מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא בניה לא חוקית בקרקעות של המנהל: לפניי 3 תביעות שאוחדו; מנהל מקרקעי ישראל (להלן: "התובע") מנהל את המקרקעין הידועים כחלקות 59 ו- 57 בגוש 6076 (להלן: "המקרקעין") שבבעלות רשות הפיתוח. המנהל טוען, כי בביקור מפקח מטעמו התגלה, כי הנתבעים בכל 3 התיקים האמורים תופסים שלא כדין חזקה בחלקים מהמקרקעין והקימו בהם מבנים ללא זכות שבדין, ללא אישור התובע, בניגוד להסכמתו, ללא כל רשות ומבלי לשלם מאומה. נתבעת 1 גב' רבקה X הקימה במקרקעין (חלקה 59) מבנה בשטח של כ- 31 מ"ר המסומן ו' במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2584/04. נתבע 2, מר אשר X, תופס שלא כדין חזקה בשטח של כ- 176 מ"ר במקרקעין (חלקה 59) והקים בהם מבנים בשטח של כ- 75 מ"ר המסומנים ה' במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2585/04. נתבעים 3 ו-4, ה"ה שאול וחבצלת X, תופסים שלא כדין חזקה בשטח של כ- 170 מ"ר במקרקעין (חלקה 57) והקימו בהם מבנים כמסומן ג' במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2588/04. המנהל עותר לפנות ולסלק ידם של הנתבעים ו/או כל מי מטעמם וברשותם מהמקרקעין והחזרתם לידיו, כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ ולאחר הריסת המבנים שבנו בהם הנתבעים. א. בכתב הגנתה טוענת נתבעת 1, כי כתב התביעה מתייחס לתוספות בנייה ולחלקים נוספים בחצר של בית ברחוב בבית דגן (להלן: "בית המגורים העיקרי") שאינו חלק מהתביעה ומסומן א' בתשריט נספח ב' לתביעה. נתבעת 1 טוענת, כי תוספת הבנייה לבית העיקרי ותוספות אחרות המופיעות בתשריט ומסומנות באות ד' ניבנו בידיעה ו/או באישור התובע כבר באמצע שנות השבעים. הנתבעת טוענת, כי היא מחזיקה בעצמה בתוספות הבנייה אשר שימשו אותה למגוריה החל משנת 1944 ועד היום. נתבעת 1 טוענת, כי על הבית העיקרי ותוספות הבנייה חל חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"). בהתאם לחוק הגנת הדייר, חזקתה בנכס נשוא התביעה מוגנת על פי דין ולפיכך לא קמה לתובע זכות לפנותה מהנכס אלא בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר. הנתבעת טוענת, כי החל משנת 1964 נכרת בין התובע לבין אמה חוזה שכירות בגין הבית העיקרי ובשנת 1989 נכרת חוזה נוסף אשר החיל את חוזה השכירות המקורי גם על תוספות הבנייה. לטענתה, היא זכאית להמשיך להתגורר בנכס בהיותה בתם של הדיירים לפי חוזה השכירות. הנתבעת טוענת, כי התובע מנוע מלפנותה כל עוד לא פונה הבית העיקרי על תוספות הבנייה שלו. הנתבעת טוענת, כי היא ברת רשות בחדר המגורים ובתוספות האחרות וזאת בהתאם לחוזי השכירות עם התובע ו/או על פי דין ו/או על פי הלכה פסוקה. לחילופין טוענת הנתבעת, כי החזיקה בנכס, לרבות תוספות הבנייה, החל משנת 1994. התובע לא פנה בדרישה להחזיר את החזקה בנכס או לפנות תוספת כלשהי מתוספות הבנייה ולא נקט כל מנהג בעלים אחר משנת 1989 ועד הגשת התביעה ולפיכך, גם אם תתקבל טענתו, כי לא נתן הסכמתו ו/או רשותו לנתבעת להחזיק בנכס, מהווה שתיקתו רבת השנים רשות מכללא חינם. הנתבעת טוענת, כי בנסיבות המיוחדות של העניין, ככל שהתובע רוצה לבטל את רשות החינם - אין הוא רשאי לעשות כן אלא בכפוף לפיצוי בגין הנזק שיגרם לה עקב כך. הנתבעת טוענת, כי התובע יודע ו/או היה עליו לדעת, כי היא מחזיקה בנכס ונוהגת בו מנהג בעלים, לכל הפחות משך 10 שנים. לחילופין, טוענת הנתבעת, כי שתיקתו של התובע וחוסר המעש שגילה לעניין מנהג הבעלים שנהגה בנכס משך שנים כה רבות, היוו הלכה למעשה מצג מצידו, כי החזקתה בנכס היא ברשות ו/או ברישיון ועל יסוד מצג זה השקיעה הנתבעת את השקעותיה בנכס והפכה אותו ברבות השנים לביתה היחיד. הנתבעת טוענת, כי המבנים ניבנו ברישיון ו/או מכח הרשאה ו/או מכח הסתמכות על הרשאה, גם אם בדיעבד, ולפיכך, מגיע לה פיצוי בגין השקעותיה במבנים. הנתבעת טוענת, כי גם אם יבוטל הרישיון - יש לקבוע זמן התארגנות סביר למציאת פתרון מגורים ובכל מקרה, אין היא חייבת לתובע דמי שימוש. נתבע 2 טוען בכתב הגנתו טענות זהות, תוך התייחסות נפרדת לחלק המקרקעין ולמבנים המוחזקים על ידו. לטענתו, תוספת הבנייה לבית העיקרי ותוספות אחרות המופיעות בתשריט נספח ב' לתביעה, מסומנות באות ה' ניבנו בידיעה ו/או באישור התובע כבר בשנת 1975, עת הסתיימה בנייתם. הוא מחזיק בתוספות הבנייה המשמשות אותו למגוריו ברציפות משנת 1975 ועד היום (בכתב הגנתו טען, כי בשנת 1998 נישא