התביעה הוגשה עת היה המבקש כבן 16 שנה (המבקש יליד 22.02.79), כשהגנתו טופלה באמצעות אביו. אומנם התביעה המשיכה להתנהל כשבגר, והוא אף התייצב לאלו מהדיונים, ברם בא כוחו דאז, לא דאג להחתימו לאחר שבגר על יפוי כח, כאשר עוד בשנת 99 נותק הקשר עם בא הכח. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בקשה לביטול פסק דין נגד קטין: כללי: 1. בפני בקשת נתבע מס' 6 לבטל פסק דין שניתן נגדו ביום 21.07.03 (להלן: "פסק הדין") בתיק שבכותרת. פסק הדין ניתן גם נגד חמישה נתבעים נוספים, ולאחר שקדמה לו החלטה המוחקת את כתבי ההגנה בשל אי קיום החלטה בדבר תשלום שכ"ט מומחים רפואיים מוסכמים, וחרף אזהרה שניתנה לנתבעים בעניין. 2. בתמצית אוסיף, כי התביעה נשוא פסק הדין, עניינה תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו למשיב/התובע, בעקבות מעשה תקיפה שארע ב - 11.06.95 ויוחס לנתבעים בכללותם, כמעוולים במשותף. בית המשפט פסק את הפיצויים לתובע לאחר שהוגש תצהיר התובע לביסוס נתוניו ושיעור הנזקים הנטענים, ובהסתמך על חוות הדעת הרפואיות שהיו בפניו (חוות דעת התובע). טענות הצדדים: בבקשתו של המבקש לביטול פסק הדין (אשר גם תוקנה בהמשך לישיבת 11.05.10), מפרט המבקש את עיקרי טענותיו וכדלקמן; 3. התביעה הוגשה עת היה המבקש כבן 16 שנה (המבקש יליד 22.02.79), כשהגנתו טופלה באמצעות אביו. אומנם התביעה המשיכה להתנהל כשבגר, והוא אף התייצב לאלו מהדיונים, ברם בא כוחו דאז, לא דאג להחתימו לאחר שבגר על יפוי כח, כאשר עוד בשנת 99 נותק הקשר עם בא הכח. 4. יתרה מזאת, מהתבטאויות בא הכח בישיבת יום 15.04.99, אף ניתן ללמוד כי בא הכח למעשה התפטר מהייצוג. המבקש גם צרף תצהיר ב"כ דאז, עו"ד חורי, המאשר שלא החתים את המבקש על ייפוי הכח, ומציין את חוות דעתו הפרטית להשלכות האמור על המשך הייצוג. עו"ד חורי גם מאשר שלא נשלח העתק מפסק הדין, אם הגיע לידיו, למבקש או אביו. המבקש ו/או אביו לא ידעו על הצורך לשלם את תשלום המומחה, ובא כוחם לא יידע אותם בעניין. 5. למבקש נודע על קיומו של פסק הדין רק ב - 11/09 וגם אז טרם הומצא לו פסק הדין עצמו. פסק הדין הגיע לידיו רק עובר להגשת הבקשה הנוכחית, לאחר שבא כוחו צילם תיעוד רלבנטי. 6. המבקש מוסיף כי בשנת 2000 נעשתה סולחה (אשר לטענתו לא היה צד לה) באשר לאירוע התקיפה (בדגש למשפחת המנוח שנהרג באירועים), ובהתאם הניח המבקש כי במסגרת זו גם הוסדרה התביעה נגד המשיב. 7. המבקש מדגיש כי בשונה מהנתבעים האחרים, הוא לא הורשע בפלילים, כאשר נתון זה אף עמד ביסוד פסק הדין, ובאופן שגוי יוחס לכלל הנתבעים וללא אבחנה. המבקש טוען, כי הוא לא היה צד לתקיפה והוא למיטב זכרונו גם לא נחקר במשטרה בעקבות האירועים. 8. עוד לטענתו, סכום הפיצוי שנפסק מופרז ושגוי, וגורם לעיוות דין, כשלתובע גם לא נגרמה כל נכות, כאשר אותו קשיון באגודל בגינו הוענקה לו נכות של 10%, כלל לא הוכח, ובפרט מההיבט התפקודי. 