אשרה מסוג א 1

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אשרה מסוג א 1: העתירה 1. העתירה מופנית נגד החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים, לפיה נדחתה השגה שהגישו העותרים על החלטת משרד הפנים (המשיב) שלא לשדרג את מעמדו של עותר 1, מוחמד סמאן, תושב אזור יהודה ושומרון, כך שיקבל אשרה לישיבת קבע מסוג א/1, במסגרת הליך של איחוד משפחות עם רעייתו, עותרת 2, דלאל סמאן, שהִנה תושבת ישראל. בעקבות החלטת הממשלה 1813 מיום 12.5.02, וחוק הכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, שבא לאחריה ואשר נכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003, לא ניתן כיום להעניק רישיון לישיבת ארעי וישיבת קבע בישראל לתושבי אזור יהודה ושומרון (להלן - האזור), או לשדרג מעמד שניתן לתושב האזור ערב החלטת הממשלה, זאת בכפוף לחריגים שנקבעו בחוק הנ"ל. הפסיקה הכירה באפשרות לשדרג מעמדו של מוזמן בהליך של איחוד משפחות, אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע מחמת טעות או בשל עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב (עע"ם 8849/03 ועע"ם 8676/06 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (2.6.08) (להלן - פרשת דופש). לאחר מתן פסק-הדין בפרשת דופש, ביקש עותר 1 לשדרג את מעמדו, כאמור. בקשתו סורבה על-ידי המשיב, והשגה שהגיש לוועדת ההשגה לזרים בעניין זה נדחתה אף היא. בעתירתם דנן נגד החלטת ועדת ההשגה טוענים העותרים, כי עותר 1 זכאי לשדרוג המעמד חרף הוראות חוק הוראת שעה, זאת בהתאם למבחן שנקבע בעניין דופש.  המסגרת המשפטית 2.        אסקור תחילה את הרקע הנורמטיבי הנוגע להליך של איחוד המשפחות, בזיקה למגבלות שהוטלו על הליך זה בחוק הוראת שעה בעניינם של תושבי האזור, בכל הנוגע לשדרוג המעמד של מי שמצויים בהליך האמור, ובעניין זה אחזור על הדברים שצוינו בפסקי-דין שניתנו על-ידי בעבר (עת"מ 402-03-11 פיקייא נ' משרד הפנים (24.6.12); עת"מ 12306-06-10 הנאא מטור נ' משרד הפנים (18.7.12); עת"מ 387/10 גו'האר רבאעיה נ' משרד הפנים (1.8.12); ועת"מ 33801-04-10 פאטמה גרדאת נ' מדינת ישראל (6.8.12)).              סעיף 1 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן - חוק הכניסה לישראל), מורה כי הסמכות להענקת רישיונות ישיבה בישראל ל"מי שאיננו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה", נתונה לשר הפנים או למי שהוסמך על-ידו. הקניית מעמד של תושבות בישראל לתושב זר, במסגרת הליך של איחוד משפחות, נובעת מזכותו החוקתית של בן-הזוג הישראלי לחיי משפחה (בג"ץ 2028/05 עמארה נ' שר הפנים (7.10.06)). הקניית המעמד נעשית בהליך המכונה "ההליך המדורג", שהותווה בנהלים שהוציא משרד הפנים. הליך זה מסדיר בקרה ופיקוח לאורך זמן ובשלבים, ונפרש על-פני תקופה כוללת של שהייה בישראל, על-פי היתרים ואשרות, למשך חמש שנים ושלושה חודשים. נקבעו בו קריטריונים המחייבים, בין-השאר, בדיקת כנות הקשר שבין המזמין לבין המוזמן, מרכז החיים של המזמין (ולאחר תחילת ההליך - אף מרכז חייו של המוזמן) והיעדר מניעה ביטחונית או פלילית. הקריטריונים האמורים נבחנים עם הגשת הבקשה ולאורך כל תקופת ההליך המדורג - הן במעבר משלב אחד למשנהו והן במשך כל שלב ושלב (בג"ץ 3648/97 סמטקה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נג(2) 728, 788-787 (1999)).              