ורעייתו הצטרפה אליו. מלכתחילה, הוגשה התביעה גם נגד האישה. בדיון ביום 29.5.2011 הצהיר הנתבע, כי בני הזוג התגרשו והאישה עזבה את המקום לפני כ- 8-7 שנים ואינה מתגוררת בו עוד ולפיכך התביעה נגדה נמחקה) (עמ' 15-14). נתבעים 3 ו-4 טוענים בכתב הגנתם טענות זהות, תוך התייחסות נפרדת לחלק המקרקעין ולמבנים המוחזקים על ידם (חלק מחלקה 57). הנתבעים טוענים, כי התוספות המופיעות בתשריט נספח ב' לתביעה, מסומנות באות ג', ניבנו בידיעה ו/או באישור התובע כבר בשנת 1974, עת הסתיימה בנייתם. הנתבעים טוענים, כי לכל הפחות אושרו תוספות הבנייה על ידי התובע בשנת 1989, לאחר דין ודברים בין התובע לבין הורי נתבע 3 אשר החזיקו בנכס בזמן הרלבנטי. הורי נתבע 3 שילמו לתובע סך של 1,600 ₪ כדמי הסכמה לאישור תוספות הבנייה. נתבע 3 טוען, כי הוא מחזיק בעצמו בחדר המגורים ובתוספות אשר שימשו אותו למגוריו החל משנת 1974 ברציפות עד היום. ביום 19.12.1995 בעקבות נישואיו, הצטרפה אליו נתבעת 4 מאז ועד היום הם מחזיקים בחדר המגורים ובתוספות במשותף. א. מהראיות שהובאו לפניי עולה, כי רשות הפיתוח היא הבעלים של המקרקעין ולפיכך המקרקעין הם מקרקעי ישראל (ראו נסחי רישום - נספחי א' לתצהירי מר יואב ששון, סגן ממונה מחוזי לפיקוח אצל התובע, סעיף 1 לחוק יסוד: מקרקעי ישראל). זכותו של התובע לנהל את המקרקעין וכן להגיש תביעות בשם בעליהן נקבעה בסעיף 2 (א) לחוק מנהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. סעיף 2 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 (להלן: "החוק") קובע: "הבעלות במקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף להגבלות לפי דין או לפי הסכם". סעיף 16 לחוק קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". בסיכומיהם הודו הנתבעים, כי המקרקעין הם בבעלות רשות הפיתוח (עמ' 48, ש' 20-19). משהוכח, כי הבעלים של המקרקעין באמצעות התובע דורשים את פינויים של הנתבעים, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח את זכויותיהם במקרקעין כדי להדוף את התביעה (ע"א 228/65 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' חלקה 6 בגוש 7166 בע"מ ואח', פ"ד כ' (1) 253, עמ' 260-259). בניגוד לנטען בכתבי ההגנה, בסיכומיהם הודו הנתבעים, כי אין להם חוזה עם התובע וכי לא ניתנה להם רשות לבנות את תוספות הבנייה שבהן הם מתגוררים (עמ' 48, ש' 21-20). לפיכך, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בטענת הנתבעים, כי לנוכח החזקתם במקרקעין ובמבנים משך עשרות שנים, כאשר התובע לא התנגד ולא התריע על כך בכל צורה שהיא, לא ניתן לפנותם אלא בכפוף לפיצוי בגין השקעותיהם במקרקעין (עמ' 48, ש' 28-21, עמ' 49, ש' 5-1). א. מר ששון הצהיר בתצהירי עדותו הראשית, כי נודע לו על פלישות הנתבעים, תפיסת החזקה והקמת המבנים ללא היתר בביקורים שערך במקרקעין (סעיף 4 לתצהיריו) דו"חות הפיקוח אשר צירף לתצהיריו נערכו כולם בהתייחס לביקור שנערך ביום 7.6.2004. לתצהיר בת.א. 2584/04 צורף דו"ח פיקוח מיום 8.6.2004 אשר בו צויין: "גוש 6076 ח"ח 59 מגרש ו' (מגרש מתוכנן לבנייה מס 63). קיים צריף המשמש למגורי הבת רבקה. מדובר בבניה בלתי חוקית". לתצהיר בת.א. 2585/04 צורף דו"ח פיקוח מיום 8.6.2004 אשר בו צויין: "גוש 6076 ח"ח 59, 58 מגרש ה (מגרש מתוכנן לבנייה מס 63). קיים צריף למגורים המוחזק על ידי אשר X, החצר משותפת לו ולאחרים. זוהי בניה בלתי חוקית". לתצהיר בת.א. 2588/04 צורף דו"ח פיקוח מיום 8.6.2004 אשר בו צויין: "גוש 6076 ח"ח 57 מגרש ב' (מגרש מגורים מתוכנן 68) קיים בית מגורים בק"ק חלקו הצפוני מהווה תוספת בנייה חדשה ופלישה מאוכלס על ידי שאול X. מר ששון הצהיר, כי על אף פניות התובע לנתבעים לסלק ידם מהמקרקעין - לא עשו הנתבעים דבר (סעיף 5 לתצהירים). בחקירתו, אמר, כי עבד בבית דגן החל מ- 1996 ועד 2006 (עמ' 17, ש' 28-26). במענה לשאלה, אם ידוע לו, כי הנתבעים יושבים במקרקעין כבר מ- 1974, השיב: "ב- 74' לא הייתי שם. הייתי שם מ- 96' והם היו שם. ש. ולא ידוע לך שהם יושבים שם כבר מ- 74'? ת. לא ידוע לי ממתי הם יושבים, אני מעריך לפי הגילאים שהם לא יושבים שם מ- 74'. ש. הנתבע אשר X שיושב כאן, אתה לא חושב שהוא יושב שם משנת 74', זה אדם שמקבל קצבת זקנה? ת. אני לא יודע שהם יושבים שם מאז" (עמ' 18, ש' 11-4). בהמשך חקירתו, אישר, כי אמם של נתבעים 1, 2 ו- 3, גב' זוהרה X, בעלת זכות הדיירות המוגנת, שילמה לעמידר