9. לאור ההלכות הנוגעות לביטול פסק דין שבשיקול דעת, מן הדין, לטענת המבקש, לבטל את פסק הדין, כאשר הוא הציג סיבות ראויות למחדליו, ומכל מקום, וזה עיקר, סיכויי הגנתו גבוהים. 10. ב"כ המבקש גם מפנה להתנהלות המשיב ובא כוחו, שמאז שנת 1999 לא ביקשו פסק דין, והמתינו בעניין עד שנת 2003, כאשר את הליכי ההוצל"פ הם החלו רק בשנת 2009. המשיב מתנגד לבקשה ועותר לדחותה; 11. בטיעוניו מפרט ב"כ המשיב לעניין מוצקות תביעת הנזיקין של התובע ועוצמת מחדלי הנתבעים כפי שקיבלה ביטוי בפרוטוקולי הדיון, עד למתן פסק הדין נגדם כאמור. 12. ב"כ המשיב טוען כי פסק הדין נמסר למבקש אישית לכל המאוחר ביום 31.07.03, עם המצאת האזהרה בתיק ההוצל"פ שנפתח. מעבר לאמור, פסק הדין נמסר לבא כוחו סמוך לאחר נתינתו, כאשר גם בא הכח בתצהירו, אינו סותר את הדברים. 13. המבקש לטענתו, לא הציג כל פגם בפסק הדין; לא מסר כל הסבר למחדליו המתמשכים בניהול התיק; כאשר לא נסתר וכעולה מהפרוטוקולים, כי גם המבקש עצמו נכח בחלק מהדיונים, בדגש לאותו דיון בו נמסרה ההתראה טרם המחיקה (ישיבת 18.02.99). 14. לטענתו אין בסיס לטענות הסולחה והשלכותיהן על מחדלי המבקש, כאשר הסכם הסולחה אף לא צורף. 15. לגוף פסק הדין, עסקינן בפסק דין מבוסס ונסמך על תיעוד רפואי וראיות, כאשר התייחסותו המזלזלת של המבקש לנזקי המשיב, מדברת בעד עצמה. 16. לטענתו, לאחר שהיה למבקש יומו בבית משפט, ניתן נגדו פסק דין וחלפו שנים ארוכות בהן ישב בחוסר מעש, הוא לא יכול כיום, ומשהליכי ההוצל"פ החלו להיות ברי ביצוע כנגדו, לבקש, בידיים לא נקיות, לברר מחדש טענותיו כנגד מעורבותו בתקיפה או לעניין היקף הנזקים, תוך הטחת האשמות שווא נגד כל הגורמים המעורבים, לרבות בית המשפט. העתרות לבקשה תגרום לפגיעה במשיב, ששנים גם לא מצליח לגבות את הפיצויים שנפסקו לו, כאשר חידוש ההליך גם יגרום בזבוז זמן שיפוטי מיותר, ולא יהיה בו לשנות את התוצאה. 17. אני רואה לציין כי גם חלק מהנתבעים האחרים הגישו בעבר בקשה נפרדת לביטול פסק הדין שניתן נגדם בהיעדר, וזאת במסגרת בש"א 1390/09. טענות הנתבעים בהליך הנ"ל היו דומות לטענות המבקש, בדגש לטענה כי לא ידעו על פסק הדין. על פי הסכמת הצדדים הוכרעה הבקשה על דרך ההכרעה על פי סע' 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד 1984, שכללה הפחתה חלקית של סכום פסק הדין, בתנאי שהתשלום המופחת יוסדר בפרק זמן קצוב, כפי שנקבע בהכרעה. להוסיף כי, מעדכון בא כח המשיב, בזמנו, למדתי כי הסכום המופחת על פי ההכרעה לא שולם, ועל כן הושב פסק הדין המקורי על סכומו המלא ללא הפחתה, על כנו. דיון והכרעה: לאחר עיון, בחינה ואיזון אני רואה להורות על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין. בענייננו נוכחתי, כי המבקש היה מיוצג לכל אורך ההליך בתיק העיקרי, ע"י ב"כ דאז, כאשר