מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטוח תוספות שהותקנו ברכב: התביעה דנא הינה תביעה לתשלום תגמולי ביטוח עבור התוספות והאביזרים אשר הותקנו ברכב אשר בוטח ע"י הנתבעת. רקע עובדתי התובעת ובעלה, בוכניק הינם הבעלים של רכב מסוג שברולט מ.ר. 67-319-36 (להלן:"הרכב"). הנתבעת בטחה את הרכב בביטוח מקיף בפוליסה שמספרה 07-46-20-012993 (להלן:"הפוליסה") כאשר התובעת הינה המבוטחת ע"פ הפוליסה. ביום 30.6.08 היה הרכב מעורב בתאונת דרכים. ביום 3.7.08 נבדק הרכב ע"י השמאי גיא בן שושן (להלן: "מר בן שושן") מטעם חברת מימון חברה לשמאות וסקרים בע"מ (להלן:"חברת מימון") שמאות אשר קבע כי הרכב מוגדר כאובדן להלכה, כי שווי הרכב הינו 90,000 ₪ ללא תוספות, וכי ברכב הותקנו תוספות ואביזרים של נכה בשווי של 535,875 ₪ (נספח ג' לכתב התביעה) (להלן:"חוות הדעת"). הרכב הושבת ע"פ הוראות השמאי , במכתבו מיום 24.11.08 (נספח ד' לכתב התביעה). לאחר שהנתבעת לא שלמה לתובעת את תגמולי הביטוח , ביום 26.1.09 הוגשה התובענה דנא. ביום 20.10.09 , לאחר שהנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, המצהיר נחקר על תצהירו ולאחר הגשת סיכומים מטעם הצדדים, ניתנה החלטה על ידי הדוחה את בקשת הרשות להתגונן. ביום 29.10.09 ניתן פסק דין , לאחר דחיית בקשת הרשות להתגונן, בהתאם למפורט בכתב התביעה. ביום 30.11.09 הוגש ערעור על פסק הדין. ביום 4.8.11 ערכאת הערעור בטלה את פסק הדין והורתה על מתן רשות להתגונן , לאחר שקבעה, כי הטענות, שהועלו במסגרת בקשת הרשות להתגונן דורשות ליבון בראיות. בפסק הדין התייחסה ערכאת הערעור לטענות הנתבעת, כי לכתב התביעה לא צורף מסמך המלמד על הנזק אשר נגרם לאביזרים ועל כן יש לקבוע מהם הפריטים להם נגרם נזק ורק בגינם לשפות את התובעת, וכן כי לא הייתה התייחסות לטענות, כי האמור בפוליסה לגבי אי ניכוי בלאי מתייחס לנזק חלקי או לאובדן גמור של התוספת ואילו במקרה דנא לתוספות לא נגרם נזק או אובדן, ולטענה כי התובעת עצמה הסכימה על שווי נמוך יותר של האביזרים. לאור פסק דינו של ערכאת הערעור, התנהל התיק בפניי, הוגשו תצהירי הצדדים בתיק , התקיימו בפניי שני מועדי הוכחות והוגשו סיכומים בכתב. אין מחלוקת כי הנתבעת הסכימה במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן לשלם לתובעת את הפיצוי בגין אובדן הרכב בסך 78,467 ₪, סכום אשר שולם על ידה זה מכבר, וכי המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב הסכום אשר מגיע לתובעת בגין שווי האביזרים בהתאם לפוליסה. טענות הצדדים: טוענת התובעת כי לאחר התאונה , הרכב נבדק ע"י שמאי מטעם הנתבעת, אשר הוא שהעריך את שווי הרכב ושווי התוספות לנכה אשר הותקנו ברכב. טוענת התובעת כי הפוליסה כללה כיסוי ביטוחי לתוספות שהותקנו ברכב אשר בוטחו ללא ניכוי בלאי , ולפיכך ע"פ תנאי הפוליסה ובהתאם לחוות דעת השמאי אשר מונה מטעם הנתבעת , סכום תגמולי הביטוח המגיע לה כולל את שווי האביזרים במלואם ללא ניכוי בלאי. מנגד טענה הנתבעת מספר טענות. טענה ראשונה היא, כי בהתאם ללשון תנאי הפוליסה יש לשום את ערך האביזרים נכון ליום המקרה, הוא יום האובדן, ואין להתבסס על פרשנותה של התובעת בעניין זה, כי ע"פ הפוליסה יש לשלם לה את סכום הביטוח הנקוב ברשימה ללא ניכוי בלאי . בעניין זה , טוענת הנתבעת, כי האמור בפוליסה לגבי אי ניכוי בלאי במקרים של נזק חלקי או אובדן גמור אינו רלוונטי לענייננו , משהאובדן הגמור נגרם לרכב ואילו לאביזרים לא נגרם נזק או אובדן. טעם נוסף שמציינת הנתבעת בגינו אין התובעת זכאית לשיפוי על בסיס סכום הביטוח, סעיף 4.5.2 לבר"ל, הינו מאחר "וניכוי בלאי חל רק במקרים בהם נגרם נזק חלקי או אובדן גמור לאביזרים המיועדים לשימוש המבוטח בשל היותו נכה, ואילו בענייננו היה זכאי הנכה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי אביזרים חדשים ללא תמורה , אביזרים שאף ניתנו לו בפועל". טוענת הנתבעת, כי