מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אישור הסכם פשרה נושים מובטחים: הקדמה: לפני בקשה שהוכתרה "בקשה בהסכמת המפרק לאישור הסכם פשרה", במסגרתה עותרים עו"ד משה חורי וביצי הר מירון בע"מ, הנושים המובטחים של חברת מצפה בראשית יזום והשקעות בע"מ (בפירוק) (להלן: "הנושים המובטחים" ו"החברה" בהתאמה), לאשר את הסכם הפשרה שהושג בינם לבין המבקשים, אדמונד לוי, עידן גל השקעות בע"מ ואד מרי השקעות בע"מ (להלן יחד: "המבקשים"), בקשר עם נכס מקרקעין בבעלותם של המבקשים שנרכש על ידי החברה, הידוע כגוש 13529 מחצית מחלקה 43 (להלן: "הנכס"). העובדות העולות מהבקשה: במסגרת ת"א 238/08 בבית המשפט המחוזי בנצרת התבררה תביעתם של המבקשים כנגד החברה, הנושים המובטחים ונתבעים נוספים, בקשר עם נכס המקרקעין הנ"ל שבבעלותם של המבקשים. במסגרת זו נוהל משא ומתן בין המבקשים לבין הנושים המובטחים ובסופו נחתם הסכם הפשרה מושא הבקשה. על פי הנטען בבקשה, בהסכם הפשרה הוסכם כי תביעתם של המבקשים תידחה ללא צו להוצאות, תוך ויתור הדדי של הצדדים על טענותיהם, מבלי לגרוע מזכויות הנושים המובטחים לנקוט בהליכים נגד צדדים שלישיים (הלווים והערבים). כן הוסכם כי הנושים המובטחים יעמידו למבקשים הלוואה בסך של 1,307,000 ש"ח, כנגד התחייבות המבקשים להשיב סכום זה אם לא יאושר הסכם הפשרה. להבטחת התחייבות זו, שועבד לטובת הנושים המובטחים נכס מקרקעין אחר. במסגרת הסכם הפשרה הוסכם כי כונס הנכסים שמונה לנכס, עו"ד יעקב ריבנוביץ, יהא רשאי לפעול למכירת הזכויות בנכס, תוך שהמבקשים מתחייבים לסייע ולשתף פעולה במכירת הנכס ולשאת בתשלומים שונים בגין עסקת המכירה, הכל כמפורט באותו הסכם. בין הצדדים סוכם כי מתוך התמורה שתתקבל ממכירת הנכס, יהיו המבקשים זכאים לקבל, בנוסף לסכום ההלוואה, סך של 885,000 ש"ח בתוספת מע"מ, בניכוי סכומי המס שבאחריות המבקשים ובניכוי שליש משכר טרחת כונס הנכסים. במסגרת הבקשה שלפני, כאמור, עותרים הנושים המובטחים לאשר את הסכם הפשרה שנחתם בינם לבין המבקשים, וליתן לו תוקף של פסק דין. בתגובה לבקשה, הביעו המשיבים 1-7, בעלי הערות אזהרה בנכס המקרקעין, התנגדות לאישור הסכם הפשרה, כל אחד מהם מטעמיו הוא. טענות הנושים המובטחים:   לטענת הנושים המובטחים, הסכם הפשרה הוא סביר ויש לאשרו, בין היתר משום שעל פי הנטען בתביעתם של המבקשים בת"א 238/08, לא שילמה החברה את מלוא התמורה בעבור רכישת הנכס, וקיים חשש, לנוכח מצבה של החברה, כי לא היה עולה בידה לסתור טענה זו, מה גם שמדובר במחלוקת סבוכה מבחינה עובדתית שאין לדעת כיצד תוכרע. יתירה מכך, על פי הנטען, ככל שטענות המבקשים בתביעתם תתקבלנה, כולן או חלקן, כי אז קיים חשש שהעסקה במסגרתה רכשה החברה את הנכס תבוטל ולא תיוותרנה לה כל זכויות בנכס. הנושים המובטחים טוענים כי הם בעלי האינטרס העיקרי במימוש הנכס, שכן התמורה ממכירתו אמורה לשמש להחזר החוב המובטח המגיע להם. הנושים המובטחים טוענים עוד כי אם בחרו, במסגרת הסכם הפשרה, לוותר על סכומים מסוימים לטובת המבקשים (הבעלים הרשומים), חזקה שעשו כן לאחר שקלא וטריא ולאחר שנוכחו כי הסכם הפשרה הוא סביר ומאוזן. הנושים המובטחים מוסיפים וטוענים כי העובדה שמפרק החברה, לאחר למידת הסכם הפשרה, נתן לו את הסכמתו, מלמדת כי אף לדידו המדובר בפשרה סבירה בנסיבות העניין. כמו כן, טוענים הנושים המובטחים כי העובדה שבעלי הערות האזהרה השתהו משך שנים ארוכות ולא נקטו בפעולות לבירור זכויותיהם ולתקיפת המשכון שנרשם לטובת הנושים המובטחים, ובכלל זאת לא מצאו לנכון להצטרף לתביעה שהגישו המבקשים (כשבא כוחם דאז היה מודע לדבר קיומו של ההליך ואף צורף כנתבע בתביעה), אומרת דרשני. עמדת המפרק להסכם הפשרה: לבקשה שלפני צירפו הנושים המובטחים את מכתבו של המפרק הנושא תאריך 4/8/11, ובו ציין כי אינו מתנגד להמשך מימוש הנכס על ידי הנושים המובטחים, בכפוף לכך שכל תמורה העולה על שמונה מיליון ש"ח בתוספת הצמדה (הסכום המובטח בשעבוד), לאחר קיזוז הוצאות ההליך, תועבר לקופת הפירוק. תגובת המשיבים 1 ו-2: בתגובתם, טוענים המשיבים מס' 1 ו-2, בעלי הערות אזהרה בנכס, כי זכויותיהם בנכס גוברות על