מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול הסכם עם קלאב הוטל: בפני בקשת הנתבעות להורות על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. רקע בכתב התביעה עותר התובע למספר סעדים, ובהם סעד הצהרתי להכרזה על בטלות הסכם שנכרת בין הנתבעת 1 לבין התובע, לזכות לנופש בפרויקט "אילת קלאב הוטל", לפי הסכם מספר 74000-1, מיום 23.7.93 (להלן: "ההסכם"), ולפיצוי כספי בסך 39,580 ₪ בגין הפרת ההסכם, ולחילופין, למתן צו עשה לקיום ההסכם בהתאם לפרשנות התובע. על פי ההסכם, התובע רכש מנתבעת 1 זכות לנופש ליחידת נופש לא מסוימת במלון שהוקם על חלקה המסומנת כמגרש 3 על פי תכנית מפורטת 5/152/03/2 באילת (להלן: "המלון"), ב"שבוע מספר 13 נייד", בתוקף עד שנת 2029 לפחות (להלן: "זכות הנופש"), תמורת סך של 23,885 ₪ , ששולם במלואן לפי תנאי ההסכם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות הביטוי "שבוע מספר 13 נייד" בהסכם, כאשר על יסוד מחלוקת זו טוען התובע להפרת ההסכם על-ידי הנתבעות. לטענת התובע הסיכום בינו לבין הנתבעת 1 היה כי רכישת הזכות לנופש תהא תמיד בשבוע שלפני חג פסח, וכך יש לפרש את הביטוי "שבוע מספר 13 נייד". לטענת התובע, לפי האמור בסעיף 6 בעמוד הראשון של ההסכם, נכתבה תוספת בכתב יד כי זכות הנופש הוא ל"שבוע מספר 13 נייד". מאחר שהיה זה השבוע שלפני חג הפסח במועד הקרוב שלאחר ההסכם, דהיינו החל ב-20.3.1994, ומאחר שלדברי מקדם המכירות מטעם הנתבעת 1 הספירה מתחילה מהשבוע בו חל הראשון בינואר של אותה שנה, וכך נאמר גם בסעיף 4 בהסכם, משמעות הניידות היא שהנופש יחול תמיד שבוע לפני חג הפסח. לעומת זאת, לטענת הנתבעות, מההסכם לא עולה כל התחייבות לכך שזכות הנופש תהא תמיד שבוע לפני חג הפסח. לטענת הנתבעות, זכות הנופש על-פי ההסכם הינה לתקופה של 7 לילות מדי שנה (שבוע ימים מיום א' ועד ליום א'), כאשר השנה מחולקת ל-52 שבועות נופש כמפורט בלוח השבועות הרב שנתי. על-פי ההסכם "שבוע מס' 1 בכל שנה קלנדרית הוא השבוע בו חל הראשון בינואר של אותה שנה. שבוע מס' 2 הוא השבוע שלאחריו וכן הלאה". שבועות הנופש מועדם קבוע מדי שנה על-פי לוח השנה הלועזי כמפורט בלוח השבועות הרב שנתי, להוציא מספר שבועות הקרויים שבועות ניידים. בשל השוני בין לוח השנה העברי ללועזי, חופשת חג הפסח חלה מדי שנה במועדים שונים על פי לוח השנה הלועזי, בחודשים מרץ-אפריל. לקוח שביקש לרכוש זכות נופש שתחול בחופשת הפסח בכל שנה רכש זכות נופש דו שבועית בשבועות 14-15 (להלן: "פסח-פסח"). בשנים בהם חג הפסח לא חל בשבועות 14-15 נוידה זכות הנופש "פסח-פסח" לאותם שבועות בהם חל חג הפסח באותה שנה. השבועות הרלוונטיים לניודה של זכות הנופש "פסח-פסח" הינם 13, 16, 17 ו-18. זכות הנופש בשבועות "פסח-פסח" הייתה זכות הנופש היקרה ביותר אותה שיווקה הנתבעת 1 ועלותה הייתה עד למעלה מפי שניים לעומת זכות נופש אחרת. לפיכך, לכל מי שרכש זכות נופש בשבועות 13, 16, 17 ו-18 ניתנה אפשרות לנייד את שבוע הנופש, כך שבשנים בהם חל "פסח-פסח" בשבוע שהוא רכש ינויד שבוע הנופש שלו באופן שהוא לא יחול בשבועות "פסח-פסח". אפשרות שנייה שעמדה בפני אותו רוכש הייתה שבוע נופש לא נייד כך שהוא יחול במועדים המפורטים בלוח השבועות הרב שנתי, וזאת גם בשנים בהן יחול "פסח-פסח" באותו שבוע. זו הפרשנות שמייחסות הנתבעות לביטוי "שבוע מספר 13 נייד". כאמור, על יסוד מחלוקת זו טוען התובע להפרת ההסכם על-ידי הנתבעות. אין חולק, כי בניית המלון הסתיימה בשנת 1998. כן אין חולק, כי בהתאם לקבוע בהסכם שולחות הנתבעות לכל בעלי זכויות הנופש מדי שנה שובר לתשלום דמי האחזקה. בשובר מפורטים, בין היתר, הסכום לתשלום, מועד אחרון לתשלום, וכן מועדי הנופש. השוברים החלו להישלח לרוכשים החל משנת 1998, מועד סיום בניית המלון. עוד אין חולק, כי התביעה הוגשה בשנת 2012. טענות הנתבעות לטענת הנתבעות יש לדחות התביעה על הסף מחמת התיישנות עילת התביעה. הנתבעות מעלות מספר נימוקים להתיישנות התביעה: לטענת הנתבעות עילת התביעה קמה ממועד חתימת ההסכם, ביום 21.7.1993, או, לחילופין, מהמועד בו קיבל התובע את שובר תשלום דמי האחזקה השנתיים הראשון בשנת 1998, ובו ציון מפורש של מועדי החופשה שנקבעו לו, ושאינם חלים בשבוע שלפני הפסח. על כן, מועד תחילת מירוץ ההתיישנות חל, לכל המאוחר, בשנת 1998, ומכיוון שהתביעה הוגשה רק בשנת 2012, 14 שנים מאוחר יותר, הרי שהתביעה התיישנה ודינה להידחות על הסף. לטענת הנתבעות, כל טענות התובע הינן טענות כנגד ההסכם, שעילתן בהסכם עצמו, ואשר יכולות היו וצריכות היו להיות מועלות על-ידי התובע מיד לאחר החתימה על ההסכם ביום 21.7.1993, ולמצער עם קבלת שובר תשלום דמי האחזקה שאותו קיבל המשיב החל משנת 1998 מדי שנה. לטענת הנתבעות, בכל שנה מאז שנת 1998 עם פתיחת המלון, במהלך ארבע עשרה שנים עד להגשת התביעה, קיבל התובע שובר לתשלום דמי אחזקה ובו מצוין מועד שבוע 13 כמתחייב מההסכם. כפי שניתן לראות בלוח השבועות הרב שנתי, במהלכן של 14 השנים האחרונות רק שלוש פעמים, בשנים 1999, 2007 ו-2010, חל שבוע מס' 13 נייד שבוע לפני חג הפסח. בכל פעם במהלך השנים, החל משנת 1998, כאשר התובע ביקש לשנות את מועד שבוע הנופש הוא חויב בתשלום דמי תחלופה. לטענת הנתבעות, עם קבלת שובר התשלום הראשון של דמי האחזקה בשנת 1998, כאשר מועד השבוע של התובע, כפי שפורט והודגש בשובר התשלום, היה שבועיים