מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אחריות בנזיקין על הצתה: רקע 1. ביום 7.6.00 פרצה שריפה במבנה, המחולק לשני מחסנים, הנמצא על המקרקעין הידועים כגוש 8002, חלקה 581 בפרדסיה. התובע החזיק והשתמש במחסן הצפוני כדייר מוגן החל משנת 1966 לשם אחסון ציוד וכלי עבודה. נתבעת 1 שכרה והחזיקה במחסן בחלקו הדרומי של המבנה. אין מחלוקת כי האש פרצה במחסן נתבעת 1 וכי האש התפשטה לכל יתר חלקי המבנה לרבות החלק הצפוני שהוחזק ע"י התובע. כתוצאה מן השריפה המבנה נהרס כולו על כל תכולתו. מחסן התובע נפגע באופן שלא ניתן היה לשקמו או לתקנו. 2. התובע היה במועדים הרלוונטיים קבלן בניין במקצועו, אחסן במחסן ציוד וכלי עבודה. הוא תובע סך של 1,009,774 ₪ בגין נזקים שגרמה האש לרכושו ובין היתר לאיבוד זכות הדיירות המוגנת שלו במחסן. נתבעת 1 שהחזיקה במחסן הדרומי ממנו פרצה האש, עסקה במועדים הרלוונטיים בשיווק ומכירה של מזרנים, כלי בית, ריהוט וכדומה. נתבע 2 הינו בעלים ומנהל של נתבעת 1. נתבעת 3 ביטחה בביטוח מבנה את נתבעת 1. 3. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, חוות דעת חוקר שריפות של מר דניאל לוין, חוות דעת מומחה של המהנדס מר דוד טיגרמן, וחוות דעת שמאי של מר נחמן ארד. הנתבעים הגישו תצהיר עדות ראשית של נתבע 2, חוו"ד של חוקר שריפות של מר שלמה מאור, חוו"ד חוקר שריפות של מר אלי היינה, חוו"ד של שמאי מקרקעין מר ישראל ענבל וחוו"ד שמאי של מר אהרן משה. מר אהרן משה לא נחקר על חוות דעתו. יתר המצהירים ומוסרי חוות הדעת נחקרו. מר עמיקם קורן אשר שימש כרו"ח של חברת ג'אן בע"מ זומן לעדות על ידי הנתבעים ללא הגשת תצהיר. 4. בית המשפט מינה את השמאית, הגב' מיכל בר כמומחית מטעם בית המשפט להעריך את שווי הדיירות המוגנת וכן את השמאי מר דני בייער כמומחה מטעם בית המשפט להעריך את הנזק לתכולה ולמחסן. הצדדים הסכימו כי חוות הדעת של חוקרי האש של מר דניאל לוין ושל מר שלמה מאור יוגשו ללא חקירה (ראה בעניין זה פרוטוקול יום 3.1.11 עמ' 8 ש' 2, שם הסכים ב"כ התובע כי חוות הדעת של חוקרי האש יוגשו ללא חקירה). המומחים מטעם בית המשפט נחקרו על חוות דעתם. 5. הצדדים חלוקים הן לעניין שאלת האחריות והן לעניין שאלת גובה הנזק. ראשית יש להכריע בשאלת האחריות. טענות התובע 6. התובע טוען, כי מחסן נתבעת 1 שימש אותה כמחסן, אך גם כבית מלאכה לתיקון ושיפוץ מזרנים, רהיטים, כלי בית וניקוי שטיחים. לטענתו, הנתבעים אכסנו במחסן חומרים דליקים ובעירים כגון ניירת הנה"ח, דבקים, צבעים מדללים, בדי ריפוד סינטטי, רהיטים מעץ, בד סינטטי דליק וספוג דליק. לטענת התובע, לנתבעים לא היה רישיון עסק לשימוש שעשו במושכר, לא כמחסן ולא כבית מלאכה. הנתבעים גם לא קיבלו אישור משטרתי או אישור ממכבי אש. התובע טוען, כי מאחר ואין מחלוקת כי האש פרצה תחילה ממחסן נתבעת 1 ועברה ממנו למחסן התובע, הרי שלפי ס' 39 לפקודת הנזיקין נטל ההוכחה להיעדרה של רשלנות לגבי פרוץ האש והתפשטותה מוטל על הנתבעים. התובע טוען, כי גם כיום לא ניתן לדעת מה גרם לדליקה. המומחים לא קבעו על סמך ממצאים מפורשים כי היתה הצתה זדונית אלא זו היתה מסקנה שנבעה מכך ששללו כי מקור השריפה נבע מכשל חשמלי. התובע טוען, כי לא הוכח שמדובר בהצתה בזדון, ומבקש מבית המשפט לקבוע כי השריפה לא פרצה עקב הצתה בזדון. לטענתו, גם כאשר מדובר בהצתה בזדון כפי שטוענים הנתבעים, אין בכך כדי לנתק בהכרח את הקשר הסיבתי. התובע טוען, כי לא היו אמצעי כיבוי אש כלשהם במחסן נתבעת 1. התובע טוען, כי המומחה מטעם