנהל הסניף הראשון התחייב למסור להם את ההמחאות שבוטלו, כדי שיוכלו לנסות ולגבות את כספי ההמחאות, אך הוא לא עמד בהתחייבותו. לפי גרסת הנתבע, מר סעדון אף התחייב לשלוח את ההמחאות אל משרדו של עו"ד לוזון, בכפוף לכך שהתמורה שתיגבה תועבר אל הבנק לכיסוי יתרת החובה בחשבונם של הנתבעים, אך חרף התחייבות זאת, לא עשה כן. עוד טענו, כי מר סעדון אף התחייב שלא לפעול נגד הנתבעים, אלא יאפשר להם לגבות את החוב באמצעות ההמחאות. על דברים אלו הצהיר הנתבע בתצהיר שהגיש בתמיכה לבקשת הרשות להתגונן (בפסקאות 16-13), וגם בתצהיר העדות הראשית מטעמו (בפסקאות 15-12). כך גם הצהיר עו"ד לוזון בתצהיר שתמך בבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים (בפסקאות 7-4), ואף העיד על כך באופן ברור ומפורש (פרוטוקול הדיון בבקשת הרשות להתגונן, בעמ' 2-1). חשוב להדגיש, כי הבנק טען, משום מה, כי דבריו של עו"ד לוזון הם בגדר עדות מפי השמועה. לא ברור מדוע כך נטען, מכל מקום, גם בתצהירו של עו"ד לוזון וגם בעדותו הוא העיד על שיחה שהוא עצמו קיים עם מר סעדון, מנהל הסניף הראשון, כך שבוודאי שאין לומר כי זו עדות מפי השמועה. מכל מקום, בתצהיר העדות הראשית של מר סעדון, אישר הוא את בקשתו של עו"ד לוזון לקבל לידיו את ההמחאות שלא כובדו, אך לטענתו, סירב לכך. כך גם הוסיף, כי לא התחייב כלפי הנתבעים להעביר אליהם את ההמחאות ואף לא התחייב לעכב את ההליכים נגדם עד גביית ההמחאות (תצהירו של סעדון, פסקאות 11-10). 21. לאחר קריאת כל התצהירים הנזכרים, כמו גם פרוטוקול עדותו של עו"ד לוזון, לא מצאתי כל סיבה להעדיף דווקא את גרסתו של מר סעדון, מנהל הסניף הראשון. לפיכך בעניין זה, מקובלת עליי גרסת הנתבעים, אשר נתמכה כאמור, בדבריו של עו"ד לוזון בתצהירו ובעדותו. גם בהוראת סעיף 17.2 בתנאי החשבון אין בהכרח כדי לשנות מן המסקנה האמורה. הוראה זו אמנם קובעת בין השאר, כי "שטרות או נכסים שנמסרו או שימסרו על-ידי הלקוחות לבנק מעת לעת הם בחזקתם ובבעלותם הגמורה", אך לא נאמר כי אין אפשרות להתנות על הוראה זו או לשנותה. כך במיוחד לאור העובדה שכידוע, בנקים מאפשרים ללקוחותיהם לגבות המחאות שלא כובדו, חרף הוראה בתנאי החשבון הקובעת כאמור. כך אמנם נהג גם מנהל הסניף השני, מר קרמניאן, אשר חרף הוראת סעיף 17.2 האמורה, מסר לנתבעים שתיים מבין ההמחאות שלא כובדו. העובדה שמנהל הסניף הראשון התחייב למסור לנתבעים את ההמחאות שלא כובדו ואף התחייב שלא לפעול בהליכים משפטיים נגד הנתבעים עד למיצוי פירעון ההמחאות, אף מתיישבת עם העובדה שהבנק לא מיהר בהגשת התביעה הנדונה. הגם שעוד בחודש פברואר 2008 ידע הבנק שההמחאות בוטלו, רק כעבור כמעט שנתיים, בחודש נובמבר 2009, הוגשה התביעה הנדונה. 