לפני חג הפסח, כמפורט בלוח השבועות הרב שנתי, הבין התובע כי המוצר שמסופק לו על ידי הנתבעות אינו המוצר המבוטח בהסכם, לפי פרשנותו והבנתו. כך, הדברים חזרו על עצמם שוב ושוב במשך 14 שנים, כאשר התובע ממלא פיו מים ושותק, ואף משלם דמי תחלופה כדי להחליף מדי פעם את שבוע הנופש, וכל זאת מקבל משנה תוקף היות שמדובר בעו"ד, שאמור להבין דבר או שניים במחויבות הצדדים להסכם ובמשמעות הסכם כתוב. לטענת הנתבעות אין מקום לקבוע כי לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), נדחה מרוץ ההתיישנות במקרה דנן אל מעבר למועד חתימת ההסכם או, לכל המאוחר, מועד משלוח דרישת התשלום הראשונה בשנת 1998, אליה צורף פירוט זמני החופשה שנקבעה לתובע, שאינם חלים בשבוע שלפני הפסח. אם התובע סבר כי שבוע הנופש שלו אמור לחול דרך קבע בכל שנות הנופש בשבוע שלפני חג הפסח, בניגוד לאמור בהסכם, המצוי בידיו למעלה משבע עשרה שנים, ובדרישות התשלום ושוברי התשלום שנשלחו אליו מדי שנה, החל משנת 1998, הרי שהיה עליו לברר זאת. משלא עשה כן אין הוא רשאי לטעון כי העובדות שביסוד עילת התביעה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכלו היה לגלותן, ובמיוחד כאשר מדובר בעו"ד. התובע לא פרט והוא גם לא יכול להצביע מדוע העובדות שביסוד עילת התביעה נעלמו ממנו חרף שנהג בזהירות סבירה לגלותן. התובע, גם לשיטתו התעלם מהאמור בהסכם ומהאמור בדרישות תשלום דמי האחזקה שנשלחו לו מדי שנה. גם לשיטתו של התובע עצמו הוא לא עשה דבר ולא פעל לגילוין של אותן עובדות. על כן, גם אם וככל שהיה ממש בטענותיו הרי שאין לו אלא להלין בעניין זה על עצמו ועל עצמו בלבד. האפשרות המוצגת בס' 8 לחוק ההתיישנות לדחות את תחילת המרוץ של ההתיישנות לא נועדה לאפשר לבעל דין להימנע מכל התעניינות בזכויותיו תוך ציפייה, שבכל מועד אפשרי הוא יעלה את הטענה שהוא לא ידע לאשורו את תוכנו של ההסכם. לטענת הנתבעות, גם אם הייתה מתקבלת טענת המשיב כי הוא לא חתם על הנספח להסכם, הדבר לא היה מועיל לו, שכן הדבר אינו רלוונטי לשאלת ההתיישנות, מכיוון שעילת התביעה מבוססת על טענה להפרת ההסכם המקורי עצמו, כבר ממועד כריתתו, או למצער, משנת 1998, עם הקביעה הראשונה של החופשה לתובע במועדים שאינן חלים בשבוע שלפני הפסח. עילת התביעה, על פי כתב התביעה, אינה מבוססת על טענות הזיוף או המרמה של הנספח. טענות אלו הועלו רק לשם סתירת טענות הנתבעות לפיהן מחתימת התובע על הנספח עולה הסכמתו של התובע לפרשנות הנתבעות להסכם, אך הן לא הועלו כעילת תביעה בפני עצמה (סעיף 10 לכתב התביעה). עילת התביעה היחידה בכתב התביעה הנה הפרת ההסכם (סעיפים 7-9, 13-15, 17 לכתב התביעה). לטענת הנתבעות, עילת התביעה במקרה דנן, על פי תוכנה ומהותה, אינה עסקה במקרקעין אלא עסקה "בשאינו מקרקעין" ועל כן אין להחיל לגביה את תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. הטעמים לכך הנם: 1. על פי האמור בהסכם עצמו, אין עניינו זכות קניינית במקרקעין, כי אם בזכות שימוש חוזית-אובליגטורית בלבד; 2. זכות הנופש שנרכשה על-ידי התובע על-פי ההסכם הינה זכות נופש לשימוש ביחידת נופש לא מסוימת למשך 7 ימים מדי שנה בשבוע מס' 13 נייד ולא זכות להקצאת קרקע; 3. על-פי ההסכם אין המדובר בזכות הניתנת לרישום במרשם המקרקעין; 4. עילת התביעה, על פי מהותה ותוכנה, הנה הפרת ההסכם ולא פגיעה בזכויות במקרקעין, והסעד המבוקש הנו ביטול ההסכם ולא הכרעה בזכויות במקרקעין (סעיפים 7-9, 13-15, 17 לכתב התביעה). זאת ועוד, לטענת הנתבעות, הטענה שמדובר בעסקה במקרקעין והטענה שהיו צורך או הבטחה לרישומה של זכות במקרקעין במרשם המקרקעין - לא נטענו בכתב התביעה כלל. להפך, בסעיף 2 לכתב התביעה טוען התובע כי רכש לפי ההסכם זכות לנופש בלבד. טענות אלו של התובע נולדו לראשונה רק בתגובה לבקשה, בניסיון להדוף את טענת ההתיישנות, ואף אין בהן כל היגיון או סבירות. על כן, לטענת הנתבעות, מדובר בשינוי חזית או בהרחבת חזית מובהקת, חסרות תום לב, שאין לקבלן. לטענת הנתבעות, בהתאם להלכה הפסוקה תחילת מרוץ מועד ההתיישנות בכל הקשור בטענות בדבר תנאי מגביל ומקפח בחוזה אחיד הוא מועד החתימה על החוזה. כאשר תובע עותר לביטול תניה מקפחת בחוזה אחיד, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד עריכת ההסכם. על כן, גם עילת תביעה זו, ככל שקיימת, התיישנה. עוד טוענות הנתבעות, כי שני המכתבים ששלח אליהן התובע נשלחו על ידו בעקבות איחורים שלו במועדי ביצוע תשלומי דמי האחזקה השנתיים, והטענה בדבר התחייבות לכאורה כי שבוע הנופש שלו יחול תמיד בשבוע שלפני חג הפסח נולדה לצורך התמודדות עם האיחורים שלו בתשלום דמי האחזקה והודעות הנתבעות על שלילת זכות הנופש באותה שנה. לטענת הנתבעות, בקשתן מתבססת על טיעון משפטי לאור הראיות שצורפו לכתבי הטענות, ובפרט על הנטען בכתב התביעה ומצורפיו ואשר די בהם לבסס את טענת ההתיישנות שבפיהן כפי שפורטה בבקשה. על כן, לצורך ההכרעה בבקשה אין צורך להכריע במחלוקות עובדתיות ואין סיבה לדחות את ההכרעה עד לסיום ההליך ולאחר שיתבררו העובדות בתיק. טענות התובע לטענת התובע יש לדחות את בקשת הנתבעות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות עילת התביעה. התובע מעלה מספר נימוקים לדחיית בקשת הנתבעות: לטענת התובע, שאלת ההתיישנות במקרה דנן אינה שאלה משפטית גרידא, אלא עליה להיות מוכרעת גם בהתאם לנסיבות