תשלום עבור תוספת חדר (עמ' 20, ש' 28-24, עמ' 21, ש' 2-1) ובגין תוספת זו נחתם חוזה השכירות מיום 16.1.1989 (עמ' 21). לביסוס הטענה, כי מדובר בפלישה, הפנה מר ששון לתרשים המקרקעין אשר נערך על ידי המודד בן נתן בשנת 1998 (נ/1) לדבריו, נלקח התרשים מתיק עמידר ומופיעות בו שתי הערות אשר נרשמו על ידי גברת שרה דרעי אשר ניהלה את הנכסים בבית דגן. ליד המבנה אשר סומן 1 צויין: "הנכס ע"ש X זהבה מתאים לפי חוזה מוגן מיום 16.1.1989". ליד תרשים המגרש צויין: "כל יחידות הדיור ותוספות הבנייה של ילדיה לא רשומים ולא מדווחים בעמידר" (עמ' 23-22). מר ששון הבהיר, כי התובע "ניזון" גם מתיק עמידר, הואיל ועמידר היא סוכנת של התובע (עמ' 23, ש' 22-20). במענה לטענת ב"כ הנתבעים, כי התובע יודע על מגורי הנתבעים במקום משנת 1989, אך לא עשה דבר בעניין עד שנת 2004, השיב: "המנהל אסף חומר לא רק עליהם, אלא על כל הישוב הישן" (עמ' 24, ש' 20). מחקירתו עלה, כי התובע לא דרש מהנתבעים לעזוב את המקום עד הגשת התביעה (שם, ש' 24-21). במענה לטענת ב"כ הנתבעים, כי מדובר בפרק זמן של 15 שנים לפחות, השיב: "המנהל אסף את כל החומר על כל תושבי בית דגן בישוב הישן וניהלו ישיבות עם המועצה ועם עמידר תקופה ארוכה על העניין הזה כיצד לטפל. ש. 15 שנה ת. לא יודע ממתי התחילו וממתי המנהל נכנס לתמונה, והחליטו להגיש תביעה בסופו של דבר. ש. אתה יודע שבנכס הזה שהם גרים הם הקימו משפחות וילדו ילדים ת. 5-6 משפחות בנוסף לדייר המוגן" (עמ' 25, ש' 27-18). עיון בתצהירי הנתבעים מעלה, כי כל אחד מהם מנסה "לנכס" לעצמו את תוספת החדר שבגינה נחתם חוזה השכירות מ- 1989 בטענה, כי ההסכם חל על תוספות הבנייה בהן הוא מחזיק (סעיף 9 לתצהיר נתבעת 1, סעיף 7 לתצהיר נתבע 2, סעיף 11 לתצהיר נתבע 3). למותר לציין, כי לא ניתן לקבל ניסיונות אלה. בחינת תשריט המודד בן נתן מעלה, כי אין רצף פיזי בין המבנה המוחזק על ידי האם (מסומן "א") לבין המבנים והשטחים המוחזקים על ידי הנתבעים, כך שהטענה בלתי סבירה ואני דוחה אותה. בכל מקרה, נוכח דברי ב"כ הנתבעים בסיכומים - היינו, כי הנתבעים אינם חולקים על כך שאין להם חוזה ולא ניתנה להם רשות לבנות המבנים שבהם הם מחזיקים, יש לראות הנתבעים כמי שזנחו טענותיהם בעניין זה. נתבעת 1 הצהירה בתצהירה, כי תוספת הבנייה לבית המגורים העיקרי ותוספות אחרות, כפי שמופיעות בתשריט סימן ד', שימשו ומשמשים משך שנים רבות למגוריה (סעיפים 6-5). אמה מתגוררת בנכס החל מ- 1944 ואין לה (לנתבעת) כל נכס אחר המשמש אותה למגורים (סעיף 15). בחקירתה, אישרה, כי היא מחזיקה ביחידת המגורים המסומנת ו' בתשריט המודד בן נתן (עמ' 31, ש' 29-27), אמרה, כי היחידה נבנתה ב- 1988-1987 (עמ' 33, ש' 7-5) ואישרה, כי היא כוללת 3 חדרים, מטבחון ושירותים (עמ' 33, ש' 4-1). כאשר התבקשה להסביר כיצד טוען כל אחד מהאחים, כי החדר הנוסף נשוא חוזה השכירות מ- 1989 נמצא ביחידה שלו, לא נתנה תשובה עניינית (עמ' 32). אמרה, כי היא מתגוררת במקום מאז גירושיה כ-10 שנים לפני כן. כאשר התבקשה להסביר את חוסר הבהירות מבחינת לוח הזמנים אמרה, כי בשנת 1970 היתה הסככה "חורבה". לאחר שהתחילה להשתמש בה, הביאה את המבנה למצב "נורמלי" וסגרה הסככה כדי להקים חדר לבנה (עמ' 34-32). כאשר התבקשה להבהיר את טענתה, כי הבנייה היתה בידיעתו או באישורו של התובע, אמרה, כי יתכן שטעתה והסבירה, כי המבנה היה קיים מאז שהיא זוכרת את עצמה, עוד כשהיו ילדים קטנים (עמ' 34, ש' 11-9). הנתבעת אמרה, כי לא נדרשה לצאת מהמקום (שם, ש' 28). ב"כ התובע הציג לנתבעת את התרשים נ/1 והפנה אותה למפה אשר לשיטתו משקפת את זכויות האם משנת 1989. הנתבעת השיבה: "מעבר לזה יש עוד. ש. את יכולה להראות לי חוזה שמתייחס למעבר לזה? ת. אין לי חוזה, אני אומרת לך מתוך זה שגרתי בבית הזה. ש. בעצם את אומרת אין לי תשריט ממנו אני יודעת בוודאות למה מתייחס החוזה שצורף כנספח א' לתצהיר שלך? ת. יש לי זיכרון. יש לי זיכרון ילדות שאני יודעת שהיה את כל המתחם הזה בנוי כמו שאני זוכרת אותו, בדמיוני. ש. יתכן והמתחם היה בנוי. ת. אני גדלתי לתוכו. ש. יתכן והמתחם היה בנוי ומתוכו הוקצו לאמך רק חלק מהזכויות. את מצהירה שהזכויות שלכם זה בהתאם לנספח א'. כך את אומרת בתצהירך. האם יש לך תשריט אחר או משהו אחר שאת יכולה להציג שתואם את מה שאת אומרת פה שמתייחס לשטחים נוספים? ת. לא. מה שידוע לי שיש תצלומי אוויר מהתקופה של עורבי שנמצא במינהל. ש. איפה