מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטוח גניבת רכב מסחרי: 1. רכבו המסחרי של התובע שהוביל סחורות, נגנב בעת שהנהג המבוטח היה סמוך לרכב. פוליסת הביטוח מתנה את תשלום תגמולי הביטוח במקרה של גניבת הרכב, בין השאר בתנאים אלו: "קיום ההגנות ... ברכב, והיותן מופעלות שעה שהרכב אינו מאויש" וכן "לגבי רכב מבוטח המשמש להובלת סחורות ... בעת הובלת הסחורות המפתחות יימצאו, בכל עת שהנוהג אינו ישוב על מושב הנהג, על גופו של הנוהג או של בעל הרכב". המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה, אם התקיימו שני התנאים האמורים הקבועים בפוליסת הביטוח. אם אמנם התקיימו, כי אז התובע זכאי לתגמולי הביטוח. אם אמנם כך ייקבע, כי אז נידרש להכריע במחלוקת נוספת, שעניינה שוויו של הרכב שנגנב. אם ייקבע כי התנאים האמורים לא התקיימו, כי אז דינה של התביעה להידחות. א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין 2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין. תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249). ב. עיקרי העובדות וההליכים 3. המחלוקת העיקרית בתובענה הנדונה, היא עובדתית, ועניינה נסיבות גניבת הרכב. אולם בטרם נידרש למחלוקת זו, נעמוד תחילה על עיקרי העובדות שאינן שנויות במחלוקת, ולאחר מכן נידרש אל המחלוקת העובדתית ואל הראיות שהובאו בעניינה. 4. ביום 4.3.2008 סמוך לשעה 18:30 נגנב רכבו המסחרי של התובע, מסוג "פורד טורנאו קונקט" (להלן - הרכב) המבוטח אצל הנתבעת. הרכב אמנם רשום על שמו של התובע, אך בפועל מוחזק בידי אחיו, רפאל מור יוסף (להלן - רפאל), שאף הוא מבוטח על-פי הפוליסה. רפאל עסק בהפעלת מכונות שתייה ואין מחלוקת שבמועד האמור, היו ברכב כשבעים עד שמונים ארגזים שבהם הייתה סחורה הקשורה בעיסוקו של רפאל וכן היה בו פדיון יומי בכסף מזומן. סמוך לשעה האמורה, הגיע רפאל עם הרכב אל רחוב פתח-תקווה בירושלים, כדי לתדלק את הרכב ממיכלית הסולר של ישיבת "אור אלחנן". בהגיעו לשם, התקשר רפאל אל חברו, ששמו יצחק שוהם (להלן - שוהם), כדי שיפתח את השער שדרכו יש לעבור כדי להגיע אל מיכלית הסולר. בעוד רפאל המתין להגעתו של שוהם, סובב הוא את הרכב, כך שיוכל להיכנס בנסיעה לאחור ועצר אותו לפני השער. רפאל ירד מהרכב והמתין לשוהם. בעוד רפאל ממתין לשוהם, הגיע אדם נכנס אל הרכב ונמלט עמו מהמקום. המקום שבו היה רפאל ביחס לרכב ונסיבות הגניבה, שנויות במחלוקת ולכך כאמור, נידרש בהמשך הדברים. 5. כשהגיע שוהם ולא ראה את הרכב, סיפר לו רפאל על כך שרכבו נגנב. שוהם הביא את מכוניתו והשניים ניסו לרדוף אחר הרכב. רפאל אף התקשר אל המשטרה ודיווח על הגניבה. מאחר שלא עלה בידי רפאל ושוהם לאתר את הרכב, שב רפאל והתקשר אל המשטרה פעם נוספת וממוקד המשטרה נמסר לו שניידת משטרה בדרכה אל המקום. לאחר שרפאל ושוהם חזרו אל המקום שממנו נגנב הרכב, הגיעה ניידת המשטרה ורפאל סיפר לשוטרים על נסיבות הגניבה. לאחר שדיווח כאמור ועל-פי הנחיית שוטרי בניידת, ניגש רפאל אל תחנת המשטרה במגרש הרוסים והגיש תלונה על גניבת הרכב. מאחר שלדעת השוטר שגבה את התלונה נמצאה סתירה בין גרסתו הראשונה של רפאל לבין הפרטים שמסר בהודעתו, הוא נחקר באזהרה בחשד שמסר הודעה כוזבת. יוער, כי בתום החקירה המליצה המשטרה על סגירת תיק החקירה בשל חוסר עניין לציבור. 6. למחרת, ביום 5.3.2008, הגיש רפאל לנתבעת הודעה על גניבת הרכב ודרישה לקבלת תגמולי הביטוח. ביום 7.4.2008 נענה כי הנושא מצוי בבדיקה וכי לשם בירור נסיבות האירוע, הוזמן תיק החקירה של המשטרה. ביום 13.7.2004 שלחה הנתבעת מכתב אל התובע ואל רפאל שבו הודיעה להם כי תביעתם לקבלת תגמולי הביטוח נדחתה מנימוקים אלו: "בדיקתנו את המקרה ונסיבותיו העלתה כי לא הוכחה התרחשותו של מקרה ביטוח בנסיבות המכוסות עפ"י הפוליסה וכי הרכב הופקר כשהוא מונע, פתוח וללא שום מיגון. כל זאת בניגוד לחובת המבוטח עפ"י הפוליסה להפעיל את המיגונים ברכב ובניגוד לחובה שבעת הובלת סחורות, מפתחות הרכב יימצאו