מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות רואה חשבון חיצוני של חברה: רקע כללי איתן גול (להלן - גול) בעל השליטה בחברה התובעת, ומאיר גולדגרבר, שאשתו הינה בת דודתו של גול (להלן - גולדגרבר) היו שותפים במשך שנים רבות, וניהלו עסקים בהיקפים נכבדים. השניים החזיקו, בין היתר, בחלקים שווים במניות חברת מ. גולד ייבוא ושיווק בע"מ (להלן - החברה) שהוקמה על-ידי גולדגרבר בשנת 1985, ושעיסוקה היה בייבוא ושווק משאבות בטון מחברה גרמנית בשם Putzmeister (להלן - פוצמייסטר). גול החזיק את מניותיו בחברה באמצעות חברה זרה המאוגדת במדינת ליכטנשטיין בשם South North Investment and Finance Company Limited (להלן - South North) אשר על פי הנטען בתביעה, המחתה את זכויותיה לגול ולחברה התובעת. לגול חברות נוספות הנושאות את שמו בוריאציות שונות. גולדגרבר ניהל את החברה בפועל, והנתבע, רואה חשבון במקצועו, שימש כרואה החשבון החיצוני והמבקר של החברה, כמו גם של חברה משותפת נוספת, החל משנת 1995. בשנת 1998 נוצר קרע ביחסי גול וגולדגרבר, והשניים החליטו להפריד את פעילותם העסקית המשותפת. לצורך כך התייעצו עם הנתבע על מנת שיסייע להם בקבלת החלטה מושכלת באשר למכירת מניות החברה של מי מהשותפים ולאופן מכירתן מהאספקט המיסויי (התובעת טוענת כי מטרת הפניה לנתבע הייתה הערכת שווי המניות, והנתבע כופר בכך, ועל כך עוד ידובר בהמשך). ביום 3.12.98 התקיימה ישיבה בנוכחות הנתבע, גול וגולדגרבר, במהלכה הציג הנתבע דו"חות כספיים ומסמכים שונים בנוגע לחברה, מהם עלה, בין היתר, כי החברה הפסידה בתקופה שבין ינואר 1998 לבין אוקטובר 1998 סך של 11.4 מיליון ₪. מסמכים אלה זכו בפי בעלי הדין לכינוי "מסמכי אוקטובר" (להלן - מסמכי אוקטובר) ואף אנוכי אדבוק בכינוי זה. באותה ישיבה מיום 3.12.98 נחתמו בין גול (כמיופה כוחה של חברת South North) לבין גולדגרבר שני נוסחים של מסמך הנושא את הכותרת "הסכם הצהרת כוונות" (להלן - מסמך הצהרת הכוונות). מסמך הצהרת הכוונות בנוסח האחד כולל הצהרה מטעם גולדגרבר לפיה הוא מציע לגול את מניותיו בחברה תמורת 1,250,000 דולר. סעיף אחר מסדיר את מנגנון הרכישה וקובע כי על גול להודיע על הסכמתו לרכוש את מניותיו של גולדגרבר בחברה עד ליום 21.12.98, וככל שלא ימסור הודעה כזו, ימכור גול באמצעות חברת South North את מניותיו בחברה לגולדגרבר תמורת "אותו סכום". הנוסח השני של מסמך הצהרת הכוונות זהה במלל שלו לנוסח הראשון זולת שני שינויים: בכותרתו צויין "הסכם II הצהרת כוונות", והמחיר שבסעיף 2 שונה ל- 2,500,000 דולר. באותה ישיבה אף חתמו גול וגולדגרבר על שטר בוררות המסמיך את הנתבע לשמש "כבורר דן יחיד בכל הסכסוכים העסקיים שביניהם". ביום 21.12.98 הודיע גול לנתבע בשם חברת South North, בהודעה בפקס, כי זו החליטה למכור את מניותיה, וכי "הסכום שנקבע בהסכמה הינו 1,250,000$", כנגד שחרורו מערבויות אישיות ומחבויות אחרות של החברה (נספח טו לכתב ההגנה). ביום 24.12.98 הודיעו גול וגולדגרבר לנתבע כי הנוסח השני "מבוטל", וביום 24.1.99 חתמו שניהם על הסכם למכירת המניות של South North לגולדגרבר (להלן - הסכם המכר) במסגרתו אף הסמיכו את הנתבע לשמש כנאמן לביצוע ההסכם [סעיפים 2(ט) ו-11 להסכם המכירה] ושבו ומינו אותו כבורר לצורך יישום ופיקוח על ההסכם [סעיף 12 להסכם המכירה]. יוער כי בהסכם המכירה מוגדרת תמורת המניות ב-1 ₪ בלבד. בתוספת להסכם מיום 31.1.99 שונה המחיר בשנית ל- 1,250,000 דולר. ביצוע ההסכם נתקל בקשיים, בין היתר מחמת קשייו של גולדגרבר לממן את מחיר הרכישה ולשחרר את גול מערבויותיו, שהיו בסדר גודל של מיליוני מארקים, וגול וגולדגרבר התדיינו בפני הנתבע בנושאים שונים, והלה הוציא תחת ידיו מספר לא מבוטל של פסקי בוררות. בקליפת אגוז ייאמר כי התביעה מתמקדת במסמכי אוקטובר לגביהם נטען כי נערכו ע"י הנתבע במרמה, כי שיקפו שווי נמוך בהרבה משוויה האמיתי של החברה, ואשר רק בגינם הסכימה התובעת למכור לגולדגרבר את מניותיה בחברה תמורת 1,250,000 דולר בלבד, עת שוויה האמיתי היה גבוה פי מונים. עוד אעיר כי בין גול, אם בעצמו ואם באמצעות חברות בשליטתו, לבין הנתבע, התקיימו הליכים משפטיים לא מעטים, ואינני רואה כל הכרח לסקור אותם. טענות התובעת כתב התביעה מכיל אסופת טענות נגד הנתבע המתייחסות לא רק למסמכי אוקטובר, שכאמור, נטען שהיו נגועים בתרמית ובהטעיה, אלא גם להעברת המניות לגולדגרבר בטרם הבשילו התנאים לכך; לסוגיית הערבות לבנק לאומי, שגול אמור היה להיות מופטר ממנה, ועוד. בסיכומיו, זנח בא כוחה של התובעת את עילות התביעה המתייחסות להעברת המניות והערבות לבנק לאומי, ומיקד את