זה? ת. אין לי מושג" (עמ' 36, ש' 29-21, עמ' 37, ש' 4-1). מחקירתה של הנתבעת עלה, כי טרם נישואיה נהגה לישון במקום בעת שרבה עם האם. לאחר שנפרדה מבעלה (לדבריה, בשנת 1991 בערך), הכשירה את המבנה והחלה להתגורר בו. יש לשים לב, כי בכתב הגנתה טענה, כי היא מתגוררת במקום החל מ-1994. בתצהירה לא הצהירה במפורש מתי החלה להתגורר ביחידה. הנתבעת אישרה, כי אין היתר בניה ליחידה המסומנת ו' בתשריט (עמ' 34, ש' 28-27). הנתבעת אישרה, כי אינה משלמת דמי שימוש בגין היחידה (עמ' 35, ש' 19-18). נתבע 2 הצהיר בתצהירו, כי תוספת הבנייה לבית המגורים העיקרי ותוספות אחרות שסומנו ה' ניבנו בידיעתו ו/או באישורו של התובע כבר בשנת 1975 כאשר הסתיימה בנייתם ומאז הוא מחזיק בעצמו בתוספות הבנייה המשמשות אותו למגוריו (סעיפים 4-3). בחקירתו התברר, כי הוא סובל מבעיות פסיכיאטריות ונוטל כדורים (עמ' 39-38). נתבע 2 אישר, כי הוא מחזיק במבנה ובחצר המסומנים בתשריט המודד בן נתן באות ה' (עמ' 40, ש' 14-6), אישר, כי היחידה כוללת 3 חדרים, חדר כביסה, 2 חדרים נוספים ללא רישום ומרפסת מקורה ובנוסף מחוץ למבנה מחסן וחצר (עמ' 40, ש' 14-6). נתבע 2 אמר, כי אינו יודע מתי נבנה המבנה, הוא "אינו מבין במפות" (שם, ש' 29). אמר, כי הוא מתגורר במקום עד היום. שם גם נולדו ילדיו (שם, ש' 27-26). גם נתבע 2 לא ידע להסביר, כיצד שלושת הנתבעים טוענים, כי אותו חדר נוסף שבגינו נחתם חוזה השכירות מ- 1989 נמצא ביחידה שבה הוא מחזיק (עמ' 40, ש' 23-15). לא ידע אם אותו חדר נמצא ביחידתו (שם, ש' 26-24). בהמשך אמר, כי הבית שבו הוא גר נבנה "מזמן, אני שם כבר 50 שנה כמעט" (עמ' 41, ש' 2-1). כאשר התבקש לאשר את הצהרתו בתצהיר, כי הבית נבנה ב- 1975, השיב: "אולי לפני, לא יודע. אני לא זוכר תאריכים" (שם, ש' 12-11). בהמשך אמר, כי במסגרת הבנייה שביצע חצה חדר, כדי להפוך את הבית לבית של שנים וחצי חדרים (עמ' 41). הנתבע נשאל, מי בנה את המבנה והשיב, כי אינו יודע (עמ' 42, ש' 2-1). אישר, כי אין לו היתר בניה וכי אינו משלם דמי שימוש לתובע (עמ' 42). נתבע 3 הצהיר בתצהיר עדותו הראשית, כי תוספת הבנייה לבית המגורים העיקרי ותוספות אחרות המסומנות ג' בתשריט של המודד בן נתן, ניבנו בידיעתו ו/או באישורו של התובע כבר בשנת 1974 כאשר הסתיימה בנייתם. למיטב ידיעתו, אושרו תוספות הבנייה על ידי התובע בשנת 1989. לאחר דין ודברים בין התובע לבין הוריו, שילמו ההורים לתובע דמי הסכמה בסך של 1,600 ₪ בגין תוספת הבנייה נשוא החוזה משנת 1989. הצהיר, כי הוא מחזיק בחדר המגורים ובתוספות למגוריו משנת 1974. לאחר נישואיו ב- 1995, הצטרפה אליו רעייתו המחזיקה עימו במשותף בדירה ובתוספות (סעיפים 5, 6 ו-8). בחקירתו אישר, כי הוא מחזיק במבנה המסומן ג' במפת המודד בן נתן (עמ' 29, ש' 8-5), וכן אישר, כי המבנה כולל 3חדרים, הול, מטבח ושירותים (שם, ש' 13-5). בהמשך אמר, כי לאחר נישואיו, בנה חדר נוסף באישורו של ראש המועצה בעל-פה (שם, ש' 18-17). אישר, כי אין לו היתר בנייה. "ש. אז למה נכתב פה רישיון? למה בסעיף 19 הצהרת שניבנו ברישיון? ת. כי המבנה הוקם בשנת 74' על ידי אבי המנוח. מה שזכור לי, הייתי ילד, שהוא נשפט והשאירו את זה, ואם לא הרסו את זה עד שהוא הלך אני מאמין שהיה שם איזה הסדר, יש קבלה של תשלום" (עמ' 31, ש' 4-2). בחקירתו החוזרת אמר, כי כל השנים שילם תשלומים למועצה (עמ' 31). מהראיות שהובאו לפניי, התבררו העובדות כדלקמן: א. הוריהם של הנתבעים היו דיירים מוגנים בבית בן 2 חדרים (מטבח וחדר נוחיות לחוד), בהתאם לחוזה שכירות שנחתם בין עמידר לבין אבי הנתבעים בשנת 1964. בשנת 1989 נחתם בין עמידר לבין אמם של הנתבעים חוזה שכירות בגין תוספת חדר ללא היתר בנייה אשר תמורתו שולמו דמי הסכמה וכן דמי שימוש שנתיים. הנתבעים לא הוכיחו, כי אותה תוספת מצויה ביחידה מהיחידות המוחזקות על ידם. בעניין זה, צודק ב"כ התובע בטענתו, כי מתרשים המודד בן נתן עולה, כי אין רצף פיזי בין החלק אשר סומן "א" והוחזק על ידי האם לבין יחידות ג', ה' ו-ו' המוחזקות על ידי הנתבעים. ב"כ התובע בסיכומיו ביקש להסתמך על פרטים ונתונים אשר נמסרו על ידי מר ששון בחקירתו, לדבריו, מתיק עמידר ובין היתר, המידע, כי אותו חדר נוסף אינו אלא סגירה של הול וכן מידות החדרים שבגינם נחתמו חוזי השכירות עם עמידר. כמו-כן, ביקש להסתמך על תרשים הנושא הערות אשר נרשמו לכאורה על ידי גב' שרה דרעי, עובדת עמידר אשר הייתה מופקדת על ניהול הנכסים