על גופו של הנוהג כל זמן שאינו ישוב על מושב הנהג. מלבד הפרת דרישות הפוליסה כנ"ל ובנסיבות שלא חברתנו ולא שום מבטח סביר אחר היו מסכימים לבטח את הרכב, הרי שהפקרת הרכב פתוח ומונע גם מהווה רשלנות חמורה, אשר כשלעצמה פוטרת את חברתנו מכל חבות. עוד עולה מבדיקתנו, כי נעשה ניסיון מכוון להכשלת בירור חבות עת מסרתם לחברתנו מידע כוזב בנוגע לנסיבות המקרה, ודי גם במעשיכם אלה כדי לפטור אותנו מחבות כלשהי. בנסיבות אלה ומבלי להתייחס לשאלת שווי הרכב, לא קמה שום חבות מצידנו בקשר למקרה הנטען על ידכם והננו להודיעכם לפיכך על דחיית תביעתכם לתגמולי ביטוח". 7. בעקבות דחיית הדרישה לקבלת תגמולי הביטוח כאמור, הגיש התובע ביום 9.12.2008 את התביעה הנדונה, שבה תבע לחייב את הנתבעת לשלם לו סך של 72,696 ₪. סכום זה כולל לטענתו, את שווי הרכב במועד הגניבה, בניכוי הסכום שבו הוא חייב בהשתתפות עצמית ובתוספת פיצוי עבור עוגמת נפש, בסך של 1,500 ₪. כתב ההגנה הוגש ביום 13.1.2009, שבו חזרה הנתבעת על עיקרי הדברים המובאים במכתב שבו נדחתה הדרישה לקבלת תגמולי הביטוח. 8. לאחר שנקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה בתביעה הנדונה, שעל תוכנן נעמוד בהמשך הדברים, הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. מטעם התובע הוגשו תצהירים של רפאל ושל שוהם. מטעם הנתבעת הוגשה חוות-דעת של מומחה מיגון, מר שאולי יעקובי ותצהיר של הגב' יפה ברסנו, חתמת בחברת הביטוח הנתבעת. לאחר תום עדויות התובעים, הוגש גם תצהירו של החוקר הפרטי מטעם הנתבעת, מר עופר צברי. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 16.11.2010. מטעם התובע נחקרו על תצהיריהם רפאל (עמ' 14-8) ושוהם (עמ' 15-14). מטעם הנתבעת נחקרו על תצהיריהם: החוקר צברי (עמ' 16-15), הגב' יפה ברסנו (עמ' 24-23), ומר שאולי יעקובי נחקר על חוות-דעתו (עמ' 22). כן העידו מטעם הנתבעת, מבלי שהוגש תצהיר עדות ראשית, השוטרים רס"מ ערן רוזנפלד שחקר את רפאל באזהרה (עמ' 19-17) ורס"ב אהרן סקוברוניק שגבה את תלונתו הראשונה של רפאל (עמ' 21-20). בתום שמיעת הראיות נקבע שסיכומי טענות הצדדים יוגשו בכתב. מטעם התובע הוגש ביום 26.12.2010 ומטעם הנתבעת הוגש ביום 30.1.2011. ג. השאלות הטעונות הכרעה 9. בישיבת קדם המשפט מיום 15.12.2009, שבה נקבע כי על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית, נקבעו הפלוגתות הטעונות הכרעה, אשר רק ביחס אליהן הורשו הצדדים להגיש את ראיותיהם, כלהלן (הניסוח שלי): האם נסיבות גניבת הרכב פוטרות את הנתבעת מחבותה לשלם לתובע את תגמולי הביטוח; מה היה ערכו של הרכב במועד הגניבה; האם התובע פעל למניעת גניבת הרכב וכיצד עשה כן והאם פעל להקטנת הנזק; האם התובע או מי מטעמו מסר לנתבעת מידע כוזב באשר לגניבה ואיזו השלכה יש לכך; את מי מהצדדים יש לחייב בתשלום הוצאות המשפט ובתשלום שכר-טרחת עורכי הדין ובאיזה סכום. השאלה הטעונה הכרעה הן אפוא, כאמור בפתח הדברים, אם התקיימו התנאים הקבועים בפוליסת הביטוח, המחייבים שלא להותיר רכב לא מאויש אם לא הופעלו אמצעי המיגון שנקבעו בפוליסה (אם הרכב אינו נעול), וכן אלו המחייבים שלא להותיר רכב מסחרי הנושא סחורות בעוד המפתחות אינן על גופו של הנהג, אם אינו יושב במושב הנהג. אם יימצא כי התנאים האמורים אמנם התקיימו, כי אז התובע זכאי לתגמולי הביטוח. במקרה זה נידרש להכריע בשאלת שוויו של הרכב שנגנב בעת הגניבה. לעומת זאת, אם ייקבע כי התנאים האמורים לא התקיימו, כי אז דינה של התביעה להידחות. ד. הוראות הפוליסה ועמדת הפסיקה בשאלה הטעונה הכרעה הוראות הפוליסה 10. פוליסת הביטוח הנדונה קובעת מספר תנאים המגבילים את אחריות הנתבעת, חברת הביטוח. תנאים אלו הודפסו בתוך מסגרות מודגשות, אשר הרלוונטיים לענייננו הם שניים. התנאי הראשון, עניינו בצורך בנעילת הרכב בשעה שאינו מאויש, הקובע כך: "תנאי לאחריות המבטח בגין נזקים כתוצאה מגניבת הרכב המבוטח או מפריצה לתוכו הוא קיום ההגנות שלהלן ברכב, והיותן מופעלות שעה שאינו מאויש: שולל תנועה (אימובילייזר) מקורי, המותקן על-ידי היצרן בעת הרכבת הרכב". התנאי השני, עניינו ברכב מסחרי המשמש להובלת סחורות, אשר על-פיו בעת הובלת סחורות, אם הנהג אינו יושב במושב הנהג, אזי עליו להחזיק על גופו את מפתחות הרכב. כך קובע תנאי זה: "לגבי רכב מבוטח המשמש להובלת סחורות, יחול[ו] התנאים הבאים ביחס למפתחות הרכב ולמפתחות מערכת המיגון שלו (להלן - המפתחות): 1. בעת הובלת הסחורות המפתחות יימצאו, בכל עת שהנוהג אינו ישוב על מושב הנהג, על גופו של הנוהג או של בעל הרכב". נעיר כי אין מחלוקת שברכב הותקנו אמצעי המיגון אשר נקבע בהתאם לפוליסה כי הייתה חובה להתקינם. אף אין מחלוקת על כך שבעת גניבת הרכב המפתחות היו במתג ההתנעה של הרכב, כך שאותם אמצעי מיגון לא הופעלו. התנאי המחייב שהרכב יהיה "מאויש" 11. מקרים רבים - רבים מאד - הדומים לנסיבות המקרה הנדון נדונו בבתי המשפט, ומטבע הדברים רובם ככולם נדונו בבתי-משפט השלום. באותם מקרים, נדרשו בתי המשפט לשאלה אם השארת המפתח במתג ההתנעה של הרכב או אם השארת הרכב בעודו מונע ובעוד הנהג מצוי סמוך לרכב, תחשב להפרת התנאי המחייב את נעילת הרכב (או בלשון הפוליסה, את "קיום ההגנות ... ברכב והיותן מופעלות") "שעה שאינו מאויש", אם לאו. בכל אותם מקרים, נבחנו הנסיבות ובית המשפט נדרש לבחון אם ירידה מהרכב והותרתו במצב המתואר, נחשבה לעניין הוראת הפוליסה למצב שבו הרכב "מאויש", או שמא הן בגדר מצב שבו "אינו מאויש". הנסיבות שנדונו בכל אותם פסקי-דין הן רבות ומגוונות ובין השאר נבחנו נסיבות שבהן הרכב הושאר כמתואר בעת שהנהג ירד לרכוש פרחים בצד הדרך, למשוך כסף ממכשיר כספומט, לבדוק את תא המטען, לסייע לנהג אחר להחליף גלגל ועוד כיוצא באלו נסיבות רבות ומגוונות שנסיבות החיים מזמנות. מטבע הדברים, התובע הפנה אל אותם פסקי-דין שבהם מסקנותיהם של בתי המשפט היו שבנסיבות מהסוג המתואר אין לומר כי הרכב היה במצב שבו "אינו מאויש", ועל כן חברות הביטוח חויבו בתשלום תגמולי הביטוח בגין הרכב שנגנב. מנגד, הפנתה הנתבעת אל אותם מקרים שבהם המסקנות היו הפוכות, ונקבע כי מצבים מהסוג האמור עולים לכדי מצב שבו הרכב אכן "אינו מאויש" ולכן, משלא ננעל, פטורה חברת הביטוח מתשלום. 12. לא ראיתי צורך או מקום לבחון את אותם פסקי-דין שאליהם הפנו הצדדים ואף לא לסקור את אותם פסקי-דין רבים נוספים אשר נדונו בבתי-משפט השלום, שבהם הסיקו בתי המשפט את אחת משתי המסקנות. אף לא ראיתי צורך לבחון את הנסיבות שנדונו באותם מקרים ולהשוותם לענייננו או לאבחן את ענייננו מאותן נסיבות. עם זאת, נעמוד על הכללים כפי שנקבעו באותם מקרים בודדים שעלה בידיי לאתר, שבהם נדרשו בתי המשפט המחוזיים לשאלה הנדונה במסגרת ערעור שהובא לפניהם. פסק הדין המאוחר ביותר שנדרש לשאלה הנדונה אשר עלה בידיי לאתר הוא ע"א (מחוזי תל-אביב) 3547/07 ים תיכון זרעים בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (17.9.2009), שנתן כבוד השופט י' שנלר (להלן - עניין ים תיכון). באותו מקרה, הנהג עצר את רכבו כדי לסייע לנהג אחר להחליף גלגל בשעת חשיכה. הנהג השאיר את הרכב ממונע כשאורות הרכב מופנים אל הרכב שבו הוחלף הגלגל. הוא אמנם היה סמוך לרכבו, אך מאחר שהיה עסוק בהחלפת הגלגל, לא הבחין בכך שבינתיים נכנס אדם אל רכבו, גנב אותו ונסע עימו מהמקום. אגב הדיון בעניין ים תיכון, נדרשו הצדדים ובית המשפט לפסק-דין קודם של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, אשר עליו הסתמכו במרבית המקרים שבהם נדונה השאלה, אם בנסיבות מהסוג הנדון יש לראות ברכב כ"מאויש". פסק-דין זה הוא ע"א (מחוזי תל-אביב) אשר חנן נ' ג'אן השכרת רכב בע"מ (26.9.1997) (להלן - עניין חנן), שבו נדונה השאלה ביחס למקרה שבו אדם ירד לשוחח עם מכר, עמד במרחק של כשני מטרים מרכבו בעוד מפתח הרכב במתג ההתנעה, ובמהלך אותה שיחה נכנס אדם אל הרכב ונעלם עימו. 13. בעניין חנן, אימץ בית המשפט (כבוד השופטים י' גרוס וי' בן-שלמה וכבוד השופטת מ' רובינשטיין) את המבחן שקבע כבוד השופט