בקשה מצד הנתבע לתיקון כתב תביעה

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה מצד הנתבע לתיקון כתב תביעה: הנתבעת (להלן: "המדינה" ו/או "המבקשת") עותרת להורות לתובעת (להלן: "העירייה" ו/או "המשיבה") לתקן כתב טענותיה, כך שבמסגרתו תהא רשאית התובעת לדרוש השבה ופיצוי בגין נזקים והוצאות שהוצאו על ידה בעבור תחזוקה שוטפת ותיקונים במערכות המים העירוניות, זאת עד למועד הגשת כתב התביעה המקורי במובדל ובמאובחן מעלויות שלטענת העירייה הוצאו לאחר המועד האמור. עוד נטען כי הואיל ומערכות המים של העירייה עברו ממנה לתאגיד המים "מי אשקלון", בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב התשל"א - 2001 (להלן:"החוק"), עברה האחריות בגין מערכות אלו לתאגיד המים החל מחודש 7/2010, כך שממועד זה ואילך, חדלה העירייה לשאת בנטל באשר למערכות אלו. הנתבעת מוסיפה ומציינת כי, להבנתה, סמכות השיפוט בתובענה נתונה לבית משפט השלום הואיל וסכום הפיצוי הנטען, בגינו רשאית העירייה להישמע, אינו עולה על סך של 656,039 ₪, נכון למועד הגשת התביעה. בעלי הדין השונים פעלו להגיש תגובותיהם לבקשה, לרבות, תשובת הנתבעת לתגובת העירייה ולתגובת צד ג' 1. יצויין כי בהחלטתי מיום 20.9.11, הוריתי על קביעת ההליך לשמיעה ובין היתר ליום 15.5.12. כרקע הדרוש להכרעה, אציין כי בהליך עיקרי זה, הגישה עיריית נתיבות תביעה נגד משרד השיכון, לפיה, זה האחרון, התקשר בהסכמים עם קבלני משנה לצורך ביצוע עבודות פיתוח בשכונות מגורים חדשות בעיר נתיבות, ובכלל זה התקנה והפעלה של מערכות מים, אלא שלימים, כך על פי הנטען, התגלו במערכות המים הנ"ל פגמים מהותיים, חוזרים ונשנים, לגביהם עותרת העירייה לפיצוי בגין נזקים כספיים שנגרמו לה שמקורם בליקויים השונים שהתגלו במערכות אלה, לצד דרישה לחיוב הנתבעת להחליף את מערכות המים האמורות על רכיביהן השונים, ולמצער, פיצוי העירייה כדי עלות החלפתה של אותה צנרת. עיקר טענות המבקשת/הנתבעת: הנתבעת מפנה לכתב התביעה של התובעת, במסגרתו נתבקשו סעדים כספיים ו/או "צו עשה", מכח העובדה כי מערכות המים, העומדות בבסיס המחלוקת, הוקמו על ידי הנתבעת, כאשר העירייה טענה כי היא נדרשת לתקן בעצמה ועל חשבונה את התקלות החוזרות ונשנות במערכות המים. לטענת הנתבעת לאחרונה, ולאחר הגשת כתב התביעה, הועברו מערכות המים, מושא הליך זה. לאחריות תאגיד המים "מי אשקלון", זאת בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב וזה בנטל אספקת המים בעיר נתיבות, תחזוקת מערכות המים, ביצוע תשלומים בגין שווי המים ותחזוקת המערכות וגביית תשלומים עבור צריכת מים ובכלל זה, עלות הקמת מערכות חדשות. במצב דברים זה סבורה הנתבעת כי לעירייה לא נותרה עילת תביעה, בוודאי לא לאחר 7/2010 , אז הועברה האחריות לתאגיד המים, שהוקם. על-פי הנטען, העירייה הצטרפה לתאגיד המים ובכלל זה העבירה את כלל מערכות המים לאחריות התאגיד, החל מחודש 07/2010 ואולם, עודנה ממשיכה לטעון להוצאות ולנזקים שנגרמים לה בגין מערכות אלה, מקום בו חדלה לשאת בנטל זה. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי אף אם נניח כי לעירייה עילת תביעה לכאורה, ערב הקמת התאגיד, כי אז, עילה זו, המתייחסת לנזקי עתיד, לא תוכל להוסיף ולהתקיים מעת כינונו של תאגיד המים. הנתבעת מפנה לסעיף 139 לחוק, שכותרתו "ביטול סמכויות הרשות המקומית", הקובע, בין השאר, כי "החל ביום תחילת פעילות החברה, תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה ויינטרלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם". הוראת החוק הנזכרת, מורה מפורשות, כך נטען, כי מיום הקמת התאגיד בתחום הרשות המקומית, זו האחרונה, משוחררת מכל חובותיה לאספקת שירותי מים וביוב ואף יינטלו ממנה כל סמכויותיה, על פי כל דין, בכל הנוגע להטלתם ולגבייתם של תשלומי חובה בזיקה לשירותי מים וביוב. הנתבעת סבורה כי משהוסרה האחריות מעל כתפי העירייה בכל הקשור לתחזוקת מערכות המים והביוב, הרי שהפסדי מים, הקמת מערכות חדשות או חלופיות לצד הערכת שווי המערכות הקיימות, יכול ויידרשו אך באספקלריה לתקופה בה היתה העירייה אחראית לכך, אחריות שכאמור ניטלה ממנה ב-7/2010, עת הוקנו סמכויותיה לתאגיד המים שהוקם. הנתבעת טוענת כי העירייה נהגה בחוסר תום לב, עת נמנעה מלהביא לידיעת הצדדים וביהמ"ש את העובדה כי הוקם תאגיד מים וכי מרגע הקמתו, ניטלה ממנה כל אחריות למערכות הנזכרות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי הואיל והעירייה לא עתרה לפיצול סעדיה, היא מנועה כעת מלתבוע בגין נזקי עתיד והואיל והאחריות בגין מערכות אלה הועברה לתאגיד המים, לא רשאית העירייה לתבוע נזקים "צופי פני עתיד" זולת, נזקים ישירים לתקופת העבר, דהיינו עד למועד הגשת התובענה, לראשונה. בהקשר זה מדגישה הנתבעת כי העירייה לא ביקשה לתקן כתב תביעתה לצורך הכללת הנזקים שהתגבשו לאחר הגשת תביעתה והכללת נזקים אלו במסגרת התצהירים, היא פעולה נפסדת, שלא לדבר על היותה אסורה בבחינת "הרחבת חזית". לטענת הנתבעת יש להעמיד המחלוקות והפלוגתאות באורם הנטען וזה, נוגע כאמור לנזקים שהתגבשו בעבר ועד למועד הגשת התובענה וסכומים אלו, אינם עולים על תקרת סמכות השיפוט של בית משפט שלום. תגובת העירייה: העירייה פותחת טיעוניה בכך שבית המשפט אינו רשאי לצוות על בעל דין לתקן כתב טענותיו. שלא לדבר על כך כי תיקון כתב התביעה, בשלב מתקדם זה, יביא לדחייה נוספת בבירור התובענה, וזו תצטרף לדחיות רבות ביוזמת ובאשמת הנתבעת. בהקשר זה טוענת העירייה כי "גרירת הרגליים" שאפיינה ומאפיינת את הנתבעת בהתנהלותה בהליך זה, עומדת אף ביסוד הגשת בקשה זו. באשר להעדר בקשה לפיצול סעדים, טוענת העירייה כי לא הוגשה בקשה מעין זו והואיל והתביעה אינה כוללת סעד בגין נזקים שנגרמו לאחר הגשת התביעה. לטענת העירייה, בהליך זה נתבעו נזקים שנגרמו לה עובר להגשת התביעה וכי הייתה ועודנה רשאית להגיש תביעה נוספת בגין נזקים שנגרמו למערכות הצנרת - מושא התביעה, שמועד התגבשותם מאוחר למועד הגשת התביעה ולצורך כך היא אינה מוצרכת לעורר בקשה לפיצול סעדים שהרי, מדובר בנזקים שהתגבשו בשלב מאוחר יותר. העירייה אינה מכחישה כי בתצהיר מטעמה פורטו אף נזקים שנגרמו לה לאחר