בהתאם לנוהל ההליך המדורג, עם אישורה של בקשה לאיחוד משפחות, מונפקים לבני המשפחה המוזמנים היתרים ואשרות לשהייה בישראל לתקופות ביניים. בתום תקופת שהייה מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים, על-פי ההיתרים והאשרות, אמור להסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל למוזמן. בכל הנוגע למוזמנים שהִנם תושבי האזור, קבע הנוהל, עד לשנת 2002, שלוש תקופות ביניים למתן ההיתרים. בתקופה הראשונה ניתנת למוזמנים הפניה לקבלת היתר מהמפקד הצבאי, על-פי תחיקת האזור, לשהייה בישראל. היתר זה מכונה "היתר מת"ק" (היתר ממנהלת התיאום והקישור), והוא ניתן בשלב ראשון לשנה. בתקופה השנייה ניתן למוזמנים היתר מת"ק לתקופה של חמישה-עשר חודשים נוספים. בתקופה השלישית, בתום תקופות שהייה של עשרים ושבעה חודשים בישראל על-פי ההיתרים, אמורים המוזמנים לקבל אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 לתקופה של שלוש שנים, על-פי הוראת תקנה 6(ה) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974. בתום תקופת שהייה מצטברת של חמש שנים ושלושה חודשים, על-פי ההיתרים והרישיונות הנ"ל, אמור להסתיים ההליך המדורג במתן מעמד של תושב קבע בישראל, דהיינו - בהענקת אשרה ורישיון לישיבת קבע מכוח סעיף 2(א)(4) לחוק הכניסה לישראל (על שלבי ההליך המדורג ראו: בג"ץ 2208/02 סלאמה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950, 954 (2002)). כפי שיפורט להלן, על שדרוג המעמד בשלבים השונים הוחלו מגבלות החל משנת 2002, תחילה - בהחלטת ממשלה, ובהמשך - על-פי חוק.   3.        החלטת הממשלה מס' 1813 מיום 12.5.02 (להלן - החלטת הממשלה) קבעה, כי משרד הפנים, בשיתוף עם משרדי הממשלה הנוגעים בדבר, יגבש מדיניות חדשה לטיפול בבקשות לאיחוד משפחות, וכי עד לגיבוש מדיניות זו בנהלים, או בחקיקה חדשה במידת הצורך, לא תתקבלנה בקשות חדשות של תושבי הרשות הפלסטינית לקבלת מעמד של תושב או מעמד אחר, ואף לא תאושרנה בקשות שהוגשו ערב החלטת הממשלה. ההחלטה נתקבלה, כפי שצוין בה, "לנוכח המצב הביטחוני ובשל השלכות של תהליכי ההגירה וההשתקעות של זרים ממוצא פלסטיני לישראל". בהתייחס לבקשות הנמצאות בהליך המדורג, נקבעה בהחלטת הממשלה הוראת מעבר בדבר הקפאת מעמדם של המוזמנים, ללא אפשרות לשדרוג המעמד, כדלהלן: "בקשות הנמצאות בהליך המדורג - בתקופת הביניים יוארך תוקפו של היתר שניתן, וזאת בכפוף להיעדר מניעה אחרת. לא יהיה שדרוג למעמד גבוה יותר".   4.        חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן - חוק הוראת השעה), שנכנס לתוקף בחודש אוגוסט 2003, ואשר תחולתו הוארכה מעת לעת, אסר בעניינם של תושבי האזור על הענקת מעמד לפי חוק האזרחות, הנפקת רישיון לפי חוק הכניסה לישראל ומתן אישורים על-ידי המפקד הצבאי של האזור, וקבע בסעיף 2 לאמור: "בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב אזור אזרחות לפי חוק האזרחות, ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האזור לא ייתן לתושב כאמור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הביטחון באזור". בתיקון מס' 2 של החוק, מיום 28.3.07, הורחבה ההגבלה, בנוסף לתושב האזור, גם "לאזרח או תושב של מדינה המניה בתוספת" (איראן, לבנון, סוריה ועיראק).   