א' שילה בת"א (שלום תל-אביב) 6543/93 עבדאללה עראף סלאמה נ' הפניקס הישראלי בע"מ (1.8.1994), שעל-פיו הרכב ייחשב למאויש, אם היה נתון לפיקוח. כך נקבע המבחן בעניין סלאמה (כפי שהובא בעניין חנן): "איוש המכונית אין משמעותו דווקא שאדם יימצא בתוך המכונית או בכל עת שמערכת הביטכונית אינה מופעלת; די בכך שהמאייש יהיה נוכח בסמוך למכונית באופן המבהיר כי מצויה תחת פיקוחו". באמצו מבחן זה בעניין חנן, קבע בית המשפט כי "זהו, אכן, המבחן הראוי", וכי לפיכך יש לבחון כל מקרה לגופו ולבחון אם מדובר במצב אשר בו "בעל הרכב נמצא בסמוך לרכב, תוך קשר עין ואפשרות מעשית לשלוט בנעשה ברכב במקרה הצורך, שאז יחשב הרכב כ'מאויש', גם אם אין הוא נמצא פיזית בתוך הרכב. לעומת זאת, מצבים אחרים שבהם אין לנהג אפשרות של שליטה ברכב, אם בשל חוסר קשר עין או כל גורם אחר המונע ממנו גישה מיידית לרכב - יש צורך ברור ומובן להפעיל את מערכת האזעקה לנעול הדלתות, שכן לא נוכל לראות ברכב כ'מאויש'". כאמור שם, פרשנות זו מתחייבת לאור העקרונות שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון באשר לפרשנות חוזי ביטוח, אשר נובעות מהיעדר השוויון המובנה בין המבטח לבין המבוטח (ראו על כך שם, בעמודים האחרונים של פסק הדין (אין חלוקה לפסקאות)). מאחר שלא ברור מהו קו הגבול הנדרש לשם הבנה מתי יציאה מרכב תחייב את נעילתו ומתי לא תחייב זאת, יש לבחון את הדברים על-פי דוקטרינת "הציפיות הסבירה" ועל פי ניסיון החיים. עניינה של דוקטרינת "הציפיות הסבירה" (Reasonable Expectation Doctrine) היא כאמור שם, במקום שבו "ציפייה סבירה של אדם סביר אשר מבטח את רכבו בכל חברת ביטוח שהיא, היא שמקרים כגון זה ... יכוסו". על כן, "אם פרשנות הפוליסה יכולה להוביל הן למצב בו המקרה הנ"ל יכוסה והן למצב שלא ... יש להעדיף את הפרשנות שמכסה את המקרה" (בעניין דוקטרינה זו ראו עוד: רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 281 (1996), פסק-דינו של כבוד השופט ג' בך, פסקאות 17-16). 14. בעניין ים תיכון קבע בית המשפט שאכן, השאלה הנדונה נבחנה בפסקי-דין רבים, בעיקר של בתי משפט השלום, אך "אין טעם לשוב ולמנות כרוכל את כל הפסיקה", וכי די במבחן אשר נקבע בעניין חנן, אשר "בו נפסק העיקרון המנחה" כלהלן (שם, פסקה 8): "בכדי שהרכב ייחשב כמאוייש, יש צורך בשמירה על קשר עין ואפשרות של שליטה מעשית ברכב במקרה הצורך. קו הגבול מתי ייחשב הרכב כמאוייש ומתי לא, יקבע על-פי 'דוקטרינת הצפיות' הסבירה ועל-פי 'ניסיון החיים'". באשר לדרך יישומו של מבחן זה הוסיף בית המשפט (שם, פסקה 9), כי "בכדי ליישם את מבחן השליטה עלינו לשאול עצמנו מה היה קורה לו הנהג היה רואה מבעוד מועד את הגנב מתקרב לרכב". אם המסקנה היא שהנהג יכול היה למנוע את הגניבה, כי אז ייחשב הרכב למאויש. שכן כאמור שם, "את מבחן השליטה יש לערוך לכתחילה (קודם לאירוע האם ניתן היה למנעו) ולא בדיעבד (לא ניתן היה למנוע את האירוע והראיה שהוא כן קרה)". מטעם זה, בהתייחסו למקרה שנדון לפניו בעניין ים תיכון, קבע בית המשפט שעיסוקו של הנהג בסיוע לנהג האחר להחליף גלגל, לא פגם במבחן השליטה. כך גם באותם מקרים שהוזכרו שם, שבהם נהגת ירדה לבדוק מדוע ישנם רעשים בתא המטען, או במקרה שבו נהגת עצרה למלא אוויר בגלגל קדמי. בכל אותם מקרים "היה מגע פיזי בין המבוטח לבין הרכב. היינו היה קיים קשר עין ולמרות זאת המבוטחים לא הבחינו בשעה שהגנב נכנס, ולא הצליחו למנוע את הגניבה ... הציפיות הסבירה של מבוטח כי במקרים אלו, בהם הוא מצוי בסמוך ובקשר עין עם הרכב ויכול להגיב ולמנוע גניבה, הוא יוכל לצאת מהרכב ולהשאירו פתוח ומונע כשהכיסוי הביטוחי ממשיך לחול". בהמשך הדברים עומד בית המשפט על כך שיישום נוסף של מבחן השליטה עשוי היות בבחינת שתי שאלות (או "שני רבדים"), האחת, בוחנת את הנהג, אם אמנם הייתה לו אפשרות של שליטה על רכבו תוך זמן קצר, מעת שיגלה שמנסים לגונבו. השנייה, בוחנת את הדברים מנקודת מבטו של "הגנב הפוטנציאלי" ועניינו בשאלה כיצד נראה מצבו של הרכב בעיניו, האם כנתון בשליטת הנהג, אם לאו (ראו שם, בפסקה 10 והפסיקה המובאת שם). 