והבתים בבית דגן. בסיכומיו טען, כי מדובר בתעודה נושנה כמשמעותה בסעיף 43 לפקודת הראיות [נוסח חדש]. לא ניתן לקבל זאת. לא הובאו ראיות כדבעי בדבר קיומה של "עובדת המשמורת הנאותה" על מסמך זה - יותר נכון, צילום שלו. האמירה המעורפלת של מר ששון לראשונה בחקירתו הנגדית, כי הוא רואה בתיק עמידר תרשים של התובע (עמ' 21) אין בה די. ככל שביקש התובע להסתמך על התרשים וההערות האמורות, היה עליו להביא לעדות את אותה גב' דרעי - דבר שלא נעשה. לא הובהר ולא הוכח אם היתה מניעה לזמנה. הרישומים בנ/1 אינם ברורים. השוואה של תרשים השטח לגבי החלק המוחזק לכאורה על ידי האם לעומת התרשים אשר סומן לכאורה על ידי גב' דרעי, מעלה קיומם של הבדלים אשר לא פורשו ולא הובהרו. במצב דברים זה, המשקל שניתן לייחס לסימון ולהערות שנרשמו על ידי גב' דרעי, ככל שנרשמו, הוא זניח. כמו-כן, מידות הנכס כפי שנמסרו על ידי מר ששון בחקירתו בהפנייה לתיק עמידר מבלי שהוצגה בעניין זה ראייה של ממש - לא הוכחו כדבעי. הוא הדין בטענה, כי מדובר בהול שנסגר. יש לציין, כי מהשוואת נ/1 אשר נערך כאמור ב- 1998 לתרשים משנת 2004, נראה, כי קיימים הבדלים אשר לא הובררו כדבעי. אגב בהקשר זה, על פי האמור בו, נערך תרשים נ/1 על ידי המודד בן נתן. לא היתה כל מניעה להשלים את עדותו בעניין זה, אך הדבר לא נעשה. אל מול חוסר הידיעה של מר ששון לגבי המצב בשטח לפני 1996, מועד תחילת עבודתו בבית דגן, אני מעדיפה את עדויות הנתבעים בדבר מגוריהם והחזקתם במבנים, נתבע 2 ברציפות מאז 1975, נתבע 3 ברציפות מאז 1974 כאשר אליו הצטרפה רעייתו נתבעת 4, ונתבעת 1 כנראה, ב-1994. מבלי להתעלם מניסיון נתבעת 1 להקדים מועד תחילת מגוריה במקום ומבלבול מסוים בעדות נתבע 2, התרשמתי, כי עדויות הנתבעים ככלל היו כנות ולא נסתרו במהותן. לא הוכח ולא הוברר במדויק, מתי ניבנו היחידות המוחזקות על ידי הנתבעים. הנתבעים יכולים היו להציג תצלומי אוויר, אך נמנעו מלעשות כן. הימנעות זו פועלת לחובתם (ראו ספרו של המלומד י' קדמי על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תש"ע - 2009, עמ' 1891). גם אם אקבל, כי מדובר במבנים שניבנו באמצע שנות ה- 70 (נתבעים 2 ו-3) ובתחילת שנות ה- 90 (נתבעת 1), מעדויות הנתבעים התברר, כי ביצעו שינויים ו/או תוספות בנייה גם בשנים מאוחרות יותר והכול ללא אישור התובע וללא היתרי בנייה. ב"כ התובע טען בסיכומיו, כי מעדות נתבעת 1 עלה, כי בסמיכות לבית המגורים שהושכר היו דירות נוספות וכי למעשה הנתבעים השתלטו עליהן. זוהי אפשרות סבירה אך בכל מקרה, ככל שנעשתה באמצע שנות ה-70 היה הדבר. אני סבורה, כי התובע היה מודע למגוריהם והחזקתם של הנתבעים במבנים ובמקרקעין משך שנים. מהראיות התברר, כי עמידר אשר שימשה כסוכנת התובע הייתה מופקדת על ניהול הנכסים בבית דגן. בלתי סביר בעיני, כי במהלך השנים בין 1975-1974 ועד 1998 לא נערכו ביקורים במקום על ידי מי מעובדי עמידר ו/או פקחי התובע. נראה לי, כי עובדת הביקורים מידי תקופה (לא ניתן להגדירה במדויק) ניתן לומר עליה, כי היא בבחינת ידיעה שיפוטית של בית משפט העוסק בתחום זה. חתימת חוזה השכירות בגין החדר הנוסף ב-1989 תוך ציון מפורש, כי מדובר בחדר ללא היתר מבהירה, כי עמידר ומתוקף תפקידה גם התובע, היו מודעים לשינויים שחלו במקרקעין. יתירה מכך, בחתימת עמידר על חוזה השכירות בנסיבות האמורות יצרו עמידר והתובע מצג, כי בנייה ללא היתר אינה מונעת הענקת זכויות ו/או הכרה בהחזקתם ואינה מהווה מכשול. במצב דברים זה נראה, כי בהמשך החזקתם במקרקעין ובביצוע הרחבות ו/או שינויים במבנים ללא היתר פעלו הנתבעים בהסתמך על המצג האמור. מתרשים המודד בן נתן (נ/1) הנושא תאריך 1998 עולה בבירור, כי התובע ידע המצב בשטח ולמרות זאת במשך כל התקופה ועד הגשת התביעות ב- 2004, לא התנגד ולא דרש פינוי הנתבעים מהמקרקעין. מעבר לחתימת חוזה השכירות בגין החדר הנוסף, התובע לא התבקש ולא אישר לנתבעים או מי מהם לבנות על המקרקעין. אין לנתבעים היתרי בנייה בגין המבנים שבהם הם מתגוררים. דעתי היא, כי נתבעים 2 ו-3 הוכיחו טענתם, כי הם מתגוררים בחלקי הנכס המוחזקים על ידם שנים רבות; נתבע 2 משנת 1975, נתבע 3 משנת 1974 (נתבעת 4 הצטרפה לבעלה, נתבע 3 ויש לראותם יחד), וזאת בידיעת התובע, ללא התנגדותו, מבלי שהביע מחאה. שונה המצב ביחס לנתבעת 1. כאמור בכתב הגנתה טענה, כי החלה להתגורר ביחידה בשנת 1994, בשלב ההוכחות ניסתה להקדים את המועד וטענה, כי הדבר היה בסמוך