המחלוקות העומדות לבירור בתביעה קשורות לשאלת ההחזקה בפועל בחניונים, הזכות להחזיק בהם, וחובת התשלום בגין החזקתם, והכל בזיקה למערכת ההסכמים הסבוכה שבין הצדדים להליך ואף בינם לבין צדדים נוספים הקרובים והקשורים להם. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תשלום על החזקה בחניונים: המקרקעין נשוא תובענה זו, הידועים כחלקות 72,69,44,38 ו-86 בגוש 6942, מצויים במתחם הידוע כמתחם התחנה המרכזית הישנה בתל אביב (להלן: "המקרקעין"). כל אחת מן החלקות היא בבעלות מספר שותפים, ועל פי צווים שניתנו בתביעות לפירוק השיתוף, מצויות הן בהליכים לפירוק השיתוף בהן. במקרקעין כלולים חמישה מגרשים המופעלים כחניונים לכלי רכב, ואשר פינויים מתבקש בתובענה. החניונים הם אלה: א. חניון הקרוי "החניון החדש" ו/או "חניון דרך פתח תקווה" והמצוי על חלקה 38 (44 לשעבר) (להלן: "החניון החדש"). ב. חניון בחלקה 72 הקרוי "החניון בחלקה 72" (כך יכונה להלן). ג. חניון הקרוי "החניון הגדול" ו/או "חניון צ'לנוב" המצוי על חלקות 38 ו- 45 (להלן: "חניון צ'לנוב"). ד. חניון הקרוי "החניון הקטן" ו/או "חניון גליל" המצוי על חלקה 86 (להלן: "חניון הגליל"). ה. חניון הקרוי "החניון הצדדי" או "חניון השרון" המצוי על חלקה 72 (להלן: "חניון השרון"). הבעלות במקרקעין מחולקת במושע בין יורשים של בעלים מ, לבין משקיעים אשר השקיעו כספים במקרקעין לטובת תשומות מפיתוחם; בין חברות ואנשים פרטיים לבין הרשות המקומית. במקרקעין מבנים ומגרשים התפוסים, חלקם על פי החזקות היסטוריות, וחלקם על ידי פלישות ועשיית דין עצמי. כל אלה ועוד הן הסיבות אשר עיכבו עת ארוכה את פיתוחו של המתחם המצוי בליבה של העיר תל אביב - יפו. תקוותי כי ההכרעה בתיק זה, כמו גם התקדמות הליכי פירוק השיתוף בתיקים אחרים המתנהלים בפני במקביל יאפשרו את פיתוח המקרקעין לטובת כל הבעלים ולטובת פיתוח העיר. מהות התביעה 1. בתביעה עותרות התובעות למספר סעדים בקשר לחניונים ולשימוש בהם: 1.1 צו לסילוק יד הנתבעים מהחניונים, אשר הדיון בו העלה את שאלת המחזיק בחניונים אשר סילוקו נדרש, וכן את שאלת המקור והתוקף משפטי של החזקתו. 1.2 סעד הצהרתי לפיו בטל הסכם מיום 3/7/01, שנכרת בין התובעות 1 ו-2 ואחרים לבין הגב' אסתר שפיר, אשר עזבונה נתבע בתביעה זו, באמצעות הנתבע 2, הסכם אשר נועד להסדיר בין בעלים שונים שיתוף פעולה בנוגע לפיתוח המקרקעין ואף להסדרת השימוש הנוכחי בהם, בהתייחס להחזקת והשכרת החניונים (נספח יא' לתצהיר עד התביעה, להלן: "הסכם שפיר"). (סעד הצהרתי נוסף בדבר חובת הנתבעים בתשלום הארנונה החלים על המקרקעין בשל החזקתם בהם - נמחק בהחלטת כב' השופט מנהיים מיום 4/11/09 בבש"א 2182/09). 1.3 סעדים כספיים שהועמדו על ידי התובעות 1 ו-2 על הסך של 2,500,000 ₪: 1.3.1 חיוב הנתבעים בתשלום דמי שימוש ראויים בגין הפעלת החניונים. הדיון בסעד זה העלה את שאלת ההחזקה בפועל בתקופה נשוא התביעה (מיום 3/7/01 עד ליום 1/2/04), את השאלה באם ההחזקה בפועל נעשתה מטעמו של אחר, וכן הכרעה בשאלות של הסכמות וויתורים לגבי דמי השימוש הנטענים, גובה דמי השימוש ושאלות של קיזוזים נטענים. 1.3.2 סעדים כספיים הנובעים מביטול הסכם שפיר: פיצוי מוסכם ותשלום חוב. הצדדים להליך 2. התובעות (שכולן או חלקן יכונו להלן: "התובעות") הינן בעלים במושע בחלק מהמקרקעין, על פי נסחי רישום מקרקעין, מעודכנים ליום 3/2/09, אשר צורפו כנספח א' לכתב התביעה המתוקן (יוער, כי ציון שיעור זכויותיהם של הצדדים בכל אחת מהחלקות במקרקעין כפי שיובא להלן נעשה על פי הנסחים שצורפו ולצורך תיאור היקף ההחזקות ואינו מתיימר לקבוע דבר מעבר לרשום בלשכת רישום המקרקעין). התובעת 1, חברת באור השקעות (1995) בע"מ, בעליה ומנהלה הוא רון באור, ושיעור זכויותיה במקרקעין הם אלה: בחלקה 38- % 4.8, בחלקה 45- 10.7%, בחלקה 86- 12.5%, בחלקה 72- 11.13%. התובעת 2, חברת אי.אר.אי.אס שרותי נדל"ן בישראל בע"מ, בעליה ומנהליה הם מרדכי אורבך ואליהו ליאופולד (להלן: "אורבך" ו"ליאופולד", בהתאמה), ושיעור זכויותיה במקרקעין הם אלה: בחלקה 38- 4.1%, בחלקה 45- 9.268%, בחלקה 86- 12.5%, בחלקה 72- 11.13%. התובעת 3, MARTISILI INVEST AND TRADE INC, היא חברה זרה הרשומה בפנמה, אשר רכשה את זכויות התובעות 1 ו-2 במקרקעין וכן את זכויות בעלים נוספים בחלקה 72, והערות אזהרה נרשמו לטובתה ביום 13/8/07 וביום 17/9/07. 3. הנתבע 1, עזבון המנוחה אסתר שפיר ז"ל, אשר הלכה לעולמה ביום 20/4/02 (להלן: "עזבון אסתר" ו"אסתר", בהתאמה). לזכות אסתר רשומה הערת אזהרה על חלקי זכויות בעלה המנוח משה שפיר ז"ל מכח הסכם ממון, וכן ירשה היא את זכויות בעלה ז"ל במקרקעין מעת פטירתו ביום 16/9/00 ועד לפטירתה, נוכח צוואתו בדבר יורש אחר יורש. עזבונה נתבע בטענה כי החזיק במקרקעין בזמנים הרלבנטיים לתביעה באמצעות הנתבעים 2,3,4 ו-6. יורשי עזבונה הם אחיות אסתר ונתבעים 2 ו-6 שהם אחייניה. הנתבע 2, יעקב נוריאלי (להלן: "יעקב"), אחד מיורשי עזבון אסתר, נתבע בטענה כי החזיק במקרקעין בזמנים הרלבנטיים לתביעה כמיופה כוחה של אסתר. הנתבעת 3, חברת חניוני הצוות בע"מ (להלן: "חניוני הצוות"), אשר מנהלה בפועל ובעל מניותיה היחידי הוא הנתבע 4, הפעילה את חמשת החניונים נשוא התביעה בזמנים הרלבנטיים לתביעה. לפי הנטען בתביעה, עשתה כן מטעם הנתבעים ובניהולם. הנתבע 4, נוריאל נוריאלי (להלן: "נורי"), הוא בעל מניותיה של הנתבעת 3, חניוני הצוות, אחיהם של הנתבעים 2 ו-6. הנתבע 5, עיזבון המנוח משה שפיר ז"ל, אשר הלך לעולמו ביום 16/9/00 (להלן: "עזבון משה" ו"משה" בהתאמה), בעלים במושע במקרקעין, ושיעור החזקותיו הן: בחלקה 86- 25%, בחלקה 72- 22.2%, בחלקה 38- 9%, בחלקה 45- כ - 20%. בצוואתו נכלל סעיף "יורש אחר יורש", לפיו הוריש נכסי עזבונו לאסתר ז"ל, ולאחר מותה ליחידים מבני משפחת מקיאס, גם הם אחות ואחיינים של אסתר (אשר לחלקם זיקה לשימוש במקרקעין, כפי שעוד יובהר). בתביעה נטען כי החזקתו בחניונים נלמדת מההתחייבויות ופעולות של אסתר בתקופה שבה היתה יורשתו היחידה של עזבון זה. הנתבע 6, חיים נוריאלי הוא יורש של הנתבע 1, עזבון אסתר ואחי הנתבעים 2 ו - 4. 4. הנתבעים כולם, הם למעשה "קבוצת שפיר" - שכוללת את עזבונות אסתר ומשה שפיר ז"ל. אסתר ומשה בחייהם ניהלו את נכסיהם באמצעות מיופי כח מבני משפחתם: עד פטירת משה בשנת 2000, באמצעות מר שמשון מקיאס שהיה מיופה כח של שניהם (ראה מוצג נ/22, להלן: "מקיאס"), ואילו מאפריל 2001, ניהלה אסתר נכסיה באמצעות יעקב (ראה מוצג נ/24, נ/27). יעקב ומקיאס הם בני דודים, שניהם בני אחיות שונות של אסתר. נורי ונתבע 6 הם, כאמור, אחיו של יעקב. כעולה בבירור מתוך כל התצהירים והחקירות, לאורך תקופות שונות שררו ניגודי אינטרסים ומתחים בין קבוצות יורשי שפיר - נוריאלי ומקיאס (ראה מקצת מאלה בתצהיר אורבך ת/1, מתוך סעיפים 27, 28, ראה מתוך חקירת יעקב, עמוד 127, שורות 10 עד 14, נספח ב/2 לתצהיר יעקב נ/25). 