15. בעניין ים תיכון, נדרש בית המשפט גם לדרישת פוליסת הביטוח להוצאת מפתחות הרכב כל אימת שהרכב אינו מאויש, כפי שנקבעה במפורש בפוליסה שנדונה באותו עניין, שמקבילתה בפוליסה בענייננו היא הפעלת אמצעי המיגון (ובהם הפעלת שולל התנועה - האימובילייזר), הפועלים בעת כיבוי הרכב. בעניין זה העיר בית המשפט, כי "ניסיון החיים מוכיח כי פעמים רבות אנשים מותירים את רכבם כשהוא ממונע ופתוח מסיבות שונות ולגיטימיות, ביניהם לצורך המשך פעילות המזגן ... שימושים שונים במצבר דוגמת אורות, רדיו, מכשירים חשמליים המחוברים למצת וכד', ולעיתים מתוך רצון לחסוך בכיבוי והדלקה מיותרים של המנוע". על כן נראה, כי גם סיבת השארת הרכב מונע, עשויה לסייע בעת בחינת מבחן השליטה הנזכר. 16. מכל המובא כאן עולה אפוא, כי לשם מתן מענה לשאלה אם יש לראות ברכב שנגנב בעוד המפתח הושאר במתג ההתנעה, או שהרכב אף הושאר במצב מונע, משום רכב מאויש, המקנה כיסוי ביטוחי, יש לבחון אם הייתה לנהג שליטה ברכב. מבחן זה, אשר בוחן את הדברים לפי דוקטרינת "הצפיות הסבירה" ועל פי ניסיון החיים, בוחן אם קודם לגניבת הרכב היה הנהג במצב שבו שלט בו, ובכל מקרה, אין בוחנים את הדברים בדיעבד, על-פי מבחן התוצאה ואף לא ב"חוכמה לאחר מעשה". עצם גניבת הרכב אינה בהכרח מלמדת על כך שהרכב לא היה נתון בשליטת הנהג. מבחן זה נבחן גם מנקודת מבטו של הנהג, אם אמנם היה במקום ובמצב שבו יוכל למנוע גניבה אפשרית, וגם מנקודת מבטו של הגנב הפוטנציאלי, אם הרכב נראה בעיניו ככזה שנתון להשגחה או שמא ככזה ש"ננטש". כך גם אין די בעצם השארת הרכב מונע בעוד הנהג מחוץ לרכב, כדי לשלול את היות הרכב נתון בשליטת הנהג. שכן שימוש סביר ברכב, כולל גם שימוש בו בהיותו מונע מבלי לנסוע בו (למשל, שימוש במזגן, בתאורה ושימושים נוספים במצבר הרכב ובמכשירים המחוברים אל מצת הרכב). התנאי בעניין החזקת מפתח רכב להובלת סחורות 17. בענייננו, דובר ברכב מסחרי אשר שימש להובלת סחורה ואף אין מחלוקת שבפועל הייתה בו סחורה רבה, שכללה בין שבעים לשמונים ארגזים מלאים בסחורה (הפירוט מובא באישור בדבר הגשת תלונה במשטרה (ת/3), ואושר בעדותו של רפאל, בעמ' 8 שורה 23 עד עמ' 9 שורה 9). בנסיבות אלו, שבהן מדובר ב"רכב מבוטח המשמש להובלת סחורות, קובעת הפוליסה, כפי שכבר הוזכר לעיל, תנאים מיוחדים באשר למפתחות הרכב, אשר לפיהם כאמור, "בעת הובלת הסחורות המפתחות יימצאו, בכל עת שהנוהג אינו ישוב על מושב הנהג, על גופו של הנוהג או של בעל הרכב". ה. עיקרי טענות הצדדים 18. כפי שכבר נאמר, המחלוקת בענייננו, היא בעיקרה עובדתית, והיא נובעת מכך שאין מחלוקת שרפאל לא היה עקבי בגרסתו, כפי שיפורט בהמשך הדברים. 19. לטענת התובע, אין בשינוי הגרסאות או בתוכנן כדי לפעול לחובתו. לטענתו, רפאל היה לאחר אירוע טראומטי שבו רכבו העמוס בסחורה נגנב בנוכחותו, ולכן אין להסיק מסקנות מכך שהשתמש חליפות במילים "נגנב" ו"נשדד". לטענתו, גם אין משמעות למספר שיחות הטלפון שהתקיימו בינו לבין חברו שוהם, ואף אין משמעות למספר השיחות שקיים רפאל עם מוקד המשטרה או לתוכנן של אותן שיחות. עוד טען, כי העובדות בבסיסן, היו אותן עובדות בכל הפעמים שבהם נדרש רפאל לדווח על אשר אירע, ועל כן, אין משמעות רבה לשינויים בגרסאות. לפיכך לטענתו, יש לקבל את גרסתו של רפאל, כי עמד ממש סמוך לרכבו וכי נדחף בידי הגנב, ועל כן יש לקבוע כי התקיים המבחן שלפיו רכבו היה "מאויש" בעת שנגנב, כפי שנקבע בפסיקה שאליה בחר להפנות. חשוב להעיר, שבסיכום טענותיו של התובע, הוא התעלם לחלוטין מהתנאי השני שנקבע בפוליסה, שלכאורה, הופר. אין בסיכום טענותיו של התובע אף לא טענה אחת בעניין טענת הנתבעת, כי הופר גם התנאי אשר קובע כי אם מדובר ברכב מסחרי שהוביל סחורות והנהג אינו יושב במושב הנהג, כי אז עליו להחזיק את מפתחות הרכב על גופו. זאת הגם שהנתבעת טענה כי יש לשלול את הכיסוי הביטוחי מהתובע גם מטעם זה עוד במכתב שתוכנו הובא לעיל, שבמסגרתו נדחתה דרישת התובע לקבלת תגמולי הביטוח, ואף חזרה על טענתה זו גם בכתב ההגנה. 