מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול הפקעה שלא מומשה: העתירה 1. לפניי עתירה מינהלית שבה מלינה העותרת, רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ, על התנהלותה של המשיבה, עיריית ירושלים, בכל הנוגע לשימוש במקרקעין בשכונת רמות בירושלים. המקרקעין האמורים, אשר היו בעבר בבעלות העותרת, הופקעו מידיה מכוח תכנית לאיחוד וחלוקה שערכה העותרת בשלהי שנות ה-80, ויועדו לצורכי ציבור, כדי שהעירייה תקים בהם גן ילדים; זאת, בכפוף להקלות בנייה שזכתה להן העותרת מכוח התכנית הנ"ל. בחלוף כ-15 שנים, משלא מומשה התכלית האמורה במקרקעין, פנתה העותרת לבית-משפט זה בבקשה להורות על ביטול ההפקעה (עת"מ 972/05). בסופו של יום דחה בית-המשפט את העתירה, אך קבע כי על העירייה להקים את גן הילדים במקרקעין הנ"ל בתוך שלוש שנים ממועד מתן פסק-הדין. משחלפה התקופה האמורה ולא נבנה על המקרקעין גן ילדים, פנתה העותרת לבית-המשפט בשנית, בגדר עתירה זו, שבה היא טוענת, בין-השאר, כי יש להורות על ביטול הפקעת המקרקעין ועל השבת הבעלות בהם לידיה. רקע עובדתי 2. ביום 6.7.86 זכתה העותרת במכרז שפרסם מינהל מקרקעי ישראל לחכירת שני מגרשים בשכונת רמות בירושלים, שיועדו בתכנית מס' 3096 למלונאות ונופש ולשטח פרטי פתוח. בחוזה הפיתוח שנכרת בין הצדדים בעקבות הזכייה, הוסכם כי העותרת תוכל להגיש בתוך שנתיים תיקון לתכנית מס' 3096, לפיו ישונה ייעוד הקרקע נשוא החוזה מ"מלונאות" ל"מגורים". בהתאם, הגישה העותרת את תכנית מס' 3096א' (להלן - התכנית), ובה הציעה, בין-השאר, לשנות את ייעודם של המגרשים נושא המכרז - לאזור מגורים, שטח ציבורי פתוח ושטח לבנייני ציבור; וכן להגדיל את אחוזי הבנייה המותרים לה על-פי התכנית. כמו-כן, הוצע לקבוע כי המגרש שהוגדר בתכנית "33" יהא "שטח לבנייני ציבור וחלות על שטח זה ההוראות שנקבעו בתכנית המתאר לגבי שטחים לבנייני ציבור"; וכן כי "השטח מיועד לבית כנסת שכונתי בגודל שלא יעלה על 300 מ"ר ולגן ילדים". סעיף 18 לתכנית, שכותרתו "הפקעה", קבע כי "השטחים המיועדים לצרכי ציבור מיועדים להפקעה בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965". תכנית 3096א' אושרה ופורסמה, ייעודֵי הקרקעות שונו כמוצע בה וחלקה 33 הופקעה. על הקרקע הנ"ל נבנה, כמוצע בתכנית, בית-כנסת על שטח בן 300 מ"ר, אולם יתרת השטח, קרי - כ-1,100 מ"ר, שיועדה לפי התכנית הנ"ל לגן ילדים (להלן - המקרקעין) - נותרה ריקה. אמנם, העירייה החלה לפעול להקמת גן ילדים בשנת 1990, אך בסופו של יום לא נבנה הגן. 3. בשנת 2005 פנתה העותרת לעירייה במטרה לברר האם היא עתידה להקים גן ילדים במקרקעין, ומשהובהר לה כי אין בכוונת העירייה לעשות כן, היות שאין הצדקה לבניית כיתת גן חדשה נוכח התמעטות באוכלוסיית הילדים הלומדים בחינוך הממלכתי בשכונה - פנתה העותרת לעירייה בבקשה לביטול הפקעת המקרקעין. פניות העותרת לא נענו, ולכן הגישה היא עתירה לבית-משפט זה, בעת"מ 972/05, בטענה כי המטרה הציבורית שעמדה בבסיס ההפקעה לא מומשה למן שנת 1989, וכי השיהוי האמור מהווה עילה לביטול ההפקעה (להלן - העתירה הראשונה). העירייה טענה במסגרת העתירה הראשונה, בין-היתר, כי המקרקעין לא הופקעו, אלא הוקנו לעירייה בהליך של איחוד וחלוקה במסגרת התכנית, שבה ניתנה לעותרת תמורה בגין נטילת המקרקעין מידיה, ולכן אין לה כל זכות להלין על השימוש שנעשה במקרקעין; כי מכל מקום, המטרה הציבורית שלשמה הועברו המקרקעין לרשות העירייה לא חלפה מן העולם, שכן על-אף שאין צורך מיידי (נכון למועד הדיון בעתירה הראשונה) בבניית גני ילדים במקרקעין - יש להניח שצורך זה ישתנה, נוכח איכלוס השכונה באוכלוסייה צעירה יותר בעתיד; וכי הטעם לכך שטרם נבנה גן ילדים במקרקעין נעוץ בשיקולים תקציביים ובמשאבים מוגבלים שעומדים לרשות העירייה. 