מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי עמידה במועדי התשלום בהסכם מכר: לפני תביעה כספית בסך 163,000 ₪ שהגישה התובעת כנגד הנתבע בהליך של סדר דין מקוצר לתשלום הפיצוי המוסכם בגין הפרה יסודית של הסכם מכר בו התקשרו הצדדים בחודש יוני 2010 (להלן: "ההסכם" או "ההסכם"). על פי ההסכם מכרה התובעת לנתבע דירה אשר בבעלותה ברחוב בן יהודה 256 בתל אביב. בבסיס התביעה עומדת הטענה לפיה הפר הנתבע את הסכם המכר הפרה יסודית בכך שלא עמד במועדי התשלום הקבועים בסעיף 5 להסכם. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן, ניתנה רשות להתגונן והתביעה עברה למסלול רגיל. במסגרת הליך שמיעת הראיות נשמעו בפני עדותם של הצדדים כדלקמן: מטעם התובעת הוגשו תצהירים של התובעת ושל עורכי הדין שייצגו אותה במסגרת עסקת המכר: עו"ד לסלי אקון-כלפה ועו"ד עמיר שגב. מטעמו של הנתבע הוגש תצהיר של עו"ד קרין בן שמעון אשר ייצגה את הנתבע בהליך עסקת המכר, וזאת לאחר שניתנה החלטה הפוטרת את הנתבע מהתייצבות. לאחר סיום שמיעת הראיות הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים. רקע וטענות הצדדים הנתבע, מר פרג'ון, הינו אזרח ישראלי המתגורר בצרפת, אשר ייפה את כוחה של עו"ד בן שמעון לרכוש בעבורו דירה בתל אביב. ביום 17.6.10 חתמה עו"ד קרין בן שמעון בשם התובע על ההסכם. החתימה התבצעה במשרדי ב"כ התובעת בתל אביב. היות ונבצר מן התובעת להגיע למועד חתימת ההסכם, הוסכם בין הצדדים כי התובעת תגיע במועד מאוחר יותר ותחתום בפני באי כוחה. התשלום הראשון בהתאם להסכם בסך 489,000 ₪ שולם ע"י הנתבע ביום 17.6.10 באמצעות המחאה בנקאית. הוסכם כי התשלום הראשון יופקד בידי ב"כ התובעת עד לרישומה של הערת אזהרה. כמו כן נקבע בהסכם כי יתרת התמורה בסך 1,141,000 ₪ תשולם בתוך 60 יום מיום חתימת ההסכם על ידי התובעת בפני עורך דין. עוד קבע ההסכם כי איחור של עד 10 ימים בביצוע התשלום לא יחשב כהפרה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת למועד בו נודע לראשונה לנתבע כי התובעת חתמה על ההסכם, קרי מהו מועד תחילת מרוץ 60 הימים להשלמת יתרת התשלום בעד הנכס על ידי הנתבע. אליבא דגרסת התובעת, כבר בתאריך 23.6.10 חתמה התובעת על הסכם מכר במשרד עו"ד שגב. לטענתה, עו"ד קרין בן שמעון ידעה כי ביום זה יחתם ההסכם ואף הבטיחה כי נציג מטעמה יגיע למעמד החתימה. באותו היום אף התקיימו שיחות טלפון בין משרד עו"ד שגב לעו"ד קרין בן שמעון, באת כוח הנתבע, בהן יודעה עו"ד קרין בן שמעון כי התובעת חתמה על הסכם המכר. בתאריך 24.6.10 בוצעה פעולת רישום הערת אזהרה על הנכס על ידי באי כוח התובעת, ולטענת התובעת, הרישום נעשה על ידי התובעת, ולא על ידי הנתבע כמקובל, בעקבות בקשתה של עו"ד קרין בן שמעון. לדברי התובעת, עוד באותו יום יודעה עו"ד קרין בן שמעון על רישום הערת האזהרה. לטענת התובעת בתאריך 25.6.10 היא סרה פיזית למשרדה של עו"ד קרין בן שמעון, וזאת לאחר שהעניין סוכם טלפונית בינה לבין עו"ד קרין בן שמעון, והעבירה לה העתק מההסכם החתום. לפיכך, לטענת התובעת, לאור השתלשלות העניינים הנ"ל מועד תחילת מרוץ 60 הימים על פי ההסכם הינו 23.6.10, ולפיכך לגרסתה, המועד האחרון לתשלום יתרת החוב הינו 2.9.10 (כולל עשרת ימי החסד). אי לכך בתאריך 2.9.10 הועברה לנתבע דרישת תשלום עבור יתרת התשלום שלא שולמה עד מועד זה. יתרת הכסף שולמה על ידי הנתבע רק ב-7.9.10, ולכן התובעת טוענת להפרה יסודית של הסכם המכר. לעומת זאת לטענת הנתבע, הוא כלל לא הפר את ההסכם ושילם את תשלומיו על פי ההסכם. אליבא דגרסת הנתבע (שהובאה בתצהירה של באת כוחו עו"ד קרין בן שמעון) לאחר יום 17.6.10 מועד חתימת ההסכם על ידי הנתבע, פנתה עו"ד קרין בן שמעון מספר פעמים אל ב"כ התובעת בבקשה כי יעבירו אליה את הסכם המכר החתום, אך נענתה בכל פעם בשלילה בטענה, כי הסכם המכר טרם נחתם על ידי התובעת. במשך ימים אלו, בהעדר הסכם חתום, לא יכול היה הנתבע לפעול לשם קבלת המשכנתא. רק ביום 29.6.10, 12 ימים לאחר חתימת הנתבע על ההסכם נשלח בפקס העתק של ההסכם המכר חתום על ידי התובעת, כאשר הפקס נצפה לראשונה ע"י עו"ד קרין בן שמעון רק למחרת כיוון שהגיע לאחר שעות הפעילות. לטענת הנתבע הסכם המכר הגיע ללא כל מכתב נלווה, ובהסכם המכר עצמו לא היה כל תאריך אשר ניתן ללמוד ממנו מתי חתמה עליו התובעת. אי לכך הנתבע סבר כי הסכם המכר נחתם רק ביום 29.6.10 - הוא היום בו נשלח אליו העותק החתום - ופעל לאורך כל הדרך בתום לב על פי הבנתו זו. לפיכך שילם הנתבע את מלוא התמורה עבור הדירה ביום 7.9.2010, תאריך שהוא בטווח המועדים שנקבעו בהסכם. בנוגע לשיחות שהתקיימו בין הצדדים קודם למועד שליחת הפקס בימים 23/24.6.10 הכחישה עו"ד קרין בן שמעון כי בשיחות אלה הודיעו לה באי כוח התובעת כי התובעת חתמה על ההסכם, כנטען בגירסת התובעת. כמו כן טען הנתבע כי התובעת עצמה הפרה את ההסכם הפרות שונות ולא פנתה לביהמ"ש כאשר ידיה נקיות. לטענתו על פי 9 (ג) להסכם היה על התובעת לחתום על יפוי כוח בלתי חוזר המייפה את כוחו של ב"כ הנתבע להעביר את מלוא הזכויות בדירה ולהפקידו בידי ב"כ התובעת עד מועד תשלום מלוא התמורה עבור הדירה, אך בפועל יפוי כוח כזה לא הועבר במועדו אלא באיחור ניכר של למעלה ממאה ימים. כמו כן לא מסרה התובעת את החזקה בדירה במועד הנקוב בהסכם אלא באיחור של שבעה ימים. הנתבע אף העלה טענת קיזוז בשל הפרתה של התובעת את ההסכם. טענה נוספת של הנתבע היא כי היה ובית המשפט ידחה את טענותיו ויקבל את התביעה אזי ראוי שבית המשפט יפחית את סכום הפיצוי המוסכם שכן ברור שפיצוי זה אינו עומד ביחס סביר כלשהו, לנזק אותו ראו הצדדים כתוצאה מסתברת של הסכם המכר. דיון והכרעה שני הצדדים חלוקים עובדתית לגבי השתלשלות העניינים שהתרחשה לאחר יום חתימתו של הנתבע על ההסכם. כאשר גרסת התובעת היא כי היא חתמה על ההסכם ביום 23.6.10, כאשר עו"ד בן שמעון יודעה על כך בו ביום, ואילו ההסכם עצמו הגיע למשרדה של בן שמעון ביום 25.6.10. ואילו גרסת הנתבע היא כי התובעת שלחה את ההסכם החתום בפקס ביום 29.6.10 וכך רק יום למחרת נודע לעו"ד בן שמעון לראשונה על דבר החתימה. לא יכולה להיות מחלוקת כי העתק ההסכם החתום נשלח למשרדה של עו"ד בן שמעון בפקס ע"י באי כוחה של התובעת ביום 29.6.10. נטל השכנוע מוטל על התובעת להוכיח את העובדה השנויה במחלוקת קרי- טענותיה כי עו"ד בן שמעון ידעה במועד מוקדם יותר כי ההסכם נחתם. אי עמידה בנטל השכנוע משמעה דחיית טענות התובעת. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, לרבות בסיכומי הצדדים, בחנתי הראיות וכן העדויות שנשמעו בפני מצאתי, כי דין תביעתה של התובעת לתשלום הפיצוי המוסכם להידחות כפי שיפורט להלן. התובעת ועדיה לא שכנעו כי עדותם אמינה, ובעדותם נבקעו די בקיעים על מנת שלא לקבל את גירסתם על כל מרכיביה. טענתה של התובעת כי מסרה את ההסכם לידי עו"ד קרין בן שמעון ביום ה-25.6.10 התובעת טענה בתצהירה ובעדותה כי ביום 25.6.10 מסרה את ההסכם אישית לידיה של עו"ד קרין בן שמעון, במשרדה של האחרונה . דא עקא, במכתבו של עו"ד שגב אל עו"ד קרין בן שמעון מזמן אמת (נ/10) כתגובה על דבריה (נ/9) כי ההסכם נתקבל אצלה רק ביום 29.6.10 אין זכר לטענה זו. עו"ד שגב טען במכתבו כי הערת האזהרה נרשמה כבר ביום 24.6.10, אך לא הזכיר כאמור כמתבקש כי ההסכם נמסר לידיה של בן שמעון ע"י התובעת כבר ביום 25.6.10. הדעת נותנת כי לו עובדה זו הייתה נכונה היא הייתה מוצאת את ביטוייה כבר באותו מכתב. נוסף על כך, מאימייל ששלחה עו"ד קרין בן שמעון למשרדו של עו"ד שגב, גם הוא בזמן אמת ביום 28.6.10 (נ/6) בו היא מבקשת כי יישלח אליה ההסכם, עולה כי הסכם חתום לא היה בידה, ולא התקבל אצלה ביום 25.6.10 כטענת התובעת. לו היה בידיה לא היה עולה הצורך לבקש לשולחו בפקס. התובעת לא הציגה כל הסבר אחר להיזדקקותה של עו"ד קרין בן שמעון להסכם המכר, למעט טיעונה של התובעת בסיכומיה כי עו"ד בן שמעון לא שמה לב שהסכם במשרד מפאת עיסוקיה, הסבר תמוה שסותר דווקא את טענתה של התובעת כי מסרה את ההסכם אישית לעו"ד בן שמעון. יתרה מכך, כתגובה לאימייל זה מיום 28.6.10 לא נשלחה לעו"ד קרין בן שמעון תגובה מאת התובעת ובאי כוחה להעמידה על טעותה ולהזכירה כי ההסכם החתום נמסר למשרדה כבר ביום 25.6.10 ע"י התובעת. העובדה שהמכתב לא זכה לתגובה המתבקשת כי ההסכם כבר הגיע למשרדה ע"י התובעת אומרת