20. הנתבעת טענה כי התובע הפר את שני התנאים הקבועים בפוליסה שתוכנם הובא לעיל; גם את התנאי המחייב שהרכב יהיה מאויש, כפי שנקבע בפסיקה, וגם את התנאי שמחייב את החזקת המפתחות על גופו של הנהג, אם מדובר ברכב המוביל סחורות והנהג אינו יושב במושב הנהג. הנתבעת ביקשה להסיק משינויי גרסאותיו של רפאל כי בפועל לא היה סמוך לרכבו בעת שהרכב נגנב, כפי שאף עולה מגרסתו הראשונה, ועל-כן לטענתה, לא התקיים מבחן השליטה שנקבע בפסיקה. לטענתה, רק מאוחר יותר, שינה רפאל את גרסתו וסיפר כאילו רכבו נשדד ממנו תוך שימוש בכוח, ולטענתה, שינוי זה נועד להביא לכך שיוכל לדרוש את תגמולי הביטוח מבלי שייטען כלפיו שהפר את תנאי הפוליסה. משינוי גרסאות זה אף ביקשה הנתבעת להסיק, כי רפאל מסר לנתבעת (המבטחת) עובדות כוזבות בכוונת מרמה, ועל כן לאור הוראת סעיף 25 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, שעניינו "מרמה בתביעת תגמולים", פטורה הנתבעת מחבותה מכוח הפוליסה. לחלופין טענה הנתבעת, כי שוויו של הרכב נמוך מזה שנתבע, וזאת בין השאר, מהטעם שהתובע לא חישב נכון את העובדה שהרכב נרכש מחברת השכרה, ולא הביא ראיות בעניין מצבו בעת שנגנב ובעניין מספר הקילומטרים שנסעו בו עד גנבתו. ו. דיון התנאי בעניין החזקת מפתח רכב להובלת סחורות 21. בתצהיר שהגיש רפאל במסגרת התביעה הנדונה הוא תיאר שהגיע לתדלק את רכבו. לאחר שהגיע סמוך אל השער שמאחוריו מצויה משאבת הדלק, התקשר אל חברו שוהם שיבוא לפתוח את השער ובינתיים סובב את הרכב, כך שיוכל להיכנס דרך השער בנסיעה לאחור ועצר את הרכב. באשר לנסיבות הגניבה, כך תיאר את הדברים (שם, פסקה 9): "המתנתי לבואו של יצחק [שוהם] ליד הרכב כשאני מתהלך לאורכו, כאשר הדלת של הרכב הייתה פתוחה ואני סמוך ועומד. היה חושך. לפתע פתאום נדחפתי ומישהו נכנס לרכב, טרק את הדלת ונסע". תיאור זה של הדברים, אשר קרוב לודאי נוסח בקפידה, אינו מזכיר את השארת המפתחות של הרכב במתג ההתנעה, אך עובדה זו לא הייתה שנויה במחלוקת. בכל מקרה, תיאור זה, עומד בניגוד לתנאי בפוליסה אשר מחייבים כי במצב שבו הרכב משמש להובלת סחורות "המפתחות יימצאו, בכל עת שהנוהג אינו ישוב על מושב הנהג, על גופו של הנוהג או של בעל הרכב". מכאן אפוא, שאפילו נקבל את תיאור הדברים כפי שנכתבו בתצהירו של רפאל, המסקנה היחידה המתבקשת היא, שרפאל הפר את תנאי הפוליסה האמורים, המחייבים את הוצאת המפתח ממתג ההתנעה והחזקתם על גופו של הנהג - בידיו, בכיסו או בכל מקום כיוצא באלו - אם אינו יושב במושב הנהג. על-כן, די בכך כדי לקבוע כי משהופרו כאמור, תנאי הפוליסה, אין התובע זכאי לתגמולי הביטוח ולפיכך דין התביעה להידחות. נזכיר שוב, שהתובע אף לא טען כל טענה בעניין תנאי זה ולא טען כי מטעם זה או אחר, אין לשלול את זכאותו לקבל תגמולי הביטוח בשל כך שחרף טענת הנתבעת, תנאי זה לכאורה, לא הופר. 22. משהגענו למסקנה זו, ניתן היה לחתום את הדברים בכך. רק למעלה מן הצורך, נדון בקצרה גם בטענות הצדדים באשר לשינוי בגרסאותיו של רפאל ובמסקנה העולה מכך. זאת גם באשר לשאלה אם התקיים גם התנאי, שלפיו הרכב לא היה "מאויש" בעת שנגנב, וגם באשר לשאלה אם יש לשלול את זכאות התובע לקבל תגמולי ביטוח בשל כך שנמסר לנתבעת מידע לא נכון או כוזב. התנאי המחייב שהרכב יהיה "מאויש" 23. על-פי טענותיו של רפאל, גניבת הרכב הייתה סמוך לשעה 18:30. קודם לכן, שוחח עם חברו שוהם ארבע פעמים בטלפון, כדי לתאם את הגעתו וכדי להודיע לו שהגיע. השעות שבהן התקיימו השיחות הן 17:51, 17:59, 18:05 ו-18:30 (פלט שיחות הטלפון של רפאל - נספח 7 של תצהיר החוקר צברי). עוד טען רפאל, כי התקשר אל המשטרה מיד לאחר גניבת הרכב. לאחר שחברו שוהם הגיע, נסעו השניים במכוניתו של שוהם כדי לנסות לאתר את הרכב שנגנב ומשלא אותר, התקשר פעם נוספת אל המשטרה. מהמשטרה נמסר לו שנשלחה ניידת משטרה וכשהשוטרים הגיעו, דיווח להם על גניבת הרכב והתבקש לסור אל המשטרה להגיש תלונה וכך עשה (פסקאות 13-11 בתצהירו של רפאל). 