הנתבעים סיווג את המושכר כמחסן בינוני ולכן שלל את חובת התקנת ספרינקלרים או מערכת כיבוי אש אוטומטית. לטענת התובע יש לסווג את המחסן כבית מלאכה. אולם, גם אם יסווג כמחסן בינוני הרי שלפי חלק ב' לתוספת לתקנות הכיבוי, נקבע כי צריכים להיות במחסן בינוני לפחות 3 מטפי כיבוי אש של ק"ג כל אחד, מערכת אספקת מים, ארגז כיבוי אש הכולל גם זרנוק כיבוי, מזנק כיבוי וברזי כיבוי. התובע טוען, כי אף לא אחד מאמצעי הכיבוי היה קיים במושכר, לא לפי התקנות המתייחסות למחסנים ולא לאלו המתייחסות לבתי מלאכה. התובע טוען כי היה על הנתבעים לצפות את הסיכון לשריפה מכיוון שבמחסן אוחסנו רהיטי עץ, ניירות ודבק מגע, כאשר דבק מגע במצב של אדים נדלק כמו בנזין וסולר (בעניין זה מפנה לחקירתו של מר היינה, מומחה מטעם הנתבעים). התובע טוען כי ריכוז או שילוב כזה של פחי דבק, צבע, שטיחים, מזרנים, בדים סינטטים ספוג וריהוט עץ יוצרים את הסיכון. התובע טוען, כי גם אם קטנים הסיכויים לבערה עצמונית, הרי שחומרים אלה יוסיפו לכל שריפה וישמשו כחומרי בעירה מאיצים. מכאן התפשטות האש קלה ומהירה. התובע מבקש לקבוע כי משכשלו הנתבעים מלהתקין במושכר אמצעי הגנה או אמצעים לכיבוי אש, הם יצרו בכך את הסיכון ואת האפשרות להתפשטות האש. טענות הנתבעים 7. הנתבעים טוענים, כי השריפה הינה תוצאה של הצתה שבוצעה במחסן נתבעת 1. לטענתם, התובע אמנם העלה בסיכומיו טענות כי לא הוכח שמדובר בהצתה בזדון אולם, התובע בעצמו בהזדמנויות שונות הודה כי סיבת השריפה הינה הצתה. הנתבעים טוענים, כי המחסן שימש כמחסן אשר מדי פעם בוצעו בו עבודות תפירה לקנטים של שטיחים, לטענתם מדובר במחסן ולא בבית מלאכה. במחסן לא היו חומרים דליקים פרט לדבק מגע שאוחסן בחדר שממילא לא נפגע בשריפה. לטענתם, לא הוכח כי המחסן פעל ללא רישיון. הנתבעים טוענים, כי אין מחלוקת שהמחסן הוצת וכי האש עברה ממחסן נתבעת 1 למחסן התובע. הנתבע אינו מכחיש כי על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, בהיותו תופס המקרקעין מהם יצאה האש, עליו נטל הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחוב עליה. הנתבעים טוענים, כי ההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי. הנתבע הצהיר כי מעולם לא קיבל איומים ולא חש מאוים, כך שהצתת המחסן מבחינתו הייתה בגדר אירוע לא צפוי. הנתבעים מפנים לחוות דעתו של מר אלי היינה וטוענים כי אמצעי כיבוי אש אשר נדרשים למחסן כגון המחסן ממנו יצאה האש, הינם כולם אמצעי כיבוי אש שאינם אוטומטים, אלא מופעלים ע"י אדם. אם כן, לשיטתם, במקרה הנדון, שעה שהמחסן אינו מאויש, אין זה רלוונטי אם הותקנו אותם אמצעים, שכן ממילא לא היה בהם לסייע בהיעדר מי שיפעילם. השריפה התגלתה בשעה 6:00 בבוקר ועוד בטרם היה איש במחסן. הכבאים נאלצו לפרוץ את דלת המחסן, כלומר, ממילא עד הגעתם לא ניתן היה לעשות שימוש באמצעי כיבוי ידניים, בין אם הותקנו ובין אם לאו. מכאן טוענים הנתבעים להיעדרו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק. הנתבעים טוענים, כי גם אם ייקבע ע"י בית המשפט כי הוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות, ממילא הם פטורים לאור הוראות סעיף 64(2) לפקודת הנזיקין משמדובר בהצתה בזדון. לשיטתם, הסיבה המכרעת ללא עוררין לנזק הינה פעולתו של המצית. דיון והכרעה 8. אין מחלוקת כי השריפה פרצה ביום 7.6.00 במחסן הנתבעת 1 וכי האש התפשטה לכל יתר חלקי המבנה, לרבות החלק הצפוני שהוחזק ע"י התובע. גם אין מחלוקת כי כתוצאה מן השריפה המבנה נהרס כולו על כל תכולתו באופן שמחסן התובע נפגע באופן שלא ניתן לשקמו או לתקנו. 