הטענות בדבר הפסקת ייצוג משלב בגירות המבקש או בשל עמדות בא כוחו, המלמדות על התפטרות מייצוג, הינן טענות מלאכותיות שאין ליתן להם יד; אין חולק כי עו"ד חורי ייצג את המבקש כמו גם נתבעים אחרים, משלב הגשת כתב ההגנה מטעמם בתיק כשהדברים גם הודגשו ופורטו במסגרת חלק מפרוטוקולי הדיון. לדוגמא די להפנות לפרוטוקול ישיבת יום 11.03.96, בה הגיש עו"ד חורי יפוי כח גם בעניין המבקש דנן (כנתבע מס' 6) בתביעה העיקרית. באשר לבקשה שבפניי, אינני נדרש לעסוק בסוגיה שהינה תיאורטית בענייננו, מה נדרש בעל דין ו/או בא כח ו/או בית משפט לעשות, מקום בו התביעה החלה עת היה בעל הדין קטין ובמהלך ברור התביעה, בגר אותו בעל דין, לרבות בדגש לשאלה האם חלה חובה על בא הכח, לידע את הקטין שבגר, על דבר ההליך ולקבל הסכמתו להמשך הייצוג, (או שמא על הקטין שבגר מוטלת החובה לדרוש את הפסקת הייצוג, ולא נמשך הייצוג). בענייננו הוכח כי המבקש ידע לכל המאוחר משבגר, על דבר התביעה המתנהלת נגדו והסכים, לכל הפחות על דרך התנהגות, להמשך הייצוג של בא כוחו. בהקשר זה להקדים ולהבהיר כי יפוי כח בכתב איננו מהווה תנאי מהותי להקמת הייצוג, אלא לכל היותר היא מהווה אמצעי להוכחתו. סע' 3 לחוק השליחות תשכ"ה 1965, קובע כי השליחות מוקנית בהרשאה שבכתב או בעל פה או ע"י התנהגות השולח. באשר להשלכות הוראה זו, לעניין ייצוגו של עורך דין, ראה לדוגמא ע"א 8553/08, זלמן לייב ואלדמן נ' ח. ביאליסטוצוקי (טרם פורסם 30.04.09), והאזכורים המפורטים שם. המבקש דנן, לכל הפחות, על דרך התנהגות, ודה - פקטו הכיר ואישר גם לאחר שבגר את המשך ייצוגו של עו"ד חורי, שייצגו כאמור על פי יפוי כח, כשהיה קטין; בנדון די להפנות לפרוטוקול ישיבת יום 18.02.99 בתיק העיקרי, בו מצוין כי המבקש (שהינו יליד 22.02.79, היינו בן 20 שנה למועד אותו דיון) התייצב לצד בא כוחו כמייצגו. בישיבה הנ"ל, התייצבו אישית חלק מהנתבעים, ככל הנראה לאחר המחדלים המתמשכים בתשלום שכ"ט מומחה בית המשפט, כעולה מפרוטוקולים הקודמים, ואשר הובילו אף להחלטה בדבר מחיקת כתבי הגנתם (החלטה מיום 28.12.98). באותה ישיבה, כך על פי ההחלטה, הסביר בית המשפט לנתבעים הנוכחים את המשמעות שעשויה להיות עבורם למחיקת כתב הגנתם, אם לא ימלאו אחר החלטת בית המשפט לעניין תשלום שכרם של המומחים. על פי המפורט בהחלטה, הנתבעים אישרו כי הבינו את דברי בית המשפט והתחייבו להסדיר בהקדם את התשלום. ההחלטה הנ"ל גם כללה קביעת מועד דיון להמשך (15.04.99) וארכה קצובה להסדרת התשלום. 26. למותר להוסיף, כי גם לאחר הישיבה האמורה, לא הוצג כל נתון או טעון המלמד כי המבקש פיטר/שחרר את בא כוחו מייצוג. (לציין כי אילו אכן ביקש המבקש לייצג את עצמו לאחר ישיבה זו, היה עליו להמשיך ולהתייצב לדיון ליום 15.04.99, שכאמור, נקבע בנוכחותו). 