24. מפלט שיחות הטלפון עולה כי רפאל התקשר מאותו טלפון פעם אחת אל המשטרה, בשעה 20:11 (נספח 7 של תצהיר החוקר צברי). על-פי רישומי המשטרה (ת/1, ת/2 ו-ת/3), בפעם הראשונה התקשר רפאל בשעה 20:14, בפעם השנייה התקשר בשעה 20:17 ובפעם השלישית התקשר בשעה 20:40. הסברו של רפאל לכך שבפלט שיחות הטלפון ישנה רק שיחה אחת, היה שהיו ברשותו שני מכשירי טלפון נייד (הודעה שמסר במשטרה - נ/2, בשורות 20-15; עדותו בעמ' 13 שורה 14). בעדויות בבית המשפט לא נמצאה התייחסות לכך שעל-פי הנטען הגניבה הייתה כאמור, סמוך לשעה 18:30 ואילו הדיווח הראשון למשטרה היה כאמור, רק בשעה 20:11 (לפי פלט השיחות) או בשעה 20:14 (לפי רישומי המשטרה). עניין זה לא הוברר במהלך שמיעת העדויות, ולא מן הנמנע שבאי-כוח הצדדים לא נתנו את דעתם לכך מאחר שרישומי המשטרה הוגשו רק לאחר עדותו של רפאל, במסגרת עדותו של רס"מ ערן רוזנפלד, שהתייחס לקיומן של אותן דו"חות ורישומים (עמ' 18-17). עם זאת, חשוב להדגיש כי העובדה שרפאל התקשר למשטרה לראשונה רק בשעה 20:14 ובפעם השנייה רק בשעה 20:40, הוצגה לו בעת שנחקר במשטרה, אך לא היה בפיו כל הסבר לכך ותשובתו הייתה "לא זוכר" (הודעת רפאל נ/2, בשורות 58-57 וראו גם בשורות 14-13). 25. מכל מקום, בדיווח הראשון למשטרה (מהשעה 20:14), דיווח רפאל כי "הרכב שלו היה דולק עזב לרגע את הרכב וכרגע נגנב" (ת/1). בעקבות דיווח זה, נשלחה ניידת אל המקום (שם). בדיווח השני (מהשעה 20:17) עלה כי רפאל רק הודיע על מקום המתנתו (שם). בדיווח השלישי (מהשעה 20:40) כבר מסר רפאל תיאור של "שוד". לפי הדיווח (ת/1 וראו גם דו"ח הפעולה של השוטרים שהגיעו אל המקום - ת/3). על-פי תיאור זה, "החשוד העיף אותו מהרכב, המפתחות בפנים" ואף נמסר תיאור של החשוד (ת/1), וביתר פירוט בדו"ח הפעולה (ת/3), החשוד "משך אותו מחוץ לרכבו ויצא מהמקום". השוטר אף הוסיף שם כי "לציין כי בהתקשרות הראשונה למוקד, המודיע אמר שהוא עזב את רכבו ל-20 שניות כערך וב"מ נכנס לרכבו ונסע ...". בשעה 21:23 מסר רפאל את תלונתו, שבה תואר אירוע הגניבה כך: "... ירדתי מהרכב תוך כדי שהדלת פתוחה ואני בין הדלת ומושב הנהג שאני חוסם כל גישה לאוטו. לפתע מאחוריי נאחזתי בחולצתי ונדחפתי מהרכב לכיוון החוצה ובחור ... נכנס לרכב ונסע" (נ/3 שורות 7-5). יוער כי התלונה אינה חתומה ולא ברור מדוע לא נחתמה, אך יש להניח כי כפי שטען גובה ההודעה, רס"ב אהרן סקוברוניק, כי מה שנכתב הוא מה שנאמר מפי מוסר התלונה ובענייננו, מפי רפאל (עדות החוקר בעמ' 21). 26. בשל השינוי בגרסאות, נחקר רפאל באזהרה (בשעה 22:12), בחשד שמסר הודעה כוזבת (נ/2). בהודעה זו טען רפאל שחיכה צמוד לרכב ואז הוא נגנב, בעוד הרכב היה מונע (שורות 31, 33). אך בעיקר לא זכר דבר. לא זכר כמה פעמים התקשר אל המשטרה (שורות 14-13); לא זכר איך הרכב נגנב (שורות 35-34); לא זכר מה הודיע בפעם הראשונה שהתקשר אל מוקד המשטרה (שורות 47-46); לא זכר מדוע התקשר למשטרה פעמיים (שורות 52-51); לא זכר מדוע התקשר אל המשטרה בפעם הראשונה בשעה 20:14 ופעם נוספת בשעה 20:40 (שורות 58-57). כשנדרש להבהיר מדוע בהתחלה דיווח על גניבה ולאחר מכן דיווח על שוד, השיב רפאל "אני עכשיו בהלם" (שורות 54-53). כשנשאל אם ידוע לו שדיווח שקרי למשטרה זו עבירה פלילית, אמר "אני לא זוכר כלום", וכשנשאל אם יש לו מה להוסיף השיב "הכול מעורפל" (שורות 62-59). בעדותו התבקש רפאל להתייחס אל חקירת המשטרה, אך לא היו בפיו הסברים אשר יש בהם כדי לשנות מן התמונה העולה מחקירת המשטרה, מה גם שביחס לרוב השאלות שבהן נדרש להתייחס לתשובות שהשיב במשטרה, השיב בעדותו שאינו זוכר מה נכתב בהודעה וכי "מה שכתוב כתוב" (עמ' 13-8. ראו במיוחד עמ' 11 שורה 26 עד עמ' 12 שורה 14). 