9. הנתבעים מציינים, בסעיף 3.1 לסיכומיהם כי אין מחלוקת שהאש עברה ממחסן הנתבעת למחסן התובע. בשל כך, הנתבע אינו מכחיש כי על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, בהיותו תופס המקרקעין מהם יצאה האש, עליו נטל הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה. הנתבעים טוענים כי האש פרצה כתוצאה מהצתה. 10. סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כך: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, על הנתבעים להוכיח כי לא התרשלו הן לגבי עצם התרחשות הדליקה, מקור האש והן לגבי התפשטותה של האש. פריצת האש 11. טענתם העיקרית של הנתבעים, הינה כי השריפה נגרמה על ידי הצתה במזיד ולפיכך אין על הנתבעים חבות לפצות את התובע. לטענתם, טענות התובע עתה, כי אין מדובר בהצתה הינן שינוי חזית המחלוקות בין הצדדים, שכן לאורך ההליך הודה התובע כי מדובר בהצתה וכך אף נקבע בחוות הדעת שהוגשה על ידו. 12. התובע בסיכומיו, מבקש מבית המשפט לקבוע כי הנתבעים לא הוכיחו כי מדובר בהצתה בזדון. התובע בסיכומיו לא התייחס לטענת הנתבעים כי נושא ההצתה לא היה במחלוקת בראשית ולאורך הדרך, לא יישר זאת עם חוות הדעת שהגיש ועם דברי בא כוחו לפרוטוקול. 13. סעיף 39 לפקודת הנזיקין מעביר את הנטל לנתבעים להוכיח כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה וכי לא נגרמה ברשלנותם וכי ארוע ההצתה לא היה צפוי (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ ואח נ' הסנה, פ"ד נ' (1) 866 (להלן: "עניין יער") וגם ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל ואח', פ"ד מ"ז (5) 333 (להלן: "עניין אדרי")). 14. במהלך ההליך ב"כ התובע התבטא כך: בפרוטוקול יום 13.5.08 ציין ב"כ התובע לפרוטוקול (עמ' 4 ש' 16) כי "אין מחלוקת שמדובר בהצתה". בפרוטוקול יום 15.9.10 ציין ב"כ התובע לפרוטוקול (עמ' 2 ש' 28-29 עמ' 3 ש' 19-17) את הדברים הבאים: "אנו מסכימים שזו הצתה. לא יודעים מי היה הגורם. נכון להיום ואני לא חושב שישתנה אנו לא יודעים מי הצית. ברור שזו היתה הצתה. .... המחלוקת העיקרית זה במקרה הזה בעובדות, העובדות ידועות, היתה הצתה, מה היה בפנים אנו יודעים, וביהמ"ש צריך לתת את הקביעה אם זה מה שהיה בפנים זה רשלנות ששולל את טענת ההגנה למקרה הצתה או לא. " 15. הצדדים הסכימו כי חוות דעת חוקרי השריפות ישמשו כראיה בתיק וויתרו על חקירת המומחים. התובע הגיש חוות דעת של חוקר שריפות מטעמו, מר דניאל לוין, בפרק סיכום ומסקנות ציין מר לוין כך: "לאחר חקירת נסיבות פרוץ הדליקה, לאור העובדות, הממצאים העדויות ועל סמך ניסיוני כחוקר שריפות, אני בדעה כי הסבירות הגבוהה ביותר לפרוץ השריפה הינה אש שפרצה כתוצאה מביצוע הצתה זדונית אשר גרמה לנזק כפי שנמצא במקום. להערכתי בוצעה החדרה של חומר דליק מחלון המבנה של מחסן קוסמוס שהוצת במזיד. תחילת האש בחלקו הדרומי של המבנה והתפשטות האש מדרום לצפון תוך שהיא מתפתחת ומתפשטת במהירות האופיינית להצתה". משמדובר בממצאים ומסקנות בחוות דעת אותה הגיש התובע, הרי שקיים קושי רב לקבל עתה את טענת התובע כי אין מדובר בהצתה זדונית. יתרה מכך, קודם לפרק "סיכום ומסקנות" עורך מר לוין פרק של "ניתוח האפשרויות" שם הוא שולל באופן מנומק שריפה שמקורה בכשל חשמלי, דליקה שמקורה בסיגריה או גוף פולט חום דומה אחר וקובע כי עפ"י עוצמות החום במקום, אופי הבערה ומהירות התפשטותה ניתן להבין כי מדובר בהצתה. חוות דעתו של המומחה לחקר שריפות מר לוין, שהוגשה מטעם התובע, מקובלת עלי. 16. התובע צירף כנספח ח' לתצהירו את דו"ח מז"פ שנערך ע"י חוקרי שריפות של אגוד ערים נתניה - שרותי כבאות. במסגרת הדוח צוין כי נקודות מקור האש היו במספר מוקדים ולא רק במקור יחיד. בסיום פרק ממצאי החוקר ומסקנותיו צוין כדלקמן: "לאור האמור לעיל ולאור הממצאים והמסקנות במקום ולאור העדויות שנלקחו, ישנה סבירות גבוה כי סיבת הדליקה הינה הצתה בזדון". 