27. גם בטענה "המעורפלת" לפיה יש ללמוד כי עו"ד חורי למעשה התפטר/השתחרר מייצוג, לאור התבטאותיו בישיבה מיום 15.04.99, לא מצאתי כל ממש, זאת עם כל הכבוד "להערכותיו" של עו"ד חורי בעניין, ובדיעבד במסגרת התצהיר שהגיש במצורף לבקשה הנוכחית. מעיון בפרוטוקולים ברור כי עו"ד חורי המשיך לייצג את המבקש. התבטאותו בישיבת 15.04.99 ("אין לי עמדה בעניין, אני את שלי עשיתי"), התייחסה לבקשת ב"כ התובע באותו דיון למחוק כתבי ההגנה, זאת לאחר שעו"ד חורי אישר בתחילתו כי מרשיו לא מילאו אחר ההחלטה ולא שילמו את שכרם של המומחים. מכל מקום, לא נטען כי נמסרה הודעה /בקשה כל שהיא בדבר שחרור מייצוג, ובוודאי שלא ניתנה החלטה המשחררת מייצוג כדרישת תקנה 473(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984. 28. לעניין המצאת פסק הדין, הרי לא נסתר כי פסק הדין הומצא, סמוך לאחר נתינתו לב"כ המבקש, עו"ד חורי. 29. השיהוי בהגשת הבקשה, עד לחלוף שנים ממתן פסק הדין, הביא לכך שהתיק בארכיב בית המשפט בוער, ואין דרך להציג אסמכתאות מסירה בעניין. בנסיבות, די היה לעשות שימוש בחזקת התקינות של המערכת על מנת ללמוד בהעדר ראיות אחרות, כי פסק הדין הומצא לב"כ המבקש לכל הפחות. 30. מכל מקום, ב"כ המשיב, הציג במצורף לתגובתו תדפיס דף אינטרנט מאתר בתי המשפט, ואשר ממנו אכן עולה כי בתאריך 27.07.03 (ימים מספר לאחר מתן פסק הדין), נשלח התיעוד לב"כ המבקש וכי הוא הומצא לו ב - 31.07.03 (אישור מסירה מס' 13236265, ראה נספח ד' לתגובה). המבקש דנן, כאמור, לא הציג כל ראיה ו/או נתון הסותר את הממצאים האמורים, כאשר מתצהיר עו"ד חורי, אף לא עולה טענה פוזיטיבית כי פסק הדין לא הומצא לו. 31. למותר להוסיף, כי בנסיבות, ובפרט לאחר חלוף השנים, חוסר המעש, והאדישות של המבקש, אין לראות במחדל של בא כוחו, אם אכן היה מוכח (שלא בענייננו), כי לא המציא למרשו עותק מפסק דין שנמסר לו, נימוק לביטול פסק דין בוודאי לא כנימוק לביטול מחובת הצדק. 32. מעבר לנדרש, אוסיף כי המבקש גם לא חלק על דבר קיומם של הליכי הוצל"פ נגדו, (שנפתחו על פי הנטען רק ב - 01/09), וכן לא סתר את הטענה בדבר המצאת אזהרה במהלך 01/09, כטענות המשיב. בהקשר זה, לציין כי, בהעדר החלטה אחרת של יו"ר ההוצל"פ, הצגת אישור בדבר מסירת האזהרה, מהווה תנאי לנקיטת הליכים אופרטיביים. בהתאם, העובדה כי ננקטים הליכים אופרטיביים, מלמדת לכאורה על מסירת האזהרה, אשר הביאה לידיעת המבקש על דבר קיומו של פסק הדין. 33. המפורט עד כה, מלמד לא רק כי הבקשה דנן אינה באה בגדרה של בקשה לביטול פסק דין מחובת הצדק, אלא מלמד על עוצמת מחדליו של המבקש, כפי שהדברים רלוונטיים לעניין בקשה לביטול פסק דין, שבשיקול דעת בית המשפט, על שני המבחנים הנקוטים בנדון (עוצמת המחדלים וסיכויי ההגנה). 