27. דומה כי לא יכולה להיות מחלוקת שרפאל שינה את גרסתו באשר לנסיבות הגניבה, באופן שמעורר תהיות רבות באשר לאמינות הדברים. גם אין לקבל את ההסברים שלפיהם דובר באדם נסער לאחר אירוע טראומטי, אשר בשל כך התבלבל ולא היה עקבי בגרסתו. דווקא בשל כך שדובר באירוע טראומטי, יש להניח כי אילו אמנם היה מגע בין רפאל לבין הגנב ואילו אמנם אותו גנב דחף את רפאל, היה הוא מתקשר מיד אל המשטרה ומתאר כיצד נדחף בידי הגנב, אשר נמלט עם רכבו. כך מצופה היה שינהג וכך על-פי השכל הישר וניסיון החיים מתחייב היה שינהג. העובדה שהתיאור הראשון של רפאל היה שונה לחלוטין, וכל אשר אמר היה כי "עזב לרגע את הרכב וכרגע נגנב", מחייב את המסקנה המתבקשת מהגיונם של דברים ומניסיון החיים, שלא היה כל מגע בין רפאל לבין מי שגנב את רכבו. שלל גרסאותיו של רפאל, בשתי הודעותיו הטלפוניות אל מוקד המשטרה, בדיווח לשוטרי הניידת, בהודעות שמסר במשטרה, בהודעה שמסר לחוקר של הנתבעת (נ/1) ובתצהירו, מעלה מגוון גרסאות אשר שולל את אמינותן. גרסאות אלו כוללות את התיאור הראשוני של עזיבת הרכב, ששונה ל"שוד" שלפיו נדחף מתוך הרכב, אשר לאחר מכן שונה לכך שעמד בין מושב הרכב לבין דלת הנהג ולבסוף גרסה שלפיה התהלך לצד הרכב. מדובר בשינויים מהותיים מדי בגרסתו של רפאל, שהסבר של "הלם" מהאירוע אינו מספיק כדי לישב ביניהם. 28. המסקנות המתבקשות הן אפוא, שאין לקבל את שלל גרסאותיו של רפאל. לא זו בלבד, אלא שמהטעמים שעליהם עמדנו, נראה כי הגרסה הנכונה היא זו שנמסרה בשיחה הראשונה עם המשטרה, כי "עזב לרגע את הרכב וכרגע נגנב". שכן כאמור, אילו אמנם נדחף בידי הגנב, היה מדווח על כך באופן מיידי. כזכור, רפאל אף לא נתן כל הסבר לכך שלמרות שלטענתו, הרכב נגנב סמוך לשעה 18:30, התקשר לראשונה אל המשטרה רק בשעה 20:14 (כעבור שעה וארבעים וחמש דקות לערך). התוצאה אפוא, שלא רק שאין לקבל את גרסאותיו המאוחרות של רפאל, אלא שעל-פי מבחן השליטה על הרכב, כפי שנקבע בפסיקה, אין לומר כי מי ש"עזב לרגע את הרכב" עמד בדרישותיו של מבחן זה. עזיבת הרכב אינה עולה בקנה אחד עם מצב של שליטה ברכב, אשר רק בהתקיימו ניתן לומר שהרכב היה מאויש בעת שנגנב באופן המחייב את חברת הביטוח (הנתבעת) לשלם את תגמולי הביטוח. התוצאה היא, שמטעם זה פטורה הנתבעת מחבותה מכוח הפוליסה. 29. טעם נוסף לפטור את הנתבעת מחבותה על-פי הפוליסה נעוץ בכך שיש בשינוי הגרסאות של רפאל משום "מרמה בתביעת תגמולים", כמשמעותה בסעיף 25 בחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. על-פי הוראה זו, אם נמצא כי מבוטח או מוטב "מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". הוראת סעיף 25 בחוק חוזה הביטוח כוללת שלושה יסודות (רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה (1998), בפסקה 4): מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שמסר; כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות (ראו גם: ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שנייה, דין וביטוח הוצאה לאור, תשס"ט-2009, כרך ב', עמ' 982-981). גם רפאל הוא מוטב על-פי הפוליסה. לאור האמור לעיל, נראה כי השינוי בגרסאותיו, אשר כאמור, לא נמצא לו הסבר מניח את הדעת ומתיישב יותר עם האפשרות שהגרסאות המאוחרות אינן אמת, מצביע על כך שנעשה מתוך כוונה לקבל את תגמולי הביטוח שלא כדין, על יסוד העובדות הלא נכונות שמסר בגרסאותיו המאוחרות. לפיכך, גם מטעם זה אין התובע זכאי לתגמולי הביטוח. ז. סיכום ותוצאה 30. מכל האמור לעיל עולה כי התובע הפר את שני התנאים אשר נקבעו בפוליסת הביטוח. גם את התנאי שעניינו בכך כי מאחר שמדובר ברכב להובלת סחורות, היה על רפאל להחזיק על גופו את מפתחות הרכב בשעה שאינו יושב על מושב הנהג, וגם את התנאי שלפיו עזיבת הרכב חייבה את נעילתו. מטעמים אלו וכן מן הטעם שאף נמצא שרפאל מסר לנתבעת עובדות שאינן נכונות מתוך כוונה לקבל את תגמולי הביטוח, פטורה הנתבעת מחבותה מכוח פוליסת הביטוח. התביעה נדחית. התובע יישא בשכר-טרחת בא-כוחה של הנתבעת ובהוצאות המשפט שהוציאה בסך של 15,000 ₪. סכום זה ישולם תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב