מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול הענקה של הורה לבנו בפשיטת רגל: מבוא בפניי בקשה של המנהל המיוחד לנכסי פושט הרגל ישראל X, להורות על ביטול הענקה שביצע החייב ישראל X (להלן: "החייב") ביום 16.3.1998 לטובת בנו, שלמה X (להלן: "שלמה"), במסגרתה העניק החייב לשלמה, על פי הנטען, בנין בן שתי קומות ברח' הכרמל 11 בתל אביב, הידוע כגוש 7001 חלקה 113 (להלן: "הנכס"). עוד מבקש המנהל המיוחד להורות על מינויו ככונס נכסים על זכויותיו של שלמה בנכס וכן לחייב את שלמה להחזיר לקופת הפש"ר סכום של 143,383 ₪ שקיבל כהחזר מע"מ בגין העסקה לרכישת הנכס. הבקשה נתמכת בתצהיר מפורט של החייב וכן בתצהירו של אדם בשם פיליפ סטיוונסון (להלן: סטיוונסון"), תושב אנגליה, הנשוי לבתו של החייב. על פי תצהירו של החייב, מאז שנת 1963 הוא היה הבעלים של עסק שנקרא "ארנקי מרסל". בשנת 1969 רכש החייב זכות דיירות מוגנת בנכס. שלמה, יליד שנת 1969, השתחרר מהצבא בגיל 21 ומאז עבד עם החייב בעסק, יחד עם אחיו התאום, אבי. ברבות השנים הקים החייב חברה בע"מ ושמה בית ארנקי מרסל בע"מ (להלן: "החברה"). מי שנרשמו כבעליה היו אבי, שהחזיק ב- 99% מהון המניות, ושלמה, שהחזיק ב- 1% מהמניות. יחד עם זאת, הסיכום של החייב עם שני בניו, שהועלה גם על הכתב ביום 23.2.1998, היה שהחברה שייכת לחייב ולרעייתו (שאף היא מצויה כיום בהליכי פש"ר). בשנת 1998 ביקש החייב לרכוש את זכויות הבעלות בנכס. לדבריו, לאור הקשיים בהם היתה נתונה החברה באותה עת, נרשם הנכס על שמו של שלמה. ביום 16.3.1998 נערך חוזה משולש בין מוכרת הזכויות בנכס, ד.י. ניהול מסחר והשקעות בע"מ (להלן: "המוכרת"), לבין שלמה ולבין החייב, ולפיו נמכר הנכס לשלמה תמורת סך השווה ל- 235,000 דולר, שווה ערך באותה עת לסך של 840,000 ₪. החייב טוען כי התמורה עבור הנכס שולמה במלואה על ידו, ממקורותיו, כמפורט להלן: סך של 305,065 ₪ שולם מחשבונו הפרטי מס' 73318 בבנק דיסקונט ביום 16.3.1998. עבור יתרת התמורה נמסרו 48 שיקים דחויים מהחשבון הפרטי הנ"ל, בסך של 11,216 ₪ כל אחד. מתוכם, נפרעו 23 שיקים בסכום כולל של 257,968 ₪. שיקים בסכום של 100,944 ₪ בוטלו והוחלפו בשיקים אחרים של החייב בסכום כולל של 112,373 ₪. עבור שיקים נוספים שבוטלו מסר החייב 43 שיקים בסכום כולל של 144,222 ₪, משוכים על חשבונה של החברה. בגין המע"מ שילם החייב מחשבונו ביום 26.4.1998 סך של 143,383 ₪. סכום זה הוחזר לחשבונו של שלמה ביום 15.7.1998 על ידי רשות המיסים, משום שהעסקה היתה פטורה ממע"מ. החייב טוען כי בידיו אישורים בכתב לתשלום סכום כולל של 819,628 ₪. לדבריו, הוא שילם גם את יתרת התמורה, למעט סך של 40,000 ₪, אלא שמפאת חלוף הזמן והבעיות הכלכליות אליהן נקלע, לא נותרו בידו המסמכים המעידים על כך. יצויין כי בסופו של דבר, מחירו של הנכס עלה על סכום של 840,000 ₪ בשל עליית שערו של הדולר ובשל הפיגורים בתשלומי התמורה, שגררו חיוב בריבית. לדברי החייב, במועד רכישת הנכס לא היה בידיו לפרוע את החובות לנושים. עוד טוען החייב כי באותה עת היה שלמה בן 29, ולא היו בבעלותו נכסים כלשהם או עיסוק אחר זולת עבודה בעסק המשפחתי, תמורת משכורת חודשית צנועה של 5,700 ₪. ממילא לא היתה לשלמה כל יכולת לממן את רכישת הנכס. בקשתו של המנהל המיוחד נתמכת גם בתצהירו של סטיוונסון. תצהיר זה נועד להדוף את טענתו של שלמה, לפיה רכש מכספו שלו את הנכס, תוך שהוא מסתייע לשם כך בהלוואה בסך 80,000 דולר שנטל מסטיוונסון בשנת 1998. בתצהירו, טוען סטיוונסון כי הסכם הלוואה עליו חתם בשנת 1998, כמו גם תצהיר שנחתם בענין זה בשנת 2004, ומסמכים נוספים לאחר מכן, היו פיקטיביים, ונערכו לבקשתו של שלמה. הלכה למעשה, הוא מעולם לא הלווה לשלמה סך של 80,000 דולר, והחתמתו על מסמכים שונים בענין זה נועדה לאפשר לשלמה להסביר לשלטונות מס הכנסה מהו מקורם של כספים שהיו בידיו. שלמה כופר בטענותיהם של המנהל המיוחד, החייב וסטיוונסון. לדבריו, הנכס נרכש על ידו בשנת 1998, בזמן שלא היתה עדיין כל סיבה להסתיר את זהות הבעלים, שכן החברה נקלעה לקשיים רק בשנת 2002. הוא טוען כי מי ששילם עבור הנכס לא היה החייב, מחשבונו הפרטי שמספרו 73318, אלא החברה, כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות שלה. התשלומים בוצעו מחשבון 420034, הוא החשבון אליו העביר שלמה את כל הכספים הדרושים לביצוע העסקה. בנוסף, מלבד תשלומי התמורה לפי הסכם המכר, שילם שלמה עצמו בשנת 2007 לבנק דיסקונט סך של 87,643 ש"ח כדי לסלק משכנתא שרבצה על הנכס בגין שיקים של החברה שחוללו באי פרעון (כעולה מתוך הסכם בין שלמה לבנק דיסקונט מחודש דצמבר 2007, מדובר בשיקים של החברה שנמסרו לחברה בשם ד.י. חומרי בנין בע"מ, ולא בשיקים לפקודת ד.י. ניהול מסחר והשקעות בע"מ, היא המוכרת ממנה נרכש הנכס). שלמה אף סילק חוב בסך 150,408 ש"ח לחברת ד.י. חומרי בנין ושיפוצים (אילת) בע"מ (מדובר במספר הסכמים לסילוק חוב, שנכרתו בשנים 2008- 2009, שנועדו לסגור תיק הוצל"פ שנפתח נגד שלמה בעקבות פסק דין כלשהו שניתן נגדו. מתוך החומר, לא ברור בגין איזה חוב ניתן פסק הדין, וכאמור, מי שקיבלה את התשלום על פי הסכם הפשרה היתה חברה שאיננה המוכרת לפי הסכם המכר). שלמה אף שילם עבור שיפוץ הנכס סכום של 108,500 ₪ ו- 19,000 דולר בשנת 2008. כמו כן, שלמה פרע חוב ארנונה על הנכס, בשנת 2009. לדברי שלמה, אביו, החייב, יצא כנגדו משום שלאחר חזרתו של שלמה ארצה, לאחר מספר שנים בהן שהה בחו"ל, לא היה בידו לסייע לאביו, וכך נוצר הקרע המשפחתי. דיון כעולה מדף חשבון שצורף כנספח ב' לתצהירו של החייב, הוא שילם בהעברה בנקאית מחשבונו הפרטי מס' 73318 בבנק דיסקונט מקדמה בגין רכישת הנכס בסך של 305,065 ₪ ביום 16.3.1998. סכום זה אינו שנוי במחלוקת. החייב טען בס' 14 לתצהירו כי בנוסף שילם סכום של 257,968 ₪ באמצעות עשרים ושלושה שיקים מעותדים בני 11,216 ₪ כל אחד, וזאת מחשבונו הפרטי מס' 73318 בבנק דיסקונט. טענה זו אומתה באישור המוכרת מיום 9.4.2000 (נספח ד' לתצהירו של החייב), אך לא הוצג תדפיס חשבון בנק כדי להוכיח מאיזה חשבון בנק בדיוק נפרעו השיקים. מנגד, שלמה טוען כי מי ששילם את הכסף היא החברה, וזאת מחשבונה מס' 420034 בבנק הפועלים. לענין זה הוא מפנה לתדפיס חשבונה הנ"ל של החברה, נספח י"א לתצהירו המשלים. עיון בדפי החשבון מגלה כי מחשבונה של החברה נפרעו ארבעה עשר סכומים של 11,216 ₪, כדלקמן: בחודש דצמבר 1998; בחודשים פברואר, מרץ, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר ודצמבר בשנת 1999; בחודשים ינואר, פברואר ומרץ בשנת 2000. משמע, מתוך עשרים ושלושה תשלומים שהחייב טען כי שילם מכיסו, הוכח פוזיטיבית כי ארבעה עשר לפחות שולמו על ידי החברה. מכאן שהחברה שילמה 157,024 ₪. אמנם, ייתכן כי החייב שילם מכיסו סכום של 100,944 ₪ (ההפרש בין מה שטען ששילם לבין מה שהוכח פוזיטיבית שהחברה שילמה במקומו), אך בהעדר ראיה פוזיטיבית מצידו בענין מה שכן שילם מחשבונו הפרטי, כגון, תדפיס חשבון בנק, אין מקום לקבוע כי אכן החייב הוא ששילם את ההפרש האמור. מכאן שלא הוכחה טענתו של המנהל המיוחד לפיה החייב שילם את הסך האמור של 257,968 ₪. החייב טען בס' 15 לתצהירו כי ביטל תשעה שיקים פרטיים בסך כולל של 100,944 ₪ והחליפם בשיקים פרטיים אחרים בסכום של 112,373 ₪. דא עקא, להוכחת התשלום צורף אישור מנהל החשבונות של החברה, שאיננו מציין של מי היו השיקים החלופיים ומאיזה חשבון נפרעו, וגם לא הוצגו דפי חשבון המעידים כי השיקים אכן נפרעו מחשבונו של החייב. מנגד, שלמה טוען כי הוא זה ששילם מכיסו תשלומים אלה. להוכחת הטענה, צירף שלמה לתצהירו צילומי שיקים שמשך מחשבונו הפרטי לפקודת בנק דיסקונט בין השנים 2002- 2004 וכן דפי חשבון המעידים כי השיקים נפרעו. דא עקא, בניגוד לנטען על ידי שלמה, לא מדובר בשיקים שנמשכו לפקודת המוכרת, אלא לפקודת בנק דיסקונט. מכל מקום, גם אם אניח לטובתו של המנהל המיוחד כי לא שלמה הוא ששילם תשלומים אלה, פשיטא שהחייב לא הוכיח כי הוא היה זה ששילם את הסך הנ"ל של 112,373 ₪. על כן, לא ניתן לקבוע כי סכום זה הוענק על ידו. החייב טען בס' 16 לתצהירו כי עבור שיקים פרטיים נוספים שחוללו, הוא מסר ארבעים ושלושה שיקים של החברה, בסך של 3,354 ₪ כל אחד, ובסך הכל 144,222 ש"ח (נספח ה- 1 לתצהירו). הואיל והשיקים הפרטיים שחוללו הוסבו על ידי המוכרת לפקודת בנק דיסקונט, כך מסביר החייב, את השיקים החלופיים הוא משך ישירות לפקודת בנק דיסקונט ולא לפקודת המוכרת. עיון בצילומי השיקים החלופיים מגלה כי מדובר בשיקים שנמשכו על חשבון מס' 785105 של החברה בבנק דיסקונט. לא הוצגו דפי חשבון המעידים כי השיקים אכן נפרעו. מנגד, שלמה טוען כי לא כל השיקים הללו נפרעו, ולכן בנק דיסקונט פתח תיק הוצל"פ לגבייתם, על סך של 87,643 ₪, ובסופו של דבר, שלמה הוא שפרע את החוב לבנק על פי הסדר מחודש דצמבר 2007. בין כך ובין אחרת, אין חולק שמדובר בשיקים של החברה ולא בשיקים אישיים של החייב. מכאן שלא ניתן לקבוע כי החייב הוא ששילם את הסכום הנטען של 144,222 ₪. לפיכך, גם לגבי סכום זה לא ניתן לקבוע כי היתה הענקה מאת החייב. החייב טען בס' 17 לתצהירו כי סכום המע"מ על העיסקה בסך 143,383 ש"ח שולם מתוך חשבונו הפרטי בבנק דיסקונט מס' 73318. טענה זו אכן נכונה, כעולה מנספח ו' לתצהירו של החייב. דא עקא, שלמה טוען כי הגם שביום 15.7.1998 העבירו רשויות מע"מ את הסכום לחשבונו שלו, הרי שביום 21.7.1998, שישה ימים בלבד לאחר מכן, הוא העביר לחשבונו של החייב סכום זהה. טענה זו אומתה במכתבו של רואה החשבון בני גאון, ובתדפיס חשבון הבנק של שלמה, המראה הפקדה של סכום המע"מ, והעברתו לחשבון אחר (נספח ז' לתצהירו המשלים). המנהל המיוחד ויתר על חקירתו של שלמה על תצהירו המשלים, כך שגרסה עובדתית זו של שלמה, לא נסתרה (ניתן היה לנסות ולסתרה על ידי הצגת תדפיס חשבון הבנק של החייב, כדי להראות שהכסף לא הועבר לחשבונו של החייב). מכאן שגם לגבי סכום זה לא ניתן לקבוע כי היתה הענקה מאת החייב. סיכומו של דבר, עלה בידי החייב והמנהל המיוחד להציג ראיות לכך שהחייב שילם מכיסו הפרטי עבור הנכס סכום של 305,065 ₪ בלבד, הוא סכום המקדמה בגין עסקת המכר, ששולמה ביום 16.3.1998 בהעברה בנקאית מחשבונו הפרטי של החייב מס' 73318 בבנק דיסקונט. מחומר הראיות עולה כי חלק ממשי מהתמורה בגין הנכס שולם על ידי החברה. דא עקא, אין עסקינן בתביעה של מפרק החברה לביטול הענקה, אלא בתביעת מנהלו המיוחד של החייב. למרות שככל הנראה החייב הוא הבעלים האמיתי של החברה (על אף שאינו רשום כבעל מניות בה), אין מקום ולא ניתן לבצע "הרמת מסך", בשים לב לכך שלחברה אישיות משפטית משל עצמה. לא ברור האם החברה מצוייה בהליכי פירוק. מכל מקום, המנהל המיוחד איננו המפרק שלה. בנסיבות אלה, הגם שברור כי מלכתחילה היתה לחייב כוונה לבצע הענקה מלאה של הנכס לשלמה (והא ראיה, מלכתחילה הוא מסר שיקים פרטיים של עצמו בגין מלוא התמורה ורק לאחר מכן החליפם באחרים), הרי שבמבחן המעשה, הדבר לא עלה בידו. החייב שילם מכיסו הפרטי רק חלק מהתמורה הכוללת שאמור היה לשלם, והיתרה הושלמה על ידי אחרים, בין שתהיה זו החברה ובין שיהיה זה שלמה. במילים אחרות, במקום לבצע הענקה שלמה של הנכס, בוצעה הענקה של סכום כסף שהיווה חלק מן התמורה בגין הנכס. מכאן שהשאלה המתעוררת כעת היא האם שלמה צריך להשיב לקופת הפש"ר סכום של 305,065 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.1998. ממילא מתייתר הצורך לדון בכל ייתר המחלוקות הרבות שנתגלעו בתיק זה, שעניינן השאלה האם שלמה הוא שמימן את יתרת התשלום בגין הנכס, לרבות השאלה האם היו לשלמה מקורות כספיים משל עצמו לשם השלמת העיסקה. עם זאת, למען שלמות התמונה, אציין כי יש ממש בטענותיו של המנהל המיוחד בדבר הגרסאות הרבות שמסר שלמה בנוגע לאופן בו מומנה רכישת הנכס, שאינן מתיישבות זו עם זו. כמו כן אציין שלא נסתרה טענתו של סטיוונסון, לפיה שלמה החתים אותו על שורה של מסמכים פיקטיביים בנוגע להלוואה שהוענקה לו כביכול על ידי סטיוונסון, הלוואה שלא היתה ולא נבראה. בענין זה, עדותו של שלמה אינה מהימנה עליי, ואני נותן אמון מלא בעדותו של סטיוונסון. שלמה ניסה אמנם בתצהירו המשלים להוכיח כי היתה הלוואה כזו, על יסוד רישומים על גבי שיקים שכביכול נועדו לפרוע את ההלוואה, אלא שאין ממש בהסתמכות על מסמכים אלה, שכן מדובר במסמכים "מתוצרת עצמית" של שלמה או מי מטעמו, וברור כי כשם שנערכו מסמכים פיקטיביים עם סטיוונסון, לא היה כל קושי להמשיך ולערוך רישומים פיקטיביים נוספים על מנת להסוות את מקור הכספים שבידי שלמה, ולהציגם כאילו מדובר בכספי הלוואה. אין ממש בטענתו של שלמה, לפיה יש להתעלם מתצהירו של סטיוונסון משום שלא התייצב לחקירה עליו. סטיוונסון נחקר בפניי על ידי בא כוחו של שלמה במסגרת הליך ביניים אחר נגד שלמה, באותה סוגייה ממש של ההלוואה הנטענת, כך שיכולתי להתרשם מעדותו ולהגיע למסקנה כי גרסתו בפניי- גרסת אמת היא. טענתו של שלמה בסיכומיו לפיה החייב שילם את הסכום של 305,065 ₪ מתוך כספי ההלוואה של סטיוונסון היא טענה שאין בה אמת, גם משום שלא היתה הלוואה כזו וגם משום שאין בפיו של שלמה כל הסבר מדוע הכסף צריך היה לעבור דווקא דרך חשבונו של החייב. עוד אציין כי המנהל המיוחד ביקש לראות במכתבים ששלח לפני מספר שנים בא כוחו של שלמה, בעת שייצג את החייב, משום הודאת בעל דין בדבר בעלותו של החייב בנכס. מדובר במכתב מיום 26.6.2003 שנכתב לשוכרים של הנכס, בשמו של החייב, ובו הוצג החייב כבעלים של הנכס. דא עקא, הודאתו של בא כח שלמה, בעת שייצג בכלל את ישראל, אינה יכולה לחייב את שלמה, שכן לא מדובר בהודאה של שלמה עצמו. גם מכתב נוסף מיום 11.5.2004, שנכתב על ידי בא כוחו של שלמה, אל החייב, בעת שהוא ייצג את החייב ולא את שלמה, ובו נרשם כי "רכשתם את הנכס", איננו מחייב את שלמה, מאותו הטעם ממש. האם הסכום של 305,065 ₪ ששילם החייב עבור רכישת הנכס, מהווה הענקה אסורה שיש לבטלה? ס' 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם- 1980 (להלן: "הפקודה") קובע: "העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה." שלמה טוען כי החייב לא היה נתון בקשיים באותה תקופה בה בוצעה ההענקה. נהפוך הוא: החייב הודה כי את התשלום הראשון בגין העסקה ביצע באמצעות כספים מזומנים שהיו אצלו בכספת. בנוסף, החייב אישר כי נסע לחו"ל מספר פעמים כדי להביא סחורה לעסק. מנגד, המנהל המיוחד טוען כי הנטל הוא על שלמה דווקא, להוכיח את מצבו השפיר של החייב בעת ביצוע ההענקה, ולא מדובר בנטל המוטל על החייב או המנהל המיוחד להוכיח את חדלות הפרעון. לגופו של ענין, המנהל המיוחד טוען כי החייב היה בקשיים כלכליים ניכרים באותה תקופה, ולענין זה הוא מצביע על תצהיר שהגיש החייב ביום 10.9.2008 בתשובה לבקשה להוציא צו מאסר נגדו (נספח 7 לבקשה). בתצהיר זה סיפר החייב כי כבר בשנת 1997 היה נתון במצב כלכלי קשה, בשל חוב בסך 400,000 ₪ לבנק דיסקונט. על רקע זה הוא העביר ביום 29.5.1997 ללא תמורה את דירת מגוריו בבת ים, על שמו של שלמה, משום שחשש כי הבנק יעקל את דירתו. החייב אף תיאר באותו תצהיר כי היה מדובר בחובות אישיים שלו, ובנקים אחרים סרבו להעמיד לחייב הלוואה לשם פרעון החוב. החייב חזר על גרסה זו בתצהיר נוסף, שהגיש במסגרת בקשה למתן הפטר (נספח 8 לבקשה). דין טענתו של המנהל המיוחד להתקבל. לפי ס' 96 לפקודה, הנטל להוכיח את כושר הפרעון של פושט הרגל מוטל אכן על כתפיו של מקבל ההענקה, ולא על כתפיו של המנהל המיוחד. זאת ועוד, אין ספק שבשנת 1998, עת בוצעה ההענקה, מצבו הכלכלי של החייב היה בכי רע, כעולה מהעברת הזכויות בדירת מגוריו בבת ים על שמו של שלמה, על מנת למלט את הדירה מעיקול צפוי של בנק דיסקונט. גם העובדה שהיה לחייב בכספת סכום שאיפשר לו לשלם את המקדמה בגין הנכס, אינה מעלה או מורידה, שכן ס' 96 לפקודה משמיע לנו כי יש להתעלם מן הנכס שהוענק, עת באים לבחון את כושר הפרעון של החייב במועד ביצוע ההענקה. כמו כן, כעולה מן הבקשה של המנהל המיוחד, באותה עת היה החייב ערב לחובותיה של החברה, שהיתה מצוייה בקשיים, וגם צבר חובות למס הכנסה בהיקף של כ- 150,000 ₪ בגין שנת המס 1996. העובדה שהחייב נסע פעמים מספר לחו"ל אינה סותרת את העובדה שמצבו הכלכלי היה בכי רע. אין המדובר בנסיעות לחופשה, אלא בנסיעות לצורך יבוא סחורה לארץ. אין בכך כדי ללמד שמצבו הכלכלי של החייב היה שפיר. גם העובדה שהחייב ביקש לרשום על שמו של שלמה את הנכס נשוא הבקשה הנוכחית, למרות שהתכוון לממן את הרכישה בכוחות עצמו, מעידה על רצון של החייב להתחמק מנושים. בנוסף, העובדה שהחייב לא היה מסוגל לפרוע את השיקים הפרטיים שנמסרו למוכרת, והיה צורך להחליפם בשיקים של החברה, מעידה אף היא על מצבו הכלכלי הקשה של החייב באותם ימים. סיכומו של דבר, באתי לכלל מסקנה כי ביום ביצוע ההענקה- 16.3.1998, לא היה החייב בעל כושר פרעון של כלל חובותיו. על כן, מדובר בהענקה שיש לבטלה. המנהל המיוחד עתר לביטול הענקה במובן זה שהנכס יוחזר לחייב. מכל המקובץ עולה, כי מה שהוענק בפועל לשלמה לא היה הנכס, אלא סכום של 305,065 ₪ שהיווה את המקדמה בגין רכישת נכס. אשר על כן, בקשתו של המנהל המיוחד מתקבלת באופן חלקי בלבד. אין מקום להורות על רישום הנכס על שמו של החייב, אך יש להורות לשלמה להחזיר לקופת הפש"ר את הסכום שקיבל מן החייב בדרך של הענקה, קרי, סך של 305,065 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.1998. לפיכך, אני מחייב את שלמה לשלם לקופת הפש"ר סכום של 305,065 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 16.3.1998. כמו כן ישלם שלמה את הוצאות הבקשה בסך 15,000 ₪. ביטול הענקה (פשיטת רגל)פשיטת רגל