סעיף 3 לחוק, כפי שתוקן מעת לעת בחקיקת סעיפים 3א - 3ה, מחיל סייגים שונים על הוראת סעיף 2, ומתיר הענקת היתרים או אשרות לשהייה בישראל בנסיבות מיוחדות שנמנו בסעיף, וביניהן - לשם מניעת הפרדת המוזמן מבני משפחתו (במגבלות הגיל שנקבעו); מטעמים הומניטאריים מיוחדים, בכפוף להמלצת ועדה מקצועית; ובנסיבות הקשורות באינטרסים של המדינה. כן התיר החוק מתן היתרים לשהייה זמנית בישראל, לשם טיפול רפואי, לצורך עבודה או למטרה זמנית אחרת. סעיף 4 לחוק הוראת השעה מסייג את הוראת סעיף 2 בעניין בקשות תלויות ועומדות לאיחוד משפחות. סעיף 4(1) - הרלבנטי לענייננו - מתיר לחדש אך היתרים ואישורים שהיו תקפים ערב תחילת תוקפו, זאת בכפוף להיעדר מניעה ביטחונית; וסעיף 4(2) לחוק הנ"ל אף מאפשר הנפקת היתרי מת"ק, והיתרים אלו בלבד, למי שהגישו בקשות לאיחוד משפחות לפני החלטת הממשלה, ושטרם ניתנה בעניינם החלטה עד למועד האמור. עתירות נגד החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה נדחו בבג"ץ 7052/03 עדאלה המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שר הפנים (14.5.06).   5.       בשורה של פסקי-דין שניתנו בשעתו בבית-המשפט לעניינים מינהליים נפסק, כי החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה שבא בעקבותיה, אינם מתירים מתן רישיונות לישיבת ארעי או לישיבת קבע בישראל, במקרים שאינם נופלים בגדר הסייגים המפורטים בחוק הוראת השעה, ולא מאפשרים, אפוא, שדרוג מעמד מעבר למעמד שהיה למבקש ערב החלטת הממשלה. כן נפסק, כי שיהוי בטיפול בבקשה מצד משרד הפנים, שהביא לעיכוב ההחלטה מעבר למועד החלטת הממשלה, אינו יכול להקנות למבקש מעמד שהוא מנוע מלקבל על-פי חוק (עת"מ (י-ם) 434/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (21.8.03); ועת"מ (י-ם) 660/05 קיפוהי נאצר נ' שר הפנים (30.11.05)). עם זאת, במקרים חריגים נאות המשיב לשדרג מעמדם של מבקשים, כאשר הללו היו זכאים לשדרוג המעמד עוד לפני המועד הקובע. בחלק מהמקרים עשה זאת המשיב בעקבות הגשת עתירות לבג"ץ (בג"ץ 1512/06 זידאת נ' שר הפנים (5.7.06); ובג"ץ 10520/05 חאפי נ' מדינת ישראל (13.3.06)), כמו-גם ערעורים לבית-המשפט העליון נגד דחיית עתירות בבית-המשפט לעניינים מינהליים (עע"ם 9003/06 אג'רב נ' שר הפנים (17.12.07); ועת"מ (י-ם) 487/06 אג'רב נ' שר הפנים (29.9.06)).   6.       במצב המשפטי, בכל הנוגע לאפשרות שדרוג המעמד, חל שינוי בפסיקה עם מתן פסק-הדין מיום 2.6.08 של בית-המשפט העליון בעע"ם 8849/03 בעניין דופש (לעיל). באותה פרשה נדחו בבית-המשפט לעניינים מינהליים עתירות נגד סירוב משרד הפנים לשדרג את מעמד בן-הזוג המוזמן, בנימוק שאפשרות השדרוג נחסמת על-ידי החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה (עת"מ 434/03, לעיל). בית-המשפט העליון קיבל את שני הערעורים על דחיית העתירות, קבע קריטריון, בהסכמת המשיב, לבחינת אפשרות לשדרוג מעמד גם לאחר המועד הקובע, והחזיר את הדיון לבחינה מחודשת של בית-המשפט לעניינים מינהליים. וכך נקבע בפסק-הדין: "בעקבות הערותינו בדיון קודם הסכים המשיב כי ניתן יהיה לשדרג מעמדו של מבקש גם אם מעמדו לא שודרג לפני המועד הקובע, וזאת אם אי-השדרוג נבע מטעות או מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב. השאלה האם המערערים נכנסים בגדרו של הקריטריון האמור צריכה להיבדק על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים על-יסוד העובדות שבכל מקרה ומקרה".   7.       בבג"צ 5315/02 חתו נ' שר הפנים (4.12.07), אשר נדון כחצי שנה לפני פרשת דופש, לא מצא בית-המשפט העליון מקום להתערב במדיניות המשיב, לפיה, ככלל, תקופת ההליך המדורג לאיחוד משפחות נמנית מיום אישור הבקשה. עם זאת הוסיף וקבע, על-יסוד הודעת ב"כ המדינה, כי "המשיב רשאי בנסיבות מיוחדות ובהתחשב בטעמים מיוחדים לקצר את התקופה", וכי "בין הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים ניתן להתחשב במעבר הזמן מאז הגשת הבקשה מבלי שהייתה לכך הצדקה".   בית-המשפט העליון התייחס לסוגיית שדרוג המעמד גם בפסיקה מאוחרת לפסק-הדין בעניין דופש. בבג"צ 5198/06 פלסטין ג'יוסי נ' שר הפנים (18.12.08), נפסק כי עיכוב מתן ההחלטה בבקשת העותרים, אשר נבע מהבדיקות החיוניות שנדרשו לצורך מתן החלטה בבקשה, אינו מצדיק שדרוג מעמד לאחר המועד הקובע, חרף העובדה שהבדיקות ארכו זמן רב. בית-המשפט העליון נדרש לסוגיית שדרוג המעמד גם בעע"מ 5534/07 רג'וב נ' שר הפנים (16.7.08). באותו מקרה, הורה בית-המשפט העליון בפסק-דינו, בהסכמת הצדדים, להחזיר את הדיון לבית-המשפט לעניינים מינהליים, לשם בירור האם המקרה נופל בגדרי הקריטריונים שנקבעו בפסק הדין דופש, בהוסיפו הערה, כי לקראת עיצוב עמדתו של משרד הפנים לצורך הדיון שיתקיים בבית-המשפט לעניינים מינהליים, ומבלי לקבוע מסמרות בנושא, מופנית תשומת לבו, בין-השאר, "לחלוף הזמן ולהיסטוריה של הטיפול בנושא שראשיתה בשנת 1995", קרי - לאפשרות להתחשב גם בנסיבות הטיפול בבקשה בשלב שקדם לאישורה.   מעבר לאמור, לא נדרש בית-המשפט העליון עד היום להתייחס למשמעות המבחן שנקבע בפרשת דופש; ועיקר הפסיקה בעניין זה היא של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר מיישם את המבחן האמור על נסיבותיו של כל מקרה ומקרה.   8.       המבחנים שנקבעו בבית-המשפט בפרשת דופש ובעניין חתו, יושמו בפסיקת בתי-המשפט לעניינים מינהליים. במספר פסקי-דין הורה בית-המשפט על שדרוג מעמד בהליך של איחוד משפחות, נוכח העובדה שאי-שדרוג המעמד לפני המועד הקובע היה מחמת עיכוב בלתי מוצדק אשר נבע מן המשיב (ראו למשל: עת"מ (י-ם) 8436/08 עוויסאת סבאח נ' משרד הפנים (14.9.08); ועת"מ 8228/08 חרבאווי מגדי נ' שר הפנים (1.3.09)); לרבות עיכוב בלתי מוצדק שנגרם על-ידי על-ידי מי מהגורמים שנתבקשו על-ידי המשיב לחוות דעתם בבקשה (עת"מ (י-ם) 413/03 סעדה נ' מנהל מינהל האוכלוסין (23.11.08); ועת"מ (י-ם) 8579/08 אימאן עראמין נ' משרד הפנים (5.11.09)). בצד זאת הודגש, כי המבחן שנקבע בפסק-הדין דופש, מתייחס למקרים שבהם אי-שדרוג המעמד נבע מטעות או מעיכוב בלתי מוצדק שמקורו במשיב; ולא חל, אפוא, על מי שהיו זכאים לשדרוג מעמד עוד בטרם מועד החלטת הממשלה, אך לא הגישו ולא ניסו להגיש בקשה לשדרוג לפני מועד זה (עת"מ (י-ם) 8270/08 נאדר סוב-לבן נ' שר הפנים (8.11.09)).   בשורה ארוכה של פסקי-דין שניתנו בבית-המשפט לעניינים מינהליים, נפסק, כי ככלל, ובאופן עקרוני, בחינת הטענות בדבר טעות או עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה, על-פי הלכת דופש, מתייחסת לתקופה שלאחר אישור הבקשה לאיחוד משפחות, קרי - במהלך הטיפול בבקשות להארכת תוקף או שדרוג מעמד במסגרת ההליך המדורג. עם-זאת נפסק, בין-השאר על-רקע פסקי-הדין של בית-המשפט העליון בעניין חתו ובעניין רג'וב, כי תיתכנה נסיבות חריגות ויוצאות דופן, שבהן יהיה מקום לבחון נתונים המתייחסים להתנהלותו הכוללת של המשיב, תוך הבאה בחשבון של טעות או עיכוב בלתי מוצדק גם בפרק הזמן מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישורה (ראו והשוו: עת"מ 8228/08 בעניין חרבאווי, לעיל; עת"מ (י-ם) 788-07-10 תופאחה נ' שר הפנים (18.11.10); עת"מ (י-ם) 22954-07-10 חמאמי נ' משרד הפנים (7.12.10); עת"מ (י-ם) 15434-09-10 סמר שויסה נ' משרד הפנים (7.4.11); עת"מ (י-ם) 735/06 רנדא שהאבי נ' שר הפנים (26.5.11); עת"מ (י-ם) 4879-03-11 מאהר רדאד נ' משרד הפנים (14.6.11); עת"מ (י-ם) 353-03-11 פריד מאני נ' משרד הפנים (7.11.11); עת"מ (י-ם) 1953-05-11 איימן נתשה נ' משרד הפנים (28.7.11); ועת"מ (י-ם) 35406-01-12 רוביר סעדה נ' משרד הפנים (22.3.12)). הרקע העובדתי 9. להלן הרקע העובדתי העולה הן מכתבי הטענות על נספחיהם, והן מהחלטת ועדת ההשגה. עותרת 2, ילידת 1973 (להלן - העותרת), היא תושבת קבע בישראל, ועותר 1, יליד 1964 (להלן - העותר), הוא תושב אזור יהודה ושומרון. השניים נישאו זו לזה ביום 22.7.92. ביום 5.2.95 הגישו העותרים למשיב בקשה לאיחוד משפחות. בסמוך להגשת הבקשה שלח המשיב שאילתות למשטרת ישראל ולגורמי הביטחון, וביום 23.7.95 נתקבלה עמדת השב"כ לפיה "אין הערות" לבקשה. ביום 20.10.96 נתבקשו העותרים להמציא מסמכים להוכחת מרכז חיים בישראל. ב"כ העותרים שלח למשיב מכתבי תזכורת בחודש אפריל ובחודש אוגוסט 1997, וביום 4.9.97 נענה על-ידי המשיב כי הבקשה בטיפול. בעקבות שאילתה ששלח המשיב למוסד לביטוח לאומי (להלן - המל"ל), נתקבלו ביום 19.11.97 ממצאי חקירות המל"ל בעניינם של העותרים, מיום 22.10.95 ומיום 16.9.96, לפיהם העותרים מתגוררים מאז חודש יוני 1995 בשכונת א-טור בירושלים; ולפני כן, מאז נישואיהם, התגוררו בעזריה - מחוץ לתחומי מדינת ישראל (נספח ה' לכתב-התשובה). ביום 5.5.98 הודיע המשיב לעותרים, במענה לפנייתם מיום 13.4.98, כי בהתאם להנחיות לא ניתן להנפיק אשרות שהייה בישראל לתושבי האזור (נספח ו' לכתב-התשובה). 10. ביום 6.8.98 הגישו העותרים עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בבג"צ 4962/98, שבה עתרו לקבלת רישיון לישיבת קבע לעותר. בעקבות הגשת העתירה, נשלחה לב"כ העותרים דאז, עו"ד הישאם אבו שחאדה, הודעה מטעם פרקליטות המדינה לפיה המשיב החליט להיעתר לבקשה לאיחוד משפחות, ויוחל עליהם ההליך המדורג. בעקבות הודעה זו, שנשלחה אף לבית-המשפט העליון, הורה בג"צ בפסק-דין מיום 23.8.99 על דחיית העתירה, הואיל וזו התייתרה (נספח ח' לכתב-התשובה). ביום 14.10.98 שלח ב"כ העותרים מכתב למשיב, שבו ביקש להנפיק לעותר הפניה לקבלת היתר מת"ק, במסגרת ההליך המדורג, בהתאם להודעה שמסרה המדינה לבג"צ. ביום 18.10.98 רשם המשיב במירשם האוכלוסין בישראל את העותר כתושב ארעי, בעל אשרה מסוג א/5 לשנה, עד ליום 17.10.99, במקום ליתן לו הפניה למת"ק. על-פי הנטען בכתב-התשובה, הנפקת המעמד של תושב ארעי נעשתה בטעות, הואיל ועל-פי הנהלים, היה אמור העותר לקבל היתרי מת"ק לתקופה של 27 חודשים, ורק לאחר מכן לקבל מעמד של תושב ארעי; מה-גם, שבקשת ב"כ העותר הייתה לקבלת היתר מת"ק, ולא לקבלת מעמד של תושב ארעי (נספח ט' לכתב-התשובה). לטענת המדינה, טעות זו הביאה לסדרת טעויות דומות בהנפקת רישיונות שהייה בישראל בהמשך ההליך המדורג. ביום 23.9.99 הגיש העותר בקשה להארכת האשרה, וביום 31.1.00 ניתנה לו אשרת תושבי ארעי מסוג א/5 עד ליום 17.10.00. 11. ביום 6.8.00 הגיש העותר בקשה נוספת להארכת האשרה מסוג א/5. הוא נתבקש על-ידי המשיב להמציא תלושי משכורת, וכן הסבר להמצאת מסמכים המייחסים לו שתי כתובות שונות. העותר המציא את המסמכים, וכן מסר הבהרות בתצהיר. ביום 21.6.01, המליצה המשטרה למשיב לדחות את הבקשה להארכת תוקף האשרה עד לתום ההליכים המתנהלים נגד העותר בתיק חקירה שנפתח נגדו בגין עבירה של הסעת תושבים זרים ללא היתר. על-רקע האמור, הודיע המשיב לעותרים ביום 8.7.01, כי לאור התנגדות המשטרה לא ניתן להאריך לעותר את רישיון השהייה הארעי במסגרת ההליך המדורג, אך ניתן להאריך את הרישיון לחצי שנה, עד לתום הבירור עם המשטרה, וזאת שלא במסגרת ההליך המדורג (נספח י"ג לכתב-התשובה). בהתאם, ניתן לעותר רישיון לשהיית ארעי, מסוג א/5, לחצי שנה עד ליום 8.5.02. ביום 26.3.02 הודיע ב"כ העותרים למשיב, כי האישום נגד העותר בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, אשר עמד ביסוד התנגדות המשטרה לבקשה, בוטל בהסכמת הצדדים ביום 13.2.02, ואף צירף עותק מההחלטה בדבר ביטול האישום (נספח ט"ו לכתב-התשובה). ביום 12.5.02 נתקבלה החלטת הממשלה, שלימים עוגנה בחוק הוראת השעה. ביום 4.2.03 נתקבל על-ידי המשיב מכתבו של ב"כ העותרים מיום 26.1.03, שבו ביקש להאריך את הרישיון לשהיית ארעי של העותר. לאחר קבלת עמדות המשטרה והשב"כ, נופק לעותר ביום 16.7.03 רישיון לשהיית ארעי מסוג א/5, עד ליום 16.7.04. מאז ועד ליום 16.10.08 ניתן לעותר רישיון לשהיית ארעי מסוג א/5 מדי שנה ושנה. 12. ביום 3.12.07 הגיש העותר בקשה בכתב למשרד הפנים, שלא באמצעות בא-כוחו, ובה עתר להנפקת מעמד של תושב קבע (נספח כ"א לכתב-התשובה). הוא נענה ביום 5.2.08 על-ידי המשיב, כי בהתאם לחוק הוראת השעה לא ניתן לשדרג את מעמדם של תושבי האזור, ולפיכך בקשתו לשדרוג המעמד נדחית, והוא ימשיך לקבל אשרות מסוג א/5 (נספח כ"ב לכתב-התשובה). מאז ועד להגשת העתירה, מקבל העותר מדי שנה רישיון לשהיית ארעי מסוג א/5. ביום 14.7.10 שלח בא-כוחו דהיום של העותר, עו"ד בסאם אסעד, מכתב למשיב ובו ביקש להעניק לעותר "תעודת זהות קבועה" קרי - רישיון לישיבת קבע. הוא נענה על-ידי המשיב, כי על-פי חוק הוראת השעה לא ניתן לשדרג את מעמדו של העותר. על החלטה זו הגיש העותר למשרד הפנים "השגה", שנדחתה על-ידי המשיב ביום 23.12.10. ביום 10.1.11 הגישו העותרים השגה לוועדת ההשגה לזרים. לאחר עיון בהשגה, בתגובת המשיב ובתשובת העותרים, ניתנה ביום 12.4.11 החלטת יו"ר הוועדה לזרים, לפיה נדחתה ההשגה. החלטת ועדת ההשגה 13. בהחלטה מפורטת ומנומקת דחתה יו"ר ועדת ההשגה (עו"ד שרה בן-שאול - וייס) את השגת העותרים. הוועדה דחתה את ההשגה, הן מחמת שיהוי והן לגופה. הוועדה קבעה, כי הבקשה לשדרוג המעמד נגועה בשיהוי ניכר של שנים רבות, שכן לשיטת העותרים היה על המשיב לשדרג את מעמדם לפני כעשר שנים, אך הם פנו לראשונה למשיב בסוף שנת 2007, ולאחר שסורבה בקשתם באותה שנה לא עתרו לערכאות, ופנו למשיב פעם נוספת בחודש יולי 2010. עוד ציינה הוועדה, כי גם אם השתנה המצב המשפטי בעקבות פסק-דין דופש, אשר אִפשר שדרוג מעמד בנסיבות חריגות, חרף חוק הוראת השעה, נגועה העתירה בשיהוי של כשנה וחצי מאז מתן פסק-הדין בפרשת דופש. יו"ר ועדת ההשגה אף דחתה את ההשגה לגופה, בציינה כי במועד הקובע לעניין החלטת הממשלה וחוק הוראת השעה, דהיינו - 12.5.02, העותר היה מצוי בתוך ההליך המדורג תקופה של כארבע שנים "ברוטו", שעה שלצורך שדרוג המעמד בהליך של איחוד משפחות, למעמד של תושב קבע נדרשת תקופה כוללת של חמש שנים ושלושה חודשים. ועדת ההשגה בחנה האם קיימות במקרה דנן נסיבות חריגות, שעל-פי פסק-הדין בעניין חתו, מאפשרות לקצר את תקופת הליך המדורג, בשל עיכובים שהיו מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות ועד לאישור הבקשה. הועדה סברה כי נסיבות חריגות כאמור לא חלות על העותרים, ולוּ מן הטעם כי בקשתם לאיחוד משפחות הוגשה ארבעה חודשים לפני שעברו להתגורר בתחומי מדינת ישראל. על-כן סברה הועדה, כי הבקשה לאיחוד משפחות לא הייתה ראויה להיות מאושרת לפני המועד שאושרה, ואי-שדרוג מעמדו של העותר היה מחויב הדין ולא נבע מטעות או מעיכוב - ובוודאי לא מעיכוב בלתי מוצדק - בטיפול משרד הפנים בעניינו. משכך, נדחתה ההשגה; ומכאן העתירה. תמצית טיעוני הצדדים 14. העותרים טוענים, כי יש מקום לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע, הואיל ובטיפול בבקשה לאיחוד משפחות, הן בטרם הוגשה הבקשה, והן לאחר אישורה, היה עיכוב בלתי מוצדק מצד המשיב, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסקי-הדין בפרשת דופש ובעניין חתו. לטענתם, בעת הגשת הבקשה לאיחוד משפחות בשנת 1995 התגוררו בירושלים, ולא הייתה הצדקה לעכב את אישור בקשתם לאיחוד משפחות עד לשנת 1998. 15. המדינה גורסת, כי יש למחוק את העתירה על הסף מחמת שיהוי, הואיל ובקשת העותרים לשדרוג המעמד נדחתה בשנת 2007, והעותרים לא פנו לערכאות בעניין זה אלא בחרו לפנות פעם נוספת בבקשה לשדרוג המעמד רק בחודש יולי 2010, כשנתיים לאחר מתן פסק-הדין בעניין דופש. לגופה של העתירה טוענת המדינה, כי העותר לא זכאי לשדרוג מעמדו למעמד של תושב קבע, הן הואיל ולא השלים את תקופת ההליך המדורג הנדרשת של חמש שנים ושלושה חודשים, והן היות שהעותר אף לא השלים תקופה בת שלוש שנים של החזקה ברישיון מסוג א/5 במסגרת ההליך המדורג. עוד טוענת המדינה, כי לא היה עיכוב בלתי מוצדק מצִדו של משרד הפנים בטיפול בבקשה בכל שלביה, המקים עילה לשדרוג המעמד, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה. האם קמה עילה לשדרוג מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע? 16. דין העתירה לשדרוג מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע, להידחות. כאמור, בקשתם של העותרים לאיחוד משפחות אושרה ביום 23.8.98, זאת בעקבות עתירתם לבג"ץ והסכמת הצדדים, בגדרה של אותה עתירה, כי הבקשה לאיחוד משפחות תאושר. בעקבות טעות שנעשתה אצל המשיב, ניתנו לעותר, מיד לאחר אישור הבקשה, רשיונות לישיבת ארעי בישראל, מסוג א/5, במקום היתרי מת"ק, שהיו אמורים להיות מונפקים לתקופה הראשונה של עשרים ושבעה חודשים. משכך, ועל-רקע המניעה המשטרתית במשך מספר חודשים (שבעטייה נופקו לעותר רישיונות כניסה לישראל שלא במסגרת ההליך המדורג) לא החזיק העותר באשרת שהייה מסוג א/5 בתקופת הזמן הנדרשת של שלוש שנים. נוסף על כך, ומכל מקום, מאז אישור הבקשה לאיחוד משפחות בחודש אוקטובר 1998 ועד למועד החלטת הממשלה ביום 12.5.02, לא השלים העותר את מלוא תקופת ההליך המדורג של חמש שנים ושלושה חודשים, הנדרשת לשם מתן מעמד של תושב קבע - הן על-פי נוהל ההליך המדורג והן על-פי המכתב שנשלח לב"כ העותרים במסגרת העתירה לבג"ץ (נספח ח' לכתב-התשובה), אלא רק תקופה של כשלוש שנים וחצי. ראשית יודגש, כי על-פי הראיות המינהליות שבידי המשיב - הנסמכות על חקירות המל"ל - התגוררו העותרים מחוץ לתחום מדינת ישראל עד לחודש יוני 1995, שעה שאת בקשתם לאיחוד משפחות הגישו בחודש פברואר אותה שנה, ובקשתם הוגשה, אפוא, בחוסר ניקיון כפיים. העותרים אמנם טענו בגדרה של העתירה, כי התגוררו בירושלים עוד לפני שנת 1995, ואולם במסמכים ובתצהירים שהוגשו מטעמם נתגלו סתירות (אשר פורטו בכתב-התשובה המשלים). כך למשל ציינה העותרת בבקשה לאיחוד משפחות שהוגשה בחודש פברואר 1995, כי מקום מגוריה הוא א-טור, זאת לעומת טענת העותרים היום, כי במועד הגשת הבקשה התגוררו בבית משפחת סנדוקה ליד שער הוורדים בעיר העתיקה בירושלים. בנוסף, טענה העותרת בבקשה לרישום ילדים שהגישה בשנת 1995, כי לאחר נישואיה התגוררה באל-עזריה (מחוץ לתחום ישראל), וכי בחודש אפריל 1994 עברה להתגורר בשכירות בבית משפחת סנדוקה. מנגד, בתצהיר שהוגש על-ידי העותר בגדרה של העתירה, נטען כי העותרים נישאו בשנת 1991 והמשיכו להתגורר בירושלים, וכי מיום 1.4.92 ועד ליום 1.6.95 התגוררו בדירת סנדוקה. לאור הסתירות בין הגרסאות השונות שהעלו העותרים בעניין זה, הן במשרד הפנים והן במסגרת העתירה, לא עלה בידם לסתור את הראיות המינהליות שהיו בידי המשיב, אשר נסמכו כאמור על חקירות המל"ל, לפיהן מרכז חייהם של העותרים בישראל החל רק בחודש יוני 1995, דהיינו - לאחר הגשת הבקשה לאיחוד משפחות. מכל מקום, מאז אישורה של הבקשה לאיחוד משפחות לא היה כל עיכוב בלתי מוצדק בטיפול בבקשה, במשמעות המבחנים שנקבעו בפסק-הדין דופש; והעיכובים שנגעו לבירור בעניינה של החקירה הפלילית שנפתחה נגד העותר, בגין עבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים בישראל, נבעו מטעמים ענייניים, זאת עד לביטולו של כתב-האישום שהוגש נגד העותר. בנוסף, לא הצביעו העותרים על נסיבות חריגות ומיוחדות, בהתאם למבחן שנקבע בפסק-הדין בעניין חתו, שיש בהן כדי לקצר את תקופת הליך המדורג בגין הטיפול בבקשתם לאיחוד משפחות בשלב שקדם לאישור הבקשה, דהיינו - מאז הגשת הבקשה לאיחוד משפחות בחודש יוני 1995, ועד לאישורה בחודש אוקטובר 1998 בעקבות העתירה לבג"ץ שהגישו העותרים. לאחר הגשת הבקשה בשנת 1995, נדרשו העותרים בשנת 1996 להמציא מסמכים להוכחת מגוריהם בישראל מאז נישואיהם, ועל-פי האמור בכתב-התשובה, המסמכים לגבי מרכז החיים בישראל הוצגו על-ידם בשלב מאוחר יותר. מכל מקום - כפי שכבר צוין - טענת העותרים, לפיה במועד הגשת הבקשה בחודש פברואר 1995 התגוררו בישראל, נסתרה בראיות מינהליות שקיבל המשיב מהמל"ל, לפיהן עברו השניים להתגורר בישראל בחודש יוני אותה שנה. על-רקע האמור, ולנוכח פרק הזמן שנדרש לבחינת בקשות לאיחוד משפחות באותה התקופה, לא חלות בעניינם של העותרים נסיבות חריגות שיש בהן כדי לקצר את תקופת ההליך המדורג בשל הטיפול בבקשה בשלב שקדם לאישורה. סוף דבר 17. על-יסוד האמור לעיל, לא קמה עילה להתערב בהחלטת המשיב, כמו-גם בהחלטת ועדת ההשגה, שלא לשדרג את מעמדו של העותר למעמד של תושב קבע, על-פי רישיון שהייה בישראל מסוג א/1, ודין העתירה להידחות. העותרים ישלמו למשיב הוצאות בסך 6,000 ₪. אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפנים