אחריות עורך דין על הסכם פשרה בסכום נמוך

יחד עם זאת, אין די להוכיח רשלנות של עו"ד בטיפול בתביעה, אלא יש להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק הנטען: אם ידעו התובעים כי ניתן לקבל פיצוי גבוה עשרות מונים, ולמרות ידיעה זו הסכימו להסתפק בתשלום צנוע יותר משיקוליהם, כי אז מתנתק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של עורך הדין לחתימה הסופית על הסדר בסך 50,000 ₪ בלבד. מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעת רשלנות נגד עורך דין בגין הסכמה להסכם פשרה בסכום נמוך: התובעים, עזבון המנוחה, קטינה שנהרגה בתאונת דרכים ביום 22.6.03 ושני הוריה (התובע 2 להלן: "התובע", התובעת 3 להלן: "התובעת" והיחד "התובעים"), הגישו תביעה זו לפיצוי כספי כנגד הנהג הפוגע, הנתבע 1 שהוא אחיו של התובע 2, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, הנתבעת 2 (להלן: "קרנית"), ועו"ד X הנתבע 3 (להלן: "X"). אף שהתביעה כונתה תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ואף שולמה אגרה בגינה בהתאם לתביעת נזקי גוף, הרי שלמעשה אין מדובר בתביעה לפי חוק הפלת"ד. העילה העיקרית כנגד הנתבעים 2 ו- 3, הינה עילה של הטעיה או רשלנות בהסדר פשרה שנעשה בין X, בייצגו את התובעים, לבין קרנית. בנסיבות אלה, ראוי היה לכמת את התביעה כתביעה כספית ולשלם אגרה בגינה בהתאם. ואולם, מאחר והמותב הנוכחי קיבל את התיק בשלב מאוחר, שכבר היה קבוע להוכחות, אשר נשמעו במלואן ביום 7.11.12, אין מקום להוראה כזאת כעת. כעולה מכתב התביעה, ביום 22.6.03, נפגעה בתם של התובעים בתאונת דרכים עת נסעה ברכב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1, ונפטרה כתוצאה מהתאונה. לרכב לא היה כיסוי ביטוחי, היות והנהג, הנתבע 1 היה חסר רישיון נהיגה. התובעים פנו לנתבע 3 לשם ייצוגם בהליכים למימוש הזכויות על פי חוק הפלת"ד. לטענת התובעים, הנתבעים 2 ו- 3 הונו אותם, בכך שלמרות השינוי שחל במצב המשפטי לאחר "הלכת אטינגר", הסכימו על סכום פיצוי של 50,000 ₪ בלבד, שאיננו הולם את גובה הפיצויים המקובלים לנוכח ההלכה. ביום 8.7.06 הוחתמו התובעים על כתבי סילוק וויתור, שלטענת כתב התביעה, התובעים: "הבינו כי הם חותמים על מסמכים וניירת לשם המשך הטיפול בתיק בערכאות משפטיות" (ס' 12 לכתב התביעה). עוד מצוין בכתב התביעה, כי ביום 12.7.06, ארבעה ימים בלבד לאחר החתימה על כתבי הסילוק, הוסמך עו"ד אלעוברה לייצג את התובעים תחת הנתבע 3, והנתבע 3 נתבקש לחדול מייצוגם ולהעביר את כל המסמכים לעו"ד אלעוברה. עוד צוין בתביעה, כי ביום 31.7.06, הודיעו התובעים באמצעות ב"כ החדש, גם לחברת קרנית כי נפלו קורבן לטעות או הטעיה, ויש לבטל את חתימתם. בנסיבות אלה, נטען כי רשלנותם של קרנית וX, הביאה לכך שקרנית שילמה לX עבור נזקם של התובעים 50,000 ₪ בלבד, במקום 500,000 ₪ כפי שהיה מגיע להם. בנוסף, טוענים התובעים, לאחר ביטול הסכם הפשרה, גם לתביעה על פי חוק הפלת"ד. ביום 15.3.04 נפל דבר. בית המשפט העליון במסגרת ע"א 140/00 אטינגר ואח' נ' החברה לפיתוח ושיקום הרובע היהודי ואח' (2004) (להלן: "הלכת אטינגר"), קבע כי הפיצוי בגין מותו של קטין עשוי לכלול גם פיצוי בגין "השנים האבודות". נפסק כי אין הצדקה להבדיל בין ניזוק שנשללה יכולת ההשתכרות שלו, אך תוחלת חייו נותרה כשהיתה, ובין ניזוק אשר תוחלת חייו קוצרה. כן נפסק, כי אין שוני בין הפיצוי בגין אובדן השתכרות ב"שנים האבודות", לבין כל פיצוי אחר שהניזוק זכאי לו, והעובר ליורשיו בעת הליכתו של הניזוק לבית עולמו. לאור זאת הוכרה זכותו של העיזבון להיפרע מן המזיקים בשל ראש נזק זה.יצוין כי הוגשה גם בקשה לדיון נוסף שהוכרעה מספר חודשים לאחר מכן, וחלפה עוד תקופת ביניים עד שהניזוקים וחברות הביטוח הסתגלו להלכה החדשה, אשר הוסיפה להתפתח במסגרת הפסיקה. העובדות שאינן במחלוקת: ביום 22.6.03 נפטרה בתם של התובעים בתאונת הדרכים האמורה. אין מחלוקת כי בשנת 2003, בסמוך לאחר התאונה פנו התובעים לנתבע 3 על מנת שייצג אותם בהליכים לפי חוק הפלת"ד. אין מחלוקת כי בהתאם לחוק הפלת"ד, כיוון שהנהג לא היה מורשה, ובהעדר ביטוח תקף, עילת התביעה הינה כנגד קרנית. אין מחלוקת כי בהתאם לדין, בנסיבות אלה רשאית קרנית לחזור בתביעת שיבוב אל הנהג, הנתבע 1, אחיו של התובע 2. למעשה, אין גם מחלוקת גם כי התובעים ידעו שקיים סיכון שקרנית תחזור בתביעת שיבוב אל אחיו של התובע 2 והדבר הטריד את התובע 2. אין מחלוקת כי ביום 26.8.03, שלח X דרישת פיצוי לקרנית, בה דרש סכום כולל של 81,240 ₪ הן בגין תביעת העזבון והן בגין תביעה אישית של האב, על נזק נפשי שנגרם לו (נספח א' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 31.3.04, השיבה קרנית לX: "לסילוק תביעת עזבון המנוחה והנפגע עצמו, אנו מציעים סך של 50,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד. עם קבלת אישורכם נעביר לחתימתכם שטרי קבלה". (נספח ב' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 7.4.04, הודיע X לקרנית כי הוא מאשר ההצעה לסילוק מלא וסופי של התביעות, ומבקש להעביר שטרי קבלה וסילוק (נספח ג' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 28.4.04 שלחה קרנית לX שני שטרי קבלה, האחד עבור תביעת התובע עצמו על סך 4,680 ₪, השני עבור תביעת העזבון על סך 50,000 ₪ (נספח ד' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 8.7.04, התייצב התובע 2 במשרדו של X וחתם על כתב קבלה וויתור על סך 4,680 ₪. אין מחלוקת כי באותו מועד עדיין לא נחתם במלואו שטר הקבלה השני על סך 50,000 ₪. אין מחלוקת כי ביום 20.7.04 התייצב התובע 2 במשרדי קרנית, וביקש לבטל את התביעה בטענה שאינו רוצה שאחיו יתבע בתביעת שיבוב. לגבי נוסח המדויק של אותה שיחה יש מחלוקת בין הצדדים. אין מחלוקת כי ביום 19.8.04, שלח X לקרנית את שטר הקבלה של התובע 2 עצמו (על סך 4,680 ₪ - נספח ו' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 28.2.05, פנה X לקרנית וציין כי לא קיבל תגובה או העברת הסכום שבשטר הקבלה (נספח ז' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 3.3.05, פנתה קרנית לX וציינה כי עדיין לא הגיע שטר קבלה חתום על ידי הורי המנוחה, אלא רק שטר קבלה החתום על ידי התובע כאמור לעיל, קרנית הוסיפה וציינה בפני X באותו מכתב, כי התובע 2 התייצב בקרנית והודיע שהוא מוותר על תביעתו (נספח ח' לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 2.7.06, התייצבו התובעים 2 ו- 3 במשרדו של X וחתמו גם על שטר הקבלה השני בסך 50,000 ₪ (יצוין כי התאריך על שטר הקבלה איננו ברור. במהלך דיון ההוכחות נרשם לא פעם כי מדובר ביום 8.7.06, אולם לאחר בחינת התיק ובעיקר העובדה ששטר הסילוק נשלח לקרנית ביום 2.7.06, ברור שתאריך החתימה הינו 2.7.06). אין מחלוקת כי ביום 2.7.06, העביר עו"ד X בדואר ובפקס לקרנית את כתבי הסילוק יחד עם מכתב לוואי (נספח ט' לתצהיר דה- סואן). אין מחלוקת כי ביום 20.7.06, שלחה קרנית לX המחאה על סך 50,000 ₪ לסילוק התביעות על פי שטר הקבלה (נספח י"ב לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי השיק נפרע לחשבונו של X ביום 30.7.06 (נספח י"ד לתצהיר דה-סואן). אין מחלוקת כי ביום 12.7.06, פנה עו"ד אלעוברה לעו"ד X וביקש ממנו לחדול מטיפול בתאונת הדרכים, ולהעביר את כל החומר למשרדו (ת/1). אין מחלוקת בי ביום 24.7.06, השיב עו"ד X לעו"ד אלעוברה, כי הטיפול בעניין למעשה הסתיים לאחר שהצדדים הגיעו לפשרה שהייתה מקובלת על התובעים (ת/2). אין מחלוקת כי ביום 25.7.06, שלח עו"ד אלעוברה מכתב נוסף לעו"ד X, בו הרחיב וציין כי החתימה על כתב הסילוק נעשתה עקב טעות וכי התובעים מבטלים אותה והוא מבקש מX להודיע לקרנית לאלתר על כך (ת/3). אין מחלוקת כי ביום 31.7.06, שיגר עו"ד אלעוברה מכתב לקרנית, בו הודיע כי התובעים מבטלים את חתימתם על שטר הסילוק, וביקש לא לפרוע את ההמחאה על שמם. נמצא איפוא כי לגבי המסגרת הכללית שפורטה לעיל אין כל מחלוקת. המחלוקת הממשית בין הצדדים נוגעת לשאלה עובדתית אחת: האם ידעו התובעים בעת החתימה על כתב הסילוק ביום 2.7.06, כי באפשרותם על פי הדין לקבל סכום גבוה יותר של מאות אלפי שקלים, והם חתמו על שטר הקבלה על סך 50,000 ₪ מבחירה, בגמירות דעת ולאחר שהבינו את המשמעות לכך. מסכת הראיות בדיון ביום 7.11.12, העידו כל העדים. מטעם התובעים העידו התובעים 2 ו- 3. מטעם הנתבעת 2 העידו העדוֹת דה-סואן וברזני. מטעם הנתבע 3 העיד הנתבע 3 עצמו. אציין כבר עתה, בטרם אכנס לעובי הקורה באשר למחלוקות העובדתיות המצומצמות, כי לב המחלוקת הינו בהבנתם של התובעים באותה עת. עדותו של התובע 2 נשמעה עת ארוכה, וקשה היה להתרשם מאמינותו. התובע 2 השתהה בתשובותיו, השיב שלא לעניין, לא נתן הסברים לתמיהות שעלו מהתנהגותו, וסתר הן את עצמו והן את עדותה של התובעת 3. יתכן כי קושי זה אכן נובע מבעיות שפה כפי שטען ב"כ התובעים בסיכומיו, ולא ממתן עדות כוזבת במפגיע כפי שטענו באי כוח הנתבעים, אולם בסופו של דבר, כאשר בית המשפט צריך להכריע בעניין עובדתי הכרוך בידיעתם של התובעים, קשה לבסס את ההכרעה על יסוד עדות בעייתית זו. עדותו של התובע 2 - התובע 2 ציין כי הוא איננו קורא עברית, כשהגיע לחתימה על התצהיר היה התצהיר מוכן והוא רק חתם עליו מבלי להבינו. בהמשך הוא ציין כי הוא דיבר עם אלעוברה בערבית שהסביר לו את הדברים. עדותו היתה מבולבלת. כך למשל, כאשר נשאל אם ידע שלאחיו לא היה רישיון בעת התאונה, תחילה הכחיש ולאחר מכן הודה שאמר זאת לX בסמוך לאחר התאונה (ע' 20 ש' 2-6 לפרוטוקול). התובע נשאל פעמים רבות לגבי קשריו עם האח איימן, הנתבע 1, וחששו כי קרנית תחזור בתביעת שיבוב אל האח. התובע התחמק ממתן תשובות ברורות ולא נתן הסבר מניח את הדעת, למרות שכאמור לעיל, אין מחלוקת כי נושא זה הטריד את התובע מאוד, עד שהטריח עצמו למשרדיה של קרנית ושטח את הבעיה בפני העדה ברזני. יצוין כי בתשובות לשאלון שהוגשו וסומנו נ/2, נשאל התובע בשאלה 41 אם עו"ד X הבהיר לו את זכות השיפוי שיש לקרנית כלפי אחיו איימן. התובע השיב כי רק עו"ד אלעוברה הסביר לו זאת. בעדותו בבית המשפט הוא אישר שX הסביר בעיה זו, ולא ידע לתת הסבר לסתירה אל מול התשובות לשאלון. התובע לא ידע כלל על תביעה אישית שלו בנפרד מתביעת העזבון (ע' 10 ש' 8-25 לפרוטוקול). אלה היו רק הערות כלליות. להלן אתייחס לכל אחד מהשלבים הנוגעים בדבר. גיבוש ההסכמה בין X לקרנית - כמפורט לעיל, ביום 26.8.03 פנה עו"ד X לראשונה לקרנית בדרישה לפיצוי. אין מחלוקת כי היה זה לפני "הלכת אטינגר". ביום 31.3.04 שלחה קרנית מכתב תשובה והצעה לפיצוי כולל בסך 50,000 ₪. ביום 7.4.04 אישר X את ההצעה וביקש כי ישלחו לו כתבי סילוק. מועדים אלה היו סמוכים לקבלת "הלכת אטינגר" בבית המשפט העליון, בטרם נדון הדיון הנוסף ובטרם השתרשה ההבנה בקרב העוסקים בנושא, כי מדובר בהלכה המשנה באופן מהותי את הפיצוי בגין מוות של קטינים. לפיכך קשה לתלות בX או בקרנית אשם כלשהוא בקשר לשלב זה. הפגישה ביום 8.7.04 - אין מחלוקת כי ביום 8.7.04 חתם התובע אצל X על כתב הסילוק עבור הפיצוי האישי שלו בסך 4,680 ₪ (נ/3 לתצהיר X). יצוין כי בכתב הסילוק עליו חתומים שני התובעים, מיום 2.7.06, ישנו תיקון בתאריך שמלכתחילה נרשם בו 8.7.04. X טען, כי באותה פגישה בשנת 2004, הגיע התובע יחד עם קרוב משפחה אחר, במהלך הפגישה נעשתה שיחת טלפון לאח איימן, ובסוף הפגישה ביקש התובע לחשוב לגבי התביעה כנגד קרנית, נוכח זכות השיבוב נגד אחיו. בעדותו בבית המשפט, הודה התובע כי היה באחת הפעמים אצל X יחד עם דודו ארדואן, אם כי הכחיש את נוסח הדברים להם טען X (ע' 20 ש' 18 - עמ' 21 ש' 8 לפרוטוקול). גרסתו של X בעניין זה היא סבירה והגיוניות. חיזוק לטענה זו נמצא בכך שבסמוך לאחר מכן, ביום 20.7.04, אכן התייצב התובע במשרדי קרנית וביקש לבטל את התביעה, דהיינו ללא ספק העניין של תביעת שיבוב נגד אחיו הטריד מאד את התובע. הפגישה במשרדי קרנית - העדה ברזני איננה עדה מעוניינת. היא לא ידעה דבר על המגעים בין התובע לX ועל הלבטים של התובע מפני תביעת שיבוב מאחיו, ולכן יש לתת משקל מלא לדברים שנרשמו על ידה בסמוך לאירוע, בקשר לבקשת התובע לחזור בו מהתביעה.במזכר שנרשם על ידי העדה ברזני, נרשם כך: "הופיע במשרדנו אביה של הנפגעת אלבחירי סמאח ז"ל, וביקש לבטל את התביעה כנגד הקרן, בטענה כי אחיו נהג ברכב ללא ביטוח, והוא לא רוצה שאחיו ישלם בגין התאונה הזו. הסברתי לו כי יפנה לעורך הדין שלו ויסביר את העניין. מסר כי עורך הדין שלו ביקש ממנו 4,000 ₪ והוא בא אלינו לבקש הכסף כדי שיוכל לסגור התיק. מסרתי לו כי ככה אנחנו לא עובדים. הוא חייב לגשת לעורך הדין שלו, לברר את העניין ולפתור את הבעיה. הייתה בעיה בתקשורת ביני לבין האב, הוא דובר עברית עילגת". התובע אישר בחקירתו כי שקל לבטל את התביעה בגלל שידע שבסופו של דבר קרנית תדרוש את הכסף מאחיו (ראה למשל ע' 12 ש' 24 ; ע' 13 ש' 6 לפרוטוקול), זאת כאמור, בניגוד לתשובותיו לשאלה 41 לשאלון. התובע נשאל שוב ושוב אם אמר לפקידה ברזני בקרנית שהוא רוצה לבטל את התביעה. התובע שוב ושוב אישר אך מייד הוסיף וציין "אבל חזרתי מהדיבור שלי". התובע אישר כי גב' ברזני אמרה לו שעליו לפנות לעורך דינו. התובע הכחיש כי עלה הסכום של 4,000 ₪ שעורך הדין ביקש אם תבוטל התביעה (למשל ע' 18 ש' 19-21 לפרוטוקול). גם כאן לא הייתה שום סיבה לגב' ברזני לרשום זאת במזכר, אלמלא אמר זאת התובע והדברים מתיישבים גם עם ההיגיון וגם עם עדותו של X. העדה דה-סואן הסבירה, כי ההצעה שהציעו שנתקבלה על ידי X הייתה לפיצוי כולל בסך 50,000 ₪ + שכר טרחה. היא פיצלה את הסכום לשני שטרי קבלה, האחד על סך 50,000 ₪ עבור העזבון, והשני על סך 4,680 ₪ עבור התובע עצמו (ע' 31 לפרוטוקול). בחינת הטענה לרשלנות של X לפי פירוט כרונולוגי - כמפורט לעיל, לא ניתן לייחס אשם כלשהו לX בגין התנהלותו בשנת 2003-2004. ההצעה הראשונית שוגרה טרם הלכת אטינגר, וגם בחודשים שבסמוך להלכה החדשה, טרם הובררה משמעותו העמוקה של החידוש ההלכתי. X עצמו העיד כי סביב חודש יולי 2004, נודע ברבים השינוי המשמעותי שהביאה "הלכת אטינגר" (ע' 43 ש' 9 לפרוטוקול). שנתיים חלפו עד למועד החתימה על שטר הקבלה והעברתו לקרנית ביום 2.7.06. במועד זה ללא ספק כבר התבהר המצב המשפטי, במגבלות מסוימות, לגבי הפיצוי בגין "השנים האבודות" שנקבע ב"הלכת אטינגר". X נשאל, מדוע כאשר נודע על שינוי ההלכה, לא פנה שוב, בדרישה כספית מוגדלת לקרנית. הוא השיב, כי התובע ביקש לא לעשות שום דבר עד שיקבל החלטה סופית, נוכח החשש האמור, כי קרנית תחזור בתביעת שיבוב אל אחיו, עד שבשנת 2006 הודיע כי קיבל החלטה, שבנסיבות אלה יסתפקו התובעים ב- 50,000 ₪ שהוצעו בעבר (ע' 43 ש' 21-30 לפרוטוקול). כפי שציין התובע בסיכומי ההשלמה, על פניה, יש קושי בקבלת גרסתו של X. אם חשש התובע מתביעה שיבוב כלפי אחיו, שהיה מצוי בקשיים כלכליים ומטופל בילדים - מה רבותא אם מדובר ב- 50,000 ₪ או ב- 500,000 ₪. דא עקא, X הסביר קושי זה, בכך שלטענתו, אמר לתובע כי אם יהיה מדובר בסכום קטן, יתכן שקרנית לא תנקוט בהליך של שיבוב כאמור (ע' 44 ש' 1-3 לפרוטוקול). עניין זה לא הובהר לא על ידי ב"כ התובע בחקירתו, ולא על ידי נציגי קרנית. לכן, חרף הקושי האמור לקבל את טענת X, נותרה גרסה זו ללא סתירה. יום החתימה 2.7.06 - התובע נשאל ברורות אם כאשר חתם אצל X, הבין ש- 50,000 ₪ הוא סכום נמוך יחסית לנסיבות. אף כאן התובע לא השיב ישירות, אלא ציין כי כאשר הגיע לעו"ד אלעוברה, אמר לו כי איננו מסתפק ב- 50,000 ₪ (ע' 9 ש' 1 לפרוטוקול). כאשר נשאל התובע ממי ידע ש- 50,000 ₪ הוא סכום נמוך יחסית, השיב שאנשים אמרו לו מבלי לפרט. כאשר נשאל אם גם X אמר לו, השיב כי X אמר לו 50,000 ₪ והוא לא הסכים. ציין התובע כי כאשר חתם ביום 2.7.06, לא ידע כי מדובר בחתימה על 50,000 ₪, בטענה "אני לא ראיתי את הדף השני" (ע' 9 ש' 24 לפרוטוקול). זאת בניגוד להגיון כפי שיפורט בהמשך ובניגוד גם לדברי אשתו התובעת 3. התובע ציין כי רק לאחר החתימה הבין מX כי חתם על הסכמה לקבל 50,000 ₪. כאשר נשאל מדוע מייד לא אמר לX שהוא מסרב לסכום כזה, השיב באופן בלתי ברור: "אחרי שחתמתי אז הוא אמר לי שזה 50,000 ואמרתי לו שאני לא מסכים" (ע' 11 ש' 9-10 לפרוטוקול), ובהמשך: "אני חתמתי אצל X ולא יודע על מה חתמתי. אמרתי שאני לא רוצה 50,000 ₪ ושיביא לי יותר" (ע' 15 ש' 1-2 לפרוטוקול וראה גם ע' 15 ש' 16-20 לפרוטוקול). כבר כאן יצוין כי אין הגיון בטענה זו. X היה מעוניין בשכר טרחה גדול יותר הנגזר מסכום הפיצוי. אם התובע היה אומר לו מייד לאחר החתימה כי איננו מסכים לפיצוי של 50,000 ₪ בלבד, X לא היה מעביר את כתבי הקבלה לקרנית. אין מחלוקת כי במשך כשנתיים תמימות השהו התובעים את חתימתם על כתבי הסילוק. בתקופה זו התלבט התובע אם לתבוע, לנוכח זכות השיבוב כלפי אחיו, כפי שעולה מפגישתו בקרנית ואף מעדותו. אין מחלוקת כי ביום 2.7.06, הוא לא הגיע בגפו, אלא ביחד עם אשתו. ההגיון מחייב שהוא עשה זאת על מנת לחתום על מסמכים מהותיים. אין שום הגיון בטענתו, כאילו סבר שהוא חותם רק על מסמכים לגבי המשך ההליכים בתיק, שהרי אין צורך במסמכים כאלה. אין הגיון בכך שעורך דין X "התעקש" על משלוח שטרי קבלה על סך 50,000 ₪, אם מייד לאחר חתימתם הודיע הלקוח כי הוא מסרב לסכום זה. גם אשתו, התובעת 3, אישרה כי הם ידעו כי מדובר בכתבי סילוק על סך 50,000 ₪ (ע' 30 ש' 10 לפרוטוקול). התובעת 3 בעדותה, הוסיפה וציינה כי לפני החתימה X הקריא את המסמך והסביר לתובע את תוכנו בעברית. היא איננה דוברת עברית ולכן לא הבינה במה מדובר, אולם לאחר ההסבר, התובע אמר לה לחתום על המסמך היא עשתה כן. התובעת אישרה כי לפני החתימה עו"ד X הסביר לתובעים כי מדובר בחתימה על פיצוי בסך 50,000 ₪ (ע' 29-30 לפרוטוקול). מכל האמור לעיל עולה כי התובעים ידעו והבינו כי הם חותמים על שטרי קבלה על סך 50,000 ₪, לפיצוי סופי ומוחלט בגין התאונה בה נפטרה בתם המנוחה. הסוגיה המרכזית - השאלה שנותרה איפוא, איננה בדבר ידיעתם של התובעים על מה הם חותמים, שהרי שוכנעתי כי הם ידעו על מה הם חותמים - אלא אם ידעו התובעים, בין מפיו של עו"ד X ובין ממקורות אחרים, כי על פי דין הם זכאים לסכומים גבוהים בהרבה, ובחרו לשיקוליהם לחתום על שטרי קבלה ע"ס 50,000 ₪ בלבד. X הפנה בסיכומיו לתצהיר התובע, ממנו עולה כי התובע ידע בעת החתימה כי הוא זכאי לסכומים גבוהים יותר. בסעיף 9 לתצהיר התובע הוא טוען כך: "הוסבר לי כי משום מה באופן מוזר, ובחוסר תום לב זועק לשמיים... לא מגיע לנו פיצוי מעבר לראש נזק של כאב וסבל... וזאת על אף השינוי שחל במצב המשפטי הקיים לאחר פסיקת הלכת אטינגר..." בסעיף 13 לתצהירו מוסיף התובע: "אנו מבהירים כי מעולם לא הסכמנו להסכם פשרה כלשהוא, וכי כל העיכוב במשך שלוש שנים מיום התאונה, נבע כל כולו מעמדתנו האיתנה לקבל את מלוא הפיצויים המגיעים לנו". מהשילוב של אמירות אלה, במיקום הכרונולוגי שהן מופיעות בתצהיר, עולה כי התובעים ידעו היטב לפני חתימתם על כתבי הקבלה ביום 2.7.06 כי מגיע להם פיצוי מוגדל בהתאם להלכת אטינגר. בעדותו של התובע 2 הדברים לא הובהרו כדבעי. בתשובה לשאלה מפורשת, אם ידע שהוא זכאי לפיצוי גבוה יותר רק כשהלך לעו"ד אלעוברה, התחמק התובע. בסופו של דבר הודה כי הדבר נאמר לו גם מאחרים (ע' 9 ש' 1-9 לפרוטוקול). התובע שב וציין במהלך כל עדותו כי אמר לX שאיננו מסתפק בפיצוי של 50,000 ₪ (ר' למשל ע' 9 ש' 26, ע' 23 ש' 15-20 ועוד). מההקשר ניתן להבין, שהתובע טוען כי סירב לסכום זה, כיוון שידע שניתן להשיג פיצוי גבוה יותר.בהמשך החקירה הנגדית של התובע, הוא אף מאשר בהנהון את טענת ב"כ X, כי עו"ד X הסביר להם שהם יכולים לקבל הרבה כסף, אבל אז קרנית תתבע את אחיו (ע' 21 ש' 4 לפרוטוקול). בהמשך חקירתו, לשאלת בית המשפט השיב התובע: "אחרי שהלכתי לקרנית ב- 2004, שמעתי שאפשר לקבל הרבה כסף, אבל לא ידעתי כמה..." (ע' 24 ש' 30-31 לפרוטוקול). למען שלמות התמונה, רגע קודם לכן אמר התובע כי ידע זאת רק כשהלך לעו"ד אלעוברה.התובע נשאל, כאמור לעיל, מי ומתי אמר לו כי הוא יכול לקבל יותר מ- 50,000 ₪. התובע השיב כי הוא שמע זאת גם מעו"ד אלעוברה וגם מעורכי דין אחרים ומאנשים ברחוב. לדבריו, אחרי שנתן את התיק לטיפול עו"ד X, אמרו לו אנשים כי ניתן לקבל 200,000 עד 500,000 ₪, ולדבריו הוא אמר לעו"ד X שהוא רוצה לקבל הרבה כסף, אבל X אמר לו שקרנית נותנים רק 50,000 ₪. מדברים אלה ניתן להבין כי התובע ידע על השינוי הפסיקתי עוד בטרם חתם על כתבי הסילוק. התובע לא השיב ברורות לשאלה מפורשת של בית המשפט בדבר מועד ידיעתו על גובה הפיצוי המקובל. תחילה הוא ציין כי הבין זאת רק כשהלך לעו"ד אלעוברה, לאחר מכן הוא ציין כי עוד ב- 2004 שפנה לעו"ד X שמע על כך (ע' 24 לפרוטוקול). X עצמו העיד כי במהלך כל התקופה מ- 2004 עד 2006, התייעץ התובע עם אנשים שונים לרבות עו"ד אלעוברה, וידע היטב כי הוא יכול לקבל גם סכומים גבוהים, אולם חשש מתביעת שיבוב כלפי אחיו (ע' 44 ש' 5-10 לפרוטוקול). בסיכומי התשובה, טוען ב"כ התובע כי גם אם ייקבע שהתובעים ידעו שהם חותמים על כתב סילוק ע"ס 50,000 ₪, הרי שאין מן הנמנע שהם לא ידעו כי זכאים היו לקבל פיצוי גדול יותר (ס' 8 לסיכומי תשובה). ראשית, גרסתו של התובע היא אחת ויש להחליט אם לקבלה או לדחותה. גרסתו כי לא הבין שהוא חותם על כתב סילוק ע"ס 50,000 ₪ תלויה על כרעי תרנגולת כמתואר לעיל, ולכן קשה לבור מתוך גרסתו זו, לאלה טענות להאמין ואלה טענות לדחות. שנית, כמתואר לעיל, התובע לא הביא גרסה ברורה לגבי מועד ידיעתו, לא בתצהיר ולא בעדות. נהפוך הוא. ניתן להבין מגרסתו, כי היה ידוע לו מגורמים שונים עוד בשלב מקדמי יחסית, כי ניתן לקבל סכומים גבוהים. הליכים לאחר כניסתו של עו"ד אלעוברה לתמונה - מבחינת קרנית אין למעשה מחלוקת כי המכתב הראשון של עו"ד אלעוברה התקבל ביום 1.8.06, לאחר שיומיים קודם לכן כבר נפרעה ההמחאה על סך 50,000 ₪ שנשלחה לעו"ד X. שונים הדברים לגבי עו"ד X. אין ספק כי עוד ביום החתימה, 2.7.06, נשלח שטר הקבלה החתום לחברת קרנית. ביום 12.7.06 התקבל במשרדו של X מכתב ראשון מעו"ד אלעוברה בו הוא נדרש לחדול מלטפל בעניין התובעים (ת/1). לפי עדות X באותה עת הוא היה בחופשה, והוא ראה את המסמך רק בסמוך ליום 24.7.06. ביום 24.7.06 השיב X לאלעוברה כי הפשרה הייתה מקובלת על התובעים, כי שטרי הקבלה כבר נשלחו והטיפול הסתיים (ת/2). עד למועד זה אין איפוא כל פגם בהתנהלותו של X. כבר למחרת ביום 25.7.06, נשלח מכתב נוסף על ידי עו"ד אלעוברה לעו"ד X, בו הוא מפרט כי החתימה על כתבי הסילוק נעשתה עקב טעות של התובעים, ועו"ד X התבקש להודיע לקרנית לאלתר על ביטול ההסכמה (ת/3). מכתב זה לא נענה, ושיק שהתקבל מקרנית ביום 25.7.06 הופקד ונפרע. X הסביר כי שוחח בעל פה עם עו"ד אלעוברה, והסביר לו כי לא הייתה שום טעות וכי הייתה זו בחירה של התובעים לקבל סכום נמוך יותר, כדי למנוע תביעת שיבוב כלפי אחיו של התובע (ע' 45 ש' 4-6 לפרוטוקול). עו"ד אלעוברה לא מסר עדות מטעמו לגבי אותה שיחה, וכך נותרה בגפה עדותו של X בעניין ללא כל גרסה נגדית. ב"כ התובעים מבקש להסתמך על שני הסכמים להעברת ייצוג אשר נחתמו על ידי עו"ד X ולא נחתמו על ידי עו"ד אלעוברה (ת/5, ת/6). באי כוח הנתבעים טענו כי מדובר במסמכים בלתי קבילים, מאחר והם מלמדים על משא ומתן שלא הבשיל. X הוסיף בסיכומיו והביע התנגדות להגשת המסמכים, שלא צורפו כנדרש לתיק מוצגים מסודר, ע"פ הוראות בית המשפט. מדובר במסמכים מהותיים הידועים ומוכרים לX, חלקם אף חתומים על ידו ונוגעים לגרסתו. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום למנוע קבלתם, אף אם נפלו פגמים באופן הגשתם. עם זאת, קבילות לחוד ומשקל לחוד. X הסביר בעדותו, כי עו"ד אלעוברה פנה אליו וטען כי בכוונתו לפנות לקרנית ולטעון כי התובעים לא הבינו על מה הם חתמו, ולשם כך הוא זקוק למסמך האמור. X הסכים לאשר לעו"ד אלעוברה, כי בדיעבד התובעים טוענים כי לא הבינו על מה חתמו, למרות שלדבריו בפועל הם הבינו היטב על מה הם חותמים ביום 2.7.06. אינני מוצא לתת משקל נכבד למסמכים אלה שהוצאו באיחור, ומתוך כוונה של אלעוברה, כמייצגם החדש של התובעים, להגיש תביעה מחודשת כנגד קרנית. לפיכך, ההצהרות המופיעות בהן, כאילו מודה X שהייתה אי הבנה בקשר לחתימת התובעים על כתבי הקבלה והסילוק, אינן בעלות משקל רב. ההכרעה: קרנית - באשר לקרנית נראה כי ההכרעה היא פשוטה. קבעתי כאמור לעיל כי התובעים ידעו כי הם חותמים על כתב קבלה בסך 50,000 ₪, דהיינו היתה גמירות דעת ומסויימות, המחייבות את התובעים כלפי קרנית. נציגי קרנית מצווים על פי כללי האתיקה לפעול לטובת מרשתם. חובה זו כפופה כמובן לחובה לנהוג בתום לב. נציגי קרנית הציעו לעו"ד X סכום לסילוק סופי ומוחלט של תביעת התובעים. קרנית קיבלה שטר קבלה חתום על סך 50,000 ₪. בהתאם לשטר הקבלה, העבירה קרנית את הפיצוי לב"כ התובעים באותה עת. הפיצוי נפרע, ורק לאחר מכן נודע לקרנית לראשונה על הטענה בדבר הבעייתיות בהסכמה של התובעים. לא מצאתי איפוא כל פגם בהתנהלותה של קרנית המחייב אותה לפצות את התובעים. התובעים טוענים בסיכומים, כי קרנית התרשלה בכך שלא טיפלה כראוי במכתב מיום 31.7.06. לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. קרנית ניהלה מו"מ עת ארוכה מול עו"ד X שייצג את התובעים. עו"ד X שלח לקרנית שטרי קבלה חתומים. קרנית שלחה שיק אשר כבר נפרע ביום 30.7.06. לאחר הפרעון וסגירת התיק הגיע מכתב מעו"ד, ללא ייפוי כח. מה כבר מצופה מקרנית לעשות בשלב זה? הנקודה היחידה לגביה התלבטתי בנוגע לקרנית, נוגעת לפיצוי האישי עבור התובע 2 בסך 4,680 ₪. העדה דה-סואן מטעם קרנית, העידה כי פיצוי זה לא שולם בסופו של דבר, למרות שהועבר להם עוד בשנת 2004 שטר קבלה חתום על ידי התובע, משום שהתובע ביקר קודם לכן במשרדי קרנית, ואמר שהוא רוצה לבטל את התביעה עקב החשש כי אחיו יתבע בתביעת שיבוב. אין מחלוקת כי לאחר מכן נשלח שטר הקבלה השני בגין הסכום של 50,000 ₪ אשר תמורתו נשלחה לX והוא נפרע כחוק. קרנית לא הבהירה מה השוני בין שני כתבי הקבלה, ומדוע אחד מהם נענה והשני לא נענה, שהרי אם ביקש התובע לבטל את תביעתו עקב סכנת השיבוב, תקפה ההחלטה לגבי כל תביעותיו, הן אישית והן בשם העזבון, ואילו אם החליט בסופו של דבר לקבל פיצוי, הרי שאין אבחנה בין זה לזה. בנסיבות אלה, על פניו נראה כי יש לחייב את קרנית בתשלום יתרת הפיצוי המוסכם על הצדדים בסך 4,680 ₪ לידי התובע 2. דא עקא, פיצוי זה לא נתבע ע"י התובעים, ואף אם ניתן לראותו כחוסה תחת יתרת טענות התובעים נגד קרנית, הרי שהוא מתקזז אל מול ההוצאות שהייתי מחייב את התובעים נוכח דחיית התביעה העיקרית נגד קרנית. לפיכך החלטתי לדחות את התביעה נגד קרנית ללא צו להוצאות. ההכרעה: X - בחינה מורכבת יותר היא באשר לתביעת הרשלנות המקצועית המופנית נגד X. כמתואר לעיל, "הלכת אטינגר" שנפסקה בבית המשפט העליון, חוללה מהפכה זוטא בגובה הפיצוי בגין מות קטינים. יודגש כי התובעים לא הוכיחו מהו גובה הפיצוי שיכלו לקבל אלמלא היו חותמים על שטר הקבלה. אין לי צורך להכנס לסוגיה שבמחלוקת בין הצדדים, אם מדובר ב"ידיעה שיפוטית", נוכח הכרעתי כמתואר להלן. הוכחה של רשלנות עו"ד בטיפול מקצועיף איננה עניין פשוט. בע"א 37/86 לוי נ' שרמן פד"י מ"ד (4) 446 (1990), קבע בית המשפט העליון כי עורך דין חב אמנם חובת זהירות כלפי הלקוח ועליו להפעיל מיומנות סבירה בייצוג. עם זאת, לא כל כישלון של עורך דין ייתפס כהפרת החובה, משום שגם עורכי דין עשויים לטעות בשיקול דעת. כל עוד אין מדובר ברשלנות, הרי שאין בעצם הטעות כדי לחייב את עורך הדין (ראה גם ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת פד"י ל (3) 75 (1976) ; ע"א 4707/90 מירוקס נ' ברנוביץ פד"י מ"ז (1) 17 (1993)). עוד יצויין שכל פשרה יש בה משום "קניית סיכון". עריכת דין איננה בגדר מדע מדוייק. טעות בהערכת הסיכונים איננה מצדיקה קביעת רשלנות של עורך הדין. לעיתים קיימות כמה דרכי פעולה סבירות בפני עורך דין סביר, ובחירה באחת מהן לא תיחשב לרשלנות מקצועית (ר' למשל תא"מ (של' ת"א) 34521/08 צ'יצ'יאן ואח' נ' רוזנבלום ואח' (19.10.2011) ; ת"א (של' חי') 19200-07-09 בוריס מלמוד נ' מתעב פלאח (17.4.2012)).על עורך דין מוטלת חובת זהירות מיוחדת כלפי לקוחו, לפעול כבעל מקצוע מיומן, נאמן וזהיר במיוחד - מדובר כאן בסטנדרט זהירות גבוה. עם זאת, האבחנה בין טעות בשיקול הדעת לבין התרשלות, מחייבת להעמיד את המבחן על בסיס של "רשלנות גסה או רבתי" (ת"א (של' ת"א) אסתר טכנולוגיות נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (12.10.2009)). גם אם נקבעה רשלנות, יתקשה התובע להוכיח מה היה קורה לו היה עורך הדין נוקט בדרך פעולה שונה. נוכח הקושי להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק, מציע בית המשפט בעניין אסתר טכנולוגיות דלעיל, להסתפק בהוכחת "אובדן סיכויי ההצלחה", בדומה לתביעות רשלנות רפואית. באותה פרשה מדובר היה ברשלנות באי משלוח הודעה לצד שלישי, ובית המשפט מציין כי מדובר בסיכויי הצלחה מינוריים בלבד שאינם מזכים בפיצוי. מן הכלל אל הפרט - האם X התרשל כאשר לא דרש פיצוי מוגדל ע"פ הלכת אטינגר? אם תקבע רשלנות, האם הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות לפיצוי הנמוך שאושר לתובעים בהסדר הפשרה ע"פ כתבי הקבלה עליהם חתמו? בס' 16 לסיכומי התובעים נטען, כי ברור שX התרשל, שהרי שכר טרחתו נגזר מגובה הפיצוי. לכן אם היה יודע על השינוי הפסיקתי, מסתמא היה מעלה דרישה להגדלת הפיצוי, כדי להגדיל את שכר טרחתו. דא עקא, X העיד כי נוכח החשש מתביעת שיבוב כנגד האח, הסכים התובע לסכום מופחת שלגביו קיים סיכון מופחת לתביעת שיבוב. הוכח כי עניין תביעת השיבוב אכן הטריד את התובע. התובע לא נתן תשובה ברורה לשאלה מתי נודע לו כי ניתן לקבל סכומים גבוהים יותר. לX כמובן אינטרס ממשי לתבוע סכום גבוה יותר, אז יגדל שכר טרחתו. התובע טוען בתצהיר, כי כל תקופת ההשהיה עמד על קבלת מלוא הפיצוי בסכום המוגדל ע"פ הלכת אטינגר. אין כל הגיון שX ידחה תביעה כזו מצד התובע. עובדות אלה מקהות את העוקץ מן הטענה בדבר רשלנותו של X. קבעתי לעיל, כי בפעילותו של X בשנים 2003-2004 ודאי שלא היה כל פגם. הצעתו לפיצוי באותו שלב, לנוכח ההלכה הפסוקה אותה עת, היתה סבירה, כמו גם קבלתו את ההצעה בסך 50,000 ₪. דא עקא, לבטיו של התובע אם לחתום על ההסדר, נוכח החשש מתביעת שיבוב, גררו את הטיפול בתביעה שנתיים קדימה, עד יולי 2006. ביולי 2006 ללא ספק היה על X לדעת כי סכומי הפיצוי המקובלים במקרים מעין אלה גבוהים לעין שיעור. צפוי היה כי בתקופה זו, בה מתלבטים התובעים אם לממש את התביעה, ישוב X ויפנה לקרנית בנסיון להעלות את גובה הפשרה נוכח שינוי ההלכה הפסוקה, למקרה שבסופו של דבר יחליטו התובעים לבקש פיצוי מקרנית. העדר פנייה כזו מטיל צל כבד על התנהלותו של X בפרשה. לא זו אף זו, כאשר ניתן לקבל סכום גבוה ולקוח מסכים משיקולים שונים לסכום נמוך, מקובל להחתים את הלקוח על הסכמה זו, כדי להמנע מתביעות רשלנות כגון זו. חרף הנסיבות הבעייתיות שבהסכמה כזו לפיצוי נמוך משמעותית, X לא החתים את התובעים, על אישור שידוע להם כי ניתן לקבל סכום גבוה יותר, והם בוחרים להסתפק בסכום נמוך. בשני אלה, ניתן למצוא התנהלות רשלנית של עו"ד X. יחד עם זאת, אין די להוכיח רשלנות של עו"ד בטיפול בתביעה, אלא יש להוכיח קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק הנטען: אם ידעו התובעים כי ניתן לקבל פיצוי גבוה עשרות מונים, ולמרות ידיעה זו הסכימו להסתפק בתשלום צנוע יותר משיקוליהם, כי אז מתנתק הקשר הסיבתי בין התנהלותו של X לחתימה הסופית על הסדר בסך 50,000 ₪ בלבד. כאמור לעיל, התובע לא נתן תשובה ברורה בקשר לעניין זה. מהתצהיר ניתן להבין כי היה ידוע לתובעים על האפשרות לקבל סכום גבוה יותר (ולכן לטענתם לא הסכימו לפיצוי המופחת). העדות בבית המשפט לא הועילה להבהרת מועד הידיעה. התובע שינה את גרסתו שוב ושוב, ולא הרים את הנטל המצופה מתובע, להוכיח כי בעת שחתם על שטר קבלה בסך 50,000 ₪, הוא לא ידע כי ניתן לקבל סכומים גבוהים יותר. לפיכך, חרף התחושה כי X התרשל, הרי שהתובע ידע והבין כי הוא חותם על שטר קבלה ע"ס 50,000 ₪, בידיעה שניתן לקבל סכומים גבוהים יותר, או לפחות הוא לא הוכיח שלא ידע שניתן לקבל גם סכומים גבוהים יותר, ולפיכך לא ניתן לחייב את X בגין התנהלותו בעניין זה. התובעים טוענים בסיכומיהם, מחד גיסא, כי לא הבינו שהם חותמים על שטרי קבלה ע"ס 50,000 ₪, ומאידך גיסא, כי X התרשל, בכך שלא הסביר להם שהם יכולים לקבל סכומים גבוהים יותר. קיימת סתירה מובנית בין שני טיעונים אלה: הבסיס לטיעון ההתרשלות, נטוע בהחתמת התובעים על שטרי קבלה בסכום של 50,000 ₪, מבלי שX הסביר להם שנוכח שינוי בהלכה הפסוקה ניתן לקבל סכומים גבוהים יותר. דחיתי את הטענה כי התובעים לא ידעו על מה חתמו, הן לנוכח העדר ההגיון שבה, והן לנוכח עדותה של התובעת 3. טענה זו גם סותרת את הטענה לפיה X הטעה אותם כאשר לא עדכן אותם כי ביכולתם לקבל סכומים גבוהים יותר. התובעים מוסיפים וטוענים בסיכומים, כי מדובר בטעות של התובעים בהתאם להוראות סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג 1973. ראשית, אם התובעים טוענים כי כלל לא הבינו על מה הם חותמים - אז לא ניתן לטעון כי התקשרו בחוזה עקב טעות. שנית, אם התובעים ידעו כי ביכולתם לקבל סכומים גבוהים יותר, ודאי שאין מדובר בטעות. הנטל הוא על התובעים להוכיח את רכיבי הטעות, כדי להצדיק ביטול ההסכם, וכאמור לעיל, התובעים לא הרימו נטל זה. נהפוך הוא. התנהלותם של התובעים במשך זמן רב, ופנייתו של התובע לקרנית, מחזקים את הטענה כי הססו לקבל את הכסף נוכח החשש מתביעת שיבוב, ויש בכך חיזוק לטענת X כי בגלל חשש זה הסתפקו בסכום צנוע יותר. באשר להתנהלותו של X לאחר חתימת שטר הקבלה והעברתו לקרנית - X ראה לטענתו את הפנייה לראשונה ביום 24.7.06, וכתב מייד מכתב הבהרה. אין איפוא ממש בטענת התובעים בס' 23 לסיכומיהם כי X לא כתב שום מכתב נוכח הטענות שהופנו כלפיו. המכתב מיום 24.7.06, ת/2, מלמד שX הודיע לאלעוברה כי הפשרה היתה מקובלת על התובעים (ס' 3 למכתב ת/2). עו"ד אלעוברה הוא שפנה אליו, וX השיב לעו"ד אלעוברה. בשלב זה לא היה על X לפנות לתובעים עצמם או לקרנית. לאחר מכן, לדבריו שוחח בע"פ עם עו"ד אלעוברה, והסביר לו כי התובעים ידעו והבינו על מה הם חותמים. עו"ד אלעוברה לא העיד בעצמו כדי לסתור טענה זו. שוב, ייתכן שראוי היה כי X אכן יודיע מייד לקרנית על הטענות, יתרה בקרנית להשהות את משלוח ההמחאה עד לבירור הטענות (ההמחאה כבר נשלחה באותו מועד), ולא יפרע את ההמחאה. ואולם, מדובר בשלב מאוחר, לאחר ששטר הקבלה החתום כבר נמסר לקרנית, ובכך למעשה גובשה ההסכמה. גם אם X היה נוקט בכל אלה, היינו מודיע לקרנית (באיחור) כי לא תשלח את ההמחאה ולא פודה אותה - הרי שקרנית היתה טוענת, ובצדק, כי אין מקום לביטול הסדר פשרה עליו חתמו הצדדים. יתרה מכך, כאמור בפסיקה דלעיל, כאשר קיימות כמה דרכי פעולה, אין בטעות בשיקול דעת כדי להביא לפיצוי. יש להוכיח "רשלנות רבתי" בעניין עדין כזה של רשלנות מקצועית. אף אם ניתן היה לפעול אחרת, התנהלותו של X ודאי איננה מגיעה לסף מחמיר זה.לפיכך, למרות אפשרות לרשלנות של X, לא מצאתי מקום לפיצוי התובעים גם בגין שלב זה. נמצא איפוא, כי למרות התנהלות קלוקלת של X בעניין, ולמרות שאולי ניתן היה לפעול בייתר זהירות, הרי שהתובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי התנהלות זו הביאה לפגיעה ממשית בהם ובפיצוי שקבלו, ולפיכך אין מנוס מדחיית התביעה גם נגד X. כיוון שמדובר בתובעים שאבדו את היקר להם מכל, ואף קיבלו פיצוי נמוך מהמקובל בנסיבות העניין, אינני מוצא מקום לעשות צו להוצאות. בשולי הדברים ייאמר כי התובעים הגישו סיכומיהם באיחור ניכר, לאחר הגשת סיכומי X, ואף ללא בקשה להארכת מועד. מדובר בהתנהלות בלתי ראוייה. חרף זאת החלטתי לקבל את הסיכומים נוכח חשיבותם. בנסיבות העניין, אני דוחה איפוא את התביעה ללא צו להוצאות.עורך דיןחוזההסכם פשרהפשרה