5. יצוין כי במקביל לבירור תביעה זו התבררה תביעה כספית נוספת של התובעות בקשר למקרקעין, כנגד העזבונות ומקיאס, שעניינה החזקת החניונים בתקופה שקדמה לתקופת ההחזקה נשוא תביעה זו. העדויות והראיות 6. מטעם התובעות נשמעה עדותו של אורבך, תצהירו מיום 31/8/05 סומן ת/1, ותצהירו מיום 31/1/10 סומן ת/2, וכן הוגשו, לעניין הרכיב הכספי שבתביעה, חוות דעת השמאי שמעון רז שסומנו ח/1, ח/2 ו-ח/3. מטעם הנתבעים 1 ו-5 נשמעה עדותו של מקיאס, תצהירו מיום 5/12/05 סומן נ/12, תצהירו מיום 23/3/06 סומן נ/13 ותצהירו מיום 31/5/09 סומן נ/14. מטעם הנתבעים 2 ו-6 נשמעה עדותו של הנתבע 2, יעקב, תצהירו מיום 11/12/05 סומן נ/25 ותצהיר נוסף סומן נ/26. מטעם הנתבעים 3 ו-4 נשמעה עדותו של הנתבע 4, נורי, ותצהיריו סומנו נ/30 ונ/31. כן הוגשו חוות דעת השמאי אברם גלעד, לעניין אומדן דמי השכירות החניונים, עלויות שיפוץ וטענת הקיזוז, וסומנו ח/5,ח/6, ח/7, ח/9 ו- ח/10. 7. נוסף על העדויות, הוצגו והוגשו עשרות רבות של מסמכים, המתעדים הסכמים, הליכים משפטיים קודמים, ועוד. המסמכים השונים מייצגים דינאמיקה של הידברות בין הצדדים, שמטרתה, לפחות מבחינת נציגי התובעות, חתירה לשיתוף פעולה בין הבעלים להשגת מירב התשומות מהמקרקעין, בהכרה משותפת כי אלה יושגו רק מאיחוד כוחות וייזום תכנון משביחה לבנייה משמעותית, אך גם מתוך התמודדות עם אינטרסים של בני המשפחה המורחבת של שפיר לפלגיה, על מנת להפיק טובות הנאה מהחניונים, כל עוד לא מומש פוטנציאל הפיתוח של המקרקעין. בין היתר הוגשו מסמכים אלה: 7.1 הסכמי שימוש וחלוקה שונים: א. הסכמי שכירות שונים לגבי החניונים השונים משנות התשעים, אשר המשכירים על פיהם הם הבעלים השונים, לרבות התובעות ושפיר באמצעות מקיאס, ואילו השוכרים הם גופים שונים, בין היתר הסכם עם חברת ע. לירון נכסים והשקעות בע"מ ששכרה את החניון החדש וחניון השרון (נספח ה' לתצהיר אורבך, ת/1); ב. הסכמים לפינוי חניונים, לרבות בפסקי דין משנת 1999 ו - 2001, אשר הצדדים להם התובעות ובעלים נוספים, והמפונים הם מקיאס, שפיר ונורי (פסיקתא מ - 1999) וחברות שוכרות שונות גופים שונים (לירון נכסים בע"מ ועוד, פסק דין מ- 2001) (נספחים ז' עד י' לתצהיר אורבך, ת/1); ג. הסכם מיום 3/7/2001, לפיו התחייבה אסתר, באמצעות יעקב כמיופה כוחה, לפנות את החניונים האמצעיים שבחלקה 72 ובחלקה 38(44) (החניונים השרון וחלקה 72), ואת החניונים הצדדיים (חניוני צ'לנוב והגליל), לחתום על הסכם שכירות בנוגע להפעלת החניון החדש, ולשלם לתובעות דמי שימוש בסך 10,000 ש"ח לחודש. הסכם זה צופה פיתוח בשיתוף פעולה של כלל המקרקעין לקראת פרויקט בניה, מסדיר התחשבנות עתידית מתוך הליווי הפיננסי של פרויקט זה, לרבות לגבי חלק מדמי השימוש, ואף כולל התייחסות להכרח בפינוי מגרשים למניעת פלישות לצורך שיתוף הפעולה לקראת פיתוח הבניה; ד. הסכם שכירות מיום 3/7/01, לפיו השכירו התובעות 1 ו-2 ובעלים נוספים את החניון החדש לחניוני הצוות (צורף כנספח ה' לתצהיר מקיאס, נ/12, להלן: "הסכם חניוני הצוות") תמורת דמי שכירות בסך 10,000 ₪ ; תדפיס רשם החברות של חניוני הצוות אף הוא מוצג, נספח ג' לתצהיר אורבך, ת/1, ומלמד כי חברה זו יוסדה ביום 4/7/2001; ה. הסכם מיום 16/5/00, בין מקיאס ואחיו יוסף מקיאס מצד אחד לבין אורבך וליאופולד מצד שני, לפיו הסכימו הצדדים כי כל צד יהיה אחראי לשטחים שבבעלותו (כך!) ולא תהיה למי מהצדדים טענה או תביעה לזכות כלשהי בשטחים שבבעלות הצד השני (צורף כנספח ב/1 לתצהיר מקיאס, להלן: "הסכם החלוקה"). לצד הסכם זה, הסכם ממאי 2000, בין התובעת 2, באמצעות אורבך, לבין מקיאס לשיתוף פעולה בכל הנוגע לפיתוח המקרקעין (נספח ב/2 לתצהיר מקיאס, נ/12). 7.2 מסמכי וויתור והתחייבויות נגדיות נוספות: א. התחייבות בכתב יד מיום 2/6/2001, של אורבך וליאופולד לשלם מידי חודש ליעקב סך 10,000 ₪ עד לתחילת הבניה על המקרקעין, כל עוד הצדדים משתפים פעולה ועד לתחילת הבניה (נספח א' לתצהיר יעקב, נ/25); ב. כתב התחייבות מיום 13/6/2001 של אורבך וליאופולד (מוצג נ/2), בו מצהירים הם כי ביום 12/6/01 הודיעם יעקב כי תפס חזקה במגרש החניה הממוקם על חלק מחלקות 72 ו- 38(44) שבמקרקעין, ומתחייבים לשאת בכל חיוב שיוטל על יעקב אם תוגש נגדו תביעה בגין תפיסת החזקה, ובתנאי שיעקב ייפה כוחם לייצגו בתביעה כזו ולשאת בהוצאות הייצוג המשפטי. ג. כתב התחייבות של אורבך וליאופולד, מיום 20/6/01 (מוצג נ/3), אשר על פיו מצהירים אורבך וליאופולד, כמייצגי התובעת 2 ויורשי בעלי זכויות נוספים, כי הם מוותרים על כל חוב שאסתר צברה עד ליום החתימה על הסכם שפיר (שכונה במסמך "ההסכם הראשי" וראה עדות אורבך בעמ' 26 לפרוטוקול, שורות 23-25), וכן אישרו, בהסכמת מנהל התובעת 1, כי אסתר ויעקב רשאים להפעיל את החניונים באמצעות צד ג'; ד. הסכם משנת 2001 (לא נוקב בתאריך) בין התובעת 2 לבין אסתר, באמצעות יעקב, לפיו התחייבה התובעת 2 לדחות את חיובי אסתר עד לאחר שיתקבלו הכנסות מהשטחים המבונים ו/או עד לקבלת מימון בנקאי לפרויקט (נספח ז' לתצהירו של נורי, נ/31); ה. הסכם משנת 2002 (לא נוקב בתאריך) עליו חתומים ליאופולד כמנהלה של התובעת 2 מצד אחד ואסתר ויעקב, כמיופה כוחה, הכולל סעיף וויתור הדדי על כל חוב שנוצר קודם לעריכת הסכם זה (נספח ח' לתצהירו של נורי, נ/31); ו. התחייבות לא חתומה בכתב יד אורבך, אשר לטענת יעקב נערכה בקשר להליכים כאן, לפיה ככל שנכסי שפיר ירשמו על שם בני נוריאלי, יבוטלו ההליכים וככל שיירשמו גם על שם מקיאס, לא ייגבו כספים מנוריאלי, ואילו כספים שייגבו בגין חלקי מקיאס, יחולקו בין נוריאלי לתובעות (נספח ב' לתצהיר יעקב, נ/25). 7.3 מסמכי עתירות שנוהלו בבית הדין הגבוה לצדק: תצהירים שונים של העדים בתיק זה, אשר הוגשו בתיק בג"צ 10513/02 בעניין חברת לידן חניונים בע"מ נ' משטרת ישראל ואח', ובתיק בג"צ 1479/03 בעניין מרדכי אורבך ואח' נ' משטרת ישראל ואח': סומנו נ/6, נ/7,נ/8, נ/9, נ/17, נ/18. עתירות אלה עסקו בנושא החזקת החניון החדש, חניון צ'לנוב, חניון הגליל וחניון השרון . דיון והכרעה 8. המחלוקות העומדות לבירור בתביעה קשורות לשאלת ההחזקה בפועל בחניונים, הזכות להחזיק בהם, וחובת התשלום בגין החזקתם, והכל בזיקה למערכת ההסכמים הסבוכה שבין הצדדים להליך ואף בינם לבין צדדים נוספים הקרובים והקשורים להם. ההכרעה בכל אלה כרוכה בקביעת ממצאים, אותם יש לקבוע כרגיל על פי מסמכים ועדויות. אלא, שבחינת המסמכים ושמיעת העדויות מעוררות יותר ספקות ותהיות מאשר תשובות, והכל נוכח היות העדויות, כמו גם המסמכים, צבועים בצבעי אינטרסים, תככים, סתירות וניגודים שהתרתם דומה להתרת פקעת צפעונים. די אם אפנה לעניין זה לחקירות כל אחד מהנחקרים, אשר מלמדות על מגמתיות רבה בשל בעיות זיכרון, תככנות, סתירות, הסתרות, תשובות מבולבלות וכיוב'. בעיות מהימנות התגלו בעדות עד התביעה היחידי - אורבך, הן נוכח תככנות הנלמדת מריבוי המסמכים וההסכמים שיזם, חלקם אינם מתיישבים לכאורה זה עם זה; נוכח עמדתו התמוהה לגבי הטעמים לתביעת נתבעים שהוא עצמו מעיד כי אינו מבקש סעד כלפיהם; נוכח עדויות סותרות שמסר לגבי אירועים משמעותיים- מסירת החזקה בחניון החדש לאחר התקשרות בהסכם שפיר: בעדותו הראשית טען כי נמסר לאסתר (סעיף 42 לתצהירו ת/1) ולא הזכיר כלל את הסכם חניוני הצוות, ובחקירתו אישר את עשיית הסכם חניוני הצוות ומסירת החניון החדש לחניוני הצוות (עמ' 44 לפרוטוקול, שורות 13-14), גרסתו המקורית היתה כי הנתבעים תפסו החזקה לאחר הסכם שפיר שלא מתוך שיתוף פעולה עם התובעות, אך אישר בחקירתו כי החזקת חניוני הצוות בחניונים עד לחודש ינואר 2003 