34. עוד לפרט, לעניין מחדלי המבקש, את התנהלותו בתיק העיקרי, ועובר למתן פסק הדין; 35. המבקש, למרות שהתרו בו, לאחר שבגר ועמד על דעתו, כי חובה עליו לשלם את שכ"ט המומחים המוסכמים, ולא ימחק כתב הגנתו, על ההשלכות שהוסברו לו בעניין, לא קיים את ההחלטה, לא פנה בבקשה כלשהיא לבית המשפט וגם לא הגיש הליך ערעור על ההחלטה, אילו סבר שההחלטה מחמירה עימו וכדומה טענות שהוא מבקש להעלותם כיום בחלוף שנים ארוכות. המבקש בחר להתעלם מהחלטות שיפוטיות, לא התעניין לגורל התביעה, לא ביקש לברר מה פסק הדין שניתן נגדו, על פי המתווה שבית המשפט התרה עליו בפניו. המבקש בחר לזלזל בהליך ובתוצאותיו, עד אשר נוכח כנראה ולאחר שנים כי המשיב פועל להיפרע ממנו בהליכי הוצל"פ אופרטיביים. 36. גם בהסברי המבקש, כי טעה לחשוב שהתביעה התייתרה, לאור הסכם הסולחה, לא מצאתי כל ממש. לא הוצגו ראיות לעניין קיום הליך הסולחה, גדרו והשלכותיו, כאשר אזכורים לעניין מגעים בין המשפחות, מצויים כבר מהשלבים המוקדמים של ניהול התיק העיקרי. הטענות בעניין, מצד המבקש נטענו בעלמא וללא כל ביסוס, כשמכל מקום אין בהם להסביר את התעלמותו מההליך העיקרי ומפסק הדין שניתן נגדו. 37. לאור מחדלים חמורים שכאלה, אין מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק הדין, המוגשת כשלעצמה בשיהוי ארוך שנים ממועד פסק הדין. אומנם במסגרת בקשה לביטול פסק דין שבשיקול דעת, שאלת סיכויי ההגנה היא המבחן העיקרי על פני שאלת סיבת המחדל. ברם, ברור מאידך, כי בין שני מבחנים אלו קיימים יחסי גומלין על פי עקרון "המטוטלת", וככל שמוכח במסגרת בקשה לביטול פסק דין, כי עוצמת המחדלים שבדיון גדולה, יידרש נטל מכביד יותר, בהוכחת סיכוי ההגנה, כאשר הבקשה דנן באה בגדרם של מקרים אלו. 38. לאור המפורט ואף אם בוחנים במנותק ובנפרד, את שאלת סיכוי ההגנה של המבקש, לא נוכחתי כי הוצג נימוק ממשי כל שהוא, המצדיק להטות את הכף לטובת המבקש; 39. הטענה לפיה המבקש, היה חריג מיתר הנתבעים, בכך שהוא לא הורשע בפלילים בעקבות אירוע התקיפה, אינה נכונה. לכאורה, ומהתיעוד שהוצג (גם במסגרת בש"א 1390/09), כתב האישום בגין אירוע התקיפה הוגש רק נגד נתבעים 1+2. בהתאם, עניינו של המבקש אינו שונה מעניינם של יתר הנתבעים (נתבע מס' 3 עד מס' 5) אשר גם הם לא הורשעו בפלילים וגם הם היו קטינים למועד הגשת התביעה. 40. בהמשך לאמור, גם אין כל נתון המלמד כי פסק הדין בוסס על הנחה שגויה, לפיה כלל הנתבעים, ובפרט המבקש, הורשעו בפלילים. נהפוך הוא, בית המשפט בפסק דינו, מציין את עובדת ההרשעה בפלילים על סמך עיון בהעתקי פסקי הדין המרשיעים, ובהתאם למפורט, ברור אם כן כי הדברים מכוונים להרשעת הנתבעים מס' 1+2 בלבד. 41. בית המשפט, במסגרת פסק דין בהעדר הגנה, רשאי היה על פי שיקול דעתו להסתפק בגרסת התובע, לעניין מעורבות הנתבעים כולם באירוע התקיפה, על הראיות והתיעוד התומך שהציג בעניין. 42. בהקשר זה, ומשנסתר כי עניינו של המבקש חריג מכל הנתבעים האחרים, אז גם אין מקום, שהמבקש, בשונה מהאחרים, יזכה להזדמנות נוספת לנהל את התביעה, כאשר טעמי אחידות מצדיקים דווקא את היפוכים של הדברים. 