התביעה בעילות התרמית והרשלנות בכל הנוגע למסמכי אוקטובר והכרוך בהם. לטענת התובעת, התברר לה בדיעבד כי מסמכי אוקטובר היו בגדר מצג שווא שהציג הנתבע בפני גול, וכי בפועל, לא היה במסמכים אלה כדי לשקף את מצבה הכלכלי האמיתי של החברה. נטען כי בשנת 2003 הגיעו לידי גול הדו"חות הכספיים הנכונים של החברה ליום 30.6.98 וליום 31.12.98, מהם התברר כי בסוף שנת 1998 הסתכם הפסדה של החברה בכ-2 מיליון ₪ בלבד, הפסד הנמוך בכ-9 מיליון ₪ מההפסד שהוצג לגול במסמכי אוקטובר ואשר התבטא ב 11.4 מיליון ₪. עוד נטען כי התברר לתובעת, כי גולדגרבר ניהל משא ומתן עם פוצמייסטר לרכישת מניותיו בחברה, בסיוע הנתבע שהשתתף בישיבת המשא ומתן, וכי במסגרת מו"מ זה הוצגו נתונים טובים יותר באשר למצבה הכלכלי של החברה, ואשר סותרים את מסמכי אוקטובר. התובעת טוענת כי הנתבע הוא זה שקבע את הערכת השווי של מניות החברה, אשר לימים נתגלתה ככוזבת, ואשר עליה נסמך המחיר הנמוך של המכירה. עוד נטען כי בהצגת מסמכי אוקטובר טרם פעל הנתבע בכובעו כבורר ושכך אינו חוסה בצל החסיונות המיוחדים המוענקים לנושא תפקיד שיפוטי, ובכל מקרה גם בכובעו כבורר, הפר את חובת הנאמנות אותה הוא חב לתובעת. התביעה מתמקדת בעילת מרמה, רשלנות והפרת אמונים, ונתמכת בחוות דעתו הכלכלית של רו"ח ד"ר צור פניגשטיין. עמדת הנתבע בפי הנתבע מקבץ טענות מקדמיות בגינן יש לדחות, לשיטתו, על הסף את התביעה, וביניהן: התיישנות, שיהוי, השתק עילה, השתק פלוגתא וכן חוסר תום לב. הנתבע טוען כי הבקשה לביטול פסק הבורר שניתן ע"י הנתבע ושהוגשה ע"י גול, ואשר דבר קיומה הוסתר מבית המשפט, נמחקה בהסכמה לאור הסדר פשרה, לפיו קיבל על עצמו גול את כל פסקי הבוררות של הנתבע, ומשכך אין לתובעת ולגול כל פתחון פה נגד הנתבע. לגופה של התביעה טען הנתבע, כי כלל לא ביצע הערכת שווי, וכי גול וגולדגרבר הם שקבעו בעצמם את המחירים המופיעים במסמך הצהרת הכוונות, על שני נוסחיו. לנתבע לא הייתה כל סיבה להונות חלילה את גול, ולהעדיף על פניו את גולדגרבר. עוד נטען כי גול וגולדגרבר החליטו לפרק את השותפות ביניהם במנגנון "במבי" (BUY ME BUY YOU) מיוזמתם, והעובדה שגול הוא זה שקיבל את האופציה הראשונה לביצוע הרכישה, שוללת את טענת המרמה, שהרי לא זו בלבד שלא היה ברור כלל כי גולדגרבר הוא זה שירכוש את המניות, אלא שהדעת נתנה כי דווקא גול, לאור קשריו עם פוצמייסטר והונו, יהא הרוכש. הנתבע מדגיש כי מסמכי אוקטובר לא היו כלל דוחות כספיים, אלא ביטאו ריכוזים של נתונים ותוצאות עסקיות אשר הועלו על פורמט של דו"ח כספי בהתאם לנתונים שהתקבלו ממנהל הכספים של החברה, בלא שהנתבע בדק אותם. אין זה מתפקידו, אף לא מיכולתו, לבדוק אם הדוחות אכן משקפים את הפעילות הכלכלית בפועל של החברה לדבריו, גולדגרבר כלל לא רצה לרכוש את מניות החברה, אף לא היו לו האמצעים הכספיים לכך, אך הוא נאלץ לעשות כן לאור העובדה שגול דחה את האופציה, וגולדגרבר היה מחויב לקבלה לאור מה שנקבע במסמך הצהרת הכוונות. באשר לדו"ח יוני 98 ,טוען הנתבע כי זה נערך עוד קודם למסמכי אוקטובר, והיו בידיעתו של גול בטרם מכר את מניותיו, כמו יתר מסמכי החברה. הנתבע תומך הגנתו בחוות דעתו של רואה החשבון שלומי קלסי. דיון והכרעה הגם שהפער בין מצב החברה לפי מסמכי אוקטובר לבין מצבה לפי דוחות יוני ודצמבר הינו חריג, וההסברים שניתנו ע"י הנתבע והמומחה מטעמו הניחו הסבר רק לחלקו, עדיין לא הוכח כי פער זה רובץ לחובתו של הנתבע, וכי מעשי הנתבע גבלו במרמה או ברשלנות. אף לא הוכח כי בתפקודו כבורר הפר הנתבע את חובת האמון אותה הוא חב כלפי המתדיינים בפניו. 1. בראש ובראשונה אציין כי לא הובהר די הצורך מעמדה של התובעת לשמש כתובעת בתביעה שלפני. בכתב התביעה הוסבר הקשר בין חברת South North, הבעלים של מחצית ממניות החברה, שהיא למעשה הנפגעת הפוטנציאלית ממעשה המרמה הנטען, לבין התובעת ומעמדה בתביעה, בכך שזכות התביעה הייתה של גול, של חברת א.גול ושל חברת South North וכי חברת South North המחתה לתובעת את זכות התביעה: "הללו המחו לתובעת את כל זכויותיהן בקשר עם האירועים נשוא תיק זה" (סעיף 12 לתביעה). הקורא מסיק, איפוא, כי בשנת 2005, עת הוגשה התביעה, כבר הייתה קיימת המחאת הזכות הנטענת. משהתבקש גול בחקירתו להציג את המחאת הזכות השיב "אנחנו לא מצאנו אותה, עברנו עורכי הדין, אנחנו לא מצאנו אותה" (עמוד 27 שורות 6-7). לתצהיר עדות ראשית צירף גול מסמך המחאת זכויות שנערך בוואדוז ביום 4.01.2011 ונחתם על פי הנחזה בו ע"י שני אנשים המציגים עצמם כחברי הנהלת הדירקטוריון של South North. החתימה לא מאושרת ע"י גורם רשמי כלשהו, אף לא ע"י עורך דין. מכאן שלכאורה בעת הגשת התביעה, התובעת הייתה משוללת כל מעמד להגישה, בהיותה בעלת אישיות משפטית נפרדת, וכי הקשר היחידי שלה לתביעה היה היותה חברה נוספת הנשלטת ע"י גול. עם זאת, אבחן את התביעה לגופה. 2. לא מקובלת עלי התדמית הנאיבית שניסה גול לשוות לעצמו, ולפיה היה משקיע תמים תושב גרמניה, הדיוט, שלא היה מעורה כלל בנעשה בחברה המנהלת את עסקיה בישראל, ומשכך נתן אמון מוחלט בדברי הנתבע, והלך שבי אחר דבריו. גול הינו איש עסקים ממולח המנהל עסקים חובקי עולם. גול אינו תמים כלל וכלל, שמו כרוך במהלכים מסחריים שונים ובהתדיינויות משפטיות מרובות. מהראיות עולה כי גול היה מעודכן בענייני החברה, וכי זו עסקה בתחום שלא זו בלבד שאינו זר לו, אלא שהוא מומחה בו. האמון שנתן בנתבע, לא היה אמור לגרום לו לקבל את דברי הזולת כ"כזה ראה וקדש". באותה מידה אינני מקבלת את ניסיונו של גול ליצור את הרושם כי בהיותו אזרח גרמני שהה כל העת בגרמניה והיה מנותק מהארץ ומהנעשה בחברה, עד כי דברי הנתבע שמשו עבורו מקור המידע היחיד. בתביעת לשון הרע שהגיש גול נגד אשת גולדגרבר בחודש יולי 2005 הוצהר על ידו כי "התובע ניהל ומנהל עסקים בישראל, ומשפחתו מתגוררת בישראל" (סעיף 4 לתביעה, נספח ו' לכתב ההגנה). גם בכתב התביעה נושא ענייננו נאמר, בין היתר, כי "מר גול הינו יהלומן וחבר בורסת היהלומים בישראל. לאורך השנים היה מר גול שותף לפעילויות עסקיות שונות בארץ..." (סעיף 10). בחקירתו בפני אישר "...ויש לי חברה בישראל בבורסה ליהלומים א. גול יהלומים, אני בכל מקום עובד עם השם שלי" (עמוד 4 שורה 18 לפרוט'); כי משפחתו חזרה לארץ בשנים 94-95, וכי "הייתי כל הזמן על הקו" (עמוד 5 לפרוט'). זאת ועוד, החברה עסקה בעיקר ביבוא ושיווק של משאבות בטון מתוצרת פוצמייסטר, כאשר גול, בזכות קשריו, הוא שקיבל מהחברה הגרמנית את הזיכיון והבלעדיות. ואם לא די בכך, הרי גול הינו גם הבעלים של חברת א.גול שמכרה משאבות משומשות מגרמניה לישראל ולקפריסין. גול מבין טוב מאד את שוק משאבות הבטון, ואיננו האיש שניתן להערים עליו ולשכנע אותו כי מניות ששוות 6-8 מליון דולר שוות רק 2.5 מליון דולר. 3. אינני מקבלת את טענת גול לפיה לא היה מעורה במצבה הכספי של החברה, ומשכך נאלץ לסמוך על מסמכי אוקטובר. מנהל הכספים של החברה, רו"ח יוסי לורברבוים, שעדותו לא נסתרה במאום ואותה אני מעדיפה על פני עדותו של גול, העיד כי נהג להיפגש עם גול במהלך כל השנים, כולל שנת 1998, מספר פעמים בחודש, כאשר הפגישות התקיימו בימי ראשון, עת גול הגיע לסופי שבוע לשהות עם משפחתו, ולדווח לו על הנעשה בחברה. עוד העיד רו"ח לורברבוים כי נהג לתת לגול מדי חודש מאזן בוחן הסוקר את הפעילות עד לסוף כל חודש נתון. עדותו עולה בקנה אחד עם העובדה לפיה גול היה ערב לחובות החברה כלפי פוצמייסטר בסדרי גודל של מיליוני מארקים, ומשכך דאג לשמור "אצבע על הדופק". גול לא כפר בחלקה המרבי של עדות רו"ח לורברבוים ואישר כי קיבל את מאזני החברה לפחות עד לשנת 1997: "המאזנים, אני קיבלתי את המאזנים של 97 ביולי-אוגוסט 98... עד 97 (המצב -י.ש.) של החברה היה בסדר גמור...אני ראיתי את החשבונות, כמה שהוא קנה, ראיתי את המחזור...אני רק הבנתי ב- 98 שהחברה מתדרדרת, מאז לא קיבלתי יותר מספרים כמו שצריך" (עמ' 37 לפרוט'). יוער כי בתצהיר מענה לשאלון אישר גול כי קבל דוחות מחלקתיים ומסמכים שונים מרו"ח לורברבוים עד לאמצע שנת 1998(סעיף 135 לתצהיר התשובות לשאלון נספח17 לתצהיר הנתבע). בחקירתו לא התכחש גול לתשובתו זו ואישר: "הוא היה, הוא נתן לי דו"חות של מחלקות, לא מחלקות, היה כותב כל מחלקה, נתן לי דו"חות מחלקתיים" (עמ' 45 לפרוט') ורק סייג את דבריו באמירה לפיה התברר לו בדיעבד כי הדוחות לא היו נכונים. צודק גם הנתבע בטיעונו כי מכתב ששלח לו גול ביום 2.9.01 (נספח 12 לתצהיר הנתבע) רצוף התחשבנויות כספיות לפרטי פרטים, מעודכנות ליום 31.7.01, ומעיד אף הוא על בקיאותו של גול בענייניה הכספיים של החברה. 4. מידת ההתרשמות שלי ממהימנותו של גול, לא הייתה כזו המאפשרת קביעת ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותו בלבד. בכתב התביעה נטען כי גול הינו בעל השליטה בחברה הגרמנית א. גול, וכי הקשר שלו עם חברת South North מתבטא בכך שהיה מיופה כוחה בעבר: ["מר גול שימש בעבר כמיופה כוח בישראל מטעמה של חברת Company Limited South North Investment and Finance..." (סעיף 11 לכתב התביעה, וכן סעיף 18)]. במהלך הדיון הוברר כי המידע אינו נכון וכי גול הינו הבעלים של South North לפחות מאז שנת 2002 ["ש. ...ואתה הבעלים היחיד של South North שהיא זו שנכנסה כבעלים רשמיים בגול(ד), נכון? ת. אני הייתי הבעלים היחיד, שה- FRONT היה, כן, הבעלים היחיד" (עמוד 6 לפרוט', שורות 15-16) וכן: "היום אני בעל מניות בחברה מ-2002" (עמ' 23 לפרוט', שורה 7). באותו היגד מאשר גול קיומה של "קומבינה": "אני הייתי בעלים של החברה כל הזמן, רק בספרים שם היה רשום מישהו אחר" (עמוד 21 לפרוט', שורות 26-7). גול טען בכתב התביעה שהגיש בשנת 2005 כי ברשותו המחאת זכות, אולם נתברר כי המחאה כזו הושגה רק בשנת 2011; עדותו של גול באשר לאי היותו מעורה במסמכי החברה נסתרה בעדותו של מנהל הכספים; העדות לא תאמה את התשובות בשאלון; גול לא גילה אודות הסכם הפשרה בבקשה לביטול פסק הבורר, ועוד. 5. התובעת לא סיפקה הסבר מניח את הדעת באשר לסיבה בגינה הוגשה התביעה רק ביום 1.12.05, שבע שנים לאחר האירועים הנטענים, כאשר אך ימים ספורים חוצצים בינה לבין דחייתה על הסף מחמת התיישנות. הנימוק שניתן ע"י גול, לפיו יד נעלמה שלחה למשרדו את דו"ח יוני 98 ואת דו"ח דצמבר 98 בשנת 2003, ללא כל פירוט נוסף, אינו משכנע כלל וכלל. בכתב התביעה נטען כי "במהלך שנת 2003" גילה גול "לתדהמתו" כי דוחות אוקטובר "כלל לא שיקפו את מצבה הכספי של מ.גולד..." ללא פירוט נוסף הגם שמדובר בתאריך קריטי, קו פרשת המים מבחינת גול, המפריד בין עיוורון לאור גדול. בחקירתו, ומשנדרש ליתן פרטים מדויקים יותר, השיב גול כי המסמכים הומצאו לו "בסוף 2003", אלא שמענה זה אינו עולה בקנה אחד עם האמור בבקשה לביטול פסק בורר שהגיש גול לבית המשפט המחוז בת"א ביום 1.5.2002 (נספח 2 לתצהיר הנתבע) (להלן - הבקשה לביטול) ממנה ניתן להבין כי החשש שהערכתו של הנתבע את שווי החברה הייתה נמוכה מערכה הממשי, קינן אצלו לפחות כבר בשנת 2002, לאור האמור: "בתחילת חודש דצמבר 1998, לאחר שרוה"ח העריך את שווי מ. גולד(באופן נמוך, לאור הנתונים הכספיים שהוצגו על ידו)..." (סעיף 30 לבקשה). לא בכדי דחקה התובעת את מועד הגילוי הנטען מ "מהלך 2003" שבכתב התביעה ל "סוף 2003 " בתצהיר, שהרי באפריל 2003 חתם גול על הסכם פשרה בהליך הבקשה לביטול המסיים את כל המחלוקות הכרוכות בהיפרדות, ואשר לטענת הנתבע מהווה השתק החוסם תביעה גם נגדו. נראה גם כי טענת הנתבע לפיה הגשת התביעה נגדו מהווה "פעולת תגמול" בגין חתימתו על תצהיר עדות ראשית בו תמך בעמדת ג בבקשה לביצוע שטר שהוגשה נגדו ע"י חברה בשליטת גול - אינה קלוטה מן האוויר. הוכח כי חברתA. Gul K.G - חברה גרמנית בשליטת גול (המכונה על-ידי התובעת א. גול הגרמנית) הגישה נגד החברה בקשה לביצוע שטרות שנמשכו ע"י החברה. החברה טענה כי השטרות נמשכו כשטרי ביטחון בלבד להבטחת תשלומי עסקת רכישת מניותיו של גול, ומשהחוב, לו שימשו כבטוחה, נפרע, השטרות פקעו ולא ניתן עוד לממשם. הנתבע חתם על תצהיר עדות ראשית ביום 10.11.05 (מוצג ת/3) שתמך בעמדת החברה. הגשת התביעה נושא ענייננו ביום 1.12.05, ימים ספורים לאחר מכן, אומרת דרשני. 6. אף תיאורו של גול באשר לאופן בו הגיע לידיו "האקדח המעשן", קרי: הראיה המכרעת בדמות דוחות יוני ודצמבר 1998 - לא הותיר עלי רושם אמין, מה גם שתיאור זה עלה לראשונה במהלך החקירה. כתב התביעה שותק שתיקה רועמת באשר לאופן בו התוודע גול לדו"חות, זולת הערה כללית לפיה "גילה לתדהמתו", הגם שלכל הדעות, מדובר באירוע דרמתי, ששינה, לשיטתו, את התמונה כולה. בתצהיר עדות ראשית טען גול כי דוחות יוני ודוחות דצמבר 1998 "הגיעו לידי על דרך המקרה" (סעיף 17 לתצהיר) סתם ולא פירש. בחקירתו בבית המשפט עלתה לראשונה הגרסה לפיה המקור הינו לא אחר מאשר משרד הנתבע, וכי שליח המצווה הינו עובדו הנאמן מר אבוחצירא, העובד אצלו מאז שנת 2001: "אני קיבלתי מעטפה שהיה כתוב עליה מ.גולד ובפנים היו כל הנתונים, עכשיו, מי הביא את המעטפה? זה האדון אבוחצירא... אבוחצירה, העובד שלי...כן, אחרי שהוא היה, זה מה שהוא אמר לי, אחרי שהוא היה אצל מר ולנשטיין במשרד להביא חומר...אני יצאתי מההנחה שמישהו מהמשרד של נחום הטיב איתנו" (בעמ' 27 לפרוט'). אבו חצירא הינו, כאמור, עובדו של גול, לפי דבריו של זה האחרון, ולא הובא לעדות על מנת לתמוך בטענה כי הוא ולא אחר הביא לגול את המעטפה המכילה את הראיות הנכספות הישר ממשרדו של הנתבע. אין צורך להכביר מילים על הכלל הראיתי באשר להימנעות מהבאת ראיה האמורה להיות בשליטתו של בעל הדין והפועלת לחובתו של הצד הנמנע. 7. בעוד שהטענה לפיה בעת שהוצגו בפני גול מסמכי אוקטובר, לא היה לנגד עיניו דו"ח דצמבר 98 הינה הגיונית, משנערך רק ביום 8.8.1999, הרי לא מקובלת עלי הטענה כי גול לא היה מודע לדו"ח יוני 98 הבלתי מבוקר. דו"ח יוני 98 הוכן ביום 13.9.98, שלושה חודשים לפני חתימת מסמכי הצהרת הכוונות, ונשלח במכתב רשמי לדירקטוריון של החברה ע"י הנתבע (נספח 12 לתצהיר גול). משדו"ח זה הוכן בטרם נפל הפור על החלטת בעלי הדין להיפרד, לא הייתה לגולדגרבר כל סיבה להסתיר מגול את קיומו של הדו"ח, שלא לומר כי גול היה אמור לדעת כי קיים דו"ח שכזה. במועד זה טרם נתגבשה החלטת המכירה, ואם כן, טרם היה ידוע מי הרוכש, כך שגולדגרבר לא יכול היה לדעת ביחס לדו"ח יוני 98 אם "הלנו אתה אם לצרנו", ולפיכך לא הייתה לו כל סיבה להסתירו. יודגש כי בבקשה לביטול פסק הבורר אישר גול כי ההחלטה על ההיפרדות התקבלה רק "בסוף שנת 1998" (סעיף 27 לבקשה). יתרה מזו, בתצהיר תשובה לשאלון (נספח 17 לתצהיר הנתבע) אישר גול בתשובה מספר 39 כי במועד החתימה על מסמך הצהרת הכוונות, היה לנגד עיניו הדו"ח הבלתי מבוקר לחודש יוני 98, תשובה הגיונית שאך מתבקשת מהטעם שפורט ברישא לסעיף. אני דוחה את טענתו הנוכחית של גול לפיה מדובר בטעות קולמוס. 8. ועיקר העיקרים - גרסת התביעה לפיה עשה הנתבע יד אחת עם גולדגרבר במזימה המשותפת ליצור מצג שווא לפיו החברה הינה הפסדית, במטרה לאפשר לגולדגרבר לרכוש את מניות South North במחיר נמוך - אינה מתיישבת כלל עם עובדת הבסיס, לפיה גול וגולדגרבר החליטו לפרק את השותפות ביניהם במנגנון "במבי" (BUY ME BUY YOU), עת גול הוא זה שקיבל את האופציה הראשונה לביצוע הרכישה. וכפי האמור במסמך ההבנות: "4. אינבסטמנט (חברת South North - י.שבח) מתחייבת להחליט על רכישת המניות של מאיר עד יום שני 21.12.98 6.00 בערב ע"י איתן גול ולהודיע על כל בכתב לרו"ח (באותם תנאים). 5. אם לא תגיע הודעה עד לתאריך הנ"ל, אינבסטמנט מוכרת את מניותיה למאיר באותו סכום ובתנאי התשלומים הנקובים בנספח 1. 6. במקרה שאינבסטמנט רוכשת את המניות ממאיר... 7. במקרה שמאיר רוכש את המניות מאינבסטמנט היא מתחייבת...". על מנת שגול יחליט אם הוא מממש את האופציה שניתנה לו לרכישת המניות, אף ניתנה לו שהות של שלושה שבועות על מנת לבדוק את הטעון בדיקה. אם ההחלטה נפלה כבר ביום 3.12.98, כדברי גול, לשם מה ניתנה לו ארכה של שלושה שבועות? לא זו בלבד שלא היה ברור כלל בעת ההיא כי גולדגרבר הינו הרוכש, כפי גרסת התובעת, אלא שמנוסח מסמך ההבנות יש להסיק היפוכו של דבר, דהיינו, כי הצדדים הניחו כי דווקא גול יהיה הרוכש ואילו גולדגרבר יהא המוכר, וכי רק בהינתן דחיית האופציה ע"י South North מחויב יהיה גולדגרבר לבצע את הרכישה באותו המחיר. אף הנסיבות מלמדות על כך כי התרחיש הסביר יותר היה זה שמציג את גול, ולא את גולדגרבר, כקונה. לגול היה קשר טוב עם חברת פוצמייסטר והוא שקיבל ממנה את הזיכיון הבלעדי למכירת המשאבות. גם היותו יוצא ובא בגרמניה, עת החברה עוסקת ביבוא ושווק מכונות שאיבה מתוצרת גרמניה תרמה להנחה זו. יתרה מכך, יכולותיו הכספיות של גולדגרבר היו מצומצמות, כעולה מפסקי הבוררות שקנסו אותו בשל אי יכולתו לשחרר את גול, כפי שהתחייב, מערבותו האישית לחובות החברה, ואילצו אותו לממש נכס מקרקעין משותף על מנת לעמוד בתשלום התמורה המוסכמת. הנה כי כן, אם ביום 3.12.98 עוד לא היה ידוע מיהו הקונה ומיהו המוכר, והנחת העבודה הייתה כי גול יהא מן הסתם הקונה, מה סיבה הייתה, איפוא, לגולדגרבר, ובעקבותיו לנתבע, למזער את ערכה של החברה, ולהפחית במו ידיו את התמורה שאמורה הייתה להשתלם לו בגין מניותיו? 9. התובעת אף לא הציגה כל ראיה, אף לא תירוץ רעיוני, שיסבירו מניע אפשרי של הנתבע, רואה חשבון במקצועו, לחבור לגולדגרבר, ולבצע תרמית שכזו. לא הוכח כי היה בלבו של הנתבע על גול ובגין כך ביקש לנקום בו, אפילו גול לא הרחיק לכת לטעון זאת. גם לא הוכח כי הנתבע קיבל חלילה טובת הנאה כלשהי מגולדגרבר או מגורם אחר, בגינה הסתכן לבצע תרמית, שבכל מקרה לא היה ניתן להסתירה לאורך ימים, והייתה נחשפת עם פרסום הדוחות הבאים. 10. זאת ועוד, לא זו בלבד שגול קיבל את האופציה הראשונה והיה חופשי להחליט אם ברצונו לרכוש את המניות או למוכרן ולא זו בלבד שלצורך בחינת העסקה הועמדו לרשותו שלושה שבועות, אלא שכל אחד מהצדדים היה מיוצג ע"י עורך דין משלו, והסכם המכר נכרת רק בסוף חודש ינואר 1999, דהיינו לאחר חודשיים בקירוב. הטענה שגול לא ביצע שום בדיקה, וסמך כל אותה עת רק על מילה של הנתבע - הינה משוללת הגיון. יתרה מכך, בישיבת הבוררות שנערכה ביום 4.8.99, אחת מיני רבות שהתקיימו בסוגיה עקב קשייו של גולדגרבר לעמוד בהתחייבותו לשחרר את גול מערבותו לחברה, ניתנה לגול האפשרות לבטל את עסקת המכר ולהחזיר את המצב לקדמותו, אך הוא דחה הצעה זו. הטיעון לפיו כל אותה העת היה שבוי גול במסמכי אוקטובר, סומא בארובה, לא הביט ימינה ולא הביט שמאלה, אלא נסמך רק על מילותיו, כביכול, של הנתבע מיום 3.12.98 - לא מקובלת עלי. 11. אני מקבלת את גרסת הנתבע לפיה לאחר שגול וגולדגרבר החליטו להיפרד, הם ניהלו ביניהם דיאלוג באשר לשווייה של החברה, ומשלא הגיעו לעמק השווה, פנו אליו על מנת שישמש כבורר ויכריע בכל מחלוקת הקשורה להיפרדות והטעונה הכרעה, אף ייעץ להם בנושא הקטנת נטל המס הצפוי. מקובל עלי כי תפקידו של הנתבע לא היה כשל מעריך שווי, וכי את מסמכי אוקטובר ערך בהסתמך על הנתונים שהוצגו לו ע"י החברה באמצעות החשב מר לורברבוים, שאישר בעדותו נתון זה בפה מלא. גרסתו זו של הנתבע מקבלת אישור בדבריו של גול עצמו לפיהם: "היו שני מחירים, היו שני מחירים, אני עמדתי על 5 מליון ערך, הם עמדו על, זאת אומרת מאיר אמר 2.5 והמשא ומתן היה ארוך באותו יום, ואחר כך מר ולנשטיין פשוט חתם על שני מסמכים, אם הגענו כבר לזה שאתה ב-5, והוא אומר 2.5, תשאירו את זה אצלי... לכו הביתה ותחליטו אחר כך מה אתם רוצים לעשות..." (עמ' 35 לפרוט', שורה 17 ואילך). הנה כי כן, גם מדברי גול ניתן להבין כי גול וגולדגרבר הגיעו לנתבע כשפיהם כבר טווח מספרים מוסכם לתיחום גבולותיה של הערכת השווי של החברה: המינימאלי היה - 2.5 מליון דולר, והמקסימאלי היה - 5 מליון דולר, כאשר שני טווחים קבלו ביטוי בשני מסמכי הצהרת הכוונות שנחתמו בו ביום. לא הנתבע הוא שהעריך את השווי, אלא מדובר בנתונים שהוצגו ע"י גול וגולדגרבר, והפניה אליו נעשתה על מנת שישמש כבורר מכריע, לאור הפער שבין שני הטווחים. 12. גול ניסה להשחיר את פניו של הנתבע בטענה לפיה הונה אותו גם בנושא הערכת שווי הפעילות העסקית של החברה בקפריסין, שאמורה הייתה להירכש ע"י גולדגרבר. לפי המוסכם, הנתבע אמור היה לנסוע לקפריסין ולברר את הפעילות שם. גול טוען כי התברר לו כי "הנתבע מעולם לא נפגש עם רואה החשבון של לאגוס, ואף לא עם כל נציג אחר של לאגוס... הציג בפני כאילו הוא קיים ביקור ובו ערך בדיקות שונות, אך לא היו דברים מעולם" (סעיף 28 לתצהיר). גול תמך טענתו זה בתצהירו של טאקיס כריסטופר לאגוס מקפריסין בו נאמר כי לא נערכה אצלו כל פגישה בשנת 1998 וכי לא פגש בנתבע. לא התרשמתי מהתצהיר, אף לא מעדותו של האורח מקפריסין, שטען כי הוא שוהה בארץ במקרה לרגל חתונה של חבר אליה הוזמן, הגם שטרם ברר מי ישלם את הוצאות המלון בו הוא שוהה. לפי הפרוטוקולים המתעדים את הבוררות, התקיימה הנסיעה לקפריסין בשנת 1999 ולא בשנת 1998 כמופיע בתצהיר, מה גם שקשה לקבל כי העד מסוגל לזכור אם פגש את הנתבע, שאינו מוכר לו ושאמור היה לפגוש אותו באופן חד פעמי, לפני 12-13 שנים. העד גם לא טען כי הנתונים הכספיים המופיעים בדו"ח שערך הנתבע והמתעד את נסיעתו לקפריסין אינם נכונים, אלא טען כי אינם מוכרים לו. למותר לציין כי הנתבע הציג דרכון ובו רישום המתעד את נסיעתו לקפריסין בשליחותם של גול ושל גולדגרבר, והפריך לחלוטין את הרמיזות לפיהן לא נסע לקפריסין, לא פגש את מי שאמור היה לפגוש וערך דו"ח מדמיונו, מה גם שסוגית הנסיעה לקפריסין הינה ערוב של מין שאינו מינו, משהוכח כי אין מדובר כלל בפעילות עסקית של החברה, כי אם בפעילות פרטית משותפת אחרת, שנדונה אף היא במסגרת הבוררות בשלבים מאוחרים יותר. 13. בעלי הדין, המומחים מטעמם והפרקליטים הנכבדים, הרבו לעסוק בטיבה של השיטה הכלכלית על פיה יש לאמוד שווי של חברה רטרואקטיבית ל- 12 שנים לאחור, האם שיטת המכפיל היא השיטה הנכונה, וכו' , אולם לטעמי מדובר בסוגיה שאינה צריכה להכרעה, משהגעתי לכלל מסקנה כי הנתבע כלל לא אמור היה לבצע הערכת שווי, ואף לא עשה כן בפועל. יחד עם זאת ראוי לציין כי לפי אחד מנוסחי הצהרת הכוונות שנחתמו ע"י גול וגולדגרבר הוערך שוויה של החברה ב 5 מליון דולר, הערכה שאינו שונה באופן דרמתי מאחת מהערכותיו של מומחה התובעת שעמדה, בהתבוננות לאחור ובחכמה שלאחר מעשה, על 6.8 מיליון דולר, שגם היא לא הייתה מדויקת בהעדר תכנית עסקית או תחזית פיננסית, ובשים לב לגורמי ההשוואה בהם נקט. מה גם שאין להתעלם מהפטרו של גול מהערבויות האישיות לחובות החברה בסדר גודל של למעלה מ-8,000,000 מארק גרמני (המפורטים בסעיף 2 להסכם המכר מיום 24.1.99). "ש. כלומר, ההסכם מעבר לסכום שקיבלת כבר פטר אותך מכל הערביות? ת. פטר אותי, בסוף 99 קבלתי את הערבויות שלי בחזרה, כן" (עמ' 39 לפרוט'). הנתון הרלבנטי יותר לו יש ליתן את הדעת הינו נתון רווחי החברה, אשר השתנו באופן דרמטי וחריג במהלך שנה אחת. אין חולק כי מדו"ח יוני עולה כי בששת החודשים הראשונים של שנת 98 הרוויחה החברה 1.2 מליון ₪; כי בחודשים יולי- אוגוסט 98 הפסידה 12.6 מליון ₪, וכי בסוף שנת 98 צומצמו ההפסדים ל 2 מליון ₪. הפער הוסבר ע"י הנתבע והמומחה