זכויות הנושים המובטחים הואיל והיו הרוכשים הראשונים בזמן של חלק מהנכס, כך שיש לראות בהם משום נושים מובטחים שהינם עדיפים על פני הנושים המובטחים שהגישו את הבקשה. יוער כבר כאן כי המשיבים 1 ו-2, כמו גם המשיבה 7, תמכו את הטענות העובדתיות המועלות בתגובתם בתצהיר "בג"צי", שאינו בחזקת תצהיר כדין. עם זאת, מפאת חשיבותם של הדברים והסוגיות העקרוניות שהם מעוררים, אניח למחדל זה ואתמקד בסוגיות העולות מן התגובות, לגופן. לטענת המשיבים 1 ו-2, כבר ביום 30/4/06 חתמו על זיכרון דברים במסגרתו רכשו מהחברה זכויות בעלות בנכס נשוא הבקשה בתמורה לסך של 150,000$. על פי הנטען, ביום 12/5/06 שילמו המשיבים 1 ו-2 לחברה סך של 276,000 ש"ח, וביום 11/7/06 נחתם בין הצדדים הסכם מכר. המשיבים 1 ו-2 מוסיפים וטוענים כי ביום 18/7/06 אף נרשמה הערת אזהרה לטובתם על הנכס. לטענת המשיבים 1 ו-2, בנסיבות אלה, יש לראות בהם משום נושים מובטחים בגין זכותם בנכס, זכות שהינה, למצער, בגובה התמורה ששילמו בשעתו עבור הנכס (סך של 276,000 ש"ח). כן טוענים המשיבים 1 ו-2 כי מעת הרישום, קנו זכויות שביושר על הנכס, כך שזכויות מאוחרות יותר צריכות לסגת מפני הערת האזהרה הרשומה לטובתם. המשיבים 1 ו-2 טוענים כי בסמוך לאחר רכישתם את הנכס, וללא ידיעתם, נרקמה בין החברה, הקבלן עמית לוי, חברת פיתוח הארץ והנושים המובטחים, עסקת הלוואה בריבית חוץ בנקאית, וכל זאת שעה שהגורמים המעורבים מודעים לזכותם של המשיבים 1 ו-2 בנכס כנושים מובטחים. המשיבים טוענים כי זמן קצר לאחר שהערת האזהרה נרשמה לטובתם, פנתה אליהם החברה וביקשה את הסכמתם למחוק את הערת האזהרה ולרשום תחתה אזהרה קודמת וראשונה על שמו של עו"ד משה חורי, כך שהערת האזהרה המאוחרת יותר תירשם על שמם. המשיבים 1 ו-2 טוענים כי לא הבינו את משמעות הבקשה ואת העובדה שבכך למעשה אובדת להם זכות הנשייה המובטחת, סמכו על עורך דינם דאז, עו"ד פרידמן, ושלחו מסמך הנושא תאריך 8/8/06, המביע הסכמתם למחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובתם ורישומה מחדש לאחר רישום הערת אזהרה לטובת עו"ד משה חורי ו/או מי מטעמו (להלן: "כתב ההסכמה") המשיבים 1 ו-2 טוענים כי מחיקת הערת האזהרה ושעבוד המקרקעין בתמורה להלוואה בשלב מאוחר יותר (שלא לטובת בנק לאומי) מנוגדים להסכם המכר ומהווים הפרה יסודית שלו. עוד טוענים המשיבים 1 ו-2 כי לא ידעו על ההלוואה, כמו גם על הכוונה לשעבד את הנכס לטובת חברה להלוואות חוץ בנקאיות, ובוודאי שלא היתה להם כל ידיעה על ההשלכות המשפטיות שעשויות להיות להסכמתם, וכל שסברו, על סמך מצג שהוצג להם, הוא כי הערת האזהרה תירשם לטובתו של עו"ד חורי, כך שלא היה צפוי כי תיפגענה זכויותיהם בנכס. אשר על כן, סבורים המשיבים 1 ו-2 כי לנושים המובטחים אין כלל זכות מובטחת הקודמת לזכותם, ואין להם גם זכות לרשום הערת אזהרה לטובתם, שכן המשיבים מחלו על זכותם (וגם זאת לאחר שהוטעו לסבור כי אין בכך כדי לפגוע בזכויותיהם) רק לעו"ד משה חורי. בנוסף, טוענים המשיבים 1 ו-2 כי לא זו בלבד שבא כוחם דאז, עו"ד פרידמן, לא הסביר להם את משמעות הסכמתם למחיקת הערת האזהרה, אלא אף דאג להכין בעצמו את הבקשה לביטול הערת אזהרה, תוך שהוא חותם בשמם על הבקשה על יסוד ייפוי הכוח הבלתי חוזר שמסרו לו לצורך רישום זכויותיהם, שלא כדין ותוך חריגה מהיקף ההרשאה שניתנה לו. יתירה מכך, לטענת המשיבים 1 ו-2, כתב ההסכמה שעליו חתמו, כלל אינו מתיר רישום הערת אזהרה על שם ביצי הר מירון בע"מ, כך שלא ניתן היה לרשום הערת אזהרה על שמה, ובוודאי שלא ניתן היה לשעבד את הזכויות בנכס לטובתה. המשיבים 1 ו-2 טוענים עוד כי בא כוחם דאז כלל לא מחק את הערת האזהרה שנרשמה לטובתם, אלא מסר את כתב ההסכמה למחיקת הערת האזהרה לעו"ד חורי, בצירוף ייפוי הכוח הבלתי חוזר ובקשת המחיקה, שהוא עצמו ערך, כך שבידי הנושים המובטחים נותרה היכולת לבצע את כל המהלך, מבלי שזה יקבל גושפנקא בנסח הרישום. לטענתם, גם אם ויתרו כדין על זכותם להערת אזהרה, הרי שעו"ד חורי למעשה ויתר על הויתור מקום שמעולם לא מחק את הערת האזהרה משך שנים ממועד הויתור, ולמעשה עד היום, כך שנכון להיום הערת