לאחר שנפרדה מבעלה כנראה ב-1990 או 1991. במצב דברים זה, לא ניתן לדבר על חזקה רבת שנים המהווה רישיון מכללא. מהראיות התברר, כי במהלך השנים נוהל משא ומתן בין התובע לבין הנתבעים במעורבות כזו או אחרת של ראש המועצה לפינויים של הנתבעים תמורת פיצוי. הסיבה שבגינה הופסק המשא ומתן לא התבררה עד תומה. נראה, כי המשא ומתן הופסק לאחר פטירתו של נציג התובע - מר עורבי ז"ל. א. כאמור, בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי בהימנעותו מפעולה כלשהי, יצר התובע מצג שעליו הסתמכו, בגינו השקיעו כספים במבנים ולפיכך, יש לפצותם בגין השקעותיהם. ב"כ הנתבעים מבקש להסתמך על פסק הדין בת.א. 5305/03 (בית משפט השלום בקריות) עירית קרית אתא נ' יצחק יעקב ואח' (פורסם במאגרים) (25.3.07). באותו עניין, הגישה העירייה תביעה למתן צו פינוי וסילוק יד ממקרקעין שבבעלותה. בית המשפט ציין, כי לא הייתה מחלוקת, כי הנתבעים התגוררו בשטח המקרקעין זמן רב וכן הקימו במקום הם ו/או בני משפחתם מספר מבנים, כולל חווה לגידול סוסים. בית המשפט קבע, כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח קיומה של זכות כלשהי בנכס. לגבי חלק המקרקעין קיבל עמדת העירייה, כי הנתבעים השתלטו עליו השתלטות עצמית רבת שנים מבלי לקבל היתרים מתאימים. בית המשפט קבע, כי אין לראות בנתבעים "ברי רשות" או בעלי זיקת הנאה כלשהי במקרקעין. עם זאת, קבע, כי נוכח מגוריהם ארוכי שנים במקום, כאשר מדובר בשטח גדול ובאורוות בולטות (חוות סוסים פעילה תקופה ארוכה), נוכח הימנעות העירייה מלפעול כנגדם משך תקופה ארוכה ונוכח העובדה, כי העירייה הזמינה פעילויות שונות אצל הנתבעים, יצרה התנהגותה ציפייה אצל הנתבעים, הביאה אותם להשקיע במקום ולבסס בו את מגוריהם ועסקם, מה שגורם הפסדים רבים בבוא עת הפינוי. לפיכך, קבע, כי תביעת הפינוי תתקבל בכפוף למתן פיצוי לנתבעים, שכן בנסיבות האמורות, יש לחייבה להשתתף בנזק שיגרם לנתבעים מהפינוי. בית המשפט המחוזי חיפה אישר את פסק הדין ברוב דעות, וקבע, כי ראוי היה שהפיצוי המגיע לדעת בית המשפט קמא למערערים יקבע על ידו טרם מתן פסק דין המורה על פינויים [ע"א 4482/07 יצחק יעקב ואח' נ' עירית קרית אתא (פורסם במאגרים) (17.7.08)]. העירייה הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי [רע"א 7226/08 עירית קרית אתא נ' יעקב יצחק (פורסם במאגרים) (21.2.10)]. כבוד השופט רובינשטיין ציין בהחלטתו: "ניתן היה גם להכריע כפי שהציעה דעת המיעוט של השופט קיסרי, ואין ספק כי פלישה מעין זו הגיעה זמנה להסתיים, ויפה שעה אחת קודם. חובתם של בתי המשפט ליתן יד למאבק רשויות הציבור גם אם בא במאוחר, מאוחר מאוד - לפינוי פולשים ממקרקעין. אשר לפיצויים בגין השקעה והשבחה, אלה נבחנים בכל מקרה לגופו, תוך התחשבות בשיקולי צדק [רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נ"ז (3) 949, 953 (השופט טירקל)], אך ברי כי היסוד הוא חובת הפינוי, משעסקינן בפלישה והפיצוי הוא נספח לה. במקרה דנא - כמו במקרים רבים במקרקעי ציבור - אותה טענת רשות מכללא, שלטעמי מוטלת בספק ספיקא וקרובה שלא להיות, ושבכל מקרה בוטלה עתה, נבעה כפי שנאמר במקרה אחר "מכבדותו ואיטיותו לעיתים של המינהל הציבורי, העוסק ברכוש הציבור וידיו מלאות עבודה, ופעמים הוא יעיל יותר ופעמים פחות, וראיה לדבר שנקפו שנים עד שהוחל בטיפול בפינוי... בכגון דא על בית המשפט לדקדק היטב בבואו לגזור זכויות מנסיבות של מימי המינהל הציבורי ההולכים להם לאט" (רע"א 10346/06 ארז נ' משרד הבטחון (לא פורסם))". בית המשפט קבע, כי המחלוקת מצטמצמת לשאלה אם יעוכב הפינוי עד לקביעת הפיצוי, לא נתן רשות לערער וכדי למנוע מצב שבו ימשיכו המשיבים לשהות בקרקע עד אין קץ - הורה לבית משפט השלום לפעול בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בסיכומי התשובה טען ב"כ התובע, כי יש לאבחן את פסק הדין בעניין קרית אתא שכן באותו עניין הוכח, כי לא רק שהעירייה לא ביקשה את סילוק ידם של הנתבעים אלא בפועל, בעצמה, ביצעה הזמנות של פעילויות שונות אצל הנתבעים - כך שהוכחה ידיעה בפועל של המצב במובחן מהמקרה דנן. לאחר שבחנתי מכלול הראיות, שמעתי סיכומי הצדדים ועיינתי בפסיקה רלבנטית- הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את תביעת הפינוי כנגד כל הנתבעים. להלן נימוקי; א. בע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית-הכנסת ובית-מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3) 