באם תתקבל התביעה בהתאם לסכום הביטוח התובעת תתעשר שלא כדין, תפוצה בכפל פיצוי/פיצוי יתר, תוצאה אשר הינה בלתי ראויה. טענות נוספות של הנתבעת נוגעות לחוות דעת השמאית. האחת, כי השמאי לא מונה כנציגה ו/או כשלוחתה , וכי הינה מסתייגת מהערכת שווי התוספות כאמור בחוות הדעת כשלטענתה הינם בשיעור נמוך מהאמור בחוות הדעת, ועל כן חוות הדעת אינה מחייבת אותה. השנייה כי כפי שעולה מחוות דעת השמאי התובעת הסכימה, כי שווי האביזרים יעמוד על סכום של 280,000 ₪. הבאתי הטענות בתמצית ואתייחס במהלך פס"ד זה למכלול טענות הצדדים. דיון ומסקנות: נזק לאביזרים; בבקשה למתן רשות להתגונן, נטען, על ידי המצהיר, בסעיף 4.5.1 לבקשה ובסעיף 6.5.1 לתצהיר כך: " הנתבעת תוסיף ותטען, כי האמור בפוליסה לגבי אי ניכוי בלאי מתיחס לנזק חלקי או לאובדן גמור של התוספות ואילו במקרה שבפנינו האבדן הגמור נגרם לרכב, ואילו לתוספות לא נגרם נזק ולא אבדן, ועל כן אין הסעיף רלוונטי." על יסוד טענה זו, טוענת הנתבעת בפניי כיום, וכך גם עולה מפס"ד של ביהמ"ש המחוזי, במסגרת הערעור על החלטתי הנ"ל, כי על ביהמ"ש לקבוע תחילה, ועל התובעת להוכיח תחילה, כי נגרם לאיזה מהאביזרים נזק. כלומר, הנתבעת מכחישה כי לאביזרים נגרם נזק כלשהו. מטעם הנתבעת העיד מר קורנברג, שלא העיד ביחס לעובדות בנושא זה, למעט ההכחשה גופא. מטעם התובעת העיד, מר בוכניק, שהפנה לחוות דעת השמאי. לתיק הוגשו שלוש חוות דעת. חוות דעתו של השמאי מימון, המפרט באריכות את כל העבודות שיש לבצע כדי לתקן את הנזקים, וכן כותב בחוות דעתו בעמוד 7 מתוך 11, כי הפירוט מתייחס ל - " החלפים הרשומים מטה נזוקו והיה צורך בהחלפתם". עוד ציין השמאי מימון בחוות דעתו, כי מצא שהרכב ניזוק באובדן גמור. השמאי מימון נחקר ביחס לחוות דעתו, ובנוגע לחקירתו ולהסכמות הנטענות אדרש בהמשך. בשלב זה אתייחס במסגרת חקירתו רק לשאלת קיומו של נזק לאביזרים. בחקירתו, הסביר השמאי מר מימון, כי אמד את הנזק, וכי ערך אומדן לערך האביזרים, והעלויות הכרוכות בהתקנתם החוזרת במידה והייתה נדרשת. (ראה חקירתו של מר מימון מיום 31.10.12 עמוד 18 שורות 22-24). עוד העיד כי במשרדו התקיימה פגישה בנוגע לשווי האביזרים, ואמר : "משרדי קיים פגישה בנוגע לשווי האביזרים ושם נערכה ההערכה. באומדן הנזק מדובר על הנזק, ובהמשך וגם כתוב בסיכום חוות הדעת שלנושא האביזרים נערכה פגישה במשרדנו בנוכחות סוכן הביטוח דודו סופר, נציג המבוטח מר בוכניק יואב וסוכמו והוערכו ערך האביזרים בהתאם לגילם והוסכמו בסכום של 220,000 ₪. ההערכה לאביזרים לא נכתבת בדוח. היא סוכמה בנייר עבודה שעליו זה בוצע במהלך ישיבתנו שתחשיבו נבע כדלקמן, עלות המתקונים כחדשים 550,000 ₪, משומשים בני 6 שנים הינו מחצית מערכם 275,000 ₪ מר בוכניק בפגישה ביקש שהסכום יועמד על 280,000 ₪, הסכמתי לכך ובהתאם נכלל בחוות הדעת. זה לא דבר שמפורט, זה מורכב מעשרות פריטים. יש לי את חשבון הרכישה המקורי של אותם פריטים, ומסכום זה נערך האומדן בדיוק כפי שציינתי שזה מחצית מחדש. האומדן של שווי האביזרים נגזר מההנחה שהאביזרים משומשים בני 6 שווים עד 50% מערכם כחדש. (שם, עמוד 18 שורות 28-32). עוד הוגש לתיק, נ/10 , שהינו נייר העבודה של השמאי, ממנו עולה, כי הפגישה התקיימה ביחס ל"עלות תיקון בהחלפת הניזוקים." ובכותרת נכתב : "אביזרים ומתקנים". עוד צורפה חוות דעת של מר לוי יצחק, נ/9, אשר אינה מסייעת בשאלת קיומו של נזק שכן עוסקת רק בנושא שווי האביזרים, נכון למועד התאונה. השמאי התבקש להמציא את מסמכי העבודה שלו במלואם, והמציא לתיק, באמצעות הנתבעת את המסמכים, ביניהם, תשובת חברת אצמ לשמאי מימון, צורף כמוצג ה' מטעם התובעת, ובו נאמר: " בהמשך לבקשתך חברת אצמ בהתייחס לרכבו של מר בוחניק יואב ... עלות התיקון להחזרת הרכב לתקינות". ובעמוד השני, ברישא נאמר: "עלות העברת האביזרים + התקנה של אביזרים שלא ניתן להעביר עקב התאונה שעבר הרכב." חוות דעתו של מר ויקטור