האזהרה של המשיבים 1 ו-2, כך על פי הנטען, קודמת לזכויות הצומחות מהערת האזהרה של עו"ד חורי. עוד טוענים המשיבים 1 ו-2 כי בשלב מסוים, לנוכח דאגתם ממצב הבניה בשטח, אף חתמו עם החברה ביום 4/7/07 על הסכם לביטול הסכם המכר המקורי, במסגרתו התחייבה החברה להשיב להם את ששילמו עם מכירת הקוטג' שייבנה על אדמתם, בתמורה למחיקת הערת האזהרה. המשיבים 1 ו-2 טוענים כי כאשר חתמו על ההסכם שעניינו ביטול הסכם המכר, לא הבינו כי עם ביטול הסכם המכר, מתבטלת הערת האזהרה ואיתה זכות הנשייה המובטחת לעתיד. עם זאת, לטענתם, זכות הנשייה המובטחת שלהם אינה מתבטלת למפרע, כיוון שהסכם ביטול הסכם המכר אינו קובע כי הסכם המכר לא היה מעולם, אלא שהזכות בנכס מתבטלת מכאן ואילך. לסיכום, טוענים המשיבים 1 ו-2 כי בעת שהנושים המובטחים קיבלו את זכות הנשייה, הם בעצמם כבר היו נושים מובטחים וקדמו להם בזמן, כך שאין הנושים המובטחים יכולים לצאת נשכרים בנשייה מובטחת לאחר שהמשיבים מצדם "הופשטו מזכות נשייתם" בדרכי תחבולה, ואין לאשר את הסכם הפשרה ככל שלא יוכרזו המשיבים נושים מובטחים ויקבלו את הסכום של 276,000 ש"ח ששילמו, בשוויו הראילי להיום, לפני כל נושה אחר. תגובת המשיבה 7: המשיבה 7, בדומה למשיבים 1 ו-2, טוענת כי רכשה את הזכויות בנכס לפני מועד רישום השעבוד ולפני מתן ההלוואה על ידי הנושים המובטחים, ומוסיפה וטוענת כי נשייתם של עו"ד משה חורי וביצי הר מירון בע"מ אינה נשייה מובטחת, ובוודאי שאין זכויותיהם קודמות לזכויותיה היא. לטענת המשיבה 7, היא רכשה זכויות בנכס בטרם רישום השעבוד על ידי הנושים המובטחים, ושילמה עליהן תמורה בתום לב. המשיבה 7 טוענת כי לא הסכימה מעולם לרישום השעבוד על נכסיה ואף לא ידעה על קיומו של ההליך בבית משפט זה. המשיבה 7 טוענת כי כבר ביום 11/4/06 חתמה על זיכרון דברים במסגרתו רכשה מהחברה זכויות בעלות בקוטג' המצוי בנכס המקרקעין בתמורה לסך של 120,000$. על פי הנטען, ביום 21/4/06 שילמה המשיבה 7 לבעלי החברה, אהרון זיסר, סך של 92,000 ש"ח, ביום 4/5/06 העבירה סכום נוסף של 90,000 ש"ח ולבסוף העבירה תשלום שלישי בסך 20,000$. על פי הנטען, על אף חתימת זיכרון הדברים, הסכם מכר בין הצדדים מעולם לא נחתם, אם כי זיכרון הדברים מכיל את כל הפרטים המהותיים לקיומו של הסכם, וכפוף אף הוא לדרישת תום הלב. יתירה מכך, לטענת המשיבה 7, על אף שסעיף 8.2 לזיכרון הדברים קובע כי זכויותיה אינן ניתנות להסבה, המחאה ו/או העברה לצד ג' כלשהו, בפועל, שעבדה החברה את כלל הזכויות בחלקה לטובת הנושים המובטחים, תוך הצגת זכויות אלה כזכויות החברה. המשיבה 7 טוענת כי כונס הנכסים, עו"ד ריבנוביץ, לא רשאי היה לפעול למימוש נכסים שאינם שייכים לחברה. אי לכך, רישום השעבוד אינו תופס לגבי המשיבה 7, כמו גם לגבי המשיבים 1 ו-2, שכן החברה לא יכולה היתה לשעבד את מה שאינו שייך לה. עוד טוענת המשיבה 7 כי יסודו של מעשה רישום השעבוד במרמה, וכי רישום השעבוד מבוסס על הפרות אמון של כלל המעורבים כלפיה, לרבות כונס הנכסים. בנסיבות אלה, טוענת המשיבה 7 כי יש לחייב את כונס הנכסים בהוצאות אישיות בגין מהלך רישום השעבוד. בנוסף, טוענת המשיבה 7 כי מפרק החברה, שהסכים לאישור הסכם הפשרה, כפי הנראה לא ידע על קיומם של רוכשים שקנו זכויות בנכס בתמורה ובתום לב. המשיבה 7 מוסיפה וטוענת כי על הנושים המובטחים והמבקשים לחשוף את כתבי טענותיהם ואת כלל המסמכים הנוגעים להסכם הפשרה, כדי שתתאפשר בחינת סבירות סכומי הסכם הפשרה. לבסוף, טוענת המשיבה 7 כי אין לאשר את הסכם הפשרה אם לא תוכרז כנושה מובטחת, ולחילופין, תקבל סך של 350,000 ש"ח ששילמה בגין הנכס, בשווים הריאלי דהיום, וזאת בטרם ייכנס סכום כלשהו לקופת הפירוק ולפני כל גורם אחר. תגובת המשיבה 3: לטענת המשיבה 3, בעלת שתי הערות אזהרה בנכס (כל אחת בגין רכישה נפרדת), יש לדחות את הבקשה, שכן הסכם הפשרה אינו מאזן כראוי בין כלל בעלי הזכויות בנכס. לטענת המשיבה 3, הסכם הפשרה מקבל, ללא הצדקה, את טענת המבקשים כאילו לא שולמה להם מלוא תמורת הנכס ופורע למבקשים חוב שמקורו כלל אינו בנכס הנמכר אלא בחלקה מסחרית אחרת. המשיבה 3 מוסיפה וטוענת כי ההסכם