נעשתה בהסכמתו (עמ' 52 לפרוטוקול סיפא). בעיות מהימנות משמעותיות ניכרו אף אצל עדי ההגנה, ראה מקבץ הפניות: נורי - ראה עמוד 132 ועמ' 133 סיפא: אינו זוכר את שאינו נוח, מקיאס - ראה השוני לגרסת הדיירות המוגנת בין עדותו בעמוד 80 סיפא לפרוטוקול ותצהירו נספח י"ג לתצהיר אורבך מוצג ת/1, יעקב - עדות מבולבלת ומפוחדת משהו בגרסה לגבי חניוני הצוות - עמוד 97 סיפא לפרוטוקול, עמוד 105 רישא, וראה גם עמוד 112 סיפא. כמו כן, ראה מקבץ עסקות סותרות וסיבוביות: הסכם שפיר, לעומת הסכם חניוני הצוות, בכל אחד מהם נמסרת החזקת והפעלת החניון החדש לגורם אחר; תשלום שפיר לתובעות בהסכם שפיר, לעומת התחייבות אורבך לשלם ליעקב אותו סכום בכל חודש; התחייבויות שפיר לפנות חניונים, לעומת הסכמי פינוי בפסקי דין בהליכים שנקטו התובעות דווקא; הסכמים לשיתופי פעולה עם אסתר באמצעות יעקב חודשיים לאחר הסכם שיתוף פעולה בין נציגי התובעות למקיאס, הכל על רקע ניגודי אינטרסים בעת ההיא בין מקיאס ליעקב, ועוד. פגמים אלה הינם נחלתם של כל הצדדים בהליך, אשר העדים מטעמם מסרו עדויות מגמתיות ואילו המסמכים אשר הגישו, עמדו בדרך כלל בסתירה למסמכים אחרים ורק הגבירו את התהיות. ובכל זאת יש להכריע בפלוגתות ולבחון העילות והסעדים, וכל זאת ייעשה תוך בחינת העדויות והראיות, תוך התמקדות בעובדות שאינן במחלוקת, תוך התחשבות בנטלי ההוכחה ועוד. בפסק הדין אדרש לאותן פלוגתות וטענות הנדרשות להכרעה בצדקת סעדי התביעה, וזאת הגם שכתבי הטענות, החקירות והסיכומים הרחיבו ועסקו גם בטיעונים נוספים. תביעת הפינוי 9. צו הפינוי התבקש כנגד כל הנתבעים, בטענה כי ההחזקה בפועל היא פיקטיבית, ומטעם אחרים, בטענה כי קיימים קשרים וזיקות נסתרות ואחרות בין הנתבעים לבין עצמם, כי הצהרת ההחזקה של נתבעים 3 ו- 4 אינה משקפת את ההחזקה בפועל וכי החזקתם של אחרים מוכחת מכוח הסכמים שונים, הצהרות שנתנו בהליכים קודמים ועוד. התובעות טענו כי אסתר קיבלה את החזקה בחניונים על פי הסכם שפיר, שבו קיבלה על עצמה התחייבות לפינוי החניונים ולהפעלת החניון החדש תמורת תשלום דמי שימוש ותפסה חזקה בהם באמצעות הנתבעים 2,3,4,ו-6. לטענתן, ביטלו התובעות את הסכם שפיר נוכח הפרתו על ידי אסתר ולכן אין לה זכות להחזיק בחניונים ויש לפנותה ואת כל המחזיקים מכוחה. הנתבעים 1,2,5, ו-6 טענו כי אינם מחזיקים בחניונים, וכי מטעם זה אף אין מקום להוציא צו פינוי נגדם. 10. הנתבעים 3 ו-4 טענו כי הם מחזיקים בפועל בחניונים כבר משנות השישים של המאה הקודמת, מכוח זכות לדיירות מוגנת אותה קיבל נורי, הנתבע 4, במהלך שנות השישים של המאה הקודמת מה"ה צבי אריה שפיר ז"ל ומאיר שפיר ז"ל (מורישיו של משה). לחלופין טענו כי זכותו של נורי להחזיק במקרקעין היא מכוח היותו בעל רשות בלתי הדירה במקרקעין, לרבות בחניונים ואין התובעות רשאיות לבטלה, ולחלופי חלופין טענו כי אם יינתן תו לפינוי הנתבעים 3 ו-4 מהמקרקעין ולביטול ההרשאה יש לפצותם בעבור השקעותיהם והוצאותיהם ובעבור השבחת הנכס, ובשווי של 8,210,000 ₪, כמפורט בחוות דעת השמאי אברם גלעד שהוגשה מטעמם. 11. בדיון שהתקיים ביום 1/9/10, ולאחר הצהרת נורי ובא כוחו, הסכימו הצדדים כי הנתבעים 3 ו-4 בלבד הם המחזיקים בפועל בחניונים. אולם, התובעות טענו, כאמור, כי ההחזקה על ידי הנתבעים 3 ו-4 אינה עצמאית אלא הינה החזקה משותפת של כל הנתבעים, הפועלים כיד אחת, באמצעות חניוני הצוות, וכי בקשת הנתבעים להטיל את החזקת החניונים על הנתבעים 3 ו-4 אינה אלא ניסיון לחמוק מחיובים כספיים בגין השימוש בחניונים. נדרשת, אפוא, הכרעה בשאלת ההחזקה העקיפה המיוחסת לנתבעים 1,2,5 ו-6. 12. הנטל להוכחת ההחזקה העקיפה הנטענת מוטל על התובעות. להוכחת טענותיהן הגישו התובעות מסמכים והעידו את אורבך. לאחר שמיעת הראיות ובחינת הטענות לא קיבלתי הטענה לפיה יש ליתן צו פינוי כנגד נתבעים 1,2,5 ו -6, אך מצאתי לקבוע כי לאלה, או למי מהם, אין זכות להחזקה ייחודית בחניונים. והכל מהטעמים שיובאו להלן. 12.1 לא הובאה עדות ישירה לגבי החזקת עזבון אסתר בחניונים או איזה מהם, או לגבי קשר בין מנהל עזבון אסתר לנתבעים 3 ו-4. אורבך אישר בחקירתו כי מנהל עזבון אסתר אינו מקבל כספים מהשימוש הנעשה בחניונים, ואף כי תביעת הפינוי אינה מתייחסת לעזבון זה (עמ' 35, שורה 32, עמ' 36, שורות 12-15). 12.2 אסתר הלכה לעולמה, זמן רב לפני שהוגשה התביעה, ויחד עמה פקעו יפויי כח שמסרה. ממילא לא הוכחה החזקת אסתר בחניונים במועד הגשת התביעה, במישרין או בעקיפין. החזקה, אפילו היתה קיימת לאחר הפטירה, על ידי מיופה כוחה לשעבר, אינה החזקה מטעם המנוחה או עזבונה. 12.3 המסמכים שהוצגו אינם מוכיחים כי החזקת נתבעים 3 ו - 4, ביום הגשת התביעה או מאז, היא החזקה משותפת ו/או מטעם נתבעים 1,2,5 ו-6. נהפוך הוא, חלק מהמסמכים מלמד על זכות החזקה עצמאית וישירה שנתנו התובעות לחניוני הצוות - ראה הסכם חניוני הצוות (פורט בסעיף 7.1 לעיל). זכות כאמור אף נלמדת מגרסה קודמת שמסר אורבך בהליכים אחרים - ראה תצהירו בבג"צ 10513/02 שסומן נ/7, ותצהירו בבג"צ 1479/03 שסומן נ/6. 12.4 התובעות ביססו הטענה לפיה כל ההחזקות והתפיסות בחניונים הן מטעמה של אסתר, על הסכם שפיר, אשר כלולות בו התחייבויות אסתר לתפיסת חזקה בחניונים, פינויים, הפעלת החניון החדש ועוד. מכאן טענו כי כל התפיסות וההפעלות שנעשו בחניונים מאז הם מטעם אסתר. אורבך העיד כי שפיר קיבלה החזקה בחניונים לפי הסכם זה. אולם, אין למעשה מחלוקת כי הצדדים מעולם לא פעלו על פי הסכם שפיר, והטענה לפיה מתוכו יש ללמוד על מצב ההחזקות לאחריו אינה עומדת אף משום ששאלת מסירת החזקה מאז חתימתו לא הובהרה דיה. בעדות מקיאס הוצג הסכם חניוני הצוות, על פיו התובעות מסרו את החזקה בחניון החדש דווקא לחניוני הצוות ולא לאסתר, וזאת ביום חתימת הסכם שפיר. אורבך עצמו לא טען זאת בעדותו הראשית, ואף לא חשף בה את הסכם חניוני הצוות (ראה תצהירו- ת'1, סעיף 42, שם טען כי אסתר מעולם לא התקשרה בהסכמי שכירות לגבי חניונים למרות התחייבותה בהסכם שפיר לעשות כן). על כן גם סברתי כי התובעות מנועות מלטעון את שטענו בסיכומיהן, כי הסכם חניוני הצוות הוא העברת החזקה בחניונים לאסתר מכח הסכם שפיר. הסכם שפיר עצמו הוא הסכם במחלוקת, אשר גם לגבי נסיבות חתימתו רב הנסתר על הגלוי (ראה עדותו של אורבך בעמ' 33 ו-34 לפרוטוקול, שם טוען לכאורה כי יוצגה ע"י עו"ד, אך מנגד טוען כי הוא אשר הקריא לה ההסכם והבהיר משמעותיו, ועדות יעקב בעמ' 105-106 לפרוטוקול, לפיה חתימותיו וחתימות אסתר על הסכם שפיר נעשו מתוך אמונה באורבך, וכן ראה הסכם קודם לתשלום למיופה כוחה בסעיף 7.2 לעיל). ממילא, לא מצאתי מקום לבסס קביעות חזקה על מצגים והתחייבויות הכלולים במסמך זה. 12.5 על כן, דחיתי הטענה כי עזבון אסתר מחזיק בחניונים וכי יש להוציא נגדו צו לפינויים. 13. התובעות טענו כי יעקב מחזיק בחניונים מכח ייפוי כח שקיבל מאסתר. טענה זו שוללת הטענה לפיה החזיק בחניונים מטעמו (ראה עדות אורבך בעמ' 23 לפרוטוקול, סיפא). יעקב עצמו העיד כי אינו מחזיק ואינו טוען לזכות החזקה מכח עצמו. (ראה עדותו בעמ' 95 לפרוטוקול). חלק מהצדדים העלו טענות לגבי ניגודי אינטרסים של יעקב, כשרות פעולותיו מטעם אסתר ועוד. אולם, לכל אלה אין משמעות, שעה שלא הוכח כי במועד הרלבנטי למתן צו הפינוי מחזיק יעקב בחניונים. מחקירת יעקב עלה אמנם כי היה מעורב בהקמת ובפעולת חברת חניוני הצוות, אך מעורבות זו, שהיקפה לא התחוור, אינה מוכיחה שליטה בחברה וזיקה הקושרת בין החזקת חניוני הצוות בעת הגשת התביעה ליעקב, ועל כן, לא הוכחה חזקה של יעקב או מטעמו בחניונים. 