4. בפסק-דין מיום 27.2.08 קבע בית-המשפט (סגן הנשיא (כתוארו אז) כב' השופט ד' חשין), כי המקרקעין נושא העתירה לא הופקעו מידי העותרת ב"דרך המלך" להפקעה, לפי פרק ח' לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן - החוק), אלא נרשמו על-שם העירייה במסגרת ביצוע תכנית של איחוד וחלוקה, המהווה, על-פי הפסיקה, כלי עצמאי לרכישה ציבורית של מקרקעין על-ידי הרשות. בשאלה האם הליך זה בא בגדר "הפקעה", קבע בית-המשפט, כי "ככלל הפרשת שטחים לצרכי ציבור במסגרת תכנית איחוד וחלוקה דינה כהפקעה, ויש על כן להחיל עליה את הוראות החוק הנוגעות להפקעה. עם זאת, סבורני, כי אין להסתפק בקביעה עקרונית זו, אלא יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה". בנסיבות העתירה הראשונה פסק בית-המשפט, כי אמנם העברה מרצון של חלק מקרקע עלולה להיעשות בצל איום מהפקעה, או מחשש כי סירוב להעברה עלול לעכב מתן היתר הנדרש מהעירייה לצורך פיתוח המקרקעין; אולם במקרה הנדון ההעברה נעשתה בהסכמה, שכן לא ריחף מעל העותרת איום שכזה בהפקעה, והיא זו שיזמה את התכנית החדשה, ואף יצאה נשכרת ממנה, כך שקיבלה תמורה הולמת על העברת המקרקעין מידיה. ואולם, על-אף היעדר יסוד של כפייה, קבע בית-המשפט כי לצורך הדיון בטענת העותרת בדבר זניחת המטרה הציבורית שלשמה הועברו המקרקעין לידי העירייה, "מוכן אני להניח כי הפרשת המקרקעין לצרכי ציבור במקרה שלפנינו דינה כהפקעה של ממש". בהקשר זה צוין בפסק-הדין, כי אמנם שיהוי במימוש מטרת ההפקעה יכול להוות עילה לביטולה, אולם בנסיבות העניין השיהוי מצד העירייה אינו מלמד על זניחת ההפקעה; וכי אף מידת הנזק שיוסב לציבור אם תבוטל ההפקעה, תומך במסקנה זו, היות שבכך עלול להימנע שירות חיוני לציבור, זאת לעומת נזק שייגרם לעותרת לולא תבוטל ההפקעה, שאינו עולה כדי פגיעה של ממש. בסוף פסק-הדין קבע בית-המשפט כדלקמן: "סוף דבר, באתי לכלל מסקנה כי העותרת לא הרימה את הנטל להוכיח כי המשיבות זנחו את המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה. משכך, אין בידי לקבל את העתירה. ואולם, הכרעתי זו נסמכת על נסיבות העניין ומצב הדברים כיום. עם זאת, אין המשיבות יכולות להמשיך ולהשתהות במימוש המטרה הציבורית עד אין קץ. על כן אני קובע, כי על המשיבות לממש את המטרה שלשמה הופקעה החלקה בתוך שלוש שנים מהיום". יודגש, כי העירייה לא ערערה על פסק-הדין; זאת על-אף שבעניין אחר, שגם בו הושתה עליה, על-ידי אותו המותב, חובה לממש הפקעה בתוך תקופה קצובה בת ארבע שנים (עת"מ 708/07 סרי יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים ואח' (23.10.08)) - בחרה העירייה להגיש ערעור, בגין משך התקופה למימוש ההפקעה, ולימים ערעורה התקבל והתקופה הוארכה לעשר שנים (עע"מ 10087/08 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים נ' יוסף סרי (14.12.10)). 5. בחלוף שלוש שנים מיום מתן פסק-הדין בעתירה הראשונה, לא הוקם גן ילדים במקרקעין. לפיכך, פנתה העותרת לעירייה וביקשה לבטל את ההפקעה. במכתב מיום 28.3.11 מאת עו"ד אילנית מיכאלי, סגנית היועץ המשפטי לעירייה לענייני תכנון ובנייה, הודע לעותרת כי פנייתה הועברה אל מר קובי סדן, הממונה על נכסי העירייה אשר מטפל בנושא הפקעת מקרקעין. למכתב זה צורפו תכתובות דוא"ל פנימיות בין המחלקה המשפטית של העירייה לבין המחלקה למדיניות התכנון של עיריית ירושלים, בין החודשים ספטמבר עד דצמבר 2009, בעניין ניצול המקרקעין בתקופה שהוקצבה על-ידי בית-המשפט בעתירה הראשונה. מההתכתבויות האמורות עולה, כי בדיקה שנערכה ביום 16.7.08 על-ידי המחלקה למדיניות התכנון העלתה שאין צורך בגני ילדים במקום, אך יש צורך בהקמת תחנה גדולה לבריאות המשפחה, ועל-כן הוצע לייעד את המגרש לצרכי רווחה, בריאות וקהילה. עוד נתחוור מהתכתובות, כי העירייה "נקלעה למבוי סתום" באשר לניצול המקרקעין, כאמור, ואף צוין, כי "אנו מתקרבים לתחילת השנה השלישית שהקצה בית המשפט לשם מימוש הצורך הציבורי, ואם לא נתקדם במהירות אנו עלולים לאבד את המגרש והוא יושב לחברת רמות ארזים". 6. בחודש מאי 2011 התקיימה פגישה בין נציגי העותרת לבין נציגי העירייה, שבסופה התחייב ב"כ העירייה להודיע לעותרת על עמדת העירייה לעניין השבת המקרקעין, בתוך שבועיים. בחלוף כחודש וחצי, ולאחר פניות ותזכורות מצד העותרת, הודע לה, במכתב מטעם המחלקה המשפטית של העירייה מיום 26.6.11, כדלהלן: "1. לאחר התייעצות שנערכה עם הגורמים השונים בעירייה, הוחלט לממש את הצורך הציבורי במגרש דנן, לאור צרכי השכונה, ולאפשר את הרחבת בית-הכנסת הקיים על שטח נוסף במגרש. 2. אציין כי ע"פ תב"ע 3096 א' (גוש 30731 חלקה 34 רחוב דרך החורש 1) מגרש 33 הינו מגרש שהופרש לצרכי ציבור - בית כנסת וגן ילדים. 3. העירייה עתידה להתחיל מיידית בהליכי תכנון להגדלת בית הכנסת בתחום המגרש". 7. על-רקע האמור, הגישה העותרת את העתירה דנן. ואולם, בכתב-התשובה שינתה העירייה את עמדתה שהוצגה במכתב הנ"ל, וטענה בעניין זה, כי בכוונתה לפעול להקמת גן ילדים במקרקעין, בהתאם למטרה שלשמה הועברו המקרקעין לידיה; זאת, לאור החלטת הממשלה מחודש אוקטובר 2011 לאמץ את מסקנות דו"ח הוועדה לשינוי כלכלי וחברתי ברשות פרופ' טרכטנברג (להלן - דו"ח טרכטנברג), אשר המליצו להקצות משאבים ניכרים שיבטיחו כי מרבית אוכלוסיית הילדים בגילאי 4-3 יהנו מחינוך חינם. העירייה ציינה בהקשר זה, כי לאור אימוץ המסקנות כאמור, צפוי גידול משמעותי במספר הילדים שיישלחו לגנים במסגרות ציבוריות; כי משרד החינוך פנה לעירייה והורה לה להיערך ליישום מסקנות דו"ח טרכטנברג; וכי מבדיקה שערכה העירייה עלה שבירושלים כולה חסרות כ-1,000 כיתות גן, ובשכונת רמות - שבה מצויים המקרקעין נושא העתירה - כ-19 כיתות. אף נתון זה השתנה במהלך הדיון בעתירה, שכן בדיקה נוספת שנערכה בעירייה בחודש ינואר 2012 הראתה כי בשכונת רמות חסרים 29 גנים. לאור האמור הובהר, כי אין עוד בכוונת העירייה לפעול להרחבת בית-הכנסת הסמוך למקרקעין, כי אם להקים בהם, כאמור, גן ילדים. במהלך הדיון בעתירה הבהירה העירייה, כי בכוונתה להקים במקרקעין גן ילדים לחינוך המיוחד, אשר יהווה גן אזורי, שאליו יוכלו להגיע ילדים מכל רחבי העיר. על רקע אלו נשמעו טיעוני הצדדים בעתירה. תמצית טענות העותרת 8. העותרת טוענת, כי העירייה פועלת בניגוד לפסק-דינו של בית-משפט זה בעתירה הראשונה, אשר הורה לה לממש את המטרה שלשמה הופקעו המקרקעין, קרי - הקמת גן ילדים, בתוך שלוש שנים ממועד מתן פסק-הדין; כי משלא ערערה העירייה על פסקי-הדין הנ"ל, היא אינה יכולה להתנער ממנו, או להתייחס אליו כאל "המלצה"; וכי לאור האמור, עם פקיעת התקופה בת שלוש השנים, על העירייה להשיב את המקרקעין לעותרת. לשיטתה, במצב דברים זה ולנוכח פסק-הדין בעתירה הראשונה, טענת העירייה לפיה ישנם צרכים ציבוריים נוספים לשימוש בקרקע, כדוגמת הרחבת בית הכנסת - אינה רלבנטית; ואף הנימוק לפיו לאור המלצות דו"ח טרכטנברג יש צורך מיידי כיום בהקמת גן ילדים במקרקעין - אינו יכול לעמוד, היות שמדובר בעילה שנולדה מאוחר למועד שבו היה על העירייה להשיב לעותרת את המקרקעין. 9. כן גורסת העותרת, כי לעירייה אין צורך אמיתי וממשי במקרקעין, והיא "מדלגת הלוך ושוב" בין יעודים שונים לשטח זה - החל בהקמת גן ילדים, דרך תחנה לבריאות המשפחה והרחבת בית-כנסת, וכלה בניסיון נוסף להוכיח צורך בהקמת גן ילדים, או גן לחינוך המיוחד, תוך הישענות על דו"ח טרכטנברג - והכל כדי למנוע את השבת המקרקעין לעותרת, באופן שמטיל צל כבד על מהימנות טענות העירייה בהקשר זה. בפרט סוברת העותרת, כי אין צורך בהקמת גן ילדים בשכונת רמות, זאת - הן נוכח הנתונים המפורסמים באתר האינטרנט של העירייה, המעידים, כי בין השנים 2010-2000 נסגרו כחמישה גני ילדים ממלכתיים בשכונת רמות; והן בשים לב לכך שמסקנות דו"ח טרכטנברג הִנן בגדר המלצות גרידא, שאינן מתוקצבות, ולכן אינן יכולות לשמש לעירייה כעוגן להיאחז בו. בנוסף טוענת העותרת, כי מכל מקום אין בדו"ח טרכטנברג כדי להקים עילה או מקור מימון להקמת גן ילדים לחינוך המיוחד במקרקעין, זאת היות שהסדרת החינוך המיוחד חינם לילדים מעל גיל שלוש נעשתה כבר בחוק חינוך מיוחד, תשמ"ח-1988 (להלן - חוק חינוך מיוחד), כך שהמקור החוקי למימונו של גן כאמור היה קיים עובר לאימוץ מסקנות דו"ח טרכטנברג, ונהיר כי מדובר ב"זגזוג" נוסף של העירייה, רק כדי להשאיר את המקרקעין בידיה. עיקר טיעוני העירייה 10. העירייה טוענת, כי המקרקעין נושא העתירה מעולם לא הופקעו, אלא הוקנו לה במסגרת תכנית לאיחוד וחלוקה שיזמה העותרת, ובמסגרתה זכתה האחרונה להגדלת אחוזי בנייה, וכך פוצתה על נטילת הקרקע מידיה, כפי שאף צוין בפסק-הדין במסגרת העתירה הראשונה. לאור זאת, לשיטת העירייה, לוּ תתקבל העתירה הרי שהעותרת תתעשר באופן לא מוצדק על-חשבון הציבור. על-יסוד האמור, ולנוכח פסיקת בית-המשפט העליון שניתנה מאוחר למועד מתן פסק-הדין בעתירה הראשונה, גורסת העירייה, כי היות שהקרקע הועברה לידיה במסגרת עסקה רצונית עם העותרת, ולא מתוך כפייה - אין מקום לדון בשאלה האם הרשות אכן מימשה בפועל את המטרות הציבוריות שלשמן יועדו המקרקעין, והעותרת אינה יכולה להשיג עוד על ההעברה או על מימוש מטרתה, משקיבלה עבורה פיצוי. בנוסף טוענת העירייה, כי בפסק-הדין בעתירה הראשונה לא נקבע שהקרקע תושב לעותרת בתום התקופה בת שלוש השנים, ולא הוגדרה סנקציה במקרה של אי-ניצול הקרקע בתקופה זו; זאת, בניגוד לפסק-הדין בעת"מ 708/07 בעניין סרי (לעיל), שבו נקבע כי בתום תקופה בת חמש שנים - תבוטל ההפקעה. מכל מקום, העירייה לא ערערה על מגבלת הזמן שנקבעה כאמור פסק-הדין בעתירה הראשונה, זאת לטענתה מחמת טעות, והיות שסברה כי תוכל לממש את יעוד המקרקעין בתקופה זו. 11. אשר למטרת השימוש במקרקעין לצורך הקמת גן ילדים טוענת העירייה, כי כיום יש צורך ממשי בכך, לנוכח הצפי בגידול הביקוש לגני ילדים בירושלים - בכלל, ובשכונת רמות - בפרט, בעקבות אישור המלצות דו"ח טרכטנברג. בהקשר זה מדגישה היא, כי גני הילדים בשכונת רמות שלטענת העותרת נסגרו - הִנם פעילים, אם כי חלקם משמשים ככיתות בבית-ספר, או כמועדונית טיפולית חינוכית לילדי השכונה; כי ממילא הגנים הללו ממוקמים במרחק רב מהמקרקעין נושא העתירה, כך שאינם יכולים לשמש את תושבי המקום; וכי מכל מקום, עתיד להיבנות על המקרקעין גן לחינוך מיוחד, המהווה גן על-אזורי, אשר ניתן לקלוט בו ילדים מכל רחבי העיר. בהקשר האחרון מדגישה העירייה, כי הצורך בהקמת גן ילדים לחינוך מיוחד במקרקעין נושא העתירה - נובע באופן ישיר מהצורך בהקמת כיתות גן לכלל האוכלוסייה, לאור המלצות דו"ח טרכטנברג. לדבריה, כדי לתת מענה לצורך בגני ילדים חדשים בשכונות שונות ברחבי ירושלים, נדרשת העירייה למצוא כיתות הממוקמות בתוך שכונות אלו, שבהן ניתן יהיה לאכלס את הגנים; וכחלק מהפתרונות שנמצאו לכך, הוחלט להעביר גני ילדים המיועדים לחינוך המיוחד, אשר ממוקמים בתוך השכונות שבהן יש צורך בגני ילדים חדשים - לאזור אחר, ובמקומם להקים את גני הילדים הנדרשים לאחר אימוץ מסקנות דו"ח טרכטנברג, בהתאם לצורכי השכונות. בהקשר זו הודגש, כי החינוך המיוחד הִנו על-אזורי ומשרת את כל רחבי העיר, וכן כי העירייה מקבלת מהמדינה תקציב להסעות עבור ילדי החינוך המיוחד; ומכאן ש"ישנה גמישות רבה", כלשון העירייה, בכל הקשור למיקום גנים אלו. עם זאת, העירייה מחויבת למצוא מקום חלופי שבו ניתן יהיה להפעיל את כיתות החינוך המיוחד; ולשם כך בכוונתה לעשות שימוש במקרקעין נושא העתירה. העירייה מבהירה, כי על-יסוד טעמים אלו, אישר משרד החינוך בקשות לקבלת תקציב גם עבור גני ילדים לחינוך המיוחד בירושלים, בשנת 2012; ולאור כל האמור לעיל, גורסת היא, כי אין ממש בטענה לפיה ההיערכות לקראת יישום המלצות דו"ח טרכטנברג אינה כוללת בינוי גנים השייכים לחינוך המיוחד. 12. בשולי הדברים מבהירה העירייה, כי לא היה שיהוי במימוש הצורך הציבורי שלשמו הועברה לידיה חלקה 33 בתכנית, היות שעל הקרקע המיועדת לכך נבנה בית-כנסת; וכי ככל שתתקבל טענת השיהוי, הרי שיש לקחת בחשבון את הפעולות שבוצעו לאחר הגשת העתירה, ובכלל זה - התפתחות תכנונית מאוחרת וצרכים דמוגרפיים משתנים, אשר בנסיבות העניין מביאים למסקנה כי יש להתיר את המקרקעין בידי העירייה לשם הקמת גן ילדים, שהמועד המשוער לתחילת פעילותו מוערך בעוד כחמש שנים, לאחר שיסתיימו הליכי האישור בעירייה ובמשרד החינוך, ובעקבותיהם תחל הבנייה. בהקשר זה הוסיפה וציינה העירייה, במסגרת תצהירים משלימים מטעם גב' דנה פולק, מנהלת המחלקה לתכנון חינוכי ופיזי בעיריית ירושלים, מיום 20.2.12 ומיום 20.3.12, כי הבקשה שהוגשה לאישור משכון על הקרקע לוועדת הכספים במשרד החינוך - אושרה, וזאת כדי לקבל תקציב ליישום המלצות דו"ח טרכטנברג; כי בעקבות האמור עתידה להתבצע במקרקעין מדידה על-ידי מודד מוסמך; כי לאחר מכן אמורה להתקבל פרוגרמה לבניית גן ילדים לחינוך המיוחד ממשרד החינוך; וכי קבלת הפרוגרמה כאמור תהווה "אור ירוק" להתחלת תכנון בניית הגן ולתקצוב משרד החינוך את הפרויקט. כמו-כן טוענת העירייה, כי הנזק הציבורי שייגרם כתוצאה מהשבת המקרקעין לעותרת, גדול מהנזק שיוסב לעותרת לולא תתקבל העתירה, אשר אינו אלא רווח כלכלי, ולא תהא בכך פגיעה בזכות קניינית של העותרת, אשר כבר זכתה בפיצוי על העברת המקרקעין מידיה. דיון והכרעה 13. העירייה טוענת, כאמור, כי לאחר שניתן פסק-הדין בעתירה הראשונה, הוכרעה בפסיקת בית-המשפט העליון הסוגיה העוסקת בהחלת דיני ההפקעה - לפיהם שיהוי במימוש המטרה הציבורית שלשמה הופקעה הקרקע עלול להוביל לביטול ההפקעה ולהשבת המקרקעין לבעליהם - על תכנית שבה "הופרשה" קרקע לצרכי ציבור באמצעות תכנית, לצד מתן פיצוי לבעלי המקרקעין במסגרת התכנית, בדומה לעניין הנדון כאן. בהקשר זה הפנתה העירייה לעע"מ 2914/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה השומרון נ' רבקה חונוביץ' (25.3.10), שבו נדונה עתירה להשבת מקרקעין שהועברו לרשות המקומית במסגרת תכנית מפורטת, אשר כחלק ממנה הוסדר אף השימוש בחלקה שנותרה בידי הבעלים, ניתנה הנחה מהיטל ההשבחה וניתן היתר בנייה; אולם לימים, לא מימשה הרשות המקומית את המטרה הציבורית שלשמה "הופקעו" המקרקעין. בית-המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס), קבע כי אין מדובר בסיטואציה שווה להפקעה, וזאת היות שהעותרים - הבעלים במקרקעין - יזמו את התכנית, ואף זכו להטבות מסוימות, באופן שאיין את גורם הכפייה שבהפקעה. לאור האמור נפסק, כי "יש לראות את העברת הבעלות בחלקות למועצה כהעברה רצונית, שהיטיבה עם המשיבים באופן מסוים, ולא כהפקעה או כעסקה כפויה... נוכח האמור, מתייתר הדיון בשאלה האם הרשות אכן מימשה בפועל את המטרות הציבוריות לשמן יועדו החלקות. זאת, משום שמדובר בעסקה רצונית בה המערערת [הרשות המקומית] קיבלה את הקרקע בתמורה להטבות שניתנו למשיבים. במילים אחרות, כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות הציבורית ולא עקב כפייה, אין זה משנה עוד האם הייעוד הציבורי מומש או נזנח. הבעלים אינו יכול להשיג ביטול של ההעברה, אך משום שהמטרה הציבורית לא מומשה" (ההדגשה אינה במקור). בית-המשפט אף חזר על הדברים בעע"מ 3202/05 עיריית רמת השרון נ' אשר גנין (9.6.10) (פִסקה 9 לפסק-דינו של כב' השופט ע' פוגלמן, ופסק-דינו של כב' השופט י' עמית); וכן ראו: ע"א 10278/09 יונתן אשכול נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רעננה (18.7.11, פִסקאות 28-27 לפסק-הדין), ועע"מ 1370/07 רבקה תחיה קרמר נ' המועצה המקומית אבן יהודה (28.12.11), בפִסקאות 32-30 לפסק-הדין). 14. על-רקע הפסיקה האמורה גורסת העירייה, כאמור, כי ממילא אין מדובר בענייננו בהפקעה, היות שהמקרקעין הועברו אליה באמצעות תכנית לאיחוד וחלוקה שיזמה העותרת, שמסגרתה קיבלה האחרונה תמורה בגין הפרשת המקרקעין; ולפיכך, אין מקום להחיל את דיני ההפקעה, היות שנטילת המקרקעין נעשתה ברצון ובתמורה, ללא יסוד של "איום" או "כפייה", ולכן העותרת מנועה מלטעון נגד ההעברה, ובכלל זה - נגד השימוש שנעשה במקרקעין בפועל. טענות אלו נשמעו מפי העירייה גם במסגרת העתירה הראשונה (אם כי בטרם ניתנו פסקי-הדין הנ"ל בבית-המשפט העליון כאמור); ובית-המשפט קבע, כי בענייננו אכן לא התקיים יסוד של כפייה, אולם "לצורך הדיון בטענת העותרת בדבר זניחת המטרה הציבורית, מוכן אני להניח כי הפרשת המקרקעין לצרכי ציבור במקרה שלפנינו דינה כדין הפקעה של ממש" (פִסקה 13 לפסק-הדין בעתירה הראשונה, עת"מ 972/05). בהקשר זה, פסק בית-המשפט כי אמנם העותרת לא הרימה את הנטל להוכיח שהעירייה זנחה את המטרה הציבורית שעמדה ביסוד ההפקעה; אולם העירייה אינה יכולה להמשיך ולהשתהות בכך עד אין קץ, ולכן נקבע כי עליה "לממש את המטרה הציבורית שלשמה הופקעה החלקה בתוך שלוש שנים מהיום". משלא ערערה העירייה על ההחלטה דנן, וסיבותיה עִמה, הרי שמדובר בפסק-דין חלוט, והצדדים כבולים לו, מחמת היותו מעשה בית-דין (זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, 39-37 (1991)); וכבר נפסק, כי "הדוקטרינה של מעשה בית דין חלה אף בגדרי ההליכים בבתי המשפט המינהליים... באופן דומה עד מאוד לתחולתה של הדוקטרינה בהליכים האזרחיים" (עע"מ 1370/07, בעניין קרמר, לעיל, בפִסקה 20 לפסק-הדין, והאסמכתאות שם). 15. נקודת המוצא לדיון הִנה, אפוא, קיומו של פסק-הדין בעתירה הראשונה. בדומה לדבריו של בית-המשפט העליון בבג"ץ 8887/06 יוסף מוסא עבד א-ראזק אל-נאבות נ' שר הביטחון (25.3.12)), גם בענייננו "פסק הדין כבר ערך את האיזון בין השיקולים השונים ונתן גם שהות ניכרת לקיום הצו שניתן... ההכרעות שנפלו בפסק הדין אינן עומדות על הפרק. הדיון תם ונשלם ואינו פתוח עוד לבחינה" (פסקה 12 לפסק-הדין; להלן - עניין מגרון). לאור האמור, השאלה שעומדת על הפרק בענייננו, אינה האם חלים על המקרקעין דיני ההפקעה אם לאו, שכן שאלה זו נדונה והוכרעה בפסק-הדין בעתירה הראשונה, ו"פסקי דין יש לקיים" (שם). השאלה הניצבת במוקד הדיון, אם-כן, הִנה כיצד יש לנהוג כיום במקרקעין, משלא הקימה העירייה במקרקעין גן ילדים בתקופה שנקצבה לכך בפסק-הדין, אולם לאחר תום תקופה זו, ומאוחר למועד הגשת העתירה - התעורר צורך מיידי במימוש מטרת ההפקעה, והעירייה כבר החלה, לטענתה, בהליכים הכרוכים בכך. ויובהר בהקשר זה: בית-המשפט לא הכריע בפסק-הדין בעתירה הראשונה בשאלת החזרת המקרקעין או ביטול ההפקעה. במובן זה, אין מעשה בית דין לגבי שאלות אלו. 16. אמנם, במועד הגשת העתירה, ולאחר שחלפה התקופה שקצב בית-המשפט בעתירה הראשונה למימוש הייעוד שלשמו הועברו המקרקעין לידי העירייה, התעורר ספק שמא נזנחה המטרה הציבורית הנ"ל, של הקמת גן ילדים. כאמור בסקירת הרקע העובדתי לעיל, העירייה לא הקימה את גן הילדים בתקופה זו, ואף חיפשה ייעודים חלופיים לשימוש במקרקעין, כגון הקמת תחנה לבריאות המשפחה, ובהמשך - הרחבת בית-הכנסת הממוקם בסמוך. יתרה מזאת, בתכתובות פנימיות של גורמים שונים בעירייה אף צוין, כאמור, כי "אנו מתקרבים לתחילת השנה השלישית שהקצה בית המשפט לשם מימוש הצורך הציבורי, ואם לא נתקדם במהירות אנו עלולים לאבד את המגרש והוא יושב לחברת רמות ארזים" (ההדגשה אינה במקור). עם-זאת, לאחר הגשת העתירה חל שינוי מהותי בנסיבות, עת אושרו על-ידי ממשלת ישראל המלצות דו"ח טרכטנברג, להקצות משאבים ניכרים שיבטיחו כי מרבית אוכלוסיית הילדים בגילאי 4-3 ייהנו מחינוך חינם; וכפועל יוצא - צפוי גידול משמעותי בצורך בגני ילדים בירושלים כולה. בהקשר זה אציין, כי החלטת העירייה באשר לצורך בהקמת גני ילדים, כאמור לעיל, נתקבלה בסמכות, על-ידי הגורם המקצועי האמון על כך, על-יסוד תשתית עובדתית מספקת, והיא באה במתחם הסבירות. כך, גם באשר להחלטה לעשות שימוש במקרקעין נושא העתירה להקמת גן ילדים לחינוך המיוחד. בהקשר זה הבהירה העירייה, כי על-אף שמקור המימון לשם הקמת גן ילדים מוסדר לכאורה בחוק חינוך מיוחד, ואינו נובע באופן ישיר מהתקציב שעתיד להינתן לאור המלצות דו"ח טרכטנברג - הרי שלצורך ההיערכות להקמת גני ילדים נוספים בשכונות רבות בירושלים נדרשת העירייה לפנות מתוך שכונות מגורים גני ילדים של החינוך המיוחד, כדי לאכלס בהם את גני הילדים החדשים; וכפועל יוצא נאלצת היא למצוא מיקום חלופי לגני הילדים של החינוך המיוחד. במובן זה, ההחלטה לעשות שימוש במקרקעין נושא העתירה לשם הקמת גן ילדים לחינוך המיוחד, בנסיבות העניין, ולאור הצורך המיידי שהתעורר בעקבות אישור המלצות דו"ח טרכטנברג - סבירה אף היא. בעניין זה יוער, כי אמנם ככלל בבחינת השאלה בדבר זניחת מטרת ההפקעה יש לבחון פעולות שביצעה הרשות עד ליום הגשת העתירה; אולם כבר נפסק, כי ניתן להתחשב אף בפעולות שבוצעו לאחר מועד הגשת העתירה, וזאת "בלבד שפעולות אלו נעשות בתום לב ומתוך כוונה אמיתית לממש את מטרת ההפקעה" (עע"מ 3202/05, בעניין גנין, לעיל, פִסקה 12 לפסק-דינו של כב' השופט פוגלמן). 17. לאור זאת סבורני, כי במצב הדברים דהיום, ובהמשך לאמור בפסק-הדין בעתירה הראשונה, המטרה המקורית שלשמה הועברו המקרקעין לידי העירייה - לא נזנחה, ולא חל שיהוי במימושה, באופן שמצדיק ביטול ההפקעה בנסיבות העניין. משכך, ועל-אף החובה לקיים פסקי-דין, ובענייננו - את פסק-הדין בעתירה הראשונה המורה על מגבלת זמן להקמת גן הילדים במקרקעין - יש מקום להתיר לעירייה שהות נוספת לצורך הגשמת מטרה זו. הלכה היא, כי לבית-המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים שנקבעו בפסק-דין. בית-המשפט העליון ציין בהקשר זה בעניין מגרון, כדלהלן: "סמכות זו נועדה לעשיית צדק ולמניעת תוצאות שקשה להשלים עמן, ואולם, שימוש בסמכות זו ייעשה רק במקרים חריגים למנוע אי צדק משווע... סמכות זו להארכת מועד קיימת הן במשפט האזרחי והן במשפט המינהלי... ואולם, אף אם המבחנים למתן הארכת מועד שנקבע בפסק דין אינם נוקשים הלכה היא כי "המבחנים הללו לא נתכוונו לפריצת סכרים ולהתרת אי-קיום התחייבויות"... וכי "כשם שראוי לו לבית המשפט שלא להירתע מעשיית שימוש בסמכות הטבועה, במקרה שנסיבותיו מחייבות זאת, כך מוטל עליו להישמר מפני עשיית שימוש בסמכות האמורה במקרה שבו אין ההימנעות מכך מובילה לאי-צדק ברור ובולט"... אכן, הארכת מועד עלולה להתיר על כנו מצב בלתי חוקי, הארכת מועד עלולה לפגוע באינטרס ההסתמכות של מי מהצדדים, הארכת מועד עלולה לפגוע בסופיות הדיון, הארכת מועד במקום שאין הצדקה לכך עלולה גם לפגוע בעיקרון שלטון החוק. על כן, מדובר כאמור, בסמכות שיש להשתמש בה בזהירות" (פִסקה 11 לפסק-הדין; וכן ראו והשוו: בג"ץ 9060/08 עבד-אלג'אני יאסין ח'אלד עבדאללה נ' שר הביטחון (7.5.12)). בענייננו, העירייה אמנם לא פנתה בבקשה להארכת מועד לביצוע פסק-דינו של בית-המשפט בעתירה הראשונה - לא בטרם הגשת העתירה הנוכחית, עת פקעה התקופה שקצב בית-המשפט בעתירה הראשונה; ואף לא לאחר הגשת העתירה דנן. עם זאת חזרה וטענה העירייה, כטענה חלופית, כאמור, כי כיום הצורך הציבורי שלשמו הועברו המקרקעין לידיה שריר וקיים, לאור הצפי בגידול המשמעותי בהקמת גני ילדים בעיר, ואף הבהירה כי היא פועלת ליישומו. לאור האמור, ולנוכח נסיבות העניין החריגות המתוארות לעיל, בדבר הצורך המיידי בהקמת גני ילדים חדשים בירושלים - בכלל, ובמקרקעין נושא העתירה - בפרט, נתקיימו הטעמים החריגים המצדיקים בענייננו מתן ארכה להגשמת התכלית שביסוד נטילת המקרקעין מידי העותרת והעברתם לידי העירייה, מעבר לתקופה בת שלוש השנים שקצב לכך בית-המשפט בעתירה הראשונה. 18. בנסיבות העניין, ולנוכח הצהרת מנהלת המחלקה לתכנון חינוכי ופיזי בעירייה, כאמור לעיל, בדבר התקדמות ההליכים לקראת הקמת גן הילדים במקרקעין - ניתנת בזאת ארכה בת שנתיים מהיום, לתקופה שנקצבה בפסק-הדין בעתירה הראשונה, שבה נדרשת העירייה להמשיך ולקדם את מימוש המטרה הציבורית של הקמת גן ילדים במקרקעין. ככל שבתקופה זו תצביע העירייה על התקדמות משמעותית במימוש הפרויקט, הרי שיהא בכך כדי להוכיח שהיא אינה זונחת את המטרה הציבורית האמורה או נוקטת שיהוי במימושה, ולא תהא עילה לדון בטענות העותרת להשבת המקרקעין לידיה. בנסיבות האמורות, לפיהן ניתנת ארכה למימוש מטרת ההפקעה, מתייתר הצורך להכריע, לעת הזו, בשאלה, האם אי-מימוש בעתיד של המטרה אשר לשמה הועברו המקרקעין לידי העירייה, בתקופת הארכה שנקצבה, יקים עילה להשבת המקרקעין לידי העותרת. התוצאה 19. אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית; והתקופה שנקצבה בפסק-הדין בעת"מ 972/05 לשם מימוש המטרה שלשמה הופקעה החלקה, מוארכת בשנתיים נוספות מהיום. בהתחשב במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות. קרקעותביטול הפקעההפקעה