עידן , מוצג 6 למוצגי הנתבעת, גם הוא התייחס למוצג ה' מטעם התובעת, הצעת המחיר של חברת אצמ. מר עידן, סבר כי יש לשום את הרכב באופן ששוויו יכלול את האביזרים, (ראה סעיף 4 לחוות דעתו), אולם בין כה וכה, מחוות דעתו עולה, כי האבזירים נשוא דיוננו, ניזוקו, ואינם ניתנים להעברה. בנוסף לאמור לעיל, תכתיב השכל הישר מחייב אותנו למסקנה, כי כשמדובר, בכלי רכב, שאין מחלוקת שהוכרז כאובדן גמור, והועבר בין לגריטה ובין לפירוק, לא סביר שכלי הרכב יינזק ואילו האביזרים ישרדו את התאונה הקשה ללא כל פגע. אם לא די בכל האמור עד כה, הרי הנתבעת בעצמה, עותרת כי ביהמ"ש יקבע ששויו האביזרים הינם כפי חוות דעתו של השמאי עידן, בין היתר, מהנימוק כי : "התובעת הסכימה, מן הסתם, כי ערך התוספות ליום התאונה הינו נמוך משמעותית מסכום הביטוח, ולפיכך טוענת התובעת לשיפוי על בסיס סכום הביטוח ולא על פי ערך הממשי והראלי של התוספת ביום האובדן.", (ראה סעיף 6.4 לתצהיר מר קורנברג). כלומר, הנתבעת הטוענת, מחד כי על התובעת להוכיח כי האביזרים ניזקו בתאונה, מאידך, טוענת כלפי התובעת כי הסכימה שיש לשום את האבזירים ביום האובדן. כלומר, עסקינן בטענות העומדות בסתירה זו לזו, שכן הנתבעת למעשה בטענה אחת מאשרת קיומו של אובדן לאביזרים ומנגד מכחישה כי ניזוקו. מתוך מכלול הראיות הנ"ל, אני סבורה, כי התובעת הרימה את הנטל להוכיח, שהאביזרים אכן ניזוקו. אני דוחה את טענת הנתבעת כי האביזרים לא ניזוקו, וקובעת כממצא עובדתי שאביזרי הרכב נשוא דיוננו, ניזוקו. ביחס לזיהוי האביזרים, הרי רשימתם פורטה על ידי השמאי מימון , וכן על ידי השמאי עידן, כאשר שני שמאים המתייחסים לרשימה שצורפה על ידי אמצ, כרשימת האבזירים המותקנים ברכב וניזוקו, וכי על הנתבעת לפצות את התובעת בגינם. שווי האביזרים; לא קיימת מחלוקת ביחס לשווי האביזרים בניכוי בלאי. הנתבעת טענה, כי שווי האביזרים עומד על סך של 220,000 ₪, כפי האמור בחוות דעת עידן, וב"כ התובעת אישר, כי הוא מקבל את חוות הדעת כפי שהיא, ראה הודעתו מיום 31.10.12 עמוד 14 שורה 2). כלומר, שווי האביזרים בניכוי בלאי, היינו במועד התאונה הינו 220,000 ₪. הטענה להסכמה; טוענת הנתבעת, כי למרות ששווי האביזרים עמד על 220,000 ₪, הסכימה התובעת באמצעות בעלה לשומה מוסכמת של האביזרים בסכום של 280,000 ₪, וכי כל שנותר היה שהתובעת תחתום על הסכם ותקבל את הכסף, ( ראה סעיף 33.2 לסיכומי הנתבעת). אציין מיד, כי הנתבעת אינה טוענת , לא בתצהיר ולא בסיכומים, ולא בבר"ל, כי היא מצידה נתנה הסכמה לאותה שומה. עמדתה של הנתבעת הינה, כי התובעת הסכימה לשומה מוסכמת של האביזרים, ומשכך אינה רשאית לחזור בה מהסכמתה זו. לשם בחינת אותה הסכמה נטענת, נבחן את נסיבותיה. הסכמה הנטענת התקבלה במשרדי השמאי מר מימון, בנוכחות סוכן הביטוח מר סופר, ובנוכחות מר בוכניק. טוענת הנתבעת, כי את הפגישה יזמה התובעת, באמצעות סוכן הביטוח. ולטענתה, "הפניה למשרד מימון הייתה של סוכן הביטוח כבא כוחה של התובעת", (ראה סעיך 38.3 לסיכומי ב"כ הנתבעת). מר סופר לא הוזמן להעיד, מטעם מי מהצדדים, וב"כ הנתבעת טוען, כי יש לראות בכך מחדל הרובץ לפתחה של התובעת. בשאלה, האם סוכן הביטוח שימש כשלוח של התובעת או של הנתבעת, חלוקות הדעות, שכן, חוק חוזה ביטוח עוסק רק במקרים ספציפיים, שבהם סוכן ביטוח יחשב כשלוח של הנתבעת, חברת הביטוח, ואילו משא ומתן הנוגע לשומה, לא פורט ביניהם. בעניין רע"א 2281/05 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' עו"ד משה קפלנסקי, תק-על 2007(4), 1794 , 1800 (2007) "...