14. אף את הטענה באשר להחזקתו של עזבון משה אין לקבל. יריבותו הנטענת היא מכח גלגול זכויות בגדר "יורש אחר יורש". גלגול זה אינו מעביר ליורש השני התחייבויות או זכויות חוזיות עצמאיות של היורש הקודם. היורש השני בגלגול ירושות, לפי הוראת סעיף 42 לחוק הירושה, תשכ"ה - 1965, יורש את יתרת העיזבון שהותיר היורש הראשון. יתרת עזבון משה לא כללה החזקה בפועל של החניונים, גם אם זכויות כאלה הוקנו לאסתר שעה שהיתה יורשת של המקרקעין הכלולים בעיזבון. הטענה לפיה זכות שכירות של היורש הראשון עוברת ליורש השני, אינה מבחינה בין קניין לחיובים, ואינה מבחינה, בכל הקשור להסכם שפיר, בין כובעה של אסתר כבעלים לבין כובעה כשוכרת של חניונים. מכל מקום, הטענה כאילו העיזבון מחזיק בחניונים מכח התחייבות ומצגים של אסתר אינה טענה משפטית נכונה או מובנת. למעשה אף אורבך הודה בעדותו כי החזקה המיוחסת לנתבעים באמצעות חניוני הצוות לא נעשתה על ידי עזבון משה (ראה עדות אורבך, עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 5-9, 20-21, עמ' 35, שורות 6-8, 14-18). 15. התובעות טענו להחזקת הנתבע 6 בחניונים מטעם אסתר באמצעות חניוני הצוות, בתקופה שלאחר חודש אוגוסט 2002. טענה זו לא הובררה דיה בראיות ולא לובנה בסיכומי התובעות. עדותו של נתבע זה לא הובאה ולא נשמעה, ולמעשה טענת התובעות כלפיו נסתרה בעדות אורבך לפיה החזקת החניונים על ידי חניוני הצוות עד לחודש ינואר 2003 נעשתה בהסכמה (ראה עמ' 50 לפרוטוקול). על כן לא הוכחה כלל חזקת הנתבע 6 בחניונים. 16. זאת ועוד. טענת התובעת, כשלעצמה, לפיה החזקת החניונים נעשתה כיד אחת, מטעם כל הנתבעים 1,2,5 ו-6, באמצעות חניוני הצוות, הכל כאשר הוכחו ניגודי אינטרסים מובהקים לפחות לעת הגשת התביעה בין הנתבעים, מלמדת כי הטענה אינה אמיתית או אפשרית. אף אציין כי התובעות נמנעו מלקיים חקירות מיוחדות ומלהתחקות באופן מקצועי אחר הפעלת החניונים, העברות הכספים ועוד, וראיותיהן היו דלות ולא אפשרו קבלת טיעוניהם. 17. על כן לא ראיתי מקום ליתן צו פינוי נגד נתבעים 1,2,5,6, ותביעת הפינוי נגדם נדחית. יחד עם זאת, ובנסיבות העניין, אקבע כי לא הוכחו זכויות החזקה כלשהן לנתבעים 2 ו - 6 ולא הוכחו זכויות החזקה בלעדית לנתבעים 1 ו-5, בהיותם בעלים במושע בשיתוף עם התובעות ואחרים. הטענה לדיירות מוגנת 18. נותר, אם כן ולצורך סעד הפינוי, לדון בזכות הנטענת של הנתבעים 3 ו-4 להחזיק בחניונים. נתבעים אלה טוענים כי החזיקו את החניונים מאז שנות השישים של המאה הקודמת, ודי בכך בכדי לחייב דיון בשאלת חוקיות החזקתם. 18.1 הנתבעים 3 ו-4 טוענים לקיומה של זכות לדיירות מוגנת שהוקנתה לנורי במהלך שנות השישים של המאה הקודמת ממורישיו של משה שפיר, אשר היתה ידועה לתובעות. להוכחת זכותם הציגו ראיות אלה: 18.1.1 מסמך מיום 4/7/1965 (נספח א' לתצהיר נורי, נ/31), שהינו כתב מינוי וייפוי כוח שנתנו ה"ה צבי אריה שפיר ז"ל ומאיר שפיר ז"ל (להלן: "מורישי שפיר ") בשמם וכיורשי המנוחה בראינה שפיר ז"ל, לנורי, לפיו ייפו את כוחו לפעול בשמם ובמקומם לגבות את דמי השכירות מהשוכרים שבמקרקעין, ולפנות שוכרים ולתפוס החזקה בנכסים שפונו, כאשר בתמורה לפעולותיו אלה יהיה נורי בעל זכות שכירות וזכות החזקה בנכסים הנ"ל. הנתבעים 3 ו-4 טוענים, כי נורי פעל לפינוי המגרשים והוא שהפכם לחניונים, והוציא הוצאות רבות לצורך כך. 18.1.2 מסמך מיום 11/1/1966 (נספח ג' לתצהיר נורי, נ/31), שהינו הסכם שנערך בין מורישי שפיר, שכונו "המשכיר", לבין נורי, שכונה "השוכר", ואשר נועד להסדיר את התחייבותו של נורי לשלם למורישי שפיר דמי שכירות מיום 1/4/64, בגין החזקתו בשטח של 2,498 מ"ר בגוש 6942, שהם מחצית מהזכויות במקרקעין אשר בבעלות מורישי שפיר, שייקבעו בפסק דין שיינתן על ידי בית הדין לשכירות בתביעה שהגישו מורישי שפיר ובתביעה שהגישו בעלים של חלקים אחרים. הנתבעים 3 ו-4 טוענים כי מסמך זה מהווה ראיה כי מורישי שפיר הקנו לנורי זכות לדיירות מוגנת בחלק מהמקרקעין אשר בבעלותם. 18.1.3 מסמך מיום 31/3/1974 (נספח ד' לתצהיר נורי, נ/31), מכתב שנשלח לנורי על ידי חברת "סוכנות נאמנה", והמעדכן כי משה שפיר ז"ל מסר לה את ניהול המושכר המוחזק על ידי נורי החל מיום 1/4/1974, וכי עליו לשלם למשרדה את דמי השכירות להם זכאי משה. הנתבעים 3 ו-4 טוענים כי במסמך זה ראיה לזכות הדיירות המוגנת שניתנה לנורי ולהחזקתו מכוחה, כמו גם לכך כי חלק מעלויות הפינויים שביצע נורי נזקפו על חשבון דמי השכירות בהם היה חייב וזאת על יסוד הכתוב במכתב במילים: "דמי שכירות חדשית חלק מהפינויים...דמי שרותים חדשיים במקום תשלום". 18.1.4 מסמך מיום 18/3/2001 (מוצג נ/16), שהינו הסכם שכירות שנערך בין מקיאס כמיופה כוחה של אסתר, שכונה "המשכיר"/"הבעלים", לבין הנתבע 4, נורי, שכונה "השוכר"/"הדייר", הקובע כי "דמי השכירות המוגנת" יעמדו על 6,000 ₪ בחודש, וכי שווי השקעותיו של נורי במקרקעין הכוללים מבנים ומגרשים שונים במתחם התחנה עבור פינוי פולשים ודיירים, שמירה ושיפוץ ייקבע על ידי שמאי שימנו הצדדים ובגין מחציתו יהיה פטור נורי מתשלום דמי השכירות. הנתבעים 3 ו-4 טוענים כי הסכם זה מעגן ומאשרר את זכותו של נורי לחזקה במקרקעין מכוח דיירות מוגנת שניתנה לו על פי הסכמי העבר. 18.2 לטענת הנתבעים 3 ו-4, נורי החזיק במקרקעין משנות השישים מכוח דיירותו המוגנת, למעט תקופה שתחילתה בשנת 1994, אז בשל היותו חולה מסר את ניהול המקרקעין ליעקב ולמקיאס. לטענתם, נתמכת טענה זו בעדויות יעקב ונורי, ובעדות מקיאס שהובא כעד יחיד מטעם הנתבעים 1 ו-5. הנתבעים 3 ו-4 טוענים אף כי דיירותו המוגנת של נורי בחניונים היתה בידיעתן של התובעות ובהסכמתן, ולכל הפחות הכירו התובעות בזכותו של נורי להחזיק בחניונים ולהפעילם מטעם הבעלים. הנתבעים 3 ו-4 מפנים למסמכים שהוגשו בבג"צים שנזכרו: כך מפנים הם לנספח יב' לתצהירו של אורבך- ת/1, במסגרת בג"צ 10513/02, ולתצהיר התשובה של אורבך לעתירה, שסומן נ/7, ממנו עולה הודאה של אורבך בזכאותה של חניוני הצוות להחזיק בחניונים מטעם הבעלים. כן מפנים הם לתגובת המשטרה לעתירה, שסומנה נ/18, בה מדווחת המשטרה כי השטח פונה ונורי חזר לנהל את החניון. כמו-כן מפנים הנתבעים 3 ו-4 לעתירה נוספת שהוגשה ביום 12/2/03 במסגרת בג"צ 1479/03, על ידי אורבך כנגד החלטת משטרת ישראל שלא לפנות את חברת לידן מהחניונים נשוא התביעה (מוצג נ/6), הנתמכת בתצהירו של אורבך, בו הצהיר הוא כי חברת לידן פלשה לחניונים תוך שהיא מסלקת את חניוני הצוות אשר הפעילה את החניונים מטעם הבעלים. הנתבעים 3 ו-4 טוענים כי התובעים לא טענו ולא הוכיחו עילה כלשהי מכוח הדין לפינויו של נורי כדייר מוגן במקרקעין, וכי אין הצדקה לפינויים מהם. 18.3 התובעות טוענות, כי הדיירות המוגנת לא הוכחה, ומפנות הן לבעיות מהימנות המעידות על חולשת גרסת הנתבעים, לרבות העובדה כי טענת הדיירות המוגנת של נורי הועלתה רק בתצהירו השני שסומן נ/31 ולא בתצהירו הראשון, ללא שניתן לכך כל הסבר, וכן עובדת העלאת הטענה רק כטענה חלופית. התובעות אף הצביעו על סתירות ופגמים במסמכים השונים, ולצד אלה הצביעו על סתירות בגרסות נורי ומקיאס וביניהן. כן טענו התובעות טענות משפטיות לפיהן אין זכות לדיירות מוגנת במגרשים וטענו כי הנתבעים 3 ו-4 לא הוכיחו כי על המגרשים היו קיימים מבנים, ומכל מקום טענו כי לא הוכחה זיקת הצמדה בין המגרשים למבנים כלשהם. עוד טענו התובעות כי לא ניתן היה לרכוש זכות לדיירות מוגנת רק מחלק מהבעלים במושע. 