מהווה למעשה מתנת חינם בנכס על חשבון מי ששילמו כספים בפועל בגין אותו נכס. עוד טוענת המשיבה 3 כי ההסכם מבוסס על ההנחה שהנושים המובטחים עו"ד משה חורי וביצי הר מירון בע"מ, הם אכן נושים מובטחים. בנוסף, טוענת המשיבה 3 כי אף ההסכם לגופו אינו מסדיר את מימוש הנכס באופן ראוי, בין היתר משום שהוא קובע כי מכירת הנכס תיעשה על ידי עו"ד ריבנוביץ על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט, ואינו לוקח בחשבון את הזכויות של צדדים אחרים שעשויים להיות מושפעים מהעסקה. כן מוסיפה המשיבה 3 ומעלה טענות ביחס לסעיפים קונקרטיים בהסכם הפשרה, ובכלל זאת בנוגע לאופן הבטחת חיובי המס, גובה סכום המע"מ על התמורה שתשולם למבקשים, שכ"ט כונס הנכסים ואופן העברת יתרת התמורה לנושים המובטחים. תגובת המשיבים 4-6: המשיבים 4-6, בעלי הערות אזהרה בנכס, מתנגדים אף הם לבקשה לאישור הסכם פשרה, בטענה כי הסכם הפשרה היה צריך להיערך על דעת כל הנוגעים בדבר, לרבות הם עצמם. על פי הנטען, המשיבים 4-6 לא היו צד למשא ומתן שהתנהל בין המבקשים לנושים המובטחים ואף לא ידעו על קיומו. עוד טוענים הם כי הסכם הפשרה פוגע בזכויותיהם כבעלי הערות אזהרה במקרקעין, וגם מטעם זה אין לאשרו. המשיבים 4-6 טוענים כי יהיו מוכנים לשקול אפשרות להסכים להסכם הפשרה, ככל שהערות האזהרה הרשומות לטובתם תישארנה בתוקפן, ומקום בו כל דיספוזיציה של הנכס תהא כפופה להערות האזהרה הרשומות לטובתם. לחילופין, טוענים המשיבים 4-6 כי יהיו מוכנים להסכים להסכם הפשרה בתנאי שמתוך הכספים שישולמו למבקשים, ישולמו אף להם כספים, בשיעור שיהא מוסכם עליהם. דיון והכרעה: בראש ובראשונה מצאתי להתייחס לסוגיה שעלתה במהלך הדיון לפני בבקשה - היא השאלה אם בית המשפט שלפירוק הוא זה שמוסמך לדון בבקשה דנא לאישור הסכם הפשרה בין המבקשים לנושים המובטחים, בהינתן העובדה שהתביעה המקורית שהגישו המבקשים נגד הנושים המובטחים ונתבעים אחרים עוכבה במסגרת החלטת כב' השופט יונתן אברהם מיום 1/2/10, תוך שנקבע כי המחלוקת כולה צריכה להתברר בפני בית המשפט שלפירוק, כשלמעשה, יוצא כי הבקשה היחידה כעת לפני בית המשפט שלפירוק היא לאשר הסכם פשרה, מבלי שנוהלה לפני בית המשפט שלפירוק כל תביעה באותו עניין. בהקשר זה יש לציין תחילה כי ביסוד התביעה האזרחית שבה הושג הסכם הפשרה מושא בקשה זו עומד נכס מקרקעין של החברה שבפירוק, שהוא למעשה, כך התברר בדיון לפני, הנכס היחיד של החברה. מימוש נכס זה על ידי הנושים המובטחים, מקום בו בעלי הערות אזהרה על אותו נכס מבקשים לתקוף את מהלך המימוש, הוא עניין לבית המשפט שלפירוק, הגם שהסכם הפשרה שמסדיר את נושא מימוש הנכס הושג במסגרת התביעה האזרחית שנוהלה בין המבקשים לנושים המובטחים ונתבעים נוספים, תביעה שעוכבה והועברה להמשך בירור לפני בית משפט זה (כשהמשיבים בבקשה לפני, בעלי הערות האזהרה, כלל לא היו צד להליך שהתנהל בבית המשפט האזרחי). הואיל וההליך נוגע ללב ליבו של תיק הפירוק, הרי - עם כל הכבוד הראוי - נכון עשה בית המשפט האזרחי משהורה על עיכוב ההליך לפניו והעברתו לפני בית המשפט שלפירוק. לא מצאתי כי בנסיבות אלה נכון להיצמד לטענה הפורמליסטית שלפיה לא קוים כל הליך לבירור התביעה לגופה לפני בית המשפט שלפירוק, ולא היתה כל מניעה להגיש את הסכם הפשרה אף שטרם נוהל ההליך בבית משפט זה לגופו. לא אחת נדרש בית המשפט ליתן תוקף של פסק דין לפשרה שהושגה בין צדדים להליך, מבלי להיכנס לעובי הקורה ומבלי להכריע במחלוקות בין הצדדים, ואין בכך פסול. לפיכך, גם במקרה זה, אין כל מניעה כי בית המשפט שלפירוק יבחן את הבקשה לאישור הסכם הפשרה מבלי שיברר את ההליך כהליך אזרחי, מה גם שלאחר בירור הבקשה, לא עלה צורך בשמיעת עדים וניתן בהחלט להכריע בסוגיות העולות בבקשה זו במתכונת בקשה למתן הוראות. יודגש באותו עניין כי המשיבים אינם טוענים כי קיים פגם בכך שההליך לא נוהל עד תום במובן זה שחסרים להם מסמכים ספציפיים הדרושים להם לבחינת סבירות הסכם הפשרה, אלא כל שהעלו היא טענה כללית לפיה ההליך לא נוהל לגופו - טענה שבה, כשלעצמה, אין די. אי לכך, אני קובע כי בית משפט זה, בית המשפט שלפירוק, הוא זה שמוסמך