מועד הגשת התובענה, אלא שלשיטתה, פירוט נזקים אלו, לא נועד על מנת להגדיל את סכום התביעה, כי אם להוסיף ולבסס את עילת התביעה והסכומים הנתבעים במסגרתה, ולו משום שתקלות במערכות המים נמשכו גם לאחר הגשת התביעה. אשר לבקשה לתיקון כתבי הטענות, טוענת העירייה, כי בקשת הנתבעת לוקה בחוסר תום לב ובמניעים פסולים ויש בה, אף משום ניצול לרעה של הליכי בית משפט, כשכל מטרתה סרבול ושיבוש ניהולו התקין ודחיית קץ ההכרעה בתובענה. העירייה מונה בתגובתה נקודות, המצביעות לטענתה על ניסיונות חוזרים ונשנים של הנתבעת להערים קשיים על ניהולו התקין והרציף של ההליך, תוך הסתייעות באמתלה של "מיצוי זכויות בדין". בהקשר זה, מוסיפה העירייה וטוענת, כי עיתוי הגשת הבקשה אינו אקראי, שכן הנתבעת צריכה היתה לשקוד על הכנת תצהירים מטעמה, אלה טרם הוגשו, בו בזמן שהעירייה עשתה ימים כלילות, על מנת להגיש תצהיריה, במועד. בנוסף טוענת העירייה, כי השגות הנתבעת הן בגדר טענה כבושה, המהווה הרחבת חזית ולוקה בשיהוי רב ויסודה כאמור, במניעים פסולים. נטען כי הזכות והחובה להקמת תאגיד מים וביוב נולדה עוד טרם הגשת התביעה דנן (שנת 2001), אם כי נכון שהעירייה הצטרפה לתאגיד מים ב-7/2010. לשיטת העירייה, הנתבעת אשר חוקקה את חוק תאגידי מים וליוותה את הקמתם, ידעה גם ידעה על הליכים אלו ועל הצטרפותה של העירייה, לתאגיד "מי אשקלון". מכאן כי הטענות המושמעות מפי הנתבעת יכולות היו להישמע עובר ובסמוך לאחר הגשת כתב ההגנה מטעמה (8/04) והעלאתן רק עתה, היא ניסיון נפסד להוסיף ולדחות את עת ההכרעה. מוסיפה העירייה וטוענת, כי גם לאחר הקמת התאגיד, נותרה בידה עילת תביעתה ולו בשים לב לסעיף 12 לחוק, הקובע, בין היתר, כך: "כל תביעה שהיתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשר לתפעול משק המים והביוב, לנכסי מערכות המים והביוב או בקשר לרישיונות, להסכמים, להתקשרויות או עסקאות כאמור בסעיפים 8 עד 11 וכן כל עילה של תביעה כזו שהיתה קיימת אותו זמן, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה." לטענת העירייה הוראתו הברורה והמפורשת של המחוקק אינה מותירה, כלל, מקום לספק ואין לחלוק על זכותה של העירייה להוסיף ולהישמע בתביעותיה בהליך זה. לעניין זכותה של הנתבעת לתקן כתב הגנתה נטען - כי זו אינה ערוכה כדין ודינה להידחות שכן הנתבעת לא ציינה מהות התיקון המבוקש וכל שכן, לא כללה נוסח של התיקון המבוקש. באשר לסמכותו העניינית של בית משפט זה - טוענת העירייה כי גבולות ההסמכה של בית משפט בתובענה פלונית, נקבעים על פי המציאות שתקפה במועד הגשת התביעה ובענייננו, אין חולק כי בעת הגשת התביעה, העירייה טרם הצטרפה לתאגיד המים והביוב. שלא לדבר על כך במידה ויעלה בידי העירייה להוכיח עילת תביעתה, היא תהא זכאית לסכומים הנתבעים, במועד הגשת התביעה, בערכם המשוערך. נטען כי השינוי בנסיבות אינו גורע מסמכותו של בית משפט זה, זאת גם אם הזכאות לחלק מהפיצויים שיפסקו, ככל שייפסקו, הינם לתאגיד. העירייה מדגישה כי הסעד לו היא זכאית, אינו נופל מהסכומים הנתבעים על ידה, אף לאור הצטרפותה לתאגיד המים, כפי שיובהר להלן: כאמור העירייה תובעת שני סעדים כספיים עיקריים - סך של 656,039 ₪ (נכון למועד הגשת התביעה), בגין עלות תיקון תקלות שנוצרו עד למועד הגשת התביעה, כאשר שערוך של סכום זה נכון להיום הינו כמיליון ₪. ובנוסף, נתבע סך של 10 מיליון ₪ (שהועמד כפי שהועמד משיקולי אגרה), המשקף עלות החלפת מערכת המים הפגומה ושערוך סכום זה, נכון להיום, מסתכם בסך של כ-15.4 מיליון ₪. אשר לסכום הראשון - לטענת העירייה אין מחלוקת בדבר זכאותה לתבוע הסכום האמור ואילו הסכום הנוסף, מבטא את שווי החלפת המערכת הפגומה שהותקנה ע"י הנתבעת ולמעשה מבטא את את הפחת המואץ של של המערכת, נוכח שכיחות הליקויים ותדירותם ועל כן אין המדובר בסעד צופה פני עתיד, כי אם בסעד הנובע במישרין מחטאה הקדמון של הנתבעת, בעצם התקנת צנרת פגומה. בהקשר זה העירייה מפנה להנחיות הממונה על תאגידי המים, לפיהן, מקובל להעריך אורך חיי צנרת מים על פני כ-25 שנים, כאשר בתום תקופה זו עולה הצורך בהחלפת המערכת, אף בלא תלות בקיומו של פגם או ליקוי מסויים. בהינתן כי צנרת המים הונחה במחצית הראשונה של שנות ה-90, אזי חלפו כ-17 שנים לערך, עד למועד הצטרפותה של העירייה לתאגיד המים והביוב (07/2010). דהיינו כי עד למועד העברת האחריות בצנרת לידי התאגיד, צנרת המים מיצתה כ-60%-70% ממלוא "תוחלת" חייה. משכך טוענת העירייה, כי גם אם התאגיד זכאי לחלק מהפיצויים שייפסקו, אם בכלל, בגין רכיב זה, עדיין זכאותו משתרעת רק ממועד העברת האחריות אליו, דהיינו ליתרת תוחלת חיי הצנרת מ-7/2010 ועד חלוף כ-25 שנה ממועד התקנתה לראשונה. על פי מתווה חלופי זה, טוענת העירייה, הסעד הכספי מסתכם בכ-6 מיליון ₪ בערכים נומינאליים ובכ-9.2 מיליון ₪ בערכים ריאליים, להיום. תשובת הנתבעת: הנתבעת מציינת כי לבית המשפט כערכאה דיונית - מבררת, סמכות ראשונית להורות על תיקון כתב טענות, בוודאי, מקום בו חל שינוי ניכר בנסיבות, כפי שארע בענייננו. אשר לעילת התביעה שבה הנתבעת וטוענת כי עם הקמת התאגיד, אין לעירייה אחריות להקמה, תחזוקה ותפעול של מערכות המים ומשכך, נותרת העירייה עם תביעה לסעד כספי בסכום של 656,053 ₪ בלבד. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי עם הקמת תאגידי המים, תוגמלו הרשויות המקומיות באופן מלא בגין מלוא נכסיהן (מערכות המים) ולמעשה, סעד כספי לעירייה בתביעה זו, יש בו משום כפל פיצוי של הרשות המקומית. באשר לטענת השיהוי וחוסר תום הלב המושמעות כלפיה - הנתבעת טוענת כי על עובדת הקמת התאגיד נודע לה רק בשלב הסופי של ניהול מו"מ בין הצדדים. הנתבעת מדגישה כי בין משרד הבינוי והשיכון ובין תאגידי המים, לא מתקיים קשר הירארכי או אחר, וממילא לא ניתן לייחס לנתבעת ידיעה ואפילו קונסטרוקטיבית אודות קיומו של תאגיד המים. הנתבעת מדגישה כי לא חל שיהוי בהגשת הבקשה שהרי, בין הצדדים התנהל מו"מ ארוך וממושך וכל אותה עת נמנעה העירייה מלגלות אזנה של הנתבעת בדבר קיומו של תאגיד מים. שלא לדבר על כך, כי הבקשה מטעם הנתבעת באה לעולם, סמוך לאחר כשלון המו"מ. באשר לתכליתו ופרשנותו הסבירה של סעיף 12 לחוק, הנתבעת סבורה כי סעיף זה נועד ליתן לרשות המקומית אפשרות להיפרע בגין נזקים שנגרמו לה, כאשר ברור כי תביעה או עילה שכזו יוותרו בידי הרשות המקומית, אך בהיותם מתייחסים לפרק הזמן הקודם להקמת תאגיד המים, בו בזמן שתביעה לפיצוי בגין נזק, שטרם בא לעולם, לא תעמוד עוד לרשות המקומית, משעה שסמכויותיה הועברו לתאגיד המים. תגובת צד ג' 1: צד ג'1 מביע התנגדותו למבוקש בפרט בשים לב לאפשרות כי תיקון של כתב טענות מטעם התובעת ו/או מטעם הנתבעת, יאפשר לזו האחרונה, לתקן את ההודעה לצד שלישי, כפי שהוגשה כלפיו. צד ג'1 מבהיר כי כיום עומדת כנגדו הודעת צד ג' אחת בלבד, מיום 8.8.04, אשר נשלחה בעקבות כתב התביעה המקורי שהגישה התובעת (בטרם הותר לה לתקן את כתב התביעה בנוגע לגובה הסעד הכספי). בהתאם לכך, עומד צד ג' על טענתו, כפי שטען אף במסגרת כתב הגנתו כי סכום התביעה כלפיו, אינו עולה על סכום התביעה המקורי, דהיינו סך של 656,039 ₪. צד ג' מדגיש כי הנתבעת לא שלחה כלפיו הודעה מתוקנת, גם לא לאחר שהותר לתובעת לתקן את כתב טענותיה. באשר להעברת הדיון לבית משפט שלום - צד ג'1 מציין כי אף לדעתו יש להעביר הדיון בתובענה לבית משפט השלום. כמו כן לדעתו, התובעת, בתצהיריה ביקשה להרחיב החזית ואף להישמע בטענה בדבר נזקים שאירעו, לכאורה, לאחר הגשת כתב התביעה, זאת מבלי שקיבלה רשות מבית המשפט, לעשות כן. תשובת הנתבעת לתגובת צד ג' 1 הנתבעת סבורה כי תגובת צד ג' 1 טוענת לדבר והיפוכו, שכן מחד צד ג'1 מתנגד לבקשה לתיקון ומנגד תומך בבקשת הנתבעת לגופה, באשר לתיקון עצמו והעברת ההליך לבית משפט השלום. עוד טוענת הנתבעת, כי צד ג'1 מבסס התנגדותו על נימוק טכני בלבד, שאין בו כדי להצדיק דחיית הסעד המבוקש על ידה. יצויין כי צד ג' 2 פעל להגיש תגובה תמציתית מטעמו, לפיה הינו מצטרף לבקשת הנתבעת. עד כאן משנתם התמציתית של הצדדים להליך. דיון והכרעה כאמור, הנתבעת סבורה שלבית המשפט סמכות להורות לתובעת לעקר מתוך כתב טענותיה נזקים שהתגבשו לאחר מועד הגשת התביעה המקורית, אף מקום בו התובעת אינה חפצה בכך. כידוע, בתי המשפט נהגו ביד רחבה ובגישה מפליגה בכל הקשור לתיקון כתב טענות ולו על מנת לאפשר לבית המשפט, בבוא היום, להכריע בשאלות האמיתיות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין (ר"ע 330/85 אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח', פ"ד לט(2) 556, 558 (המשנה לנשיא בן-פורת); ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי ואח', פ"ד מו(3) 214, 218 (הנשיא שמגר); רע"א 1597/04 שפיגלר נ' גולפמן (פורסם במאגרים אלקטרוניים) (השופט ריבלין); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי). יחד עם זאת, לא בכל מקרה, יורה כך בית המשפט ויש ליתן הדעת לגורמים נוספים מעבר למהותו של התיקון המבוקש (רע"א 2345/98 דנגור ואח' נ' ליבנה ואח', פ"ד נב(3) 427, 431 (השופט אור); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 בעריכת ש' לוין, 1995) 349- 355; גורן שם, 141- 145). גורמים נוספים, כאמור, עשויים להיות התנהגות הצדדים ובכלל זה, שיהוי