אסבסט בשכונת מגורים

נטען כי ילדי היישוב שיחקו בערמות חול. במהלך משחקם גילו הורי הילדים כי בתוך החול נמצאים גושים של אסבסט. וכך, משהגיע בראון לביתו באחד הימים, כך טענתו, נגלה לעיניו מחזה קשה ביותר בו ניידת של המשטרה הירוקה חונה בסמוך לערמת החול, בעוד נציגיה עורכים בו בדיקות שונות. משנתגלתה השמועה כי ביישוב מצוי חומר מזוהם ומסוכן נפל על התושבים חשש כבד ובעזרת מערכת כריזה נתבקשו התושבים להישאר בבתיהם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא גילוי אסבסט בשכונת מגורים: נתוני רקע 1. הנתבעת 1 (להלן, גם "להבים") היא חברה הרשומה כחוק בישראל ואשר בחצרי מפעלה צפונית לנהריה באזור הגליל המערבי בוצעו עבודות בנייה. לשם כך שכרה להבים את חברת בני גולדמן ניהול הנדסה בע"מ (להלן - "החברה המפקחת") לפקח על עבודות הריסת המבנים ובניית מבנה 5 בשטח מפעלה. 2. ביום 24.9.03 קיבלה להבים היתר להריסת המבנים האמורים (להלן - "היתר ההריסה"). היות וגגות המבנים שנהרסו הורכבו מלוחות אסבסט צמנט הוגשה על ידי להבים ביום 29.2.04 בקשתה לוועדה הטכנית לאבק מזיק במשרד לאיכות הסביבה (להלן - "הוועדה לאבק מזיק") כשאליה צורפה תוכנית עבודה שהוכנה על ידי מפקח מורשה מטעם המשרד לאיכות הסביבה לעבודות אסבסט, הוא מר איציק רייך (להלן, גם "רייך"). עבודות ההריסה, לכאורה, בוצעו כדין ובמסגרת זו פונו לוחות האסבסט לאתר הטמנה מורשה, בוצעה דגימה להימצאות אסבסט בשטח העבודות ובסיומן הוגש על ידי רייך דוח מסכם (להלן - "הדוח המסכם"). בדוח המסכם, החתום על ידי רייך והמופנה לגב' תמר בראון, יו"ר הוועדה לאבק מזיק, מאשר רייך, בין השאר, כי "בסיום העבודות בוצעה סריקה ונאספו שאריות שברי אסבסט לפני הריסת המבנה". 3. בשלב הבא ניגשה להבים להקמת מבנה 5 תחת זה שנהרס. ביום 6.7.04 ניתן ללהבים ההיתר השני, לביצוע עבודות הבנייה (להלן - "היתר הבנייה"). לשם כך התקשרה להבים עם הנתבעת 2 (להלן, גם "אבו ראס") בהסכם קבלן ראשי לביצוע עבודות הבנייה (להלן - "הסכם הבנייה"). הסכם הבנייה היה על בסיס פאושאלי. לאחר כריתתו נתנה להבים לאבו ראס צו להתחלת עבודות הבנייה. בגדרו של צו זה אושר לאבו ראס, בין השאר, "להתחיל את עבודות הבנייה של מבנה מס' 5 (מבנה תעשיה וכן מאגר מים תת קרקעי) במתחם טכנולוגיית להבים בע"מ באזור התעשייה צפון בנהריה. העבודות יבוצעו בהתאם לתוכניות, מפרטים המצורפים להסכם והכל תחת הפיקוח של בני גולדמן-ניהול הנדסה בע"מ". ועוד אין עוררין כי במעמד זה המציאה להבים לאבו ראס את עותק הדוח המסכם. 4. הבהרתי כי בצו האמור נדרשה להבים לבצע אף עבודה של "מאגר מים תת קרקעי". עבודה זו נכללה אף בגדרו של הסכם הבנייה. ואולם אין עוררין כי אותה שעה לא היה ללהבים היתר בנייה לביצוע עבודות מאגר המים. על כך להלן. 5. ועוד דומה שאין עוררין שלצורך ביצוע עבודות הבנייה, בוודאי לצורך הקמת מאגר מים תת- קרקעי, נדרשה אבו ראס לבצע עבודות קידוח וחפירה. ללא כל קשר להקמת מאגר המים ביצעה אבו ראס עבודות קידוח נרחבות באמצעות כלונסאות. לצורך בניית מאגר המים נדרשה חפירה בעומק של כ-5 מטר, באורך של כ-16 מטר וברוחב של כ-12 מטר. ברי כי בעקבות זאת נחפרו כמויות לא מבוטלות של חול שהוצא בקידוחים וחפירות אלו. 6. זה הרקע למסכת שהולידה את התביעה שבפניי. התובעת (להלן, גם "ימית צורית") היא חברה הרשומה כחוק בישראל העוסקת בתחום עבודות העפר. לטענתה, במסגרת פעילותה העסקית היא זכתה במכרז לביצוע פרוייקט רחב היקף ביישוב גילון (להלן - "הפרוייקט"). לצורך ביצוע הפרוייקט נאלצה ימית צורית לרכוש כמות בלתי מבוטלת של חול. וכך, אין עוררין כי ימית צורית ואבו ראס התקשרו בעסקה שבמסגרתה אבו ראס מסרה לימית צורית עודפי החול שנחפרו כמבואר. אכן, בצד העובדה שאין עוררין על העסקה, נטושות מחלוקות רבות לעניין נסיבות ההתקשרות ותנאיה המובהקים של עסקה זו. אף על כך במפורט להלן. מכל מקום המשא ומתן שהוליד את העסקה היה ביום 4.8.04. כבר למחרת היום שכרה ימית צורית שירותי הובלה לצורך העברת החול ממפעלה של להבים ליישוב גילון. קיימת מחלוקת אם פעולות ההובלה היו אף ביום 8.8.04. לטענתה של ימית צורית ועד הנהלת יישוב גילון הקצה שטח בין בתי המתיישבים לשם הובא החול האמור. 7. מנהלה ובעליה של ימית צורית הוא מר ניר שלמה בראון (להלן - "בראון"). בראון עצמו הוא תושב ביישוב גילון. לטענתו ילדי היישוב שיחקו בערמות החול. במהלך משחקם גילו הורי הילדים כי בתוך החול נמצאים גושים של אסבסט. וכך, משהגיע בראון לביתו באחד הימים, כך טענתו, נגלה לעיניו מחזה קשה ביותר בו ניידת של המשטרה הירוקה חונה בסמוך לערמת החול, בעוד נציגיה עורכים בו בדיקות שונות. משנתגלתה השמועה כי ביישוב מצוי חומר מזוהם ומסוכן נפל על התושבים חשש כבד ובעזרת מערכת כריזה נתבקשו התושבים להישאר בבתיהם. 8. ואכן ביום 11.8.04 ניתן על ידי המשרד לאיכות הסביבה (להלן - "המשרד") צו לפינוי "אסבסט פריך מעורב בחול" ומשום כך נצטוותה ימית צורית להמציא תוכנית לניפוי ופינוי המתחם. לשם כך שכרה ימית צורית את שירותיו של מר זאב וורגה (להלן - "וורגה"), שהכין דו"ח כאמור. מדו"ח זה מיום 12.8.04 עולה כי אכן "מצאנו שכבה עליונה עם פסולת אסבסט מעורב, הכוונה גם פסולת קשה וגם פסולת רכה. השכבה העליונה המעורבת בפסולת אסבסט היא לערך בין 15-20 ס"מ גובה. השכבה בעומק החפירה נקיה מאסבסט". ועוד נרשם כי "החברה (היא ימית צורית - ש.ל.) רכשה חול זיפ זיפ מאתר בנייה טכנולוגיות להבי ישכר נהריה בכמות של כ-400 קוב ואחסנו אותו בשטח בנוי של גילון" (נספח ב לתצהיר בראון, ת/1). ביום 16.8.04 נמסר דו"ח נוסף של וורגה ליו"ר הוועדה לאבק מזיק. בין השאר, ובמסגרת ההנחיות לביצוע עבודות הפינוי, נרשם כי "מדובר בכמות קטנה של גושי פסולת אסבסט יחסית לכמות חול שנשארה בשטח" (נספח ג ל-ת/1). ביום 2.9.04 שיגר מר שלמה כץ, מנהל מחוז הצפון של המשרד, מכתבו לבראון בו הוא מאשר כי הושלמו עבודות הפינוי של החול המזוהם בפסולת אסבסט כנדרש. הוא חתם וציין כי "בהזדמנות זו ברצוני להביע את הערכתי לנחישות ולמהירות ביצוע העבודה מרגע שהובא לידיעתכם, כי החול אשר רכשתם מזוהם בפסולת אסבסט. יישר כוח" (נספח ו ל-ת/1). כך, ככל שעסקינן בימית צורית. ככל שעסקינן בלהבים המשרד מסר אף לה צו לסילוק מפגע מיום 12.8.04. בצו זה (נספח י ל-ת/1) נרשם על ידי מר שלמה כץ הנ"ל כי "לאחר שנוכחתי כי נגרם מפגע זיהום אוויר בלתי סביר מסיבי אסבסט פריך מפעולות בנייה חדשות במפעל ישכר בע"מ, הנמצא באזור תעשיה צפון נהריה, בסמוך למפעל איתנית ומחול מזוהם באסבסט שהובא ליישוב גילון", נדרשה להבים להפסיק באופן מיידי את עבודות הבנייה והעפר ולדאוג לפינוי החול המזוהם המצוי במפעלה. וכמו כן, ובמקביל, נדרשה להבים "לבצע באופן מיידי פינוי כל החול המזוהם באסבסט שהועבר ממתחם ישקר ליישוב גילון באותו נוהל המצויין בסעיף א-6". להבים צייתה לצו האמור, ככל שעסקינן בפינוי החול המזוהם ממפעלה. להבים לא פעלה לפינוי החול המזוהם מן היישוב גילון, ודומה שאף לא הגיבה לדרישה האמורה. 9. כאמור זה הרקע להגשת תובענתה הכספית של ימית צורית, על סכום של 616,720 ₪. כתוצאה ממכלול האירועים האמורים, כך טענתה של ימית צורית, נגרמו לה שורה נרחבת של נזקים, עקב כך שלשיטתה נמכר לה חול המזוהם באסבסט. תובענתה הוגשה נגד להבים, היא בעלת המקרקעין בו נמצא החול המזוהם. נטען אף כי מפקח מטעם להבים נטל חלק בהתקשרות לעניינו של החול ולהבים כופרת בכך בתוקף. תובענתה הוגשה אף נגד אבו ראס, שהרי אבו ראס היא זו שהתקשרה עמה בהסכם למכירת החול, שנמצא כמזוהם. ועוד נתבעה לדין הנתבעת 3, היא עיריית נהריה (להלן, גם "העירייה"). נטען כי העירייה התרשלה בכך שלא הורתה על ביצוע קידוחים בקרקע בטרם התבצעו עבודות החפירה בשטחה של להבים, וזאת על מנת לוודא כי הקרקע איננה מזוהמת בפסולת אסבסט. כך, בעיקר לנוכח מודעותה של העירייה שמפעלה של להבים מצוי בתחום העירייה החשוד כנגוע באסבסט. ואחרון נתבע איגוד ערים לאיכות הסביבה גליל מערבי (להלן, גם "איגוד ערים"). נטען כי איגוד ערים הוא הגוף האחראי על איכות הסביבה בגליל המערבי, לרבות במתחם מפעלה של להבים. גם מן הטעם האמור איגוד ערים היה אחראי להתנות את מתן היתר הבנייה ללהבים בביצוע סקר אסבסט. סקר זה לא התבצע מעולם על אף המיקום הרגיש של המפעל. במועד הרלוונטי יצאו הנחיות לטיפול באסבסט בגליל המערבי (להלן - "ההנחיות"). מן הלוגו של ההנחיות עולה כי הן הוצאו במשותף על ידי המשרד ואיגוד ערים. הנחיות אלו הועברו לרשויות המקומיות, ובהן לעירייה. איגוד ערים, כך הטענה, לא שקד איפוא על ביצוע ההנחיות, שהן אף פרי עבודתו-שלו. כל הנתבעים התגוננו בפני התביעה. אבו ראס הגישה הודעת צד ג' כנגד צד ג' 1, היא להבים. היא הגישה ההודעה אף כנגד צד ג' 2, היא הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה (להלן, גם "הוועדה"), וכן כנגד צד ג' 3, הוא רייך. להבים והוועדה התגוננו בפני ההודעה. הגם שההודעה הומצאה כדין לרייך, הוא לא התגונן כנגדה. ואף להבים הגישה הודעת צד ג' כנגד אבו ראס. אבו ראס התגוננה בפני ההודעה. 10. לאחר מיצוי הליכי ביניים הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. הונחו בפניי שורה של תצהירי עדויות ראשיות והמצהירים נחקרו לאורך 9 ישיבות הוכחות. מטעם ימית צורית הוגש תצהירו של בראון. כן הוגש תצהירו של מר נתן בקר (להלן - "בקר"). על פי הטענה נעשתה פנייה לבקר על ידי מנהלה של אבו ראס, הוא מר אבו ראס ראסם (להלן - "ראסם"), אשר הודיע לו כי יש באמתחתו חול למכירה. לאור היכרות אישית של בקר עם בראון, נוצר המפגש בו נכרתה העסקה הנטענת. 11. כאמור להבים שכרה את שירותיה של החברה המפקחת, בביצוע עבודות ההריסה והבנייה של מבנה 5. במסגרת ראיותיה של להבים נמסרו תצהיריהם של מר בני גולדמן (להלן - "גולדמן"), הוא מנהלה של החברה המפקחת שאף פיקח בפועל במתחמה של להבים. כן נמסר תצהירו של מר אילן מהלר (להלן - "מהלר"), עובדה של החברה המפקחת. ועוד נטען כי גולדמן ומהלר בלבד עבדו במסגרת החברה המפקחת בעבודות האמורות. 12. מטעם אבו ראס נמסר תצהירו של ראסם. כן נמסר תצהירו של מר דראושה פיראס (להלן - "פיראס"). פיראס הוא הנדסאי בניין ונטען כי הוא עבד ככזה אצל אבו ראס בפרוייקט האמור בו זכתה אבו ראס. 13. מטעם העירייה והוועדה נמסר תצהירו של מר אהרון (רוני) לוי (להלן - "לוי"). לוי הוא מתכנן ערים במקצועו ומשמש כמנהל מחלקת תכנון עיר בעירייה החל משנת 1999 וככזה מסר תצהירו לעניין היתרי הבנייה שהונפקו במסכת שבפניי. 14. מטעם איגוד ערים נמסר תצהירו של מר יבגני לוין (להלן - "לוין"). לוין הוא מהנדס במקצועו ומועסק על ידי איגוד ערים, בין היתר כרכז אסבסט. ועוד נמסר תצהירה של גב' אליאור ליאב (להלן - "ליאב") שהיא רכזת תכנון סביבתי באיגוד ערים. 15. בעקבות הגשת סיכום טענות ב"כ צורית ימית נדרשתי לבקשת ב"כ להבים למחוק שורה נרחבת של נספחים וסעיפים מסיכום טענותיה. על כך להלן. בעקבות החלטתי הונחו בפניי סיכומי טענות ב"כ הצדדים, אף בשני מחזורים. זו השעה להידרש לעתירתה הנ"ל של ב"כ להבים. עתירת להבים 16. נטען כי ימית צורית צרפה לסיכום טענותיה ראיות חדשות אשר לא הוצגו לבית המשפט במסגרת הראיות, והן נספחים ג, ו, ז/1, ז/2, ח, ט, י, יא-1, יא-2 ו-יב. מסמכים אלה אוזכרו בסעיפים 83.3, 350, 352.2, 352.3, 352.4, 352.6, 352.9 ו-352.14. כמו כן צרפה ימית צורית לסיכום טענותיה תצהירי תשובות לשאלונים, שאף הם לא הוגשו במסגרת מסכת הראיות והם נספחים א, ב, ד ו-ה. תצהירים אלו אוזכרו בסעיפים 36, 48, 83.2, 92, 115.6, 191, 239, 246 ו-287. בית המשפט נתבקש, איפוא, להורות על מחיקת הנספחים לסיכומי הטענות והסעיפים המתייחסים אליהם בהתאם, כמבואר, אף להורות על הגשת סיכומי טענות חדשים, תוך חיוב בהוצאות לדוגמא. אין צריך לומר כי ב"כ הנתבעים האחרים הצטרפו לבקשה האמורה. 17. ב"כ ימית צורית התנגד לבקשה. נטען כי מכלול הראיות האמורות גלוי לנגד עיני להבים זה מכבר, לנוכח הליכי ביניים במסגרתם גולו כל המסמכים האמורים. כך אף ככל שעסקינן בתצהירי העדויות. שהרי תצהירים אלו ניתנו מטעם בעלי הדין שבפניי, וממילא אינם מהווים כל הפתעה. 18. במחלוקת האמורה, כך נהירים פני הדברים, ידה של ימית צורית על התחתונה. מקובלת עליי הטענה על פיה צירוף הנספחים, וממילא הסעיפים הדנים בהם, הם בבחינת "הגנבת ראיות" נפסדת שזכתה לא אחת לגינוי על ידי בית המשפט העליון. ואכן, כפי שביארה ב"כ להבים כהלכה בתשובה לתגובה, מבלבלת ימית צורית בין השלב המקדמי המכין את שלב ההוכחות, לבין שלב ההוכחות גופו. אכן נכונים הם פני הדברים שלהבים, אף יתר הנתבעים, לא "הופתעו" כל עיקר כתוצאה מן הנספחים והתצהירים האמורים, לנוכח העובדה שהם גולו כהלכה. אך בכך לא סגי. אכן, כפי שנקבע ב-רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ (כמצוין בסעיף 13 לתשובה לתגובה), "אין להפוך את הליך הגילוי והעיון, בין אם הוא עומד בפני עצמו, ובין אם הוא בא כחלק מקדם המשפט, לתחליף לשלב ההוכחות". אכן, במסגרת חקירתם הנגדית של המצהירים על ידי ב"כ ימית צורית, ושמא על ידי כל אחד מב"כ הצדדים, ניתן היה לעמת את המצהיר עם תצהיר תשובות לשאלון שמסר, וממילא לדרוש להציג כראיה תצהיר תשובות לשאלון זה, או להסתמך על תשובות פלוניות בלבד מאותו תצהיר תשובות לשאלון. אכן העובדה שימית צורית גילתה כהלכה, ככל שגילתה, את המסמכים אותם היא מבקשת לצרף לסיכום טענותיה, פילסה לה את הדרך בבטחה לצרפם כדין לתצהירי העדויות מטעמה. אלמלא היה נעשה גילוי מסמכים של מסמכים אלו, שמא ניתן היה להתנגד לצירופם לתצהירים. משעה שימית צורית לא ראתה לצרף את המסמכים האמורים לתצהיריה, אין לה אלא להלין על עצמה בלבד. 19. התוצאה האמורה, כך מסתמן מסיכומי ב"כ הנתבעים, יכול שתגזור את דחיית התביעה מכל מקום. שהרי, כך הטענה, גם אם יקבע בית המשפט בשאלת החבות כי הדין עם ימית צורית, הרי היא לא השכילה להוכיח את גובה הנזק. עמדה זו, בוודאי באופן הגורף שלה, אינה מקובלת עליי. מן הסתם נשמט מב"כ הנתבעים כי לתצהיר עדותו של בראון, ת/1, צורפו נספחים יד ו-טו המעידים על נזקים נטענים בסכומים המצטברים לכדי 23,130 ₪. ממילא, ככל שימית צורית תזכה בשאלת החבות, ובאורח מושלם, וככל שלא איענה להשגות לעניינם של סכומים אלו, יכול שזה הסכום המירבי שייפול בחיקה של ימית צורית. כך, חרף האנרגיה העצומה שהושקעה בתיק על ידי כל הפרקליטים המלומדים של בעלי הדין. רק מן הטעם האמור אין מנוס מלהידרש לשאלת החבות, על נגזרותיה השונות. 20. אכן, נתון זה מעורר תמיהה באשר להתנהלותה של ימית צורית. אם אכן לא נשכח ממנה עניין גובה הנזק, שהרי לתצהירי בראון צרפה שני מסמכים העוסקים בכך, על שום מה לא השלימה את המלאכה ולא צרפה לתצהיר האמור את שפעת המסמכים האחרים? במה שפר חלקם של אלו מן האחרים? והעיקר: לאור המסתמן מן התגובה לתשובה של להבים, על שום מה לא ביקשה ימית צורית להתיר לה להגיש ראיות נוספות, ולו בשלב אליו הגיע התיק, כניסיון נואש אחרון, אך היחיד האפשרי, לנוכח המצב הדיוני האמור? אכן לו הייתה מוגשת בקשה כאמור אין לדעת להיכן היה מוליך אותי מאזן שיקוליי. אין לי ספק כי לא הייתי נענה לבקשה, סתם כך ללא אומר ודברים. שהרי היענות לבקשה הייתה גוזרת הגשת תצהירים משלימים מטעם כל בעלי הדין, שמא חקירה נוספת ובירור התנגדויות אפשריות לעניינן של ראיות מראיות שונות בשאלת גובה הנזק, והגשת סיכומים משלימים. משאלו היו פני הדברים, כך אני יכול לשער, היה גדר הלבטים שלי נע בין דחיית הבקשה מכל וכל, לבין התניית ההיענות לה בתשלום הוצאות מופלגות ביותר ליתר בעלי הדין. ואולם משעה שימית צורית אינה מגישה בקשה להתיר לה להגיש ראיות נוספות, נהיר שאין בדעתי להעמיק חקר בעניין זה. 21. אדרש, איפוא, להכרעות העובדתיות והמשפטיות הצריכות לפנים תוך שלא אדרש לכל סוגיה וטענה. אכריע, תחילה, בסוגיות עובדתיות שנראה לי שיש להידרש להן תחילה ובמוקדן לסוגיות הקשורות להתקשרות בין ימית צורית לאבו ראס. למעורבותה של להבים בהתקשרות בין ימית צורית לאבו ראס 22. בראון ובקר מוסרים כי המשא ומתן בעניין ההתקשרות האמורה נעשה כאשר הם הגיעו למפעלה של להבים. שם הם פגשו את ראסם. נלווה אליהם מר עזיז מריסאת, מנהלה הנוסף של ימית צורית (להלן - "עזיז"). וכן, והעיקר, במקום הוצג בפניהם אדם, ששמו לא ידוע, כמפקח על העבודות מטעם להבים. אותו מפקח נטען, כך הטענה, לא נטל חלק פעיל במשא ומתן שהתנהל במקום ואולם עצם השתתפותו במקום שיוותה גושפנקא לאישורה של להבים לעסקה הנרקמת. 23. להבים כופרת מכל וכל בגרסה האמורה. כאמור החברה המפקחת העסיקה בפרוייקט שניים, והם גולדמן ומהלר. שניהם, איפוא, עשויים היו להיות אותו מפקח נטען. שניהם הכחישו מכל וכל שנטלו חלק במשא ומתן זה. ממילא להבים לא ידעה כל עיקר על העסקה שנרקמה בין ימית צורית לאבו ראס. עסקה זו התגלתה לה רק בדיעבד, ומשעה שהסתבר לה שנמכרו עודפי חול, וגם שהם מזוהמים באסבסט. 24. ועוד תנא דמסייע עשוי לעמוד לעזרה של ימית צורית. מן הנתונים שבפניי עולה כי אכן משאיות עסקו בפינוי החול ממתחם להבים. דבר רישומן של משאיות אלו אושר על ידי מהלר. אין זאת, כך טענת ימית צורית, שדבר רישומן של המשאיות משתלב עם ידיעתה של להבים, וממילא אישורה, לדבר העסקה שנקשרה בין ימית צורית לאבו ראס. להבים כופרת בכך. לשיטתה דבר הרישום של המשאיות הוא פועל יוצא של שגרת עבודתם של עובדי החברה המפקחת. רישום זה אינו מעיד דבר וחצי דבר על אודות ידיעתה של החברה המפקחת, וממילא על אודות ידיעתה של להבים, באשר לעסקה. 25. במחלוקת האמורה ידה של ימית צורית על התחתונה. 26. ראשית, גרסתה של להבים נתמכת בעדויותיהם של ראסם ופיראס. בין להבים לאבו ראס, כפי שיפורט, נטושה מחלוקת נוקבת וחריפה. והרי השתיים אף הגישו אחת נגד רעותה הודעות צד ג'. ראסם ופיראס כופרים בתוקף בכך שבמפגש האמור נכח מפקח נטען מטעם החברה המפקחת. לא זו אף זו: ראסם מצהיר כי בראון מסר לו כי המפקח מטעם החברה המפקחת מסר את הסכמתו לעסקה הנרקמת, לפני המפגש האמור, וראסם האמין לגרסה זו. אכן, כך גרסת ראסם, הסכמה זו לשיטתו לא העלתה ולא הורידה. לטעמו הוא רשאי היה, ממילא, להתקשר בעסקה בעניינו של חול זה, ועל כך להלן. מכל מקום הגרסה האמורה של ראסם ופיראס תומכת מאוד בגרסתה של להבים. לנוכח מכלול הנתונים האינטרס שלהם היה, יהא הדבר אשר יהא, להצטרף לגרסתה של ימית צורית דווקא, אם על מנת להדוף את החבות כנגדם, אם על מנת למצוא שותף-מעוול נוסף. 27. שנית, פיראס, כך אני קובע, נטל חלק במפגש האמור. עדותו, אף עדותו של ראסם בעניין זה, אמינות עליי. משמע, כך אין לי אלא להסיק, למצער בראון ובקר האמינו, ולו בטעות, כי פיראס זה, שהוא הנדסאי בניין של אבו ראס, שמא הוא המפקח הנטען מטעם להבים. יכול ששונה היה מאזן שיקוליי אילו בראון ובקר היו מאשרים כי בצד השתתפותו של פיראס במפגש, השתתף בנוסף המפקח הנטען. 28. שלישית, במפגש הנטען השתתף אף עזיז. אף גרסה זו נתמכת על ידי ראסם, שמציין שמטעם ימית צורית הגיעו שניים, האחד יהודי והשני ערבי. במצב דברים זה הימנעותה של ימית צורית מלהביא את עדותו של עזיז, שוקלת בבירור לחובתה. נתון זה הולך ומתעצם לנוכח התפקיד שמילא עזיז, לגרסתו של בראון, בנושא פינוי החול על ידי המשאיות. אף בעניין זה שמא עדותו של עזיז אמורה הייתה להזין את מאזן שיקוליי. בנסיבות אלו אין לי אלא להניח כי הימנעותה של ימית צורית מלהעיד את עזיז, שהוא לא פחות ולא יותר אחד מבעליה ומנהליה, מתיישבת עם העובדה שעדות זו הייתה פוגמת בגרסתה של ימית צורית. שמא עניין זה משתלב ביתר הנסיבות לחובתה של ימית צורית, המעלות ספקות ניכרים ביחס למכלול גרסתה ולשאלת החבות, כפי שיבואר. לא מן הנמנע, איפוא, כי מול עמדתו של בראון שיש להגיש את התביעה, כמעשה נואש, על מנת לנסות להציל מה שניתן להציל, סבור היה עזיז, באורח מפוכח, כי אין לעשות כן. מן הסתם הוא הסכים להגשת התביעה, אך לא הסכים לתמוך בתצהירו בתביעה זו. שמא סבר שסיכוייה קלושים מאוד. 29. רביעית, בתצהיריהם של בראון ובקר נטען כי המפקח הנטען מטעם להבים נטל חלק פעיל במפגש האמור. שהרי, כך למשל סעיף 9 לתצהירו של בראון, "הוצגו בפני הח"מ מצגים, הן על ידי הקבלן והן על ידי המפקח מטעם להבים, כי החול הנרכש הינו תקין, בטיחותי, וכי אין כל מניעה ו/או איסור למכור לימית צורית את החול....". מנגד, בעדויותיהם בפניי נטען כי המפקח האמור לא פצה פיו כל עיקר. וכך, בקר אישר כי המפקח "למעשה הוא עמד ושתק במשך כל השיחה" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 6.10.08). אכן ניתן להוכיח מצג גם באופן אקטיבי, ושמא גם באופן פסיבי משעה שהשתיקה מתפרשת כהסכמה או מודעות. ואולם הסתירה בעניין זה היא משמעותית, בעיקר לנוכח העובדה שמדובר בלב גרסתה של ימית צורית. היא אמורה למסור גרסה קוהרנטית וברורה האם המצג האמור נעשה באופן אקטיבי או פסיבי. 30. חמישית, עצם מעורבותו של בקר במפגש מוטלת בספק. כך, בעיקר, לנוכח העובדה שהוא לא מוזכר כל עיקר בתצהירו של בראון. והרי, כך גרסתה של ימית צורית, היה זה בקר שגרם להיווצרותה של העסקה. בקר מצהיר כי ראסם פנה אליו ומסר לו כי יש חול למכירה. רק כתוצאה מכך הוא פנה לבראון, מכרו וידידו, ומסר לו על ההזדמנות האמורה. הכיצד בראון, בתצהירו, לא מציין כל עיקר איך נרקמה העסקה, ואת דבר השתתפותו של בקר בעסקה זו, כגורם-מפתח? 31. שישית, לנוכח עדותו של מהלר ברי לי שמהלר עסק ברישום המשאיות שיצאו מן המקום כשהן מפנות חול והנני דוחה את מכלול טענותיה של להבים אודות כך שהיא לא הייתה מעורבת כל עיקר בעניין זה, אלא פיראס ומנהל עבודה בשם יורי מטעם אבו ראס. ואולם אין בכל אלו כדי לכרסם במאזן שיקוליי. אכן אמינה עליי הגרסה כי דבר פינוי חול על ידי משאיות אמור היה להירשם ולהיות מתועד, בדרך העסקים הרגילה. להבים גורסת כי היא סבורה הייתה שחול מפונה זה, כמוהו כעודפי בנייה ואשפה אחרים, יפונו לאתרי פסולת מורשים. גרסה זו מקובלת עליי כהגיונית וסבירה. 32. שביעית, ומשכך אני קרוב לדעה שאכן בראון מסר לראסם כי הוא קיבל, כביכול, את הסכמתו של המפקח לעסקה האמורה, טרם המפגש. כך, לנוכח קביעתי שבראון ידע מראש שהעסקה האמורה חשודה מלכתחילה. שהרי הוא העיד כי "יש איזה בעייתיות למכירת חול בארץ, חול הוא מחצב של המדינה, לא כל אחד יכול להוציא את החול" (עמ' 6 לפרוטוקול 2.6.08). משמע, בראון היה מודע מלכתחילה לכך שלא כל דיכפין יכול למכור חול, והרי הדבר משתלב אף עם הוראות פקודת המכרות. משום כך, על מנת "להכשיר" את הספק האמור, הוא הסביר כי הדבר נעשה לנוכח העובדה ש"באקט המכירה היה נוכח אותו מפקח" (שם). אני מרחיק וקובע, איפוא, כי אכן הצורך באישורו של "מפקח" ריחף בחלל האוויר וגרם לגרסתו של בראון, שאינני מאמין לה, על פיה הוא מסר לראסם על אישורו של אותו מפקח, טרם המפגש בין השניים. לתוכנו של ההסכם בין ימית צורית לאבו ראס 33. לטעמו של בראון נקשרה עסקה בגדרה ימית צורית אמורה הייתה לשלם לאבו ראס סכומים פלוניים. גרסתו של ראסם שונה. לגרסתו של ראסם, הזוכה בעניין זה לאמוני, הגיעו למתחם בראון ועזיז וביקשו לקבל את עודפי החול מן הקידוחים והחפירות. תחילה ראסם ביקש תשלום ואולם בהמשך הדרך הגיע למסקנה שפינוי החול על ידי ימית צורית משתלם לו כלכלית, שהרי אלמלא העסקה האמורה הוא יצטרך לשאת בעלויות הפינוי בעצמו. ומשעה שכך סוכם כי כלי העבודה שלו, שממילא מצויים במקום, יעמיסו את החול על המשאיות שימית צורית תשכור לשם כך. וכך קרה. 34. ממילא אני מקבל אף את גרסתו של ראסם שלא הוא היה זה שיזם את המפגש אלא היה זה בראון. גרסתו של ראסם שאותה שעה הוא לא ידע מה בכוונתו לעשות בעודפי החול, נשמעת לי סבירה והגיונית. כאמור צו התחלת עבודה ניתן לראסם ביום 15.7.04. המפגש עם בראון היה ביום 4.8.04, דהיינו בשלבים הראשוניים ביותר של הפרוייקט. נהיר לי כי אותה שעה, כגרסתו של ראסם, כלל לא טרדה את מנוחתו השאלה מה יעשה בעודפי החול. שמא ייאלץ לפנותם, במסגרת חובתו החוזית להשאיר את האתר נקי מכל חומרי בניה ופסולת, שמא ייעשה בהם שימוש חוזר אם למטרות הבנייה במתחם להבים, אם למטרות בנייה באתרי בנייה אחרים שלו. האם החול המזוהם שנתגלה בגילון מקורו בחול שנחפר באתר להבים? ומה ממדיו של החול המזוהם שנתגלה בגילון? 35. ב"כ הנתבעים מטילים ספק האם החול המזוהם שנתגלה בגילון מקורו בחול המזוהם באתר להבים. וכך נטען כי ימית צורית לא ראתה להביא לעדות, ולו נהג משאית אחד ששכרה, על מנת שיעיד, למשל, שהחול שהטעין באתר להבים אכן הובל ופורק בגילון. שמא, כך הטענה, החול המזוהם בגילון לא הובא מאתר להבים. טענה זו משולבת בקשר אמיץ בשאלת הכמות של החול המזוהם. לשיטתה של ימית צורית הכמות של החול המזוהם היא של 1,300 טון. מנגד, שורה של ראיות עשויה להצביע על כך שכמות החול שנחפרה באתר להבים, לא יכולה הייתה לעלות על 400 טון. שמע מינה, כך הטענה, אם אכן החול המזוהם של ימית צורית הוא בממדים של 1,300 טון, שמא מקורו מספקים אחרים. למצער החול המזוהם שהגיע מאתר להבים הוא בכמות של 400 טון בלבד ויתרתו מקורה מספקים אחרים. 36. בשאלה הראשונה, כך לטעמי, כפות המאזניים נוטות בבירור לזכותה של ימית צורית. אכן מקובלת עליי ההשגה שמוטב היה שימית צורית תעבה את מסכת ראיותיה, למשל, על ידי עדותם של נהגים שהובילו את החול, כנטען, מאתר להבים ליישוב גילון. וחרף מחדלה זה של ימית צורית, הדעת נותנת כי החול המזוהם ביישוב גילון מקורו באתר להבים. שהרי, ראשית, אין עוררין, לשיטתן המשותפת של ימית צורית ואבו ראס, שהחול נמסר לימית צורית, לא סתם כך אלא לשם הובלתו לפרוייקט ביישוב גילון. שנית, ההובלות האמורות התרחשו, ואף זאת לשיטתן המשותפת של השתיים, בתאריכים 5.8.04 ו- 8.8.04 (וכך משום שמדובר בימי חמישי וראשון). צו סילוק המפגע של המשרד הוצא לימית צורית ביום 11.8.04, דהיינו בסמיכות זמנים להובלת החול מאתר להבים ליישוב גילון. שלישית, עוד ביום 12.8.04, כאמור, ניתן צו סילוק מפגע ללהבים בו היא נדרשה לסלק אף את החול המזוהם מגילון. זו הייתה השעה, כך אני סבור, שלהבים תבהיר שהחול המזוהם בגילון מקורו לא מהחול המזוהם בשטחה. ולטעמי הדבר אף מצביע על כך שגרסתה של ימית צורית שנמסרה לגורמי המשרד, זכתה לאישורם המקצועי בהיותה סבירה בעיניהם. 37. משמע, ברי לי שמקורו של החול המזוהם שנתגלה ביישוב גילון, ולו בחלקו, הוא בוודאי מאתר להבים. בכך לא סגי. קביעתי שלמצער חלק מן החול המזוהם מקורו בלהבים, אינה גוזרת בהכרח את המסקנה שכל החול המזוהם, כדי 1,300 טון, מקורו מאתר להבים. בעניין זה נמצאו לי שיקולים לכאן ולכאן. 38. בגרסתה של ימית צורית עשויה לתמוך העובדה שפינוי החול נעשה על ידי 26 משאיות, הגם שהונפקו תעודות משלוח בגין 16 משאיות בלבד. כך, לנוכח טענתו של בראון כי בגין 10 המשאיות ביום הפינוי השני, הבטיח ראסם להנפיק תעודות משלוח מאוחר יותר, והוא לא עמד בהבטחה זו. גרסה זו של ימית צורית שוב נתמכת בעדותו של ראסם, שמאשר שפינוי החול נמשך במשך יומיים. היא אף נתמכת ביומני עבודה בגין שני מועדים אלו. ושוב: תמיכתו של ראסם בגרסתה של ימית צורית, בנקודה זו, הגם שהאינטרס שלו הוא להמעיט בכמות החול, אף היא מטה את הכף לכאורה לזכותה של ימית צורית. ועוד נטען על ידי ימית צורית כי מכלול הנתונים מצביע על כך שעל מנת לבנות מאגר מים בממדים של 400 קוב יש צורך לחפור בנפח של 960 קוב שהם כ- 1,440 טון. משמע, הגרסה אודות מכירת 1,300 טון נשמעת סבירה ביותר, לנוכח נתון זה. 39. מנגד, נמצאו לי שיקולים כבדי משקל התומכים בגרסה הממעטת של הנתבעים. אכן, כך נטען, הגם שעל מנת לחפור מאגר מים בממדים של 400 קוב, יש לחפור בנפח גדול יותר, שמא של 960 קוב, הרי נהיר לחלוטין שלאחר החפירה ובניית מאגר המים יש לחזור ולדפן את דפנות הבור שנחפר בעודפי החול האמורים. ממילא חזרנו לממדים הראשוניים של 400 קוב. ועוד נטען כי בתצהירו של לוין, שביקר ביישוב גילון, הוא ציין כי בדיקתו את ערמות האסבסט העלתה כי הן "לא היו הומוגניות ולדעתי לא מן הנמנע שלא כל החול הגיע לשם מאותו מקור" (סעיף 15 לתצהירו, נ/7). אי ההומוגניות הנטענת, כך הטענה, עשויה לתמוך בגרסה שלא כל החול הגיע ממתחם מפעלה של להבים. היא יכולה להשתלב אף ביוזמתו הנפסדת של בראון לרכוש חול, באתרים בקרבת מקום, הגם שהרכישה חשודה כבלתי חוקית, אך עלויותיה זולות. לשיטה זו, איפוא, כשם שבראון התקשר בעסקה שהתקשר עם אבו ראס, שמא התקשר בעסקאות דומות עם ספקים אחרים באזורי נהריה והגליל המערבי, שאף הם חשודים כמזוהמים באסבסט. 40. הנתון המרכזי, לטעמי, שעומד לחובתה של ימית צורית נעוץ בדו"ח מיום 12.8.04 של וורגה, שנזכר לעיל. כאמור וורגה נשכר על ידי ימית צורית, בעקבות הצו שקיבלה מן המשרד. וורגה מציין, כזכור, כי ימית צורית "רכשה חול זיפ זיפ מאתר בנייה טכנולוגיות להבי ישכר נהריה בכמות של כ-400 קוב". אין לי ספק כי גרסה זו נרשמה ספונטנית מפיו של בראון, כגרסתו-שלו. הטענה כי וורגה נסמך בכך על היתר בנייה בגין בניית מאגר המים, שניתן באיחור רב ולאחר שמאגר המים כבר נבנה, אינה יכולה לעמוד, לנוכח העובדה שהאישור שלו הוא מיום 12.8.04, דהיינו יום אחד לאחר קבלת הצו. ימית צורית לא הביאה לעדות את וורגה, שמא ימסור גרסה שתבאר הכיצד השתרבב, משום מה, דווקא הביטוי "כ-400 קוב", שלא מפיו של בראון. ואף בראון לא ניסה לתרץ, בתצהירו, הכיצד נתון זה מתיישב עם גרסתו. זאת ועוד: באישור זה של וורגה נטען, לגבי טיבו של האסבסט, כי מדובר ב"פסולת אסבסט מעורב, הכוונה גם פסולת קשה וגם פסולת רכה". משמע, גם אישורו של וורגה מצביע על כך, לכאורה, שכגרסתו של לוין מדובר בממצא אודות חומר "לא הומוגני". שמא, כפי שאראה להלן, תיתכן האפשרות שהחול המזוהם כדי 400 קוב שמקורו מלהבים, אכן היה גם "לא הומוגני" וגם מלהבים. 41. מטעמי זהירות, ועל דרך האומדן, הגם שכפות המאזניים נוטות לחובת גרסתה של ימית צורית, אקבע כי החול המזוהם שמקורו בלהבים היה כדי 600 טון. אין זאת אלא שיתרת החול המזוהם מקורה היה בספקים אחרים. אוסיף ואציין כי אף לעניין תהייה זו מזדקרת אי-העדתו של עזיז. שמא אף לו היה מה להעיד, ולו בנקודה זו, ובעיקר לנוכח מעורבותו הבלתי מוכחשת, הן בהתקשרות החוזית בשלב המשא ומתן, והן ביישומה של העסקה. 42. אדרש, איפוא, לשאלות החבות הניצבות לנגד עיניי, לנוכח מה שקבעתי עד הנה. לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות סבור הייתי שיש להפנות זרקור בוהק לעניין חבותו של איגוד ערים, הוא הנתבע 4 דהיינו אחרון הנתבעים. לטעמי, ההכרעה לעניין זה היא קריטית וגוזרת שורה של הכרעות לכל אורך הדרך. משעה שהכרעה בעניינו של איגוד ערים, איפוא, היא צומת דרכים חיוני ביותר להכרעתי, אקדים ואדון בעניין זה. לעניין חבותו והתנהלותו של איגוד ערים בפרשה שבפניי 43. מחומר הראיות למדתי כי האסבסט הובא לישראל מחו"ל על ידי מפעל "איתנית", וככל הנראה בתחילה הוא נחשב לחומר מבורך, אף נקשרו כתרים לפועלו החלוצי של מפעל "איתנית". רק במרוצת השנים הסתברה פגיעתו הרעה והמסוכנת של האסבסט. כתוצאה מכך שמפעל "איתנית" ממוקם בגליל המערבי, ממילא איזור זה, כללית ועקרונית, חשוד כאיזור המועד לזיהום של אסבסט. מכל מקום נהיר לחלוטין כי חומר האסבסט הובא לארצנו מתי שהובא. ממילא הוא אינו מצוי בקרקעות הארץ מקדמת דנא, אלא משעה שהובא לישראל. 44. איגוד הערים, כשמו כן הוא, משמש איגוד ערים לאיכות הסביבה בגליל המערבי. אכן, ליאב מנסה לגמד ממעמדו של איגוד הערים, ולשוות לו אופי של גוף מייעץ גרידא. גישתה אינה מקובלת עליי. הגם שהנני סבור שוודאי שהמשרד נושא בסמכות ואחריות גבוהים פי כמה בענייני איכות הסביבה מאיגוד ערים, הרי אין לי ספק, ככל שעסקינן בבחינה היחסית בין בעלי הדין שבפניי, כי איגוד ערים משמש אסמכתא מקצועית ללא עוררין, בגליל המערבי, בהיבטים של איכות הסביבה בכלל, ובסוגיות של זיהום שמקורו באסבסט בפרט. בהקשר זה אין בדעתי לייחס משמעות רבה לבחינת גרסתו של איגוד ערים האם ההנחיות הוצאו על ידי המשרד בלבד, כשיטתו, או על ידי המשרד ואיגוד הערים, כשיטת יתר בעלי הדין. דייני בקביעתי שלמקרא העמוד הראשון להנחיות, ולאור סמכותו המקצועית הנחזית של איגוד ערים כגורם מקצועי מוסמך בסוגיה זו בתחומי הגליל המערבי, אין לי ספק כי כל אדם סביר היה מסיק כי ההנחיות הן פועל יוצא של עבודה משותפת של המשרד ואיגוד ערים. מכל מקום אין לי ספק כי ההנחיות ניצבו לנגד עיני איגוד ערים, כמסמך מקצועי מופלג בחשיבותו, לעניין המדיניות שהוא נוקט בנושאי איכות הסביבה. 45. כבר ציינתי כי לכאורה איזור הגליל המערבי חשוד כמזוהם באסבסט. בכך לא סגי, כך לשיטת איגוד ערים המקובלת עליי, על מנת לגזור מסקנה נחרצת וגורפת כי כל אימת שמתבקש היתר בנייה בגליל המערבי, וכתוצאה מכך מתבקשת חוות דעתו של איגוד ערים, גזירה היא שהיזם יבצע סקר אסבסט. כך, הגם שסקר אסבסט זה, קרוב לוודאי להניח, ישלול או יאמת קיומו של אסבסט במקרקעין בהם נתבקש היתר בנייה. על איגוד ערים מוטל להפעיל שיקול דעת מקצועי וסביר. מחד-גיסא, הוא אמור לשקוד על בריאותם ובטיחותם של תושבי הגליל המערבי. מאידך-גיסא, שומה עליו לשקוד אף על רווחתם של יזמי בנייה שיכולים להיות אף מעוטי יכולת, ואף על רווחתם של רוכשי דירות במקרקעין. אין ספק כי חיוב גורף של הזמנת סקר אסבסט, בכל רחבי הגליל המערבי, תגולגל לכיסם של רוכשי דירות אלו. אין ספק כי לנוכח כל אלו אמור איגוד ערים לבחון כל נושא לגופו, טרם שייתן את חוות דעתו המקצועית. 46. עתה נחזור לפרשה שבפנינו. עובר להחלטתה של להבים על הריסת המבנה במפעלה והקמתו של מבנה חדש היא שכרה שירותיהם של שני בעלי מקצוע המיומנים בנושאי איכות סביבה. האחד, כאמור, הוא רייך. השני, ושקדם לו, הוא מר יוחנן שטרנאו (להלן - "שטרנאו"), מהנדס במשרד אלדד-שרוני, העוסק בהנדסה סביבתית ותכנון אקולוגי. מתצהירה של ליאב למדתי כי טרם שהחלו העבודות במפעלה של להבים שטרנאו יזם פגישה עמה. הוא ציין בפניה כי "המבנה המתוכנן להריסה הוא מבנה שנבנה בראשית שנות החמישים, בטרם התחיל מפעל 'איתנית' לפעול ועל כן אין כל סיכוי או חשש כי ביסודות שלו הוטמן אסבסט פריך. על כן אין סיבה ואין צורך לערוך בדיקה לסיבי אסבסט פריך. הסברתי למר שטרנאו והיה ידוע לו כי מיקום המפעל הינו באיזור החשוד להימצאות אסבסט בקרקע ואולם הוא הסביר כי היות והבקשה היא להריסת מבנה והקמת מבנה חדש על אותו השטח בדיוק הרי בשום אופן אין חריגה מגבולות המבנה הקיים שהוקם לפני 60 שנה בו זמנית עם מפעל 'ישאסבסט' הסמוך, כך שלא יכול להיות שפסולת אסבסט נמצאת בקרקע במקום. יש לציין כפי שיפורט להלן כי הבקשה לא כללה את חפירת הבור שבשטחו התגלה האסבסט. הבקשה לחפירת הבור הוגשה רק בדיעבד לאחר שהתגלה בקרקע זיהום האסבסט" (סעיף 7 לתצהירה, נ/8). ליאב שקלה את עמדתו המקצועית של שטרנאו ואימצה אותה, בהיותה סבירה והגיונית בעיניה. 47. כאמור, בתחילה בוצעו עבודות הריסה. לנוכח העובדה שעל גג הבניין שנהרס היה מצוי אסבסט, נדרשה להבים לפעולות שנדרשה, לנוכח פגיעתו הרעה האפשרית של האסבסט. לשם כך היא שכרה את שירותיו של רייך. מן הדוח המסכם של רייך היא למדה, ובאורח סביר לא הייתה לה שום סיבה שלא לסמוך על כך, שמלאכת פינוי האסבסט הושלמה להנחת דעתו המקצועית. 48. ההיתר השני שניתן ללהבים היה היתר הבנייה. ופשיטא, שכל פעולת בנייה מצריכה עבודות של קידוח יסודות. אלו נעשו, ובאורח נרחב ביותר. שורה נרחבת של כלונסאות הוחדרו למקרקעין במתחם להבים. כתוצאה מכך בוודאי אמורים היו להיות מוצאים עודפי חול. להבים טוענת כי בעיצומן של עבודות הבנייה שירותי כיבוי אש חייבו אותה, במפגיע ובמפתיע, להקים מאגר מים תת-קרקעי, כאשר מלכתחילה מאגר המים אמור היה להיות מוקם על גג המבנה שיוקם. משום כך לא ביקשה להבים היתר בנייה לעניין הקמת המאגר, אלא בדיעבד. משמע, לעבודות החפירה שנדרשה להבים מכל מקום, נוספו עבודות חפירה נוספות בגינו של המאגר. 49. בעלות הדין כולן מטיחות האשמה זו בזולתה, בכל מה שקשור לאי גילויין של החפירות הנרחבות האמורות. וכך, נטען כלפי להבים, כי היא הטעתה את איגוד ערים לסבור כי עבודות הקמת המבנה לא תהיינה כרוכות בחפירות, כל עיקר. ממילא לא חודדה המודעות של איגוד ערים לעניין זה. אילו איגוד ערים, כך הטענה, היה מודע לעניין זה באורח ברור ונחרץ, הוא היה דורש לבצע סקר אסבסט. או-אז הוועדה אמורה הייתה לעשות להטמעתה של דרישה זו בהיתר הבנייה, אם כתנאי מוקדם ואם כתנאי אחר. או-אז, ברי שמודעותה של להבים הייתה מתחדדת יותר בהקשר זה. 50. ואכן, לכל אורך הדרך נשזרות שתי תובנות בסוגיית היתכנות הימצאות האסבסט באתר. האחת, העדר מודעות מספקת לעבודות חפירה. השנייה, שהשמיעה להבים באמצעות שטרנאו, מכוחה אין סיכוי שיימצא אסבסט במתחם המוקם, לנוכח העובדה שהוא מוקם בדיוק בתוואי בו היה ממוקם המבנה שנהרס, ואין עוררין שמבנה צפוי להריסה זה הוקם עוד בטרם הובא האסבסט לארצנו. 51. ואכן, ככל שעסקינן בעניינן של החפירות מציין לוין כי "אילו היו המתכננים או בעלי המפעל או הוועדה או כל גורם אחר מודיעים לאיגוד כי מתעתדים לבצע בשטח חפירות - ייתכן כי היינו דורשים לבצע קידוחים לבדיקה. ייתכן, אך לא ודאי!" (סעיף 14 לתצהירו, נ/7; ההדגשה במקור - ש.ל.). 52. לעומתו, כעולה מעדותה של ליאב שהיא עובדת בכירה יותר, אין צל של ספק כי שיקול הבכורה מבחינתה היה נעוץ בתובנה שהנחיל לה שטרנאו באשר להעדר הסיכוי שיימצא אסבסט במתחם המוקם. 53. כשלעצמי אין לי צורך להעמיק חקר במשקלן היחסי של שתי תובנות אלו. כך, למקרא סיכום טענות ב"כ איגוד ערים, המעלה "הודאת בעל דין" לכל דבר ועניין, לעניין שיקוליי. והנה, בסיכום טענותיה רושמת ב"כ איגוד ערים כי "המסקנה של הגברת ליאב .... כי במקרה כפי המקרה דנן, כאשר אין כל חשד להימצאות אסבסט פריך, הרי גם אם לצורך הקמת המבנה היה קיים צורך בביצוע חפירות - לא היה נערך סקר!". ובהמשך, "גם לעניין מאגר המים, אשר היתר להקמתו נתבקש רק בדיעבד ולאחר שכבר הוקם - אילו היה מתבקש ההיתר קודם להקמתו, לא היה צורך לבקש עריכת סקר אסבסט משום שהמאגר נמצא ממש מתחת למבנה שהוקם ממש במקום המבנה שנהרס". לכן "כך או כך לא היה מקום להציב כאחד התנאים למתן היתר בנייה, תנאי של עריכת סקר אסבסט" (סעיפים 38, 40 ו- 41; ההדגשות במקור - ש.ל.). 54. ומשאלו הם פני הדברים, כך בדעתי לקבוע, הרי כשם שהקתולי לא יהיה לעולם יותר אדוק מן האפיפיור, כך להבים, אבו ראס, העירייה והוועדה, לא אמורים להיות אדוקים יותר מאיגוד ערים, שמבחינתם, לכאורה, הוא בר הסמכא המקצועי בענייני איכות סביבה. ומכאן נגזר, לכאורה, כי חרף התנהלותן הנפסדת האפשרית של יתר בעלות הדין, הרי גם לו התנהלותן הייתה ראויה לא היה הדבר מעלה או מוריד. וכך, ראש לכל, אילו להבים הייתה מגלה באורח הנחרץ ביותר קיומן של חפירות, אף מבקשת היתר בנייה להקמת המאגר טרם עבודות החפירה להקמתו, לא הייתה משתנה עמדתו המקצועית של איגוד ערים. במצב דברים זה לא אמורות היו יתר בעלות הדין לחשוש ולחשוד יותר מהגורם המוסמך והמקצועי, למצער באיזור הגליל המערבי. 55. אכן מסקנה מסתמנת זו שלי עדיין איננה פותרת את השאלה הכיצד בכל זאת נמצא אסבסט בחול במפעלה של להבים, לנוכח העובדה שעבודות החפירה גם בוצעו בתוואי בו היה המבנה שנהרס, וגם לנוכח העובדה שהמבנה שנהרס הוקם לפני הבאת האסבסט לארץ. עסקינן בסוגיה מקצועית מעניינת ומרתקת. ואולם לא הובאה בפניי כל חוות דעת מקצועית שתאיר את עיניי ותספק מענה לקושיה נוקבת זו. לא נותר לי, איפוא, אלא להעלות השערות משלי. רק חלקן נרמז על ידי ב"כ אבו ראס. שמא האסבסט מקורו בגגות האסבסט שפורקו. לשיטה זו, ובניגוד לדוח המסכם של רייך, עבודות הפינוי של הגג שנהרס לא נעשו כהלכה וכתוצאה מכך שרידים של האסבסט מצאו דרכם לתוככי המקרקעין שנחפרו. שמא האסבסט מקורו במקרקעין גובלים למפעל להבים, משכבר הימים. ואולם חלוף השנים, שמא משקעים תת-קרקעיים או גורמים אחרים גרמו ל"זחילתו" של האסבסט מן המקרקעין הגובלים לעבר מפעל להבים. שמא לאחר ביצוע עבודות הפינוי, שנעשו ברשלנות, הטמין מאן דהוא שיירי אסבסט במקרקעין האמורים. כאמור, בדו"ח מיום 12.8.04 של וורגה נרשם כי "מצאנו שכבה עליונה עם פסולת אסבסט מעורב, הכוונה גם פסולת קשה וגם פסולת רכה". אם כוונת הביטויים של "פסולת קשה" היא לעניין האסבסט הצמנטי שבגג הרעפים, ו"פסולת רכה" היא לאסבסט הפריך הקבור במעמקי האדמה, שמא התערבבו שני אלו בדרך זו או אחרת, מסיבה פלונית או אלמונית. ועוד: שמא בחלוף השנים, גם כאשר גג האסבסט היה על תילו הוא התפורר באופן שגרגרים הימנו מצאו דרכם למעמקי האדמה במתחם להבים. 56. אך כל אלו הם מהגיגי לבי ומשרעפיי, כמי שאינו מקצועי ואינו מיומן בכגון דא. חוות דעת מקצועית, לו הייתה מוגשת בפניי, שמא הייתה מאוששת תובנות שהשמעתי, שמא הייתה קובעת שהן חסרות ממש. חוות דעת זו אמורה הייתה להיות מוגשת על ידי ימית צורית. יכול שהיא הייתה מבארת את סיבת הימצאותו של האסבסט באתר, וממילא מצביעה על תובנה שגויה של איגוד ערים. ככל שהייתה מוגשת, פשיטא היו מוגשות בעקבותיה חוות דעת נוגדות. מן הסתם הייתי ממנה מומחה מטעם בית המשפט. חוות דעת מקצועית כאמור יכולה הייתה להאיר את מאזן שיקוליי, אם לכאן ואם לשם. ועוד: גם לו הייתה מוגשת בפניי חוות דעת מקצועית, הסותרת את עמדתו המקצועית של איגוד ערים, דומה שדרכה של ימית צורית עדיין לא הייתה סוגה בשושנים. שהרי ימית צורית אמורה הייתה לשכנעני לא רק בכך שהשקפתו המקצועית של איגוד ערים אינה נכונה, מהותית, אלא היא אמורה הייתה להוסיף ולשכנעני כי כל איגוד ערים סביר לא יכול היה להגיע למסקנה כאמור. ואף בכך לא היה סגי. שהרי גם אם הייתה ימית צורית צולחת משוכה זו, עדיין היא אמורה הייתה לשכנעני שאף להבים, אבו ראס, העירייה והוועדה, כל אחת מהן כבעלים, קבלן או רשות מקומית סבירה, אמורה הייתה לחשוד ולחשוש, חרף השקפתו המקצועית הנחרצת של איגוד ערים. וכך, למשל, אם מנתח שוכח בבטנו של מנותח זוג מספריים, ועובדה זו מוכחת, פשיטא אין צורך בהגשת חוות דעת מקצועיות. כל קטן יידע שהפעולה נגועה ברשלנות ברורה ובוטה. ממילא יהא ברור שמדובר במסכת עובדתית כה ברורה ונחרצת, כך שכל אדם סביר, אף שאינו מיומן ברפואה, יסיק מסקנה זו. דומה שזה אינו המצב בפניי. למירב, ככל שהייתה מוגשת חוות דעת מקצועית על ידי ימית צורית, נחזים הדברים כמחלוקות מקצועיות לגיטימיות, שמכל מקום מאירים בדרך שונה את פועלן של יתר בעלות הדין, כאנשים סבירים. ולשיטה זו, אף ככל שהייתי משתכנע שעמדתו המקצועית של איגוד ערים לא הייתה נכונה, ושאף איגוד ערים סביר לא היה אוחז בעמדה מקצועית כאמור, דומה שאך איגוד ערים בלבד היה נושא בחבות. 57. ואולם, כמבואר, אין לי אלא את שעיניי רואות. קיימת בפניי השקפה מקצועית נחרצת המציגה את עמדתו של איגוד ערים. עמדה זו אף מקבלת משקל לא מבוטל לנוכח מעמדו הציבורי והמקצועי של איגוד ערים ושמא חזקת התקינות בפועלו, שלא נעשה ניסיון לסתור אותה. ודוקו: ליאב בהגינותה לא טענה, למשל, כי אילו הייתה חוזרת ומוגשת לפניה בקשה נוספת בעניין חפירת מאגר המים, שמא נתון זה היה חוזר וחובר למכלול שיקוליה, ושמא משנה אותם לכיוון של עריכת סקר אסבסט. הגינות זו מרשימה בעיניי. שהרי ליאב יכולה הייתה, לכאורה, להשמיע את הגרסה כי הגם שהשקפתו של שטרנאו הייתה בעלת משקל בעיניה, יכול ששיקול דעתה היה משתנה, לו הייתה מוגשת בפניה בקשה נוספת בזמן, או היו נפרסים בפניה נתונים אחרים. כתוצאה מכך היה איגוד ערים הודף, ולמצער מצמצם, את החבות האפשרית שלו. אך, כמבואר, עמדתו של איגוד ערים בעניין זה ברורה, מובהקת ונחרצת. נתון זה, כפי שיבואר להלן, ישליך לאורכה ורוחבה של המסכת שבפניי, לעניין חבותן האפשרית של בעלות הדין ויהיה שזור כחוט השני לעניין סוגיות שונות בשאלות החבות שבפניי. 58. ועוד: כבר עתה נהירים הדברים כי אף אחת מבעלות הדין לא פעלה, פשיטא, בכוונת-מכוון. ימית צורית בוודאי לא התכוונה לרכוש ו/או לקבל חול מזוהם. אבו ראס בוודאי לא התכוונה למסור חול מזוהם, אף לעבוד בסביבתו של חול מזוהם ולסכן את שלומם של עובדיה-שלה. להבים, מן הסתם, אף היא לא שיערה שהמקרקעין שלה מזוהמים באסבסט. אף אין צריך לומר כי אלו הם פני הדברים, ככל שעסקינן בעירייה, בוועדה ובאיגוד ערים. ואולם נהיר שבכך לא סגי. שומה עליי למקד עיקר מעייניי האם בזמן-אמת, ולנוכח הנתונים העובדתיים שניצבו בפני כל אחד מבעלי הדין, הוא אמור היה לחשוש ולחשוד וממילא האם נהג באורח סביר, אם לאו. אמשיך ואדרש, איפוא, לשאלות החבות ואמקד תחילה מעייניי לעניין מסכת היחסים בין להבים לאבו ראס. מסכת היחסים בין להבים לאבו ראס 59. כזכור, תחילה ביצעה להבים את עבודות הריסת המבנה בשטחה. אין עוררין כי עבודות אלו לא בוצעו על ידי אבו ראס אלא על ידי אחר. אבו ראס נכנסה לתמונה רק לשם הקמת מבנה 5, לרבות הקמת מאגר המים. ועוד אין עוררין כי בגדרו של שלב הריסת המבנה הייתה התייחסות לנושא האסבסט, לנוכח פינוי גגות האסבסט מן המבנה שנהרס. כזכור לצורך זה שכרה להבים את רייך. כזכור בגמר פועלו מסר רייך ללהבים את הדוח המסכם. משעה שאבו ראס נכנסה לתמונה, אף קיבלה צו התחלת עבודות בנייה, הדוח המסכם נמסר אף לידיה. 60. על רקע זה מטיחות להבים ואבו ראס, האחת כנגד השנייה, האשמות שונות. אבו ראס טוענת כי ללהבים הייתה, לנוכח הנתונים האמורים, ידיעה מובהקת יותר לעניין החשש להימצאותו של אסבסט במקום. והרי בשלב ההריסה היא נדרשה לעניין זה, והא ראיה פועלו של רייך שהוליד אף את הדוח המסכם. לנוכח זאת קובלת אבו ראס על כך שלהבים לא טרחה, עובר לקבלת היתר הבנייה, להקפיד הקפדת-יתר בנושא סקר אסבסט, ולא זו בלבד אלא שהניחה לחפור את מאגר המים, וממילא להוסיף חפירות, מבלי שיש בידה היתר לכך, כל עיקר, אלא בחלוף תקופה ארוכה, בדיעבד, משעה שבנייתו של מאגר המים הושלמה. על כך משיבה להבים כי אבו ראס נשכרה על ידה כקבלן על בסיס פאושאלי. אבו ראס מיתממת ככל שעסקינן לעניין מודעותה בנושא האסבסט. והרי אין עוררין שלהבים מסרה לאבו ראס את הדוח המסכם. ככל שראסם לא טרח לבדוק את הדוח המסכם, כשם שבעדותו בפניי הודה שהוא אף לא התעמק בקריאתו של היתר הבנייה (וראו עמ' 68 ו-69 לפרוטוקול מ-13.5.09), אין לאבו ראס להלין אלא על עצמה. נהפוך הוא, כך הטענה, משעה שאבו ראס קיבלה חזקה בשטח, כקבלנית מיומנת ובעלת ניסיון, יכולה הייתה להבים לסמוך על פועלה. 61. כשלעצמי הנני סבור כי באורח סביר קיומו של הדוח המסכם, הן מזווית מבטה של להבים והן מזווית מבטה של אבו ראס, לא בהכרח אמור היה להדליק נורה אדומה, שמא אמור היה להיות נתון מניח את הדעת ומרגיע-מה. שהרי אלמלא קיומו של הדוח המסכם ניתן היה לטעון כנגד השתיים שהגם שלכאורה יכולות היו לצפות את סוגיית האסבסט, הן לא גילו כל מודעות לעניין זה. והרי פועלו של הדוח המסכם היה כפול: ראשית, הוא הצביע על כך שסוגיית האסבסט גלויה ומודעת ואיש אינו מסתיר את קיומה ואת הצורך להתמודד עמה. ושנית, ובהמשך, הדוח המסכם מצביע על כך שסוגיה זו טופלה והוסדרה להנחת הדעת על ידי רייך, בעל מקצוע שעיסוקו בכך. משמע, לכאורה, עד הנה לא נמצא לי כל דופי, לא בפועלה של להבים, אף לא בפועלה של אבו ראס. שהרי אף אם אבו ראס, שלא ברשלנות, הייתה טורחת ומעיינת בדוח המסכם, פשיטא הדבר היה ממילא מניח את דעתה ומסיר דאגה מלבה. 62. ואולם, בהקשר זה מפנה להבים להוראת סעיף 3.5 להסכם הבנייה. עולה הימנו כי הקבלן "ביקר באתר העבודה ובחן את כל התנאים, הנתונים והנסיבות הקשורות בביצוע העבודה ו/או הנובעים ממנה והוא משוכנע על יסוד בדיקתו כי שכר ההסכם מניח את דעתו... ", וכן "כי בדק את האתר וסביבותיו, את טיב הקרקע, את המבנים הקיימים... וכן את כל הגורמים אשר יש או עשויה להיות להם השפעה על ביצוע העבודה" (סעיף 14). הוראות אלו גוזרות, כך שיטתה של להבים, כי במסגרת בדיקותיה של אבו ראס, בעיקר את "טיב הקרקע", עליה הוטלה האחריות ליזום בדיקות שיגלו את האסבסט שנחשף לרוע המזל. 63. הנני דוחה תובנה זו של להבים. כך, לנוכח מסקנותיי עד הנה, כי עצם החשש לקיומו של האסבסט, באורח סביר, לא ניקר במחשבותיהן של השתיים, ולו למקרא הדוח המסכם. שאם לא תאמר כן, מצפה הייתי מלהבים, שמן הסתם הייתה זאת שערכה הסכם זה הנחזה להיות "הסכם אחיד", שתסדיר במפורש את הצורך בבדיקת הקרקע, לעניין איתורו של אסבסט. מקובלת עליי פרשנותה של אבו ראס, כי הקשרו של סעיף זה נועד לחסום דרכה של אבו ראס לתבוע תשלומים נוספים, כתוצאה מכך שלא עשתה בדיקות מספיקות על מנת לדרוש שכר הוגן והולם לאור זאת. אכן, אם במפתיע היה מתגלה במקרקעין חומר רדיואקטיבי או מוקשים, לא היה משתנה מאזן שיקוליי. אף אלו, לנוכח מכלול הנתונים והנסיבות, לא אמורים היו להטריד את מנוחתן של מי מן השתיים, לנוכח העובדה שבאורח סביר לא היה צפוי שיהיו במקום. אכן, רק לאחר ש"התפוצצה" הפרשה, מבקשת להבים, באורח מלאכותי, להתגדר בסעיף זה כמוצאת שלל רב. לאמיתם של דברים, האשמות הדדיות אלו של להבים ואבו ראס מנטרלות האחת את רעותה. שהרי אם תוקפת האחת את רעותה הכיצד לא גילתה מודעות לקיומו של האסבסט, לנוכח מכלול הנסיבות ובעיקר לאורו של הדוח המסכם, על שום מה לא תהלום טענה זו בפרצופה של התוקפת? אותו דוח מסכם עמד בפני השתיים. אם הוא אמור היה לעורר חשד וחשש, הרי זה אמור היה לקנן בלבן של שתיהן. ואם הוא לא אמור היה לעורר חשד וחשש, וכך מסתמנת מסקנתי, אף נתון זה פועל לטובת שתיהן. שתיהן אחוזות ולפותות כאחת. 64. סוגיה נרחבת נוספת נוגעת לעניינו של החול בו אבו ראס עשתה את העסקה עם ימית צורית. ואחת היא אם העסקה נעשתה בתמורה, כשיטת ימית צורית אותה דחיתי, או נעשתה בתנאים אחרים, כשיטת אבו ראס אותה אימצתי. לשיטתה של להבים, מכל מקום, אבו ראס לא הייתה רשאית לכרות כל עיסקה בעניינו של החול עם ימית צורית. על כך להלן. ואולם ראוי לחדד ולהדגיש. מעולם לא טענה להבים לזכויות קנייניות שיש לה בחול האמור. לשיטתה עודפי החול אמורים היו להיות מסולקים, כעודפי בנייה ואשפה לאתרי אשפה מוסמכים. ואולם מעולם לא השמיעה להבים טענה כי כאשר אבו ראס ביצעה את העסקה, הייתה זו עסקה בקניינה של להבים, וממילא בנסיבות הגובלות בגזל של אבו ראס, הכורתת עסקאות בגין קניינו של אחר. 65. מה טענה, איפוא, בפיה של להבים? היא מפנה לסעיף 2 לנספח 10 להסכם הבנייה בו נרשם כי "הקבלן ינקה את האתר ויסלק ממנו את כל המתקנים, החומרים המיותרים, האשפה והמבנים הארעיים מכל סוג שהוא, הקשורים לעבודתו וימסור את האתר שהוא נקי ומתאים למטרותיו ולשביעות רצונה של החברה. עודפי החומרים והאשפה יישפכו, אך ורק במקומות שאושרו על ידי הרשות המוסמכת. כל ההוצאות הכרוכות בניקוי האתר יחולו על הקבלן". משמע, כך טענתה של להבים, דינו של החול שנחפר הוא כדין "המתקנים, החומרים המיותרים, האשפה והמבנים הארעיים מכל סוג שהוא". דינם של אלו להיות מפונים מן האתר, בגמר עבודות הבנייה. כך, בגדר חובתה החוזית של אבו ראס לגרום ל"ניקוי האתר". בכך לא די. להבים לא מסתפקת בכך שהמתחם שלה יהיה נקי מפסולת אך זו תושלך לרשות הרבים, תפגע ביוקרתה ותחשוף אותה לתביעות. לכן היא עומדת על כך שפסולת זו תפונה לאתרי פסולת מורשים, דהיינו "אך ורק במקומות שאושרו על ידי הרשות המוסמכת". 66. עמדתה הפרשנית של אבו ראס שונה. לטעמה יש להתמקד בשאלה האם החול הוא בבחינת "עודפי החומרים" או "האשפה". ככל שעסקינן ב"עודפי החומרים" הרי סעיף 2 להסכם הבנייה, שכותרתו "הגדרות ופרשנות", מגדיר את המונח "חומרים" כ"חומרי בנייה, חומרי עזר ו/או כל חומרים אחרים לביצוע העבודות". משמע, כך הטענה, הכוונה היא לשיירי בטון, קרשים, חתיכות ברזל וכל כיוצא באלה הנותרים בסיום העבודה. וככל שעסקינן ב"אשפה", לא מגדיר הסכם הבנייה מה היא. ואולם מילון אבן שושן מבאר לנו כי זו "ערמה של פסולת, מקום צבירת זבל... זבל, שיירים של מזונות, פסולת מטבח וכו'". משמע, כך המסקנה, "חול" איננו נכלל לא כ"חומרי בנייה", אף לא כ"אשפה". "חול" דומה ל"אדמה". ככל שעסקינן באלו הסכם הבנייה שותק. ומכאן גוזרת ב"כ אבו ראס כי לגביהם היא "הייתה רשאית לפנותם למקומות שאינם אתרי שפיכה מאושרים, אלא למקומות שיש בהן דרישה, בשל היותם מוצרים שיש להם דרישה ושימוש רב בשוק ו/או לעשות בהם שימוש חוזר, בעצמה כפי שאכן נעשה גם במקרה שלפנינו, שעה שהחול שימש גם למילוי ולדיפון של מאגר המים שנבנה באתר" (סעיף 39 לסיכומים). ממילא לא היה דופי בעסקה שנכרתה בין אבו ראס לימית צורית, בעניינו של החול. 67. במחלוקת הפרשנית האמורה ידה של להבים על העליונה. כך, ראש לכל, לנוכח התנהלותו של ראסם שעמדה בבסיס ההיגיון הכלכלי בעסקה שנרקמה. שהרי פיו של ראסם ענה בו שהוא ידע שבסופו של דבר יהיה עליו לפנות את עודפי החול לאתרי אשפה מוסמכים, ועלויות אלו יחולו עליו. והרי זה היה ההיגיון הכלכלי שהדריך אותו למסור את עודפי החול לימית צורית, ללא תמורה, כאשר ימית צורית נוטלת על עצמה את הוצאות ההובלה של עודפי החול מחוץ למתחם להבים לעבר גילון. משמע, ביסודו של דבר, דומה שראסם התכוון לעשות בעודפי החול או שימוש חוזר במתחם להבים, וברי שאיש אינו חולק על זכותו לעשות כן, או לפנות את עודפי החול, ברוח האמור בהסכם הבנייה. משמע, הדעת נותנת כי אבו ראס לא רשאית הייתה, גם לא להשתמש בעודפי החול במתחם להבים, וגם לא לפנות את עודפי החול לאתרי אשפה, אלא למסור או למכור אותם לצד שלישי. 68. וחרף כל אלו, כך מסקנתי, הדבר לא מושיע ללהבים, בהקשר הקונקרטי של הנסיבות שבפניי. כך, לנוכח תכליתו של הסכם הבנייה. לשיטתי אין קשר בין הפרת אבו ראס את ההוראה החוזית האמורה, לבין המסכת העובדתית שבפניי. שוב, משום שאף אחד מן המעורבים לא העלה על דעתו כי עודפי החול האמורים מזוהמים באסבסט. משעה שאני משקיף על הנסיבות מזווית מבט זו, שמא בדיעבד עדיפה הייתה הפרת החוזה בעניין זה, מקיומו. שהרי נשווה בדעתנו כי אבו ראס פועלת על פי כלליו ודקדוקיו של הסכם הבנייה ומפנה את עודפי החול לאתרי הפסולת המוסמכים. או-אז נהיר לנו שבאתר להבים היה נעשה שימוש בחול מזוהם, וחול מזוהם זה היה נותר כשהוא נושא עמו סכנה לא מבוטלת לעובדי להבים ולכל מי שפוקד את חצריה. עודפי החול המזוהם היו מפונים לאתרי אשפה מוסמכים, שמא מחוץ לתחומי הגליל המערבי, באופן שפגיעתם הרעה הייתה מגיעה לחבלי ארץ נוספים. שם הם היו מפונים לאתרי האשפה. הן החול במתחם להבים, הן החול שהיה מפונה לאתרי האשפה, היה מפונה כשהוא מזוהם באסבסט כשהדעת נותנת שאיש לא היה מודע לכך. ואכן, פרדוקסאלית, אם נגזר שעסקינן בחול המזוהם באסבסט, דווקא פינויו של החול למקום יישוב מסודר, כגילון, גרם לכך שהוריהם של הילדים ששיחקו בחול, גילו במהירות את מפגע האסבסט. כתוצאה מכך הוזעקו עובדי איגוד ערים והמשרד, הפרשה "התפוצצה" ונחשפה, וכתוצאה מצווי סילוק המפגע הבעייה נפתרה, הן ביישוב גילון והן במתחם להבים. אכן, יש להודות, החיזיון האמור מבעית ומצמרר. ואולם חיזיון על פיו כמויות של חול מזוהם היו נשארות במתחם להבים עוד שנים רבות וארוכות ועודפי החול היו מתערבבים באשפה רגילה באתרי האשפה, ושמא עוברים תהליכים של מיחזור שאת השלכותיו אין לשער - מבלי שאיש מודע כלל לסכנות הנמשכות - לטעמי היה מבעית ומצמרר, פי כמה. ועוד: נהיר כי פינוי עודפי חול המזוהמים באסבסט לאתרי אשפה רגילים, כלל לא פותר את בעיית האסבסט, אלא מטאטא אותה מתחת לשטיח, מעשה בת יענה. והרי למדנו, כאשר בוצעו צווי סילוק האסבסט, הכיצד הדבר נעשה בנוהל חירום מקצועי, מורכב ומסובך, כאשר פסולת האסבסט לא מפונה לסתם אתרי אשפה רגילים, אלא לאתרי הטמנה ייחודיים, המיומנים בכגון דא. 69. שוב, איפוא, נתפסת להבים לטענה נכוחה אודות הפרת חוזה של אבו ראס, שאין לה כל קשר עם הפורענות שיכולה הייתה להתרגש, אלמלא התגלה האסבסט וטופל כהלכה. משעה שקבעתי עד הנה את העובדה שלהבים, כמוה כאבו ראס, לא צפתה בכלל שהחול יהיה מזוהם באסבסט, הרי היא אינה יכולה להישמע בטענה כי הפרת ההוראה החוזית האמורה גרמה לה נזק, משום זיהומו של החול באסבסט. להבים יכולה הייתה, ושמא עדיין יכולה, לבוא חשבון עם אבו ראס על כך שלא מילאה את ההוראה החוזית ולא פינתה עודפי החול, כפי שאמורה הייתה לעשות לכאורה. עילה חוזית זו עומדת לה, גם אם היה מסתבר שהחול נשוא העסקה היה נקי מאסבסט. משמע, עילת התביעה האפשרית של להבים נגד אבו ראס עומדת ב"ניקיונה", כמזוקקת, ללא כל קשר לזיהומו או אי זיהומו של החול באסבסט. ומשעה שדומה בעיניי שאלמלא דבר הזיהום עניין העסקה האמורה לא היה טורד מנוחתה של להבים כל עיקר, העובדה שהסתבר שמדובר בחול מזוהם, אינה מעלה ואינה מורידה. להתנהלותה של ימית צורית 70. ממכלול הנסיבות אין לי ספק בהתנהלותה הנפסדת של ימית צורית, לכל אורכה ורוחבה של הפרשה. 71. משעה שהראיתי את מודעותו של בראון לכך ש"יש איזה בעייתיות למכירת חול בארץ, חול הוא מחצב של המדינה, לא כל אחד יכול להוציא את החול" (סעיף 32 לעיל), נהיר כי ימית צורית, כמוה אף אבו ראס, התקשרו בעסקה "פיראטית", עתירת-סיכונים ובלתי חוקית. כך, מטעמים כלכליים גרידא. ימית צורית אמורה הייתה לדעת שלא כל דיכפין יכול למכור חול, שהרי חול הוא "מחצב של המדינה". מקומות מורשים למכור חול, מן הסתם גובים תמורה הולמת, ומן הסתם מוכרים חול שאינו מזוהם. בראון נטל על עצמו, איפוא, סיכונים שנטל. בצר לו, ובלחץ החקירה הנגדית, הסתבר כי גרסתו העדכנית של בראון היא שהוא רצה לוודא את חוקיות מכירת החול, בהקשר הקנייני בלבד, דהיינו לבדוק שהוא אינו קונה חול גנוב. גרסה זו אינה זוכה לאמוני. שהרי אם אכן עניין זה בלבד טרד את מנוחתו, באו דברים על מכונם. משעה שלהבים, כמבואר, אינה טוענת כלפי אבו ראס שהיא עשתה עסקה בקניינה-שלה, נהיר כי אין דופי בקניינו של החול נשוא העסקה, הגם שיש-גם-יש דופי בטיבו, בהיותו מזוהם באסבסט. ואם אכן טרדה את מנוחתו של בראון שאלת טיבו של החול, הרי עד שהוא בא בטענות ומענות אל הנתבעים, נשאלת השאלה הנוקבת מה הוא עשה, על מנת לוודא שהוא מקבל חול נקי ולא מזוהם בכלל, ובאסבסט בפרט. 72. אכן, כפי שהראיתי מעלה, כשם שלהבים ואבו ראס אחוזות ולפותות זו בזו, לנוכח טיב טענותיהן, כך אף ככל שעסקינן בימית צורית ובאבו ראס. שתיהן חברות לקבלנות בניין ועבודות עפר. שתיהן מנוהלות על ידי מנהלים ממולחים המבקשים להשיא רווחיהם, בראון וראסם. ימית צורית בוודאי לא ביקשה לקבל חול מזוהם באסבסט; אבו ראס בוודאי לא ביקשה למסור חול מזוהם באסבסט. אם אכן אלו הם פני הדברים, הרי אף אחת מהן לא שיערה שכך יתגלגלו הדברים. אם אלו אינם פני הדברים, באופן שאבו ראס אמורה הייתה לחשוש ולחשוד, אף ימית צורית אמורה הייתה לחשוש ולחשוד. איני רואה בין השתיים "חזק" ו"חלש". שתיהן נושאות באחריות משותפת. לטעמי זו של ימית צורית עולה במעט על זו של אבו ראס. כך, משעה שקבעתי שהיוזמה לכריתת העסקה הייתה של ימית צורית. אכן איני סבור כי התנהלותה של ימית צורית מנתקת קשר סיבתי בין חבות אפשרית של מי מן הנתבעים. ואולם ככל שתימצא חבות, לשיטתי יש לייחס לימית צורית אשם תורם של 60%. ואולם, כפי שמסתמן עד הנה, איני רואה לייחס חבות למי מן הנתבעים, הגם שלא שבעתי נחת, ולו מהתנהלותו של מי מהם. משהגעתי עד הנה אשתדל לגעת בכך, ככל האפשר בתמצית. לחבותה של להבים 73. התנהלותה של להבים, ככל שעסקינן בעבודות מאגר המים, היא נפסדת. כבר מצאתי כי אין ממש בטענתה של להבים אודות כך שהדרישה להקמתו של מאגר המים, כתת-קרקעי, נחתה עליה במפתיע. מכאן שהיא אמורה הייתה, מלכתחילה, לקבל היתר בנייה הכולל אף את עבודות מאגר המים. ככל שאני שוגה בכך דין הוא שקודם מקבלים היתר, ורק לאחר מכן מתחילים בעבודה. העובדה שלא כך מתגלגלים הדברים במקומותינו, בוודאי ראויה לכל גנאי. אכן ככל שהייתי מקבל את גרסתה של להבים, ברי שאסור היה לה להתיר ביצוע עבודות להקמת מאגר המים, אלא לאחר שהיה ניתן לה, ככל שהיה ניתן לה, היתר להקמתו. 74. ואולם ברי כי אין בכל אלו כדי להעלות חבות של להבים כלפי ימית צורית. כבר ציינתי כי להבים לא אמורה הייתה לחשוד ולחשוש להימצאותו של אסבסט, לנוכח הדוח המסכם. מכאן ואילך משחק לה מזלה של להבים, לנוכח עמדתו המובהקת של איגוד ערים. אכן דברים אלו מסתברים לה בדיעבד, ומשום כך משחק לה מזלה. אין אנו נמצאים במצב בו עמדתו של איגוד ערים היא שאילו להבים הייתה טורחת ומבקשת היתר לבנייתו של מאגר המים, שמא הייתה משתנה עמדתו של איגוד ערים ולנוכח נתון חדש זה היה נדרש סקר אסבסט. ברי שאז היה משתנה מאזן שיקוליי. 75. כללם של דברים: בזמן-אמת לא אמורה הייתה להבים לחשוד ולחשוש. ממילא היא לא אמורה הייתה להנחיל חשש זה לאבו ראס. ובדיעבד מסתבר כי ככל שכתוצאה מחשד וחשש הייתה להבים טורחת לבקש היתר לבנייתו של מאגר המים, והייתה מתבקשת חוות דעתו של איגוד ערים, לא היה מתבקש כל סקר אסבסט. 76. לנוכח זאת ממילא מתייתרת הודעת צד ג' שהגישה להבים נגד אבו ראס. לחבותה של אבו ראס 77. כבר רשמתי שאבו ראס הייתה שותפה לעסקה לא חוקית עם ימית צורית, ואף ביוזמתה של האחרונה. אין בכך כדי לגרוע מן הרושם העגום בגין התנהלותה של אבו ראס. עסקה לא חוקית לא אמורה לבוא לאוויר העולם, ואחת היא האם אבו ראס היא היוזמת, או שמא אחר זולתה. 78. ועוד לא שבעתי נחת מהודייתו של ראסם, בקלילות מדהימה, הכיצד הוא אינו טורח לעיין כהלכה בהיתרי בנייה ובמסמכים שנמסרים לו באותו מעמד. ואולם כל אלו אינם משנים את מאזן שיקוליי, ככל שעסקינן בחבותה של אבו ראס כלפי ימית צורית. שוכנעתי כי אבו ראס לא ידעה ולא אמורה הייתה לדעת כי החול נשוא העסקה מזוהם באסבסט. אכן קבעתי כי היא הפרה הוראה חוזית עם להבים, ואף תופעה זו אינה משובבת את הנפש. אולם הראיתי שאף נתון זה לא יושיע לימית צורית. 79. ומשעה שבדעתי לדחות את התביעה כנגד אבו ראס, ממילא מתייתרת הודעת צד ג' של אבו ראס נגד להבים, הוועדה ורייך. בדעתי, איפוא, למחוק ההודעה האמורה. לחבותן של העירייה והוועדה 80. כבר בהזדמנות הראשונה, בכתב ההגנה, העלתה העירייה טענה של העדר יריבות. טענה זו נטענה במפורש ובמובהק בסעיף 24(ח) בו נרשם כי "הוועדה המקומית לתכנון ובנייה נהריה... הינה הישות המשפטית המוסמכת למתן היתרי בנייה". אכן, משפטית, העירייה והוועדה לא חד הן (וראו ע"א 324/82 עיריית בני ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102). יתירה מזו: העירייה, כמוה ככל אדם, אם נדרשת היא להיתרי בנייה, שומה עליה לבקש היתר לכך מן הוועדה. העובדה שעל פי כל דין יו"ר הוועדה הוא ראש העירייה, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה. מלכתחילה, איפוא, לא הייתה כל סיבה מבוררת שימית צורית לא תבקש לתבוע את יריבתה המשפטית הנכונה, היא הוועדה. ואולם, בהמשך הדרך, מתוודעת ימית צורית לכך שאבו ראס, שלא כמוה, מגישה הודעת צד ג' לא נגד העירייה אלא, כהלכה, נגד הוועדה. ואפילו בהזדמנות זו לא ביקשה ימית צורית לתקן את כתב תביעתה. 81. די בנתון האמור על מנת לדחות את תביעתה של ימית צורית כנגד העירייה. 82. מעבר לדרוש אציין כי ככל שהייתי נדרש להתנהלותה של הוועדה, אף היא לא הניחה את דעתי. כך, בעיקר, לנוכח התעקשותו הבלתי מובנת של לוי לשוות לפועלה של הוועדה אופי טכני-ביורורקרטי גרידא. לכל אורך עדותו של לוי הוא התעקש להניח שכאשר נרשם תנאי מוקדם בהיתר בנייה, לא חלה על הוועדה החובה לוודא שתנאי מוקדם זה התקיים, טרם הוצאת היתר הבנייה. וכך, אני עצמי טרחתי ושאלתי אותו "אתם לא חטאתם בזה שאתם דרשתם דרישות מוקדמות, הטענה היא שאתם לא יישמתם את הדרישות הנאותות שלכם" (פרוטוקול 29.6.09 עמ' 117). לוי התעקש, באורח לא משכנע, לדבוק בכך שקיומה של הדרישה בהיתר בנייה, הוא לא רק יישום של אותה דרישה, אלא אף הדרך המוצלחת ביותר לווידואו של יישום זה... 83. ואולם, כפי שחזרתי וביארתי, גם לו היו דברים הולכים למישרין והייתה מתבקשת כתוצאה מכך חוות דעתו של איגוד ערים, הוא לא היה דורש לבצע סקר אסבסט. משום כך, כך סביר להניח, לא הייתה הוועדה מוצאת טעם טוב שלא לסמוך ידה על המלצותיו. לחבותו של איגוד ערים 84. כבר הצבעתי על השקפתו המקצועית של איגוד ערים, שהיא בעלת משמעות מפליגה לעניין המסקנות שנגזרו עד הנה. ואולם יש למקד את הדעת אף להנחיות עצמן. נטען נגד איגוד ערים כי המפעל מצוי באיזור המסווג כ"סיווג מס' 1". זה מתואר ככולל "אתרים בעלי כמויות גדולות וגלויות לעין של שארית אסבסט תעשייתית מפוזרת על פני שטחים נרחבים. אתרים מסיווג זה נמצאו בסמוך למפעל האסבסט ובאתר קיבוץ אדמית סמוך לשלומי, ששימש להטמנת פסולת אסבסט". לנוכח זאת, וככל שנהיר שמפעל להבים מצויין בסיווג זה, שמא נתון זה אמור היה להיות בעל משמעות מפליגה, לעניין התנהלותם של הנתבעים שבפניי. 85. ואולם לוין, בחקירתו, לא זו בלבד ששלל את העובדה שמפעל להבים מצוי באיזור הנטען, נלמד מעדותו (עמ' 134-133 לפרוטוקול 29.6.09), כי המפעל אינו מופיע כלל בסקר. ממכלול הנתונים שבפניי משכנעת התובנה שמכל מקום מפעל להבים אינו כזה שיש בו "כמויות גדולות וגלויות לעין של שאריות פסולת אסבסט". ולא זו בלבד אלא שמן הדוחות שהונחו בפניי הוברר לי כי כמותו של האסבסט שנמצאה, אם בגילון ואם באתר להבים, הייתה מועטה יחסית, הגם שאין להקל ראש, מקום שמדובר באסבסט שפגיעתו כה רעה, גם בכמות מועטה. 86. מעבר לכך לא שבעתי נחת מניסיונה של ליאב, כאמור, לגמד ממעמדו של איגוד ערים. איגוד ערים, כך הראיתי, הוא הגורם המקצועי הטבעי והמוסמך בסוגיית איכות הסביבה בגליל המערבי. שאם לא תאמר כן, לכאורה על שום מה הוא כונן, מלכתחילה. 87. בחלקים מחקירתה של ליאב התרשמתי כי היא מודה בכך שהיא לא מיומנת בקריאת גרמושקות (עמ' 192 לפרוטוקול מ-18.11.09). אף עניין זה אינו משובב את הנפש. ואולם, כאמור, משעה שמצאתי עצמי מאמץ את השקפתו המקצועית של איגוד ערים לכך שסוגיית החפירות לא הייתה משנה את עמדתו המקצועית שהוליכה אותו לסבור שאין מקום לדרוש הזמנת סקר אסבסט, אף דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד. גובה הנזק 88. הממצאים עד הנה גוזרים את דחייתה של התביעה נגד כל הנתבעים. לכאורה, לנוכח נתון זה אין צורך להידרש לגובה הנזק, כל עיקר. כך, קל וחומר, משעה שקבעתי שגם לו אמור הייתי להידרש לגובה הנזק, בחינה זו הייתה מצומצמת ומינורית, משעה שיש להתעלם משפע המסמכים שהוגנבו שלא כדין לסיכומי טענות ב"כ ימית צורית. ועם זאת אשמיע מספר הערות. 89. כבר הבהרתי שבראון תמך גובה הנזק בנספחים יד ו-טו לתצהירו, ת/1. בחנתי את סיכומי ב"כ להבים, שהוליכה את הטיעון החילופי בשאלת גובה הנזק, ולא מצאתי כל השגה לעניינו של נספח יד. ממנו למדתי כי הוכחה להנחת דעתי הוצאה בסך 11,700 ₪ בגין חלק מעלויות פינוי האסבסט מן היישוב גילון. מנגד, נשמעה השגה לעניין נספח טו, שאף היא עוסקת בעלויות פינוי, על סך של 11,430 ₪, ואולם נטען כי חשבונית זו מופנית לגילון. כשלעצמי דומני כי לו הייתי אמור להכריע בעניין זה, הייתי דוחה את ההשגה האמורה. בראון, כאמור, הוא תושב גילון. לא קיבלתי כל אינדיקציה לצורך בפינוי אסבסט מגילון, אלא בהקשרה של הפרשה שבפניי. מוציא החשבונית לפי נספח טו שונה מזה שהנפיק את נספח יד. דומה שהייתי מכיר, איפוא, אף בנזק זה. מכאן, לכאורה, דומה שלו הייתה נמצאת חבות כלפי ימית צורית היא הייתה זוכה בסכום של 23,130 ₪, ולנוכח אשמה התורם כדי 60% הייתי פוסק לה 40% בלבד מן הסכום האמור. 90. ימית צורית טענה כי בעקבות הפרשה היא הפסידה את זכייתה במכרז וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים שונים, ובעיקר פגיעה במוניטין. בסוגיה זו לא הונח בפניי, ולו בדל-מסמך, אפילו לא בשפע המסמכים שהוגנבו שלא כדין לסיכומי הטענות. ממילא אין בפניי כל ראיה מתועדת על עצם הזכייה במכרז, אין בפניי כל ראיה מתועדת אודות הפסד זכייה זה והסיבות לכך ככל שהן נעוצות בפרשה שבפניי. ואף לא הונחה כל חוות דעת מקצועית או חשבונאית להוכחתו של מוניטין בכלל, ומוניטין שאבד בפרט. הוצאות משפט 91. וכך מגיעה הפרשה לסיומה כאשר ימית צורית יוצאת בלא כלום. הנתבעים שבפניי נדרשו לנהל הגנתם כנגד תובענה על סך נומינאלי של 616,720 ₪. מסכת הראיות הייתה מורכבת ומסועפת, היא כללה התייצבות לתשע ישיבות ועריכת שני מחזורים של סיכומי טענות. בנסיבות אלה בדעתי לחייב את ימית צורית לשלם לכל אחד מן הנתבעים סכום הוצאות הולם, ועל הצד הגבוה. התנהלותה של ימית צורית, על דרך הגנבת ראיות, שאף גררה עיסוק בבקשה בכתב לעניין זה, היא התנהלות נפסדת שבית המשפט העליון הוקיע אותה לא אחת. והרי נתון המושך לפסוק סכום גבוה מן הראוי, לנוכח זאת. ואולם הצבעתי, לעיל, על התנהלות נפסדת של כל אחד מן הנתבעים, ללא כל קשר להדיפת החבות בעניינו. והרי נתון המושך לפסוק סכום הנמוך מן הראוי, לנוכח זאת. כללם של דברים: השיקולים האמורים מנטרלים האחד את משנהו. לטעמי סכום ההוצאות ההולם שבדעתי לפסוק הוא שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ לזכות כל אחת מן הנתבעות. סוף דבר 92. לפיכך הנני דוחה את התביעה. כתוצאה מכך הנני מוחק את הודעות צד ג' שבפניי. הנני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד מן הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 30,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו, בהתאמה, לידיו הנאמנות של כל אחד מב"כ הנתבעים תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. אסבסט