עובדתיות, אשר שנויות במחלוקת. לפיכך, יש לדחות את הדיון וההכרעה בשאלת ההתיישנות עד לסיום ההליך ולאחר שיתבררו העובדות בתיק. לטענת התובע, מאחר ועילת התביעה במקרה דנן, על פי תוכנה ומהותה, הנה עסקה במקרקעין, הרי שלא חלפה תקופת ההתיישנות, בהתאם להוראות סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לשיטת התובע, ההסכם מקנה לו זכות אחרת במקרקעין, שמשמעותה "עסקה במקרקעין", כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות. "הזכות האחרת במקרקעין" במקרה דנן הנה "חכירה לדורות", קרי שכירות במקרקעין, שהוקנתה בתמורה, להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות לתקופה של למעלה מ-25 שנים (עד שנת 2029). כביסוס לטענה שמדובר בעילת תביעה הנשענת על זכות במקרקעין מציין התובע את הנתונים הבאים: 1. התביעה אינה נוגעת רק להסכם עצמו ולתנאיו והתובע עתר גם לביטול ההסכם בשל הפגיעה בזכות השימוש שלו במקרקעין; 2. המדובר בזכות מסוימת שהובטחה לתובע, לנופש "בשבוע 13 נייד", וככזו היא זכות קניינית ולא זכות חוזית-אובליגטורית רגילה; 3. במעמד החתימה הבטיח נציג הנתבעות לתובע כי זכותו של התובע תהא לאורך ימים, כמו בעלות, ושהיא אף תירשם ב"טבאו"; 4. בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה הוכרה ההחזקה ביחידת נופש כזכות קניינית, אשר ניתנת לפירוק לאור חזקת השיתוף. לטענת התובע, תביעה לביטול והשבה בגין עסקה במקרקעין שווה במעמדה לתביעה בגין אכיפת עסקה במקרקעין, ועל כן חלה עליה תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. לטענת התובע, המקרקעין עליהם הקימה הנתבעת 1 את יחידת הנופש מוסדרים על פי חוק, ועל כן תקופת ההתיישנות לגבי העסקה דנן הנה 25 שנים. מאחר שלא חלפו 25 ממועד העסקה ועד למועד הגשת התביעה, הרי שעילת התביעה לא התיישנה. לחילופין, טוען התובע, כי גם אם מדובר במקרקעין לא מוסדרים, שתקופת ההתיישנות לגביהם הנה 15 שנים, הרי שהתביעה הוגשה טרם התיישנה עילת התביעה, שכן עילת התביעה קמה, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות, רק מהמועד בו התחיל ביצוע ומימוש ההסכם והתרחשה ההפרה הראשונה מצד הנתבעות, קרי מהמועד בו נפתח המלון ויחידות הנופש הועברו לשימוש הרוכשים - שנת 1998. מכיוון שבמועד הגשת התביעה טרם חלפו 15 שנים משנת 1998, הרי שעילת התביעה לא התיישנה. לטענת התובע, אף אם אין המדובר בעילת תביעה שיסודה ב"עסקה במקרקעין", בענייננו חלים סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, הדוחים את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לחודש יוני 2011, ועל כן עילת התביעה לא התיישנה. לטענת התובע, רק ביום 23.6.2011, בפקס שקיבל מנציגת הנתבעות, נודע לו לראשונה על פירוש הנתבעות למונח "שבוע 13 נייד" בהסכם, ורק במועד זה נודע לו על טענת הנתבעות כי קיימת תוספת להסכם, שלטענתן נחתמה על ידו בשנת 1993, ונודע לו כי חתימתו על תוספת זו זויפה במרמה. לטענת התובע, עד ליוני 2011 לא ידע ולא יכול היה לדעת או לצפות כי פרשנותו למונח "שבוע 13 נייד" שנויה במחלוקת בין הצדדים, שכן עד לנקודת זמן זו מועד הנופש המוסכם לא היה רלוונטי, מאחר שהמשיב ביקש מראש מועד אחר ו/או ביקש החלפה באמצעות נופש חלופי ו/או הוסכם על ידי הצדדים על המועד הרצוי. כמו כן, עד ליוני 2011 לא ראה התובע את התוספת להסכם, שלטענת הנתבעות התובע חתום עליה, ולא שמע על תוספת זו, ועל כן עד למועד זה לא ידע על טענות הנתבעות ביחס לתוספת זו ועל העובדה כי חתימתו על תוספת זו זויפה במרמה. משכך, טוען התובע, עילת התביעה קמה רק בחודש יוני 2011, עם היוודע לו לראשונה על המרמה וזיוף התוספת להסכם ועל פרשנות הנתבעות למונח "שבוע 13 נייד". משכך, עילת התביעה, אף אם אין יסודה ב"עסקה במקרקעין", לא התיישנה טרם הגשת התביעה. לטענת התובע, הדברים האמורים בסעיף 14.1 לכתב התביעה, לפיהם "ההפרות היו מההתחלה", מקורם בטעות מצד בא כוחו, והם נאמרו שלא על דעתו. בפועל, לטענת התובע, הוא לא ידע על ההפרות, ככל שהיו בתחילה, ועניין זה לא היה רלוונטי מבחינתו. לדבריו, הוא החל לקבל את ההודעות על המועד הצפוי לשבוע הנופש לכתובתו הנכונה באותה העת רק בספטמבר 2005 לגבי שנת 2006. לטענת התובע, חלק מתביעתו הכספית עילתה בהפרות ההסכם שהתרחשו בין השנים 2010-2012, ולגביהן אין התיישנות בכל מקרה. דיון והכרעה האם ההכרעה בבקשה טעונה בירור עובדתי שניתן לקיימו רק בהמשך ההליך? לטענת התובע, שאלת ההתיישנות במקרה דנן אינה שאלה משפטית גרידא, אלא עליה להיות מוכרעת גם בהתאם לנסיבות עובדתיות, אשר שנויות במחלוקת. לפיכך, יש לדחות את הדיון וההכרעה בשאלת ההתיישנות עד לסיום ההליך ולאחר שיתבררו העובדות בתיק. עיון בטיעוני התובע מלמד כי, הבירור העובדתי שיש לקיים, לטענתו, עניינו בסוגיות הבאות: עילת התביעה, השאלה האם מדובר ב"עסקה במקרקעין" אם לאו ומועד תחילת מרוץ ההתיישנות. לטענת הנתבעות, בקשתן מתבססת על טיעון משפטי לאור הראיות שצורפו לכתבי הטענות, ובפרט על הנטען בכתב התביעה ומצורפיו, ואשר די בהם לבסס את טענת ההתיישנות שבפיהן כפי שפורטה בבקשה. עוד טוענות הנתבעות, כי חלק מטיעוני התובע ביחס למחלוקות עובדתיות הנם בגדר שינוי או הרחבת חזית פסולים, שאין להתירם. על כן, לטענת הנתבעות, לצורך ההכרעה בבקשה זו אין צורך להכריע במחלוקות עובדתיות ואין סיבה לדחות את ההכרעה עד לסיום ההליך