דרשני. התובעת לא הציגה מסמך שנשלח בזמן אמת השולל את תוכנו של מכתבה של עו"ד קרין בן שמעון, והעדר ראיה שכנגד מותיר את ראיות הנתבע ללא פגיעה בכוחן הראייתי. לא זאת אף זאת, שלא רק שמכתבה לא זכה לתגובה השוללת תוכנו כאמור, אלא כתגובה למכתב זה אכן התקבל במשרדה של עו"ד קרין בן שמעון ב-29.6.10 למחרת בקשתה (כי ההסכם ישלח אליה בפקס), ההסכם החתום, שנשלח אליה באמצעות פקס (נ/7). כל אלו תומכים דווקא בטענת הנתבע כי השתלשלות העניינים היתה כגרסתו. יתר על כן, התובעת טענה, כאמור, כי הגיעה למשרדה של עו"ד קרין בן שמעון ביום 25.6.10 לאחר שתיאמה זאת עימה טלפונית. דבריה אלו נתמכים מפורשות בתצהירו של עו"ד שגב, אך התובעת לא צירפה כל אסמכתא כי שיחה כזו ביניהן אכן נערכה, כך שאין בפני ביהמ"ש תיעוד על כך, וזאת בעוד שהתובעת צירפה פלטי שיחות רבים אחרים המעידים על שיחות שונות שנערכו בין משרד באי כחה למשרדה של עו"ד קרין בן שמעון. היעדר אסמכתא לשיחה זו דווקא פועל לרעתה. הלכה פסוקה היא כי צד הנמנע מהמצאת ראייה האמורה להוכיח את טענותיו, פועלת ההימנעות נגד הנמנע: "הימנעות מהבאת ראייה... מקימה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראייה היתה פועלת לחובת הנמנע (ראו קדמי חלק שני בעמ' 917, ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' פואד אסעד קנג' אבו סאלח, פ"ד נ (1) 499 (1996) בעמ' 510-511). לא זו אף זו, על מנת לבסס את דבריה כי אכן הגיעה למשרדה של בן שמעון ומסרה לידיה את ההסכם החתום ביום 25.6.10, טוענת התובעת בתצהירה כי ביכולתה לתאר את המשרד, וזאת כהוכחה כי הייתה שם במועד זה. אולם התובעת, לדבריה, גרה בסמיכות למשרדה של עו"ד קרין בן שמעון, וברי כי יכולה הייתה להיכנס למשרד ולבחון את מראהו בכל הזדמנות אחרת עובר למועד תצהירה, זאת בהיעדרה של עו"ד קרין בן שמעון. עו"ד קרין בן שמעון אף טענה כי התובעת ביקרה במשרדה במועדים אחרים עובר למועד תצהירה של התובעת: ביום 14.9.10 עת הניחה את מפתח הדירה במעטפה בחדרה -לעניין זה מודה התובעת כי הביאה את המפתח, אך טענה כי הביאה לתיבת הדואר, וכן עת הביאה את מסמכי המשכנתא למשרדה ביום 29.7.10. התובעת אמנם הכחישה כי היא זו אשר הביאה למשרדה של עו"ד בן שמעון את מסמכי המשכנתא, אך בניגוד לעמדתה הברורה של עו"ד קרין בן שמעון, עורכי דינה של התובעת לא ידעו בעדותם בבית המשפט להסביר כיצד הגיעו מסמכי המשכנתא אל עו"ד בן שמעון (עמ' 11 ש' 32-33, עמ' 12 ש' 1-2), ואני מעדיפה בעניין זה את עדותה של עו"ד בן שמעון. למותר לציין כי יום 25.6.10 היה לפי לוח השנה יום שישי, יום שמן המפורסמות הוא שעורכי דין רבים ובעלי מקצוע אחרים לא עובדים בו. פרט זה תומך דווקא בטענתה של עו"ד קארין בן שמעון כי אין זה ממנהגה לעבוד בימי שישי ומערער את טענת התובעת כי נפגשה עם בן שמעון באותו היום. טענת התובעת כי עו"ד בן שמעון קיבלה הודעה ביום 24.6.10 על רישום הערת האזהרה. מחלוקת עובדתית עיקרית נוספת היא האם אכן יודעה עו"ד בן שמעון כי נרשמה הערת אזהרה ביום 24.6.10, דבר המצביע כי ידעה כי נחתם ההסכם. אומר כבר עתה כי איני מקבלת את גירסתה זו של התובעת. עו"ד שגב הציג לעניין זה עדות מבולבלת, בלתי סדורה ורצופת סתירות אשר הקשו על האפשרות לקבל את דבריו בכל הנוגע לשאלה שבמחלוקת. כך, בדיון שהתקיים בביהמ"ש ביום 18.5.11 אמר עו"ד שגב כי הוא עצמו התקשר לעו"ד קרין בן שמעון שהייתה בחופשה, והודיע לה כי התובעת חתמה על ההסכם, ולאחר מכן רשם הערת אזהרה. שניות אח"כ טען כי "אני אומר שלא אני עצמי הודעתי אלא המשרד שלי הודיע לקרין, אני חושב שאו המזכירה או לסלי". (עמ' 1 ש' 10-13 פרוטוקול מיום 18.5.11). בניגוד לדבריו אלו בדיון בחודש מאי בתצהיר עדות ראשית נתן גרסה שונה לחלוטין וטען כי הוא עצמו התקשר לעו"ד קרין בן שמעון לאחר רישום הערת אזהרה בטאבו והשאיר לה הודעה כי נרשמה הערת אזהרה. (ס' 16 לתצהיר עדות ראשית). לאור דברי עו"ד קרין בן שמעון כי לא הושארה לה באותו יום הודעה ממנו ולאחר שעו"ד שגב נוכח לדעת כי דבריה לוו באסמכתא מאת חברת סנקרוליין, חברה הנותנת שירותי מזכירות לעו"ד בן שמעון, לפיה בתאריך זה לא הושארה לה הודעה כאמור (נ/5), נאלץ עו"ד שגב לשנות את עדותו בביהמ"ש וטען כי דיבר עימה ישירות ולא השאיר הודעה, כאשר הוא טוען "אני לא משאיר הודעות" (עמ' 14 ש' 29)".. דיברתי איתה, מה שכתוב בתצהיר לא נכון או שלא מנוסח כמו שצריך...."(עמ' 14 ש' 31). לעניין עו"ד שגב עוד אציין כי עדותו ותצהירו השאירו את הרושם כי יתכן ואינו מסוגל לזכור את ההתרחשות לאשורה. כאשר נשאל עו"ד שגב בנוגע לייפוי כוח שהיה אמור להעביר לב"כ הנתבע טען כי: "התובעת היא לקוחה שלי 6- 7 פעמים, ויש לי עשרות תיקים שלה עם עשרות יפויי כוח..." (עמ' 15, ש' 31- 32). עוד טען בביהמ"ש כי הוא מייצג את התובעת בהמון עסקאות, ולכן אינו זוכר בפני מי חתמה. לאור עובדות אלה האפשרות כי עו"ד שגב לא זוכר את העובדות כהווייתן בהחלט מתקבלת על הדעת. אמנם נראה שלכאורה מדובר בפרט שולי, שניתן לשכוח אותו בנקל, אך במקרה זה פרט זה הוא נדבך בליבת המחלוקת והתובעת לא הצליחה להרים את נטל הראייה גם בסוגייה עובדתית זו. טענת התובעת באשר לידיעתה של עו"ד בן שמעון על חתימת ההסכם ביום 23.6.10 התובעת לא מסרה גירסה עיקבית אף בנוגע לנסיבות חתימת ההסכם על ידה ב- 23.6.10, וגרסתה מעלה תמיהות. עו"ד לסלי אקון טענה בתצהירה (ס' 11) כי עו"ד בן שמעון הבטיחה כי תשלח נציג מטעמה למשרד באי כוח התובעת שיהיה נוכח במועד חתימת התובעת על ההסכם, דבר שמצביע, לטענתה שעו"ד קרין בן שמעון ידעה כי ההסכם ייחתם ב- 23.6.10. אך כאשר נוכחה בחוסר ההגיון בשליחת נציג שיהיה נוכח בחתימה לאור העובדה כי הוחלט על מועדי חתימה נפרדים לתובעת ולנתבע, שינתה מגרסתה וטענה בבית המשפט כי שליח מהמשרד היה אמור להגיע לקחת את ההסכם החתום ולא מדובר בנציג שהיה אמור להיות נוכח בחתימה (עמ' 8 ש' 3-8). סתירה זו בדבריה תירצה עו"ד לסלי אקון בנימוק בלתי משכנע כי המזכירה היא שערכה את התצהיר שלה, בעוד היא עצמה שהתה בחופשת לידה בעת שחתמה על התצהיר (ראו, עמ' 8 שורות 5-8). התנהלותה זו מטילה ספק ביכולתי לסמוך על דבריה. זאת ועוד עו"ד לסלי אקון טענה בתצהירה (ס' 11) כי לאחר שהשליח בושש לבוא סיכמה עם עו"ד בן שמעון טלפונית כי התובעת עצמה תעביר את ההסכם אישית לידי עו"ד קרין בן שמעון. עו"ד קרין בן שמעון שללה התקיימות שיחה בתאריך זה בינה למשרד עו"ד שגב למעט שיחה קודמת בבוקר אותו יום (שעצם קיומה אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים). גם כאן, התובעת לא צירפה בין שלל פלטי השיחות, אשר צורפו על ידה אסמכתא כי שיחה שניה באותו יום אכן התקיימה, והימנעות מהצגת ראייה זו אומרת דרשני. עוד אציין לעניין זה כי גם תצהירי עו"ד שגב והתובעת סותרים את דברי עו"ד אקון בביהמ"ש. סתירות אלו בין עדויות עדי התביעה עצמם מקשים על האפשרות ליתן אמון בדבריהם. כך, עו"ד שגב בתצהירו (ס' 17) טוען כי נודע לו ע"י עו"ד אקון כי עו"ד בן שמעון הבטיחה כי יגיע נציג מטעמה להיות נוכח במעמד החתימה, טענה עובדתית אשר נשללה כאמור ע"י עו"ד אקון עצמה. העובדה שעו"ד שגב מצהיר כי שמע מעו"ד אקון דבר שנטען על ידה מאוחר יותר כי כלל לא ארע מעלה תמיהה נוספת באשר לאפשרות לסמוך על גירסתם. גם התובעת עצמה טענה בתצהירה (ס' 8) בניגוד לדברי עו"ד אקון בבית המשפט, כי ביום 23.6 שוחחה עו"ד אקון עם עו"ד בן שמעון והאחרונה התחייבה כי נציג מטעמה יהיה נוכח במעמד החתימה על ההסכם. התובעת אף טענה כי היא עצמה חיכתה לנציג שלא הגיע שעתיים. אם אקבל את גרסת עו"ד אקון כי רק שליח אמור היה להגיע לאסוף את ההסכם לא ברור מדוע היה על התובעת עצמה להמתין שעתיים. לא זו אף זו, ראוי לציין כי למעשה רק בכתב התביעה טענה התובעת לראשונה כי הסכם המכר נחתם על ידה ביום 23.6.10. פרט שלא נזכר בחילופי המכתבים בין הצדדים עד מועד זה. מועד התשלום האחרון החל על הנתבע כפועל יוצא של מועד חתימת ההסכם התובעת לא מסרה גירסה ברורה ועקבית אף באשר למועד התשלום האחרון החל על הנתבע לשיטתה. אדגיש כי על מנת להוכיח תביעתה הנטל על התובעת להוכיח מתי היה המועד האחרון בו ניתן היה לשלם לפי ההסכם. כך, בכתב התביעה ובתצהירה טוענת התובעת כי חתמה על ההסכם ביום 23.6.10, וכי מרוץ 60 הימים כולל ימי החסד מתחיל ממועד זה , קרי מסתיים ב -2.9.10. לעומת זאת, במכתב אל עו"ד קרין בן שמעון מיום 3.10.10 ס' 3 (נ/10) נטען ע"י עו"ד שגב כי ההסכם נחתם ביום 17.6.10, ולפיכך המועד האחרון לתשלום הינו דווקא 26.8.10. עו"ד שגב אף חזר על דבריו אלו וטען בבית המשפט כי ה-17.6.10 הוא יום תחילת מרוץ הימים (עמ' 17 ש' 12-13). גם התובעת טענה בביהמ"ש כי סוכם כי 17.6 יהיה התחלת התהליך (עמ' 4 ש' 15). ברי כי בתביעה שעוסקת בדקויות של איחור של ימים בודדים, לכל יום בשנה נפקות מהותית באשר לשאלה שבמחלוקת. לעניין היכולת לסמוך על דברי עו"ד שגב אציין בהקשר זה, כי למרות שאין מחלוקת כי במועד 17.6 לא חתמה התובעת פיזית על ההסכם, ולמרות שנאמר בהסכם מפורשות כי "כל המועדים לתשלום יתחילו לרוץ אחרי חתימת המוכרת על ההסכם מול עו"ד" (סע' 5 (ט)) טען שגב בעדותו בבית המשפט, כי ב- 17.6 נחתם מבחינתו ההסכם כיוון שזהו מועד בו היתה גמירות דעת ושולמו הכספים, וכי הסכם יכול להיחתם גם ללא חתימה פיזית עליו (עמ' 16 ש' 22, עמ' 17 ש' 4). עו"ד שגב אף הגדיל לעשות וטען במכתב הדרישה לעו"ד קרין בן שמעון (ס' 1 למכתב) (נ/8) כי "כהווי ידוע לך ביום 17.6.10 חתמנו על הסכם מכר.." חתמנו בלשון רבים תוך שהוא מציג את היום ה-2.9 כתאריך אשר ניתן לפנים משורת הדין. גם כל אלה מקשים על האפשרות ליתן אמון בדבריו. נראה כי מדובר בטענה משפטית לפיה הסכם יכול להיחתם גם ללא חתימה פיזית, למרות שנהיר וברור כי לפי ההסכם הנוכחי נדרשת בפועל חתימה מול עו"ד, אשר הובאה על ידי התובעת רק על מנת לנסות לתרץ בשלב זה את תביעתה, אשר אין לה סימוכין עובדתיים של ממש. טענה זו כמובן סותרת את הנאמר בהסכם מפורשות, ועל התובעת הנטל להוכיח כי היה איזשהו סיכום בין הצדדים אשר שינה מהנאמר בהסכם, נטל שלא עמדה בו. סתירות מהותיות אלו אף באשר לעניין מועד התשלום האחרון בטיעוניה של התובעת גם הם אינם מאפשרים לאמץ את גירסתה. לא זו אף זו, אציין כי נוסף על בקיעים אלו שהתגלו בגרסת התובעת למרכיביה כמתואר לעיל, ניכר כי התובעת ועדיה מיקדו את מאמציהם בניסיון להשחיר את פניהם של הנתבע ובאת כוחו עו"ד בן שמעון שלא לצורך, וזאת אף בהתבסס על עובדות שאינן נכונות. ניסיונם זה, יש בו דווקא כדי להעיד על התובעת ועדיה ולכרסם במהימנותם. כך למשל, בכתב התביעה נטען כי הנתבע לא עמד במועדי התשלום תוך נסיון ליצור רושם כי הכסף כלל לא שולם עד מועד התביעה תוך הצגתו כאדם אשר התנער לחלוטין מחובת התשלום. בכתב התביעה התובעת אינה מציינת את העובדה, שנחשפה בתצהירים, בסיכומים ובעדותה שלה ושל עדיה כי הכסף שולם במלואו, אם כי לגרסתה, באיחור קל, ב- 7.9.10. אציין כי גם בבית המשפט נמנעה התובעת מלהודות שמדובר באיחור קל, וטענה שכלל אינה זוכרת מתי קיבלה את התשלום האחרון (עמ' 4 ש' 30). וזאת כאשר עניין התאריכים מהותי בתיק זה ויום התשלום הוא ליבת המחלוקת. אם לא די בכך, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים כי הכסף שולם ע"י הנתבע ב- 7.9 (ראה נ/12 ועדותו של עו"ד שגב עמ' 16 ש' 16-17 וסיכומי הצדדים). למרות זאת בתצהירו מציג עו"ד שגב את הנתבע באור שלילי ומגדיל את ימי האיחור, בטוענו כי הכסף שולם רק ב 8.9.10 . יתרה מכך, עו"ד לסלי אקון, עו"ד שגב והתובעת עצמה טענו בתצהיריהם כי עו"ד בן שמעון התחייבה לשלוח נציג מטעמה על מנת שיהיה נוכח בחתימה אך הלה לא הגיע והם נאלצו להמתין לשווא שעתיים תמימות במשרד. עובדה שהתבררה כלא נכונה ע"י לסלי אקון עצמה בביהמ"ש. הרושם המתקבל הוא כי גרסה זו באה לעולם במטרה להציג את משרדה של עו"ד בן שמעון באור שלילי, כעורכת דין אשר נוהגת להפר הבטחותיה תוך זלזול בזמנם של אחרים, וכפועל יוצא אף להציג באור שלילי את הנתבע. התובעת ניסתה אף לטעון כי משרדה של עו"ד קרין בן שמעון נהג עובר לחתימת ההסכם לקבוע עימה פגישות לצורך החתימה, אך נהג לבטלן מספר פעמים, וזאת שוב תוך הצגתה של עו"ד בן שמעון באור שלילי. עו"ד שגב אשר לטענת לסלי אקון הוא שניהל את ענייני התיק הנ"ל טען בביהמ"ש דווקא כי לא ידוע לו כי נקבעו מועדי חתימה אחרים (עמ' 13 ש 16-20). אציין כי אין מחלוקת כי בסופו של יום דווקא התובעת היא אשר לא הגיעה למועד החתימה המתוכנן. למול גרסתה של התובעת כמתואר לעיל, גרסת הנתבע הייתה באופן כללי קוהרנטית וחד משמעית ולפיה ההסכם התקבל במשרדה של עו"ד קרין בן שמעון רק ביום 29.6.10. עו"ד בן שמעון נחקרה ארוכות על גרסתה זו בחקירה הנגדית תוך שהיא מתבקשת להתייחס לפרטים קטנים, אך תשובותיה נשארו חד משמעיות (עמ' 20 ש' 6- 9, עמ' 24 ש' 16-17). כבר בזמן אמת כאמור ללא שיהוי ביום בו התקבל אצלה לראשונה מכתב הדרישה לתשלום הפיצויים המוסכמים (ראה מכתב נ/8) טענה עו"ד קרין בן שמעון כי ההסכם התקבל אצלה ביום 29.6, וכי זהו המועד בו נודע לה לראשונה כי התובעת חתמה, אי לכך הנתבע צריך היה לשלם את התמורה עד 8.9.10. עו"ד בן שמעון בעקביות שבה וחזרה על דבריה אלו במכתב מיום 10.10.10 (נ/11) . טענתה זו נתמכת כאמור בתאריך הפקס המופיע על הגעת ההסכם למשרדה (נ/7). דבריה אלה נתמכים אף כאמור באימייל ששלחה בזמן אמת ב 28.6 (נ/6) בו מבקשת שישלחו אליה את ההסכם, קרי הסכם חתום לא היה בידיה במועד זה. בהקשר זה ראוי להתייחס לטענות התובעת בסיכומיה, אשר טענה כי מהעובדה שנרשם במייל הנ"ל מיום ה-28.6.10 (נ/6) ע"י עו"ד בן שמעון כי היא מבקשת לקבל את ההסכם החתום ברור שעו"ד בן שמעון ידעה שנחתם. לא קיבלתי את טענתה. ראשית, בהחלט מתקבל על הדעת כי בכתיבת ניסוח זה מבקשת עו"ד בן שמעון כי ההסכם ייחתם וישלח אליה. יתרה מכך, טיעון זה של התובעת מכיל בתוכו כשל לוגי: אם נכונה גרסת התובעת כי ניסוח אימייל זה ע"י עו"ד בן שמעון מראה כי היא ידעה שההסכם חתום, וכל שהינה מבקשת הוא שיעבירוהו אליה, לשם מה היה על עו"ד בן שמעון לבקש שההסכם יועבר אליה בפקס? הרי אליבא דגרסת התובעת ההסכם החתום הועבר אליה כבר 3 ימים קודם לכן?! ויתרה מכך, בסיכומיה טענה התובעת כי עו"ד בן שמעון ביקשה באותו מייל (נ/6) את ההסכם החתום (סעיף 14 לסיכומים), מה שמצביע כי ידעה שנחתם. אך מעיון במסמך נ/6 עולה כי עו"ד בן שמעון ביקשה את ההסכם וכלל לא נכתבה המילה "חתום". ניסיון זה לשינוי הנאמר במקור לא תורם אף הוא לאמינות התובעת ומחזק את גרסתה של עו"ד בן שמעון. אציין שלמרות עקביות גרסתה בכלליותה, לא התעלמתי מכך שגם בעדותה של עו"ד קרין בן שמעון נפערו אי אילו סדקים, אך אין בהם כדי לשנות את ההכרעה בתיק. למשל העובדה כי בניסיון להסביר את עובדת שיחתה עם עו"ד שגב ביום 23.6.10, כעולה מפלט השיחות נספח ד לתצהיר עו"ד שגב, שללה כי עו"ד שגב הודיע לה באותו יום כי התובעת מגיעה לחתום או העלה את נושא הערת האזהרה, וטענה כי שוחח על עניינים אחרים הקשורים לעסקאות אחרות. קיום עסקאות בעניינים אחרים נשללה ע"י עו"ד שגב, והיה מצופה כי עו"ד קרין בן שמעון תביא ראיות לקיומן, אך היא לא עשתה כן. היא אף טענה כי יתכן שנושא החתימה עלה בשיחה מיום 23.6, אך למרות טענותיה להפצרות רבות מצידה לקבלת ההסכם שלא נענו מצד באי כוח התובעת עובר לכך, באופן תמוה לא ידעה לציין מה נאמר לה בשיחה זו. אך למרות זאת, כאמור, מדובר לטעמי, בפערים מינוריים שניתן בהחלט להסבירם במגבלות הזיכרון האנושי. בכל מקרה במשפט האזרחי עסקינן, ומידת ההוכחה הקבועה במישור האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות לזכותו של התובע הנושא בנטל השכנוע, כאשר השקילות ברמת הוודאות של שתי גירסאות נוגדות פועלת לחובתו של הנושא בנטל השכנוע, היא התובעת. הפרות ההסכם של התובעת עוד אציין למעלה מן הצורך ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, כי התרשמתי שהתובעת בהתנהלותה, כפי שזו הוכחה בפני, הפרה את חובת תום הלב בקיום ההסכם עד כדי הכשלתו של הנתבע מלקיים חיוביו על פיו ואף הפרה היא עצמה את ההסכם. כך אין מחלוקת כי ביום 2.9 פנה עו"ד שגב לעו"ד בן שמעון בטענה כי ההסכם נחתם כבר ביום 17.6. עו"ד קרין בן שמעון ענתה בו ביום למכתב וציינה כי טעות בידי התובעת, וכי בהתאם להסכם יש לחשב את המועד התשלום החל מיום ה-29.6.10 המועד בו נשלח למשרד (נ/9). אין חולק כי תגובה מיידית למכתב זה מצד התובעת לא התקבלה אלא רק לאחר חודש ימים. בהעדר תגובה מיידית למכתב זה מתקבל על הדעת, כי עו"ד בן שמעון האמינה כי עו"ד שגב קיבל את עמדתה, עמד על טעותו והסיר את דרישתו. לו הייתה עו"ד בן שמעון נענית באותו היום כי יום זה, יום ה-2.9.10 הינו המועד האחרון, הייתה ניתנת לנתבע האפשרות לשלם באותו היום ולא להסתכן בויכוחים ובתביעות עתידיות אשר למועד האחרון לתשלום. התובעת התרשלה אף בכך, שכאשר שלחה את ההסכם לא ציינה במכתב נילווה את המועד בו הוא נחתם, ואף התרשלה בכל שלא כתבה מועד על ההסכם עצמו, ואף לא עשתה זאת בפני עו"ד אשר היה מציין את התאריך. העדר רישום של מועד החתימה פועל לרעת התובעת. עוד אציין כי לפי ההסכם מועד מרוץ הימים מתחיל מיום חתימת התובעת בפני עורך דין. תנאי שלא הוכח שהתקיים במקרה זה. עוד טענה עו"ד בן שמעון לעניין הכשלתה במילוי ההסכם כי לא היה ברשותה מספר חשבון נאמנות, מה שמנע בכל מקרה תשלום במועד מוקדם יותר. מסמך נ/9 סעיף 6 מיום 2.9 מזמן אמת מראה, כי אכן עו"ד בן שמעון ביקשה את מספר החשבון הנאמנות והוא לא היה בידה. עו"ד שגב לא שכנע אף לעניין זה. בתצהירו (ס' 23) טען כי לעו"ד בן שמעון היה מספר חשבון הנאמנות, כאשר עומת עם דבריו אלו בבית המשפט השיב שהתצהיר "הוא לא מנוסח נכון" (עמ' 16 ש' 6) ואף השיב "קיבלנו שיקים אז למה צריך חשבון נאמנות" (עמ' 16 ש' 10). התנהלותה של התובעת אשר התבטאה בהכשלתו של הנתבע בקיום ההסכם מנוגדת לעקרון תום הלב הקבוע על פי דין באופן השולל מידי התובעת קבלתו של הפיצוי המוסכם, שהרי על פי דין גם בשימוש בזכות הנובעת מהסכם יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. ואף למעלה מזאת, התובעת כאמור אף הפרה את ההסכם בעצמה: על פי ס' 9 (ג) להסכם המכר היה על התובעת לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר המייפה כוחו של בא כוח הנתבע להעביר את מלוא הזכויות בדירה. על התובעת היה להפקיד את ייפוי הכוח ביד ב"כ התובעת ועליו היה להעביר את ייפוי הכוח אל ב"כ הנתבע לאחר תשלום מלוא התמורה עבור הדירה. עו"ד שגב בעדותו הצהיר כי ייפוי הכוח נמסר רק ביום 28.2.11 (עמ' 18 ש' 27), למרות שהתמורה שולמה כבר ב 7.9.10, והגם כי לטענת הנתבע נמסר קודם לכן ביום 2.2.10 עדיין מדובר באיחור ניכר מאוד העולה פי כמה וכמה על איחורו לכאורה של הנתבע לשיטת התובעת. כאשר נשאלה עו"ד לסלי אקון על אודות האיחור במסירת יפוי הכוח היא השיבה כי "..הייתה קצת בעייה עם יפוי הכוח ששכחנו להחתים..." (עמ' 11 ש' 10-11), ו"אני זוכרת שהיה סיפור והיו מסמכים שלא מצאנו ונוצר בלאגאן כי הייתה חפיפה ולא הייתה מזכירה, לקח זמן למצוא את המסמכים". (עמ' 11 ש' 29-30) קשה להתייחס ברצינות לטיעונים מעין אלו. גם עו"ד שגב נקט באותה גישה וכאשר נשאל בנוגע לייפוי הכוח הלא מאומת שנשלח לעו"ד קרין בן שמעון טען כי בטעות נשלח אליה אחד לא מאומת. (עמ' 18 ש' 12). יתר על כן, עו"ד קרין בן שמעון טענה כי את מסירת החזקה בדירה מסרה התובעת לידיה רק ביום 14.9.10 עת הביאה מפתח למשרדה של עו"ד בן שמעון, למרות שלפי ההסכם היה עליה לעשות זאת כנגד התשלום ביום 7.9.10. הסברה של התובעת כי לא היה זה למעשה איחור, אלא כי היה זה המפתח האחרון ולעו"ד בן שמעון כבר היו מפתחות קודמים אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שמה הטעם במסירת "מפתח אחרון" כאשר לא מן הנמנע כי התובעת יכולה להחזיק ברשותה העתקים רבים של מפתח הדירה. הפחתת הפיצוי המוסכם למעלה מן הצורך אתייחס אף בקצרה לטענות הצדדים בנוגע לאפשרות הפחתת הפיצוי המוסכם. הנתבעים טענו כאמור, כי ראוי שבית המשפט יפחית את סכום הפיצוי המוסכם שכן ברור שפיצוי זה אינו עומד ביחס סביר כלשהוא, לנזק אותו ראו הצדדים כתוצאה מסתברת של הסכם המכר. התובעת טענה לעומת זאת, כי סכום פיצוי מוסכם הוא סכום שבית המשפט אינו מתערב בו והוא נקבע בהסכמת הצדדים. המלומדת שלו בספרה שלו-אדר, דיני חוזים-התרופות התשס"ט-2009, הוצאת נבו והוצאת דין, כותבת כי המחוקק הישראלי קבע כי יש אפשרות להפחית פיצויים מוסכמים "עד כדי הסכום שניתן יהיה להצדיקו - ולו בדוחק- במונחים של פיצוי על נזק צפוי". עוד היא מציינת כי למרות ההכרה בחשיבותו של עקרון העל בדבר חופש החוזים, ובערך החברתי שבמתן תוקף להסכמות שהצדדים הגיעו אליהן ברצון חופשי, הרי ש"הסמכות להפחית פיצוי מוסכם שלא ניתן להצדיקו במונחים של הערכת נזק, עשויה ללמד על סלידתו של המחוקק מהטלת סנקציות כספיות שמטרתן עונשית. סלידה זו עולה בקנה אחד עם הטון המסתייג שהושמע בעבר בבית המשפט העליון כלפי הסמכות לשקול שיקולים עונשיים במסגרת דיני התרופות." (עמ' 493-494). סעיף 15 (א') לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת הסכם) התשל"א - 1970 קובע: "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן - פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת ההסכם כתוצאה מסתברת של ההפרה." סמכות הפחתת הפיצויים הזו נועדה למנוע מקרה שבו סעיף הפיצויים יהווה קנס בין הצדדים ולא הערכה כנה של הנזק שעלול להיגרם לצד מן מהצדדים. לפיכך, ההלכה הפסוקה קבעה כי יש לקבוע אם פיצוי מוסכם עומד במבחן הסבירות כאשר הנטל להוכיח את העדר הסבירות מוטל על הנתבעים. אומר מייד, כי מדובר בהתערבות נדירה ומצומצמת של בית המשפט בשיעור הפיצוי, אולם היא אינה בלתי אפשרית. בע"א 126/84 יצחקי נ' שור, פ"ד ל"ח 620 נקבע כי השאלה הרלוונטית היא הנזק שהצדדים יכלו לראותו כמסתבר מההפרה במועד ההתקשרות שלהם בהסכם. כלומר, השאלה היא האם הפיצוי נקבע תוך יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות אותו כתוצאה מהפרה כפי שאירעה בפועל. כדי לבחון מהו הנזק שצדדים היו יכולים לצפות בעת החתימה על ההסכם יש "להעביר את ההפרה הקונקרטית, על תוצאותיה, בכור המבחן של סעיף 15 הנ"ל, דהינו לקבוע אם מלכתחילה בעת כריתת ההסכם עשוי היה המפר לראות את הפיצויים המוסכמים כמשקפים לפי קנה מידה סביר כלשהו את הנזק העשוי להיגרם מאותה הפרה" (ע"א 533/81 עגמון חברה לייצור פלסטיקה בע"מ נ' ישעיהו עמית פ"ד ל"ו (3) 553, 557). מן הכלל אל הפרט. סעיף 8(א) להסכם קובע: "הפר אחד הצדדים בהפרה יסודית תנאי מתנאי הסכם זה, ישלם הצד המפר לצד הנפגע פיצויים קבועים ומוסכמים מראש בסך 163,000 ₪ (מאה שישים ושלוש אלף ש"ח) מבלי שהצד הנפגע יהיה חייב בהוכחת נזקו". עיננו רואות, כי תניית הפיצויים שנקבעה בזיכרון הדברים היא גורפת. ואינה עושה הבחנה בין איחור קל לבין איחור ניכר. תניית פיצוי מוסכם הקובעת פיצוי אחיד ושווה בגין כל הפרה של ההסכם או בגין כל הפרה של אחת מן ההתחייבויות הכלולות בה, היא לכאורה בלתי סבירה. בתנייה גורפת כזו נראה לכאורה שהצדדים לא נתנו את דעתם לשאלת היחס בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי וכדברי הנשיא שמגר בע"א 53/86 סולל נ' צוקרמן פ"ד מב (2) בעמ' 634: "פיצוי בסכום קבוע שנקבע בגין נזקי הפרות שונות - גדולות כקטנות - אינו עומד בתנאי של סבירות היחס בין הפיצוי לנזק שנקבע בסעיף 15 (א) סיפא". עינת רביד יחד עם זאת, לסעיף 6 לחוק התרופות, הקובע העדר תוקף של תנייה גורפת, אין נגיעה לעניין הפחתת הפיצוי המוסכם. "כבר נאמר, כי הוראה זו אינה חלה על תניה גורפת בנוגע לפיצויים מוסכמים" (דברי השופטת נתניהו בע"א 126/84 דוד יצחקי נ' משה שור לח (3) 620). תנייה גורפת הקובעת פיצויים מוסכמים אינה חסרת תוקף, אלא היא חשופה לסמכות ההפחתה של בית המשפט. בנוסף להיותה של התניה גורפת, יש לבחון מהו הנזק הסביר שניתן היה לצפות בגין ההפרה של איחור בתשלום סכום של 1,141,000 ₪ על ידי הנתבעים. הפרה שכזו גוררת מן הסתם הפרשי הצמדה, ריבית, הוצאות לגבייה של הסכום, טרדה וטרחה, וייתכן שמידה מסוימת של עוגמת נפש הקיימת בכל הפרת הסכם או אי תשלום. לפיכך סכום של 163,000 ₪ על איחור בתשלום של 5 ימים לכל היותר הוא סכום גבוה ביותר וחסר כל סבירות ויש בו אלמנט ברור של קנס. בנוסף, לנכון להתחשב, בין היתר, בהתנהגותה של התובעת כמפורט לעיל, אשר פעלה שלא בתום לב בכל הנוגע לקיום חיוביה שלה על פי ההסכם עד כדי הכשלת הנתבע בקיום חיוביו. גם בכך יש כדי להשליך על הזכאות שלה לפיצוי מוסכם גבוה כל כך וחסר פרופורציה לנזק הנגרם. לפיכך אף לו הייתי מקבלת את התביעה לא היה בכך מזור לתובעת, שכן, לאחר ששקלתי את הדברים אני מוצאת לנכון לקבל את טענות הנתבע באשר לאפשרות להפחית בצורה משמעותית את סכום הפיצוי המוסכם ולהעמידו על סכום סביר ופרופורציוני, סכום אשר לא נתבע במקרה זה. סוף דבר התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות משפט הנתבע דין בסך 2,500 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪. חוזההסכם מכר