לדון בבקשה לאישור הסכם פשרה, הגם שלא התקיים לפניו כל הליך לבירור התביעה גופה. משעברנו משוכה זו, לא נותר אלא להכריע בבקשה שלפני לאישור הסכם הפשרה בין המבקשים לבין הנושים המובטחים. מנסח הרישום של הנכס מושא הדיון בענייננו עולה כי ביום 17/8/06 נרשמה הערת האזהרה לטובת עו"ד משה חורי וחברת ביצי הר מירון בע"מ בגין הלוואה שנתנו לחברת פיתוח הארץ פרויקטים בבניה ותשתיות בע"מ ועמית לוי. לטובתם אף נוצר משכון על זכויות החברה בנכס ומשכון זה נרשם כדין אצל רשם החברות. יוצא אפוא שלנושים אלה נשייה מובטחת המקימה להם זכות קניינית בנכס ומאפשרת להם לממש את הנכס בכל עת כדי להיפרע חובם מהחברה. כן עולה מנסח הרישום שחלק מהערות האזהרה לגבי הנכס נרשמו עובר להערת האזהרה שנרשמה לטובת הנושים המובטחים, וחלקן - לאחריה. כך, מסתבר כי הערת האזהרה לטובת המשיבים 1 ו-2 נרשמה כבר ביום 18/7/06, על סמך הסכם המכר בינם לבין המבקשים מיום 11/7/06, בעוד שהערת האזהרה לטובת הנושים המובטחים, עו"ד משה חורי וביצי הר מירון בע"מ, נרשמה רק ביום 17/8/06, כחודש לאחר מכן. קרי: הערת האזהרה לטובת המשיבים 1 ו-2 קודמת להערת האזהרה שנרשמה לטובת הנושים המובטחים. עם זאת, הסקת מסקנות לגבי זכויותיהם המשפטיות של המשיבים 1 ו-2 בנכס אל מול זכויות הנושים המובטחים, רק על בסיס נסח הרישום וללא בחינה מעמיקה של השתלשלות הדברים לעומקה, הינה בבחינת ראייה צרה ומוגבלת, החוטאת במידה רבה לאמת. מסתבר כי בתאריך 8/8/06 חתמו המשיבים 1 ו-2 על כתב הסכמה שכונה "אישור למחיקה ורישום מחודש של הערת אזהרה", אשר במסגרתו הסכימו כי הערת האזהרה שנרשמה לטובתם על הנכס תימחק, כי תירשם הערת אזהרה קודמת על שם "עו"ד חורי משה ו/או מי מטעמו" וכי רק לאחר מכן תירשם הערת האזהרה מחדש על שמם. ב"כ המשיבים 1 ו-2 דאז, עו"ד פרידמן, אף דאג לערוך, הוא בעצמו, בקשה לביטול הערת האזהרה בשמם של המשיבים 1 ו-2, הגם שבפועל לא נמחקה הערת האזהרה ונותרה על מכונה עד היום. יתירה מכך, מתברר כי בסופו של יום, לנוכח דאגת המשיבים 1 ו-2 ממצב הבנייה בשטח, חתמו עם החברה ביום 4/7/07 על הסכם לביטול הסכם המכר, במסגרתו התחייבה החברה להשיב למשיבים את הסך של 276,000 ש"ח ששילמו, מיד לאחר שיימכר הקוטג' שייבנה על אדמתם, ובתמורה, התחייבו המשיבים בסעיף 5 להסכם לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עורך דינם דאז, כדי שיוכל לדווח לשלטונות המס על ביטול החוזה ולדאוג למחיקת הערת האזהרה לטובת המשיבים ו/או לכל פעולה אחרת שתידרש לצורך ביטול חוזה הרכישה המקורי. הנושים המובטחים, בהסתמך על כתב ההסכמה מיום 8/8/06 והבקשה לביטול הערת אזהרה החתומה על ידי בא כוח המשיבים 1 ו-2 דאז, עו"ד פרידמן, העמידו הלוואה כנגד משכון הנכס, ונרשמו כבעלי הערת אזהרה בנכס החל מיום 17/8/06. הטענה כי בטרם חתימת המשיבים 1 ו-2 על כתב ההסכמה לא הוסברה להם משמעות העסקה הממשמשת ובאה, תוך שעבוד הנכס לטובת הלוואה חוץ בנקאית, וכן הטענה כי הוטעו לסבור כי אין במחיקת הערת האזהרה לטובתם ורישומה מחדש לאחר שתירשם לטובת עו"ד משה חורי כדי לפגוע בזכויותיהם, אינה יכולה לסייע להם במישור היחסים בינם לבין הנושים המובטחים, שהסתמכו על הסכמתם ושינו מצבם לרעה בכך שהעמידו הלוואה כנגד משכון הנכס, ולכל היותר, עומדת להם הזכות להעלות טענות אלה במישור היחסים בינם לבין עורך דינם דאז, ככל שלא הסביר להם - כטענתם - את משמעות הסכמתם וההשלכות המשפטיות והמעשיות הצפויות כתוצאה מכך על זכויותיהם בנכס. דברים אלה יפים גם ביחס לטענת המשיבים 1 ו-2, שלפיה בא כוחם דאז, עו"ד פרידמן, הכין בעצמו את הבקשה לביטול הערת אזהרה, תוך שהוא חותם בשמם על הבקשה, מבלי שיסביר להם, לטענתם, את השפעת מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובתם על זכויותיהם בנכס. סבורני כי גם טענות אלה אינן יכולות להיות מועלות כלפי הנושים המובטחים, שהסתמכו על המצג שהוצג לפניהם ושינו את מצבם לרעה, כך שלמשיבים 1 ו-2 עומדת, לכל היותר, הזכות להעלות את כל טענותיהם בנדון כנגד עורך דינם (ראו בנדון טענותיהם המפורשות של המשיבים כנגד עורך דינם דאז, בין היתר בסעיפים 27-38 לטיעוניהם). כך אמורים הדברים גם ביחס לטענת המשיבים 1 ו-2 שלפיה לא הבינו את משמעות חתימתם על הסכם ביטול הסכם המכר מיום 4/7/07 בכל הנוגע לביטולה של הערת האזהרה. משהיו המשיבים מיוצגים בכל אותה תקופה על ידי עורך דין, חזקה שהסביר להם את משמעות חתימתם, הן על כתב ההסכמה והן על ההסכם לביטול הסכם המכר, וככל שלטענתם לא עשה כן, פתוחה בפניהם הדרך למצות את זכויותיהם מולו, באמצעים העומדים לרשותם על פי דין. בנוגע לטענת המשיבים 1 ו-2 כי בהסתמך על כתב ההסכמה שעליו חתמו לא ניתן היה לרשום הערת אזהרה על שם הנושים המובטחים ולשעבד את הזכויות בנכס לטובתם, כיוון שלא נכלל ויתור מפורש בכתב ההסכמה כלפי ביצי הר מירון בע"מ, הרי שכתב ההסכמה נוקט בלשון רחבה בקובעו כי הערת האזהרה החדשה תירשם על שם "עו"ד חורי משה ו/או מי מטעמו". אי לכך, ובהינתן הנוסח הכללי של כתב ההסכמה המלמד על ויתור מצד המשיבים גם כלפי כל מי שבא מטעמו של עו"ד חורי, יהא אשר יהא (לרבות ביצי הר מירון בע"מ, הגם שזו לא הוזכרה, שמית, בכתב ההסכמה), אין למשיבים 1 ו-2 להלין על הסכמתם הרחבה ועל כך שלא טרחו לברר עד תום את משמעות הסכמתם מבחינת רישום הזכויות בנכס, אלא על עצמם. כאן המקום להדגיש כי עצם העובדה שהנושים המובטחים מהווים מלווה חוץ בנקאי, אין בה, כשלעצמה, כדי לשנות דבר מבחינת התוצאה הסופית, בהינתן כתב ההסכמה הרחב עליו חתמו המשיבים 1 ו-2. ודוק: העובדה כי עד היום לא נמחקה הערת האזהרה של המשיבים 1 ו-2 מנסח הרישום, והעובדה כי הערה זו קודמת להערת האזהרה שרשמו הנושים המובטחים לטובתם, אינה יכולה לשמש, כשלעצמה, להסקת מסקנות משפטיות ביחס לזכותם של המשיבים בנכס, מבלי לבחון את התמונה הכוללת על רקע השתלשלות העניינים כולה, לרבות ידיעתם של הנושים המובטחים על כתב ההסכמה של המשיבים 1 ו-2 והסתמכותם על ויתור זה. יתירה מכך, ניסיונם של המשיבים 1 ו-2 להסתמך על אותו "רישום היסטורי", ראוי לו להידחות גם מחמת העובדה כי אף לדידם, הערת האזהרה לטובתם הינה במידה רבה חסרת נפקות משפטית החל מיום בו חתמו על המסמכים לביטול הסכם המכר עם החברה, שם הצהירו כי יחתמו על ייפוי כוח בלתי חוזר לטובת עורך דינם, כדי שיפעל למחיקת הערת האזהרה הרשומה לטובתם. במילים אחרות, מקום בו חתמו המשיבים 1 ו-2 על הסכם המבטל את הסכם המכר, ממילא שפקעה זכותם הקניינית בנכס והם אינם יכולים עוד לטעון לזכויות על סמך הערת האזהרה ההיסטורית, שטרם נמחקה, כך שכל שעומדת להם היא זכותם לקבל חזרה את הכספים ששילמו לחברה, אם בכלל. אשר ליתר בעלי הערות האזהרה, ניתן להקדים ולומר כי להבדיל מהערת האזהרה של המשיבים 1 ו-2, שקדמה להערת האזהרה של הנושים המובטחים, הרי שהערות האזהרה לטובת המשיבים 3, 4 ו-5 נרשמו רק לאחר רישום הערת האזהרה לטובת הנושים המובטחים. כך, הערות האזהרה לטובת המשיבה 3 נרשמו רק ביום 5/10/06 וביום 22/10/06; הערת האזהרה לטובת משיבים 4-5 נרשמה ביום 31/10/06 והערת האזהרה לטובת משיבה 6 נרשמה ביום 16/11/06, וכל זאת, כאמור, לאחר שנרשמה הערת האזהרה לטובת הנושים המובטחים. הואיל והערות אזהרה שנרשמו לטובת המשיבים 3, 4 ו-5 מאוחרות להערת האזהרה הרשומה לטובת הנושים המובטחים, הן צריכות לסגת מפניה, ואין לאפשר למשיבים "לפשפש" בקרביו של הסכם הפשרה בין המבקשים לבין הנושים המובטחים ולבחון את סבירותו, לא כל שכן "לדרוש" את מנת חלקם מתוך התמורה למבקשים. בנסיבות אלה, גם אין לאפשר למשיבה 3 להעלות טענות כנגד סעיפי הסכם הפשרה הנוגעים לאופן הבטחת חיובי המס, גובה סכום המע"מ על התמורה שתשולם למבקשים, שכ"ט כונס הנכסים ואופן העברת יתרת התמורה לנושים המובטחים, שכן זכויותיה של המשיבה 3, כמו גם זכויותיהם של המשיבים 4 ו-5, כפופות למשכנתא הרשומה לטובת הנושים המובטחים ונסוגות מפניה, מה גם שנראה כי לפחות חלק מסעיפי ההסכם צפויים לעבור "מסננת" נוספת, שכן לפי הוראות סעיף 4(א) להסכם הפשרה, מכירת הנכס תתבצע על ידי כונס הנכסים בכפוף לאישור ראש ההוצאה לפועל, שבוודאי יידרש אף הוא לבחינת חלק מהנושאים המועלים בתגובת המשיבה 3. בהקשר זה אבקש להוסיף עוד כי על יסוד הסכמת הנושים המובטחים וכדי לשמור על שקיפות מוחלטת בהתנהלות כונס הנכסים בקשר עם הליכי מימוש הנכס, ולאור העובדה שבהליך המכר תלויות זכויות כלל נושי החברה, מצאתי כי נכון שכל מכר של נכס המקרקעין ייעשה אך ורק לאחר שתיערך בנדון בדיקה על ידי המפרק ולאחר שיתקבל אישורו של בית המשפט שלפירוק. למעלה מן הנדרש ובנוגע לטענות המשיבה 3 לפיהן ההסכם אינו ראוי ואינו מאוזן, הרי כעולה מהבקשה, הסכם הפשרה הינו מאוזן במובן זה שהוא לוקח בחשבון את הסיכונים האפשריים בתביעה שמנהלים נגדה המבקשים, ומונע היתכנותה של האפשרות כי החברה תיוותר קירחת מכאן ומכאן, ככל שייקבע במסגרת אותו הליך כי לא שילמה את מלוא התמורה בעבור רכישת הנכס וכי אין לה זכויות כלשהן באותם מקרקעין. גם מפרק החברה במכתב שצורף לבקשה ובמעמד הדיון לפני (לאחר שהתרשם מטענות בעלי הערות האזהרה), הביע הסכמתו להמשך מימוש הנכס על ידי הנושים המובטחים, וחזקה עליו שמסר הסכמתו להסכם הפשרה לאחר שבחן היטב את היסודות עליהם הוא נשען ולאחר ששקל את כל השיקולים הדרושים לעניין. אשר לטענת המשיבה 3 כי הכספים שהעבירה החברה למבקשים היו על חשבון הנכס דנא, כך שחובה של החברה למבקשים בגין הנכס נפרע זה מכבר, בעוד שיתרת החוב הנטען על ידי המבקשים הינה בגין החלקה המסחרית שנמכרה לחברה, סבורני כי טענה זו לא הוכחה די הצורך והיא נטענה בעלמא וללא כל ביסוס (אף לא בביסוס מינימאלי, באמצעות תצהיר מטעם המשיבה 3). מכל מקום, גם אם ההלוואה הועמדה למבקשים שימשה לנכס אחר, אין בכך כדי לפגוע בתוקף השעבוד, ולא היתה כל מניעה כי תינתן הלוואה למבקשים בגין נכס מסוים, וכבטוחה, תירשם משכנתה על הנכס הנדון. בנוגע לטענת המשיבה 3 כי הנושים המובטחים אינם נושים מובטחים הואיל והמשכון שנרשם אינו כולל את הנכס הנדון כך שלא ניתן לממש מכוחו את אותו נכס, הרי שטענה זו שגויה ביסודה. כפי שעולה מאגרת החוב שנוצרה לטובת הנושים המובטחים, הרכוש הממושכן הינו "מקרקעין בגוש 13529 חלקה 43, שטח בגודל 25,091 דונם, וכל הבנוי והנטוע עליהם לפי תשריט חלוקה החתום ע"י הממשכן". משכון זה נרשם כדין אצל רשם החברות ורשם המשכונות, ואף מפרק החברה לא הביע כל הסתייגות בשאלת תוקפו. יתירה מכך, אגרת החוב שנמסרה לרישום אצל רשם החברות היא הקובעת את היקף השעבוד ולא הפלט המופק ממחשבי רשם החברות, ובמילים אחרות: השעבוד נוצר מכוח אגרת החוב ולא מכוח ההודעה לרשם החברות (ש' לרנר, "שעבוד נכסי חברה" (תל-אביב, תשנ"ז-1996), בעמ' 327-330; ה"מ (תל-אביב) 1765/98 עו"ד עובדיה בלס נ' דוד צ'פניק, תק-מח 98(2) 2392 (1998); בש"א (ב"ש) 7668/02 עו"ד גיל מלכיאלי נ' מלון נופית אילת בע"מ (טרם פורסם, 3/3/03)), כך שמקום בו אגרת החוב לטובת הנושים המובטחים נוקבת בנכס המקרקעין נושא הבקשה שלפני, די בכך כדי לדחות את טענת המשיבה 3. בנוסף לכך, המשיבה 3 בטיעוניה המשלימים לא טרחה להתייחס לטענת עו"ד לוי במסגרת הדיון לפני, שלפיה מספרי הגוש והחלקה הנזכרים בתב"ע שונו מאז אישור התב"ע בשנת 1983, וגם נתון זה אומר דרשני. יושם אל לב כי עו"ד פרידמן, ב"כ המשיבה 3, הוא זה שחתם בשעתו, בשם המבקשים (הבעלים הרשומים של הנכס), על הסכמה לרישומה של הערת אזהרה לטובת הנושים המובטחים על המקרקעין דנא, כפי שעולה מנספח ג' לטיעוניהם המשלימים של הנושים המובטחים, נתון שאף לו יש ליתן את המשקל המתחייב. אי לכך, טענת המשיבה 3 כי עו"ד משה חורי וחברת ביצי הר מירון בע"מ אינם נושים מובטחים ו/או כי לא ניתן מכוח המשכון שנרשם לממש את הנכס העומד ביסוד הבקשה, דינה דחייה. כך גם יש לדחות את טענות המשיבה 3 ביחס לשיעור הריבית בעסקת ההלוואה, שכן טענות אלה אינן משנות דבר מבחינת זכויות הנושים המובטחים בנכס, מעבר לכך שלא הוכח כי המדובר בריבית מופרזת, בהינתן העובדה שממילא הסכום המובטח הוגבל בהסכמה לסך של 8 מיליון ש"ח, כך שהפער בין סכום ההלוואה לבין הסכום המובטח (סך של 3,500,000 ש"ח על פני כחמש שנים וחצי), אינו מלמד על כך שנגבתה ריבית מופרזת (ריבית של כ-14% בלבד לשנה). באשר למשיבה 7, הרי שלטובתה כלל לא נרשמה מעולם כל הערת אזהרה בנכס, כך שעל פני הדברים נראה שבצדק טוענים הנושים המובטחים כי פעלו למימוש הנכס בתום לב ומבלי שידעו או יכולים היו לדעת על זכויותיה. הואיל ולמשיבה 7 זכויות חוזיות בנכס שהועברו אליה טרם עסקת השעבוד ורישום המשכנתה לטובת הנושים המובטחים, יוצא כי לפנינו מצב של תחרות בין עסקאות נוגדות - מחד גיסא התחייבותה החוזית של החברה כלפי המשיבה 7 לפי זיכרון הדברים (העסקה הראשונה על ציר הזמן), ומאידך גיסא, עסקת השעבוד ורישום זכויותיהם של הנושים המובטחים (העסקה השנייה). לעניין זה, מקום בו הנושים המובטחים העמידו למבקשים הלוואה כנגד משכון הנכס, דאגו להשלים את עסקת המשכון ברישום וכן דאגו לרשום הערת אזהרה לטובתם בלשכת רישום המקרקעין, וכל זאת בתום לב וכשאינם מודעים לזכויותיה החוזיות של המשיבה 7 בנכס (ועובדה היא כי מקום הנושים המובטחים בו ידעו על קיומם של בעלי הערות אזהרה אחרים, פעלו כדי להביא למחיקת אותן הערות האזהרה), הרי שנראה כי זכויות הנושים המובטחים גוברות בהתאם להוראות סעיף 12 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971. לכך יש להוסיף את העובדה שלכל אורך הדרך נמנעה המשיבה 7 מלרשום כל הערת אזהרה לטובתה בנכס, כך שעל רקע מחדלה זה, היה עליה לצפות כי ייגרם נזק לנושים המובטחים, שיסתמכו על הרישום, ועליה לשאת בתוצאות "התאונה המשפטית" לה גרמה (השוו: ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש וקולוניאלי חברה בע"מ, פ"ד נז(2) 385 (2003)). אי לכך, בתחרות בין המשיבה 7, כבעלת זכויות חוזיות בנכס שלא נרשמה לגביהן הערת אזהרה, לבין הנושים המובטחים, כבעלי משכון רשום שהעמידו למבקשים הלוואה כנגד משכון הנכס ורשמו לטובתם הערת אזהרה, וכל זאת בתום לב ומבלי שידעו על זכויותיה של המשיבה 7 - ידה של המשיבה 7 על התחתונה, וזאת גם בהתעלם מהתהיות שהעלו הנושים המובטחים ביחס לזכויותיה הנטענות בנכס, ובכלל זאת העובדה שלא נחתם עמה כל הסכם מכר עד היום (על אף שבזיכרון הדברים צוין כי הסכם מכר ייחתם בתוך 7 ימים), העובדה שזיכרון הדברים כלל לא נחתם על ידי המשיבה 7 אלא על ידי החברה בלבד, וכן העובדה שהמשיבה 7 שילמה את כספי התמורה למר אהרון זיסר, להבדיל מהחברה עצמה. לסיכום, זכויותיהם של המשיבים 1 ו-2 אמנם קודמות בזמן לאלה של הנושים המובטחים, אך המשיבים 1 ו-2 מחלו על זכויותיהם וויתרו על קדימותם במסגרת כתב ההסכמה עליו חתמו, כשהנושים המובטחים מצדם הסתמכו על ויתור זה ושינו מצבם לרעה. אשר למשיבים 3, 4, 5 ו-6, הרי שזכויותיהם מאוחרות לזכויות הנושים המובטחים וצריכות לסגת מפניהן. בנוגע לזכויות המשיבה 7, הרי שאלה לא נרשמו והן נסוגות מפני זכויות הנושים המובטחים לפי דיני העסקאות הנוגדות. יוצא אפוא, שזכויות הנושים המובטחים גוברות על זכויותיהם של המשיבים, ויש לאשר את הסכם הפשרה שהושג בין הנושים המובטחים לבין הבעלים הרשומים, שקיבל את אישורו של מפרק החברה, וזאת גם לאחר ששמע את טיעוני בעלי הערות האזהרה במסגרת הדיון לפני. סוף דבר: על יסוד כל המוסבר לעיל ולאור הסכמת המפרק, אני נעתר לבקשה ונותן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שצורף כנספח א' לבקשת הנושים המובטחים מיום 1/9/11. כמפורט לעיל, הליך מימוש הנכס ינוהל תחת פיקוחו של בית המשפט שלפירוק, במובן זה שכל מכר של המקרקעין ייעשה אך ורק לאחר שתיערך בנדון בדיקה על ידי המפרק ולאחר שיתקבל אישורו של בית המשפט שלפירוק, כך שכל בקשה לאישור מכירת הנכס תועבר קודם לאישור בית משפט זה, ורק אם יוחלט על אישורו - יועבר ההסכם לאישור ראש ההוצאה לפועל. מובהר כבר כעת כי לאור המפורט במכתב המפרק מיום 4/8/11, בו הביע הסכמתו להמשך מימוש הקרקע לטובת הנושים המובטחים, כל תמורה העולה על שמונה מיליון ש"ח בתוספת הצמדה (הסכום המובטח בשעבוד), לאחר קיזוז הוצאות ההליך, תועבר לקופת הפירוק. לפנים משורת הדין, לאור התוצאה אליה הגעתי ועל אף שהדבר לא נתבקש על ידי מי מבעלי הערות האזהרה, אני מוצא להאריך לבעלי הערות האזהרה בנכס את המועד להגשת תביעות חוב כנגד החברה, וזאת למשך 15 יום מיום קבלת החלטה זו. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לחייב את המשיבים בהוצאות משפט. חוזהאישור הסכם פשרהנושה מובטחנושההסכם פשרהפשרה