התוצאה היא אם כן שמחוץ לסימן ו' לחוק יבחנו יחסי המשולש מבוטח-סוכן ביטוח-מבטח כמקרה פרטי של דיני השליחות הכלליים, וזאת כאשר לדינים אלו בהקשר זה תינתן פרשנות הבאה להגן על המבוטח..." בענייננו, מעבר לטענה, כי סוכן הביטוח פעל בשם התובעת, וכבא כוחה, לא הונחה כל תשתית ראייתית ממנה ביהמ"ש יכול להסיק את האמירה, שלטעמי הינה מרחיקת לכת ביותר. העובדה היחידה שממנה מבקשת הנתבעת להסיק זאת, הינה, כי סוכן הביטוח עדיין משמש כסוכן הביטוח של התובעת למרות קיומה של תובענה זו, אולם גם הנתבעת עדיין משמשת כחברת הביטוח של התובעת, למרות קיומה של תובענה זו, ומכאן אין להסיק, האם במסגרת הפגישה , שבמסגרתה הסכימה התובעת לשומת האביזרים הנטענת בסכום של 280,000 ₪, שימש סוכן הביטוח כשלוחה של התובעת. לא הובאה כל ראייה לכאן או לכאן ומשכך, לא ניתן לקבוע כל ממצא עובדתי באשר למעמדו של סוכן הביטוח. לפיכך, אניח כי שימש כמוציא ומביא מטעם שני הצדדים, היינו מעין מתווך. טוענת הנתבעת, כי התובעת לא זימנה את סוכן הביטוח לעדות, טענה זו מבוססת על ההנחה, כי סוכן הביטוח פעל כבא כוחה. אלא שהטענה לקיומה של הסכמה נטענת של התובעת לשומת האביזרים, הינה טענת הנתבעת, ולפיכך, על הנתבעת הנטל להוכיח את טענתה זו. לכן, הימנעותה של הנתבעת מלהביא לעדות את סוכן הביטוח, עומדת לה לרועץ. כפי שהבהרתי לעיל, הנתבעת בשום מקום אינה טוענת, כי היא מצידה נתנה הסכמה לאותה שומת אביזרים, אלא לעמדתה, התובעת הסכימה בפני השמאי מר מימון לאותה השומה, ומשכך מנועה היא מלחזור ממנה. הנתבעת לא הצביעה על מקור חוקי לסברתה זו. עוד לא הצביעה, מדוע אם עסקינן בדיני החוזים, לא רשאית התובעת לחזור בה מהסכמתה, כל עוד לא אישרה הנתבעת, כמקבלת את אותה הצעה. אם נבחן את התנהלות השמאי מר מימון, נלמד, כי למעשה פעל בשליחותה, הוראותיה, ולטובתה של הנתבעת, כפי שאבהיר להלן, וכפי שהסתבר מעדותו. מחד גיסא הנתבעת מבקשת, כי ביהמ"ש יקבע שהשמאי הינו עצמאי, ומאידך, כי מה שהוסכם בפניו, מחייב את המסכים, כלפי הנתבעת, למרות שאינו פועל מטעמה, אינו שלוחה, והינו לטענתה עצמאי. לטענת מר מימון חוות הדעת ניתנה בעצם מטעם המבוטחים (פרוטוקול דיון מיום 31.10.12 עמ' 15 שורות 19- 24). קשה לקבל את דבריו של מר מימון לאור דברים אחרים אשר נאמרו בעדותו אשר לא רק שאינם תומכים בטענתו כי חוות הדעת ניתנה מטעם המבוטחים אלא גם מחזקים את טענות התובעת, כי אם בכלל השאלה רלוונטית, ואינני סבורה כך, הרי יש לקבוע כי חוות הדעת ניתנה מטעם הנתבעת. מר מימון העיד כי הנתבעת היא אשר שלמה למשרד מימון על עריכת חווות הדעת. (פרוטוקול דיון מיום 31.10.12 עמ' 15 שורות 31- 32 ). עוד העיד, כי הפניית חוות הדעת הייתה לנתבעת משהדו"ח הוא דו"ח לפוליסה ובהתאם הופנה לחברה המבטחת (פרוטוקול דיון מיום 31.10.12, עמ' 16 שורות 1- 5). בעניין זה ניתן אף לראות בחוות הדעת עצמה כי היא מופנית לנתבעת בלבד. מר מימון העיד , כי למרות ומשרדו פועל מטעם ועבור המבוטח , את כל העבר הביטוחי לשם עריכת חוות הדעת מקבל בעצם מחברת הביטוח ישירות ולא מהמבוטח, כשאף החומר מועבר לגורם המפוצה (עמ' 16 שורות 6- 7, שורות 26- 29). אציין כי על אף ותצהירו של מר מימון הובא מטעם הנתבעת ניתן לראות סתירה בין דבריו של מר מימון לבין מר קורנברג. כך בניגוד לדבריו של מר מימון כי הנתבעת היא אשר שילמה לו, העיד מר קורנברג בחקירתו הנגדית במסגרת דיון הבר"ל מיום 28.6.09 כי על אף שכעקרון חברת הביטוח היא אשר אמורה לשלם בתנאים מסוימים עבור השמאות , לא הם אשר שלמו את שכר הטרחה למשרד מימון (פרוטוקול דיון מיום 28.6.09 עמ' 3 שורות 7- 10). לא ברור כיצד כשכל ההתנהלות בעצם מתנהלת אלא מול חברת הביטוח, היא אשר משלמת לו, ממנה מקבל את כל החומר בתיק המבוטחים ועברם הביטוחי, ניתן לטעון כי חוות הדעת ניתנת בעצם לבקשת המבוטחים עצמם. ניתן אף לראות כי השמאי מר בן שושן העביר את שרידי הרכב לחברת קמר, חברה המתעסקת במכירת שרידים, כשמר קורנברג העיד כי קמר זוהי חברה המטפלת מטעם הפניקס במכירת שרידי מכוניות, והדבר נעשה ע"פ הסכמים בין הפניקס לחברת קמר (מוצג 4 לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת). מדוע אם כן שתעביר הנתבעת את הרכב לפירוק על סמך חוות דעת של שמאי אשר אינה מסכימה עם קביעותיו ולטענתה חוות דעתו אינה מחייבת אותה. מה גם כי בענייננו לא פנתה הנתבעת לקבלת חוות דעת אחרת אשר תעריך אם אכן נגרם נזק ואת שוויו או אשר תבקר את חוות דעתו של מר בן שושן (עדותו של מר קורנברג מיום 28.6.09 עמ' 5 שורות 5- 8). כמו כן, לאור האמור לעיל, ומשמר מימון העיד כי במסגרת הפנייה אשר נעשתה ע"י מר סופר, סוכן הביטוח נתבקש לבדוק את הרכב ולאמוד את נזקיו, לא ניתן אף לקבל את טענת הנתבעת כי חוות הדעת של משרד מימון אינה מחייבת אותה והיא מושתקת מלטעון זאת. יתר על כן, מעדותו של השמאי, הסתבר, כי השמאי ניהל עם בעלה של התובעת משא ומתן, הנוגע לגובה הפיצוי שהתובעת אמורה לקבל בגין התאונה, כאשר למעשה הוא מייצג את האינטרס המובהק של חברת הביטוח. במה דברים אמורים? השמאי אישר במפורש, כי הסיכום אליו הגיע עם בעלה של התובעת, מר בוכניק, היה בשם הפניקס, (ראה עדותו בעמוד 19 שורות 17-23). מיד כשיצאו הדברים מפיו הבין את טעותו, שכן שמאי אמור להיות אוביקטיבי, ולשום את הנזק ואינו אמור לייצג צד זה או אחר במשא ומתן, ובוודאי כאשר הלקוח, המבוטח, נותן את מבטחתו בידיו כי ישום את הנזק כשהוא משוחרר מאינטרסים שונם, אלא שבענייננו, הסתבר, כי לא כך הדבר. הסתבר, כי השמאי, סבר משום מה כי הוא אמור לייצג את הנתבעת ולנהל בשמה משא ומתן עם המבוטח, ביחס לפיצוי שיקבל מטעם חברת הביטוח. השמאי חזר בו מאמירתו זו, וניסה להסביר שהוא ייצג את הלקוח בעצם, הכיצד? אין מחלוקת בין הצדדים כי שווי האביזרים נכון למועד התאונה, עומד על 220,000 ₪, למעשה שתי חוות דעת מאשרות זאת, וב"כ התובעת הסכים לכך, כפי שהובהר לעיל, מדוע אם כך, יציע השמאי למבוטחת תשלום העולה על סכום זה? המטרה הינה להביא את תביעת המבוטח לכדי סיום, ובענייננו, לנתבעת היה אינטרס כספי בכך, והראייה הניצחת הינה תביעה זו, שבמסגרת עותרת התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום שווי האביזרים בערכם כחדשים. אם כך, לכאורה קיימת מחלוקת בין המבוטח לבין המבטחת באשר לפרשנות הפוליסה, כאשר ברור שהשמאי המקיים פגישה במשרדו, מבקש לביא את העניין לכדי סיום, מבלי להבהיר למבוטח מאומה בנוגע לזכותו הליכאורית לקבלת פיצוי בלא ניכוי בלאי. לא ברור כיצד יכול מר מימון להעיד כי במהלך הפגישה בה הוסכם עם מר בוכניק (אשר לטענתו היה נציג התובעת), על שווי הנזק שנגרם לאביזרים הוא סיכם את הערכת שווי הנזק בשם הנתבעת ובאותה נשימה טוען כי הוא משמש כגוף אובייקטיבי המייצג את שני הצדדים. כל זאת בשים לב לנאמר לעיל, באשר למערכת היחסים ולהתנהלות בפועל של משרד מימון אל מול הפניקס ולא אל מול המבוטחים. לאור מסקנותיי כמפורט לעיל, לא ניתן אף לקבל את טענתה של הנתבעת כי בפגישה אשר נערכה עם משרדה של חברת מימון הסכימה התובעת כי שווי התוספות יעמוד על סכום של 280,000 ₪, שכן מששוכנעתי כי השמאי פעל מטעם הנתבעת לא ייתכן כי יפעל וינהל משא ומתן באופן אובייקטיבי מטעם שני הצדדים. בעניין זה חשוב לציין את הנחיות המפקח על הביטוח המסדירות את אופן בחירת שמאי הרכב אשר יעריך את שווי הנזק אשר נגרם לו ואשר נכנסו לתוקפן ביום 1.1.03. הנחיות אלו קובעות בין היתר כי לאחר קרות מקרה הביטוח ולפני תיקון הנזק לרכב, יבחר המבוטח שמאי חוץ מתוך רשימת שמאי החוץ, כמפורט להלן, על מנת להעריך את הנזק לרכב. הנחיות אלו הוסדרו בעקבות בג"צ 7721/96, איגוד שמאי ביטוח בישראל ואח' נ. המפקח על הביטוח ואח', פ"ד נה, 3, 625 , ומטרתם היינה לצמצם את ניגוד האינטרסים בפעולות שמאי ביטוח רכב אל מול חברות הביטוח , ע"י הקביעה כי השומה תעשה בידי שמאי חוץ והיא אשר תהיה הקובעת. סבורני, כי ענייננו הוא מקרה בולט לתכלית האמורה ביסוד ההנחיות המפקח על הביטוח בעניין שמאי הביטוח. גם אם אניח לטובת השמאי כי לא היה מודע לקיומה של מחלוקת פרשנית, עדיין התנהלותו מעוררת תהיה רבה, ואינני סבורה כי בענייננו אפשר לקבוע כי פעל בשם המבוטח. בכל מקרה השמאי לא בחן פרשנות הפוליסה ותנאיה ולא הציג בפני התובעת או בעלה את מכלול האפשרויות העולות מתנאי הפוליסה. אני דוחה את הטענה כי השמאי פעל בשם המבוטח, וסבורה כי בענייננו, תשובתו הראשונית, כי פעל בשם הפניקס, הינה תשובה שיסוד האמת ניכר בה. בענייננו, אף לא הוכח בפניי כי הסכמה ניתנה וכי מר בוכניק שמש כנציגה של התובעת היא המבוטחת ע"פ הפוליסה. הנתבעת בניגוד לתצהירה במסגרת הבר"ל בו היא טוענת, כי ניתנה הסכמה של התובעת, במסגרת תצהירי עדות ראשית וכן עדויות מטעמה טוענת כי ההסכמה הייתה בעצם של בעלה של התובעת כנציג של התובעת. מר בוכניק בעדותו לא הכחיש כי הוא מבחינתו הסכים לסכום הפיצוי אשר עלה בפגישה אשר נערכה במשרדי חברת מימון, אולם עם זאת באותה הלשון הוא טוען, כי לא אישר את ההסדר ובקש להתייעץ עם אשתו, היא התובעת, המבוטחת ע"פ הפוליסה, כשהלה סירבה להסדר ובקשה את אשר היה מגיע להם בהתאם לפוליסה (פרוטוקול דיון מיום 31.10.12 עמ' 7 שורות 31- 32, עמ' 8 שורות 1- 3). (אציין כי ההתייחסות הינה לפוליסה החדשה אשר הייתה בתוקף למועד התאונה במסגרתה התובעת היא אשר הייתה המבוטחת). מכאן כי לא שוכנעתי כי ההצעה הגם והייתה התקבלה ע"י התובעת. עוד אציין כי בניגוד לדבריה של הנתבעת כי השמאי מחברת מימון לא מונה מטעמה וכי היא בעצם מתנגדת לסכום אשר מר מימון טוען כי הוסכם ע"י מר בוכניק במהלך הפגישה, ניתן אף לראות כי לעניין ההסכמה טוען מר מימון כי הסכום שסוכם לכאורה בפגישה הועבר לידי הנתבעת והוסכם על ידה (פרוטוקול דיון מיום 31.10.12 עמ' 19 שורות 29- 32, עמ' 20 שורות 1- 5). אני קובעת, כי באותה הפגישה בין מר בוכניק לבין השמאי אכן דובר על פיצוי בסכום של 280,000 ₪, ואכן מר בוכניק הסכים לקבלת פיצוי זה, אלא שהסכמה זו לא הייתה הסכמה המהווה קבלת הצעה מטעם הנתבעת, ולא הייתה הצעה מטעמו לנתבעת, אלא הסכמה ראשונית שהייתה טעונה התייעצות, והראייה, מר בוכניק לא הסכים לחתום על קבלת ההצעה אלא ביקש לחזור לאשתו ולקבל את עמדתה בנושא, ומשזו סירבה והיא המבוטחת, אין בפנינו כל הסכמה. מעבר לכך, כפי שהבהרתי לעיל, הסכמה זו ניתנה בלא שהובהרה למר בוכניק כי על פי הפוליסה קיימת אפשרות להעלות טענה בנוגע לקבלת פיצוי מלא בלא ניכוי בלאי, המחלוקת המרכזית שבגינה מנוהל תיק זה, כלל לא עמדה לדיון בפני השמאי אשר לכתחלה התייחס לפוליסה ולתנאיה בהתאם לסברתה של הנתבעת. כאשר האפשרויות כלל לא מובאות בפני המובטח, לא ניתן לטעמי לטעון כי הוא נתפס על הסכמה שנתן בעל פה. ואם לא די בכל אלה, כבר הבהרתי כי הנתבעת אינה טוענת, כי הסכימה להצעה זו, ואין ספק שלא הסכימה, שהרי לא רק שלא העלתה טענת הסכמה מצידה אלא גם לא שילמה בפועל את הסכום שלכאורה הוסכם. משכך ומשלא נטענה כל טענה כי הנתבעת מצידה נתנה הסכמתה להצעה זו, בהתאם לדיני החוזים, ניתן לחזור מהצעה בטרם היה קיבול. לפיכך, אני דוחה את הטענה, כי התובעת נתנה הסכמה להצעה של 280,000 ₪. פרשנות הפוליסה; בסיכומיו, עורך ב"כ הנתבעת הבחנה בין האביזרים השונים, כך, (ראה סעיף 50 ואילך לסיכומים) "50.1 אביזרים המקובעים לרכב והם לשימושו של הנכה - התובעת תשופה בגין אותם אביזרים בשיפוי מלא של כינון ללא ניכוי בלאי. 50.2 אביזרים שאינם כאלה, דהיינו אינם מקובעים לרכב ואינם משמשים את הנכה, לא תחול ההוראה בפויסה לגבי אי ניכוי בלאי וככל שאותו אביזר שאינו מקובע לרכב ואינו בשמוש הנכה ניזוק, התובעת תהא זכאית בגינו לשיפוי בלבד, דהיינו בניכולאי וכערכו של אותו אביזר כמשומש." טענה זו מבוססת על סעיף 6.2.3 לתצהירו של מר קורנברג, במסגרת תצהיר עדות ראשית. טענה זו, הנוגעת להבחנה בין אביזרים מקובעים לרכב לבין אביזרים שאינם מקובעים לרכב כלל לא עלתה במסגרת תצהירו של מר קורנברג לבקשה למתן רשות להתגונן, או בסיכומים הנוגעים לבקשה למתן רשות להתגונן, שם נטען ביחס לכל האביזרים, ללא הבחנה זו. הצדדים התנגדו ברישא לחקירות לכל הרחבת חזית, ואני סבורה כי הבחנה זו מהווה הרחבת חזית, שכן לו הייתה מועלית הטענה לכתחילה, היתה התובעת יכולה להביא מטעמה עדות באשר לאיזה אביזרים מקובעים ואיזה לא. מה גם, שהנתבעת לא פירשה בתצהיר מטעמה, או בסיכומיה, איזה מתוך האביזרים שפורטו ברשימה, של אצמ, רשימה שהייתה מקובלת על כל השמאים, ( שלושה במספר), הינם אביזרים מקובעים לרכב או שאינם מקובעים לרכב. כמו כן, מעיון בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבעת, ובסיכומי בא כוחה, לא ברור מהו הסעיף בפוליסה שאליו מכוונת הנתבעת בעת ביצוע הבחנה זו, והיכן נלמדת מתנאי הפוליסה הבחנה זו. הנתבעת הפנתה לתנאים הכלליים של הפוליסה, שאין כל מחלוקת שנוגעים לפיצוי על פי העיקרון של השבת המצב לקדמותו, היינו תשלום פיצוי בהתאם לערך החלק הניזוק במועד התאונה. אלא שהפוליסה מכילה גם סעיפים נוספים, ובענייננו, המדובר בסעיף 6 לפוליסה הקובע כך: "מוסכם כי לגבי אביזרי רכב שבוטחו במפורש בפוליסה, והמקובעים ברכב, והמיועדים לשימוש המבוטח בשל היותו נכה, יחולו הוראות הפוליסה לעניין אי ניכוי בלאי בנזק חלקי כמפורש בסעיף 8 ב' 2 לפרק ב'. והוראות אלה יחולו אף לגבי אביזרי רכב באובדן גמור" כלומר, גם אם נקבל את הרחבת החזית ונידרש לה, הפרשנות שהנתבעת מציעה אינה יכולה לעמוד, שכן תשלום בלא ניכוי בלאי, מורחב גם לאביזרים בכלל כשמדובר באובדן גמור. לעניין הפרשנות שמציעה הנתבעת לאובדן גמור, האם לאביזרים או לרכב, אני סבורה, כי בנושא זה ניתנה על ידי החלטה במסגרת הבר"ל, והפשרנות של הנתבעת נדחתה על ידי ואין לי אלא להפנות לאמור בהחלטתי שם ולהתייחס אליה כאל חלק מפסק דיני זה. אולם, גם אם היה צל של ספק בענייננו, עדותו של מר קורנברג הפיגה כל חשש. מר קורנברג העיד בעניין זה בחקירתו הנגדית, כי במידה ועקב תאונה היה נגרם נזק של אובדן לרכב ונגרם נזק לאביזרים לרכב החדש אשר מבוטח אצל הנתבעת ומשועבד למל"ל , ע"פ הפוליסה התשלום היה מועבר למל"ל ללא ניכוי בלאי. עוד העיד כי הפוליסה של הרכב הישן ושל הרכב בחדש היא אותה הפוליסה, כאשר כל תנאי הפוליסה הן של הרכב החדש והן של הרכב הישן הם אותם תנאים (פרוטוקול דיון מיום 25.11.12 עמ' 23 שורות 24- 32). עוד העיד מר קורנברג בחקירה זו כי עבור שתי הפוליסות אשר נעשו אצל הנתבעת, הפרמיה שמשלם המבוטח על האביזרים הוא 2% מהשווי ללא בלאי. בפוליסה אחת זה 10,889 ₪ רק לאביזרים, ובשנייה 10,718 ₪ רק לאביזרים לשנה (פרוטוקול דיון מיום 25.11.12 עמ' 24 שורות 1- 4). מעדותו עולה, כי עסקינן בפוליסה אחת, זהה, בגינה משולמת פרמייה זהה, ואשר כאשר הפוליסה משועבדת לטובת המוסד לביטוח לאומי, הנתבעת מפרשת את הפוליסה כך שבמקרה של אובדן גמור לכלי הרכב וכאשר האביזרים ניזוקים, על הנתבעת לשלם את מלוא הערך הנקוב בפוליסה בלא ניכוי בלאי, סכום אותו היא מעבירה למוסד לביטוח לאומי, אולם כאשר הפוליסה אינה משועבדת, אז סבורה הנתבעת שיש לפרש את הפוליסה כך, שהמבוטח יקבל את ערך האביזרים לאחר ניכוי בלאי. מדוע קיומו של גורם משעבד, משנה את פרשנות הוראות הפוליסה? לנתבעת הפתרונים. בוודאי שביהמ"ש אינו יכול לקבל עמדה כזו, כאשר עסקינן באותה הפוליסה, עם אותם התנאים, כשמשולמת אותה הפרמיה, פעם אחת תסבור הנתבעת שיש לשלם בלא ניכוי בלאי ופעם עם ניכוי בלאי. לפיכך, אני דוחה את פרשנותה של הנתבעת לפוליסה וסבורה, כי בענייננו, הפוליסה קובעת מפורשות את התנאים לתשלום מלוא הפיצוי בלא ניכוי בלאי כשמדובר באביזרים שניזוקו. ביטוח לאומי; טוענת הנתבעת, כי המבוטח קיבל לידיו אביזרים ורכב חדש בהתאם לזכויותיו כנכה וזאת מטעם הביטוח הלאומי. הנתבעת טוענת, כי בכך יש כפל פיצוי. אני דוחה טענה זו.איננו מצויים במישור פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ששם, יש טעם בטענה, שהנפגע לא יקבל פעמיים, פעם מהבטוח הלאומי ופעם מהמבטחת, אלא במסגרת פיצוי בהתאם לפוליסה. אלמלא התרחשה התאונה, היה מר בוכניק, מקבל מהמוסד לביטוח לאומי כלי רכב חדש ואביזרים חדשים לאותו כלי הרכב, ונותר עם שני כלי רכב, לנוחיותו. זה היה המצב בענייננו, ומדוע הנתבעת תסרב לשלם בגלל שלאדם יש יותר ממכונית אחת? אני דוחה טענה זו של הנתבעת, וסבורה כי אין בה כל ממש , הנתבעת לא הציגה כל ביסוס חוקי או משפטי לסברה זו מטעמה. הריבית; התובעת טוענת, כי יש לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית מיוחדת וזאת על פי הוראות סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. ביהמ"ש אינו שש לעשות שימוש בסעיף זה, שכן ברגיל קיימות מחלוקות ויש לבררן. בענייננו, התנהלות הנתבעת אינה ברורה, שכן הנתבעת לא שילמה, לא את שווי הרכב על פי חוות דעת השמאי, ורק לאחר הגשת התביעה, ולאחר שצויין במפורש בתצהיר מטעמה כי היא מסכימה לשלם את שווי הרכב, גם אז לא שולם הסכום, אלא באיחור ניכר, ולאחר דיון בביהמ"ש. בדיון שהתקיים בפניי טען ב"כ הנתבעת כי המדובר היה בטעות בשוגג ומיד כשהוסבה תשומת ליבו לכך שולם הסכום. הנתבעת לא שלחה מכתב דחייה, והתובעת טוענת, כי לאור הנחיות המפקח על הביטוח לא היתה הנתבעת רשאית להעלות את הטיעונים הנוגעים לניכוי בלאי שכן זוהי טענה הנוגעת למהות ולא לשיעור נזק. לא התייחסתי לנושא זה, משום שביהמ"ש המחוזי קבע שעלי לדיון בטענות העובדתיות שמעלה חברת הביטוח, הנתבעת, וכך נעשה בפסק דיני, מה גם שדחיתי עובדתית את טענותיה של הנתבעת. יחד עם זאת, הנתבעת אינה נותנת כל מענה ענייני מדוע לא שילמה את הסכומים שלעמדתה, על פי פרשנותה היה עליה לשלם? כלומר, 220,000 ₪. אינני סבורה כי יש להשית על הנתבעת ריבית עונשית בשל כך, אולם אתייחס לנושא במסגרת ההוצאות. הוצאות ושכ"ט; ביחס להוצאות, אני קובעת כי על הנתבעת לשאת במלוא ההוצאות לרבות אגרה, שכ"ט עדים או מומחים, וכל הוצאה אחרת, אשר ככל ולא תהיה הסכמה בגינה יש להגיש בקשה לשומת הוצאות כדין. ביחס לשכר הטרחה. ב"כ התובעת הגיש את הסכם שכר הטרחה, שיש לציין כי הינו מקובל בתחום, על פיו משלמת התובעת לבא כוחה סך של 20% מכל סכום שיפסק לטובתה, ועותר לחייב בתשלום מלוא הסכומים שהתובעת נושאת בגין שכר טרחה. הנתבעת מצידה טוענת, שיש לדחות את הדרישה לתשלום שכר טרחה כחלק ממורת רוחו של ביהמ"ש ביחס להתנהגות המצהיר מטעם התובעת. אי אפשר לסיים פסק דיני זה בלא התייחסות לכך. המצהיר מטעם התובעת, בעלה, הינו הנכה שלרשותו עומד כלי הרכב שנפגע בתאונה. עד זה, התנהג בצורה בלתי מתקבלת על הדעת, המילים שיצאו מפיו במהלך עדותו, וההתפרצויות שלו על בא כוח הנתבעת, היו מבישות, מייבשות, ומקומן לא יכירן במסגרת דיון בפני ביהמ"ש. ויש לכך ביטוי עדין ביותר בפרוטוקול, שכן אינני נוהגת להכתים פרוטוקול דיון היוצא מאולמי בניבולי פה. אולם להתנהגות כזו יש לתת משקל בבוא ביהמ"ש לפסוק הוצאות. שקלתי לקבוע, כי התובעת לא תהיה זכאית לקבלת שכר טרחת עו"ד במסגרת פסיקת ההוצאות כלל ועיקר, ואולם יש לאזן בין התנהלות הצדדים, התנהגות הנתבעת, כאשר סירבה לשלם את הסכומים בגין נזקי האביזרים בניכוי בלאי, ולמעשה בטרם הגשת התביעה לא שילמה מאומה לא ביחס לכלי הרכב, לא ביחס לאביזרים, ואפילו לא טרחה לשלוח מכתב דחייה, שהיה מחייב אותה להבהיר מהי עמדתה באשר לחלק מדרישת התובעת. אני סבורה שאין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום שכר טרחה בשיעור המפורט בהסכם שבין התובעת לבין בא כוחה, אלא בשיעור שכר הטרחה המינימאלי כמפורט בכללי לשכת עורכי הדין. סיכום: אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הסכום של 535,875 ₪, כמו כן אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הסכום של 78,467 ₪, והכול בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 30.7.08 , 30 יום לאחר אירוע התאונה ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן, אני מחייבת את הנתבעת בתשלום הוצאות כדין, ובנוסף שכר טרחת עו"ד בהתאם למינימום המופיע בכללי לשכת עורכי הדין. מהסכום שיתקבל יש להפחית כל סכום ששולם נכון למועד תשלומו. רכבביטוח רכב