מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטול דרישה לתשלום אגרת בית משפט: 1. בקשה לביטול דרישת המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (להלן: "המשיב 1") לתשלום אגרה בסך של 152,563 ₪ היא נושא ההחלטה. 2. כבר לציין כי לאחר שעיינתי בטענות הצדדים - בבקשה, בתגובת המשיב 1, בתגובת המשיבה 6 (להלן: "החברה") ובתשובת המבקשת ראיתי להיעתר לבקשה, מהטעמים שיפורטו בהמשך. 3. תחילה אביא בקצרה את ההליכים שקדמו להגשת הבקשה דנא כפי שפרטו הצדדים בכתבי הטענות. ביום 30.4.04 הגישה המבקשת בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת (בש"א 1194/04) אליה צורף נוסח כתב התביעה הנגזרת. בשנת 2005, בטרם התקיים דיון בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת, הפנה בית משפט (כב' השופט ברוך ז"ל) את הצדדים להליכי גישור. הליכי הגישור צלחו ובמסגרתם נחתמו שני הסכמי גישור; ההסכם הראשון - נחתם בין החברה לבין המשיבות 2 ו- 6 וביום 29.3.06 נתן לו בית המשפט תוקף של פסק דין. ההסכם השני - נחתם בין החברה לבין המשיבות 3 ו- 4 וביום 17.3.09 אושר ההסכם על ידי בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין. שני ההסכמים יחד יכונו להלן: "הסכמי הפשרה". 4. בשלהי שנת 2009 קיבלה המבקשת דרישה מאת המשיב 1 לשלם אגרה בסך של 152,563 ₪, זו הדרישה אותה מבוקש לבטל במסגרת הבקשה דנא. 5. המבקשת טוענת שבמועד בו הוגשה הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת (שנת 2004), היא היתה פטורה מתשלום אגרה בהתאם לסעיף 199 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") מאחר שבאותה עת קמה חובת תשלום האגרה רק לאחר שבית המשפט אישר את התביעה כתביעה נגזרת. לשיטת המבקשת "הואיל והן בקשת האישור והן התביעה הנגזרת שהוגשו במקרה שבפנינו לא התבררו לגופן, ובית המשפט נתן תוקף להסדר פשרה בשלב הדיון בבקשת האישור, ברי כי אין מקום לתשלום אגרה בגין התביעה הנגזרת גופה". המבקשת מוסיפה כי במסגרת תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז- 2007 (להלן: "תקנות האגרות") שנכנסו לתוקף ביום 28.4.07, הוסדר נושא תשלום האגרה בגין תביעה נגזרת, אלא שבמועד כניסת תקנות האגרות לתוקף כבר היה ההליך דנא תלוי ועומד, ועל פי תקנות האגרות עצמן "אין לחובת תשלום זו תחולה רטרואקטיבית" ומשכך פטורה המבקשת מתשלום אגרה בנסיבות המקרה דנא. עוד נטען, כי ככל שבית המשפט יקבע כי קיימת חובת תשלום אגרה בנסיבות המקרה דנא, הרי שעל פי סעיף 199(ב) לחוק החברות, חובת תשלום האגרה חלה על החברה שבשמה הוגשה התביעה הנגזרת ולא על המבקשת עצמה. בתשובה לתגובת המשיב 1 הוסיפה המבקשת כי המשיב 1 כלל לא היה רשאי לדרוש את תשלום האגרה שכן לפי סעיף 199(ב) לחוק החברות "על בית המשפט לקבוע, בעת אישור הגשת תביעה נגזרת, כי על החברה לשלם את האגרה", ומאחר שבעת אישור הסכמי הפשרה לא נקבע כי על החברה לשלם אגרה הרי שככל שסבר המשיב 1 כי ההליך מחייב תשלום אגרה היה עליו להגיש ערעור או בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט שנתנו תוקף של פסקי דין להסכמי הפשרה בעניין קביעת תשלום האגרה - משנמנע המשיב 1 מהגשת ערעור, אין הוא רשאי לבוא בדרישה לתשלום אגרה, בהעדר קביעה מפורשת של בית משפט לחיוב החברה. 