ולאחר שיתבררו העובדות בתיק. עילת התביעה כעולה מכתב התביעה עילת התביעה הנה הפרת ההסכם על ידי הנתבעות. עיון בכתבי הטענות בהקשר זה מלמד, כי קיימת בין הצדדים מחלוקת משפטית ביחס לפרשנות ההסכם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לפרשנות הביטוי "שבוע מספר 13 נייד" בהסכם, כאשר על יסוד מחלוקת זו טוען התובע להפרת ההסכם על-ידי הנתבעות. אף אם אקבל את טענת התובע, כי לצורך בירור מחלוקת משפטית זו יש לערוך גם בירור עובדתי בדבר נסיבות כריתת ההסכם ואומד דעת הצדדים, הרי שסבורני כי אין בכך כדי להשפיע על ההחלטה בבקשה זו. זאת, מכיוון שאף אם אניח כי התובע יצליח להוכיח את כל טענותיו ואת קיומה של עילת תביעה בגין הפרת החוזה כאמור, הדבר לא יסייע בידו, כפי שיפורט להלן, להתגבר על מחסום תקופת ההתיישנות, שכן אף אם תוכח עילת תביעה כאמור, הרי שזו התיישנה. בתגובתו לבקשה טוען התובע לקיומה של עילת תביעה נוספת שיסודה במעשי מרמה וזיוף של הנספח להסכם. לטענת התובע, עילת תביעה זו מחייבת בירור עובדתי, ואם יצליח להוכיח התקיימותה של עילה זו הרי שעילה זו שרירה וקיימת, שכן טרם התיישנה. עיון בכתבי הטענות מטעם המבקש מלמד כי אין בהם ציון של עילת תביעה נפרדת ועצמאית בגין מעשי מרמה וזיוף. עילת התביעה היחידה בכתב התביעה הנה הפרת ההסכם (סעיפים 7-9, 13-15, 17 לכתב התביעה). טענות המרמה והזיוף הועלו על ידי התובע בכתבי הטענות רק לשם סתירת טענות הנתבעות, לפיהן מחתימת התובע על הנספח עולה הסכמתו של התובע לפרשנות הנתבעות להסכם. כלומר הטענות הועלו במסגרת עילת התביעה של הפרת החוזה ולא כעילת תביעה בפני עצמה (סעיף 10 לכתב התביעה). משכך, הטענה לפיה קיימת עילת תביעה נוספת שיסודה במעשי המרמה וזיוף של הנספח להסכם עלתה לראשונה, במתכונת זו, רק בתגובה לבקשה, ולכן מדובר בהרחבת/שינוי חזית אסורים, שלא ניתן לקבלן. השאלה האם מדובר ב"עסקה במקרקעין" אם לאו לטענת התובע בתגובתו לבקשה מדובר "בעסקה במקרקעין". עוד טוען התובע בתגובתו, כי היה צורך או הבטחה מצד הנתבעות לרישומה של זכות במקרקעין במרשם המקרקעין. ראשית, התובע לא הצביע על הצורך בבירור עובדתי לצורך הכרעה בטענתו כי מדובר "בעסקה במקרקעין". בחינת הטענה מלמדת, כי המדובר במחלוקת משפטית, כאשר הרכיבים העובדתיים הנחוצים לבירורה (פרט לטענה בדבר צורך או הבטחה מצד הנתבעות לרישומה של זכות במקרקעין במרשם המקרקעין) לא באמת שנויים במחלוקת. שנית, עיון בכתבי הטענות מטעם התובע מלמד, כי שתי הטענות האמורות לא הוזכרו בהם כלל. למעשה, מסעיף 2 לכתב התביעה עולה כי התובע טוען שרכש לפי ההסכם זכות לנופש בלבד. אף בכתב התשובה, בו מתייחס התובע במפורש וישירות לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי הנתבעות כבר בכתב ההגנה, לא מזכיר התובע ולו במילה את טענותיו האמורות. טענות אלו של התובע מופיעות לראשונה רק בתגובה לבקשה, בניסיון להדוף את טענת ההתיישנות. על כן, גם כאן, מדובר בהרחבת/שינוי חזית אסורים, שלא ניתן לקבלן. אין בידי לקבל את טענת התובע, לפיה הטענות ביחס לביסוס עילת התביעה על "עסקה במקרקעין" הועלו לראשונה בתגובה רק בעקבות טענת ההתיישנות, ועל כן הוא לא נדרש לפרטן בכתבי טענותיו ואין המדובר בהרחבת/שינוי חזית. ראשית, טענת ההתיישנות עלתה כבר בכתב ההגנה והתובע הגיש כתב תשובה, בו הגיב לטענת ההתיישנות אך לא מצא לנכון להעלות את הטענה כי מדובר ב"עסקה במקרקעין". הטענה עלתה לראשונה רק בכתב התגובה לבקשה. שנית, פירוט עילת התביעה המלאה בכתב התביעה הנו בעל חשיבות מהותית, ולו השלכות לא רק ביחס לשאלת ההתיישנות. על כן, ברי כי ככל שטוען התובע כי עילת התביעה מבוססת על "עסקה במקרקעין", חובה היה עליו לציין זאת כבר בכתב התביעה, ובוודאי שבכתב התשובה, לאחר שכבר הועלתה טענת ההתיישנות. שלישית, טענת התובע כי "היה צורך או הבטחה מצד הנתבעות לרישומה של זכות במקרקעין במרשם המקרקעין", הנה טענה עובדתית, המהווה חלק משמעותי בגרסת התובע, שאין ספק שחובה היה עליו לכלול אותה כבר בכתב התביעה. מועד תחילת מרוץ ההתיישנות גם בהקשר זה, טוען התובע בתגובתו, כי קיימות מחלוקות עובדתיות הדורשות בירור טרם הכרעה. אין חולק, כי בניית המלון הסתיימה בשנת 1998. כן אין חולק, כי בהתאם לקבוע בהסכם שולחות הנתבעות לכל בעלי זכויות הנופש מדי שנה שובר לתשלום דמי האחזקה. בשובר מפורטים, בין היתר, הסכום לתשלום, מועד אחרון לתשלום, וכן מועדי הנופש. השוברים החלו להישלח לרוכשים החל משנת 1998, מועד סיום בניית המלון. בכתב התביעה ובכתב התשובה התובע מודה שידע משנת 1998-1999 על מועדי החופשות השנתיים שקבעו הנתבעות, ושהיוו, לטענתו, הפרות של ההסכם, ויצרו למעשה את עילת התביעה: "ההפרות היו מההתחלה, אלא שהתובע נאלץ לעיתים, בשנים הראשונות, להסכים לפנים משורת הדין, להסדרים ופתרונות זמניים, עד "שהגיעו מים עד נפש", והתובע נאלץ להודיע על ביטול ההסכם." (סעיף 14.1 לכתב התביעה); "שהמועד המודפס בשובר התשלום לא היה רלוונטי עד לשנת 2006, מאחר ומראש נתבקשה חלופה למועד אחר" (סעיף 13 לכתב התשובה). לפיכך, התובע אישר, בכתב התביעה ובכתב התשובה, שהיה מודע לעילת התביעה כבר משנת 1998-1999. למעשה, גם בתגובתו לבקשה זו מאשר התובע, ולו מכללא, כי הוא אומנם נחשף לעובדות המהוות את עילת התביעה החל מהשנים 1998-1999. ובלשונו של התובע (בס' 14 ג' לסיכומי התובע ובס' 10 לתצהיר): "המשיב