18.4 לאחר שעיינתי בטיעונים אלה ונתתי דעתי לכלל העדויות, המסמכים והראיות בסוגיה זו, מצאתי כי לא הוכחה זכות לדיירות מוגנת הנטענת לנורי, מטעמים אלה: 18.4.1 טענת הנתבעים 3 ו-4 נסמכה על עדות נורי, אשר הובאה בשני תצהירים שסומנו נ/30 ונ/31, בהם מסר את גרסותיו באשר להחזקתו בחניונים, ואולם אלה לא תאמו האחת את האחרת: בתצהיר עדותו הראשית המוקדם (נ/30), שנחתם ביום 5/12/05, לא טען נורי כי הוא מחזיק בחניונים מכוח זכות לדיירות מוגנת, אלא טען כי החזקתו בחניונים היתה בהסכמת התובעות ומכוח הסכם חניוני הצוות (ראה סעיף 5 לתצהיר הנ"ל). בהתייחסו למורישי שפיר, בסעיף 10 לתצהירו נ/30, טען כי אלה "השתמשו" בו כדי שיפנה את החניונים מפולשים, ואולם לא טען, כפי שטען בתצהירו המאוחר יותר שסומן נ/31, כי אלה הקנו לו זכות לדיירות מוגנת בשטחי החניונים. לא ראיתי מקום להעדיף גרסתו המאוחרת של נורי על פני זו המוקדמת. 18.4.2 המקרקעין כולם מצויים בבעלות משותפת במושע של בעלים שונים. נורי טען כי קיבל זכות לדיירות מוגנת מבעלים במחצית מהזכויות במקרקעין (יורשי שפיר). אולם, לחלק מהבעלים אין הכוח להעניק זכות דיירות מוגנת לאחר במקרקעין. ראה לעניין זה הוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") המלמדים על אותן פעולות שרק חלק מהבעלים יכולים לעשות, ומתן זכות לשימוש ייחודי לאחר אינו נכלל בין פעולות אלה. אמנם נתבעים 3 ו-4 טענו גם לזכויות שהוקנו להם לכאורה בשנות ה - 60, אוי לפני חוק המקרקעין. אך הנתבעים לא טענו למועדים מסוימים ביחס לאילו מהחניונים, גם שלשיטתם רכשו זכויות לאורך השנים, ומכל מקום לא כללו הם בטיעוניהם טיעון על פי מצב חוקי קודם. על כן, למעשה, ואפילו היתה מתקבלת הטענה כי המסמכים עליהם מסתמכים הנתבעים 3 ו-4 מלמדים כי ניתנה לנורי זכות דיירות מוגנת, אין לזכות זו תוקף משפטי באשר ניתנה שלא בהסכמת כל בעלי הזכויות במקרקעין. 18.4.3 סעיף 3 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 מורה כי לא יחול על קרקע שאין עליה בניין אלא אם כן הושכרה לפני 8/7/1955 והיא משמשת לדייר מקור של פרנסה. הנתבעים 3-4 טוענים כי הוכיחו קיומו של מבנה על כל חניון בעדותו של נורי, שהעיד: "לכל חניון יש מבנה". אולם, עדותו של נורי גם בעניין זה לא היתה משכנעת, הן משום שלא נכללה בתצהיר עדותו הראשית והן משום שהיתה לקונית ולא נתמכה בראייה אובייקטיבית, אשר בנקל ניתן היה להביאה בין היתר בצילום או תיעוד אחר. עדות נורי היתה עדות יחידה של בעל דין, שיש לו עניין בתוצאת המשפט, אשר לא ראיתי ליתן בה אמון, משהתאפיינה בשכחה, היתממה ונחזתה מגמתית. נוסף על כך, העדות לגבי קיומו של מבנה, לא כללה התייחסות לשאלה באם המבנה הוא שהושכר לנורי בדיירות מוגנת ולגבי הזיקה בינו לבין החניון. טענת הדיירות המוגנת נטענה בפה מלא רק לגבי החניונים, ועל כן, אף אם קיימים בהם מבנים, לא הוכחה חלות הסכם הדיירות הנטען לגביהם. הנתבעים 3 ו-4 לא הוכיחו את המועד שבו לפי טענתם קיבלו זכות דיירות בכל חניון, את מצב הבנייה - קיום המבנה בו בעת הרלבנטית, וממילא לא הוכיחו כי המבנים היו קיימים בעת שלטענתם הוקנתה לנורי הזכות לדיירות מוגנת במהלך שנות השישים של המאה הקודמת או בכל תקופה אחרת. 18.4.4 טענת הנתבעים 3 ו-4 לפיה התובעות ידעו על מעמדו של נורי כדייר מוגן על החניונים אינה מוכחת במסמכי העתירות אליהן הפנו, מהם נלמד דווקא כי אורבך ראה בחניוני הצוות גורם המחזיק בחניונים מטעם התובעות. יתירה מכך, בתשובת חניוני הצוות לעתירה בבג"צ 10513/02, שנתמכה בתצהירו של נורי מיום 19/12/02, לא הועלתה טענה בדבר החזקה מכוח דיירות מוגנת, והנתבעת 3 הוצגה על ידי עצמה כמי ש"מתפעלת עבור הבעלים את החניונים במתחם התחנה המרכזית החל מיום 1/7/01" (מוצג נ/17). 18.4.5 עדויות יעקב ומקיאס בנושא הדיירות המוגנת כללו סתירות ותמיהות לגבי מסמכים קודמים מטעמם (יעקב הרי התקשר בהסכם שפיר, שבו אין התייחסות לזכויות החזקה מוגנות בחניונים, מקיאס עצמו טען כי זכות הדיירות המוגנת היא שלו, ראה מוצג נ/18). אף ניכר היה מעדותם כי אינם מכירים את משמעות הדיירות המוגנת, וראה הסברו של יעקב להגדרת הדיירות (עמוד 107 לפרוטוקול). על כן לא ייחסתי לעדויות עדים אלה משקל להוכחת טענת הדיירות המוגנת. 18.4.6 הסכם חניוני הצוות, לפיו הוקנתה זכות שכירות בחניון החדש על ידי בעליו וביניהם התובעות 1 ו-2 לחניוני הצוות, למטרת מגרש חניה, סותר את הטענה לדיירות מוגנת בכל החניונים, לרבות החניון החדש, שהרי מדוע נזקקה הנתבעת 3 להסכם שכירות כאמור כאשר עומדת למנהלה, נורי, דיירות מוגנת בו מזה כארבעים שנים קודם לכן. ההסבר שסיפק נורי לעניין התקשרותו בהסכם חניוני T 18.4.7 טענת הדיירות המוגנת נסתרת אף מריבוי הסכמי השכירות בהם התקשרו כל בעלי החניונים עם שוכרים שונים בשנות ה- 90, נספח ה' לתהיר אורבך, מוצג ת/1, ואף מקיומם של פסקי דין לפינוי, לרבות פינוי נורי מהחניונים (ראה בסעיף 7.1.לעיל). 18.4.8 הסכם הדיירות המוגנת משנת 2001 (מוצג נ/16) לא רק שאינו יכול ליצור זכות דיירות, שכן לא כל הבעלים צד לו, אלא שמוכיח הוא כי זכות דיירות קודמת לו לא היתה, שאחרת לא מובנת התקשרות נורי בהסכם רק בשלב זה. הטענה להחזקה מכוח רישיון בלתי הדיר 18.5 טענה חלופית, בפי הנתבעים 3 ו-4, היא כי הנתבע 4 הינו בר רשות בלתי הדירה במקרקעין, לרבות בחניונים נשוא התביעה, וכי אין התובעות רשאיות לבטלה. לחלופי חלופין, טוענים כי ככל שיידרשו לפנות החניונים זכאים הם לפיצוי בגין השקעותיהן והוצאותיהם. 18.6 התובעות טוענות, מנגד, כי טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה מטעם הנתבעים 3 ו-4, והועלתה לראשונה בסיכומיהם ועל כן אין להידרש לה. כן טוענות התובעות כי הנתבעים 3 ו-4 לא הציגו כל ראיה קבילה לטענה זו. טענה זו אינה נכונה, וראה בכתב הגנה שהוגש ביום 3/12/06 משנטען כי הנתבעת 3 קיבלה הרשות להחזיק בחניונים בהסכמת חלק מהבעלים של המקרקעין, ואף כתב הגנה מתוקן שהוגש ביום 31/5/09 בסעיף 21. טענה זו אף נשמעה בדיון שהתקיים בפני ביום 1/9/2010, ולא הועלתה נגדה התנגדות מצד ב"כ התובעות. על כן, אדרש לבחינת הטענה ולהכרעה בה. 18.7 מבחינת העדויות והראיות, כמו גם הטיעונים, מצאתי כי לא הוכחה טענת הנתבעים 3 ו-4 לפיה מורישי שפיר הקנו לנורי הרשאה לעשות שימוש במקרקעין שאינה ניתנת לביטול. הטעם הראשון לדחיית הטענה, הוא כטעם המפורט בסעיף 18.4.1, ולהלן אף טעמים לדחיית הטענה לגופה: 18.7.1 נורי טען בסעיף 2 לתצהירו (מוצג נ/31) כי החזקתו במקרקעין נעשית בהסכמת "הבעלים המקוריים ובהסכמתם המלאה של רוב בעלי הזכויות הנוכחיים במקרקעין". מכאן שאף לשיטת הנתבעים 3 ו-4 אין מדובר בהקניית רשות להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש שניתנה בהסכמת הבעלים כולם, ועל כן אין מדובר ברשות ברת תוקף, מה גם כי זהותם של "רוב בעלי המקרקעין" לא פורטה. למעשה, די בטעם זה כדי לדחות הטענה לרשות בלתי הדירה, ואולם, למעלה מן הצורך, יצוינו גם טעמים אלה. 18.7.2 לא הובאה ראיה, מלבד טענת נורי בתצהירו, להוכחת עצם הקניית הרשות הנטענת ונסיבותיה, היקפה, ורכיב ההסכמה לאי הדירותה. בראיות הוצגו התקשרויות רבות הסותרות קיומה של רשות לשימוש בלעדי של נרי בחניונים, וראה לעניין זה גם הדיון בסעיפים 18.4.5 עד 18.4.7. על כן, יש לקבוע כי לא הוכחה עצם הרשות להחזיק ולהשתמש במקרקעין כנטען. 