17. התובע צירף כנספח יא' לתצהירו עותק מתיק ה.פ. 590/00 שהגיש כנגד יצחק ימיני ויורם ימיני, שהם בעלי המבנה שנשרף. במסגרת תיק זה הגיש התובע תצהיר, שם בס' 11 הצהיר כדלקמן: "...אני חושד כי ידם של המשיבים היתה בגרימת השריפה ותלונה על כך הוגשה למשטרה.... שכן כאמור, המשיבים כבר הוכיחו בעבר כי הם מוכנים להפעיל את כח הזרוע ואף לפעול שלא כדין במטרה לנשל אותי מהמחסן ולהחזיר את החזקה לידיהם." 18. בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעים מר שלמה מאור, חוקר שריפות, לעניין נסיבות פרוץ הדליקה הגיע לכלל מסקנה כי קיים חשד להצתה בזדון שבוצעה במחסן של הנתבע. התובע ויתר על חקירתו של המומחה מטעם הנתבעים. 19. לאור כל האמור לעיל, מעבר להודאת ב"כ התובע בפרוטוקול הדיונים, שוכנעתי על סמך חומר הראיות בתיק וביניהם: חוות דעתו של המומחה מטעם התובע; דו"ח המז"פ של שירותי הכבאות שצורף לנספח התובע; נספח יא' לתצהירו של התובע וכן יתר החומר שלפני כי הסבירות הגבוהה ביותר לפרוץ השריפה הינה הצתה. 20. משאין מחלוקת על העובדה כי מקור הדליקה היה בנכס שבהחזקת הנתבעים, הרי שעל פי סעיף 39 די בכך כדי להטיל עליהם את נטל הראיה, לפחות לגבי טענתם כי השריפה נגרמה כתוצאה מהצתה. כפי שפורט ארוכות לעיל, בנטל זה עמדו הנתבעים, אולם, האם די בכך? 21. ההלכה כפי שחזר עליה בית המשפט הנכבד בעניין יער, אליו מפנים שני הצדדים, הינה כי אין במעשה הצתה כדי לנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות לנזק, (ר' בעמ' 871 לפסק הדין) שם נקבע כך: "אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו....לפיכך, גם אם הוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, אין ללמוד מכך בהכרח כי לא הייתה התרשלות מצד המערערת. בענייננו, משהוכח שהשריפה פרצה עקב הצתה, על המערערת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותה, אשר גרמה או תרמה לאותה הצתה. כדי להראות זאת, עליה להראות אחת מהשתיים: או שההצתה לא הייתה בגדר סיכון צפוי, שאז לא הייתה חייבת לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו הייתה צפויה, היא נקטה את כל האמצעים הסבירים למניעתה." בעניין יער בית המשפט המחוזי יצא מנקודת הנחה, שגם אם ההצתה הייתה בלתי צפויה ובלתי נמנעת, תיתכן התרשלות מצד המערערת. לקביעה זו לא הסכים בית המשפט העליון וקיבל את הערעור על בסיס מבחן הצפיות שעומד בלב עוולת הרשלנות (ר' עמ' 871): "יסודה של עוולת הרשלנות היא בחובתו של המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק "לשכנו" ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו. כאשר הנתבע לא היה יכול לצפות סיכונים או נזק כאלה, על יסוד מה תוטל עליו אחריות בשל נזק אשר לא היה עליו לצפותו? אפילו אם נתוני שטח שבית המשפט מזכיר אותם סייעו בפועל למצית האלמוני בהצתה - ולשאלה זו אתייחס להלן - אין די בעובדה זו, לבדה, כדי להטיל אחריות על המערערת. אם המערערת לא הייתה חייבת לצפות את ההצתה, ממילא לא הייתה חייבת לנקוט אמצעים למניעתה." בהיעדר כל בסיס לחשש להצתה, לא חלה חובה על בעל עסק לנקוט באמצעים למניעת ההצתה, מכיוון שהמעשה נעשה על ידי זר ולא ניתן לצפותו. 22. הנתבעים טוענים כי לא היה כל חשש להצתה וכי לא היו מאוימים על ידי שום גורם. התובע מבסס את סיכומיו על כך שמדובר בשריפה שאין מקורה בהצתה ועל כן לא התייחס בסיכומיו באופן ישיר לשאלה זו. התובע בסעיף 66 לסיכומיו מציין כי "על הנתבעים היה לצפות כי תפרוץ אש במחסן, בין עקב תקלה חשמלית ובין ע"י השלכת סיגריה או גפרור למושכר." התובע לא ממקד את מבחן הצפיות בנוגע לשאלת ההצתה אלא לעניין התפרצות אש באופן כללי. 23. הנתבע 2 בסעיף 9 לתצהירו ציין, כי מעולם לא קיבל איומים מגורם כלשהו ולא חש מאוים, כך שהצתת המחסן היתה אירוע לא צפוי מבחינתו. הנתבע לא נחקר על הצהרתו זו והיא לא הופרכה בכל דרך אחרת. עדותו של נתבע 2 אמינה עלי. התובע לא התייחס למבחן הצפיות בנוגע לשאלת ההצתה. לאור האמור, אני קובעת כי ההצתה לא היתה בגדר הצפוי. הנתבעים עמדו, אם כן, בנטל להוכיח כי לא התרשלו לגבי עצם התרחשות הדליקה. אולם, סעיף 39 לפקודת הנזיקין דורש מהנתבעים להוכיח גם כי לא התרשלו לגבי התפשטותה של האש. התפשטותה של האש 24. התובע טוען כי הנתבעים היו צריכים לצפות כי תפרוץ אש במחסן וכי היה עליהם למנוע את התפשטותה. לטענתו, הוכח כי במחסן היו מאוחסנים רהיטי עץ, שטיחים, מזרנים, ניירת, פחי צבע ופחי דבק מגע. התובע טוען, כי על פי קביעת המומחה מטעם הנתבעים דבק מגע במצב של אדים נדלק בדיוק כמו בנזין וסולר. התובע טוען, כי לא הוכח קיומם של אמצעי כיבוי במושכר. לא הוכח כי למושכר היה רישיון עסק ועל כן הוא לא נבדק ע"י מומחה בטיחות וכיבוי אש, בעוד בוצעה במושכר פעילות יום יומית שמלמדת על היותו בית מלאכה. לשיטת התובע, מדובר "בפצצה מתקתקת" ולא צריך להיות מומחה כדי להבין שריכוז או שילוב כזה של פחי דבק, צבע, שטיחים, מזרנים, בדים סינתטיים, ספוג וריהוט עץ יצרו סיכון. לשיטתו, גם אם קטנים הסיכויים לבערה עצמונית, הרי שהם יוסיפו לכל שריפה וישמשו בפני עצמם חומרי בעירה מאיצים. מכאן שהתפשטות האש תהיה קלה. התובע טוען, כי היה על הנתבעים לצפות כי תפרוץ דליקה בנכס בעוד הם לא נקטו באמצעים למניעת התפשטות השריפה. התובע מפנה לע"א 9212/99 ציון חברה לביטוח נ' מדינת ישראל פסקי-דין, כרך נו, חלק שני, תשס"ב/תשס"ג 2002 (להלן: "עניין ציון"), שם נקבע כי המשיבה הייתה צריכה לצפות נורמטיבית וקונקרטית את התפשטות האש אף שהשריפה הייתה יזומה. לטענתו, בהתאם להלכת ציון, יש לבחון את עלות האמצעים שהיה על הנתבעים לנקוט בהם כדי למנוע את הסיכון. כאשר עלות התקנת אמצעי כיבוי אש הינה מינימאלית, כנדרש עפ"י תקנות כיבוי האש יחסית לסיכון של פריצת השריפה ומהירות התפשטותה. התובע טוען כי הנתבעים לא פעלו כמחזיק סביר בנכס. 25. הנתבעים טוענים, כי למעט פחי דבק לא החזיקו במקום חומרים דליקים כגון מדללים או צבעים. לטענתם, בחוות דעת שירותי הכבאות שצורפה כנספח ח 1-4 לתצהיר התובע עולה כי החדרון בו אוכסנו פחי הדבק לא נפגע באש. הנתבעים טוענים, כי מדובר במחסן ולא בבית מלאכה. הנתבעים טוענים, כי הטענה של התובע כי לא היה להם רישיון עסק הינה הרחבת חזית אסורה וממילא הטענה לא הוכחה. בהחלטה מיום 18.1.11 ניתנה לתובע האפשרות להציג תעודת עובד ציבור על מנת להוכיח טענתו בדבר היעדר רישיון עסק, אולם כזו לא הוגשה. מטעם הנתבעים הוגשה חוות דעת של מר אלי היינה לעניין אמצעי הכיבוי שנדרשו. הנתבעים מציינים כי בהתאם לחוות דעתו של מר אלי היינה, אמצעי הכיבוי הנדרשים למחסן הינם אמצעי כיבוי שאינם אוטומטים, אלא מופעלים ע"י אדם. משמדובר בהצתה שעה שהמחסן לא היה מאויש ממילא לא היה מי שיפעילם. הנתבעים טוענים, כי בהתאם לסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין משמדובר בהצתה בלתי צפויה, בהתאם להלכת יער לא חלה עליהם החובה לנקוט בצעדים למניעתה. 26. התובע מבקש להסתמך על הלכת ציון על מנת לתמוך בעמדתו. אולם, הלכת ציון אינה מתאימה למקרה שבפני. זאת מהסיבה שדווקא הלכת יער היא הרלוונטית לעניין שלפני. בעניין ציון בעמ' 910 לפסק הדין נקבע כך מפי המשנה לנשיא כב' השופט שלמה לוין: "הילכת יער זאב [1] שעליה סמך בית-המשפט המחוזי "ככתבה וכלשונה" אינה ישימה במערכת העובדות שלפנינו. בנסיבות המקרה ההוא נקבע שהנתבעת לא הייתה צריכה לצפות אפשרות של הצתה יזומה במבנה שבחזקתה, ושנקיטת האמצעים למניעת סכנה כזו לא הייתה באחריותה; מה שאין כן במשיבה שגרמה לזריקה בלתי מבוקרת של פסולת בשטח פתוח, כאשר סכנת שריפתה או אפילו הצתתה הייתה בתחום צפיותה הסבירה." משקבעתי כי הנתבעים לא היו צריכים לצפות אפשרות של הצתה, הרי שגם לא היו צריכים לנקוט באמצעים למניעת סכנה זו והלכת ציון אינה מתאימה לעניין שלפני. 27. התובע שילב את טיעונו בדבר התפשטות האש במאוחד עם הטענה בדבר חובת הנתבעים לצפות התפרצות האש. משקבעתי כי מדובר בהצתה שלא היה על הנתבעים לצפות אותה, הרי שחלק נכבד מטיעוני התובע כבר אינם רלוונטיים בנקודה זו. יש לבחון את טיעוני הצדדים ביחס לשאלת קיומו של מעשה או מחדל של הנתבעים שגרם להתפשטות האש. 28. התובע התמקד בסיכומיו בדבק המגע ובאפשרות שיהווה מאיץ בעירה, כאשר הוא מסתמך על חקירתו של מר היינה, על פיה, אם מחממים דבק מגע והוא מגיע למצב של אדים, הוא נדלק בדיוק כמו סולר ובנזין. לא מצאתי כי עצם הימצאו של דבק מגע במחסן מקים אחריות להתפשטות האש. הנתבעים הפנו לנספח ח 1-4 לתצהירו של התובע שהינו דוח שירותי הכבאות. במסגרת הדוח, בפרק העובדות, צוין בס' 8 כי "מצידו המערבי של המבנה צמוד למחסן הרהיטים קיים חדרון בגודל של כ 5 מ"ר ששימש לאחסון פחי דבק וציוד, מחסן זה היה מצויד בדלת כניסה לתוכו". בסעיף 5 לפרק הממצאים צוין: "מחסן קטן שהכניסה אליו דרך מחסן הרהיטים לא נפגע בדליקה ודלת כניסה למחסן זה נשארה סגורה עד לסיום פעולות הכיבוי". הנתבעים מבקשים ללמוד מכך, כי החדרון בו אוחסן דבק המגע כלל לא נפגע בשריפה. 29. התובע טוען להיעדרם של אמצעי כיבוי אש המתאימים לשימוש שנעשה במחסן נתבעת 1, כאשר לטענתו המחסן שימש בפועל כבית מלאכה ולמעשה טוען להיעדרם של אמצעי כיבוי אש. 30. הנתבעים הגישו את חוות דעתו של מר אלי היינה, מומחה לחקירת שריפות והצתות. במסגרת חוות דעתו ציין מר היינה כי המחסן של נתבעת 1 נכנס להגדרת חלק ב' לתקנות שירותי הכבאות ציוד כיבוי במחסנים, סעיף 2: "מחסן בינוני אשר מאוחסנים בו טובין מוצקים או נוזלים בלתי בעירים או בעירים". מר היינה מציין כי על פי התקנות, הרי שבמחסן מסוג זה יש להתקין ברזי כיבוי, ארגזי ציוד כיבוי, מטפי כיבוי ולדאוג לאספקת מים, הכל כמפורט בחלק ב' לתקנות. בשום מקום בתקנות אין דרישה להתקין מערכות גילוי אוטומטיות ובוודאי שלא מערכות כיבוי אוטומטיות במים כדוגמת ספרינקלרים. לשיטתו של מר היינה, בנסיבות מקרה זה, ממילא קיומם של אמצעי כיבוי אש ידניים לא יכלו למנוע את התפשטות השריפה, שכן השריפה קרתה כאשר המקום לא היה מאויש. 31. התובע טוען, כי אין מדובר במחסן, אלא בבית מלאכה ולכן חלים עליו כללים אחרים לפי הגדרת תקנות שירותי הכבאות. בפועל התובע לא פרט אילו אמצעי כיבוי היה על הנתבעת 1 להתקין אלא רק ציין כי משמדובר בבית מלאכה אז "קיימת דרישה לאמצעי כיבוי רציניים יותר" (סעיף 43 לסיכומי התובע). 32. סעיף 1 לתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה), תשל"ב - 1972 מגדיר "מפעל" כמשמעותו בסעיפים 2-9 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) תש"ל- 1970. סעיף 2 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), תש"ל- 1970 מגדיר "מפעל" כך: "מפעל הוא חצרים שבהם או בגידרתם או מסביב להם עובדים בני אדם בעבודת כפיים בתהליך המשמש לעשיית מצרך או חלק של מצרך, שינויו, תיקונו, עיטורו, גימורו, ניקויו, רחיצתו, פירוקו, הריסתו או הכשרתו למכירה, או הכרוך באלה, ונתקיימו בחצרים שתי אלה: (1) פעולת המפעל היא דרך משלח-יד או לשם השתכרות; (2) אם מועבדים שם עובדים שכירים - יש למעבידם זכות גישה או זכות שליטה." נתבע 2 בחקירתו בעמ' 34 לפרוטוקול ש' 30-22 העיד כך: "ש:      זה נכון שבמחסן היה מטבחון? ת:       לא זוכר. מבחינה הגיונית שישבה בחורה במשך 8 שעות ולא תשתה קפה. לא מאמין שבאופי שלי הייתי מאפשר זאת. שף      שירותים היו.    ת:       לא זוכר. ש:      פינת אוכל היתה. ת:       לא זוכר. ש:      את הקנטים של השטיחים שהיו תופרים במכונת תפירה שבמחסן. ת:       כן. " כלומר, נתבע 2 מאשר כי המחסן לא שימש רק כמחסן, אלא נעשו בו גם עבודות תפירה ואף ישבה בו עובדת. תקנות שירותי הכבאות, מסווגת את סוגי המפעלים למספר סוגים. התקנות מגדירות "מפעל תעשיה זעיר", כ"מפעל לתעשיה המעסיק במשמרת הראשית עד 50 עובדים". כלומר, ככל וניתן לומר שמחסן נתבעת 1 עונה להגדרת "מפעל" בתקנות שירותי הכבאות, הרי שהוא לכל היותר עונה להגדרת "מפעל תעשיה זעיר". 33. עיון בתקנות שירותי הכבאות (ציוד כיבוי במפעלי תעשיה או מלאכה), תשל"ב - 1972, מלמד כי התקנות לא מחייבות בתי מלאכה או מפעל זעיר להתקין אמצעי כיבוי אוטומטיים. לעניין זה, מפנה התובע לתקנה 3 לתקנות, על פיה לשיטתו רשות הכבאות רשאית בהתאם להוראות מפקח להורות על נקיטת סידורי כבאות נוספים, בין היתר אמצעים אוטומטים. תקנה 3 קובעת כך: "רשות כבאות רשאית, לפי שיקול דעתה, וחייבת לפי הוראות המפקח, להורות בכתב לבעל או למחזיק של מפעל תעשיה להוסיף ציוד כבאות מהסוג שנקבע בתוספת, ורשאית רשות הכבאות להורות בכתב על נקיטת סידורי כבאות נוספים במפעל תעשיה כמשמעותו בחלק ג' של התוספת, כמפורט להלן; (1) התקנת מערכת אוטומטית לגילוי אש, חום או עשן; (2) התקנת מערכת אוטומטית לכיבוי באמצעות מים (ספרינקלר), קצף, אבקה, 2CO או הלון; (3) התקנת מערכת קשר אלחוטי או קווי לשירותי הכבאות; (4) התקנת תאורת התמצאות וחירום; (5) התקנת מערכת כריזה ואזעקה." כלומר, רשות הכבאות רשאית להורות על נקיטת סידורי כבאות נוספים שהינם אוטומטים במפעל תעשיה כמשמעותו בחלק ג' של התוספת. חלק ג' של התוספת, עניינו "מפעל תעשייה בינוני", המעסיק מעל 51 עובדים ועד 200 או "מפעל תעשיה גדול" המעסיק מעל 200 עובדים. מחסן נתבעת 1 אינו עונה להגדרת מפעל תעשיה בינוני או גדול, כך שרשות הכבאות רשאית להורות על הוספת ציוד כבאות נוסף אך לא ציוד שהפעלתו אוטומטית. 