יטען כי לגבי המשיב, מסירת החזקה והשימוש בזכות המקרקעין, לראשונה, הייתה רק בשנת 1999 (ראה נספה ג' לכתב ההגנה של המבקשת), או לחילופין בשנת 1998 (לפי ס' 18 לכתב ההגנה וס' 11 לבקשה נשוא תגובה זו). כלומר עילת התובענה יכלה להיוולד רק בשנת 1999 או בשנת 1998, מאז ועד הגשת התביעה, טרם חלפו 15 שנה". חרף זאת, בתגובתו לבקשה זו מעלה התובע, לראשונה, גם טענות חדשות וסותרות לגבי המועד בו קיבל לראשונה לידיו את השוברים עם זמני החופשות ולגבי המועד בו נודע לו לראשונה כי הנתבעות אינן מקבלות את פרשנותו לביטוי "שבוע 13 נייד". לטענת התובע בתגובתו, הוא החל לקבל השוברים עם מועדי החופשות לידיו רק החל משנת 2005 ואילך. בנוסף, טוען התובע בתגובתו, כי רק ביום 23.6.2011 נודע לו לראשונה שהנתבעות אינן מקבלות את טענתו לגבי מועדי שבוע 13 נייד. טענות עובדתיות אלו לא בא זכרן בכתבי הטענות מטעם התובע, ולמעשה, כאמור, הן עומדות בסתירה לנטען על ידי התובע בכתב התביעה ובכתב התשובה. יתרה מכך, הטענה לגבי המועד בו קיבל התובע לראשונה את השוברים הנה טענה עובדתית שהועלתה רק בכתב התגובה לבקשה והיא אינה מופיעה בתצהיר התומך בכתב התגובה. על כן, גם כאן, מדובר בהרחבת/שינוי חזית אסורים, שלא ניתן לקבלן. בתגובתו טוען התובע כי: "טענת ב"כ המבקשת בדיון ביום 18.12.12 כי המשיב הודה בס' 14.1 בכתב התביעה כי "ההפרות היו מההתחלה" מוכחשת, מאחר וב"כ התובע כתב זאת בשגגה, ושלא על דעת המשיב או שכוונתו הייתה שונה...". אין בידי לקבל טענה זו, בהיותה סותרת באופן בוטה את ההלכה בדבר איסור הרחבת/שינוי חזית, על כל הרציונאלים החשובים העומדים מאחוריה. יש לציין בהקשר זה, כי התובע הנו עו"ד, כך שחזקה עליו שהיה מודע לכל אשר נכתבו מטעמו בכתב התביעה ואין זה סביר, בלשון המעטה, כי בא כוחו כתב הדברים שלא על דעתו. עוד יוער, כי טענות התובע בהקשר זה אף אינן הגיוניות, שכן אם התובע לא קיבל את השוברים וההודעות משנת 1998 ועד לשנת 2005, כטענתו, הכיצד זה שילם הוא את דמי האחזקה? והכיצד ידע מתי מועדי הנופש שנקבעו לו? זאת ועוד, אפילו אם אקבל את הטענה כי התובע לא קיבל את השוברים עד לשנת 2005, הרי שמגרסתו, אף בכתב התגובה, ברור שידע שהמועד שנקבע לחופשותיו, במרבית המקרים, אינו נופל בשבוע שלפני הפסח, שכן בסופו של דבר יצא לחופש בשנים אלו, ולשם כך היה חייב לברר ולדעת מה המועדים שקבעו הנתבעות לנופש לכתחילה. לכן, ברור כי התובע ידע על מועדי החופשות שנקבעו לו אף אם לא קיבל השוברים (אלא, שכדבריו, הדבר לא הפריע לו בשנים הראשונות). אם ידע התובע על המועדים, שאין חולק שעל-פי רוב לא נפלו בשבוע שלפני הפסח, ברור שידע גם על ההפרה כבר משנת 1998-1999. סיכום לאור האמור, אני קובע כי בקשתן הנתבעות מתבססת על טיעון משפטי, לאור הראיות שצורפו לכתבי הטענות, ובפרט על הנטען בכתבי התביעה והתשובה ומצורפיהן, וכי לצורך ההכרעה בבקשה זו אין צורך להכריע במחלוקות עובדתיות, כך שאין סיבה לדחות את ההכרעה עד לסיום ההליך ולאחר שיתבררו העובדות בתיק. כל טענות התובע לקיומן של מחלוקות עובדתיות הדורשות בירור במסגרת ההליך ואשר ההכרעה בהן נחוצה לצורך הכרעה בטענת ההתיישנות, הנן בגדר הרחבת/שינוי חזית אסורים שלא ניתן לקבלן. האם מדובר בעסקה במקרקעין? כאמור, טענתו של התובע לפיה עילת התביעה הנה "עסקה במקרקעין" הנה בגדר הרחבת/שינוי חזית ועל כן אין צורך לבחון אותה. עם זאת, גם בחינת הטענה לגופה, למעלה מן הצורך, מובילה למסקנה כי דינה להידחות, שכן המדובר "בעסקה בשאינו מקרקעין". לשיטת התובע, ההסכם מקנה לו זכות אחרת במקרקעין, שמשמעותה "עסקה במקרקעין", כאמור בסעיף 6 לחוק ההתיישנות. "הזכות האחרת במקרקעין", לשיטתו, הנה "חכירה לדורות". כביסוס לטענה שמדובר בעילת תביעה הנשענת על זכות במקרקעין מציין התובע את הנתונים הבאים: 1. התביעה אינה נוגעת רק להסכם עצמו ולתנאיו והתובע עתר גם לביטול ההסכם בשל הפגיעה בזכות השימוש שלו במקרקעין, ותביעה שכזו שווה במעמדה לתביעה בגין אכיפת עסקה במקרקעין; 2. המדובר בזכות מסוימת שהובטחה לתובע, לנופש "בשבוע 13 נייד", וככזו היא זכות קניינית ולא זכות חוזית-אובליגטורית רגילה; 3. במעמד החתימה הבטיח נציג הנתבעות לתובע כי זכותו של התובע תהא לאורך ימים, כמו בעלות, ושהיא אף תירשם ב"טבאו"; 4. בפסיקת בתי המשפט לענייני משפחה הוכרה ההחזקה ביחידת נופש כזכות קניינית, אשר ניתנת לפירוק לאור חזקת השיתוף. אין בידי לקבל טענותיו של התובע. ראשית, על פי האמור בהסכם עצמו, אין עניינו זכות קניינית במקרקעין, קרי זכות העולה כדי בעלות ממש או זכות פחותה מבעלות הטעונה רישום, אלא עניינו בזכות שימוש חוזית-אובליגטורית בלבד. שנית, עצם העובדה כי קיימת עתירה גם לביטול ההסכם, ואף אם עתירה שכזו שווה במעמדה לעתירה לאכיפת הסכם, אין משמעה כי מדובר בהכרח בעסקה במקרקעין. מובן כי בהחלט תיתכן תביעה לביטול או לאכיפה של הסכם בשאינו מקרקעין, ביחס לזכויות אובליגטוריות שונות. זאת ועוד, עילת התביעה, על פי מהותה ותוכנה, הנה הפרת ההסכם ולא פגיעה בזכויות במקרקעין, והסעד המבוקש הנו ביטול ההסכם ולא הכרעה בזכויות במקרקעין (סעיפים 7-9, 13-15, 17 לכתב התביעה). על כן, אין המדובר בהליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. בהקשר זה, יפים דברי בית המשפט העליון בפסק הדין בתיק ע"א 9382/02 בולוס ובניו - חברה לאירוח ותיירות בע"מ נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ: "דין טענתה של המערערת כי מדובר בתביעה במקרקעין להידחות. תביעה במקרקעין לצורך מנין תקופת ההתיישנות ענינה הליך שמטרתו לדון ולהכריע בזכויות במקרקעין. הגדרת "מקרקעין" בחוק ההתיישנות היא - קרקע מכל סוג וכל זכות או טובת הנאה בקרקע וכל דבר המחובר לקרקע חיבור קבע וכל זכות או טובת הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק הבהיר, אפוא, כי "מקרקעין" לצורך סיווג התובענה לעניין התיישנות נוגע לזכויות במקרקעין עצמם ולזכויות ולטובות הנאה במקרקעין, שהן בבחינת זכות קניינית בקרקע או בכל שבה המחובר לקרקע חיבור קבע, וכל זכות או טובות הנאה הטעונים רישום בספרי האחוזה. החוק מדבר, אפוא, בזכויות קנייניות במקרקעין, העולות כדי בעלות ממש, או זכויות קנייניות במקרקעין הפחותות מבעלות הטעונות רישום. "תובענה במקרקעין" לצורך חוק ההתיישנות איננה מתפרשת על פני זכויות אובליגטוריות הנתונות לאדם, גם אם הן נוגעות לשימוש במקרקעין. כאשר הזכות הנטענת מסווגת כזכות אובליגטורית, ולא כזכות קניינית במקרקעין, היא תמוין כתביעה "בשאינו במקרקעין" ולא כתביעה "במקרקעין". ובס' 35 לפסק הדין בעניין בולוס נקבע: "בענייננו, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי "הסכם המעבר" לא יצר זכות קניין במקרקעין על פי החוק לטובת המערערת, ואף לא התיימר ליצור זכות כזו. "הסכם המעבר" מדבר, לכל היותר, במתן זכות חוזית של מעבר ושימוש בדרך בחלקת הבעלים, לצורך הגעה לאולם חתונות, שאמור היה להיבנות. ההסכם קובע את תנאיה של הזכות הזו, ואינו קובע דבר לגבי חובת רישומה של הזכות במרשם המקרקעין. משכד הצדדים לא התכוונו להקנות "זיקת הנאה" כמשמעותה בס' 3 לחוק המקרקעין. זיקת הנאה מהווה "שיעבוד מקרקעין להנאה שאין עמו זכות להחזיק בהם" והיא טעונה רישום במירשם המקרקעין לצורך הפיכתה לזכות קניינית. בצד "זיקת הנאה" קניינית, קיימת דעה לפיה ניתן להקנות זכות מעבר חוזית שמשמעותה אובליגטורית בלבד. בעניינינו, כל שהסכם המעבר קובע, בס' 8 לו, הוא כי הבעלים מתחייבים לרשום הערת אזהרה במרשם בגין זכויות הזכאים למעבר, וזאת בתוך שלושה חודשים ממועד עריכת ההסכם, ולא נקבע דבר לעניין רישום זכויות זיקת הנאה במרשם בפועל. לא רק שנעדרת מהסכם המעבר כל הוראה בדבר רישום זכות המעבר במרשם, כדי להקנות מעמד של זכות קניינית, אלא שגם הערת אזהרה - שאיננה פועלת להקניית זכויות קנייניות - לא נרשמה בנסיבות אלה, כל שרכשה המערערת, למירב, היא זכות חוזית למעבר בחלקה, זאת ותו לא". שלישית, כאמור לעיל, טענת התובע לפיה במעמד החתימה הבטיח לו נציג הנתבעות כי זכותו תהא לאורך ימים, כמו בעלות, ושהיא אף תירשם ב"טבאו", הנה בגדר הרחבת/שינוי חזית אסורים אסורים שלא ניתן לקבלה. יתרה מכך, כאמור, על-פי ההסכם עצמו אין המדובר בזכות הניתנת לרישום במרשם המקרקעין, כך שהמדובר בטענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, המועלית בשיהוי ניכר ובלתי סביר. בהקשר זה, יפים דברי בית המשפט בהחלטה בתא (תא) 31273/06 רובינר ואח' נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל וקלאב הוטל ניהול בע"מ. במקרה זה, טען הזוג רובינר כי בעת שחתמו על ההסכם לרכישת זכות נופש מהנתבעת הם לא שלטו בשפה העברית, כי בעת המו"מ לכריתת ההסכם הבטיחה להם הנתבעת שהם רוכשים זכות במקרקעין שתירשם בטאבו, וכי טרם חלף מועד ההתיישנות מאחר שעילת התביעה קמה להם רק בשנת 2001. בית המשפט קיבל את טענת ההתיישנות של הנתבעת וקבע בהחלטתו, בין היתר, כי: "בהסכם ביו הצדדים אין כל ביטוי לעניין זכויות במקרקעין כנטען על-ידי המשיבים. אך גם אם עומדת למשיבים טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, הרי שלא מדובר בעילה שקמה עם כתיבת מכתבם בשנת 2001, שבו אין כל רמז לבקשה לביטול ההסכם כל טענה למצג שווא, עובר לחתימת ההסכם, קמה לכל היותר, עם קבלת ההסכם לידיה בחודש ינואר 1996 או בתוך זמן סביר ממועד זה, לצורך עיון וקריאת החוזה. מיד בעת קבלת ההסכם לידיהם, היה עליהם לדעת שבהסכם אין כל התחייבת לרשום את היחידה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. כבר אז קמה העילה, לגרסתם, לביטול ההסכם. דהיינו שעילת התביעה קמה להם, במועד כלשהוא בשנת 1996. לאור הנטען אני מקבלת את הבקשה ודוחה את התביעה בטענת התיישנות.". רביעית, זכות הנופש שנרכשה על-ידי התובע על-פי ההסכם הינה זכות נופש לשימוש ביחידת נופש לא מסוימת למשך 7 ימים מדי שנה בשבוע מס' 13 נייד והיא אינה זכות להקצאת קרקע. גם אם הזכות עצמה היא מסוימת, הרי כל עוד שהיא מתייחסת למקרקעין לא מסוימים אין המדובר בזכות קניינית במקרקעין אלא בזכות חוזית-אובליגטורית בלבד. בהתייחס לזכויות דומות לזכויות נשוא התובענה דנן, נקבע בבש"א 158389/07 בתיק ת.