22. מכאן אפוא, ככל שהדברים אמורים בהיבט העובדתי, יש לקבל את טענת הנתבעים כי הוסכם ביניהם לבין מנהל הסניף הראשון, מר סעדון, כי יקבלו לידיהם את ההמחאות כדי לנסות לפרוע אותן. כך גם היה הסכם בין הצדדים, מכוח התחייבותו של סעדון, כי עד מיצוי האפשרות של פירעון ההמחאות, לא ינקטו הליכים נגד הנתבעים. הסכם זה הופר בכך שחלף זמן עד אשר קיבלו הנתבעים רק שתיים מבין ההמחאות שבוטלו, שהיו ההמחאות שהיו האחרונות מבחינת מועד פירעונן, וגם אז לא קיבלו הנתבעים את כל ההמחאות שבוטלו. מסירת שתי המחאות לנתבעים וגביית כספי ההמחאות בידי הבנק 23. בסיכום טענותיו של הבנק חזר הוא פעם אחר פעם וחוזר חלילה, על כך שלנתבעים נמסרו בסופו של דבר שתיים מבין ההמחאות וכי אין מחלוקת שלא עשו דבר עם אותן המחאות. מכאן ביקש הבנק להסיק, מסקנה שאף עליה חזר פעם אחר פעם, כי בצדק לא נמסרו לנתבעים כל ההמחאות. לעומת זאת, כפי שגם על כך חזר הבנק פעם אחר פעם, הבנק כן הצליח לגבות מנאורי את כל כספי שבע ההמחאות שנותרו בידיו בתוספת ריבית בשיעור גבוה. 24. ראוי לתת את הדעת לעובדות האמורות, אשר אינן שנויות במחלוקת. ראוי גם לתת את הדעת לכך שבכל הקשור בנושא גביית כספי ההמחאות מנאורי, רב הנסתר על הנגלה וכל הקשור בכך לוט בערפל. לא רק שהבנק גילה טפח וכיסה טפחיים, אלא שבתצהירו של קרמניאן אף לא ננקב המועד שבו נפרעו ההמחאות (הגם שניתן היה להסיק זאת מדפי החשבון שצורפו אל תצהירו - נספח ז'). לכן נדרש הבנק להצהיר על כך, כחלק מן ההסדר הדיוני שעליו הסכימו הצדדים. רק במסגרתו הואיל הבנק לציין, לראשונה, כי היה זה בחודש דצמבר 2009. במסגרת התצהיר מטעם הבנק לא נאמר באיזו מסגרת נגבו כספי שבע ההמחאות ואף לא כל פרט אחר. לא נאמר אם ננקט הליך בהוצאה לפועל, אם הוגשה תביעה משפטית, אם היה הסדר כלשהו עם נאורי, אם ניתנה לו טובת הנאה כלשהי, ואף לא כל דבר אחר. הפרטים כל כך הוסתרו, עד שנראה כי לא במקרה נאות הבנק להסדר הדיוני אשר חסך חקירות נגדיות בין השאר גם בעניין זה. לא זו אף זו, מהצהרת בא-כוחו של הבנק עולה, כי נאורי שילם את מלוא הסכום במהירות ראויה לציון. על-פי הצהרת בא-כוחו של הבנק, במסגרת תיקון פסקה 18 בתצהירו של קרמניאן, "תשלום הכסף על ידי נאורי כמתואר בפסקה זו נעשה בחודש דצמבר 2009, לאחר שבמקביל להגשת התביעה הנדונה פנה הבנק אל נאורי לשם גביית הכספים בגין שבע מתוך ההמחאות שחזרו" (פרוטוקול מיום 27.11.2012 בעמ' 4, פסקה 2 להודעת הצדדים). נמצא אפוא, כי לא רק שנאורי שילם את מלוא סכום ההמחאות בתוספת ריבית בשיעור נדיב של כ-24% (סך שבע ההמחאות היה 105,000 ₪ וסכום הריבית היה 25,000 ₪), אלא שעשה כן תוך כחודש מיום הגשת התביעה (שכן התביעה כאמור, הוגשה ביום 1.11.2009). יוער, כי הבנק טען שהסכום הנוסף (25,000 ₪) ששילם נאורי, כלל גם ריבית וגם הוצאות. אך מאחר שלא טרח לפרט כיצד חולק הסכום, ההנחה היא שמדובר בריבית. 25. השאלה הכה מתבקשת, שהבנק לא טרח לתת לה מענה, היא מדוע לא ביקש הבנק לגבות גם את סכום שתי ההמחאות שהיו בידי הנתבע ובכך להוסיף ולהקטין את חובם של הנתבעים. אם בקלות כה רבה גבה הבנק את מלוא כספי שבע ההמחאות שהיו ברשותו ועוד בתוספת ריבית, חזקה עליו שהיה עולה בידיו לגבות גם את שתי ההמחאות הנוספות, בסך של 30,000 ₪ ובתוספת ריבית באותו שיעור שנגבה (כ-24%), מגיע סכום זה לסך של 44,400 ₪. בהקשר זה ראוי להוסיף, שהתמיהות האמורות מתגברות לנוכח העובדה שעליה עמדו הנתבעים, כי ניכר שלבנק היו קשרים כלשהם עם נאורי. עובדה זו נתמכת לא רק במהירות גביית הכספים מנאורי, אלא גם גם מכך ששתי בקשות בעניין עיכוב יציאת הנתבעים מהארץ שהגיש הבנק ביום 12.11.2009 וביום 29.11.2011, נתמכו בתצהירים של נאורי. התנהלותו התמוהה של הבנק, שלא טרח לנסות ולגבות גם את שתי ההמחאות הנוספות ואף לא טרח לשתף את הנתבעים בדבר אפשרות זו, מהווה התנהלות חסרת תום לב ואף התנהלות בניגוד לחובות האמון והנאמנות שחב הבנק כלפי לקוחותיו. משכך פעל הבנק, הרי שמידת ההגינות מחייבת לראות את הדברים כך שהבנק לכאורה, גבה את מלוא ההמחאות, לרבות אלו שהיו בידיו של הנתבע. שכן משלא פעל לגבותן, אין לו להלין אלא על עצמו. כך גם ראיתי לדחות את אותה טענה שעליה כאמור, חזר הבנק ללא סוף, כי העובדה שהנתבעים לא עשו דבר עם שתי ההמחאות שניתנו להם, עומדת להם לרועץ. בעניין זה מקובלת עליי טענתם, כי את ההמחאות קיבלו רק בשלב מאוחר יחסית וכי לא עמדו לרשותם האמצעים העומדים לרשות הבנק לשם גביית ההמחאות. שכן מדובר בהליך משפטי אשר כרוך בהוצאות ואשר לא בהכרח היה מצליח. בכל מקרה, גם אם מדובר במחדל מצד הנתבעים, אין בכך בהכרח כדי לפעול לחובתם. כך במיוחד בשים לב לכך שכל אותה עת לא עשה הבנק דבר וחצי דבר עם ההמחאות אשר נותרו בידיו. ד. דיון והכרעה בהיבט המשפטי 26. בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין טואשי (שנתן כבוד השופט ס' ג'ובראן), נדרש בית המשפט, בין השאר, לשאלות העולות בענייננו (שם, בפסקה 20 ואילך). תחילה עוסק בית המשפט באופן מפורט במערכות הדינים החלות על היחסים שבין בנק ללקוח המפקיד המחאות כבטוחות לחשבונו (בפסקאות 26-22), ובמקורות המשפטיים של זכות העיכבון של הבנק בנכסי הלקוח, במצב שבו הוא גובה המחאות עבור לקוחו (פסקאות 29-27). לאחר מכן ועל יסוד האמור שם, נדרש בית המשפט לשאלה הדומה לזו הנדונה בענייננו, שעניינה זכויותיו וחובותיו של הבנק בהמחאות המעוכבות בידיו (שם, פסקאות 35-30). כאמור שם, במצב האמור, "חלים בראש ובראשונה דיני השליחות במובנם הרחב, אשר דורשים מן הבנק לפעול בנאמנות למען לקוחו, וכן דיני השטרות. לצד דינים אלו, לאור החוב המותנה או העתידי של הלקוח לבנק, חלים על הסיטואציה דיני העיכבון, וכפי שנראה גם דיני המשכון". מכאן אפוא, כאמור שם, עולות שלוש שאלות (שם, פסקה 31): ראשית, האם קמה לבנק זכות עיכבון בהמחאות הדחויות, ובעניין זה יצא בית המשפט מן ההנחה כי לאור החוב הנטען, אכן קמה לבנק זכות עיכבון. שנית, האם קמה לבנק זכות לממש את ההמחאות ולפעול לגבייתן, או שמא רק הזכות להחזיק בהן לשם הפעלת לחץ על החייב, כדי שיפרע את חובו. בעניין זה השיב בית המשפט, כי לבנק עומדת גם הזכות לממש את הנכסים המעוכבים וכי במקום שבו מדובר בהמחאות, אזי דיני השטרות שאף הם חלים על המצב המתואר, "קובעים כי יש להציג את השיק לפירעון תוך זמן סביר, ולמעשה עיכוב השיקים בידי הבנק בלא הגשתם לגביה עומדת בניגוד לחובת הבנק לפי דיני השטרות". שכן בנק רשאי, ואלי אף חייב, לממש את השיקים המעוכבים, קרי - להציג אותם לגבייה לפני הבנק הנמשך ולקבל מזומנים במקומם. גביית השיקים על-ידי הבנק נובעת בכל מקרה מתפקידו כשלוחו של לקוחו (לרנר, עמ' 377)" (שם). שלישית, אלו חובות וזכויות יש לבנק בכל הנוגע להמחאות שמעוכבות בידיו. על כך משיב בית המשפט כי "ראשית, לבנק זכות וככל הנראה חובה להציג את השיקים לגבייה בפני הבנק הנמשך, וזאת בהתאם לדיני השטרות ולחובתו כשלוחו של לקוחו". עם זאת, בוחן בית המשפט את חובותיו ואת זכויותיו של הבנק במקרה שבו ההמחאות שהוצגו לגבייה חוללו, כך שהלכה למעשה, לא נגבו. מצב זה מעורר את השאלה, אם על הבנק להוסיף ולפעול לגביית ההמחאות באמצעים נוספים אשר עומדים לרשותו. לשם מתן תשובה לשאלה זו, בוחן בית המשפט את הדין גם במצב שבו חשבון הלקוח מצוי ביתרת חובה וגם במקום שבו הוא מצוי ביתרת זכות, וכל זאת בשים לב ליתרונותיו של הבנק בגביית ההמחאות שנמסרו לידיו בכלל וכבטוחות בפרט. מסקנת בית המשפט היא, שככלל, בשני המצבים יכול הבנק לפעול לגביית החוב, בעודו אוחז כשורה, גם במקום שבו חשבון הלקוח ביתרת חובה וגם במקום שבו הוא מצוי ביתרת זכות (ראו שם, על הטעמים לכך). 27. עוד מוסיף בית המשפט, כי במצב המתואר, שבו בידי הבנק המחאות שהופקדו לשם גבייתן, ברור כי פתוחה הדרך בפני הבנק לממש את ההמחאות ולדרוש את ביצוען (שם, פסקה 32). לא זו בלבד, אלא שבית המשפט מטעים, כי לא רק שהבנק רשאי לעשות כן, אלא אף חלה עליו חובה לעשות כן. שכן, "לאור תפיסות היסוד של שיטת המשפט הישראלית - תום לב, סבירות וכיוצא באלה, לא יכול בנק להשתהות עד אין קץ מתוך נוחותו, ולא לממש את הנכס הממושכן המצוי בידיו, שכן אין מקום לאפשר ניצול לרעה של כוח הנושה המובטח ונשייתו, תוך שאי מימוש הבטוחה גורם לגידול בחוב כלפי הבנק ולצמצום בחלקם של שאר הנושים ... כמו כן, במקרה בו הנכס הממושכן הינו שיק שהופקד בבנק לשם גבייתו יש להביא בכלל חשבון את חובת האמון של הבנק כלפי הלקוח, וכן את דיני השטרות העלולים להביא לכך שלאור חלוף הזמן יתקיימו נסיבות אשר ישחררו את הבנק הנמשך מחובתו לפרוע את השיק, ואף ייתכן וחלוף הזמן יפטור במידת מה את המושך או המסיבים מאחריותם על פי השטר ... על כן ייתכן ובמקרה שהנכס הממושכן הוא שיקים נכיר בחובה של הבנק לממשם, אם ההשתהות במימוש אינה סבירה ועלולה לגרום נזק ליכולת הפירעון של אותם שיקים" (ראו שם, וכן ראו את הפסיקה והספרות המובאת שם). בית המשפט הוסיף, כי חובה זו חלה על הבנק אפילו מצוי חשבון הבנק של הלקוח ביתרת חובה, אם העיכוב בהליכי הגבייה בידי הבנק יסב נזק ויכולת גביית ההמחאה תלך ותפחת (שם, פסקה 33). בהקשר האמור הדגיש בית המשפט (שם), כי "בנק אינו יכול מחד, להחזיק את השיק לתקופה ארוכה ובלתי סבירה, ומאידך, לא למנוע היווצרות של נזק ופגיעה ביכולת מימושו של השיק". שכן, "כאמור, על הבנק בראש ובראשונה חלה חובת נאמנות ללקוח שהפקיד בידיו את השיקים ... חובת נאמנות זו ממשיכה לרחף מעל יחסי הבנק והלקוח כל העת ומחייבת את הבנק להביא בחשבון את אינטרס הלקוח גם אם ייתכן והוא חב כספים לבנק". באשר להיקפה של חובת הנאמנות בנסיבות הנדונות מוסיף בית המשפט (שם), כי "חובת האמון דורשת מהבנק למנוע נזק לשיקים המופקדים בידיו, ובכלל זה למנוע פגיעה ביכולת גבייתם של השיקים". כך בייחוד לאור העובדה ש"מניעת נזק לשיקים מהווה גם אינטרס של הבנק, אשר מחזיק בהם כבטוחה". 28. לשם מניעת נזק אפשרי להמחאות אשר מוחזקות בידי הבנק, מוסיף בית המשפט בעניין טואשי וקובע, כי בפני הבנק עומדות מספר דרכי פעולה אפשריות (שם). כך בין השאר, "הבנק יכול להגיע להסכמה עם הלקוח בכל הנוגע לשיקים המעוכבים בידיו ולהליכי גבייתם, כך לדוגמא יכולים הצדדים להסכים כי הלקוח יפעל לגביית השיקים ופירעונם ישמר בנאמנות, עד אשר תובהר תמונת המצב, קרי האם קיים חוב ממשי של הלקוח כלפי הבנק ... מכל מקום, המבחן הוא האפשרות לנזק הצפוי לשיקים המעוכבים בידי הבנק, ובייחוד ליכולת גבייתם, וזאת מתוך נקודת הנחה כי, בדרך כלל, ככל שחולף הזמן כך פוחתים סיכויי גבייתו של השיק". על רקע האמור, לאור עוצמתם של הבנקים לעומת מעמדם המוחלש של לקוחותיהם העומדים מולם, ולאור חובות הנאמנות שחלות על הבנק כלפי לקוחותיו, נקבע כי על הבנק למזער ככל שניתן, את הנזקים העשויים להיגרם מעיכובן של המחאות בידי הבנק מבלי לגבותן. כך בייחוד לאור העובדה שהדבר עולה בקנה אחד גם עם אינטרס הבנק וגם עם אינטרס הלקוח (שם, פסקאות 35-34). על רקע כל האמור, והגם שנקבע כי המערער בעניין טואשי, לא פעל בנחרצות ובמהירות המתבקשת בין השאר, בכך שהשתהה בפנייתו אל הבנק, הגיע בית המשפט למסקנה כי "חובתו של הבנק למנוע נזק לשיקים המצויים בידיו", היא בגדר "חובה, הרובצת בראש ובראשונה לפתחו של הבנק, ולא לפתח הלקוח" (שם, פסקה 41). מכיוון שכך, אין לקבל מצב שבו עיכב הבנק באותו עניין את ההמחאות שהפקיד המערער שם לשם גבייתם, במשך תקופה ממושכת לאחר שחוללו (כשנה ותשעה חודשים לאחר שחוללה ההמחאה הראשונה וכשלושה-עשר חודש לאחר חילולה של האחרונה), מבלי שפעל לגבייתם. כאמור שם לעניין התנהלות זו, כי הדבר "נוגד את החובה הבסיסית המוטלת על הבנק", שהיא חובת הנאמנות של הבנק כלפי לקוחו. מסקנת בית המשפט בעניין טואשי הייתה, כי הגם שהמערער שם לא שיתף פעולה בנחרצות הראויה והגם שבשל כך יש לייחס לו אשם תורם מסוים, יש לייחס לבנק נזק בשיעור של 70% מסכום השיקים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. 29. מסקנת בית המשפט בעניין טואשי יפה גם לענייננו, אפילו נקבל את טענות הבנק כי הנתבעים לא עשו דבר לגביית שתי ההמחאות שניתנו להם. שכן גם בעניין טואשי נקבע כי לא היה שיתוף פעולה מלא מצד לקוח הבנק. בענייננו, בדומה לעניין טואשי, אין מחלוקת שבמשך תקופה ממושכת מאד, בת קרוב לשנתיים, לא עשה הבנק דבר בעניין ההמחאות של נאורי. הבנק גם נמנע ממסירת ההמחאות לנתבעים, כדי שיפעלו לגבייתן וגם לא פעל בעצמו לגביית ההמחאות. בענייננו, מבחן התוצאה מלמד, כי אילו פעל הבנק בזמן שהיה מתבקש שיפעל, ואילו פעל לגביית כל ההמחאות סמוך לאחר שחוללו, קרוב לודאי שהיה עולה בידיו לגבות את מלוא החוב, באופן שהיה מונע את חובם של הנתבעים. קרוב לוודאי, שאף היה מונע את הצורך בהגשת התביעה הנדונה. כפי שעולה מן העובדות, קשריו הלא ידועים של הבנק עם נאורי היו כאלו שגם אפשרו גבייה מיידית של מלוא החוב, וגם הסתייעות בו במתן תצהירים לתמיכה בבקשות שהגיש הבנק בתיק הנדון. התנהלות הבנק בענייננו אף תמוהה במיוחד והייתה בה הפרה של חובת הנאמנות של הבנק כלפי הנתבעים גם בשלב גביית כספי שבע ההמחאות שנגבו. לא רק שמטעמיו של הבנק, הוא לא חשף את נסיבות גביית כספי ההמחאות, אלא שלא ברור מדוע הבנק לא פעל קודם לכן לגביית ההמחאות של נאורי. יותר מכך, לא ברור מדוע הבנק לא פעל גם לגביית שתי ההמחאות שהיו בידי הנתבעים. 30. לסיכום, נראה כי לשם קביעת חלקו של הבנק בחובם של הנתבעים, או "שיעור הנזק" שיש להשית על הבנק מתוך סכום ההמחאות, יש לשקול את העובדות ואת הנסיבות הבאות: ראשית, בענייננו כאמור, לא עלה בידי הבנק לסתור את העובדה שהנתבעים דרשו לקבל את כל ההמחאות שבוטלו והבנק אף התחייב להעבירן לידיהם, אך לא עמד בהתחייבותו זו. כך גם הבנק הפר את התחייבותו שלא לנקוט הליכים משפטיים קודם למיצוי האפשרות של גביית כספי ההמחאות; שנית, בעת גביית כספי שבע ההמחאות שהיו בידי הבנק, לא ראה הבנק לנגד עיניו את אינטרס הנתבעים, ולא פעל גם לגביית כספי שתי ההמחאות הנוספות שאותן העביר אליהם, גם אם באיחור, ובכך לא הקטין את נזקם של הנתבעים. זאת בעוד שיש