18.7.3 לא הוכחו יסודותיה ותנאיה של זכות לרשות בלתי הדירה. בפסיקה נקבע כי רשות להחזיק ולהשתמש במקרקעין עשויה להיחשב לבלתי הדירה, על פי מבחני ההשתק אותם יש ללמוד מנסיבות מיוחדות שיש להוכיח: יחסי רשות המעידים על ציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל המחזיק, הסתמכותו של המחזיק ושינוי מצבו לרעה, למשל כאשר השקיע השקעות בנכס שלא ניתן להשיבן (ראה נינה זלצמן, רישיון במקרקעין, הפרקליט מ"ב, תשנ"ה). בענייננו- לא הוכח כי השקעות היו כאלה המונעות את ביטול ההיתר. נורי אף העיד כי קיזז השקעותיו לאורך השנים, ובמשך כחמישים שנים, מדמי השכירות (ראה עדותו בעמ' 135 לפרוטוקול, שורות 10-11). הטענה כי בעלי המגרש התכוונו לכבול ידיהם מלנצל את המגרשים לטובת מטרה אחרת פרט לשימושם כחניונים, אף מוכחת כבלתי הגיונית בנסיבות המקרקעין והצדדים. על כן, לא הוכחו השקעות שלא הושבו באופן המונע את ביטולה של הרשות, וממילא אף לא מוכחת כל זכות לפיצויים בגינן. 18.8 עוד אקבע, למעלה מהצורך, כי ממילא סכום ההשקעות הנטען לא הוכח דיו. הנתבעים 3 ו-4 טענו כי החזיקו בחניונים שנים ארוכות וכי הפעילו בהם עסקים. בנסיבות אלה היה עליהם להוכיח השקעות במסמכים חשבונאים מסודרים, בוודאי כאשר חניוני הצוות הינה חברה בע"מ. השקעות נטענות בשמירה הן למעשה תוצאה עסקית שממילא קוזזה מהכנסות העסק, מה גם הוצאות אחרות לא הוכחו בראיות אובייקטיביות עצמאיות ובהמשך לקביעותיי אודות מגמתיות העדויות לא שוכנעתי כי הוצאו בכלל ועל ידי נתבעים 3 ו-4. חוות הדעת של השמאי אברם גלעד מטעם נתבעים 3 -4 (סומנה ח/9), אף היא, לא הניחה בסיס לטענת ההשקעות ולאומדנן: חוות הדעת התייחסה להשקעות בגין עבודות שיקום ושיפוץ חנויות שאינן על החניונים נשוא תביעה זו, המומחה הודה בחקירתו כי נורי, מזמין חוות הדעת, לא טען בפניו כי השקעות אלה בוצעו על ידו (ראה עדותו בעמ' 194 לפרוטוקול, שורות 29-30), ובחוות דעתו ציין כי אומדן ההשקעות כאמור בוסס על מידע שמסר לו נורי ללא יכולת לאמתו. 19. בסיכומי ב"כ הנתבעים נטען למניעות התובעים מלתבוע פינויים, משאין התובעים מייצגים את כל הבעלים. לא קיבלתי טענה זו ממספר טעמים: ראשית, בעלים נוספים של המקרקעין הם נתבעים 1 ו-5 אשר לא רק שלא התנגדו לפינוי החניונים אלא ביקשו לקדמו. בנסיבות אלה, כל השותפים המשמעותיים והגורמים המנהלים את המקרקעין השתתפו בהליכים. שנית, מותב קודם ומותב זה לא סברו כי יש צדדים נחוצים נוספים, טענה כאמור לא נטענה בשנים הרבות בה התקיימו דיונים מוקדמים בתביעה, ואין לקבלה. סיכום תביעת הפינוי: 20. תוצאת כל האמור לעיל היא כי לא הוכח כי הנתבעים 1,2,5, ו-6 החזיקו בחניונים במועד הרלבנטי לתביעת צו הפינוי, ועל כן דין התביעה למתן צו לפינוים להידחות, תוך שנקבע כי למי מהם אין זכות להחזקה ייחודית בחניונים. לא כך הוא באשר לנתבעים 3 ו-4 אשר החזקתם בחניונים אינה במחלוקת, אף מתוך עדות הנתבע 4 עצמו, ואולם נדחו טענותיהם בדבר החזקה מכוח זכות שבדין. על כן תביעת הפינוי כנגדם מתקבלת. הסעד הכספי- דמי שימוש ראויים 21. סיכומי התובעות באשר לחייבים בסעדים הכספיים אינם ברורים כלל. בעמ' 32 לסיכומיהן עתרו לחייב רק את הנתבעים 1 ו -5 בסעדים הכספיים, זאת כאשר בסעיף 174 לסיכומיהן עתרו לחיוב הנתבעים 1,2,5, ו-6, וכל זאת למרות הצהרת הנתבע 4 כי בידיו כסף שהוא נאות לשלמו בגין החזקתו והפעלתו את החניונים. על כן כבר אקבע כי יש לדחות את התביעה הכספית כלפי הנתבעים 3 ו-4. 22. יש לבחון האם הוכחה התביעה לתשלום דמי שימוש ראויים בגין הפעלת החניונים נגד העזבונות ונגד הנתבעים 2 ו-6 (למען הזהירות) בתקופה שמיום 3/7/01 עד ליום הגשת התביעה 1/2/04. באשר לעזבון משה - אזי, בהמשך לקביעותיי בסעיף 15 לעיל, יש לקבוע כי לא הוכחה החזקה או חבות ולא הוכחה הנאה מכספי הפעלת החניונים בתקופה הרלבנטית לתביעה בסעד זה. אף אם הייתי קובעת כי אסתר החזיקה בחניונים וחבה בגינם, וגם אם כאשר עשתה כן היתה היא בעלת זכויות בחלקים במושע שמוחזקים כיום על ידי עזבון משה, אזי אין בכך בכדי להקים חיובים כספיים כלפי עזבון משה בגין החזקה שהחזיקה אסתר בעצמה או באמצעות אחרים. חובת התשלום נובעת מההחזקה בפועל או מחיוב הסכמי. משה, שכבר לא היה בין החיים בעת הרלבנטית להסכם שפיר, לא החזיק בעצמו ואף לא קיבל על עצמו כל התחייבות, ואף לא יכול היה להתחייב באמצעות יורשתו לאחר מותו. ההתחייבויות אינן שעבוד על המקרקעין והחניונים וממילא אינם נחלתם של היורשים הבאים ואינם כלולים בעזבון. על כן, התביעה לחיוב כספי נגד הנתבע 5 נדחית. 23. באשר לעיזבון אסתר, ביקשו התובעות בסיכומיהן, ללמוד מהסכם שפיר (שתוקפו במחלוקת) כי אסתר החזיקה בעת הרלבנטית בחניונים, באמצעות יעקב וחברת חניוני הצוות, אותה על פי הטענה, הקים יעקב לצורך החזקת החניונים. עזבון אסתר טען, באמצעות מנהל העיזבון, כי לא החזיק בחניונים בתקופה אליה מתייחס החיוב הכספי ולא נהנה מהחזקתם. כן כפר הוא בתוקפו של הסכם שפיר, בטענה כי נערך שלא בהסכמת כל הבעלים ועל כן נעדר כל תוקף משפטי, כי נחתם שעה שאסתר היתה בת שמונים שנה, בסמוך לפטירתה, ובמצב בו לא היה בידה לעמוד בהתחייבויות הכלולות בו. מנהל העיזבון אף טען כי הנתבע 2, יעקב, אשר חתם על ההסכם לכאורה בשמה של אסתר לא היה מיופה כוחה, וכי הוא פעל למען אינטרס אישי שלו ושל אורבך במטרה לסלק את ידי מקיאס החניונים. לחלופין טען, כי השימוש שנעשה במקרקעין נעשה על פי הסכם חלוקה בין התובעות לאסתר, באופן בו התובעות עשו שימוש בחנויות וגבו מהם דמי שכירות לעצמן, וכן טען כי התובעות וויתרו על כל תביעה בגין כספים המגיעים להם משימוש בחניונים. 24. המחלוקת בשאלת חובת תשלום דמי השכירות או השימוש מעזבון אסתר נסבה הן על השאלה האם אמנם החניונים הוחזקו על ידי אסתר או מטעמה, בתקופות שעד להגשת התביעה, והן על שאלת זכות התביעה, נוכח טענות של החזקה מכח הסכמה וטענות של ויתור. 24.1 לאחר שמיעת הראיות ובחינת הטיעונים מצאתי כי שאלת ההחזקה בפועל בחניונים מיולי 2001 לא הובהרה דיה. שוכנעתי אמנם כי עד שנת 1999 הועמדו החניונים להשכרה בשיתוף פעולה של כל הבעלים וכי בשנים 2000- 2001 נפסק שיתוף הפעולה ביחס להשכרות אלה וכי התובעות חדלו לקבל דמי שכירות בגינם. אולם, בהעדר ראיות משכנעות ומספקות לא שוכנעתי כי בתקופה זו אסתר או עזבון אסתר הם אלה אשר עשו שימוש בלעדי בחניונים וכי חבים הם בדמי שכירות לתובעות מכח שימוש זה. טענת התובעות לפיה הסכם שפיר הסדיר קבלת החזקה בחניונים על ידי אסתר באמצעות יעקב, ותפיסת המגרשים לאחר מכן היתה על ידו כחלק מהתחייבויות אסתר לפי הסכם שפיר- לא הוכחה בנטל הנדרש. זאת, מקום בו כבר קבעתי כי לא אבסס ממצאים עובדתיים רק על פי הסכם שפיר, מקום בו הוכחו התקשרויות ישירות מול יעקב, העומדות לכאורה בסתירה להתקשרויות עם אסתר באמצעות יעקב (ראה סעיפים א' ו - ב' לסעיף 7.2 לעיל), ומקום בו הוכח שהתובעות מסרו ההחזקה ישירות לחניוני הצוות- בהסכם חניוני הצוות וכמוכח בתצהירים שמסרו לבג"צ. בעדות יעקב עלה, אמנם, כי הפעיל את המגרשים באמצעות חניוני הצוות לתקופה מוגבלת לאחר הסכם שפיר, אולם לא התחוור כלל באם עשה זאת מטעם אסתר. עדותו של יעקב ועדותו של אורבך לימדו, דווקא, על החזקה ישירה של חניוני הצוות בחניונים, גם מתוך ההתקשרות הישירה עמה בהסכם החניון החדש, גם מתוך עדותו של אורבך כי החזקתה בחניונים עד לחודש ינואר 2003 נעשתה בהסכמת התובעות (ומבלי שטען להסכמה להחזקה כנגד תמורה, ראה עמ' 50 ו-52 לפרוטוקול), וגם מתוך שהוכח, מכלל הנסיבות, כי החזקה כאמור שירתה את האינטרסים של אורבך וביניהם שמירה על החניונים מפני פולשים. עדות אורבך לפיה ראה בחניונים את בני נוריאלי גובים כספים ומתגאים בכך בכל התקופה עד לפטירת אסתר לא מפורטת דיה, ובעיקר חסרה ראיות אובייקטיביות להוכחתה. ממרחק הזמן ונוכח קשיי המהימנות בעדות, אין היא ראיה בעלת משקל. 24.2 נכון הדבר ביתר שאת לגבי התקופה שלאחר פטירת אסתר, מיום 20/4/02, ועד להגשת התביעה. אורבך העיד כי עזבון אסתר לא קיבל כספים מהפעלת החניונים (עמ' 35-36 לפרוטוקול), ודומה כי די בכך על מנת לקבוע כי אף לשיטת העד היחיד מטעם התובעות לא נהנה עזבונה של אסתר מכספי הפעלת החניונים בתקופה זו. התובעות לא הוכיחו כל זיקה בין העזבון למי מהמחזיקים, וממילא לא הוכחה הזכות לחייב את העיזבון בדמי שימוש ראויים. 24.3 לאור כל המקובץ לעיל, הרי שלא הוכחה החזקה של אסתר או של עזבונה בחניונים ולא הוכחה אף הנאה מכספי הפעלת החניונים בתקופה שמיום 3/7/01 ועד להגשת התביעה. 25. בהמשך לכך אקבע כי לא הוכחה החזקתו של יעקב בחניונים בכל התקופה הרלבנטית. החזקתו של יעקב בחניונים כולם או חלקם, לתקופה מסוימת, כפי שטען בעדותו (עמ' 95-96 לפרוטוקול), באמצעות חניוני הצוות, אינה יכולה לחייבו באשר נמצאה כהחזקה שנעשתה על דעתו ובהסכמתו של אורבך, נציג התובעות ולטובתן. הסכם חניוני הצוות, כמו גם הסכם מוצג נ/2 ממדים על החזקה בהסכמה, לטובת הגשמת אינטרס התובעות, וללא חבות אישית בתשלום תמורתה. 26. באשר לנתבע 6, טענת התובעות להחזקתו בחניונים בתקופה הרלבנטית לסעד הכספי, אף היא לא הובררה כלל בעדות אורבך ובסיכומי התובעות. ממילא לא עמדו בנטל להוכחתה. 27. על כן, אני קובעת כי לא הוכחה החזקה של הנתבעים 1 ,2,5 ו-6 בחניונים בתקופה הרלבנטית לסעד הכספי ולא הוכחה הנאתם מהחזקה זו, באופן המקים כנגדם חיוב בשיפוי התובעות בדין דמי שימוש ראויים. הסעד הכספי - דיון בטענות הוויתור 28. משהגעתי למסקנה כי לא הוכחה החזקת הנתבעים 1,2,5, ו-6 בחניונים בתקופה הרלבנטית לתביעה הכספית, הרי שמתייתר הצורך לדון בטענות הגנה חלופיות שהעלו הנתבעים בעניין חלוקת החזקה במקרקעין עם התובעות ובעניין וויתור התובעות על כל תביעה כספית בגין החזקת החניונים והפעלתם. יחד עם זאת ומעבר לצורך, מצאתי כי נכון יהיה להתייחס בקצרה לטענות אלה כדלקמן: 28.1 טענת חלוקת השימוש המוסכמת של המקרקעין לא הוכחה כדבעי. נסיבות שונות בכלל האירועים לימדו אמנם כי בעת הרלבנטית לתביעה התובעות פעלו יותר בהשכרת מבנים שונים וחנויות ואילו קבוצת שפיר פעלה באזור החניונים. אפשר והסכם החלוקה, שהוזכר בסעיף 7.1 ה' לעיל מיום 16/5/2000 קשור לכך, ואולם הינו לקוני וסתום מידי כדי שניתן יהיה להבינו וללמוד ממנו על הגבלת התובעות מלתבוע באשר לשימושים בחלקים מוגדרים של המקרקעין. 28.2 את טענת הוויתור מצאתי יותר משכנעת. הנתבעים טוענים לוויתור התובעות על תביעתן בהסתמך על כל אלה: על הסכם החלוקה האמור מיום 16/5/00; על כתב התחייבות עליו חתומים אורבך וליאופולד שאינו נושא תאריך (נספח ו' לתצהיר הנתבע 4, ראה סעיף 7.1 ה' סיפא לעיל); על הסכם משנת 2001 (לא נוקב בתאריך מדויק) בין התובעת 2 לבין אסתר באמצעות יעקב כמיופה כוחה, לפיו התחייבה התובעת 2 לדחות את חיובי שפיר עד לאחר שיתקבלו הכנסות מהשטחים המבונים ו/או עד לקבלת מימון בנקאי לפרויקט (נספח ז' לתצהיר הנתבע 4); ועל הסכם משנת 2002 (לא נוקב בתאריך מדויק) עליו חתום ליאופולד כמנהלה של התובעת 2 והגב' שפיר ז"ל והנתבע 2 כמיופה כוחה הכולל סעיף וויתור הדדי על כל חוב שנוצר קודם לעריכת הסכם זה (נספח ח' לתצהיר הנתבע 4, ראה סעיף 7.2 ד' לעיל). המסמכים כולם מלמדים על כך שהצדדים בחרו מעת לעת, לחבור, בכדי לממש את פוטנציאל מימוש המקרקעין, ואגב כל חבירה כאמור היו נכונים לוותר על טענות עבר (ראה אף עדותו של אורבך בעמ' 38 לפרוטוקול). נסיבות עריכת הסכמי הוויתור ומועדיהם, אמנם לא הובררו עד תום, אולם המסמכים השונים הם מסמכים שנערכו בשנים בהם הוכחה מעורבות ניכרת של התובעות בכל הקשור לחניונים - לרבות התקשרויות מטעמן בהסכם שפיר ובהסכם חניוני הצוות, כמו גם הודאה בכך שחניוני הצוות מפעילה את החניונים מטעמן (תצהירים בבג"ץ). על פי העדויות שנשמעו, בשנים אלה אף החלה פעילות לקידום תכנון פיתוח המקרקעין, לרבות תוך פנייה משותפת לאדריכל יסקי (וראה על כך הן בחקירת אורבך ע"י עו"ד שרקון, הן בעדות מקיאס, והן בעדות יעקב, שטען כי השתתף בפגישות רבות אצל האדריכל). כאשר נדרש אורבך בחקירתו להתייחס לנושא הוויתור וההסכמות בעניין החזקה בחניונים, הודה כי התובעות הסכימו להפעלת החניונים על ידי חניוני הצוות עד לחודש ינואר 2003. עדות זו למעשה תומכת בכל שעולה מהמסמכים שצויינו, ומלמדת אם על ויתור ואם על הסכמה מפורשת, מכוחה התובעות לא דרשו ואף לא ציפו לקבל דמי שימוש או דמי שכירות מהעזבונות או ממי מקבוצת שפיר בגין הפעלת החניונים עד למועד זה. 28.3 התביעה, כזכור, הינה בגין דמי שימוש בחניונים עד לחודש פברואר 2004, ואולם סברתי כי התנהלות התובעות מוכיחה וויתור גם על תביעה לאחר ינואר 2003, הן משלא הוברר שינוי בין חודש ינואר 2003 להמשך ההחזקות, לאחר אותו מועד, ובעיקר משהוכחה מגמתיות והתנהלות טקטית בלבד בהגשת התביעה הכספית, כמוכח בנספח ב' לתצהיר יעקב - נ/25 - וראה בסעיף 7.2 ה' לעיל. 28.4 את טענות התובעות לפיהן התנו הוויתורים בשיתופי פעולה שלא נהנו מהם, ועל כן הוויתור לא עומד, לא קיבלתי. יחסי הצדדים ידעו עליות ומורדות במהלך השנים הרבות של השותפות במושע ושל הדיונים בבתי המשפט. בעת מתן עדות אורבך ובדיעבד אמנם נלמד כי שיתופי הפעולה לא עלו יפה, וכי במשך שנים רבות לאחר פטירת המנוחים לא התקדם כלל פיתוח המקרקעין. אולם, עובדה מוכחת היא כי בשנים 2000 - 2003, תקופת הוויתור הנטען, היה שיתוף פעולה מסויים בין התובעות לקבוצת שפיר, באופן שחניוני הצוות החזיקה בחניונים על דעת התובעות. התובעות לא מסרו עדויות וטיעונים ברורים דיים אודות ההפרה הנטענת של שיתוף הפעולה, מה גרם לה ומה עומד בבסיס השבר, ואודות נסיבות השבת זכות התביעה לתובעות, ועל כן לא קיבלתי עמדתן לעניין חזרתן מהוויתור. 28.5 חשוב לציין כי מסמכים שונים שתיעדו ויתור, התייחסו למעשה לדחיית שלב ההתחשבנות בגין החזקות שונות עד לשלבי פיתוח המקרקעין. אף לקבוצת שפיר טענות כספיות שונות, שנכללו בטענות הקיזוז שעלו. נכון וראוי כי כל ההתחשבנות הכספית, ככל שנותר להכריע בה, שבין קבוצות הבעלים השונות תעשה אמנם בשלבי הפיתוח ובקשר לתשלומי איזון שונים שעוד יהיה מקום לעשותם בשלבים מתקדמים של פירוק השותפות בין הצדדים. 