א. 50984/06 פילוסוף בלה נ' קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה) בע"מ ואח' (שם דובר אף בזכות "חזקה יותר", לנופש ביחידה מסוימת, שאף בוצע לגביה רישום חלקי של הערת אזהרה): "יש הגורסים שמכיוון שמדובר בטובת הנאה בקרקע במובנו של ביטוי זה בס' 1ה לחוק ההתיישנות, יש לראות ברכישת זכויות נופש במקרקעין כזכות במקרקעין, או לחילופין, כזכות השקולה לזכות חכירה, שאף היא זכות במקרקעין. השוו להחלטת הנשיא (כתוארו אז) ד"ר וינוגרד בתיק אזרחי ת"א 41/92 רצבי נ' מדהלה, מיום 14.3.93 וזאת באשר להחלת חוק ההתיישנות. אינני מקבלת גישה זו. לטעמי, טיבם המהותי של המקרקעין איננו אמור להשתנות מחיקוק לחיקוק. מקרקעין על פי חוק המקרקעין הם אותם מקרקעין גם על פי חוק ההתיישנות. עסקה אינה משנה את מהותה בין חוק פלוני לבין חוק אלמוני. רכישת זכויות נופש, שימוש במקרקעין, למשך שבוע בשנה היא עסקה חוזית אובליגטורית. זו אינה עסקה במקרקעין, עליה יחול חוק המקרקעין תשכ"ט-1969. משכך, אף לצורך חוק ההתיישנות תבחן עסקה זו על פי הגדרתה ומהותה החוזית. זוהי עסקה "בשאינו מקרקעין". תקופת ההתיישנות החלה עליה היא אפוא תקופה של שבע שנים ולא תקופה של חמש עשרה שנה". אשר על כן, אני קובע כי המדובר בעסקה "בשאינו מקרקעין", שמהותה זכות חוזית-אובליגטורית לאו-בת-רישום לשימוש ביחידת נופש לא מסוימת למשך 7 ימים מדי שנה בשבוע מס' 13 נייד, ולכן לא חלה עליה תקופת ההתיישנות המיוחדת הקבועה בסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות. מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ביחס לעילות התביעה דנן, בהינתן שמדובר "בעסקה בשאינו מקרקעין" כללי בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, בתובענה שאינה במקרקעין הזמן להתיישנות הנו שבע שנים. בהתאם להוראת סעיף 6 לחוק ההתיישנות, ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". בע"א 3599/94 שמעון יופיטר נגד בנק לאומי לישראל נפסק כי: "כשעילת התביעה היא הפרת חוזה, מתגבשת עילה זו לכל המוקדם ביום ההפרה ולא ביום יצירת החיוב". בע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח' נפסק כי: "לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות אין די בקיום של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעתו". לפיכך, כשעילת התביעה היא הפרת חוזה, ההתיישנות מתחילה מהיום בו בוצעה הפרה, המקימה עילת תביעה קונקרטית וממשית, אשר מכוחה יכול התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעתו. בהתאם לכך, אני קובע כי עילת התביעה במקרה דנן קמה מהמועד בו ידע התובע לראשונה, או היה יכול לדעת בהתנהלות סבירה, על מועדי החופשה שנקבעו לו ושאינם חלים בשבוע שלפני הפסח - קרי משנת 1998-1999. כאמור, אין חולק, כי בניית המלון הסתיימה בשנת 1998, וכי ממועד זה החל התובע לצאת לחופשות. כפי שקבעתי לעיל, ממועד זה התובע ידע על מועדי החופשות שנקבעו לו, שאין חולק שעל-פי רוב (ובכלל זה גם בשנת 1998-1999) לא נפלו בשבוע שלפני הפסח, ועל כן ברור שידע גם על ההפרה, לשיטתו, כבר משנת 1998-1999, או לכל הפחות יכול היה לדעת על ההפרה בהתנהלות סבירה. אינני מקבל את טענת הנתבעות, לפיה עילת התביעה קמה עם חתימת ההסכם, שכן במועד זה טרם התגלעה המחלוקת הפרשנית בין הצדדים ועל כן טרם התגבשה עילת תביעה קונקרטית וממשית בגין הפרת ההסכם. משכך, החל משנת 1998-1999 קמה לתובע עילת תביעה קונקרטית וממשית, אשר מכוחה יכול היה, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש תביעתו. על כן, לאור הוראת סעיף 5 לחוק ההתיישנות, ומשהתביעה הוגשה בשנת 2012, בחלוף כ-13 שנים ממועד היווצרות עילת התביעה, הרי שעילת התביעה דנן התיישנה. טענת התובע ביחס לתחולתם של סעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות לטענת התובע, בענייננו חלים סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, הדוחים את מועד תחילת מרוץ ההתיישנות לחודש יוני 2011, ועל כן עילת התביעה לא התיישנה. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "הייתה עילת התביעה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה". סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כדלקמן: "נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שנודעו עובדות אלה". לטענת התובע, רק ביום 23.6.2011, בפקס שקיבל מנציגת הנתבעות, נודע לו לראשונה על פירוש הנתבעות למונח "שבוע 13 נייד" בהסכם, ורק במועד זה נודע לו על טענת הנתבעות כי קיימת תוספת להסכם, שלטענתן נחתמה על ידו בשנת 1993, ונודע לו כי חתימתו על תוספת זו זויפה במרמה. לטענת התובע, עד ליוני 2011 לא ידע ולא יכול היה לדעת או לצפות כי פרשנותו למונח "שבוע 13 נייד" שנויה במחלוקת בין הצדדים, שכן עד לנקודת זמן זו מועד הנופש המוסכם לא היה רלוונטי, מאחר שהמשיב ביקש מראש מועד אחר ו/או ביקש החלפה באמצעות נופש חלופי ו/או הוסכם על ידי הצדדים על המועד הרצוי. כמו כן, עד ליוני 2011 לא ראה התובע את התוספת להסכם, שלטענת הנתבעות התובע חתום עליה, ולא שמע על תוספת זו, ועל כן עד למועד זה לא ידע על טענות הנתבעות ביחס לתוספת זו ועל העובדה כי חתימתו על תוספת זו זויפה במרמה. משכך, טוען התובע, עילת התביעה קמה רק בחודש יוני 2011, עם היוודע לו לראשונה על המרמה וזיוף התוספת להסכם ועל פרשנות הנתבעות למונח "שבוע 13 נייד". אין בידי לקבל את טענותיו האמורות של התובע. כאמור לעיל, טענותיו של התובע, הן ביחס למועד בו נודע לראשונה על הפרת ההסכם מצד הנתבעות והן ביחס לעילת המרמה, הנן טענות שהועלו לראשונה רק בתגובה לבקשה ואשר סותרות את האמור בכתבי הטענות מטעמו, ועל כן הנן בגדר הרחבת/שינוי חזית אסורים שלא ניתן לקבלן. כפי שהוסבר לעיל, מכתבי הטענות מטעם התובע עולה, כי המועד בו נודע לו לראשונה בפועל על ההפרה, לשיטתו, של ההסכם מצד הנתבעות חל כבר בשנת 1998-1999, לאחר סיום בניית המלון, עת יצא לחופשה ראשונה, כשהמועד שנקבע על ידי הנתבעות לא נפל בשבוע שלפני חג הפסח, וזאת אף אם אקבל את הטענה כי החל לקבל את השוברים רק משנת 2005. על כן, אין מקום להחלת הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה דנן. יתרה מכך, ביחס לסעיף 8 לחוק ההתיישנות נפסק בת.א. 1119/06 בשא מחוזי (ת"א) 3791/07 שולה בן דוד ואח' נ' אורזי פרחים בעמק חפר בע"מ: "הסעיף מטיל על תובע המבקש לטעון להארכת תקופת ההתיישנות, את הנטל להוכיח שני רכיבים - הן כי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה, והן כי הוא לא יכול היה לדעת אותן, ולא יכול היה למנוע אותן גם בזהירות סבירה... בהקשר זה נפסק כי: "האפשרות המיוצגת בס' 8 לחוק ההתיישנות, לדחות את תחילת המרוץ של ההתיישנות לא נועדה לאפשר לבעל הדין להימנע מכל התעניינות בזכויותיו תוך צפייה, שבכל מועד אפשרי הוא יעלה את הטענה שהוא לא יודע אודות אירוע מסוים כזה או אחר" (ר' ת.א. 2169/02 בלושטיין יואל נ. דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ כב' השופטת דר. פלפל)". אשר על כן, אם התובע סבר כי שבוע הנופש שלו אמור לחול דרך קבע בכל שנות הנופש שבוע לפני חג הפסח, בניגוד למציאות שהתקיימה בפועל במרבית המקרים החל משנת 1998, הרי שהיה עליו לברר זאת. משלא עשה כן אין הוא רשאי לטעון כי העובדות שביסוד עילת התביעה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה הוא לא יכול היה לגלותן. התובע לא פרט והוא גם לא יכול להצביע מדוע העובדות שביסוד עילת התביעה נעלמו ממנו חרף שנהג בזהירות סבירה לגלותן. גם לשיטתו של התובע עצמו הוא לא עשה דבר ולא פעל לגילוין של אותן עובדות. על כן, גם אם וככל שהיה ממש בטענותיו הרי שאין לו אלא להלין בעניין זה על עצמו ועל עצמו בלבד. בנוסף, כאמור, טענות המרמה והזיוף הועלו על ידי התובע בכתבי הטענות רק לשם סתירת טענות הנתבעות, לפיהן מחתימת התובע על הנספח עולה הסכמתו של התובע לפרשנות הנתבעות להסכם. כלומר הטענות הועלו במסגרת עילת התביעה של הפרת החוזה ולא כעילת תביעה בפני עצמה (סעיף 10 לכתב התביעה). יתרה מכך, טענות המרמה, אשר אינן מדברות על מרמה בעת כריתת ההסכם אלא על מרמה בשלב מאוחר יותר, אף לא יכולות לעמוד כעילת תביעה עצמאית ונפרדת לצורך הסעדים המבוקשים על ידי התובע. על כן, אין גם מקום להחלת הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות במקרה דנן. לפיכך, אין לקבל את טענות התובע ביחס לדחיית מועד תחילת מרוץ ההתיישנות. התיישנות העילה בגין קיומו של תנאי מקפח בחוזה אחיד בכתבי הטענות טוען התובע גם לכך שההסכם הנו חוזה אחיד, וכי מדובר בתנאי מגביל ומקפח. בהתאם להלכה הפסוקה תחילת מרוץ מועד ההתיישנות בכל הקשור בטענות בדבר תנאי מגביל ומקפח בחוזה אחיד הוא מועד החתימה על החוזה (ראו: ע"א (ירושלים) 11053/07 סלון ירושלים מוצרי חשמל בע"מ ואח' נ' כלליר תפעול ואחזקה בע"מ). כאשר תובע עותר לביטול תנאי מקפח בחוזה אחיד, המועד לתחילת מרוץ ההתיישנות הוא מועד עריכת ההסכם. על כן, גם עילת תביעה זו, ככל שקיימת, התיישנה, בחלוף למעלה מ-7 שנים מעת היווצרותה. הפרות הסכם מאוחרות לגביהן תקופת ההתיישנות לא חלפה? לטענת התובע, חלק מתביעתו הכספית עילתה בהפרות ההסכם שהתרחשו בין השנים 2010-2012, ולגביהן אין התיישנות בכל מקרה. אין בידי לקבל גם טענות אלו. כאמור לעיל, עילת תביעה ממשית וקונקרטית בגין הפרת ההסכם קמה לתובע כבר בשנת 1998-1999. העובדה שמימוש הפרשנות של הנתבעות להסכם חזר על עצמו שוב ושוב בשנים לאחר מכן אינה מקימה עילת תביעה מתחדשת מדי שנה בשנה. העילה נולדה עם היוודע הפרת ההסכם לראשונה. מרגע זה ידע התובע, או יכול היה לדעת בהתנהלות סבירה, כי קיימת לו עילת תביעה והיה עליו להתחיל לפעול למימוש זכויותיו בהתאם לדין. קבלת טענת התובע תחתור תחת הרציונאלים של מוסד ההתיישנות ועל כן לא ניתן לקבלה. סוף דבר לא בנקל יחסום בית המשפט את דרכו של בעל דין מבירור טענותיו על הסף, עוד טרם תחילת בירור ההליך, תוך פגיעה בזכות היסוד שלו לגישה לערכאות. עם זאת, זכות היסוד לגישה לערכאות, ככל זכות, אינה זכות מוחלטת, אלא היא זכות יחסית, שמולה ניצבים זכויות ואינטרסים אחרים, של בעל הדין שמנגד ושל הציבור כולו, אשר בנסיבות מסוימות עשויים לגבור עליה. אחת מקבוצות הזכויות והאינטרסים אשר עשויים לגבור על זכות היסוד לגישה לערכאות הנה קבוצת הזכויות והאינטרסים העומדת ביסוד מוסד ההתיישנות, המעוגן בחוק ההתיישנות. המקרה דנן הוא מקרה מובהק בו הזכויות והאינטרסים העומדים ביסוד מוסד ההתיישנות גוברים על זכות היסוד של התובע לגישה לערכאות. מכתבי הטענות מטעם התובע, על מצורפיהן, וללא הידרשות לכל מסמך נוסף, עולה כי התובע ידע, או יכול היה לדעת בהתנהלות סבירה, על הפרת ההסכם, לשיטתו, מצדן של הנתבעות, כבר משנת 1998-1999. ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה חלפו כ-13 שנים. תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות הנה 7 שנים. על כן, מדובר במקרה מובהק המחייב את דחיית התביעה מחמת התיישנות. אשר על כן, אני מורה על דחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. כמו כו אני מורה, כי על התובע לשלם לנתבעות, ביחד ולחוד, את הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד ליום התשלום המלא בפועל. חוזהנופשביטול חוזהביטול עסקה (יחידות נופש)