שחל, אם בכלל, בהגשת הבקשה וכן, קיומו של תום לב. גם לעיתוי הבקשה נודעת משמעות לצד בירור הסוגיה האם התרת התיקון תקשה ותסרבל הדיון, אם לאו. התקנה הרלוונטית לענייננו, היא תקנה 91 (א) לתקנות, כאשר על פי תקנה זו - "(א) בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להורות כי יימחק או יתוקן כל ענין בכתב טענות שאין בו צורך או שהוא מביש או עלול להפריע לדיון הוגן בתובענה, לסבכו או להשהותו. כמו כן רשאי בית המשפט או הרשם להודות על מחיקה או על תיקון של כתב טענות שלא קויימו לגביו הוראות תקנות אלה." הנה כי כן, סמכות בית המשפט להורות על תיקון כתב טענות, הינה ראשונית, יוזמת ואקטיבית במסגרתה, יכול ורשאי בית המשפט להורות על תיקון ו/או מחיקה של כתב טענות או מקצתו, אף מבלי שבאה בפניו בקשה מפורשת של בעל דין. מטעם זה, אינני סבורה כי טענת העירייה, לפיה בית משפט זה, נעדר סמכות להורות על תיקון כתב טענות, בלא בקשתו המפורשת של אותו צד להליך - יש לה על מה שתסמוך. בית המשפט נדרש להציב בפניו השאלה, האם אכן התיקון המבוקש, דרוש ומתבקש בנסיבות המקרה דנן, תוך שקלול גורמים שונים, הכל כמפורט לעיל. הנתבעת היא זו שעותרת לחיוב התובעת להעמיד כתב טענותיה ביחס לנזקים נטענים שנוצרו והתגבשו עד למועד הגשת התביעה ומנגד, מחיקתם של סעיפים המתייחסים לעלויות או לפיצוי בגין נזקים שטרם באו לעולם. יסוד הבקשה טמון במציאות החדשה שנוצרה במסגרתה האחריות על מערכות המים בעיר נתיבות, כמו גם בשאר הרשויות המקומיות, עברה לידי תאגידי מים פרטיים (בחלקם), בהתאם לקבוע בחוק, המסדיר אופן ומהות העברת האחריות כאמור, לצד הגדרת סמכותם של תאגידי המים. הנתבעת סבורה כי לנוכח חקיקת החוק (עובר למועד הגשת התביעה במתכונתה המקורית) ולמצער, נוכח הצטרפות העירייה לתאגיד המים, החל מיום 1.7.10, מחייבת את המסקנה כי אין ולא יכולה להיות לעירייה כל עילת תביעה בנוגע ל"רמת מערכות המים", לרבות הנזקים שייגרמו או שנגרמו לעירייה בתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, שכן אלה מצויים, רובם ככולם, בשליטה ובאחריות של תאגיד המים שהוקם. כידוע, עד לחקיקתו של החוק, הוסדרו תחומים אלו בפקודת העיריות וכן בחוק הרשויות המקומיות (ביוב), אשר התוו את סמכותן של הרשויות המקומיות להטיל היטלי ביוב, לקבוע תעריפים להיטלים, ואופן גביית ההיטלים. כאמור, בשנת 2001 נחקק חוק תאגידי מים וביוב, וזה הוביל לשינוי נורמטיבי, מהותי ומשמעותי בניהול פעילות משק המים והביוב ברשויות המקומיות, כאשר תכלית החוק היתה נטילת הסמכויות של הרשויות המקומית בתחומים האמורים והקנייתן, לתאגידי מים שהוקמו באופן הדרגתי (דברי ההסבר - הצעת חוק תש"ס מס' 2823 עמ' 20). הואיל ותאגידי המים קיבלו את סמכויות הרשות המקומית בכל הנוגע להתקנתה, אחזקתה ותפעולה של מערכת המים והביוב, נקבע בסעיף 139 לחוק, כי בוטלו סמכויות הרשות המקומית שבשטח שיפוטה, פועל תאגיד מים. סעיף 139 לחוק, עליו תולה הנתבעת יהבה, קובע בין השאר כי "החל ביום תחילת פעילות החברה תהיה כל אחת מן הרשויות המקומיות שבתחום החברה (להלן - הרשות המקומית) משוחררת מחובותיה לאספקת שירותי מים ושירותי ביוב וכן מחובותיה לביצוע פעילות נוספת שהיא העבירה לחברה ויינטלו ממנה סמכויותיה על פי כל דין בכל הנוגע לאספקתם ולהטלה ולגביה של תשלומי חובה בקשר אליהם." אין חולק כי תאגידי המים שהוקמו, נועדו להפריט את שירותי המים והביוב מהרשויות המקומיות, בדרך של הקמת תאגיד מים שלו ולו בלבד, הוקנו הסמכויות בתחומי המים והביוב. ברי, כי באמצעות הקמתם של תאגידי מים, התיימר המחוקק לכונן מנגנון אחר ושונה, מזה שהיה נהוג עד לחקיקתו של החוק. טענת הנתבעת הנסמכת על האמור בסעיף 139 לחוק, בהחלט יכולה הייתה לעמוד לנתבעת, אילולא נקבע בחוק גם סעיף "שמירת דינים" כדוגמת סעיף 12 לחוק. סעיף 12 לחוק שעניינו "תביעות תלויות ועומדות", קובע, "ברחל בתך הקטנה" כי "כל תביעה שהייתה תלויה ועומדת מטעם הרשות המקומית או נגדה לפני יום תחילת פעילות החברה בקשר לתפעול משק המים והביוב, לנכסי מערכות המים והביוב או בקשר לרישיונות, להסכמים, להתקשרויות או עסקאות...וכן כל עילה של תביעה כזו שהיתה קיימת אותו זמן, יוסיפו לעמוד בתוקפן כאילו לא נעשתה ההעברה האמורה." (ההדגשה אינה במקור - נ.נ.). ודוק, המחוקק בסעיף 12 מכיר ומצדד בזכותה של רשות מקומית להמשיך ולעמוד על בירור תביעה שהוגשה על ידה וכנגדה לפני מועד תחילת פעילות התאגיד וכן, מכיר בקיומה של עילה לתביעה כאמור, שהיתה קיימת עובר לאותו מועד. משמעות הדברים היא כי החוק קבע "קו פרשת מים" קרי' תחילת פעילות התאגיד ובענייננו, 1.7.10, עת העבירה העירייה אחריותה וסמכותה לתאגיד המים "מי אשקלון". במקרה דנן, אמנם העירייה תבעה פיצוי בסך של 656,039 ₪, הנתבע בגין נזקים והוצאות שהוצאו על ידה כחלק מטיפול ותיקון של מערכות המים בתקופה שעד הגשת התובענה אולם, לא ניתן להקל ראש בעובדה כי לצד זאת, דרשה העירייה צו עשה המחייב את הנתבעת להקים מערכת מים חדשה ולחילופין, דרישה לפיצוי בשווי עלות הקמה של מערכות אלו. אכן במהלך ניהול ההליך' הורשתה העירייה לתקן את כתב תביעתה לצורך הוספת סעד כספי על סך 10 מליון ₪, אלא שאין בתיקון זה, כדי לשנות פני הדברים מלכתחילה. ברי, כי גם לאחר תיקון כתב התביעה, תכליתו של ההליך הינה חיוב הנתבעת להקים מערכת מים חלופית לזו הקיימת, כאשר חיוב שכזה, מגלם בתוכו קביעה פוזיטיבית כי המערכת שהותקנה מלכתחילה' היתה פגומה ושונה מהמתוכנן ואין בה, כדי להגשים יעודה המקורי. הנתבעת בעתירתה האריכה בדיבור על דרישת העירייה לנזק צופה פני עתיד, שלשיטתה ולפחות ממועד הקמתו של התאגיד, אינה עומדת עוד לזכות העירייה. בכל הכבוד הראוי, טענה זו יש לדחות מכל וכל מהטעם' כי עילת התביעה מכוחה ועל יסודה התבקש סעד בדמות "צו עשה", נוצרה והתגבשה ערב הגשת התביעה המקורית, שהרי העירייה סבורה כי שורשי העוולה נעוצים באופן בו הותקנו מערכות המים ופעולות אלו הסתיימו הרבה לפני שהוגשה התובענה. כמו כן, משהותר לתובעת לתקן את כתב תביעתה על דרך של כימות הנזק לכלל סעד כספי בסך של -10 מיליון ₪, יש בכך משום גידור ותיחום של דרישות העירייה, דהיינו לשיטתה, עלות החלפת מערכות המים מסתכמת ב-10 מיליון ₪, נכון למועד הגשת התובענה המקורית. העובדה כי, עד היום, למרבה הצער, טרם הגיעה העת וטרם בשלו הנסיבות למתן פסק דין בתובענה, אינה הופכת הדרישה לנזק "צופה פני עתיד". כידוע, לא מועד התשלום, הוא שקובע את מועד גיבוש הנזק ולגישת העירייה, כבר במועד הגשת התביעה לראשונה, היה צריך לחייב הנתבעת להחליף את כלל מערכות המים והביוב שהותקנו על ידה. זאת ועוד, סעיף 12 לחוק שימר זכותה של הרשות המקומית להוסיף ולעמוד על תביעותיה מכח תביעה תלויה ועומדת לצד הזכות לתבוע, מכח עילה שהיתה קיימת ערב תחילת פעילותו של התאגיד, זאת, גם אם עילה זו, טרם קיבלה "לבוש" של תביעה. כשאלו הם פני הדברים, אינני רואה כיצד ניתן לחסום זכותה של העירייה להוסיף ולעמוד על בירור תביעתה במתכונתה השלמה והאפשרות, כי בבוא היום, וככל שיינתן צו להחלפת מערכות המים, אם בכלל, האחריות למערכות אלו לא תהיה עוד בידי הרשות המקומית, הינה עניין לביהמ"ש לדון בו ואין בטענה זו, כשלעצמה, כדי לשמש מחסום בפני פתחון פה של העירייה. מה עוד שניתן, בנקל לסכל חשש מפני "כפל פיצוי" של הרשות המקומית, בדרך של קביעה קטגורית, כי החלפה של מערכות המים והביוב תיעשה מול הגורם הנכון והרלוונטי באותה עת, כפי שמקובל להורות, מקום בו קיימת התניה בנוגע לזכות התביעה ופירותיה. לא מצאתי כי העברת הסמכויות לתאגיד מים, היא כשלעצמה, מחייבת תיקון או שינוי של כתב טענות העירייה ובדומה, אינני סבורה כי יש בכך משום מתן אפשרות לנתבעת לתקן את כתב טענותיה. במאמר מוסגר אציין, כי תמוה בעיני שהנתבעת טוענת לחוסר ידיעה בדבר הקמת תאגיד מים, מקום בו ההליך נעשה על פי דין והנתבעת, בוודאי, מוחזקת כמודעת להוראות הדין ולכל הפחות, במאמץ קל יכולה היתה הנתבעת להתחקות ולברר מועד הקמתו של תאגיד מים הרלוונטי. בטענות אלו של הנתבעת, יש משום היתממות וניסיון להיתלות בנסיבה חיצונית - הקמת תאגיד מים , ניסיון שיש לדחותו ולו בשים לב, למיהות הנתבעת ומעמדה בהליך. אכן בית המשפט לא יוכל להתעלם מקיומו של תאגיד מים פעיל מ-7/10, אלא שקיומו של תאגיד כאמור, בוודאי שאינו חוסם ולמצער, אינו מסכל זכותה של העירייה להישמע ולכל היותר, בבוא היום, וככל שייעתרו דרישותיה של העירייה, יוצרך ביהמ"ש לקבוע כיצד ולמי הזכות לאותם סעדים או חלקם. לנוכח כל האמור לעיל, עתירות הנתבעת - נדחות. ברי כי בנסיבות שנוצרו לא ניתן יהיה לשמוע הראיות במועדים שנקבעו ולו בשים לב לזמן שהוקצב לנתבעת ולצדדים שלישיים להגיש ראיותיהם. לפיכך, מורה כי הדיונים שנקבעו ליום 15.5.12 וליום 29.5.12 - בטלים. המועד להגשת התצהירים מטעם הנתבעת והצדדים השלישיים יחלו להימנות ממועד המצאת החלטתי זו לב"כ הצדדים. בתוך 15 יום ימציא ב"כ התובעת, רשימת מועדים מתואמת לשמיעת ההליך תחת המועדים שבוטלו, כאשר המועדים שיוצעו, ישקללו תקופות הזמן שהוקצבו לנתבעת ולצדדים שלישיים להגיש ראיותיהם. בנסיבות העניין ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, סברתי כי על הנתבעת לשאת בהוצאות התובעת בהליך זה בסכום של -5,000. כתב תביעהתיקון כתב תביעהמסמכים