28.6 גם את טענת התובעות לפיה רק אורבך, בשם התובעת 2, הוא שוויתר על התביעות הכספיות לא קיבלתי. אורבך הוא שפעל מטעם התובעות בכל ההתקשרויות עם הנתבעים. אורבך הוא העד היחיד שהובא מטעם התובעות להוכחת זכויותיהן ותביעותיהן. התנהלותו והצהרותיו מחייבות את התובעות כולן. הסעד ההצהרתי- ביטול הסכם שפיר והסעדים הכספיים הנתבעים מכוחו 25. התובעות טענו כי הסכם שפיר הופר על ידי הנתבעים 1 ו-5, וכי בוטל על ידן כדין, וביקשו כי כך יצהיר בית המשפט. הנתבע 1 טען, מנגד, כי הוא כופר בתוקפו של הסכם שפיר, ובתוקפו של ייפוי הכוח אשר מכוחו חתם יעקב על הסכם זה בשמה של אסתר, וכי אין בו לחייבה. גם יתר הנתבעים כפרו בתוקפו של הסכם שפיר מטעמים אלה ועוד. משעותרות התובעות להצהיר כי הסכם שפיר בטל ומשטוענים הנתבעים כי כלל לא היה תקף, לא מצאתי כי הסעד ההצהרתי הנתבע נדרש. בית המשפט אינו דן בסעדים תיאורטיים וחסרי משמעות אופרטיבית. התובעות אינן חשופות לטענות מצד אסתר או מי מהנתבעים על חובות או זכויות מכוח הסכם שפיר, ולא ראיתי בנסיבות העניין מקום ליתן סעד כמבוקש. ניתן כמובן לקבוע כי הסכם שפיר לא קוים על ידי הצדדים, קביעה עובדתית שהיא למעשה מוסכמה על פי כתבי הטענות בתיק זה. 26. התובעות אף עתרו לסעדים כספיים מכוח הסכם שפיר בטענה כי הופר על ידי אסתר: התובעות טענו כי אסתר נמנעה מלקיים התחייבויותיה לתפיסת החזקה בחניונים תחת הסכמי שכירות, לתשלום דמי שכירות בגין החניונים ועוד, ועל כן ביטלו את ההסכם בהגשת התביעה שבפני. בהסכם שפיר נכללו הסכמות לפיהן תשלם אסתר תשלומים מתוך מימון בנקאי שיתקבל בקשר לפרויקט הבניה, ומשבוטל ההסכם עותרות התובעות לתשלום מיידי של סך 547,528 ₪ אותם היה על אסתר, לפי סעיף 2.6.2 להסכם שפיר, לשלם מתוך המימון. תביעות כספיות אלה מפנות התובעות נגד שני העזבונות - נתבעים 1 ו- 5, אשר כופרים בחבות לשלם כל תשלום, בטענות שרובן כבר נסקר לעיל. לאחר שבחנתי הטענות, ובהמשך לקביעות קודמות, מצאתי כי התובעות לא הוכיחו זכאותן גם לסעדים כספיים אלה מהטעמים הבאים: 26.1 כבר קבעתי לעיל כי לא קיימת לתובעות זכות כלשהי כלפי נתבע 5 מכוח הסכם שפיר. יש לדחות גם תביעתה זו כלפי הנתבע 5. 26.2 אסתר שפיר הלכה לעולמה באפריל 2002, דהיינו כעשרה חודשים לאחר ההתקשרות בהסכם שפיר. כל התנהלות שארעה לאחר מועד זה ממילא אינה מפרה. הפרות נטענות ניתן היה להוכיח רק לגבי מחדלים שניתן לייחס לאסתר בתקופת חייה. הפרות, תפיסות ופעולות שייחסו התובעות למי מהנתבעים בתביעה מאז אפריל 2002 ואילך, אינם עילה לתביעת ההפרה נגד הנתבע 1. 26.3 בחינת המסמכים והעדויות אינה מאפשרת לקבוע ממצאים ברורים לגבי מערך ההתחייבויות והפעולות של הצדדים ומשמעויותיהם המשפטיות בתקופה שמאז עריכת הסכם שפיר ועד לפטירת אסתר ועל כן לא ניתן לקבל את התביעה לפיה אסתר הפרה את הסכם שפיר, כמובהר להלן: לפי גירסת התובעות בתביעתן, אסתר נמנעה מלקיים התחייבויותיה - לחרוש את החניון החדש, להפעילו ולשלם שכירות בגינו, לפנות מחזיקים מחניונים אחרים ועוד. אולם, גירסות שונות שמסר אורבך בהזדמנויות שונות מלמדות כי התובעות עצמן פעלו, אם בכיסוי אסתר ואם במישרין לטובת קיום התחייבויות אלה, באופן שלא ברור מה נותר לאסתר לעשות, וכיצד אמורה היתה לעשות כן: בכל הקשור לחרישת החניון החדש, ראה תצהיר עדות משלים של אורבך מיום 10.12.09, שבו הסביר כי הוא אשר שכר טרקטוריסט לחרישה, הכל עוד לפני ההתקשרות בהסכם שפיר (סעיף 6 לתצהיר ועוד בו). הוכח כי ביום ההתקשרות בהסכם שפיר התקשרו התובעות עם חניוני הצוות להשכרת החניון החדש, ועל פי חלק מהגרסות, התקשרות זו היתה לגבי כל החניונים. לא ברור, אם כך, למה ציפו התובעות מאסתר. מפי אורבך נשמע שלל גירסות באשר לפעילות בחניונים לאחר הסכם שפיר, וראה גם עדותו של אורבך, אשר בסעיף 42 לתצהירו (ת/1), טען כי החניון החדש, נשוא הסכם חניוני הצוות, נמסר לאסתר אך היא לא חתמה על הסכם שכירות לגביו, עדות שאינה מתיישבת עם עדותו בסעיף 33 לתצהירו הנוסף (ת/2), בו טען כי יעקב חתם על הסכם שכירות בקשר לחניון החדש בחודש ינואר 2002(!), קרי, שלא במועד הנקוב על הסכם חניוני הצוות, ללא שטען כי הסכם זה נחתם עם חניוני הצוות, ומקום בו הפנה לנספח ה' לתצהירו זה שהינו הסכם שנחתם ביום 3/7/2001 בין חברת ע. לירון נכסים והשקעות בע"מ לבין יעקב ומקיאס ועניינו בפינוי הראשונה מחניון צ'לנוב, הגליל והחניון החדש. הסכם פינוי אחרון זה, שבו התחשבנות הקשורה להתחייבויות אסתר, מלמד לכאורה כי אסתר שיתפה פעולה לקיום התחייבויות לפינוי החניונים. אוסף הסכמים וגירסות אלה יכול ומלמד כי הסכם שפיר היה רק הסכם למראית עין, ואולי כלל לא היה הסכם שאסתר היתה בסוד ענייניו, ואולי מלמד הוא כי מראש לא היתה כוונה לקיימו וכי בוטל באיבו, ואולי מלמד כי כלל לא הופר. אף הימנעות התובעות מלטעון להפרה בחיי אסתר וויתורן של התובעות על תביעות כספיות בקשר להפעלת החניונים, כפי שהוכח בעדות אורבך, אינן מסייעות לפיזור ערפל כבד זה הרובץ על כל הפעילות הקשורה להסכם שפיר. על התובעות הנטל להוכיח את תביעת ההפרה וצידקת הסעדים הכספיים בגינה, ומשלא עמדו בנטל נוכח אי הבהירות האמורה, הנני דוחה גם תביעתן זו. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענת התובעות להפרת הסכם שפיר על ידי אסתר, וממילא נדחות טענות התובעות לזכאות לסעדים כספיים מכוח הסכם זה. משכך, ובנוסף לטעם שציינתי לעיל, נדחית תביעת התובעות למתן סעד הצהרתי בדבר ביטולו כדין של הסכם שפיר. טענת הקיזוז 27. משלא נפסק סעד כספי המחייב את הנתבעים 1 ו-5, אין להידרש לטענת קיזוז שהעלו נתבעים אלה כנגד התובעות בגין חלקם בדמי השכירות שגובות התובעות מהשכרת המבנים וחנויות במקרקעין, ובגין חובת התובעות בחיובי הארנונה הרובצים על המקרקעין. אציין שוב כי להבנתי, אגב פירוק השיתוף במקרקעין, ראוי כי הצדדים יסמיכו את כונס הנכסים לברר את מכלול טענותיהם הכספיות זה כלפי זה, ואז יוכלו להידרש גם לטענות שעלו כטענות קיזוז. סוף דבר 28. קיבלתי את תביעת הפינוי נגד נתבעים 3 ו- 4 וניתן בזאת צו לסילוק ידם מהחניונים. משנקבע כי לנתבעים אלה אין זכויות החזקה בחניונים, ובהתחשב בשנות ניהולו הארוכות של התיק, הנני מורה כי הפינוי יעשה בתוך 30 ימים. הנני אף קובעת כי לנתבעים 2 ו - 6 אין זכות להחזקת החניונים, וכי לנתבעים 1 ו - 5 אין זכות להחזקה ייחודית בחניונים. 29. מורה על דחיית התביעה הכספית. 29.1 בהתחשב בכלל נסיבות ההליך, לרבות אופן ניהולו, לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות לטובת התובעות. 29.2 בהתחשב בכלל הנסיבות, לרבות באותן סוגיות לא פטורות ביחסים בין התובעות לנתבעים 1 ו- 2, לא ראיתי מקום לפסוק הוצאות לטובת נתבעים אלה. 29.3 משלא מצאתי יסוד כלשהו לתביעה נגד הנתבע 5, הנני מחייבת את התובעות לשאת בהוצאות נתבע זה בסך 60,000 ₪. 29.4 אף לא מצאתי בסיס ויסוד לנקיטה בהליך נגד נתבע 6 ועל כן הנני מחייבת בהוצאות התביעה נגדו בסך 10,000 ₪. התחשבתי לעניין פסיקת הוצאות זו בכך שנמנע מלהעיד ובכך שהיה מיוצג על ידי ב"כ נתבע 2. זכות ערעור כחוק.חניון