מטעמו במספר נימוקים: הפיחות המשמעותי בשער המארק הגרמני לתקופה שבין יולי 98 לאוקטובר 98; גביית חובות בסדר גודל של 1.6 מיליון ₪; קיטון בהוצאות החברה; הפסדי חברת הבת; מכירות טובות בחודשים נובמבר- דצמבר, ועוד. הסברים אלו יכולים ליתן מענה לחלק מהפער, ודאי לא לכולו, ויתכן כי החלק הארי של הפער נובע, כפי שהוסבר ע"י מומחה התובעת, מדחיית הכנסות, שלא ברור למה התובעת סוברת כי הנתבע אחראי לה, ולא גולדגרבר. יחד עם זאת התהייה לנתונים חריגים והצורך להסבירם, היו אולי במקומם, לו הייתה זו התהייה היחידה המופיעה בהקשר להתנהלות הכלכלית שנפרשה בפני, שכן גם לתהיות רבות אחרות שנחשפו בפני לא הוצג הסבר, למעט התחושה שהמדובר בשיקולי מס. לא הוברר למה הסתיר גול את שליטתו בחברה התובעת והציג עצמו רק כמיופה כוחה; לא הוברר מדוע לא הוגשה התביעה ע"י חברת South North - הבעלים של המניות שנמכרו, והוגשה ע"י התובעת בטיעון של המחאת זכויות; לא הוברר כיצד נולדו שתי ההערכות הקוטביות באשר לשווי החברה ומדוע נחתמו בו ביום שני הסכמים זהים כאשר באחד נקבעה התמורה בסכום של 1.25 מליון ₪ ובשני בסכום של 2.5 מליון ₪; לא הוברר למה בהסכם המכר מיום 24.1.99, שנערך ע"י עורכי דין ולא ע"י הנתבע, צויין כי תמורת המניות מסתכמת ב-1 ₪ בלבד, ומדוע בתוספת להסכם מיום 31.1.99 הוחזר על כנו המחיר של 1.25 מליון ₪; לא הובהר למה נדרשה מערכת כפולה של פסקי הבוררות, פסקי בוררות "חיצוניים" המוצגים בין היתר גם לפני רשויות המס, לעומת פסקי בוררות שנותרים סודיים; למה הוגשה התביעה נגד הנתבע ולא נגד גולדגרבר והחברה, וכן הלאה. שאלות לרוב שלא קבלו מענה. משגול ניהל את ענייניו בדרכים עקלקלות, מה לה לתובעת, המיוצגת על ידו, שתלין על הנתבע? 14. יש לזכור כי התביעה אינה מוגשת נגד גולדגרבר, מוכר המניות, כי אם נגד רואה חשבון חיצוני של החברה, וזה אינו אמור לבלוש ולחקור אחר נתוני המכירות המוצגים לו ע"י לקוחותיו. כל עוד לא מוכחת קנוניה בין הלקוח לבין רואה החשבון להונות צד שלישי, אין לזקוף את עוון הלקוח על רואה החשבון, כשם שעורך דין אינו אחראי בגין תצהיר המכיל דברי שקר, ושהחתימה עליו אושרה על ידו. אם החברה בחרה לדחות הכנסות, לא רואה החשבון שמעלה על הכתב את היקף העסקאות, אחראי לכך. כפי שהבעתי בעבר דעתי בעניין אחר [ת.א. 83332/96 בדולח נ' שפיר] "אין להפוך את עורך הדין לגנב בלילה האמור לבלוש אחר לקוחו ולאמת כל הצהרה ודיבור שניתנו על ידו" - כך אין לדרוש מרואה חשבון חיצוני של חברה כי יבדוק את הנתונים המוצגים לו על-ידי החברה, לקוחתו. כך גם יש להדגיש, כי על הטוען לטענת תרמית במשפט אזרחי מוטל נטל כבד להוכחת טענתו. כאמור בע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (מיום 18.4.12): "...הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות" (סעיף 14 לפסה"ד). כן ראו דברי השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 "...צד שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (בסעיף 7 לפסה"ד). בענייננו לא הוכחה כל קנוניה, לא תרמית, אף לא רשלנות. בחשדות בלבד לא סגי. 15. ובאשר לטענת הפרת חובת האמון: בפעילותו בענייני החברה, חבש הנתבע שני כובעים: עד ליום 3.12.98 שימש כרואה החשבון של החברה, והחל מיום זה שימש כבורר בהינתן מינויו ככזה במסמכי הצהרת הכוונות. בפועלו בעריכת מסמכי אוקטובר לא חבש, איפוא, הנתבע את מצנפת בורר, ומשכך לא נהנה ביחס אליהם מהחסינות הניתנת לנושא משרה שיפוטית, אלא חשוף היה גם לטענת מרמה וגם לטענת רשלנות, לו הוכחו, והן כאמור לא הוכחו. גם הנתבע הסכים בעדותו כי "כל הניירות האלה, 31.10, עוד לא הייתי בורר, אני רו"ח של החברה. התבקשתי על ידי בעלי החברה לקבל את הנתונים לקראת הישיבה. בישיבה הם החליטו למנות אותי כבורר ואני הסכמתי" (בעמ' 160 לפרוט'). נותר לבחון אם כך את הטענה הנוספת המועלית נגד הנתבע באשר לפעילותו החל מיום 3.12.98, עת שימש כבורר, ומשכך חלה עליו הוראת סעיף 30 לחוק הבוררות, התשכ"ח- 1968 הקובע: "בורר שהסכים למינויו חייב לנהוג כלפי בעלי הדין בנאמנות; מעל הבורר באמון שניתן בו, זכאי הנפגע, נוסף על כל תרופה לפי חוק זה, לפיצויים הניתנים בשל הפרת חוזה". על מנת שניתן יהיה לחייב בורר בנזיקין בגין פעולה שביצע בהליך הבוררות, נדרשת הוכחה כי הבורר מעל באמון וביצע תפקידו מתוך מניע פסול, זאת להבדיל מביצוע תפקידו ברשלנות, בחריגה מסמכות שלא מדעת או אף מתוך סטייה מדרישות השקידה, המיומנות והמקצועיות [ראו: רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים (מיום 1.7.03)]. כן ראו אוטלנגי, בספרה: "בוררות - דין ונוהל" בעמ' 466: "על התובע לפי ס' 30 לחוק להוכיח שלבורר היתה כוונת זדון, מרמה, וכד'". 16. טרוניית התובע בהקשר זה מתבטאת בטענה לפיה ביום 23.12.98 נטל הנתבע חלק בפגישה שנערכה בגרמניה בין גולדגרבר לבין נציגי פוצמייסטר, במהלכה הציג גולדגרבר בפני נציגי פוצמייסטר מצג כוזב לפיו מחצית המניות נמכרת ב- 2.5 מיליון דולר, בעוד שבפועל נמכרה ב 1.25 מליון דולר. הנתבע, על פי הנטען, "ממלא פיו מים, הוא מסייע למר גולדרבר להטעות", אף לא עדכן את גול בתחזית האופטימית שמסר גולדגרבר, בעוד שגול סבור היה כי החברה צועדת לעברי פי פחת לאור הפסדים כבדים. לכאורה עסקינן בטענה רצינית הראויה להישמע, אלא שהתשתית העובדתית המונחת ביסודה הינה רעועה, אף שהתובעת מקפידה להדגיש בסיכומיה שוב ושוב כי "אין מחלוקת" לגביה. אני מקבלת את גרסת הנתבע כי לא נסע בסתר עם גולדגרבר לגרמניה ע"מ להיפגש עם נציגי פוצמייסטר, כי אם בשליחותו של גול וגולדגרבר בדיוק כפי שנסע לאחר מכן עם גולדגרבר לקפריסין, אף זאת בשליחות מוסכמת, על מנת לברר את היקף הפעילות הנעשית שם. גול היה איש הקשר עם חברת פוצמייסטר, בזכותו הוענק הזיכיון לחברה, והוא זה שערב לטובתה במיליוני מארקים, ומשכך לא מתקבל על הדעת כי מדובר בנסיעה מאחורי גבו ושניתן היה להסתירה. גול עצמו העיד כי ניסה לשכנע את פוצמייסטר שהיא תקנה את המניות, כך ניסה גם גולדגרבר, אולם היא סירבה. גרסת הנתבע לפיה נועדה הפגישה, שהתקיימה בידיעתו ובשליחותו של גול, לשכנע את פוצמייסטר לשחרר את גול מערבותו - חלק מתנאי המכירה ואינטרס ראשון במעלה של גול עצמו - היא זו "שעושה שכל", היא עולה אף מחילופי הדברים הדרישות וההסכמות הבאים לידי ביטוי בת/6, ומכאן הצורך להציג את מצבה של החברה באור אופטימי יותר. זאת ועוד, הטענה בדבר הצגת מצג שווא ע"י גולדגרבר איננה מדויקת. אין מחלוקת כי ביום 23.12.98 החזיק גולדגרבר בידיו בשני נוסחים של הצהרת הכוונות כאשר באחד מהן צוין באותיות מאירות עיניים כי התמורה עבור מחצית המניות הינה אכן 2.5 מליון דולר! רק למחרת, ביום 24.12.98 יצא המסמך המשותף שנשלח לנתבע עליו חתמו גול וגולדגרבר ולפי בוטל הנוסח השני של מסמך הצהרת הכוונות המעמיד את שווי העסקה על 2.5 מליון דולר. מסקנתי היא שהנתבע נסע לפוצמייסטר בשליחות משותפת של גול וגולדגרבר, בידיעת גול ובהסכמתו, במטרה לשכנע את החברה להסכים לשחרר את גול מערבותו, שחרור שהיה בלב העניין ובאינטרס הישיר של גול. 17. לתובעת טרוניה נוספת המתייחסת לישיבת הבוררות מיום 4.8.99 בה קבע הנתבע, בתוקף תפקידו כבורר, כי גול רשאי לבטל את מכירת מניותיו לחברה אם אכן לא ישוחרר ע"י גולדגרבר מערבותו לפוצמייסטר. התובעת גורסת כי מתוקף תפקידו כבורר היה על הנתבע ליידע את גול כי "נתוני הקטסטרופה שהוצגו בפניו אינם נכונים". כאמור לעיל, לא מקובל עלי כי מאז דצמבר 98 ועד אוגוסט 99 לא התעניין גול במצב החברה, הגם שגולדגרבר התקשה שוב ושוב לשחרר אותו מהערבויות ולשלם לו את התמורה המוסכמת, וכי נותר שבוי ברושם שהותירו עליו מסמכי אוקטובר. לגול היה חשוב יותר להשתחרר מנטל הערבויות, שהתבטאו במיליוני דולרים, מאשר להעלות את התמורה בשיעור כזה או אחר, ואשר על כן לא הסכים לביטול העסקה, ודרש לכפות על גולדגרבר לקיים את העסקה, דרישה שבסופו של דבר הביאה לקביעה נוספת לפיה חויב גולדגרבר לממש נכס מקרקעין. הנתבע כבורר לא צריך היה לומר לגול כי לאור מצב החברה המשתפר, כדאי לו לבטל את הרכישה, אמירה שאף לא הוכח כי לו נאמרה הייתה נכונה. אין ממש בטענה המתייחסת לשיחות שהנתבע קיים עם מנהל הכספים של החברה, שהרי גול וגולדגרבר חזרו ופנו לנתבע על כל צעד ושעל בדרכם להיפרדות, על מנת שיכריע בכל בעיה או מחלוקת שנקרתה בדרכם, והנתבע היה זקוק לנתונים העדכניים שנמסרו לו ע"י מנהל הכספים של החברה בגלוי, ובלא שאיש מחה על כך אי פעם. רו"ח לורברבוים לא היה "מנהל הכספים של אחד הצדדים", כפי שנטען בסיכומים, הוא היה מנהל הכספים של החברה בה עסק הנתבע לצורך היפרדות בעלי המניות שלה. 18. ויוער, אין להתעלם מהתהיות העולות אף מהתנהגותו של הנתבע עצמו, בשתפו פעולה עם לקוחותיו בעריכת מסמכים חיצוניים ופנימיים ובהצגת נתונים שונים ביחס לאותה עסקה, כמו גם בנסיעתו לשליחויות שונות, הגם בהסכמה, למרות היותו משמש בתפקיד בורר וכן במתן תצהיר התומך בעמדת מי מבעלי הדין שהתדיינו בפניו. יתכן שמדובר בכשל אתי, אולם לא לי לעסוק בכך, ובכל מקרה אין המדובר במרמה, רשלנות או הפרת אמונים. התוצאה התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכר טרחה כולל בסכום של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. מיסיםרואה חשבון