34. התובע טוען כי לנתבעת 1 לא היה רישיון עסק ועל כן המקום לא נבדק ע"י שירותי הכבאות. ככל שהיה נבדק יתכן ושירותי הכבאות היו מורים על התקנת אמצעי כיבוי נוספים. כפי שציינתי לעיל, ממילא אמצעי כיבוי נוספים בהתאם לתקנות אינם אמצעי כיבוי אוטומטיים. יתרה מכך, בדיון מיום 18.1.11 ניתנה לתובע הרשות להגיש תעודת עובד ציבור, של המועצה המקומית פרדסיה, לעניין קיומו או היעדרו של רישיון עסק, לעסק הנתבעת 1 במקרקעין במועדים הרלוונטים (ר' עמ' 12 ש' 3-4 לפרוט' הדיון). התובע לא פעל בהתאם להחלטת בית המשפט. לאור האמור, אני קובעת כי בנסיבות העניין אמצעי כיבוי האש שהיה על הנתבעת להתקין במקום הינם אמצעי כיבוי אש ידניים בלבד. 35. בפרק הסיכום לחוות הדעת מציין מר היינה כי גם אם הייתה קיימת מערכת כיבוי אש, לא היה בה כדי למנוע או לצמצם את השריפה שכן מדובר בשריפה שהתפתחה במהירות. עוד ציין מר היינה, כי : "...במקרה הנדון בו מדובר בהצתה בשעה שהמחסן אינו מאויש אין זה כלל רלוונטי אם הותקנו אותם אמצעים ואם לאו שכן לא היה בהם כדי לסייע ממילא בהיעדר מי שיפעילם". טענה זו מקובלת עלי. בנסיבות אלו, לא ניתן לטעון כי מעשה או מחדל של הנתבעים גרמו לאש. כמו כן, אין קשר סיבתי בין המעשים או המחדלים המיוחסים לנתבעים לבין התוצאה של ההתפשטות של האש. 36. חוקר השריפות מטעם הנתבעים מר שלמה מאור ציין בפרק המסקנות לחוות דעתו כך (ר' עמ' 22 סעיף 5 לחוות הדעת): "...נזקי האש המרשימים בכל שטח המחסן, מצביעים על התפשטות אש מהירה והתפתחות טמפרטורות גבוהות במהלך השריפה במקום, דבר המאפיין מעורבות של חומר מאיץ בעירה בתהליך השריפה". עוד ציין כי לאחר מספר בדיקות שנערכו במקום (שם, בעמ' 22 לחוות הדעת): "...נתקבלו קריאות חיוביות המצביעות על אפשרות להימצאות שרידי חומרים מאיצי בעירה במקום זה". חוקר השריפות, מר דניאל לוין, אשר חוות דעתו הוגשה על ידי התובע, קבע בסעיף 4.3 כך : "עפ"י עוצמות החום במקום, אופי הבעירה, עוצמות החום ומהירות התפתחות והתפשטות הבערה במקום, ניתן להבין כי האש שפרצה במקום מקורה בהצתה במחסן קוסמוס". בסעיף 5 לחוות הדעת מציין, המומחה מר דניאל לוין: "...תחילת האש בחלקו הדרומי של המבנה והתפשטות האש מדרום לצפון תוך שהיא מתפתחת ומתפשטת במהירות האופיינית להצתה". 37. לאור האמור בשתי חוות הדעת, הן של הנתבעים והן של התובע בעצמו, אני מוצאת כי התפשטות האש ואף התפשטותה המהירה, הינה בעיקרה תוצאה של ההצתה בזדון בסיוע מאיצי בעירה ולא בשל מעשה או מחדל של הנתבעים. 38. לאור האמור לעיל אני מוצאת כי הנתבעים אף אינם אחראים במעשה או במחדל להתפשטות האש ואף אין קשר סיבתי בין המעשים והמחדלים המיוחסים לנתבעים לבין התפשטותה של האש. 39. כמו כן, אני מקבלת את הטיעון החלופי של הנתבעים לעניין תחולת סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין. סעיף 64 (2) לפקודת הנזיקין קובע כך: "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק; אולם לא יראוהו כך אם נתקיימה אחת מאלה: ... (2) אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כלומר, אין "אשם" בנזיקין מקום שאשמו של אחר הוא הסיבה המכרעת לנזק. שוכנעתי, לאור כל המפורט לעיל, כי בנסיבות מקרה זה, הסיבה המכרעת לנזק הינה ההצתה בזדון של המחסן של הנתבע. 40. לסיכום, הוכח במידה הדרושה על ידי הנתבעים כי הדליקה נגרמה כתוצאה מהצתה בזדון וכי לא היה על הנתבעים לצפות אפשרות של הצתה. על כן, בהתאם להלכת יער, לא היה על הנתבעים לנקוט אמצעים מיוחדים למניעתה של ההצתה. כן מצאתי כי הנתבעים לא גרמו להתפשטות האש. לאור האמור, לא מוטלת על הנתבעים חבות לפצות את התובע בגין נזקי הדליקה. כתוצאה מכך, לא מצאתי כי יש טעם לדון בשאלת הנזק. לפיכך, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. שריפההצתהנזיקיןנטל הראיה / נטל הבאת הראיות