6. המשיב 1 מתנגד לבקשה. לטענתו, במסגרת אישור הסכמי הפשרה על ידי בית המשפט, אושרה גם התביעה כתביעה נגזרת ומשכך, היה על המבקשת לשלם אגרה והעובדה שאישור התביעה כנגזרת נעשה במסגרת פסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה ולא לאחר ניהול דיון בבקשה אינה רלבנטית "שכן החוק אינו מבחין בין שני המקרים". עוד נטען, שביום 7.3.05 נכנס לתוקף תיקון מספר 3 לחוק החברות שלפיו תשלום האגרה ייעשה כבר בעת הגשת התביעה הנגזרת. הסיבה לביצוע התיקון האמור היתה שעובר לתיקון 3, לא ראו בתי המשפט בעין אחת את פרשנות סעיף 199 לחוק החברות - ולא היתה אחידות דעים בשאלה האם המועד לתשלום האגרה חל רק עם אישור התביעה כנגזרת (כפי שמנסה המבקשת לטעון). המשיב 1 מוסיף כי "גם במקרה דנן, כמו גם בבקשות לפטור מאגרה על בסיס העדר יכולת כלכלית, על בית המשפט לבחון את הבקשה לאור הרציונאל הקבוע בבסיס התקנות ואשר הוכר לא פעם בפסיקה. רציונאל זה קובע כי החיוב באגרה מהווה קשר בין השירות הניתן ובין החיוב של משלם האגרה...". 7. בהחלטתי מיום 27.9.11 אפשרתי למשיבה 6 - היא החברה להגיב לבקשה, נוכח טענות המבקשת כי ככל שיוחלט לחייב את ההליך באגרה, הרי שעל החברה לשאת בחיוב. בתגובה מטעמה, חזרה החברה על טענות המבקשת והוסיפה כי גם במקרה בו יוחלט כי יש לראות בפסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה משום אישור התביעה הנגזרת המקימה לכאורה חובת תשלום אגרה, הרי שבנסיבות המקרה דנא, אין מקום לחיוב באגרה לפי תקנה 6(ב) לתקנות האגרות שכן התביעה הסתיימה במסגרת הליך הגישור והואיל וה"תביעה" נולדה רק עם אישורה כנגזרת בפסקי הדין שאישרו את הסכמי הפשרה, הרי שהלכה למעשה, הסדר הגישור התגבש לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית - בנסיבות אלה, אין מקום לחיוב בתשלום אגרה לחלופין וככל שיימצא כי אין תחולה לתקנה 6(ב), טוענת החברה כי הואיל וההליך הסתיים בגישור יש להחיל את תקנה 6(ד) לתקנות האגרות ולהורות על החזר מלוא האגרה ששולמה בניכוי הסכום הנקוב בפרט 35 בתוספת. החברה מוסיפה, כי המשיב 1 השתהה שיהוי בלתי סביר משדרש את תשלום האגרה רק בשלהי שנת 2009 וזאת כאשר לשיטתו היה על המבקשת לשלם את האגרה בעת הגשת התביעה הנגזרת - דהיינו בשנת 2004. החברה טוענת כי שיהוי זה , של כ - 5 שנים, גרם לה נזקים שכן ככל שהדרישה היתה נשלחת אליה לפני כן, הרי שהנתבעים היו נושאים בתשלום האגרה במסגרת הסכמי הפשרה, ולמצער היה הסכם הפשרה מביא בחשבון את סוגיית האגרה, אלא שהדרישה הופנתה אליה, רק לאחר חתימת שני הסכמי הפשרה. החברה אף מתייחסת לאופן חישוב האגרה שלטענתה כלל אינו ברור. 8. וכעת להכרעתי; אין מחלוקת שהבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת בצירוף נוסח כתב התביעה הנגזרת, הוגשה לבית המשפט בשנת 2004 ומשכך סעיף החוק הרלבנטי לאותה עת הוא סעיף 199 לחוק החברות עובר לתיקון 3 שכן תיקון 3 נכנס לתוקף בשנת תשס"א- 2005, לאחר הגשת הבקשה לאישור התביעה כנגזרת. עובר לתיקון 3 קבע סעיף 199 לחוק החברות כדלהלן: "אישר בית המשפט תביעה נגזרת רשאי הוא- (1) להורות על האופן והמועד לתשלום אגרת בית משפט, לרבות חלוקת תשלום האגרה בין התובע לבין החברה; 2) להורות לחברה לשלם לתובע סכומים שיקבע לכיסוי הוצאותיו או להפקיד ערובה לתשלומם; (3) להטיל על החברה או על התובע להפקיד ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע." הסכמי הפשרה קבלו תוקף של פסק דין במועדים 29.3.06 ו - 17.3.09. בהסכמי הפשרה עצמם נקבע במפורש כי תוקפם כפוף לכך שבית המשפט יאשר את הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת ויתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה. לאור האמור לעיל, ומאחר שאישור התביעה כתביעה נגזרת היה תנאי מפורש בהסכמי הפשרה, ומאחר שהסכמי הפשרה אושרו וקיבלו תוקף של פסקי דין, משתמע כי התביעה אושרה כתביעה נגזרת. להוסיף כי בהחלטת בית המשפט מיום 17.3.09 אף התייחס לכך בית המשפט במפורש עת אישר את הסכם הפשרה השני וכלשונו: ".. אני מאשרת את התובענה כתובענה נגזרת ונותנת בזה תוקף של פסק דין". לאור האמור לעיל, אני קובעת כי בית המשפט אישר את התביעה כתביעה נגזרת כאמור בסעיף 199 לחוק החברות עובר לתיקון 3. טענות המבקשת לפיהן אישור התביעה כנגזרת נעשה במסגרת הסכם פשרה ולא לאחר דיון לגוף הדברים, אינן רלבנטיות שכן החוק אינו מבחין בין אישור תביעה כתביעה נגזרת לאחר קיום דיון לבין אישור תביעה כתביעה נגזרת בפרוצדורה אחרת, כדוגמת אישור הסכם פשרה לאחר הליכי גישור. בנסיבות אלה, בהיעדר אבחנה בחוק בין אישור התביעה כתביעה נגזרת לאחר דיון לגופו או בעקבות הסדר פשרה, הרי ששאלת החיוב באגרה מתייחסת לעצם אישור התביעה כתביעה נגזרת, וכפי שקבעתי לעיל, במקרה דנא אושרה התביעה כתביעה נגזרת. 9. משקבעתי שהתביעה אושרה כתביעה נגזרת, הרי שבכל מקרה קמה החובה לשלם אגרה על פי סעיף 199, הן עובר לתיקון מס' 3 והן לאחריו. מאחר שחובת תשלום האגרה חלה במקרה דנא, הרי שיש לבחון את טענות החברה למתן פטור מתשלומה בהתאם לתקנה 6 לתקנות האגרות. וכך נקבע בתקנה 6(ב) לתקנות האגרות: "(ב) הסתיים הליך לפני שהסתיימה ישיבת קדם המשפט השלישית, ונתקיים אחד מאלה, ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרט 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ויתרת האגרה ששולמה תוחזר, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17: (1) ההליך בוטל או נמחק בידי מגישו; (2) ההליך הסתיים בפשרה; (3) הסכסוך הנדון הועבר להכרעה בבוררות; (4) הסכסוך הנדון הועבר להליך של גישור ונסתיים בהסדר גישור." מבדיקה עם מזכירות בית המשפט עולה כי בתיק זה התקיימו יותר משלוש ישיבות קדם משפט עובר לאישור הסכמי הפשרה שנחתמו לאחר קיום הליכי גישור אליהם הופנו על ידי בית משפט, ומשכך, לא חלה תקנה 6(ב) לתקנות האגרות. 10. בהעדר תחולה לתקנה 6(ב) לתקנות - נתבקשתי להחיל על נסיבות המקרה את תקנה 6(ד) לתקנות האגרות היא התקנה הרלוונטית לאור האמור בסעיף 9 לעיל. תקנה 6(ד) לתקנות האגרות קובעת כך: "(ד) הסתיים הליך בגישור או הועבר להכרעה בבוררות, ולא חלה בעניין תקנת משנה (ב), רשאי בית המשפט להורות כי ינוכה מהאגרה ששולמה, כערכה במועד התשלום, סכום כנקוב בפרטים 34 או 35 בתוספת, לפי העניין, כערכו במועד התשלום ותוחזר יתרת האגרה ששולמה, בתוספת הפרשי הצמדה על היתרה כאמור בתקנה 17." אין חולק שההליך דנא הסתיים במסגרת הגישור אליו הופנו הצדדים. בהקשר זה אני רואה לצטט את טענות המשיב 1 עצמו, דברים המקובלים עלי, לפיהן: "גם במקרה דנן, כמו גם בבקשות לפטור מאגרה על בסיס העדר יכולת כלכלית, על בית המשפט לבחון את הבקשה לאור הרציונאל הקבוע בבסיס התקנות ואשר הוכר לא פעם בפסיקה. רציונאל זה קובע כי החיוב באגרה מהווה קשר בין השירות הניתן ובין החיוב של משלם האגרה...". אכן, ניהול תובענה בבית משפט מצריך פעולות מנהליות ושיפוטיות לא מבוטלות ויש קשר בין השירות שמקבל האזרח הפונה לקבל שירות מבית משפט לבין חובת תשלום האגרה. בענייננו התנהל ההליך, למעשה, במסגרת הגישור אליו הופנו הצדדים על ידי בית המשפט בפתח ההליך, ו'השירות שנתן בית המשפט' הוא שולי (הגם שערכו מהותי בעצם אישור הסכם הגישור) אך אין להתעלם מהחסכון הניכר בזמן שיפוטי יקר, זמן שנחסך בעצם קיום הליכי הגישור. לא ניתן להתעלם מכך שהרציונאל לקבלת פטור מחובת תשלום האגרה במקרה שהליכים מסתיימים בגישור הוא לעודד בעלי דין לסיים הליכים מחוץ לכתלי בית המשפט כדי 'לפנות' זמן שיפוטי כה יקר לצורך הליכים אחרים. בהביאי בחשבון רציונאל זה, ומאחר שלא יכולתי להתעלם מכך שהליכי הגישור, ולמעשה סיום הסכסוך, היו מחוץ לכתלי בית המשפט (למעט האישור של ההסכמים), ראיתי להפעיל סמכותי בהתאם לתקנה 6(ד) לתקנות, ולפטור את הצדדים מתשלום האגרה. לזאת אוסיף, כי מקובלת עלי טענת החברה לפיה הדרישה לתשלום אגרה נשלחה למבקשת בשיהוי ניכר. אף לשיטת המשיב 1, היה על המבקשת לשלם את האגרה עוד בשנת 2004! ובהמשך לגישתו, כפי שעולה מטענותיו, קמה חובת תשלום האגרה לכל המאוחר בשנת 2006 עת קיבל תוקף של פסק דין הסכם הפשרה הראשון ובשנת 2009 עת קיבל תוקף של פסק דין הסכם הפשרה השני. הגם שכך, ובהתאם לנתונים שבפני, ראה המשיב 1 לשלוח דרישה לתשלום אגרה רק בשלהי שנת 2009 - דהיינו כ - 5 שנים (!!!) מיום הגשת הבקשה לאישור התביעה כנגזרת וכשלוש שנים לאחר אישור הסכם הפשרה הראשון. אני סבורה כי פרק הזמן הממושך שהמתין המשיב 1 בטרם משלוח דרישת תשלום האגרה מהווה שיהוי ממשי. עוד לציין כי מקובלת עלי טענת החברה לפיה קיים חשש סביר שיש בשיהוי כדי לגרום נזק לחברה, שכן סביר בעיני שככל שהיתה נשלחת דרישה לתשלום אגרה במועד מוקדם יותר, היתה החברה כוללת הסדר כלשהו לענין תשלום האגרה במסגרת הסכמי הפשרה או למצער היתה מביאה שיקול זה במסגרת שיקוליה לסיום ההליכים במסגרת הליכי הגישור, ובודאי שהיא זכאית להביא במסגרת שיקוליה את כל הפרטים הרלבנטיים בטרם הגעה להסכם גישור, ואין ספק כי סכום האגרה הוא שיקול רלוונטי שהחברה זכאית לדעת אודותיו. לאור האמור לעיל, אני סבורה כי במקרה דנא יש להחיל את תקנה 6(ד) לתקנות האגרות. 11. סיכומו של דבר, משקבעתי כי תקנה 6(ד) לתקנות האגרות חלה על ההליך דנא, הרי שהיה מקום להחזיר את האגרה, אם היתה משולמת, למעט הסכום הנקוב בפרט 35 לתוספת, בו חייבת החברה לשאת בכל מקרה, ומשלא שולמה האגרה כאמור עליה לשלם את הסכום שבפרט 35 בלבד! בנסיבות, לא ראיתי לפסוק הוצאות. אגרת בית משפטאגרה