43. הטענות שמציג המבקש כיום, לפיהן לא היה מעורב באירוע התקיפה, הינן טענות בעלמא שאין מקום לעסוק בהן כיום בחלוף שנים ארוכות, ולאחר שהיה לו יומו בבית משפט. 44. מעבר לנדרש, אוסיף כי, ההפניה של המבקש להליכי הסולחה, וההנחות שהניח בעקבותיהם, כמו גם ההסכמה למקד את ההליך העיקרי לשאלת הנזק (במובחן מברור שאלת האחריות תחילה), יש בהן כשלעצמן אינדיקציות חלקיות למעורבות כוללת של הנתבעים באירוע. האמור, במצטרף להלכות הנוגעות למעוולים במשותף, אינם פועלים לטובת המבקש וטענותיו. 45. גם בטענות המבקש לעניין היקף הנזק, לא מצאתי ממש. קביעות בית המשפט בתיק העיקרי התבססו על תיעוד וחוות דעת רפואיות. המבקש, שבחר כאמור לא להגיש חוות דעת נגדיות בזמנו, ולמנוע השלמת חוות דעת רפואיות של מומחים מוסכמים, אינו יכול להשמיע טענות סתמיות, כי למבקש לא נגרם נזק רפואי/תפקודי, או שהנכויות שנקבעו מופרזות, זאת על פי "הערכתו" כיום של המבקש. 46. גם בסוגיה זו, בחן בית המשפט את התיעוד והראיות שהוצגו בפניו, לרבות במשולב עם תצהיר התובע, כאשר על פי נתונים אלו ומיטב ניסיונו, ושיקול דעתו המקצועי, ראה להעריך את הפיצוי הראוי והמאוזן בראשי הנזק השונים. לא הוצג בפני כל עוות או סטיה בקביעת שיעור הפיצוי, המובילה למסקנה כי לא ניתן להותיר את פסק הדין על כנו. 47. לא למותר להוסיף כי חיובי כלל הנתבעים הינם חיובים יחד ולחוד, על פי פסק הדין, ובהתאם יוכל המבקש או מי מהנתבעים שישלם למשיב תשלום כל שהוא על פי פסק הדין, להיפרע מהנתבעים האחרים בחלקים יחסיים. מנגנון זה כשלעצמו, יש בו להקהות ואף לאיין את טענות המבקש לעניין היקף החיובים. בהקשר זה, לא נטען כי המבקש, למרות חלוף שנים כה ארוכות מאז מתן פסק הדין, שילם תשלום כל שהוא על חשבון פסק הדין, כשהאמור מלמד על רצינות וכנות הבקשה. 48. לציין כי גם הנתבעים האחרים, על פי דיווחי ב"כ המשיב, חומקים מחיובי פסק הדין, והם אף לא ניצלו הזדמנות לפרק זמן קצוב להסדיר את חיובי פסק הדין בתשלום מופחת, כפי שנפסק בהחלטתי על דרך הפשרה בעניינם (בש"א 1390/09) אליה התייחסתי לעיל. [רואה להבהיר, כי כאמור, ההחלטה בבש"א 1390/09, ניתנה לפי סע' 79א' לחוק בתי המשפט, על השיקולים הייחודיים להליך זה ושאינם רלוונטים לבקשה שבפניי, כשמכל מקום, עובר להסכמות למתן ההכרעה בבש"א 1390/09, גם הבהרתי לצדדים כי מאחר וסיכויי הבקשה שם לביטול פסק הדין נמוכים ביותר, יינתן לסיכויים אלו משקל נמוך מאוד, כשהאיזון במסגרת ההכרעה יתמקד בשיקולים אחרים (לרבות אינטרס עצמי של המשיב, להסכים להפחתת סכום הפיצוי ובלבד שיבטיח פירעונו)]. במקום פסיקתא: 49. על פי מכלול המפורט, אני דוחה את בקשת המבקש לביטול פסק הדין. 50. לאור התוצאה, אני מחייב את המבקש בהוצאות ושכ"ט המשיב בסכום כולל של 6,000 ₪.קטיניםביטול פסק דין