210, בעמ' 214 נקבע: "לשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו וליצור רשיון מכללא... שלא היה קיים מלכתחילה... ". "אין צורך להדגיש שרשיון מכללא שכזה הינו רשיון חינם גרידא... לתקופה בלתי-מוגדרת שאותה רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת". בע"א 496/89 סאלם סלאמה אל-קאלאב ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב ואחר (פורסם במאגרים) (5.8.91) נאמר: "בשורה של פסקי-דין שיצאו מבית-משפט זה נקבע, כי רשות לשימוש במקרקעין יכול שתינתן על-ידי הודאה בשתיקה, המעידה על כך שהבעלים השלימו עם המעשה או על-ידי התנהגות הצדדים". בית המשפט הביא מדברי כבוד הנשיא (כתוארו אז) שמגר בע"א 496/82 רוזן ואח' נ' סלונים ואח', פ"ד ל"ט (2) 337, עמ' 340: "לצורך היווצרותו של רישיון במקרקעין די בהתנהגותם של בעלי המקרקעין, ממנה ניתן להסיק, שהסכימו בדיעבד לשימוש של אחר ברכושם והשלימו עמו ואין צורך בהסכם מפורש..." בהמשך עניין אל-קאלאב נאמר: "בית-משפט זה הבחין בין מתן רישיון ללא תמורה, אותו ניתן לבטל, לבין רישיון בתמורה, אותו לא ניתן לבטל... גם כלל זה צומצם במקרים מיוחדים וכדברי כבוד הנשיא בע"א 515/76... לעייל בעמ' 134: גם אם לא שולמה תמורה עבור מתן הרשות להקמת המבנה או עבור זכות המגורים, אין ללמוד מכך שהרשות ניתנת לביטול בכל מקרה ועל אתר. כל רשות ורשות ותנאי ביטולה ואלו תלויים בנסיבות המיוחדות של אחת מהן...". בע"א 463/79 חנא פרח ג'בראן נ' סימון ג'בראן, פ"ד ל"ו (4), 403 דובר היה במקרה אשר בו התיר המערער לאחיו המשיב לבנות דירה על חלקת קרקע השייכת לו. המשיב בנה את הדירה מכספו והתגורר בה כ- 15 שנים. לאחר מכן, בעקבות סכסוך ביניהם, הודיע המערער למשיב כי הוא מבטל את הרשות שנתן לו להימצא במקום ותבע את סילוק ידו מהדירה. בית המשפט ציין, כי הנסיבות והממצאים מלמדים על מתן רשות למשיב להקים הדירה באדמת המערער כשלרשות האמורה לא הוכחו כל תנאים או הגבלה בזמן. בית המשפט קבע, כי יצירתה של רשות כזו אינה מותנת בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד. בהמשך, בעמ' 408, קבע: "...שוב אין אנו מצויים כיום במצב, שתמיד ניתן לסלק בעל רשות שמשתמש במקרקעין ברישיון, גם אם נתן תמורה או הקים מבנים על דעת בעל הקרקע או מסיבות דומות... רישיון רישיון ונסיבותיו, וכך גם התוצאות: ואין דומה מי שבנה בהרשאה והסכמה מפורשות לכתחילה - תוך ידיעת הבעל כי מה שנבנה משביח רכושו ומעשירו לבין סבילות בדיעבד של מצב, שנוצר לאחר הבנייה. וכך גם לעניין ביטול הרשות, שגם היא תלויה, ממהות הרשות, בנסיבות ובמטרות למענן ניתנה... בע"א 346/62 בעמ' 710 נאמר: "אמת נכון הדבר כי המנוח לא קיבל תמורה עבור רשות זו; אבל אין בעובדה הזאת כשלעצמה כדי להצדיק ביטולה ככל שיעלה על רוחו: כל רשות ורשות, ותנאי ביטולה, תלויים בנסיבות המיוחדות שלה..."". בענייננו, לאור האמור לעייל, ניתן לראות בנתבעים 2, 3 ו- 4 ברי רשות מכללא הניתנת לביטול, בין היתר על ידי הגשת תביעה לסילוק יד. בהגשת התביעות, גילה התובע-הבעלים, כי ברצונו להביא את הרשות לידי סיום ומשעשה כן, על הנתבע, לפנות את המקרקעין. למען הסר ספק, לא התעלמתי מהעובדה, כי גם לשיטת הנתבעים הפלישה למקרקעין החלה לאחר כניסתו לתוקף של החוק. פרופ' נינה זלצמן במאמר רישיון במקרקעין, הפרקליט, מ"ב, 1995 מחווה דעתה, כי הוראת סעיף 160 לחוק אינה שוללת חלותם של עקרונות משפטיים כלליים אפילו יש להם אפליקציה מיוחדת בענייני מקרקעין. ובהמשך: "...בסוגית הרישיון במקרקעין יופעל ההשתק כדי למנוע מבעל מקרקעין להתכחש לציפייה שיצר אצל פלוני עקב הבטחה מפורשת שנתן לו, או הסכמתו שבשתיקה בטענה, כי הרשות שלה טוען פלוני אינה מעוגנת בחוזה מחייב, או כי על-פי הדין הפורמלי הוא רשאי לבטל את הרשות בכל עת. יחד עם זאת, אפילו תמשכנה לחול אחר חוק המקרקעין הלכות המניעות בסוגיית הרשות במקרקעין, תוצאת הפעלתה של המניעות תהא מעתה מוגבלת." (שם, עמ' 42-41), וכן ע"א 7139/99 יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח' (פורסם במאגרים) (1.4.04). בעניין טבוליצקי הנ"ל, נקבע על ידי כבוד השופט ש. אשר ז"ל, כי על הבעלים לפצות את המשיבה (שיצרה מרפסת סגורה בנכס ללא רשות הבעלים) על השקעותיה בהקמת המרפסת. כבוד השופט ש. אשר ז"ל הביא שם בהסכמה את עמדת בית המשפט המחוזי, לפיה: "בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרשיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין" (שם, בעמ' 218). בע"א (מחוזי ת"א) 2233/08 בזק - חברה ישראלית לתקשורת בע"מ נ' מנשה ואח' (פורסם במאגרים) (7.2.11)] נאמר מפי כבוד השופט שנלר: "מעת שהנתבעים לא טענו כאילו ניתנה להם רשות מפורשת להשתמש בנכס, דומה כי צדק בית משפט קמא כי לכל היותר, מעמדם של הנתבעים כמעמד ברי-רשות מכללא, רשות שהדירה היא, עם הודעת הבעלים או הזכאי לחזקה, כי הוא מבקש לבטל את הרשות, וכפי שאירע במקרה דנן. כפי שנקבע לא אחת בפסיקה "זכות הפינוי העומדת לבעלי קרקע כלפי בני הרשות עם סיום הרישיון אינה שלובה בזכות הפיצויים של בני הרשות..." [בר"ע 7924/06 אביטן נ' באום (לא פורסם 03.10.06)]". בהמשך, בחן בית המשפט את השאלה, האם בנסיבות המקרה היה מקום לקבוע, כי הנתבעים או מי מהם, זכאים לפיצוי. בית המשפט אזכר את פסק הדין בפרשת לידאי וציין, כי באותו עניין "בית המשפט הבחין בין רשות המעוגנת בחוזה אשר יכול ותצמיח למקבל הרשות זכות חוזית לפיצוי, לבין "רשות גרידא" שניתנה ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, ואך כביטוי של רצון, אשר לא תצמיח זכות שכזו למי שהרשות שניתנה לו בוטלה". "במצב אחרון זה, אין מקור לחיוב מבטל הרשות בפיצוי, ואף במקום שנפסקו פיצויים, הרי אלו נפסקו "רק עבור השקעותיו של בר הרשות בנכס והשבחתו...". ובפיסקה 10 לפסק הדין, "בר רשות שהורשה להתגורר בנכס ללא תמורה והרשות בוטלה אינו זכאי, אפוא, לפיצויים מכוח הדין עבור ביטול הרשות; אולם, יכול שיהיה זכאי לפיצויים מכוח הסכם מפורש או משתמע... עם זאת, יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו, תוך התחשבות בשיקולים של צדק...". בהמשך, קבע בית המשפט: "הנה כי כן, מהפסיקה שהובאה עד כה, מצאו בתי המשפט להורות על פינוי בר-רשות מכללא, מעת שבוטלה הרשות, עם זאת בחנו בתי המשפט אם זכאי המחזיק במקרקעין לפיצוי משיקולי צדק. בין השיקולים אותם מנו בתי המשפט, ניתן למנות את משך השנים בהם קיימת החזקה, אינטרס ההסתמכות והציפייה וחוקיות הבנייה ככל שנעשתה. בכל אותם מקרים הפיצוי ניתן, אם בכלל, לא בגין הפינוי, אלא בגין ההשקעות שהשקיע המחזיק במקרקעין ולאחר שנדרש להוכיחן. מול הזכות לפיצוי, הביאו בתי המשפט בחשבון גם את שווי השימוש הראוי שנעשה במקרקעין, ולכל הפחות מעת שהרשות בוטלה...". אני סבורה, כי בנסיבות העניין זכאים נתבעים 3,2 ו-4 לפיצוי בגין השקעותיהם במקרקעין, וזאת בשים לב להחזקתם רבת השנים, שתיקתו הממושכת של התובע, המצג אשר יצרו עמידר והתובע כאמור לעיל אשר בהסתמך עליו השקיעו הנתבעים השקעות כאמור. למען הסר ספק, לא התעלמתי מכך שמדובר במבנים ללא היתר אלא שהנסיבות המיוחדות כפי שהתבררו בפניי, מצדיקות פיצוי הנתבעים כאמור. מובהר בזאת, כי מדובר בפיצוי בגין השקעות בלבד. עצם העובדה, כי הנתבעים התגוררו במקרקעין משך שנים ובכך נהנו מהם אין בה כדי לאיין זכותם לפיצוי. נתבעת 1 אינה זכאית לפיצוי, שכן מדובר במעין "פלישה טרייה" יחסית. א. לאור האמור לעיל, אני מחייבת את נתבעת 1 ו/או כל מי מטעמה, לפנות את חלק המקרקעין והמבנה בשטח של כ- 31 מ"ר המסומנים באות ו' במפת המודד נספח ב' לתביעה ולהחזירם לתובע לאחר הריסת המבנה שבנתה בהם כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ. כדי לאפשר לנתבעת 1 זמן להתארגן אני קובעת, כי צו זה ייכנס לתוקפו ביום 1.4.2013. כמו-כן, אני מחייבת את נתבעת 1 לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. אני מחייבת את נתבעים 2, 3 ו-4 ו/או כל מי מטעמם לפנות את חלקי המקרקעין המוחזקים על ידם ולהחזירם לתובע לאחר הריסת המבנים שבנו בהם כשהם ריקים ופנויים מכל אדם וחפץ כדלקמן: נתבע 2 - המקרקעין והמבנים המסומנים "ה" במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2585/04. נתבעים 3 ו-4 - המקרקעין והמבנים המסומנים "ג" במפה נספח ב' לתביעה בת.א. 2588/04. כפי שקבעתי, זכאים נתבעים 2, 3 ו-4 לפיצוי בגין השקעותיהם במקרקעין. הואיל והנתבעים לא הוכיחו שווי ההשקעות, אני מורה, כי ביצוע הפינוי יעוכב למשך שנה מהיום, דהיינו, עד ליום 24.7.2013, כדי לאפשר לנתבעים להגיש תביעה להוכחת שווי ההשקעות. אני מחייבת את הנתבעים 2, 3 ו-4 לשלם לתובע הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. החיוב הוא ביחד ולחוד עם חיובה הכספי של נתבעת 1 כאמור לעיל. מובהר בזאת, כי איני מתנה הפינוי בפיצוי. בניהקרקעותבניה לא חוקיתמקרקעין