להניח שבאותה קלות שבה גבה הבנק את כספי שבע ההמחאות, היה גובה את כספי שתי ההמחאות הנוספות; שלישית, הבנק התמהמה תקופה ארוכה עד אשר פעל לגביית כספי ההמחאות שחוללו, הגם שבסופו של יום התברר כי הבנק יכול היה לגבות את אותם כספים במלואם, בתוספת ריבית גבוהה, ובקלות רבה מאד תוך זמן קצר של כחודש ימים בלבד. רביעית, התנהלות הבנק, גם לאחר הגשת התביעה, מעוררת שאלות ותמיהות רבות. קשה לומר שהתנהלות הבנק נעשתה בשקיפות, כמצופה מבנק. אחת הדוגמאות המובהקות לכך, היא העלמת עובדות מהותיות מהתצהירים מטעם הבנק. כפי שפורט לעיל, אחת העובדות המהותיות ביותר, שעניינה מסגרת האשראי שניתנה לחשבון הבנק, לא הובאה בידי הבנק לידיעת בית המשפט, כשם שלא פורטו נסיבות גביית הכספים מנאורי. 31. בעניין טואשי, שמחדליו היו גבוהים לעין ערוך מאלו של הנתבעים, נקבע כאמור, כי הנזק שבו יישא הבנק יהיה בשיעור של 70% מסכום ההמחאות. בענייננו, בפועל לא הייתה התרשלות של ממש מצד הנתבעים, הגם שלא נעלמה ממני העובדה שהנתבעים לא פעלו לגביית שתי ההמחאות שניתנו להם, לבקשתם. בענייננו המצב שונה מזה של טואשי, שכן כאמור, חלק ניכר מן החוב שנבע מחילול ההמחאות של נאורי, נפרע בכך שהוא שילם לבנק סך של 130,000 ₪. סכום זה שולם בתשלום אחד בסך של 60,000 ₪ ובחמישה תשלומים נוספים, ארבעה בסך של 15,000 ₪ ותשלום נוסף על סך של 10,000 ₪, בעוד התשלום האחרון סולק ביום 1.6.2010. בשל התשלום של נאורי, הסעד שמבקש הבנק הוא חיוב הנתבעים ביתרת חובם לאחר סילוק חובו של נאורי, בסך של 163,520 ₪ נכון ליום 30.6.2010 ובצירוף ריבית פיגורים בשיעור המקסימאלי הנהוג בבנק, בשיעור של 16.5% לשנה (פסקאות 19-17 בתצהירו של קרמניאן). 32. לאחר שקילת כל הנסיבות שעליהן עמדתי ובשים לב להלכת פסק-דין טואשי, שעל עיקריה עמדנו, המסקנה היא כי לשם חישוב חובם של הנתבעים, יש לראות את הדברים כאילו מלוא תשע ההמחאות של נאורי שחוללו, נפרעו בפועל במועדן. בהתאם לכך, יש לחשב את יתרת חובם של הנתבעים, ככל שישנה. ה. סיכום ותוצאה 33. לאור כל הטעמים שעליהם עמדנו, התוצאה היא אפוא, שהתביעה נדחית, אך בכפוף לאמור להלן: הבנק יערוך חישוב מחודש באשר למצב החשבון של הנתבעים, אשר ייעשה כך שכאמור, ייערך חשבון רטרואקטיבי, כאילו כל אחת מתשע ההמחאות שחוללו, נפרעו במועד פירעונן. רק אם לאחר מכן יימצא שנותר חוב בחשבון הנתבעים, יהיה עליהם לפרוע חוב זה בצירוף הריבית הנהוגה בבנק. הצדדים רשאים להגיש פסיקתה לחתימה תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. לאור התוצאה שאליה הגעתי - ובין אם יימצא שהנתבעים צריכים לפרוע יתרת חוב כלשהי ובין אם לאו - יישא הבנק-התובע בהוצאות הנתבעים בסך של 20,000 ₪, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. בנקשיקים